Likkutei Sichos·Vol. 38·Naso·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לח·נשא·שיחה א

אשיחה א
א. כתב הרמב"ם בסהמ"צ (עשה עג): "שצונו להתודות על העונות וה­חטאים שחטאנו לפני הא­ל ולאמר אותם עם התשובה¹, וזהו הוידוי כו' והוא אמרו כו' והתודו^*1 את חטאתם אשר חטאו".

בוידועה השאלה — למה לא מנה ה­רמב"ם במנין המצות אלא מצות הוידוי, ולא מנה מצות התשובה.

גומצינו בזה ג' ביאורים:

דא) שיטת המנ"ח² "דתשובה אינה מצוה. . מ"ע זו [דוידוי] הוי כהרבה מצות מהתרי"ג. . שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות רק העשי' על תואר כך וכך נחשב מצוה, כמו גירושין וטוען ונטען. . דדיני המצוה אם יעשה כך יהי' כך הוי מצוה, ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהי' על תואר כך להת­ודות כו' ובכך תשובתו מקובלת. . אבל אינו מבטל שום מצוה אם אינו עושה תשובה. . כי זה אינו מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה שהתורה כתבה דיני ה­מצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשו­בה על תואר כך וכך".

הומדייק כן גם מלשון הרמב"ם³ בריש הל' תשובה שכ' "כל מצות שבתורה כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא­ל ברוך הוא. . וידוי זה מ"ע כו'", ד"מבואר בדבריו דאין ה­תשובה מ"ע⁴, דלא כתב מ"ע שיעשה תשובה רק אם בא לעשות, מ"ע ש­יתוודה בפיו".

וב) גם להרמב"ם יש מצוה וחיוב לעשות תשובה⁵ [ויש לומר שהציווי בתו­רה על מצות התשובה נכלל בכתוב⁶ "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", שפירושו — ציווי למול את הלב ולהסיר את קשיות העורף שישנם כבר⁷], אלא שמצוה זו אינה נמנית במנין תרי"ג מצות, לפי שהיא מה"ציוויים הכוללים התורה כולה" (שאינם במנין תרי"ג מצות, כמו שביאר הרמב"ם ב­סהמ"צ שלו, שרש רביעי). דהרי עיקר התשובה הוא, כמ"ש הרמב"ם⁸, "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ובלשון רבינו הזקן באגרת התשובה⁹ "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד. . דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן ב­מל"ת". ונמצא, שאין התשובה אלא ענין של קבלת מצות (שמקבל עליו לקיים תרי"ג מצות), וא"כ היא מ"הציוויים הכוללים", כי אין בה חידוש ו"מעשה מיוחד" שאינו נכלל בקיום שאר המצ­וות, ובלשון הרמב"ם¹⁰ "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

זולכן מנה הרמב"ם רק מצות וידוי במנין המצות, כי וידוי (דהיינו החיוב לבטא בשפתיו גמירת הלב לעזוב כו'¹¹) הוא "מעשה מיוחד" שאינו נכלל בשאר מצות התורה.

חג) בקרית ספר¹² מעתיק לשון ה­רמב"ם בכותרת להל' תשובה (שגם הן נכתבו ע"י הרמב"ם¹³) "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומפרש: "ה­תשובה והוידוי מצוה אחד¹⁴ היא שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כהובא ברמב"ם בהל' תשו­בה פ"ב¹⁵) והוידוי הוא גמר התשובה".

טביאור דבריו: תשובה ווידוי הם שני חלקים של מצוה אחת — תשובה היא חלק המחשבה שבה, הגמירה בלב לעזוב ("שלא יעשהו עוד"¹⁶), ווידוי הוא חלק הדיבור, בלשון הרמב"ם⁸ ש"צריך להת­וודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", היינו לבטא בשפתיו מה שנגמר בלבו. ועפ"ז מובן, שמצות וידוי כוללת החובה לשוב¹⁷, שהרי בלי התשובה בלב אין תוכן לוידוי.

