Likkutei Sichos·Vol. 36·Purim·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לו·פורים·שיחה א

אשיחה א
א. בתחילת המגילה¹ מסופר שביום השביעי של המשתה שעשה אחשורוש "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה"², צוה "להביא את ושתי המלכה לפני המלך גו' ותמאן המלכה ושתי לבוא גו' ויקצוף המלך מאד גו' ויאמר המלך לח­כמים יודעי העתים גו' כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך גו'".

בוהטעם שהציע אחשורוש את הדבר לפני חכמיו הוא "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין"³ (כי כן מנהג המלך בכל משפט לשום את הדבר לפני כל יודעי דת ודין. רש"י), ומשמע מזה, שהי' מסופק בדינה של ושתי. ולכאורה תמוה: הנהגת ושתי (ש"לא עשתה את מאמר המלך"⁴) הרי היתה מרידה במלכות — ומהו הספק בדינה⁵? והלא מי שאינו מקיים ציווי של מלך, בדיני ישראל ע"פ תורת חסד רשות למלך להרגו (מדין מרידה במלכות)⁶ — ומובן שכן הוא אצל מלכי האומות, שהמורד במלכות "אחת דתו להמית"⁷.

גוביותר תמוה מענה של ממוכן — אחד ה"חכמים יודעי העתים" — "לא⁸ על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים גו' כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן גו'" — כלומר: הנימוק לזה שהיא חייבת מיתה ["יצא דבר מלכות (גזירת מלכות של נקמה שצוה להורגה. רש"י) גו' אשר לא תבוא ושתי (ולכך נהרגה. רש"י) לפני המלך גו'"⁹] הוא לא מפני חטא מרידתה במלך אחש­ורוש, אלא לפי שעותה על "כל הש­רים. . כל העמים. . להבזות בעליהן בעיניהן"¹⁰!

דבכמה מפרשים¹¹ עמדו על זה, ותיר­צו בכמה אופנים. ויש לעיין דהרי זו תמי' עצומה בפשוטם של כתובים, ולא באה ולא נרמזה אפילו בפרש"י על ה­מגילה!

הב. ויש לבאר זה בהקדים מ"ש ל­עיל¹² (בנוגע למשתה זה) "והשתי' כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש", שלכ­אורה אינו מובן לשון הכתוב "כי כן יסד המלך"; ובפרט שאינו לשון המתאים ל­המשך הכתוב "(יסד המלך) על כל רב ביתו".

וואע"פ שפירש רש"י "לשון יסוד, כלומר כן תקן וצוה" — צ"ע מה טעם אומר "יסד" [הזקוק בפרש"י ל"כלומר", דיוק מיוחד^*12 — "כלומר כן תיקן ו­צוה"], ולא נקט לשון הרגיל "כי כן צוה המלך" (וכלשון המגילה עצמה (לקמן¹³) "כי כן צוה לו המלך")?

זגם צע"ק בפרש"י על התיבות "על כל רב ביתו", שמפרש "על כל שרי הסעודה שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים" — הרי הכתוב בא לתת טעם ל"השתי' כדת וגו'" — "כי כן וגו'", וא"כ "שר האופים ושר הטבחים" מאי בעי הכא?

חואף שמלשון הכתוב "על כל רב ביתו" משמע שצוה כן ליותר משר אחד — הרי [נוסף לזה, שגם את"ל שהציווי הי' גם לשר האופים ושר הטבחים, הו"ל לרש"י להתחיל ב"שר המשקים" דבי' עסקינן, הנה] אין זה מכריח שכוונת הכ' לכלול גם את שר האופים ובפרט שר הטבחים שע"פ הפשט אינו נוכח בה­סעודה (משא"כ שר האופים והמשקים שמביאים הפת והמשקה) — כי מסתבר לפרש בפשטות שהכוונה לכל המשרתים והמפקחים בהסעודה¹⁴ (שהשתי' תהי' באופן ד"אין אונס" אלא "כרצון איש ואיש"), אבל "שר האופים ושר הטבחים" מאן דכר שמייהו?!

טג. ויש לומר, שכוונת רש"י היא לתרץ אריכות לשון הכתוב, "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש", ולא נאמר בקיצור "והשתי' כדת אין אונס כי כן צוה המלך"?

יגם אינו מובן — למה האריכה ה­מגילה בכל פרטים אלה, אף דנפק"מ דאין אונס בשתי' — שג"ז משבחי סידור הסעודה.

יאומזה למד רש"י, שזה דהשתי' היתה באופן ד"(כדת) אין אונס" לא הי' ציווי פרטי מהמלך בנוגע לשתי', אלא תוצאה מזה שהמלך "יסד" ותיקן כללות סעודה זו באופן מיוחד — כלומר, שכל שרי הסעודה נצטוו מהמלך "לעשות כרצון איש ואיש".

