MiShulchan HaAri·Laws of Yom Tovמשולחן הארי·הלכות יום טוב

בכתב במ"מ וציונים וז"ל: בסי' ש"ח – עיי"ש סי"ד, ועיין מ"א ש"י סק"ג ובמחה"ש שם בדעת המ"מ הובא מ"א ר"ס תקי"ג, וכן פסק בסי' תקי"ג ס"ג. ואולי לצורך המוקצה עצמו אסור אליבא דכו"ע, עכ"ל. ומ"ש בלשון "אולי" מפורש הוא בסי' ש"י ס"י¹⁹⁰ (לדעה הא'), עיי"ש שלצורך המוקצה אסור אפילו נגיעה ע"י כלי, ואין כאן מקום עיון.

דמשגרת לשון רבנו "בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם", וכן בסוף דבריו "שאינה מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם", משמע שדין הכנה לא נאמר אלא כשההכנה היא כדי לתקן את הדבר לצורך הנאת האדם (וה"ה בכל דבר שהוא לתשמיש האדם אף שאינו להנאתו ממש, כדמוכח מאיסור הכנת הס"ת ביו"ט ראשון לקריאה ביו"ט שני המבואר לקמן סי' תק"ג ס"ג), אבל הכנה למצוה לחוד אפשר שלא נאסרה מעולם.

הובזה יש ליישב קושיית החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא קושיא ח', שהקשה על מאי דפריך הש"ס ביומא ס"ו ע"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא, ופרש"י דמה חילול שבת יש, והקשה דהא משכחת לה ביוהכ"פ באחד בשבת, ואתא קרא לאשמועינן דשרי להזמינו בשבת עריוהכ"פ אף דיש כאן איסור הכנה דאורייתא. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון שהכנת האיש עתי אינה לצורך הנאת האדם אלא למצוה גרידא אין בה איסור הכנה כלל. ויל"ע בזה.

זבמשנה ברורה (ביה"ל ד"ה ומותר להכין) נדחק הרבה בטעם דין הט"ז שבבע"ח שצ"ל זה וזה אני נוטל אסור להכין מיו"ט א' לחבירו, דלכאורה הרי אין כאן אלא דיבור בעלמא ולמה יאסר. ואילו היה מעיין במ"ש רבנו בקו"א לא היה קשה לו כלל, כי טעם האיסור בבע"ח אינו משום הכנה אלא משום איסור בורר מוקצה כיון שצריך לברור ולומר זה וזה אני נוטל, עיין היטב בדברי רבנו ותמצא כי נכון.

טכתב במ"מ וציונים וז"ל: אפי' בצנעא – כנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' (ע"ג) אלף קמ"ח, (רנ"ח) אלף שכ"ט, ומשפט צדק ח"ב סי' מ"ט, ולא כמבי"ט ח"ג סי' קמ"ט, מ"א סק"ד. ועיין פר"ח ס"ד. ואולי הביאור בזה כמ"ש בשוע"ר מהדו"ב סי' א' סוס"ח, עכ"ל.

יבכתב במ"מ וציונים וז"ל: הולכין בספיקו להחמיר – לכאורה זה קאי על יו"ט א', אבל יו"ט ב' כתב הטעם בתקט"ו ס"ד משום שהוא כודאי, עכ"ל.

יגובאמת פשוט דקאי גם איו"ט שני, דלפי שיו"ט שני נידון כודאי נשאר רק ספק אחד (ספק מוקצה), ולפיכך הולכין בספיקו להחמיר (אבל אילו היה יו"ט שני נידון כספק היינו מתירין משום ס"ס, ספק מוקצה ספק אינו מוקצה, ואת"ל מוקצה ספק יו"ט ספק חול).

טוכתב במ"מ וציונים וז"ל: ואין בהם משום מוקצה – משמעות הטוש"ע ס"ז דמותר ליתן לפניהם מזונות, ולפי המבואר בסעיף ה' ובקו"א סק"ג לפי מ"ש המ"א סק"ב תליא אי הוי מוקצה או לאו, עכ"ל. ודבריו תמוהין, דלמה הוצרך לפרש שלמדו רבנו ממשמעות הטוש"ע דמותר ליתן להם מזונות, והרי מפורש בשו"ע דמותר לצודן, וא"כ מובן שאין כאן מוקצה, שהרי אם הוא מוקצה א"א שיהי' מותר לצודו, כמובן ופשוט.

