Likkutei Sichos·Vol. 36·Bo·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לו·בא·שיחה ג

אשיחה ג
א. "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו"¹, ובפרש"י ד"ה "וערפ­תו" — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

בוהנה לכאורה מבאר כאן רש"י שני ענינים שונים: (א) מהו פירוש עריפה ("וערפתו") — "עורפו² בקופיץ³ מאחוריו והורגו", היינו שהריגת הפטר חמור צ"ל באופן מיוחד, "עורפו בקופיץ כו'". (ב) הטעם למצות עריפה — "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו". וצע"ק, למה צירף רש"י את שני הענינים בדיבור אחד [דלא כדרכו בכ"מ⁴, שמחלק ענינים שונים (אפילו בפירוש תיבה אחת) בשני ד"ה].

גועוד: מ"ש רש"י "עורפו בקופיץ מאחו­ריו והורגו" מקורו ב(סתם) משנה⁵ ("לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ⁶ מאחוריו וקוברו") שכו"ע מודי בה, ואילו טעם ה­עריפה, "הוא הפסיד כו' לפיכך יפסיד ממונו", הוא דעת לוי (בברייתא שהובאה בגמ'⁷), "תני לוי הוא הפסיד כו'".

דובמכילתא כאן איתא: "ואם לא תפדה וערפתו, מכאן אמרו⁸ מצות פדיי' קודמת למצות עריפה. ד"א, ואם לא תפדה וערפ­תו אם אין אתה פודהו עורפהו הואיל ואב­דת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו", שמפש­טות לשון המכילתא משמע שהם ב' די­עות⁹, וטעם זה לעריפה ("הואיל ואבדת כו'") אינו לדברי הכל,

ה[וכמבואר במפרשים¹⁰, דלת"ק עריפה היא מצוה כמו פדי' אלא שמצות פדי' קודמת; ואילו לפי הד"א עריפת פטר חמור אינה מצוה, אלא עונש וקנס לבעל החמור על שלא פדה אותו בשה (וכדעת לוי בברייתא)],

וועפ"ז דורש ביאור ביותר מה שצירף רש"י שני הענינים — פירושה של עריפה (שהוא לכו"ע) עם טעם העריפה (שהוא רק לדעת לוי, ודיעה הב' במכילתא) — בד"ה אחד¹¹.

זב. ויובן זה בהקדים השאלה — למה מביא רש"י טעם לעריפה כל עיקר, והרי אין פרש"י על התורה ספר של טעמי המצוות, ולא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא, וברובא דרובא לא מצינו שרש"י יפרש טעמן של המצוות¹².

חויש לומר, שההכרח בנדו"ד למצוא טעם (גם ע"ד הפשט) למצות עריפה, הוא מפני האופן המיוחד של המתת הפטר חמור, "וערפתו" דוקא:

טהריגת חמור ע"י עריפה — "עורפו ב­קופיץ מאחוריו" — היא מיתה הקשורה ב­יסורים וצער, כי ע"י עריפה מאחוריו ב­"קופיץ" ("סכין גדול"¹³) שוברים את עצם הצוואר כו'¹⁴. וצ"ע: גם אם יש צורך לה­מית את הפטר חמור (כיון ש"כל פטר רחם לה'"¹⁵, וכמו שבכור בהמה טהורה צריכים לזבוח לה'¹⁶, עד"ז פטר חמור שלא רצה לפדותו צריכים להמית), מ"מ, למה צריכה מיתתו להיות באופן כזה¹⁷?

יוהרי הזהירות ב"צער בעלי חיים" הוא ענין המובן בשכל הפשוט (גם ד"בן חמש למקרא"). ועוד זאת: מפורש לעיל בפ' בראשית¹⁸ ש"לא הותר לאדם ולאשתו ל­המית ברי' ולאכול בשר" (דלאדם ולחוה לא הותרה מיתת ברי' אפילו בשביל אכי­לה), ומזה מובן, דגם כאשר הותרה אח"כ (לנח¹⁹), צ"ל זהירות שלא לצער הבעל חי, שזהו הטעם בפשטות לאיסור אבר מן ה­חי²⁰, ולכן שחיטת בהמה לאכילה היא ב­סכין (כמובא בפרש"י לעיל בפ' וירא²¹).

