Likkutei Sichos·Vol. 36·Parshas HaChodesh·Parshas HaChodeshלקוטי שיחות·כרך לו·פ' החודש·פ' החודש

אפ' החודש
א. גרסינן בירושלמי¹: "רבי בא בשם רבי חיי' בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה, רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה² אין מפסיקין בין פרה להחודש. אמר רבי לוי סימניהון דאילין פרשתא, בין הכוסות הללו [בארבע כוסות דליל פסח תנן³ בין הכוסות הללו פי' בין כוס ראשונה לשני' ובין שני' לשלישית. קרבן העדה] אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה".

בוהיינו, שרבי לוי מכריע כדעת ר"ח בר חנינה⁴ ד"אין מפסיקין בין פרה להחודש", ולראי' וחיזוק נתן סימן מדין הפסק בד' כוסות דליל פסח, שבין כוס שלישי ל­רביעי "לא ישתה".

גויש לעיין בהאי סימנא דר' לוי, דאע"פ שמצינו כעין זה בכ"מ בתורה (שנתנו חז"ל סימנים על ענינים מסויימים, לתועלת זכרון הדברים⁵ וכיו"ב) — הרי [מלבד זאת, שגם במקומות ההם יש מקום לומר (כיון שכל עניני התורה הם בדיוק) שיש איזוהי שייכות בתוכן בין הסימן להדבר שעליו ניתן הסימן, הרי] בנדו"ד, שר' לוי נקט סימן זה לסיוע בהכרעת ההלכה (כדעת ר"ח ב"ר חנינה), בודאי מסתבר לומר שיש בסימן זה קשר לנידון ההלכה.

דגם צ"ע: בירושלמי שם ממשיך (אחר סימנו של רבי לוי): "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה בדין הוא שתקדים החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל"⁶, ופי' בקרבן ה­עדה שם (ומקורו בר"ן⁷), שזהו טעמו של ר"ח בר חנינה שאין מפסיקין בין פרה ל­החודש, כי "אין ראוי להפסיק בין פרה להחודש כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראוי' להיות מאוחרת".

האך לפ"ז אינו מובן למה הפסיק הש"ס בין שני מאמרי רבי לוי בשם ר"ח בר חני­נה — היינו בין עצם הדין לטעמו של הדין — במאמר רבי לוי (משמי' דנפשי'⁸) ע"ד ה­סימן ד"בין השלישי לרביעי לא ישתה"⁹?

וב. ויש לבאר זה בהקדים הטעם ל­תקנת קריאת פרשת פרה ופ' החודש, ד­קריאת פ' פרה היא "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה"¹⁰, ופ' ה­חודש לפי "ששם פרשת הפסח"¹¹ [דכשם שבמצרים הזהיר משה את ישראל על עשיית הפסח בר"ח ניסן¹², כך לדורות קוראים פרשת החודש "ששם פרשת ה­פסח" בסמיכות לר"ח ניסן (או בר"ח ניסן עצמו)].

זועפ"ז יש מקום להגדיר תקנת קריאת שתי פרשיות אלו בשני אופנים:

חא) שתי קריאות אלו הם מעיקרא תקנה אחת¹³, המתחלקת לשתים — היינו שבשב­תות שבין פורים לפסח יש לקרוא בתורה ב' פרשיות ע"ד ההכנות לעשיית הפסח: באחת קורין ע"ד הטהרה הדרושה כדי "שיעשו פסחיהן בטהרה", ובשני' קורין פ' החודש "ששם פרשת הפסח".

טב) שתי קריאות אלו הן שתי תקנות שונות [ע"ד ב' הפרשיות הראשונות, פ' שקלים ופ' זכור, שהם שני ענינים שונים, דקריאת פ' שקלים היא "להודיע שיביאו שקליהן באדר"¹⁴, ו"זכור" — "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן"¹⁵] — דעיקר תקנת קריאת פרשת פרה היא להזהיר על ענין הטומאה והטהרה (בכלל)¹⁶, אלא ש­תיקנו לקרותה בזמן זה (בסמיכות לפסח) כיון שאזהרה זו נוגעת לעשיית הפסח.

