Likkutei Sichos·Vol. 36·Tetzaveh·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לו·תצוה·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם בסוף הל' כלאים: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני ה­אבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית" (ועד"ז כתב בהל' כלי המקדש¹ ד"האבנט מפני שהוא שעטנז, אסור² לכהן הדיוט³ ללובשו אלא בשעת עבודה"). והראב"ד השיג⁴, מהא דאמרו בגמרא⁵ ש"במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר".

בועוד השיג הראב"ד⁶ על מ"ש ה­רמב"ם דלוקין רק "מפני האבנט שהוא כלאים" — "אטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים". וברדב"ז⁷ תי' ד"אבנט הי' מרו­קם צמר ורך הי', אבל חשן ואפוד ארוגים היו ואפשר שהיו קשים ואינם כלאים", ולפי ביאור זה ברמב"ם⁸ נמצא דהרמב"ם והראב"ד פליגי אי יש דין כלאים רק באבנט⁹ או גם בעוד בגדי כהונה (דכהן גדול).

גויש לומר, שב' פלוגתות אלו בין ה­רמב"ם והראב"ד תלויות זב"ז:

דהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם הותרו כלאים בבגדי כהונה רק בשעת העבודה או כ"ז שהוא במקדש (אפילו שלא בשעת עבודה), הוי פלוגתא בגדר היתר כלאים בבגדי כהונה:

ההרמב"ם כתב בפירוש שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא ע"ד היתר כלאים ב­ציצית, שזהו רק דיחוי¹⁰ (או היתר¹¹), והיינו דאיסור כלאים נדחה והותר^*11 ב­מקום מצות עשה דעבודת הכהונה¹², כמו שהותר במקום מצות ציצית, ולכן אין מקום להתירו אלא בשעת עבודה בלבד;

ומשא"כ הראב"ד ס"ל שיש חילוק עיקרי בין כלאים בציצית וכלאים ב­בגדי כהונה¹³, דגבי ציצית יש לימוד¹⁴ להתיר כלאים בציצית (מסמיכות בקראי בשני הענינים, "לא¹⁵ תלבש שעטנז גו' גדילים תעשה לך גו'"), משא"כ בבגדי כהונה אין כאן לימוד מכתוב להתיר כלאים בבגדי כהונה, אלא מפני שכן ציוותה תורה לעשות האבנט מצמר ו­פשתן¹⁶, ובדרך ממילא ידעינן שאין בזה איסור (כלאים), היינו שמלכתחילה כן הוא אופן קיום לבישת בגדי כהונה, שיש בהם כלאים. ולכן ס"ל שאין היתר לבי­שת כלאים בבגדי כהונה תלוי בעשיית העבודה, אלא שגבי בגדי כהונה מעי­קרא לא נאמר האיסור דכלאים¹⁷.

זועפ"ז יש לומר, שזהו גם טעם פלוג­תתם אם רק באבנט הי' דין כלאים או גם בחשן ואפוד:

חלדעת הראב"ד שמעיקרא לא נאמר דין כלאים בבגדי כהונה, מסתבר לרבות כלאים בבגדי כהונה (שגם בחשן ואפוד יש כלאים), להדגיש דכך ציוותה תורה מלכתחילה שכן צ"ל אופן עשיית בגדי כהונה; משא"כ לדעת הרמב"ם, שבעצם גם בבגדי כהונה נאמר איסור כלאים, אלא שנדחה (והותר) במקום מצות עשה, מסתבר למעט הדיחוי וההיתר דאיסור כלאים ככל האפשרי, ולכן ס"ל לה­רמב"ם שגבי חשן ואפוד אין צריכים להתיר האיסור כי "היו קשים ואינם כל­אים", ורק באבנט יש דין כלאים שהותרו בשעת עבודה.

טב. ע"פ הנ"ל בדעת הרמב"ם, אולי יש לבאר טעם ע"ד הנגלה שרק האבנט יש בו דין כלאים ולא אף אחד משאר בגדי כהונה (ולדעת הרמב"ם גם בבגדי כה"ג כן הוא) — דלכאורה מאי שנא בגד זה שרק בו ציוותה תורה שיהי' עשוי מכלאים?