יאולכן, לאחרי שפרש"י מהי עריפה — "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" — מוכ­רח להמשיך ולבאר הטעם לזה²²: "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

יבביאור הדבר:

יגזה שבעל החמור אינו רוצה לפדותו אינו אלא "הפסד" (היזק) בלבד, שהרי אין לו הנאה וריוח מזה, כי קודם פדייתו הרי הוא אסור בהנאה²³ (וכמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה", שבפשטות כוונת רש"י היא, שה­פדי' ע"י שה היא היא המתירה את הפטר חמור בהנאה²⁴), ועוד, דאם אינו פודה אותו, הרי צריך להמיתו²⁵ — וא"כ מה הנאה יש לו בהעדר פדיית החמור? אד­רבה, אם הי' פודה אותו בשה הי' מרוויח, כי ערך השה הוא פחות מערך החמור²⁶ — וא"כ אין בהעדר פדיית החמור אלא הפסד ממונו של כהן (למנוע ממנו השה), בלי כל תועלת והנאה לעצמו, וה"ז היפך החסד והרחמים.

ידומשום כך מענישים אותו, מדה כנגד מדה, שלא זו בלבד שחמורו נהרג, אלא עוד זאת, ש"עורפו בקופיץ מאחוריו והור­גו", שהריגה באופן זה מדגישה שהיא פעולה של הפסד בלבד, "יפסיד ממונו", ועי"ז ישים אל לבו האכזריות שבהנהגתו כו'.

טוג. בדרך זו יש לבאר גם דיוק לשון רש"י "הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו": לשון הברייתא⁷ היא "לפי­כך יופסד ממונו" [ועד"ז במכילתא הלשון "נכסיך יאבדו"], ואילו רש"י שינה וכ' "יפסיד²⁷ ממונו".

טזוע"פ הנ"ל יש לומר:

יזהחילוק בפשטות בין שתי הלשונות — "יופסד ממונו" או "יפסיד ממונו" — הוא: "יופסד ממונו" קאי על החפצא ד"ממונו", דהיות שהוא גרם שיופסד ממון הכהן, לכן גם ממונו נפסד [ולפ"ז י"ל שהוא ע"ד חיוב תשלומין, דהיות שהוא גרם הפסד בממון חבירו, חל חיוב תשלום (ושיעבוד) על ממונו, ומעין זה בנדו"ד, דהיות שהפסיד ממונו של כהן, לכן חל חיוב של "הפסד" על ממונו]; משא"כ "יפסיד ממונו" קאי על הגברא, ובלשון זו מודגש יותר העונש על הגברא, שהוא צריך להפסיד ממונו.

יחוזהו טעמו של רש"י ששינה ל"יפסיד ממונו", כי לשיטתו, עיקר העוול בהעדר פדיית פטר חמור, אינו הצד הממוני שבזה (שגרם חסרון בממונו של כהן), אלא אכז­ריות הגברא, שכוונתו אך להפסיד ממון הכהן בלי תועלת והנאה לעצמו, ו"לפיכך יפסיד ממונו", שהוא צריך להרגיש ענין של הפסד בממונו.

יטועפ"ז אולי יש להוסיף עוד, דלשון "יפסיד ממונו" בפרש"י כאן פירושו לא רק שסובל הפסד בממונו, אלא שגורם הפסד ונזק לממונו, שהוא צריך להפסיד את ממונו במו ידיו, דפעולת העריפה (הפסדת ממונו) צריכה להיעשות על ידי בעל החמור בעצמו.

ככלומר: מכיון שהוא התנהג באופן אכזרי בממונו של כהן, "הפסיד ממונו של כהן", לפיכך עונשו, שהוא (בעצמו) צריך לעשות פעולה אכזרית בממון שלו, "יפ­סיד ממונו".

כאד. והנה נת' כמ"פ²⁸, דאף שבפירושו על התורה, לא בא רש"י אלא לפרש פשו­טו של מקרא, מ"מ נרמזים בו גם "ענינים מופלאים"²⁹ בשאר חלקי התורה, וגם ע"ד ההלכה.

כבוכן יש לומר בנדו"ד, דע"פ הנ"ל בדיוק לשון רש"י "יפסיד ממונו", יש ללמוד גד­רו של חיוב עריפה ע"פ הלכה.

כגדהנה בנוגע לפדיון פטר חמור איתא בגמ'³⁰ "הפודה פטר חמור של חבירו פד­יונו פדוי", ובמנחת חינוך³¹ חקר מהו הדין לענין עריפת פטר חמור, אם אפשר לע­רוף פטר חמור של חבירו.