יזכתב במ"מ וציונים וז"ל: כמ"ש בסי' ש"י – ס"ג, ועיי"ש ברמ"א ס"ב ומ"א סק"ב בשם הכלבו. ובשוע"ר שם הטעם כיון שראוי לאיש אחד, וכאן משמע שהטעם כיון שהבעלים לא הקצוהו, ועיין מ"א סו"ס ש"ח ושוע"ר שם, וצ"ע, עכ"ל.

כמקור דברי רבנו הוא בבכורות כ"ד ע"ב, וז"ל המשנה שם: רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, עכ"ל. ובגמרא שם וז"ל: בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו, טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז, וביו"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו, או דילמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז, והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין, וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר וכו', אמר להו כנגדו ביו"ט מותר. עכ"ל.

כאוכתבו במפרשים שם (פרש"י ד"ה שאינו, תוד"ה והיינו, רא"ש שם ס"ה) דכיון שטעם ההיתר הוא משום שאינו מתכוין, ע"כ דתולש דמתני' לאו דוקא, אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש. ועפ"ז פסק רבנו כאן דלא שרי אלא לפנות את הצמר אילך ואילך, אבל לתלוש במתכוין אסור, וכנגדו בשבת חייב משום עוקר דבר מגידולו.

כבוהנה בהמשך הגמרא שם איתא וז"ל: איתמר נמי אמר רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב כנגדו ביו"ט מותר. ומי אמר רב הכי וכו', והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה (אלמא ס"ל לרב דבר שאין מתכוין אסור, רש"י) וכו', אלא לעולם סבר רב דבר שאין מתכוין אסור, ותולש לאו היינו גוזז, וביו"ט היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. עכ"ל. וכן הובא שם כמה פעמים בתוס' (שם ובד"ה אי ובד"ה דהוה) וברא"ש דתולש הוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.

כגורבנו שכתב שהתולש בשבת חייב משום עוקר דבר מגידולו ולא הוי כלאחר יד¹⁹¹, קאי לשיטתיה בקו"א סק"ג שדברי התוס' והרא"ש אינם אלא לדעת רב דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, או לדעת המתירין אפילו לתלוש במתכוין לצורך שחיטה, דלדידהו עכצ"ל דהוי כלאחר יד שאינו אלא מדרבנן ולכן התירו לצורך שחיטה, אבל לדידן דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורי תורה, ולאידך במתכוין אין אנו מתירין כלל, שפיר מצינן למיסבר כהס"ד דתולש חייב משום עוקר דבר מגידולו¹⁹² (ובמ"מ וציונים הקשה לרבנו מדברי התוס' והרא"ש, ותימה רבתי שלא עיין בקו"א על אתר).

כדויש למצוא מקור לזה בדברי המג"א (סקכ"ג), שכתב שם בדעת השו"ע שבבכור מותר לתלוש ממש משום דתולש לאו היינו גוזז ומ"מ ביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו, והרי במסקנת הגמרא שם (אליבא דרב) השוו יו"ט לבכור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, וא"כ השו"ע שמחלק ביניהם עכצ"ל דס"ל דלא חשיב כלאחר יד אלא יש חיוב דאורייתא בדבר (כהס"ד בגמרא)¹⁹³.

כומקור דברי רבנו שטעם המליחה בצלי הוא כדי שיתן המלח טעם בו הוא במג"א סק"ד בשם התוס' (ביצה י"א ע"א ד"ה ושוין). והעיר ע"ז במחה"ש דהיינו דוקא לשיטת התוס', אבל לדידן קיי"ל ביו"ד סע"ו דגם צלי צריך מליחה קצת מדינא (והוא כשיטת רש"י פסחים ע"ד ע"א ד"ה שריא). ונראה שכוונתו לומר שלא בא המג"א אלא לפרש דברי המחבר לשיטתו ביו"ד, שפסק כשיטת התוס' דצלי א"צ מליחה כלל, אבל לדידן בלא"ה צריך מליחה מדינא. אבל בדברי רבנו א"א לפרש כן, שהרי רבנו הביא דברי המג"א לדינא ולא רק בדעת המחבר.

