Likkutei Sichos·Vol. 38·Naso·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לח·נשא·שיחה ב

אשיחה ב
א. תנן בריש פרק בתרא דמס' נזיר¹: "הגוים² אין להם נזירות", ובגמרא: מנא הני מילי דתנו רבנן דבר³ אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים.

בובפירוש דברי המשנה "הגוים אין להן נזירות" כ' רש"י: "העכו"ם שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים". אבל התוס'⁴ כתבו דהא דהגוים אין להן נזירות היינו "ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות".

גוהנה הטעם שלא פירשו התוס' כ­פשוטו (וכפרש"י), ש"אין להם נזירות" היינו שמותרים ביין כו', אלא כתבו ש"אין קרבנן קרב"⁵ — יש לומר בפשטות, שזהו לפי שזה שעכו"ם מותר ביין ובתגלחת מצ"ע אין בזה שום חידוש, דמהיכא תיתי דיאסרו בזה, והרי אין בעכו"ם כל דיני נדרים, ולכן פירשו התוס' "ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות", והיינו, דהטעם שצריך לימוד למעט עכו"ם מנזירות הוא (בעיקר) מצד דין קרבן נזיר⁶, שבזה איתנהו לעכו"ם דמקבלין מהם נדרים ונדבות.

דויומתק ע"פ דעת ר"מ בזבחים⁷, דס"ל דקרבנות נזירות הם בכלל נדרים ונדבות (שקרבין בבמת יחיד), ולפ"ז י"ל⁸ דחיוב קרבנות נזיר (ועכ"פ העולה⁹ שלו) הוא מחמת נדרו, שבכלל הנדר דקבלת נזי­רות איכא גם קבלה על הקרבן, ולכן ס"ד אמינא דחל ע"ז דין נדרים ונדבות דעכו"ם שמקבלין מהן.

הוי"ל, דהא דרש"י לא פירש כן (ד"אין להם נזירות" היינו שאין קרבנן קרב), הוא משום דס"ל שקרבנות נזיר אינם שייכים להנדר, אלא הם חיוב הבא " מאליו" כתוצאה מהנזירות¹⁰. ולכן זה דעכו"ם נודרים נדרים ונדבות אינו מוסיף כלום בהסברא שיהיו עכו"ם שיי­כים לנזירות, כי קרבנות דנזירות אינם שייכים להנדר דנזירות.

ואלא שלפי זה צ"ע בפרש"י: למה צריכים כתוב למעט עכו"ם מן הנזירות — דמהיכי תיתי שיהי' לעכו"ם דין נזירות?

זב. לכאורה יש לומר, דעצם ענין ה­נזירות (לא רק קרבן נזיר) הוא ע"ד נדרי הקדש, היינו שאינו רק פרישות מיין ותגלחת כו', אלא נדר לה', כלשון הכתוב³ "לנדור נדר נזיר להזיר לה'", וכ­פרש"י "להבדיל עצמו מן היין לשם ש­מים", וכמ"ש הרמב"ם¹¹ ד"הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלקיו על ראשו¹² קדוש הוא לה'"¹³.

חוכיון שמצינו שהעכו"ם בכלל נדרי הקדש, הן קדשי מזבח והן קדשי בדק הבית, לכן סד"א שהם בכלל נזירות, ולכן צריכים מיעוט לאפוקי עכו"ם מדין נזירות¹⁴.

טאבל קשה לפרש כן, שהרי להלכה נקטינן דנזירות אינה בגדר נדרי הקדש אלא נדרי איסר, וכמ"ש הרמב"ם בריש הל' נזירות "הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר" (דלא כערכין וחרמים ש"הם נדר מכלל נדרי הקדש"¹⁵), הרי שבהלכה אינם נדרי הקדש אלא נדרי איסר¹⁶, והדרא קושיא לדוכתא.

יוהנה לפי כמה מפרשים יש דיעה בירושלמי¹⁷ שהעכו"ם הם בכלל בל יחל¹⁸, ולדיעה זו מובן לכאורה טעם הצורך במיעוט העכו"ם מן הנזירות, שהרי נזיר שגלח או שתה יין כו' עובר משום לא יחל דברו¹⁹.