יויש לומר בזה, ע"פ מה דאיתא בגמ­רא¹⁸ דחגורה בעת התפלה יש בה משום "הכון¹⁹ לקראת אלקיך ישראל" (ולכן כתבו הראשונים²⁰ "שצריך לאזור חלציו כשמתפלל", וכן נפסק בטור ושולחן ע­רוך²¹).

יאועפ"ז יש לומר, שזהו גם תוכן ענין האבנט בבגדי כהונה, דכל עיקר ענינו הוא משום "הכון לקראת אלקיך ישר­אל". דשאר בגדי כהונה הם לבושים ו­בגדים לכסות את האדם (כתפקידם ה­רגיל של בגדים), אלא שנעשו באופן מיוחד, "לכבוד ולתפארת"²², להיותם בגדי קודש לעבודת הכהונה²³ [ולבושים המיוחדים לכה"ג, הרי יש בכל א' מהם תפקיד מיוחד: על האפוד היו אבני שהם שבהם היו חקוקים שמות בני ישראל²⁴; וכן בחושן היו י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים²⁵, ועוד זאת שבו היו האורים ותומים²⁶; בשולי המעיל היו הפעמונים, "ונשמע קולו בבואו על הקודש גו'"²⁷; והציץ שעליו הי' חקוק "קודש לה'"²⁸ הי' כדי לכפר על "עון הקדשים"²⁹];

יבמשא"כ האבנט עיקר ענינו ותפקידו הוא הענין ד"הכון לקראת אלקיך ישר­אל" [שהרי המכנסים היו בהם "שנצים"³⁰ כדי לאזור אותם, והכתונת אינה צריכה אבנט כדי להחזיקה³¹], כפשטות ענין ה­אבנט, שמורה על גמר³² לבישת הבגדים, ומוכנים לעשיית העבודה.

יגוכיון שלדעת הרמב"ם עיקר טעם ה­היתר דכלאים הוא רק מחמת מצות עשה דעבודת הכהונה¹², לכן, לא היו כלאים אלא בבגד זה שכל ענינו הוא "הכון לקראת אלקיך ישראל", הכנה לעבודה³³.

ידג. וצ"ע בפנימיות הענינים, סו"ס מאי טעמא אמרה תורה שעבודת הכהונה נעשית דוקא ע"י לבישת בגד שיש בו כלאים?

טוובפרט שעצם ענין הכהונה תלוי ב­בגדי כהונה, כמו שאמרו³⁴ "בזמן שבג­דיהם עליהם כהונתם עליהם", ונמצא, שענין הכהונה נפעל על ידי לבישת בגד שיש בו כלאים³⁵.

טזועפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם אין ה­כלאים בבגדי כהונה רק ענין של היתר, אלא יש בזה תוכן מיוחד, דענין ועבודת הכהונה מחייב שיהי' בו בגד של כלאים. אלא שלדעת הרמב"ם תוכן זה שייך (א) אך בשעת העבודה, (ב) ורק באבנט.

יזד. ויובן זה ע"פ המבואר בבחיי³⁶ ב­טעם וסוד איסור שעטנז (ע"ד הקבלה), ד"המעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים. . השנים הנולדים בעולם ראשונה (קין והבל) היו כלאים, זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח ה­רעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם שני הפכים. . אין חבורן עולה יפה. . נאסר לנו הבגדים. . לפי שהנולדים ראשונה קרבנם הי' צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים³⁷ ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדיו. . הלובש בגד זה מערבב הכחות העליונים³⁸. . ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ול­התקדש ברוח הקודש".

יחויש לומר, שבאריכות לשונו מרמז לשני אופנים בביאור איסור כלאים, ש­הוא "חבור שני קצוות שהם שני הפכים. . אין חבורן עולה יפה":

יטא) ערבוב "רוח הטובה" עם "רוח הרעה"³⁹ (כמו קין והבל), "ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה".