יולפ"ז יש לומר, שר' לוי (משמי' ד­נפשי') ס"ל כר"ח בעצם הדין (דאין מפסי­קין) אבל לאו מטעמי', דפליגי אם הם ב' תקנות או תקנה אחת:

יאטעמו של ר"ח בר חנינה ש"אין מפסי­קין בין פרה להחודש", הוא לפי שס"ל שמעיקרא הם כמו קריאה (תקנה) אחת, ההכנה לעשיית הפסח, וקריאת פ' פרה היא כמו פרט קדום (טהרתן של ישראל) בקריאת פ' החודש (עשיית הפסח), ולכן מובן בפשטות שאין מקום להפסיק ביניהן.

יבוזוהי כוונתו במאמרו "ולמה פרה קו­דמת שהיא טהרתן של כל ישראל", שזה מבאר גם הטעם שאין מפסיקין בין פרשת פרה להחודש, כי בהקדמת פ' פרה לפ' ה­חודש (לפי ש"היא טהרתן של כל ישראל") מודגש שעשיית הפסח (פ' החודש) תלוי' ב"טהרתן של כל ישראל"¹⁷ [בלשון ה­מדרש¹⁸ "אוכלי פסח צריכין לה (לחוקת הפרה)"], ומזה מובן שאין להפסיק ביני­הן¹⁹ (כנ"ל).

יגאבל רבי לוי לא ס"ל הכי, כי בזה שנתן סימן (לדינו של ר"ח) מהדין ד"בין השלי­ שי לרביעי לא ישתה" — כוונתו להגדיר תקנת הקריאה, שתקנת קריאת כל ד' הפר­שיות (כולל פ' פרה ופ' החודש) היא ע"ד תקנת ד' כוסות:

ידכשם שד' כוסות דליל פסח, הרי "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא"²⁰, ו"כל כוס תיקנו על דבר מיוחד"²¹ [כוס ראשון אומר עליו קידוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר²²]; וזה שאין שותין בין כוס ג' לכוס ד' אינו מפני שיש שייכות ביניהן (שבגלל זה אין להפ­סיק ביניהן), אלא מטעם שונה לגמרי²³ —

טועד"ז הוא בתקנת קריאת ד' פרשיות, שהם ד' (תקנות ו)קריאות שונות, דקריאת פ' פרה אינה חלק מתקנת קריאת פ' ה­חודש, אלא הוא ענין בפני עצמו, ומה שאין מפסיקין בין פרה להחודש הוא מצד דין נוסף.

טזג. ויש להסביר דעת רבי לוי ע"פ המו­בא בכמה פוסקים²⁴ הטעם למ"ש במשנה²⁵ ש"ב[שבת] שלישית [קורין] פרה אדומה" — "לפי²⁶ ששואלין בהלכות הפסח קודם ה­פסח ל' יום²⁷, להזכיר שיעשו הפסח ב­טהרה".

יזוהנה דין זה דשלשים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג אינו רק ב­פסח, אלא בכל הרגלים, וכמבואר בארו­כה בשו"ע רבינו הזקן²⁸ בטעם תקנה זו: "לפי שכאו"א הדר בא"י חייב להביא ב­רגל ג' קרבנות כו' וכל קרבן צריך להיות נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל ל' יום לפניו כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן ויהי' להם שהות כל שלשים יום".

יחועפ"ז יש לומר, דזה שתיקנו קריאת פ' פרה להזהיר את ישראל מטומאה, אינו מפני קרבן פסח בלבד, אלא מפני טהרת הרגל בכלל (הדרושה לעלי' לרגל וג' קרבנות החג (מלבד ק"פ)), וכן מובן ממה שהביאו בכמה פוסקים²⁹ בענין תקנת קרי­את פרשת פרה הא ד"חייב³⁰ אדם לטהר את עצמו ברגל"³¹.

יטונ"ל שזהו טעמו של רבי בא דס"ל ש­"אין מפסיקין בין פורים לפרה", כי לדע­תו קריאת פ' פרה שייכת להתקנה דשו­אלין ודורשין כו' קודם הפסח שלשים יום³² (והיינו הכנה לטהרת הרגל בכלל), ולכן צ"ל בסמיכות לפורים דוקא (שבו התחלת ל' יום אלו³³).