יאאבל דוחק לבאר שכ"ה שיטת רש"י, כי לדעת רוב המפרשים אין העכו"ם²⁰ בכלל בל יחל²¹.

יב[ולהוסיף, שגם להדיעה שהעכו"ם בכלל בל יחל, צ"ע אם אפשר לומר כן לענין נזירות, וכמ"ש במשנה למלך²², שזהו רק לענין שבועה, אבל לא לגבי נדרים, "דמהיכי תיתי שהעכו"ם יתפיס דבר המותר ויעשנו כקרבן דזהו עיקר הנדר דחידוש הוא שחדשה תורה ביש­ראל שדבר היתר יתפיסנו בדבר האסור ויאסר", וא"כ אם ענין הנזירות הוא²³ רק בגדר חובת הגברא²⁴, שאסר על עצמו לשתות יין ולגלח כו', יש מקום לומר דסד"א שגם העכו"ם בכלל זה, אבל את"ל שענין הנזירות הוא²⁵ מפאת הקדו­שה שחלה על גופו²⁶, הרי פשיטא שאין העכו"ם בכלל זה].

יגג. ויובן זה בהקדם הא דמצינו בכ­תוב קודם מ"ת גדר של שבועה ונדר, כמו שבועת אבימלך²⁷, דלכאורה צ"ע מאיזה טעם נתחייב לקיים שבועתו, והרי אין דין שבועה בכלל ז' מצות ב"נ.

ידובמשנה למלך²² כ' ד"אפשר דבכלל ברכת השם הוא", אבל צ"ע מנ"ל הא²⁸, וכי מי שאינו מקיים שבועתו עובר משום ברכת השם.

טוונראה לומר ע"פ מ"ש החזקוני²⁹ בטעם ש"נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו מצות. . יש לומר יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו כו'", זאת אומרת, דנוסף על זה שז' מצות ב"נ הם דברים המחוייבים "מפני הכרע הדעת" (כמ"ש הרמב"ם³⁰), הרי יש דברים שלא מצינו עליהם ציווי מפורש, ומ"מ ב"נ חייב בהם "מכח סברת הדעת" (ובלשון רב נסים גאון בהקדמתו למס' ברכות³¹ "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאוב­נתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהן מן³² היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים")³³.

טזועפ"ז יש לומר, שגם קיום התחייבות בדיבור³⁴ נכלל בדברים שחייבים בהם "מכח סברת הדעת", אף שאינו בכלל ז' מצות ב"נ.

יזוסמוכין לדבר מנוסח "מי שפרע"³⁵ — "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", דאף שמדין תורה יכול לחזור בו מדיבורו³⁶ ואינו עובר על איסור, מ"מ לא זו בלבד שאין זו הנהגה הראוי', אלא עוד זאת, שהנהגה כזו מתאימה לדור המבול ולדור הפלגה. ש­מזה מובן ופשוט, שאין זו הנהגה הראוי' לב"נ. והיינו לפי ש"מכח סברת הדעת" צריך כל אדם להיות עומד בדיבורו ולקיים מוצא שפתיו.

יחודבר זה הוא לא רק בדברים שבין אדם לחבירו, דכאשר אינו עומד בדיבורו ה"ז היפך ישוב העולם, אלא גם בדברים שבינו לבין קונו³⁷, כי עצם הענין של שמירת מוצא שפתיו ה"ז הנהגה המחו­ייבת "מכח סברת הדעת", ובפרט בדבר שחייב עצמו לשמים.

יטוכן הוא לענין שבועות ונדרים דבני נח, דאע"פ שאינם בכלל בל יחל, היינו שאינם בכלל איסור התורה דבל יחל, אבל מ"מ חייבים "מכח סברת הדעת" ל­שמור מוצא שפתיהם³⁸.

כד. אלא שעפ"ז הי' צ"ל הדין, דזה שנתמעטו עכו"ם מדין נזירות, היינו רק מדין נזירות התורה (נזירות דישראל), אבל מצד עצם הנדר, הנה עכו"ם שנדר להזיר עצמו ולהיות פרוש משתיית יין ותגלחת, חייב (מכח סברת הדעת) לשמור מוצא שפתיו ולקיים נדרו³⁹ — ואילו בפרש"י מפורש שמותר בתגלחת ולשתות יין. וגם התוס' להלן⁴⁰ כתבו בפירוש "שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאים קר­בנות כו'".