כוכמ"ש אדמו"ר הצ"צ⁴⁰ (בביאור דברי הבחיי), "שעיקר איסור הכלאים מפני שעי"ז מחבר רוח הקדושה עם רוח ה­טומאה שהם הן מין בשאינו מינו", ועפ"ז מבאר⁴¹ הא דמצינו שבקדושה צ"ל דוקא "הרכבה ומזיגות המדות זב"ז", שאין ב­כך ענין של כלאים, כי בקדושה "הכל אחדות. . הכל הוא מין א' הביטול וההכנעה אליו ית'. . עיקר מין בשאינו מינו זהו הקדושה עם הקליפות שה­קדושה הוא ביטול אליו ית' והקליפות הם יש ודבר נפרד".

כאב) עצם ערבוב שני סוגי כוחות ה­עליונים הוא היפך הרצון⁴², וע"ד מ"ש הבחיי לפנ"ז (מהרמב"ן⁴³) בטעם איסור כלאים ע"ד הפשט, "כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהי' כל אחד ואחד למינהו, ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם "למינהו"⁴⁴ והוא עושה הפך ה' שרצה להבדיל בין המינין" — עד"ז הוא בסוד איסור כלאים, שהוא "מערבב הכחות העליונים", דעצם ערבוב שני סוגי כחות עליונים הוא היפך הרצון, וכמבואר בספרים⁴⁵, דצמר ופשתים (ועד"ז שור וחמור) הם כנגד חסד וגבורה שהן מדות הפכיות, ולכן אין חבורן עולה יפה.

כבולפי ביאור זה צריך לומר, דהא ד­מצינו שבקדושה ישנה "הרכבה ומזיגות המדות זב"ז", אין זה כענין הכלאים, כי גדר הכלאים הוא כאשר מבטלים את ה"למינהו", שמערבבים שני מינים ביחד באופן שמתבטלות ההגבלות וההגדרות של המין, וכן בערבוב הכחות העליונים (הנגרם ע"י עשיית כלאים למטה), ש­נעשה ערבוב גמור באופן שהכח אינו פועל כפי תפקידו; משא"כ ענין הרכבת ומזיגת המדות אינו מבטל פעולת כל אחת מהמדות, אלא שכל מדה מורכבת גם מהמדה ההפכית.

כגמשל לדבר — משרי המלך, שלכל אחד יש תפקיד מיוחד, שזה ודאי שרצון המלך הוא, שלא זו בלבד שכל שריו יעבדו יחד, באופן שעבודתו של אחד לא תסתור לשליחותו של השני, אלא עוד זאת, שכל אחד (בתור תפקידו ה­פרטי) יסייע למילוי השליחות והתפקי­דים דעוד שרי המלך, שהרי כולם הם ממונים ושלוחים למלא את רצון המלך; אבל ביחד עם זה, כל אחד מהשרים צריך לפעול בתחום שלו דוקא, ולא ל­התערב בתחומו של חבירו. וכאשר מת­בטלים התחומים וההגבלות דשרי המלך, ה"ז היפך רצון המלך.

כדה. ולפי ההבדל בין שני ביאורים אלה בסוד איסור כלאים, יובן החילוק בטעם היתר כלאים בציצית וכן בבגדי כהונה:

כהלפי אופן הא', שטעם איסור כלאים הוא מפני עירוב רוח הקודש ורוח ה­טומאה, הרי טעם היתר כלאים בציצית ובמקדש הוא לפי ש"הקדושה כל כך גדולה שם עד שאין כח כלל לסט"א"⁴⁶, והיינו שבטל כח הסט"א שבפשתים (דקין).