י[ועפ"ז מובן הטעם שהביא הרמב"ם¹⁵ דוגמא ל"מתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב — הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שיש­ליך השרץ", דלכאורה, מהו הצורך ב­דוגמא זו, והול"ל סתם שוידוי בלי עזי­בת החטא אינו מועיל.

יאאלא שדוגמא זו מבארת גדר התשו­בה: כשם ש"טובל ושרץ בידו" אין כאן ענין צדדי הגורם שהטבילה לא תועיל (כמו חציצה¹⁸, או מחוסר זמן וכיו"ב, שהם תנאים צדדיים שהטבילה זקוקה להם¹⁹), אלא זהו היפך ענין הטבילה, דכאשר האדם נאחז בטומאה, אי אפשר שבאותה שעה יהי' אצלו ההיפך שלה (טבילה) — עזיבת הטומאה, ליטהר מ­טומאה, כן הוא בנוגע ל"המתודה בדב­רים ולא גמר בלבו לעזוב" — שהתשובה והוידוי הם מעשה אחד של טהרה מ­טומאת החטא].

יבוהטעם שבספר המצות הזכיר ה­רמב"ם רק מצות וידוי (ולא הזכיר החובה לעשות תשובה) — דלכאורה, ע"פ הנ"ל, הרי עיקר המצוה היא התשובה (גמירת הלב לעזוב), והוידוי הוא רק תוצאה מגמירת הלב וביטוי' בפה — הוא לפי שמצוה שיש בה שני חלקים, מחשבה, ודיבור או מעשה, נמנה במנין המצות ענין הדיבור (והמעשה) שבה²⁰, ולא ענין המחשבה שבה.

יגולדוגמא — מצות תפלה, שמורכבת משני חלקים — עבודה שבלב (כמחז"ל²¹ "איזו היא עבודה שהיא בלב. . זו תפלה") ודיבור התפלה. ואע"פ שעיקר ענין התפלה הוא (לא הדיבור, אלא) המחשבה וכוונת הלב [ועד ש"תפלה שאינה בכוונה [היינו הכוונה הכללית כגון דע לפני מי אתה עומד וכיו"ב] אינה תפלה"²²; ובמ"א נת'²³ דיוק לשון הרמב"ם בהל' תפלה²⁴ "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום כו'", שגדרה של מצות תפלה הוא — ביטוי של רגש מסויים בדיבור, ובלי הרגש של "תחינה" אין משמעות ב­אמירת תיבות התפלה] — מ"מ נחשבת מצות תפלה כמצוה שבדיבור²⁵, וזהו פשטות פירוש הלשון "יתפלל" — שקאי על הדיבור שבתפלה. ובמנין המצות שבריש ס' היד²⁶ נקט הרמב"ם "להתפלל אליו" (וכן בריש הל' תפלה "מצות עשה להתפלל בכל יום") — כי במנין המצות מונים את ענין הדיבור שבתפלה, ולא את הכוונה שבה²⁷.

ידב. והנה ע"ד הנגלה, מג' ביאורים הנ"ל — נראה יותר הביאור השלישי.

טודהנה על שיטת המנ"ח שלהרמב"ם אין חובה לעשות תשובה — קשה, שהרי בכותרת להל' תשובה מפורש (כנ"ל) "מצוה עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי שגם לה­רמב"ם יש מצוה לשוב מחטאו. וכן נקט גם רבינו הזקן באגרת התשובה שלו⁹, שכ' "מצות²⁸ התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", הרי שיש מצוה מן התורה לשוב מחטאו (וקאי שם בשיטת הרמב"ם, כדמוכח מהמשך דבריו²⁹).

טזוגם הביאור הב' הנ"ל (שתשובה היא מהציוויים הכוללים שאין בהם "מעשה מיוחד") — דחוק לכאורה, כי בתשובה צ"ל לא רק עזיבת החטא (קבלה על להבא) אלא גם חרטה על העבר, וכמ"ש הרמב"ם⁸ "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו כו' וכן יתנחם על שעבר", והרי חרטה על העבר הוא "מעשה מיוחד" שאין יודעים אותו ממצות אחרות?

