MiShulchan HaAri·Laws of Rosh Hashanahמשולחן הארי·הלכות ראש השנה

בכתב במ"מ וציונים וז"ל: בסי' רס"ח – וכן ציין הלבוש ס"ח שם. ועיין שוע"ר שם סי"ד, ולפי המוסגר צ"ע לענין יוכ"פ. ועיין לבוש סי' תרי"ט, לענין יוכ"פ כתב טעם אחר, עכ"ל.

המלשון "אומרם במקום שנזכר" משמע שלאחר אמירתם אינו צריך לחזור למקום שבו תיקנו לאומרם, אלא ממשיך מאותו מקום ששם נזכר לאומרם. ולכאורה צ"ע מאי שנא מאמירת ועל הנסים בחנוכה ובפורים, שפסק המחבר (סי' תרפ"ב ס"א) "כל זמן שלא הזכיר את השם אפילו נזכר בין אתה להשם חוזר", היינו שחוזר למקום שבו תיקנו לאומרו¹⁹⁹.

ווי"ל ע"פ המבואר בדברי רבנו לעיל סי' קי"ד ס"ז לענין אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, וז"ל: אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם במקום שנזכר, שלא קבעו חכמים מקום בתוך הברכה להזכיר שם הגשם, אלא אמרו סתם מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, אלא שנהגו לאמרו לפני מכלכל חיים לפי שהגשם כלכלה ופרנסה, אבל אם לא אמרו לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה. עכ"ל.

זועפ"ז לק"מ, דהא דבעל הנסים צריך לחזור למקום אמירתו היינו לפי שתיקנו לאומרו במקום מיוחד ולכן צריך לחזור לשם, משא"כ כאן שכל אמירתו אינה אלא תיקון הגאונים, לא עדיף מאילו לא קבעו לו מקום ונהגו לאומרו במקום מיוחד, דבכה"ג אומרו במקום שנזכר ואינו צריך לחזור למקום אמירתו כמבואר בסי' קי"ד. ופשוט.

טדייק לומר שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון, היינו שנתינתם אינה לשמחה ולששון ולכן אין לומר בהם "ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", וכמ"ש הב"ח בסוף הסימן וז"ל: אבל ותתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הזכרון הזה, דלשון זה משמעו שנתינת ראש השנה ויום הכפורים היא לשמחה ולששון כשאר חגים ומועדים וזמנים, וזה ודאי אינו, אלא לדון לברואי עולם ניתנו ולשוב בתשובה, לכך אין אומרים אותו בשום מקום, עכ"ל. אבל לא בא כלל לומר שאין בהם שמחה וששון, ולכן אינו סותר למ"ש רבנו לקמן ריש סי' תקצ"ז שמצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה²⁰⁰. והוא פשוט.

י[ובמ"מ וציונים כתב שבסי' תקצ"ז הוא כדעת הגאונים דס"ל שאומרים מועדים לשמחה. ודבריו תמוהים, דא"כ נמצא שרבנו שסותר דברי עצמו, שהרי כאן פסק שלא לומר מועדים לשמחה. ולדבריו גם פסקי השו"ע סתרי אהדדי, שהרי כאן פסק שאין אומרים מועדים לשמחה, ובסי' תקצ"ז פסק שאוכלים ושותים ושמחים בר"ה. אלא מחוורתא כנ"ל].

יבכתב במ"מ וציונים וז"ל: ויש נוהגין – מ"א שם [סק"ו] בשם האר"י. אך שם כתב מותר, ורבנו כתב בלשון חיוב, עיין ב"ח סי' קצ"ז בשם מהרש"ל ומהר"ם כמו בשאר יו"ט, עכ"ל. ותימה, היכן ראה בדברי רבנו לשון חיוב.