כו[וכמו שמבאר אדמו"ר הצ"צ⁴⁷ דברי הבחיי שם בטעם "שהותר הכלאים ב­ציצית גם בבגדי הכהנים" — "לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית. . אין צריך לומר בבית המקדש בשעת העבודה שכל הכחות כלולין שם"⁴⁸ — ד"לכאורה אין לזה הבנה, דאם הפשתים הם מבחי' סטרא אחרא דקין איך הם כלולים למעלה יחד עם הקדושה", ומבאר הצ"צ, דשורש ה­פשתים למעלה "גבוה מאד", אלא של­מטה נעשה מזה ענין של קליפה וסטרא אחרא (ע"ד הארי, שלמטה הוא חי' טמ­אה, ואילו בשרשו הוא אחד מד' חיות המרכבה⁴⁹ ואדרבא אל הימין), "ולכן בציצית ובביהמ"ק אזי הפשתן מעין ש­הוא בשרשו, שם הוא מין במינו". היינו שבביהמ"ק (מקום שכולו קודש) מאיר שרשו של הפשתן ששם הוא ענין ב­קדושה].

כזמשא"כ לפי האופן השני הנ"ל, זה ש­הותרו כלאים בציצית ובביהמ"ק אינו רק לפי שהמדובר בעולם הקדושה (ש­הרי לפי ביאור זה, גם בעולם הקדושה אין לערבב כוחות העליונים באופן של "כלאים", כנ"ל), אלא לפי שבקדושה גופא הם ענין גבוה מאד, ו"במקום⁵⁰ גבוה יוכלו להתחבר שני ההפכיים ע"ד עושה⁵¹ שלום במרומיו", "מיכאל⁵² שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבים זה את זה".

כחדהענין ד"עושה שלום במרומיו" אינו מצד "מיכאל" ו"גבריאל" עצמם, דכיון שהם הפכים, לכן, אע"פ שאפשר להיות הרכבה ומזיגה ביניהם, מ"מ א"א להיות (מצד עצמם) אחדות גמורה ביניהם, ש­ייעשו כמו מציאות אחת (כמו שאי אפשר לחבר אש ומים יחד), אלא השלום ה­אמיתי ביניהם הוא רק בכחו של הקב"ה, שהוא ית' שלמעלה משניהם, עושה שלום ביניהם.

כטודוגמא לזה⁵³ — משרי המלך כשהם עומדים לפני המלך, שאז לא נרגשת מציאותם ותוקפם כלל, כ"א אך ורק מציאות המלך, ולכן עומדים שם ב­אחדות גמורה בלי כל פירוד ביניהם.

לוכן בענין היתר כלאים בציצית וב­ביהמ"ק, שהם בחי' גבוהה מאד, עצמותו ומהותו ית' הפשוט בתכלית הפשיטות, שלכן "יוכלו להתחבר שני ההפכיים".

לאו. ויש לומר, שזהו הביאור הפנימי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם כלאים בבגדי כהונה הותרו רק בשעת העבודה או אפילו שלא בשעת העבודה אם נמ­צאים במקדש:

לבשיטת הראב"ד היא בהתאם לביאור הא' הנ"ל בסוד איסור כלאים, מצד ער­בוב רוח הקודש ורוח הסטרא אחרא, ולפ"ז מובן, שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מצד קדושת המקדש, שמצד קדושת המקדש⁵⁴ בטל ממנו הגדר דכלאים (כיון שכולו קודש ואין שם ענין של סט"א ח"ו) ונחשב מין במינו.

לג[ועפ"ז יש לתרץ (בפנימיות הענינים) שיטת הראב"ד, דגבי בגדי כהונה ס"ל שהותר איסור כלאים גם שלא בשעת עבודה, ואילו גבי ציצית פסק דלא הו­תר אלא במקום מצוה⁵⁵, משא"כ שלא במקום מצוה לא הותר, וכמ"ש⁵⁶ דזה ש­נשים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, היינו "דוקא בציצית שאין בה כלאים" — דלכאורה מאי שנא (וכפי שהאריכו באחרונים⁵⁷) — וע"פ הנ"ל מובן, כי רק גבי בגדי כהונה אמרינן דבטל איסור כלאים גם שלא בשעת עבודה מחמת קדושת (מקום) המקדש, משא"כ בציצית שאין בטלית עצמה "שום⁵⁸ קדושה כלל ומותר להשתמש בה דברי חול" (וגם הציצית עצמן⁵⁹ הן רק "תשמישי⁶⁰ מצוה. . שאין בעצמן שום קדושה רק שמשתמשין בהן לשם מצוה"), ולכן רק בקיום המצוה בטל כח הסט"א ואין איסור כלאים].