יזבדוחק יש לומר שחרטה על העבר היא פרט בקבלה על להבא, דאם אינו מצטער על העבר ואינו מתחרט עליו ה"ז הוכחה שחסר בקבלתו והחלטתו על להבא, ולכן אין החרטה נחשבת "מעשה מיוחד" (כיון שמוכרחת היא להקבלה על להבא). אבל זהו דוחק גדול, כי בדיני התשובה המבוארים בשו"ע³⁰, שעל ידם רשע נעשה כשר לעדות, נזכרת רק קבלה על להבא, ומשמע מזה שאפשר לגמור בלב שלם שמכאן ולהבא יקיים מצוות ה' מבלי להרגיש צער וחרטה על העבר. וכן מורה פשטות לשון הרמב"ם "וכן יתנחם על שעבר", שאינו תנאי ופרט בעזיבת החטא, אלא ענין נוסף³¹.

יח[ובעומק יותר נ"ל, שגם עזיבת החטא (גמירת וקבלת הלב על להבא) נחשבת כדבר שלא "ידענו" ממצוות אחרות, כי אינה דומה הקבלה שבתשובה לקבלת עול מלכות שמים סתם].

יטולכן נראה ביאור הג' הנ"ל, שהטעם שהתשובה אינה נמנית במנין המצות הוא לפי שהיא ענין שבלב, ובמנין המצות נמנה רק חלק הדיבור שבמצוה זו, דהיינו מצות וידוי.

כאמנם, מכיון שג' ביאורים אלה הם סברות בתורה, י"ל שחלים עליהם דברי חז"ל³² "אלו ואלו דברי אלקים חיים", וכמשנ"ת כמה פעמים, שכל דיעה בתורה (גם דיעה שלהלכה נדחתה) יש לה מקום בעבודת ה'. דזה שנפסקה ההלכה כדיעה א' הוא רק לההנהגה במ­עשה, שאי אפשר לנהוג למעשה כשתי דיעות סותרות, אבל בנוגע לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

כאוכן בנדו"ד, שג' השיטות הנ"ל בענין התשובה — (א) תשובה אינה מצוה (כשי­טת המנ"ח³³), (ב) היא מהציוויים הכולל­ ים, (ג) היא מצוה פרטית ככל המצוות³⁴ (וזה שאינה נמנית במנין המצוות הוא מפני שנמנה חלק הדיבור שבה ולא ענין התשובה שבלב) — יש להם מקום ע"פ תוכן הרוחני שבמצות תשובה.

כבג. ויובן זה בהקדם ביאור מרז"ל שרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד רמ"ח אברים³⁵ ושס"ה גידים³⁶. וידוע, דכשם שהגוף מתחלק לרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך יש כנג­דם "תרי"ג מיני כחות וחיות"³⁷ בנשמה. וכאשר האדם הוא שלם בשמירת כל התרי"ג מצות (שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים), אז הוא "תמים ושלם בכל אברי הנפש. . משא"כ אם חיסר מצוה א' או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר"³⁸.

כגוזהו ענינה של מצות תשובה, ש"היא³⁸ במדריגה עליונה יותר מכל ה­מצות", שלכן בכחה "למלאות הפגם וה­חסרון" שנעשה באברי (וחיות) הנשמה. והיינו, לפי שע"י התשובה מעומקא דלבא מגיעים לעצם הנפש, שהוא מקור החיות של אברי הנשמה [ושם מעיקרא לא מגיע פגם של חטאים, ובלשון אדה"ז³⁹ ד"גם בשעת החטא היתה באמ­נה אתו ית'"], ולכן נמשך משם חיות חדש להאבר הפגום, למלאות הפגם וה­חסרון⁴⁰.