יבולכן מפרש רש"י "על כל רב ביתו" — "על כל שרי הסעודה, שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים", שתקנת המלך היתה בנוגע לכל פרטי הסעודה (שתהי' "כרצון איש ואיש"), הכוללת כל מיני מאכל ומשקה; ומזה, ש"כל רב ביתו" כאן כולל "כל שרי הסעודה"¹⁵, שהם "שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים". וכיון שהסעודה בכלל נקראת "לחם"¹⁶, עיקרה אכילה והשתי' טפלה אלי', לכן קחשיב רש"י "שר האופים ושר הטבחים" לפני "שר המשקים".

יגועפ"ז מדוייק לשון הכתוב "לעשות כרצון איש ואיש", שמשמעו לא (רק) שלילת האונס, אלא גם עשי' (חיוב) — כי עיקר תקנת וציווי המלך (גם בנוגע לשתיית יין) לא הי' (רק) ענין של שלילה ("אין אונס"), אלא ענין חיובי ("לעשות כרצון איש ואיש"), ששרי הסעודה סיד­רו אותה באופן שכאו"א מהמסובים אכל ושתה כפי רצונו. וזוהי אריכות לשון הכתוב, דזה ש"השתי' כדת אין אונס" הוא "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש", שהיא תוצאה מענין כללי שיסד ותקן המלך בסעודה זו.

ידד. ועדיין צ"ע: כיון שעיקר החידוש בסעודה זו הי' ש"יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" — למה נאמר זה כנתינת טעם על הא ד"השתי' כדת אין אונס", ולא כענין בפני עצמו?

טוועוד: מאי קמ"ל הכתוב בזה שמקדים "והשתי'. . אין אונס" — דבר המשתמע בדרך ממילא מזה שממשיך מיד "כי כן יסד המלך. . לעשות כרצון איש ואיש"? אם "על כל רב ביתו" למלאות רצון כאו"א בכל השייך לסעודה זו, פשיטא שאין אונס בה, אין לאנוס ולהכריח ל­שתות!

טזוגם דיוק לשון הכתוב "כן יסד ה­מלך" עדיין אינו מתיישב כל צרכו — דאף שזהו שייך לכללות הסעודה, מ"מ הי' מספיק, לכאורה, לומר "כי כן צוה המלך על כל רב ביתו ("על כל שרי הסעודה") לעשות כרצון איש ואיש".

יזויש לומר, כי בזה שהענין ד"כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" בא כנתינת טעם על "השתי' כדת אין אונס", מודגש יותר החידוש בסעודה זו, שהיתה "כרצון איש ואיש".

יחה. ביאור הענין:

יט"והשתי' כדת אין אונס" פרש"י: "כדת — לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול ויש שאינו יכול לשתו­תו כי אם בקושי, אבל כאן אין אונס".

כוהכרחו של רש"י (בפשוטו של כ­תוב¹⁷) לפרש כן, מובן בפשטות — הן מצד תוכן הכתוב, דלכאורה, למה יעלה על הדעת שיאנסו לשתות עד שהוצרך להיות ציווי מיוחד (ומהמלך עצמו — "כן יסד המלך") ש"השתי'. . אין אונס"? והן מלשון הכתוב, דתיבת "כדת" מאי פירו­שה, והול"ל¹⁸ "והשתי' אין אונס"?

כאולזה פרש"י "לפי שיש סעודות ש­כופין את המסובין לשתות כלי גדול" — וכיון שישנן סעודות ש"דתן" (מנהגן) מחייבת לכוף על השתי', הי' מסתבר לומר, שבמשתה של מלך, בנדו"ד, ש­כולה היתה "כיד המלך" (בכל פרטי'¹⁹, ובפרט בנוגע ליין, שמפורש בו²⁰ "ויין מלכות רב כיד המלך"), הרי ודאי ש"דת" זו היתה שוררת בה; ולכן קמ"ל הכתוב שכאן היתה באופן ד"אין אונס כי כן יסד המלך", שהמלך עצמו צוה שלא לאנוס, היפך הדת²¹.

כבאבל יש לעיין בזה, שהרי הטעם של מנהג ב"דת" כזו (לכוף לשתות בכלי גדול) הוא, להראות גדולתו של בעל המשתה, שסעודתו היא בהרחבה, ולכן שותים כוס גדול דוקא. וא"כ בנדו"ד שהמדובר במשתה של מלך, איך יכולים לוותר על "דת" זו, והרי הנהגה כזו (לשנות ה"דת" ולא לכפות לשתות בכוס גדול), הוא היפך כבוד המלכות²²?