כאונראה לומר, דיש הבדל באיזה אופן קיבל עליו העכו"ם את הנזירות, דאם אמר "הריני נזיר כישראל" (או "הריני נזיר" סתם, שסתם דין נזיר היינו דין נזיר ישראל), הרי בזה לא חל עליו דין נזיר כלל, כיון שנתמעט מדין נזירות התורה, וא"כ ה"ז כמי שנשבע על דבר שא"א לו לקיים שאין כאן שבועה, ובמילא מותר לשתות יין ובתגלחת. ובזה איירי רש"י ותוס'.

כבאבל אם אמר "הריני נזיר מן התג­לחת" או "מן היין" (וכיו"ב), דאסר עצמו בפירוש מן היין או בתגלחת, הרי חייב לשמור מוצא שפתיו, לא מדין נזירות התורה אלא "מכח סברת הדעת" שכל אדם חייב לשמור מוצא שפתיו.

כג[ולהוסיף עוד — שישראל שאמר "הריני נזיר מן התגלחת" וכיו"ב — "ה"ז נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא הי' בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד, הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים ה"ז נזיר גמור"⁴¹, אבל בנוגע לעכו"ם, גם ע"פ המבואר לעיל שחל עליו חיוב לשמור נזירותו מדין נדר, מובן, שאינו חייב אלא במה שהוציא בשפתיו בפירוש, ולא חלים עליו שאר דיני נזירות (שזה שייך רק בדין נזיר התורה)].

כד— ואולי יש לבאר בדרך זו דיוק לשון הרמב"ם, שכ' באופן סתמי⁴² "הגוים אין להן נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל", ולא פירט שמותרים ביין ובתגלחת כו'. דאף שבפשטות הוא לפי שדרכו של הרמב"ם להעתיק דיני התלמוד כלשו­נם⁴³, הרי ע"פ הנ"ל יש לומר שיתירה מזו יש כאן, דזה שלא פירט, הוא כיון שתלוי באיזה לשון נדר הגוי בנזיר, ויש אופנים שאי אפשר לומר שהגוי מותר לשתות יין ומותר בתגלחת כנ"ל. —

כהועפ"ז מתורץ טעם הצורך במיעוט עכו"ם מדין נזירות, דמאחר שיש פתח שיתחייבו להיות פרושים מן היין ובת­גלחת כנ"ל⁴⁴, לכן אמרה תורה שדין נזירות אינו שייך אצלם.

כוה. ובדרך זו יש ליישב לשון הרא"ש במשנה זו, וז"ל: "העובדי כוכבים אין להם נזירות, אע"פ שעובדי כוכבים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזיר ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבם, ואם בא לימלך אם מותר לשתות ולטמא למתים מתירים לו". דלכאורה תמוהה לשונו, דהול"ל בקיצור (כלשון רש"י (ותוס')) "ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא ל­מתים", ומהי אריכות לשונו "ואם בא לימלך כו' מתירים לו"?

כז[לכאורה יש לומר שזהו לפי שלא איכפת לן עסק העכו"ם בהנהגתו בינו לבין עצמו (אם יחמיר ע"ע ולא ישתה יין כו'), והנפק"מ היא רק אם (א) רוצה להק­ריב קרבן נזיר, (ב) בא לשאול אצלנו אם מותר ביין כו'. אבל זהו דוחק גדול, דזה הי' מובן גם אם הרא"ש הי' כותב "ומו­תרים ביין כו'", דפשיטא שדין זה הוא אם העכו"ם בא לשאול אצלנו (דכי חייבים ישראל למחות בעכו"ם שרוצה לפרוש מן היין?!). ולמה לו להרא"ש לה­אריך בלשונו].

כחוע"פ משנת"ל יש לומר, דלדעת ה­רא"ש, גם עכו"ם שאמר בסתם "הריני נזיר" (או אפילו אם אמר "הריני נזיר כישראל"), הנה אם כוונתו לא היתה לדין נזיר שבתורה, אלא שיהי' מובדל מן היין ובתגלחת כמו נזיר ישראל, יש לומר ש­חייב לקיים את נדרו (מכח סברת הדעת), כיון שנתכוין לפרטי הדברים שבנזירות ישראל (אלא שכללם בלשון קצרה "נזיר כישראל").