כדועפ"ז מובן טעם השיטה שמצות תשובה היא מהציוויים הכוללים ואינה נמנית במנין המצוות, כי הטעם שציוויים כוללים לא נמנו במנין המצוות הוא לפי שבמנין המצוות נמנו רק מצוות שהם כנגד אברים פרטיים של הנשמה, ולא ציוויים הכוללים כל המצוות כולן. וע"ד ביאור אדמו"ר הזקן⁴¹, בהחילוק בין תורה ומצות, דמצות נקראות "אברים", ואילו התורה, שהיא המקור של כל המצות, "היא בחי' הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן"⁴². וכן הוא בנוגע למצות התשובה, ש"היא במדריגה עליונה יותר מכל המצות", כי ענינה להמשיך חיות חדש ב"אבר" הנפגם, הרי אינה במנין המצות (שכנגד אברי הנפש) אלא למעלה מהם (והיא שייכת ל"דם" וחיות הנפש).

כהוהטעם שרק מצות התשובה לא נמנית במנין המצוות (אבל מצות וידוי היא במנין המצות) — יש לומר, כי כח התשו­בה למלאות הפגם באברי הנשמה, הוא ע"י ההחלטה וההתעוררות מעומקא דל­בא⁴⁰, שהיא מגעת בעצם הנפש (כנ"ל), וענין זה שייך לענין התשובה (שבלב) ולא לוידוי דברים⁴³.

כוד. ע"פ הקדמה זו יש לבאר (ע"פ פנימיות הענינים) גם טעם שיטת המנ"ח שתשובה אינה מצוה כלל:

כזכאמור לעיל, הכח שבתשובה למל­אות הפגם והחסרון שבאברי הנפש הוא לפי שתשובה מגיעה בעצם הנפש, מקור החיות של אברי הנפש, כנ"ל — וענינים הבאים מעצם הנפש תלויים אך ורק בבחירת האדם. דכאשר אדם עושה דבר מפני ההכרח הרי אין פנימיות נפשו בעשי' זו, והיא רק עשי' חיצונית בלבד. ומובן, שככל שמתמעט ההכרח מבחוץ, יש יותר פנימיות בהעשי'. וענין שבא מעצם הנפש ממש, שלמעלה מכל הכחות וכו', הוא מפני שבא כולו אך ורק מבחירת האדם, מבלי סיבה מבחוץ⁴⁴.

כחוע"ד משנ"ת במק"א⁴⁵, שזהו גם הטעם לגודל השמחה של ניסוך המים בחג הסוכות ש"הוא⁴⁶ הלכה למשה מסיני. . שאינו מפורש בהדיא בתושב"כ רק רבנן אסמכוה אקראי", שהיא גדולה יותר משמחת יו"ט שהוא חיוב מה"ת; והשמחה של הקפות בשמע"צ ושמח"ת, שאינו אפילו חיוב מד"ס אלא מנהג ישראל, גדלה עוד יותר (כמנהג ישראל) אפילו משמחת בית השואבה,

כטומבואר בזה, דהיא הנותנת — שככל שהשמחה עמוקה וגדולה יותר, כך מתמעט תוקף החיוב, כי כאשר יש ציווי על האדם, הרי זה גופא כמו סיבה מבחוץ שכאילו מכריחה אותו לעשות מה שנצטווה. ולכן ככל שמתמעט תוקף החיוב, הרי השמחה שבלב היא פנימית יותר ומקורה בעומק הנפש.

לוכן הוא בענין התשובה, דכיון ש­תשובה שלימה ואמיתית באה מעצם הנפש (שרק משם נמשך חיות חדש למלאות הפגם באברי הנפש), לכן אין ציווי על מצוה זו⁴⁷, כי רק כשהאדם עושה תשובה בבחירתו החפשית לגמרי (אפילו לא מחמת ציווי התורה), ה"ז ראי' שהתשובה היא מעומקא דלבא ועצם הנפש ממש.