כזונראה לבאר דברי רבנו (שהרי לא מסתבר שלדעת רבנו פליג המג"א על הרמ"א ביו"ד, ובפרט כשמקורו באו"ה), דהנה ז"ל הרמ"א ביו"ד שם ס"א: וי"א דצלי בעי הדחה תחילה, וי"א דצריך ג"כ קצת מליחה תחילה. והמנהג להדיחו תחילה, וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם, עכ"ל. ונראה שהבין המחה"ש דהא דנהגינן למלחו קצת הוא משום דקיי"ל לדינא כדעת הי"א המצריכים קצת מליחה תחילה (והיינו שיטת רש"י הנ"ל), וכ"כ להדיא בפמ"ג שם מש"ז סק"ד.

כחאבל בדעת רבנו (ולדעתו בדברי המג"א) נראה דס"ל שמדינא מודה גם הרמ"א לדברי המחבר שהעיקר כהתוס' שהצלי א"צ מליחה, אלא שנהגו למלוח לחומרא בעלמא לחוש לדעת רש"י (ודלא כהפמ"ג ומחה"ש שכתב דקיי"ל כרש"י לדינא). ובאמת מפורש כן בדברי הרמ"א גופיה בת"ח (כלל ט' דין א'), דז"ל שם: בשר לצלי אין צריך מליחה כלל, מיהו לכתחילה יש לנהוג כמ"ש מהרא"י בהגש"ד להדיחו ולמלחו קצת כשכבר נתחב בשפוד וצולין אותו מיד, עכ"ל. הרי מפורש מדבריו שאין זו אלא חומרא לכתחילה, אבל מדינא קיי"ל כהתוס' דא"צ מליחה (ועוד הוסיף שא"צ מליחה כלל). ואפשר דנפ"מ להיכא דאין לו מלח, ואינו שעת הדחק (דאז בלא"ה יש להתיר משום דכדיעבד דמי) כיון שיכול למצוא אצל אחר או לאחר זמן, שלהפמ"ג אסור לצלותו בלא מליחה אלא ימתין עד שישיג מלח, ולרבנו אפשר שיכול לצלותו בלא מליחה (וע"ד המבואר בת"ח שם דין ד', עיי"ש). ועכ"פ ודאי דנפק"מ לענין צירוף וכה"ג.

כטויש לבאר הטעם שכתבו המג"א ורבנו טעם המליחה כדברי התוס' שהוא כדי ליתן טעם (ולא כתבו שנהגו למלוח קצת לחוש לדעת רש"י), משום דלדעתם אידי ואידי חד שיעורא הוא, דהיינו שבאותו מנהג שכתבו התוס' (למלוח כדי ליתן טעם) נהגו כן בדוקא (לחוש לחומרא לדעת רש"י). ואתו לאשמועינן שיעור המליחה, שהמליחה המותרת ע"ג עור ביו"ט אינה אלא כשיעור נתינת טעם ולא יותר (והוא הוא השיעור דנהגינן ביה לחוש לדעת רש"י)¹⁹⁴.

לאמקור דברי רבנו הוא במג"א סקי"א, אלא שהמג"א כתב בתחלת דבריו שימלחנו כדי להוציא דמו ויניחנו במלח עד לאחר יו"ט, ואח"כ כתב במוסגר וז"ל: עיין ביו"ד סי' ע' ס"ה דיש אוסרין לכתחילה, או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל יו"ט ע"י הערמה, שאומר מזו אוכל למחר. עכ"ל.

לבוכדי שלא לשווייה להמג"א (בתחילת דבריו) חולק על הסכמת השו"ע ונ"כ וכל האחרונים ביו"ד שם שלכתחילה אסור להשהות הבשר במלחו לאחר י"ב שעות, מסתבר שדבריו במוסגר הם כעין חזרה מדבריו הראשונים (כדרכו בכ"מ שתחילה מבאר ההלכה כפי הנראה בהשקפה ראשונה, ואח"כ שולל ביאור זה מתוך המבואר במק"א).

לגואפשר שאף מ"ש רבנו "ישהנו במלחו עד קרוב לי"ב שעות" מקורו בדברי המג"א. והיינו דמ"ש המג"א "עיין ביו"ד וכו' דיש אוסרין לכתחילה" כוונתו דכיון שיש אוסרין לכתחילה להשהותו יותר מי"ב שעות אין להניחו עד לאחר יו"ט אלא קרוב לי"ב שעות בלבד, ואם די בזה כדי שלא יסריח מוטב, ואח"כ ממשיך "או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל יו"ט", היינו שאם לא די בשהייתו קרוב לי"ב שעות כדי שלא יסריח יכול לחזור ולמולחו בליל יו"ט שני (דאל"כ תיבת "או" אין לה פירוש). והכי נמי דייק לשון רבנו, שכתב תחלה בהחלט "כיצד יעשה וכו' ישהנו וכו' ואח"כ ידיחנו", ואח"כ שינה בלשונו וכתב "ובליל יו"ט שני יכול לחזור ולמלחו" (ולא "יחזור וימלחנו"), היינו אם לא די במליחה הראשונה, והן הן דברי המג"א.

