Likkutei Sichos·Vol. 38·2 Sivan·2 Sivanלקוטי שיחות·כרך לח·ב' סיון·ב' סיון

אב' סיון
א. כתב אדה"ז בשו"ע שלו (בדיני חג השבועות שבסוף הל' פסח)¹: "ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח עד ח' בו² ועד בכלל דהיינו עד אחר מוצאי יו"ט הנקרא אסרו חג לפי שמיד אחר ר"ח התחיל משה להת­עסק עמהם בענין קבלת התורה שבשני בשבת הי' ר"ח³ ובשלישי בשבת אמר להם⁴ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וברביעי אמר להם מצות הגבלה השמ­רו⁵ לכם עלות בהר וגו' ובחמישי אמר להם מצות פרישה שיפרשו מנשותיהן היום ומחר ויהיו נכונים ליום השלישי⁶ שהוא שבת שבו נתנה התורה".

במקור הדברים הוא בהגהת הרמ"א, שכתב⁷ "ואין אומרין תחנון מתחילת ראש חודש סיון עד ח' בו דהיינו אחר אסרו חג"⁸, ובמגן אברהם⁹ מבאר הטעם למ"ש הרמ"א "מתחלת ר"ח סיון" — "דמיד בב' סיון א"ל משה לקדשם לתו­רה כדאי' פ"ח¹⁰ דשבת", וממשיך "כתב הגמ"נ סוף י"ה¹¹ ג' ימים קודם שבועות אין מתענים דהוי ימי הגבלה משמע דב­שני בסיון מותר להתענות אבל נהגו העולם שלא להתענות מטעם שכתבתי לעיל".

גולפי זה צע"ק למה פרט אדה"ז המאורעות והדיבורים דיום רביעי ויום חמישי, ולא הסתפק בטעמו של המג"א "דהוי ימי הגבלה"¹². ובפרט שבסימן הקודם¹³, כתב אדה"ז עצמו (לענין היתר תספורת ונישואין) "יש נוהגין להסתפר ולישא בכל שלשה ימי הגבלה", מבלי לפרט.

דוגם את"ל שאדה"ז רצה לפרט ענינם של ימי ההגבלה¹⁴ — צ"ע שמאריך בסיפור הדברים ומפרט מעשה כל יום ויום בפ"ע — "ברביעי אמר להם כו' ובחמישי אמר להם כו'", ועוד זאת, ש­משמע קצת שטעם אי אמירת תחנון כו' אינו מפני עצם מצות ההגבלה ומצות פרישה על בנ"י, אלא מפני אמירת משה (מצות אלו) בימים אלה (ובא בהמשך לתחילת לשון אדה"ז שם "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", כדלקמן סעיף ב).

הואע"פ שסגנון זה מקורו בגמ'¹⁵ "ב­תרי בשבא איקבע ירחא כו' בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי בארבעה אמר להו מצות הגבלה בה' עבוד פרישה" — הרי בגמ' שם הובא זה לענין פלוגתת ר' יוסי ורבנן¹⁶ "בקביעא דירחא", ולכן נתפרטו החילוקים ביניהם (איזו מצוה נאמרה באיזה יום), אבל לענין דברי אדה"ז כאן (שאין מתענין ואין אומרים תחנון בימים אלו) לכאורה מספיק לומר באופן כללי שימים אלו הם "ימי הגבלה" (שבהם נאסרו לעלות ההרה ונצטוו לפרוש).

וב. ויובן זה בהקדם עוד שינוי בין לשון אדה"ז ולשון המג"א: במג"א כ' "דמיד בב' סיון א"ל משה לקדשם לתו­רה", אבל אדה"ז כ' "התחיל משה להת­עסק עמהם בענין קבלת התורה"¹⁷.

זויש לומר, שבשינוי זה משמיענו אדה"ז הגדרת ימים אלו — שאפשר לפרש בכמה אופנים¹⁸, ומהם:

חא) מצד הסמיכות שלהם ליום מ"ת. ע"ד המבואר במ"א¹⁹ לענין כל ערב שבת וערב יו"ט שיש בהם מעין קדושת שבת וקדושת יו"ט.

ט[ובזה גופא י"ל בב' אופנים²⁰ — אם הסיבה היא מצד הגברא, דכיון שבכדי שהאדם יוכל לשמור שבת ויו"ט כהל­כתם, דרושה הכנה מצדו לפנ"ז, לכן נחשב יום ההכנה כטפל ושייך להשבת והיו"ט שלאחריו; או, שהסיבה היא מצד החפצא דזמן שבת ויו"ט, שבערב שבת וערב יו"ט יש בו מצד עצמו (מצד היותו הזמן הסמוך לו) מעין קדושת שבת ויו"ט (ולכן נעשה יום זה גם יום הכנה לגבי הגברא, שחלים עליו חיובים והנהגות מיוחדים בשייכות לשבת ויו"ט)].