ידהלבוש כאן כתב וז"ל: ועומד התוקע לתקוע, ולא משום שהתקיעה הזאת צריכה להיות מעומד, שהרי אינה לשם מצות תקיעת ראש השנה כמו שיתבאר, אלא משום כבוד הציבור צריך התוקע לעמוד וכו'. אבל בתקיעה שהיא על סדר הברכות שהיא דאורייתא גם השומע צריך לעמוד, משום דילפינן מקרא שצריך לתקוע מעומד, שנאמר יום תרועה יהיה לכם, וילפינן האי לכם מלכם האמור בעומר דכתיב וספרתם לכם, וספירה היא מעומד וכו', עכ"ל. אבל רבנו שינה מדברי הלבוש וכתב שאף בתקיעות דמיושב צריך לתקוע מעומד משום דילפינן לכם לכם.

טווטעם הדבר הוא משום דאזדו לטעמייהו: הלבוש אזיל לשיטתו שעיקר התקיעות הם תקיעות דמעומד ותקיעות דמיושב אינם אלא מתקנת חכמים (כמ"ש להדיא), ולכן אין צריך לעמוד בהן אי לאו משום כבוד הציבור. משא"כ רבנו ס"ל להיפך שתקיעות דמיושב הם מדאורייתא ותקיעות דמעומד הם מד"ס, כמ"ש לקמן סי' תקצ"ב ס"ז וז"ל: נהגו כל ישראל לחלק את התקיעות של תורה ושל דברי סופרים לשתי פעמים, ותוקעין מיושב כדי לקיים מצוה מן התורה ומברכין עליהן, וגומרין את המצוה של דברי סופרים בתקיעות מעומד שעל סדר הברכות כמו שתקנו חכמים, עכ"ל. וכיון שלדעת רבנו עיקר התקיעות הם תקיעות דמיושב, לכן גם בהן צריך התוקע לעמוד מעיקר הדין משום דילפינן לכם לכם, ולא רק משום כבוד הציבור לחוד.

יזוז"ל רבנו בסי' ח' (ס"ד): העטיפה בציצית אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה, נאמר כאן בציצית והיה לכם ונאמר בעומר וספרתם לכם, מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט, אף כאן מעומד. עכ"ל.

יחומה שכתב כאן בלשון "שנאמר", ולא כמ"ש שם "ומצאו להם סמך ורמז מן התורה"²⁰¹, היינו לפי ששם כבר כתב לפנ"ז "אמרו חז"ל", ולכן ממשיך שחז"ל הנזכרים לעיל מצאו להם סמך ורמז כו', משא"כ כאן שלא פתח בלשון "אמרו חז"ל" (ורק לבסוף כתב שאינו אלא מד"ס) אין מקום ללשון זה. ואין כאן אלא שינוי סגנון בלבד.

כיש להעיר שבסי' ש"ו סי"א כתב שיש מתירין ושהמנהג להקל²⁰². ואולי משום כך מוקף דין זה כאן בחצע"ג.

כגאין להקשות מאי שני שופרות איכא כשהוסיף שלא ממין השופר (ובמ"מ וציונים הקשה כן לקמן סי"ז, ואיני יודע אמאי ניחא ליה כאן), כי פשיטא שאין הכוונה בלשון ב' שופרות לכל גדרי שופר, אלא לב' שפופרות מאיזה מין שיהיה²⁰³.

כואין להקשות²⁰⁴ מהמבואר בקו"א סי' תקי"ח סק"ה שנולד שנשתנה גופו אסור אפילו אם היה דעתו עליו מערב יו"ט, דהתם מיירי בדבר שדעתו להשתמש בו לכשישבר (וכיו"ב), אבל לא שמערב יו"ט היה עומד להשבר²⁰⁵, ובזה אמרינן שאין מועיל מה שדעתו להשתמש בו לכשישבר, דכיון שלא היה עומד להשבר הוי נולד ולא מהני בזה דעתו. וכמבואר להדיא בדברי רבנו לעיל סי' תצ"ה סי"ג שטעם איסור נולד הוא מפני שתשמיש זה נולד בשבת או ביו"ט, ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה.