לד[ועיין במחה"ש שפירש דברי המג"א "מולחו בליל יו"ט" דקאי אליל יו"ט ראשון, שאז ימלחנו להוציא דמו וידיחנו ומיד אח"כ ימלחנו שנית. ופירוש זה קשה להולמו בלשון המג"א דמשמע שבא להורות תקנה למליחת שחרית. ולפירוש רבנו דקאי אליל י"ט שני א"ש]¹⁹⁵.

לוכתב במ"מ וציונים וז"ל: לפי שלא חילקה תורה – לשונו צע"ק, לפי המבואר בס"ב כרבה פסחים מ"ו דאית ליה הואיל, א"כ מה"ת אין כאן איסור כלל, ועיין תשובת הרשב"א הובא ב"י סוף הסי', (ולא) [אלא] שחכמים אמרו כיון שלפועל א"צ א"כ הוא טורח שלא לצורך, ועיין תצ"ח סי"א. או שנאמר שזה גופא כוונתו, כיון שמה"ת אין כאן אסור (ג"כ) [א"כ] גם חכמים לא החמירו באופן כזה. אך לכאורה לשונו הוא ע"ד מ"ש הר"ן י"ז גבי ריבוי בשיעורא בטעם הב', עכ"ל.

לטובקו"א סק"ב: בשיטה מקובצת כתב דוקא שנפלו בתוך התנור וכו', אבל אנן לא קיי"ל הכי, שהרי מכאן למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחילה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט עיי"ש בשו"ע. ואף שהרא"ש וטור חולקין על זה וכן קיי"ל, מ"מ הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז דאיסורא דמיקלי קלי מבטלין וכו'.

מאף שכתב רבנו בפשיטות דקיי"ל כהאוסרים להוסיף על איסור של דבריהם כדי לבטלו (אי לאו דמיקלי קלי איסורא), מ"מ ע"פ הכלל שהביא רבנו בכ"מ (עיין בהנסמן בס' כללי הפוסקים וההוראה להר"י פרקש כלל צ"ט) שבאיסור דרבנן סמכינן בהפ"מ על דעת יחיד במקום רבים, אפשר שגם בנדו"ד יסכים להקל בהפ"מ, וכדעת כמה אחרונים (פמ"ג ביו"ד סצ"ט שפ"ד סקי"ז וסקי"ט ובאו"ח סתמ"ח מש"ז סק"ד, שו"ת רעק"א קמא פסקים סל"ח). ואף שכתב בסתם "וכן קיי"ל", הרי אין כאן עיקר מקום ענין זה, ואפשר שאילו היו לפנינו דבריו במקומו היה מתיר בהפ"מ ע"פ כלל זה, כדמצינו בדבריו בכ"מ (ולרוב בקו"א) שכותב דקיי"ל כדעה פלונית ומ"מ בהפ"מ יש לסמוך על המתירין [ובמקום שמביא ב' דעות בדרבנן ואינו מכריע לסמוך על המתירין בהפ"מ, בדרך כלל מיירי בענינים שאין שכיח בהם הפ"מ (אף אם יצוייר שישתלשל מזה הפ"מ) כמו ברוב עניני או"ח, ואם לאו באמת צ"ע מה דעתו, מאחר שהביא ב' הדעות ומיירי בדרבנן דכללא הוא להקל בהפ"מ, ולאידך מובן שיש יוצאים מכלל זה]¹⁹⁶.

מבובקו"א סק"ב: אף שאין זה מפורש בהדיא באחרונים מ"מ מסתברא להקל בזה וכו', ואף בלא תערובת היה אפשר להקל לצורך, אלא דמ"מ יש להחמיר מטעם שכתב המג"א בסי' תצ"ז סק"ד דיו"ט שני אין לו דין ספק לפי שלא רצו חכמים לחלק בין ראשון לשני ע"ש. ואף שהש"ך בסי' ק"י סקנ"ו נראה כחולק על זה, הרי כבר השיג עליו הפר"ח שם ודעתו כהמג"א.