יאלא שבכל ערב שבת וערב יו"ט ה"ז רק בנוגע ליום שלפניו²¹ (מחצות היום ואילך, שא"א בו תחנון, או גם בנוגע לכללות היום שנק' "ערב שבת" ו"ערב יו"ט" וכי"א²² שאין אומרים תחנון גם בשחרית דערב יו"ט²³), משא"כ בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, הרי ההש­פעה והפעולה היא (לא רק בערב יו"ט אלא גם) מר"ח ואילך, שאז (באו ישראל למדבר סיני²⁴) ויחן שם ישראל נגד ההר²⁵, מוכנים²⁶ לקבלת התורה (כמבו­אר במדרש²⁷).

יאב) בימים אלו יש בהם מצד עצמם תוכן וגדר מיוחד, של "ימי קבלת התורה", ולכן הם מובדלים ומיוחדים בפ"ע (שאין מתענין בהם ואין אומרים בהם תחנון).

יבבסגנון אחר קצת: במתן תורה יש שני ענינים: מתן תורה, מצד הקב"ה, וקבלת התורה, מצד בני ישראל. ואף ש­קבלת התורה היא תוצאה ממתן תורה²⁸ וזמנה לאחרי הנתינה, הרי בעומק יותר יש לומר, שקבלת התורה התחילה לפני מ"ת, והוא ענין בפני עצמו. וזהו ענינם המיוחד של ימים אלה — ימי קבלת התורה²⁹.

יגג. ויש לומר שזהו החילוק בין לשון המג"א ולשון אדה"ז:

ידבמג"א מדגיש "א"ל משה לקדשם לתורה", והיינו מה שמיום ב' סיון ואילך התחיל משה להכין את בנ"י לתורה, שיתן להם הקב"ה; ואילו אדה"ז כותב "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", היינו שבימים אלו הת­חיל הענין דקבלת התורה.

טוולכן נקט המגן אברהם רק זה שימים אלה הם ימי הגבלה, ולא פירש מה נעשה בכל יום, כי זה לחוד כבר מדגיש שימים אלה הם המשך אחד של ימי הכנה למתן תורה³⁰, משא"כ אדה"ז דס"ל ש(מיד אחר ר"ח) הם ימי קבלת התורה, הרי כל יום ויום הוא יום שבו נפעל ענין אחר בקבלת התורה, שביום השלישי היתה קבלת התורה בענין זה שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", וביום הרביעי היתה קבלת התורה ע"י מצות הגבלה, וביום החמישי היתה הקבלה ע"י מצות פרישה, כלומר — שבכל יום היתה "קבלה חדשה" ממשה, וכן מצד משה רבינו — שבכל יום היתה התעסקות אחרת של משה "בענין קבלת התורה"³¹.

טזד. ויש לומר, ששלשת ענינים אלה שבקבלת התורה — שנעשו ממלכת כה­נים, ההגבלה והזהירות מלעלות בהר, והפרישה מנשותיהם — הם כנגד שלשה ענינים דוגמתם שישנם במתן תורה:

יזענינו של מתן תורה לפי פשוטו הוא — ירידת השכינה למטה, גילוי שכינה. ומטרת מתן תורה היא — כדברי ה­רמב"ם³² — "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", וכבר נתבאר במ"א³³, שה"שלום" הנעשה בעולם על ידי התו­רה, אינו (רק) שלום בין הבריות, אלא השלום בין אלקות כביכול ועולם, כמ­רז"ל³⁴ שישראל נקראים "שולמית" על שם "שעשתה שלום ביני ובין עולמי" ע"י קבלתם את התורה.

יחוהנה בענין השלום ישנן שתי תנו­עות³⁵ — שלילת המחלוקת ופעולה של אחדות וחיבור. וכן הוא גם ב"שלום" (הנעשה ע"י התורה) "ביני ובין עולמי", שנעשה ע"י (א) שלילת ענינים המנגדים לאלקות, שבכללות זהו ע"י מצות לא תעשה, (ב) עשיית דברים כרצון הבורא, דהיינו מצות עשה³⁶.

יטוכנגד זה הם ג' הענינים שבקבלת התורה:

כתוכן ענין מצות הגבלה היא — לא להיות פרוש ומובדל לגמרי מן העולם באופן שיבוא לידי כלות הנפש, ע"ד נדב ואביהוא ש"בקרבתם לפני ה' וימותו"³⁷, כי כוונת התורה היא כמ"ש³⁸ "לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה", לעשות את העולם שיהי' כפי הוראת התורה, דירה לו ית' בתחתונים³⁹, וזהו בפנימיות "ה­שמרו לכם עלות בהר וגו'", אלא צ"ל העשי', לעשות את העולם שיהי' כפי הו­ראת התורה (ע"ד מצות עשה).

כאולאידך, כיון שעוסק בעניני העולם צריך להיות הזהירות להיפך, שלא לה­ יות שקוע בעניני העולם, שעניני העולם לא "יורידו" אותו, וזהו תוכן "מצות פרישה" (ע"ד מל"ת).

כבוכהקדמה לב' מצות אלו שבקבלת התורה (מצות הגבלה ומצות פרישה), אמר להם משה בב' בסיון ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', שאין זו הוראה וציווי אלא תיאור המציאות, שבנ"י נעשו ממלכת כהנים בדוגמת כהנים המשרתים ועד לדרגת כה"ג (כדאיתא בבעל הטו­רים⁴⁰), וזהו כמו שהוא בנתינת התורה, שב' הפרטים הנ"ל שבפעולת התורה הם תוצאה מירידת השכינה למטה.