כגושאלה זו מתורצת בדיוק לשון הכ­תוב "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" — ששאני סעודה זו, שכל יסודה ועיקרה מתחילתה תיקן שיהי' כרצון העם דוקא. כלומר: יש סעודות שענינן הוא להרבות בכבוד עושה ה­סעודה, וע"ד המשתה הראשון שעשה אחשורוש "לכל שריו ועבדיו גו' בהר­אותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"²³ — ובסעודה כזו כבוד המלכות מחייב לנהוג כ"דת", "לשתות כלי גדול" דוקא; אבל הסעודה שעשה אחשורוש אח"כ "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה" היתה למטרה אחרת — לא להראות גדלות המלך ולהרבות ב­כבודו, אלא שתהי' "כרצון איש ואיש", כרצון העם דוקא (כלשון רש"י "לעשות. . לכל אחד ואחד²⁴ רצונו"²⁵). וכיון ש"כן יסד המלך" סעודה זו מלכתחילה, מובן שאין סעודה זו בכלל אותן הסעודות (כדיוק לשון רש"י "לפי שיש סעודות שכופין כו'", שאין זה בכל סעודה) שכופין לשתות כוס גדול דוקא, כי זהו היפך מטרת סעודה זו.

כדוזהו גם הטעם שהכתוב מדייק לספר ע"ד "והשתי' כדת אין אונס", שבזה מודגש עד כמה הי' סעודה זו "לעשות כרצון איש ואיש" (רצון והנאת העם דוקא), עד שמצד זה היו יכולים לבטל את "השתי' כדת" (היפך כבוד המלכות), כיון שמטרת סעודה זו הי' "לעשות כ­רצון איש ואיש" כנ"ל.

כהו. ע"פ הנ"ל מיושבת בפשטות התמי' הנ"ל (סעיף א) בנוגע לושתי (עד שאין רש"י צריך לבארה בפירושו);

כוכיון שכל סעודה זו הי' לעשות כ­רצון כל אחד ואחד, ופשיטא ש"אין אונס" בכל הקשור לסעודה זו (כיון שכן יסד המלך וזהו כבודו) — הרי יש מקום לומר שאין ושתי חייבת לבוא "לפני המלך גו' להראות העמים והשרים את יפי'"²⁶ באונס (ומיאונה אינו מרידה במל­כות, אלא אדרבה בהתאם לרצון המלך, "לעשות כרצון איש ואיש"²⁷).

כזאבל מובן שיש מקום לומר גם להי­פך [ומפני כמה טעמים: 1) י"ל שהבאת ושתי לפני השרים אינה פרט וחלק מהסעודה ולא חל ע"ז הציווי ד"לעשות כרצון איש ואיש". 2) הציווי "לעשות כרצון איש ואיש" הוא בכלל, אבל כאן הרי יש ציווי מפורש של המלך. 3) "לע­שות כרצון איש ואיש" הי' בנוגע ל"העם הנמצאים בשושן הבירה", שאחשורוש רצה להנאותם כו', ואין המלכה בכלל²⁸] — ולכן התייעץ אחשורוש עם "החכמים יודעי העתים", והם נזקקו לטעם הנוסף "לא על המלך לבדו גו'".

כחז. ידוע מרז"ל²⁹ שכל "מלך" הנאמר במג"א מרמז על הקב"ה, שמזה מובן גם בפסוק דידן, "כי כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" — שבפסוק זה נרמזת הנהגתו של הקב"ה בשייכות ל­עמו ישראל.

כטויש לומר, שבפסוק זה נרמז העילוי והחידוש שנפעל על ידי מסירת נפשם של ישראל בימי הפורים. דאמרו חז"ל³⁰ שבעת מ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית כו' מכאן מודעה רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקב­לוה באונס. רש"י) כו' הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב³¹ קיימו וקבלו היהו­דים, קיימו מה שקיבלו כבר"³².

לוזהו גם הרמז בפסוק דידן — בנוגע להסעודה שעשה המלך "לכל העם הנמ­צאים בשושן³³ הבירה", דקאי על ישראל שהם עם קרובו (ונמצאים בבירתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה) — שהקב"ה מזמינם לסעודה, דהיינו לימוד התורה וקיום המצות³⁴, שזוהי סעודתו והנאתו של איש ישראל; והקב"ה נותן בחירה חפשית, "אין אונס"³⁵, ואדרבה, "לעשות כרצון איש ואיש".

לאוזה הי' העילוי דימי הפורים שאז "קיימו מה שקיבלו כבר", לא מתוך אונס אלא דוקא מתוך בחירתם החפשית³⁶.

לבולכן גדלה שמחת פורים למעלה מ­כל מדידה והגבלה³⁷, עד ש"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'"³⁸, וכפרש"י "לבסומי — ביין"³⁹, שיש לומר, שזהו ענין של "ונהפוך"⁴⁰, שתמורת ה"יין" שנתן אחשורוש במשתה שלו, באופן של "ויין מלכות רב כיד המלך", שלא למעליותא, נעשה "יין. . רב" ד­קדושה, שמחת פורים שלמעלה ממדידה והגבלה, עד דגם כאשר כל המועדים בטלים⁴¹ (ששמחת מועדים לא תהי' ב­חשיבות לגבי השמחה שתהי' בשמחת הגאולה⁴²), שתהי' שמחה למעלה ממדי­דה והגבלה, ועד ש"שמחת עולם⁴³ על ראשם"⁴⁴ — שמחת פורים לא תבטל, "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"⁴⁵.

לג(משיחת פורים תשכ"ז)