כזמשא"כ בנדו"ד שהקרן עומד לעשות ממנו שופר (כמבואר להדיא בדברי רבנו דהא דלא מהני בקרן של ישראל היינו לפי שביה"ש לא היה עומד לעשות ממנו שופר, ומוכח שבקרן של נכרי מיירי בעומד לעשות ממנו שופר), בכה"ג ליכא נולד אם לא הקצהו מדעתו, שהרי כבר מעיו"ט היה עומד ומוכן לתשמיש זה.

כטכתב במ"מ וציונים וז"ל: ולהנות ממנו – עיין מ"א שם [סק"ה] לא הזכיר להנות, ולכאורה הוא בכלל להשתמש, ועיין לשונו תקפ"ו סכ"ו. אך לכאורה עפמ"ש בסי' תק"ט סט"ז דהשתמשות הוא בכלל אכילה עי"ש, ועיין קו"א תק"ז סק"ד, ולפי זה כל מוקצה אינו אסור אלא הנאה ע"י השתמשות, ולפ"ז י"ל שכאן בא להוסיף גם הנאה הבאה מאלי'. אך עיין סי' תרל"ח ס"ה לא משמע כן, עכ"ל.

לבכתב במ"מ וציונים וז"ל: אלא משום עובדין דחול – משמעות רש"י וגמ', אולי הכוונה לרש"י ל"ג ד"ה האנשים שלא כתב משום שבות, עכ"ל. ואיני יודע למה לא זכר מ"ש בעצמו לעיל סי' תקפ"ח ס"ד, שהכוונה היא לפרש"י שבת ג' ע"ב.

לדמ"ש רבנו שהשברים הם ג' שברים בינונים, כוונתו ששיעורם ב' טרומיטין²⁰⁶, שהוא שיעור בינוני בין שיעור תרועה שהוא טרומיט א' לשיעור תקיעה שהוא ג' טרומיטין. והדבר מוכרח, שהרי מבואר בדברי רש"י מרא דהאי שיטה (ל"ג ע"ב ד"ה מאן) שהשבר ארוך מן התרועה, ולהאריך עד ג' טרומיטין אי אפשר דא"כ הו"ל תקיעה ולא שבר (כמבואר לקמן ס"ה), ועכצ"ל שיצא מכלל טרומיט א' ולכלל ג' טרומיטין לא הגיע, אלא שיעורו ב' טרומיטין, וזהו פירוש בינוני.

לוא. במ"מ מצויין למקור הדברים בטור כאן וז"ל: מי שירצה לצאת בתפלת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיוון לה לא יצא, עכ"ל. וכ"כ בלבוש כאן ס"א ובשלטי הגבורים סוף ר"ה.

לזוהדברים צ"ע, דלכאורה לית מאן דפליג שאין חסרון תיבה א' מעכב המתפלל מלצאת י"ח, ולא אמרו שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן, או בכמה ענינים שפרטו חכמים כגון ברית ותורה ומלכות בברהמ"ז וכה"ג, אבל שאר הנוסח אינו מעכב, ואפי' שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות יצא, כמ"ש הרשב"א פ"ק דברכות (י"א ע"א ד"ה אחת), והביא רבנו דבריו לעיל ריש סי' ס"ח ובסי' קפ"ז ס"ד. וא"כ אמאי לא יצא הכא אם חיסר תיבה א' שלא שמע אותה מהש"ץ, הא קיי"ל שומע כעונה לכל דבר, ולא גרע מהמתפלל עצמו שאם חיסר אפי' כמה תיבות יצא.