כגה. והנה כיון דזה שמשה התחיל ל­התעסק עמהם בענין קבלת התורה הי' כשאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", מסתבר לומר, שג' ענינים אלה מרומזים באמירה זו גופא ד"ואתם תהיו לי וגו'" (וכידוע שבהתחלת כל ענין נרמז כל הענין).

כדוהענין⁴¹:

כה"ואתם תהיו לי" היינו שבנ"י נעשו קנינו של הקב"ה בלבד (ובמכילתא⁴² "כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני"), ולאח"ז באים שני הענינים בעבודת בני ישראל — "ממלכת כהנים וגוי קדוש": כהנים — שהם פרושים מעניני העולם, בלשון הרמב"ם⁴³ "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעוב­דו", הוא ע"ד מצות פרישה; "וגוי קדוש" מורה על הקדושה שבנ"י ממשיכים בדב­רים גשמיים (וע"ד פירוש אדה"ז⁴⁴ ב"גוי אחד בארץ"⁴⁵, שבנ"י ממשיכים "ה' אחד" גם בענינים ארציים) — וזהו בהתאם למצות הגבלה, שענינה "השמרו לכם עלות בהר", אלא — עבודת האדם צ"ל להמשיך קדושה בדברים גשמיים ועניני העולם, "דירה לו ית' בתחתונים" דוקא.

כוו. והנה הימים האלה נזכרים ונע­שים⁴⁶, ומזה מובן גם בנוגע לזמן מתן תורתנו שבכל שנה ושנה, שבכל שנה ישנה נתינת התורה מחדש⁴⁷ ובאופן נעלה יותר⁴⁸, שבכדי לקבל התורה בחג השבועות צריכים להיות ההכנות הנ"ל מר"ח סיון, מעין שהי' בזמן מ"ת בפעם הראשונה.

כזוהיינו דנוסף ע"ז שכל הכנה צ"ל מעין ובדוגמת הדבר שהוא נושא הה­כנה, ובנדו"ד הוספה בלימוד התורה בימים אלה, צ"ל גם מעין ההכנות פרטיות שהיו בפעם הראשונה, וכמובן גם בפשטות: כיון שהמאורעות והגי­לויים דימים אלה פועלים ונמשכים גם עתה, הרי מטעם זה עכשיו אין מתענין בהם ואין אומרים בהם תחנון.

כחולפי זה, הרי יום ב' סיון שבו אמר להם משה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' — הוא יום מיוחד המעורר את האדם "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'"⁴⁹ ועד ש"נתקדש קדש קדשים"⁴⁹, והתעוררות ותשוקה זו צ"ל עד כ"כ שזקוק לאזהרה והגבלה "השמרו לכם עלות בהר גו'", והיינו לפי שפעולתם בעבודה זו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'" מביאה בם התשוקה לדעת את ה', להיכנס אל הקודש, להיכ­נס בפרדס⁵⁰ באופן של כלות הנפש, וע"ז אומרים שצ"ל דוקא באופן ד"נכנס בש­לום"⁵¹, "הגבל את ההר".

כטולכן מזהירים תיכף לאח"ז שצ"ל דוקא מצות פרישה, דאף שישנה דרך של "התלבשות" בעניני העולם השומרת את האדם מכלות הנפש, דוקא אופן העבודה ד"שוב", העסק בעניני עולם (כ­סיפור הידוע⁵² מאדה"ז והמלאך, שמצד לימודם בפנימיות התורה הגיעו לכלות הנפש והוכרח לאכול "בייגל" עם חמאה כדי שנשמתו לא תיפרד מגופו), הרי בנדו"ד צ"ל דוקא פרישה, והיינו גם מענינים המותרים וגם ענינים שהם (בז­מנים מיוחדים) מצוה⁵³, כי בסמיכות ל­מ"ת צ"ל הפרישות מכל ענינים השייכים להגוף, ושיהי' האדם כל כולו עסוק ודבוק בהכנה למ"ת.

לוכשם שהוא בנוגע לעבודתו בעצמו, עד"ז צ"ל עבודתו עם חבירו, וביתר שאת, שהרי ראשית ההכנה למ"ת היתה בר"ח סיון, שביום הזה באו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר "כאיש אחד בלב אחד"⁵⁴, ולכן גם בימי ההכנה למ"ת בכל שנה אין להסתפק שכ"א יכין את עצמו בימים אלו למ"ת, אלא עליו לפעול על בנ"י סביבו שגם הם יכינו את עצמם בהכנה הראוי' למ"ת, כפי הפר­טים הנזכרים בשו"ע,

לאועי"ז הרי כל בנ"י יחד "כאיש אחד בלב אחד" יקבלו את התורה ביום מ"ת, בשמחה ובפנימיות⁵⁵.

לב(משיחות ש"פ במדבר (ב' סיון) תשמ"ז, ד' סיון תשמ"ט)