כדוהנה במנ"ח שם אתי עלה מטעם דאיך אפשר לאדם להזיק ממון חבירו, דכיון שאם רצו הבעלים יכולים לפדות החמור בכל עת, הרי כשעורפו הוא מזיק ממון חבירו. אלא שיש לעיין בזה ע"פ מ"ש רש"י בגמ'³², "לפיכך יופסד ממונו, יכפו­הו בית דין לעורפו לאחר שלשים", הרי שלפרש"י לאחרי ל' יום ב"ד כופין אותו לעורפו, וכיון שכן, לכאורה יש מקום לומר, דלאחר ל' מותר לערוף פטר חמורו של חבירו, ואין בזה דין מזיק ממון חבירו (כיון שכבר אין בידו הברירה לפדות, שהרי ב"ד כופין אותו לערוף אחרי ל').

כהאמנם ע"פ משנת"ל בכוונת לשון רש"י "לפיכך יפסיד ממונו", מובן שזוהי חובת הבעלים, שבעל החמור צריך לערוף (ל­הפסיד) ממונו, ואין חבירו יכול לזכות בקיום חובה זו.

כוויש להוסיף עוד, דהנה לענין פדיון פטר חמורו של חבירו שקו"ט במפרשים בטעם הדבר, דבתוס'³³ איתא שמצות פדי' אינה חובת הבעלים (והוא כמו פדיית הק­דש, שכל אדם יכול לפדות ממון הקדש, לא רק הבעלים שהקדישו), אבל לדעת כמה מפרשים³⁴, הרי פדיון פטר חמור הוא חובת הבעלים, ופדיון ע"י חבירו מועיל מטעם (זכי' ו)שליחות.

כזוע"פ הנ"ל בשיטת רש"י בפירושו ע­ה"ת, נ"ל, שכל זה הוא רק לענין פדי', משא"כ לענין עריפה, לא יהני גם אם ימנה את חבירו בפירוש לשליח, כי חובת ה­עריפה היא עונש על הגברא, שצריכה להעשות במו ידיו (כנ"ל), שרק בזה מת­קיים עונשו.

כחה. ועדיין צע"ק ל' רש"י^*34 "הוא הפ­סיד ממונו של כהן", דלכאורה, אין כאן הפסד ממונו של כהן, אלא רק מניעת ריוח, שהי' צריך לתת שה לכהן ולא נתנו, אבל לא הפסיד ממונו (שיש לו מכבר) כלום³⁵.

כטלכאורה יש לומר, דגם מניעת ריווח נקראת הפסד³⁶ (עכ"פ ע"ד הפשט³⁷). אבל קשה קצת לפרש כן הלשון "הפסיד ממונו של כהן", שמשמעה שמדובר בממון שכבר זכה בו הכהן, ואם הכוונה רק למניעת ריווח הול"ל "הוא גרם הפסד לכהן" ו­כיו"ב (ולא "הפסיד ממונו של כהן").

לולכן נ"ל, דלדעת רש"י בפשוטו של מקרא, זכותו של הכהן אינה רק בפדיון הפטר חמור, אלא בפטר חמור עצמו, וא"כ אין כוונת רש"י ב"הפסיד ממונו של כהן" על מניעת הריווח של השה, אלא על הפטר חמור עצמו.

לאביאור הדבר:

לבע"ד הפשט משמע, דגדרו של פדיון פטר חמור הוא, מה שפודין את החמור מן הכהן, דהפטר חמור שייך לכהן, אלא ש­אמרה תורה שאין נותנים הפטר חמור עצמו לכהן אלא צריכים לפדות אותו מידו, ע"י נתינת שה במקום החמור.

לגוכדמוכח מפשטות הכתובים דפ' קרח³⁸ (שרק שם מפורש ע"ד הנתינה (דפדיון הבן ופדיון פטר חמור) לכהן): "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם וב­בהמה יהי' לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הרי מפורש ד"כל פטר רחם לכל בשר גו' באדם ובבהמה יהי' לך" (לכהן), אלא שאח"כ ממעט הכתוב בכור אדם ובכור בהמה טמאה שאין הם עצמם ניתנים לכהן אלא רק פדיונם.

לדונמצא, שגדר פדיון פטר חמור הוא³⁹ — פדיית החמור מיד הכהן, דבעצם תיכף משנולד — "לך יהי'", דשייך לכהנים, אלא שהתורה ציוותה לישראל לפדותו מה­כהן⁴⁰ (וגם הקל על הישראל, שיכול ל­פדותו בשה).

להוזהו פירוש ל' רש"י⁴¹ "הוא הפסיד ממונו של כהן", דמי שאינו רוצה לפדות את החמור, הרי הוא מפסיד ממון כהנים, כי (ע"ד הפשט) פטר חמור — "לך יהי'", ואע"פ שהתורה ציוותה לישראל לפדותו, הרי עכ"פ יש לכהנים זכות בחמור זה כדמי הפדיון (שה).

לו(משיחות ש"פ תצא וש"פ תבא תשמ"א)