לדמשא"כ שיטת הרמב"ם היא בהתאם לאופן הב' הנ"ל בסוד איסור כלאים, ש­הוא מצד עצם ערבוב הכחות העליונים, והיתר כלאים בציצית ובגדי כהונה הוא מחמת גודל גילוי האלקות, פשיטות ה­עצמות, שבהם. ולכן ס"ל להרמב"ם שה­היתר בבגדי כהונה הוא רק בשעת עבו­דה (ולא מצד כללות קדושת המקדש), שרק כאשר הכהנים עובדים עבודתם, שהיא בביטול כעומד לפני המלך, לפני ה'⁶¹, שאז מחמת גודל גילוי אלקותו ית' שבעבודה זו "יוכלו להתחבר שני הפ­כיים"⁶² [ועד"ז במצות ציצית, שהיא מצוה כללית, שעל ידה "וזכרתם את כל מצות ה'"⁶³, לכן גם בקיום מצוה זו ישנו גילוי עצום זה].

להז. ע"פ כהנ"ל מובן הטעם (הפנימי) שס"ל להרמב"ם שרק באבנט היו כל­אים:

לוענין האבנט הוא (כנ"ל סעיף ב) — "הכון לקראת אלקיך ישראל", היינו זה שהאדם מכין את עצמו לעמוד לפני המלך⁶⁴. דכ"א משאר הבגדים (שכ"א שייך לחלק אחר דהגוף) מורה על עבו­דה פרטית, השייכת לחלק מסויים של האדם, משא"כ האבנט מורה על הכנה כללית לעבודה, והוא הביטול הכללי של האדם, בהכינו את עצמו לעמוד לפני המלך.

לזויש להוסיף בזה ע"פ המבואר בענין ה"אבנט" ע"ד החסידות⁶⁵, שהוא כנגד המקיף דיחידה, שענינה של יחידה שב­נפש הוא — "יחידה לייחדך", שנעשה חד עם קוב"ה, יחידו של עולם. ויש לומר, שזהו גם הטעם ש"אורכו⁶⁶ ל"ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע"ג כרך", היינו שאינו מסתפק בהכנה דכריכת האבנט סביב כל גופו פעם אחת, אלא "מקיפו ומחזירו כרך ע"ג כרך" כו"כ פעמים, ש­בזה מודגשת המסירה והנתינה להקב"ה בתכלית השלימות, מצד עצם הנשמה, בחי' יחידה. ויש לומר, שזהו גם הרמז בכך ש"אורכו ל"ב אמה" (וי"א שכורכו ל"ב פעמים⁶⁷), כמנין לב⁶⁷ — כי "נקו­דה⁶⁸ העצמית שבנפש (בחי' היחידה). . נאחזת בלב" דוקא.

לחולכן דוקא בבגד זה, השייך בגלוי ל­הביטול דעומד לפני ה', ישנו ענין היתר כלאים, ע"ד "עושה שלום במרומיו", בי­טול שרי המלך כשעומדים לפני המלך (כנ"ל)⁶⁹.

לטועד"ז הוא במצות ציצית (כפי שה­רמב"ם מדגיש, שהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא כהיתר כלאים בציצית), ש­תוכן מצוה זו הוא מסירה ונתינה כללית להקב"ה, מצד עצם נפשו⁷⁰, שלכן נאמר בה (לא רק "וזכרתם את כל מצות הוי'", אלא גם) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי"⁷¹, לא רק "מצוות הוי'" אלא גם "מצוותי", "התחברות⁷² והתקשרות עצמו­תו ממש", "להמשיך⁷² עצמות אור א"ס מבחי' חי' יחידה שלמעלה מבחי' כלים כו'", שהמשכה זו נעשית ע"י שלימות העבודה שמצד עצם הנשמה.

מ(משיחת ש"פ ויק"פ תש"נ)