לחוכעין זה הקשה המ"ב בביה"ל סי' נ"ט ס"ד על מ"ש בטור וב"י שם בשם תשובת הרא"ש לענין ברכות ק"ש שאם לא אמרן ושמע מהש"ץ יצא, אבל אם היה מכוון לדברי הש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה, וכתב המ"ב שדבריהם צע"ג, דהא קיי"ל שומע כעונה, וא"כ אף אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים כאילו דילג באמצע, אין בכך כלום, מאחר שכיון לבו בתחלה ובסוף ושאר הנוסח אינו מעכב.

לטואמנם בסי' קפ"ג ס"י לענין שמיעת ברהמ"ז מהמברך בזימון כתב רבנו וז"ל: וגם לכל אדם נכון שיאמר בלחש מלה במלה עם המברך וכו', שאין כל אדם יכול לכוין לשמוע כל תיבה ותיבה מפי המברך, ואם באמצע יפנה לבבו ולא ישמע איזו תיבה המעכבת לא יצא, עכ"ל (ובט"ז שם סק"ו השוה דין בהמ"ז לתשובת הרא"ש דלעיל, וצ"ע). הרי שדוקא בתיבות המעכבות אנו אומרים שאם לא שמע לא יצא. ודוחק לומר שגם כאן כוונת רבנו לתיבה המעכבת דוקא, דלשון "אם חיסר אפילו תיבה אחת" משמע תיבה כל דהו.

מב. ונראה לבאר בטעם הדבר בהקדם ביאור שיטת רבנו בגדר חזרת הש"ץ בכלל, דהנה ז"ל רבנו בריש סי' קכ"ד: לאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל ישמע כל התפלה מהש"ץ ויוצא וכו'. וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף וכו', לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו, שאין אומרים ברוך הוא וברוך שמו אלא כשעומדים במקום שמותר להפסיק שם וכו'. וכן בכל מקום ששומע ברכה ומתכוין לצאת י"ח בשמיעתו, כגון קידוש והבדלה וברכת הפירות והמצוות, לא יענה ברוך הוא וברוך שמו, שהרי שומע כעונה, ואסור להפסיק באמצע הברכה, עכ"ל.

מאולכאורה צ"ע מה שהזכיר טעמא דשומע כעונה רק לענין קידוש והבדלה וברכת הפירות והמצוות (וכן לקמן ס"ז לענין שאר העם השומעים חזרת הש"ץ ואינם יוצאים י"ח בתפלתו), אבל לענין היחיד היוצא י"ח בתפלת הש"ץ לא הזכיר טעמא דשומע כעונה, אלא כתב בסתמא שמי שאינו יודע להתפלל שומע מן הש"ץ ויוצא. וכן בסי' נ"ט ס"ד לענין שמיעת ברכות ק"ש מהש"ץ לא הזכיר טעמא דשומע כעונה כלל.

מבומש"ה נראה בדעת רבנו דהא דהש"ץ מוציא י"ח את מי שאינו בקי אינו מטעם שומע כעונה, וכמה ראיות לדבר:

מגחדא, דאי מטעמא דשומע כעונה היה אף היחיד מוציא את חבירו, ואילו לענין תפלה אף מי שאינו בקי אינו יוצא ידי חובתו אא"כ שמע מן הש"ץ בציבור, דהיינו כשתשעה שומעים ומכוונים לברכת הש"ץ ועונים אמן אחריו, אבל היחיד אינו מוציא את שאינו בקי ידי חובתו, כמ"ש רבנו בסי' קכ"ד ס"א וס"ו ובסי' תקצ"ד ס"א. ובטעם הדבר כתב רבנו בסי' תקצ"ד שם, שהתפלה אינה כשאר ברכות שאדם יוצא י"ח בשמיעה ועניית אמן, אבל בתפלה צריך כל אחד ואחד לבקש רחמים, ואין נכון לבקש ע"י שליח אא"כ הוא שליח ציבור (ולא הזכיר הטעם שהביא הב"י בסי' קכ"ד ממהרי"ץ גיאת דאין היחיד מוציא י"ח לפי שמתפלל בלחש ואין לו רשות להשמיע קולו ולהוציא אחרים עד שירד לפני התיבה). הרי שלדעת רבנו אין התפלה כשאר ברכות דאמרינן בהו שומע כעונה, אלא בתפלה בעינן שיבקש רחמים בעצמו דוקא ולא ע"י שישמע מאחר. והוא הדין לענין ברכות השחר וברכות ק"ש, דאע"ג דלא שייך בהו האי טעמא דאין נכון לבקש רחמים ע"י שליח, מ"מ כתב רבנו בסי' נ"ט ס"ד שאין היחיד מוציא בהם את חבירו ידי חובתו כיון שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאמרם בפיו דוקא או שישמע ברוב עם.