לא[ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שהרמב"ם הכניס ה"עיקר" דבחירה חפשית בהל­כות תשובה דוקא⁴⁸, אע"פ שהוא "עיקר גדול. . והוא עמוד התורה והמצוה"⁴⁹, היינו עמוד כל התומ"צ, ולכאורה הו"ל להביאו בהל' יסודי התורה — כי ענין הבחירה חפשית שייך לגוף עשיית התשובה, לפי שתשובה שלימה היא כשבאה מעצם הנפש כנ"ל, והבחינה על ענין הבא מעצם הנפש היא — כשבא כתוצאה מבחירה חפשית לגמרי, בלי סי­בה מבחוץ⁵⁰ (משא"כ בשאר המצות, ש­ענין הבחירה נוגע רק לענין שכר ועונש⁵¹), וכמשנ"ת במ"א⁵²].

לבה. אעפ"כ שיטת הרמב"ם (ואדה"ז) להלכה היא שתשובה היא מצוה, ועוד זאת — שהיא מצוה פרטית הנמנית ב­מנין המצוות³⁴ (שהיא חלק ממצות וידוי, אלא שזו במחשבה וזו בדיבור, כנ"ל).

לגויש לומר הביאור בזה:

לדמבואר בכמה מקומות⁵³ בפירוש לשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים" — שע"י התשובה נעשים מעשי האדם "מעשים טובים ומאירים", כי התשובה מכניסה חיות בקיום התורה והמצוות. ואין זה דבר נוסף בענין התשובה, אלא זוהי התכלית והמטרה של תשובה — להביא את האדם לתוספת חיות בעבודתו בקיום התורה והמצוות.

להכלומר⁵⁴: תכונת התשובה היא, שיכו­לה להביא את האדם לידי רצון "לברוח" מעולם הזה (שרובו ככולו רע והרשעים גוברים בו⁵⁵). דלאחרי שהאדם נכשל בהרע שבעולם ומרגיש גודל פחיתותו, הרי בעשיית תשובה מתעורר בו הרצון לברוח מן העולם שהוא מות ורע ולשוב אל ה' כפשוטו, "והרוח תשוב אל ה­אלקים אשר נתנה"⁵⁶. וכדמצינו בתשובת ר' אלעזר בן דורדייא⁵⁷, ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו", שהתחרט כ"כ על מעשי הרע שלו, ונתעוררה בו התשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז, עד ש"יצתה נשמתו".

לוולכן הדגישו חז"ל שתשובה צ"ל ב­אופן שמכניסה "אור וחיות" במעשים טובים, כי תשובת ר"א בן דורדייא היתה רק הוראת שעה⁵⁸, אבל דרך התשובה צ"ל באופן שלא תביא את האדם לידי יציאת נשמתו מן העולם, אלא אדרבה, תשובה צריכה לעורר באדם תשוקה וחפץ להוסיף בתורה ומעשים טובים בהיותו נשמה בגוף דוקא⁵⁹.

לז[וגם בנוגע לתשובת ר' אלעזר בן דו­רדייא, ידוע מ"ש האריז"ל⁶⁰ "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים האיך בא לעולם הבא. . במה יתכסה שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהי' לו לבוש הנעשה ממעשים טובים. . אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי. . הלבוש שעשה יוחנן כ"ג בכל המע"ט אשר סיגל פ' שנים לקחו ר' אלעזר" — הרי שרגש התשובה לבד אין בכחו להכניס את האדם לעוה"ב, וצריכים דוקא מעשים טובים].

לחוזהו גם הטעם הפנימי שגם התשובה שבלב היא מצוה פרטית — כי בזה בא לידי הדגשה, דאע"פ שעצם ענינה וגד­רה הוא למעלה מכל המצוות (ולמעלה מענין הציווי בכלל, כנ"ל), מ"מ, אין תשובה צ"ל באופן שנשארה "למעלה" ממצות פרטיות, דהיינו רגש של חרטה ורצון לשוב אל ה' באופן "כללי", אלא ההתלהבות דתשובה צ"ל באופן שתביא את האדם לידי תוספת חיות בקיום מצוות פרטיות (ועי"ז — לתקן הפגם ש­באברי הנפש), "תשובה ומעשים טובים" דוקא.

לט(משיחות כ' מנ"א וש"פ עקב תשכ"ח)