כונמצא, שדעת רבי לוי שנתן הסימן ד­"בין השלישי לרביעי לא ישתה" היא דיעה ממוצעת בין שיטת רבי בא ושיטת ר"ח בר חנינה — דלהלכה למעשה הכריע ר"ל כדעת ר"ח בר חנינה שאין מפסיקין בין פרה להחודש, אבל לאו מטעמי', כי לדעת ר"ח בר חנינה הרי הן כמו תקנה אחת המתחלקת לשתים, כנ"ל, ואילו רבי לוי ס"ל, שבעצם הן ב' תקנות [ע"ד כוסות דליל פסח], לפי שפרשת פרה היא³⁴ אז­הרה על טהרת הרגל בכלל³⁵, אלא שיש דין (נוסף) שאין מפסיקין בין פרה לה­חודש³⁶.

כא[ועפ"ז מובן מה שהכניס הש"ס מיד לאחר דינו של ר"ח ב"ח את מאמרו של ר"ל (משמי' דנפשי'), קודם שהביא את טעמו של ר"ח — כי כוונתו בזה להדגיש, כי הוא קאי בשיטת ר"ח רק להלכה, אבל לא ס"ל כטעמי'].

כבד. וע"פ פנימיות הענינים יש לומר, ש­שלילת ההפסק בין פרה להחודש שייכת למה שי"ל בתוכן הפנימי של הדין דבין כוס שלישי לרביעי לא ישתה.

כגובהקדם המבואר בספרים³⁷, שתוכן ה­חילוק בין פרשת פרה ופרשת החודש ב­עבודת האדם, הוא כענין ההפרש בין עבודת הצדיקים ועבודת התשובה:

כדפרשת החודש, "ששם פרשת הפסח", מורה על עבודת הצדיקים — וכפי שהי' בפעם הראשונה, שבפסח מצרים הי' (הת­חלת³⁸) הגירות של עם ישראל³⁹, וגר שנת­גייר כקטן שנולד דמי⁴⁰ — והיינו כעין דרגת הצדיקים, שאין בהם רע; ופרשת פרה, דחטאת קריא רחמנא⁴¹, ומכפרת על העגל⁴² — היא⁴³ עבודת התשובה.

כהועל זה אמרו "אין מפסיקין בין פרה להחודש", שצ"ל החיבור בין שתי הפר­שיות, להורות, שגם צדיקים צריכים לע­שות תשובה⁴⁴.

כווזהו גם הפירוש הפנימי בדברי ה­מדרש¹⁸ (הנ"ל סעיף ב) "בזה נאמר⁴⁵ זאת חוקת הפסח ובזה נאמר⁴⁶ זאת חוקת התו­רה ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו. . מי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה":

כזהשקו"ט "איזו חוקה גדולה" — פסח או פרה — היא בהתאם לב' הדיעות בגמ'⁴⁷, אם צדיקים גמורים גדולים מבעלי תשו­בה, או שמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין שם. ומסיק ה­מדרש שפרה גדולה לפי ש"אוכלי פסח צריכין לה", והיינו דתשובה גדולה⁴⁸, כי גם צדיקים (אוכלי פסח) צריכים לעשות תשובה⁴⁹ (פרה).

כחה. ועפ"ז יש לבאר פלוגתת רבי לוי ור"ח בר חנינה הנ"ל (בטעם הדין דאין מפסיקין בין פרה להחודש) בפנימיות ה­ענינים:

כטבענין זה, שגם צדיקים צריכים לעשות תשובה, מצינו שני זמנים: א) תשובת ה­צדיקים בעבודתם עתה (בזמן הזה). ב) משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא⁵⁰, שעילוי זה, מה שצדיקים "יזכו למעלת התשובה"⁵¹ — "יהי' אחר ביאת המשיח דוקא"⁵¹.