מגמ"ש רבנו שהפר"ח השיג על הש"ך ודעתו כהמג"א, אין כוונתו לומר שדעתו כהמג"א לדינא לאסור ספק מוכן ביו"ט שני, שהרי לעיל סתצ"ז ס"ד פסק הפר"ח להדיא כדעת המחבר דשרי. אלא שיעור הדברים כך הוא, דהש"ך הקשה על מ"ש הרמ"א ביו"ד שם לאסור ס"ס בדבר שיש לו מתירין אם לא לצורך מהא דשתיק ליה להמחבר בסתצ"ז דספק מוכן ביו"ט שני שרי, וכתב לתרץ עפמ"ש הר"ן בפרק אין צדין (ביצה י"ג ע"א ברי"ף) דכיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי ספק, ועפ"ז כתב הש"ך דיו"ט שני קיל מספיקא כיון שאינו אלא מנהג ולהכי אוקמוה אדינא להתיר בו ס"ס. והפר"ח שם (סקמ"ג) השיג עליו וכתב דאדרבה כיון דהוי מנהג הו"ל ודאי וחמיר טפי, אלא דמ"מ לא מחמרינן טפי מאבהתין, אבל להקל טפי מינייהו אין לנו.

מדוהיינו, שהש"ך והפר"ח חלוקים בהא דקיי"ל דיו"ט שני של גליות חשוב ודאי משום מנהג אבותינו בידינו, די"ל בב' אופנים: הא', דכיון שכל עיקר יו"ט שני של גליות הוא משום מנהג אבותינו, הוי ודאי של מנהג בעלמא, וקיל מספק סתם (והכי מסתברא טפי לכאורה, דאיך יהפוך הספק לודאי החמור מהספק מחמת המנהג), והיא סברת הש"ך. והב', דמחמת מנהג אבותינו נעשה יו"ט שני של גליות ודאי דרבנן דחמיר מספק בעלמא, והיא סברת הפר"ח (אלא דמ"מ ס"ל להפר"ח כמ"ש הר"ן דאע"ג דגבן הוי ודאי מ"מ לא מחמרינן טפי מאבהתין). ומ"ש המג"א שלא חילקו בין יו"ט ראשון לשני, אין לזה מקום אלא לפי סברא הב' דיו"ט שני נעשה ודאי דרבנן, אבל לפי סברת הש"ך דקיל מספיקא לא מסתבר כלל שמצד הסברא יהיה קיל מספיקא ואעפ"כ לדינא יהיה חמור מספיקא כדי שלא לחלק בין יו"ט ראשון לשני.

מהועפ"ז יתבארו דברי רבנו, דהנה רבנו כתב להחמיר בספק מוכן ביו"ט שני מטעם המג"א בסצ"ד שלא רצו חכמים לחלק בין יו"ט ראשון לשני, והקשה רבנו על טעם זה מסברת הש"ך בדברי הר"ן דיו"ט שני קיל מספיקא, כנ"ל שדברי המג"א לא ניתנו להיאמר לפי סברת הש"ך (והיינו שאינו מקשה ממאי דס"ל להש"ך לדינא להתיר בספק מוכן ביו"ט שני, דבזה הש"ך אינו רק נראה כחולק על המג"א אלא חולק עליו להדיא, אלא מעצם הסברא דיו"ט שני קיל מספיקא). ומסיק שהפר"ח השיג על סברת הש"ך וכתב שלפי סברת הר"ן אדרבה יו"ט שני חמיר מספיקא, ומעתה ניתנת להיאמר סברת המג"א (אף שלדינא גם הפר"ח לא ס"ל כהמג"א אלא כהמחבר, שפסק כהר"ן דשרי ספק מוכן ביו"ט שני משום דלא מחמרינן טפי מאבהתין כנ"ל)¹⁹⁷.

מזאין זה סותר למ"ש רבנו לקמן סי' תקצ"ז ס"א דמצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה¹⁹⁸, כי ביו"ט וחוה"מ כתב רבנו שחייב אדם להיות שמח וכו' ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, משא"כ השמחה דר"ה אינה בגדר חיוב ואינה מ"ע מה"ת. ועיין במ"ש לקמן סי' תקפ"ב ס"י.