מדועוד ראי' לדבר מהא דהש"ץ מוציא (עכ"פ בר"ה²⁰⁷) גם עם שבשדות דאניסי אע"ג דאינם באים לביהכ"נ כלל, כסוגיית הגמ' סוף ר"ה וכפסק רבנו כאן, ואי משום שומע כעונה מאי שייטיה התם. ובחזו"א (או"ח סי"ט) הכריח מזה דלא רמו רבנן חיוב תפלה על כל יחיד, רק כל עדה מחויבים לברור מביניהם עשרה, וירד ש"ץ ויתפלל בעשרה ויפטור את כולם. אבל לא משמע כן כלל בגמ' שם ובדברי הפוסקים, אלא משמע דלכו"ע הכל מחוייבים בתפלה, אלא שהש"ץ מוציאם ידי חובתם. ובאמת הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"ט לא הזכיר הך דעם שבשדות, כמו שהרגישו בכס"מ ובלח"מ שם (וכן בב"י כאן) ע"ש, וי"ל דהיינו משום דס"ל דמה שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתם הוא מטעם שומע כעונה (וכדמשמע מלשונו "בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן וכו' הרי הן כמתפללין"), ולהכי ס"ל דאפילו עם שבשדות אין יוצאין בתפילת הש"ץ אא"כ שמעו בביהכ"נ (כפירוש שהובא בתוס' ר"ה שם ד"ה כך). אבל לדידן דלא קיי"ל כוותיה וסבירא לן דהש"ץ מוציא עם שבשדות ושאר אנוסים אף שלא שמעו תפלתו, עכצ"ל שאינו מטעם שומע כעונה כנ"ל.

מהג. ועל יסוד כל הנ"ל נראה לומר בשיטת רבנו, דהא דש"ץ מוציא י"ח את מי שאינו בקי (וה"ה עם שבשדות) אינו מטעם שומע כעונה, אלא מדין תפלת ציבור, דתפלת הציבור כוללת את כל היחידים, והו"ל כאילו התפלל היחיד עצמו מאחר שהוא כלול בתוך הציבור²⁰⁸. וכעין הא דאשכחן במתני' גבי מוספין (ברכות ל' ע"א), ראב"ע אומר אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר וכו' ר"י אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין, ופריך בגמ' ר"י היינו ת"ק, ומשני איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר, ת"ק סבר פטור ור' יהודה סבר חייב. והיינו דלר"י מעיקרא דדינא אף היחיד מחוייב בתפלת המוספין, אלא שנפטר ויוצא י"ח ע"י תפלת הציבור²⁰⁹. וזהו ביאור מ"ש רבנו בסי' תקצ"ד שם דאע"ג דאין אדם יוצא י"ח תפלה ע"י שמיעה מחבירו לפי שבקשת רחמים היא ואין נכון לבקש ע"י שליח, מ"מ יוצא י"ח ע"י תפלת שליח ציבור, כי תפלת ש"ץ לא חשיבא תפלה ע"י שליח, אלא הוי כאילו הוא עצמו מתפלל מאחר שהיחידים נכללים בתפלת הציבור.