לויש לומר, שהם שני אופנים בתשובת הצדיקים:

לאתשובת הצדיקים בזמן הזה היא תשובה "על הריחוק"⁵², דאע"פ שמדובר בצדיקים שאין בהם חטא ועון (ועד שאין בהם רע כלל), מ"מ, כיון שהם נשמות בגופים, ה"ה "רחוקים" מהשם בערך לקרבת נשמותיהם קודם ירידתן למטה, וכמ"ש בספר ה­תניא⁵³ דגם "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו בה'. . בטרם ירידתו לעוה"ז ה­חומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל. . שהגוף אינו יכול לסבול כו'".

לבויתירה מזו כתב בספר התניא⁵⁴, דגם "נשמת. . צדיק גמור עובד ה' ביראה ו­אהבה בתענוגים אעפ"כ אינה בטילה ב­מציאות לגמרי. . רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו" (וכלשונו במ"א⁵⁵ "יש מי שאוהב").

לגוזהו ענין תשובת הצדיק, שריחוקו מה' הוא דבר המעיק ומיצר לו מאד⁵⁶. דאע"פ שהיותו במצב זה הרי זה שלא באשמתו כלל, שהלא כך נברא [ויש לומר, דזה גו­פא שנברא באופן ד"יש מי שאוהב" הוא לטובתו, כי דוקא עי"ז ישנה בעבודתו ה­מעלה דבחירה חפשית⁵⁷, שבהיותו מצי­אות, "דבר בפני עצמו", הוא בוחר בהשם ותורתו כו'], מ"מ, מצד גודל צמאונו להיות דבוק בהשם בתכלית, ה"ה רוצה שנפשו תשוב למעמדה ומצבה הקודם, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁵⁸, כדי " לדבקה⁵⁹ בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד" קודם ירידתה למטה.

לדאבל זה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא אי"ז תשובה "על הריחוק" — ש­הרי אז יתגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה, באופן שלא יהי' שום ריחוק מהשם (גם בהיות האדם למטה נשמה בגוף) — אלא הכוונה ב"לאתבא צדיקייא" היא שיגיעו למעלת התשובה הבאה באהבה גדולה לה' שלמעלה ממדידה והגבלה ("בכל מאדך"):

להבזמן הזה, עיקר השלימות דאהבה "ב­כל מאדך" הוא בבעל תשובה⁶⁰, דכיון ש­צמאון נפשם לידבק בה' בא אחרי ש­"היתה⁶¹ נפשו בארץ צי' וצלמות. . ורחו­קה מאור פני ה' בתכלית (ו)לזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים" [וכידוע המשל בזה⁶² ממי שבורח מן ה­מות, שבריחה זו היא בכל עצמותו ולמע­לה מכל מדידות והגבלות, וענין זה אינו שייך (כ"כ) בצדיקים];

לואבל לאחרי ביאת המשיח, שעצמותו ומהותו ית' יהי' בהתגלות למטה, הנה גו­דל ועוצם הגילוי יפעול באדם עלי' בלתי מוגבלת, באופן שגם צדיקים יגיעו אז ל­שלימות דאהבה "בכל מאדך"⁶³.

לזו. והנה א' מהחילוקים בין שני אופנים הנ"ל בתשובת הצדיקים הוא:

לחבאופן הא', תשובת הצדיקים היא רק פרט במעלת עבודתם בתור צדיקים, ש­היא העבודה במצב של אור וקדושה שאין בו שום רע, שגם תשובת הצדיקים היא בכדי להגיע לשלימות דעבודה זו — דמ­אחר שעצם היותו נשמה בגוף בעוה"ז ה­חומרי הוא מצב של "ריחוק" כנ"ל וחסר עדיין במצב של קדושה בתכלית ובמילא אין עבודת הצדיקים שלו בשלימות, ולכן מתעורר בתשובה להשיב את נפשו לשר­שה ומקורה [ולכן תשובה זו היא רק לפני ביאת המשיח, משא"כ אח"כ⁶⁴, כאשר "רוח הטומאה אעביר מן הארץ"⁶⁵, אין צורך ב­תשובה זו⁶⁶].