כטאלא ש"אם בא לימלך אם מותר לש­ תות ולטמא למתים", שמזה שבא אצלנו לברר דין תורה אם חל עליו דיני נזירות, הרי בזה גופא גילה שכוונתו לדין נזיר ישראל ממש, במילא "מתירין לו" [היינו, שמצד עצמו, קודם שבא לפנינו, הי' שייך איסור, ורק כשבא לימלך "מתירין לו"].

למשא"כ בנוגע לדין קרבן נזיר, שבזה נתמעט לגמרי ואין העכו"ם שייכים לזה כלל, "ואין מקבלין ממנו", כיון שזה שייך לדין נזיר שבתורה שאין העכו"ם בכלל.

לאו. ויש לבאר הטעם הפנימי בזה ש­יתכן ענין הנזירות (באופן הנ"ל) אצל עכו"ם, ע"פ מה שמצינו בגדר נזירות ב' ענינים: לשון (וענין) של הפרשה⁴⁵, ולשון (וענין) של קדושה כמ"ש⁴⁶ נזר אלקיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה'.

לבולכן, אף שעיקר ענין נזירות התורה הוא קדושת הנזיר כנ"ל⁴⁷, וזה שייך רק בישראל, מ"מ, היות שנזיר הוא (גם) לשון הפרשה, ה"ז שייך גם בב"נ. כי גם אצלם יש מקום להנהגה של פרישות מתאוות העולם⁴⁸.

לגואדרבה, עיקר ענין הפרישות שייך בב"נ דוקא, כי להיותם עסוקים (רק) בעניני העולם נעשים מושקעים בעניני העולם ובתאוותיו וכמ"ש כי יצר לב ה­אדם רע מנעוריו⁴⁹, וזה גורם היזק להם ולעולם סביבם; ואילו בנוגע לישראל אמרו⁵⁰ "דייך מה שאסרה לך התורה"⁵¹ וצ"ל עבודתו באופן של המשכת קדושה בו ובעולם [ולכן דוקא "הנודר⁵² לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וע"ז נאמר נזר אלקיו על ראשו קדוש הוא לה' ושקלו הכתוב כנביא שנאמר⁵³ ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים"]⁵⁴.

לדועפ"ז יש לבאר גם הקשר דמשנה זו שבריש הפרק לסיום הפרק (שהוא גם סיום המס'⁵⁵) "נזיר הי' שמואל כדברי רבי נהוראי שנאמר⁵⁶ ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון⁵⁷ ומורה ונאמר ב­שמואל ומורה כו'". כי גם בשמשון וכן בשמואל התחלת הנזירות לא באה באופן דקדושת נזירות, שהרי נזירות שמשון באה ע"י המלאך⁵⁸, שהמלאך אמר לאמו ומורה לא יעלה על ראשו, ודברי המלאך בכוחם לפעול רק הנהגה של נזירות, ענין הפרישות⁵⁹; וכן נדרה של חנה "ומורה לא יעלה על ראשו", ה"ז נדר שחייב את חנה להנהגה עם שמואל באופן של פרישות, הנהגה של נזירות — אלא שלאח"ז חלה עליהם קדושת נזירות למפרע, כמבואר במ"א⁶⁰.

להושלימות זו דקדושת נזירות תהי' ל­עת"ל, שאז יהיו ישראל "פנויין בתורה וחכמתה. . ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל ה­מעדנים מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"⁶¹, והיינו שלא יהי' צורך לפרישות מעניני תאוות העולם, כי כאו"א מישראל יהי' "קדוש לה'".

לוויש לומר שזהו הטעם הפנימי לכך שלמדין בהלכה שמשיח יכול לבוא בכל יום מענין הנזירות "האומר⁶² הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם ואם בשבת או ביו"ט נדר אותה שבת או אותו יו"ט מותר מכאן ואילך אסור לעולם" —

לזכי קדושת נזירות בשלימותה יהי' לעת"ל⁶³, בביאת משיח צדקנו, וכמ"ש ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים כנ"ל, וכתיב⁶⁴ אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם⁶⁵,

לחבגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

לט(משיחות ערב חגה"ש, יום ב' דחגה"ש וש"פ נשא תשמ"ז)