לטמשא"כ באופן הב' — מעלת התשובה של צדיקים לאחרי ביאת המשיח (עלי' בלתי מוגבלת) — הרי עבודת הצדיקים ועבודת התשובה הן שתי עבודות שונות, שבכל א' מעלה על השני', יש בזו מה שאין בזו: המעלה בעבודת הצדיקים היא בענין המשכת אור הקדושה מלמעלה (ע"י עבו­דתם בקיום התומ"צ), והמעלה בעבודת התשובה היא ב(זיכוך ו)עליית התחתון⁶⁷.

מוזהו ביאור שתי הדיעות בטעם שאין מפסיקין בין פרה להחודש: לפי הדיעה שזהו לפי שקריאת פרשת הפרה היא כעין פרט בקריאת פ' החודש, ה"ז בדוגמא לאו­פן הא' בתשובת הצדיקים, תשובת הצדי­קים בזמן הזה, שהיא תשובה על הריחוק, שהיא פרט בעבודת הצדיקים כנ"ל; מש­א"כ לדעת רבי לוי שהם ב' קריאות שונות אלא שאין להפסיק ביניהן, ה"ז בדומה לאופן הב' בתשובת הצדיקים (כפי שתהי' בביאת המשיח, משיח אתא לאתבא צדי­קייא בתיובתא), שאז הן ב' מעלות שונות, אלא ש"אין מפסיקין ביניהן", להורות שאז גם הצדיקים יזכו למעלת התשובה.

מאז. ועפ"ז יש לבאר ג"כ הרמז בדברי רבי לוי, שנתן סימן ע"ז מדין ד' כוסות, ש"בין השלישי לרביעי לא ישתה"⁶⁸:

מבהחילוק בין החצי הא' של סדר ההגדה של פסח (שבו שותים ב' כוסות הראשונות) והחצי השני (שבו שותים ב' כוסות האחרו­נות) הוא: בחצי הראשון מדובר (בעיקר) על גאולת מצרים, ואילו החצי השני שייך (גם) לגאולה העתידה לבוא; דלא מיבעי חלק ההגדה שאומרים על כוס הרביעי — שמתחיל מ"שפוך חמתך על הגוים"⁶⁹ ונמשך בפרקים האחרונים דהלל⁷⁰ וכו' — שהוא שייך בגלוי לגאולה העתידה, אלא גם הסעודה שמסיימים באכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח⁷¹ (ונקרא "צפון"⁷²) שיי­כת לגאולה העתידה.

מגוזהו הטעם הפנימי לכך שאין שותים בין כוס ג' לכוס ד': כוס ג' שמברך עליו ברכת המזון, רומז על הסעודה שהקב"ה עושה לצדיקים לעת"ל⁷³, וכוס ד' שגומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, שהן רק שירים ותשבחות, כולו רוחניות, רומז על מעלת עולם הבא (עולם התחי'⁷⁴), שאין בו אכו"ש אלא צדיקים יושבין ונה­נין מזיו השכינה⁷⁵.

מדויש לומר, שזה מתאים לשתי המעלות בב' אופני העבודה (דתשובה ועבודת ה­צדיקים) לעת"ל: הסעודה שעושה הקב"ה לצדיקים לעת"ל שייכת למעלת התשובה, עליית התחתון (כנ"ל); וזה שיושבין ונהנין מזיו השכינה ותו לא ה"ז מעלת עבודת הצדיקים⁷⁶, המשכת וגילוי אור השכינה (בעולם שכולו קדושה).

מהולעת"ל יהי' החיבור דב' המעלות ד­עבודת התשובה ועבודת הצדיקים⁷⁷, מ­שיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, ול­כן בין כוס שלישי לרביעי לא (יפסיק ו)ישתה.

מווזהו הביאור הפנימי בסימנו של רבי לוי, דזה שאין מפסיקין בין פרה להחודש (המורה על תשובת הצדיקים) הוא כהא ד"בין השלישי לרביעי לא ישתה" — להורות, שכאן אין המדובר בתשובת הצ­דיקים בזמן הזה, אלא על חיבור עבודת התשובה ועבודת הצדיקים לעת"ל (כנ"ל סוס"ו), משיח אתא לאתבא צדיקיא ב­תיובתא.

מז(משיחות ש"פ ויקרא (פ' החודש) ואחש"פ תשכ"ד)