מווהא דבסתמא כשאינו אנוס אינו נכלל בתפלת הציבור בדרך ממילא כשיושב בביתו, אלא צריך לבוא לביהכ"נ לשמוע הברכות מהש"ץ, היינו לפי שתקנו חכמים דהיכא דאפשר לו צריך לשתף עצמו בתפילת הציבור ע"י ששומע ומכוון, ובלאו הכי אינו יוצא י"ח, אבל אין זה מטעם שומע כעונה.

מזומעתה יתבאר היטב פס"ד הטור ורבנו שאם חיסר אפי' תיבה אחת לא יצא, דאף אם תיבה זו אינה מעיקר הברכה, מ"מ כיון שלא כיוון למה שאמר הש"ץ הרי נפסק שיתופו בתפלת הציבור, ושוב אינו יוצא י"ח כנ"ל²¹⁰. וזהו גם מ"ש בתשובת הרא"ש הנ"ל לענין ברכות ק"ש דאם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוי הפסק, והיינו דהא דאינו יוצא לאו משום חסרון התיבה, דזה אינו מעכב כלל כנ"ל, אלא מטעם הפסק, שע"י שפנה לבו לדברים אחרים הפסיק שיתופו עם הציבור. ומה"ט העתיק הב"י דברי הרא"ש אלו גם בסי' תקצ"א לענין תפלה, דחד טעמא הוא.

מחאלא דצ"ע בכל יסוד זה מלשון רבנו בתניא בקו"א ד"ה הנה לא טובה השמועה, וז"ל שם: ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר וא"א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ וכו', הש"ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש, וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו"ע עצמה בחזרת הש"ץ כאלו שמעו ממש, עכ"ל. ומשמע מלשונו דהא דהש"ץ מוציא עם שבשדות ידי חובתם הוא משום שומע כעונה, אלא דעם שבשדות הוי כאילו שמעו ממש, וצ"ע²¹¹.

נא. כתב במ"מ וציונים וז"ל: לפי שאף השומעין – לבוש סי' תקפ"ה ס"א, מ"א כאן ריש הסימן. ועיין לבוש שם לענין תקיעות מיושב הטעם שצריך התוקע לעמוד, אך רבנו בסי' תקפ"ה ס"א לא כ"כ אלא משום הדרש של הסמ"ק המבואר שם, עכ"ל.

נבב. עוד כתב שם וז"ל: לכאורה כוונתו כאן הטעם שצריך לעמוד הוא כמו שציין המ"א לסי' קכ"ד, עיין לבו"ש משום שומע כעונה. אלא שהלבו"ש כתב שה"ה בתקיעות מיושב, אך רבנו בסי' [ת]קפ"ה ס"ב לא כתב כך. ועיין לשונו בסי' קכ"ד ס"ז דמשמע טעם אחר לכאורה, עכ"ל.

נהלכאורה מכאן צריך להתחיל סעיף חדש.

נזלעיל גבי בדיקת חמץ (סי' תל"ב ס"ז) כתב רבנו וז"ל: אם שח לאחר שהתחיל לבדוק אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (עיין סי' תקצ"ב) וכו'. ומ"מ לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה אפילו בדברי תורה כי אם מעניני צרכי הבדיקה, לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה. ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ, ואילו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצוות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן. עכ"ל.

נחועפ"ז צ"ע לכאורה מה שדימה כאן רבנו תקיעת שופר לישיבת סוכה, שהרי תקיעת שופר היא מצוה שחייב לגומרה כתקנת חכמים לתקוע על סדר הברכות, ודמי לבדיקת חמץ שהיא מצוה שחייב לגומרה ולכן נחלקו בה אם שיחה הוי הפסק או לא. וגם דינה כדין בדיקת חמץ, שהרי שלכתחילה אסור להפסיק בשיחה בין התקיעות כמו שאסור להפסיק בבדיקת חמץ, ודלא כישיבת סוכה שמותר בה הפסק שיחה לכתחילה (כמ"ש רבנו להדיא)²¹².

נטונראה דהיא הנותנת, דדוקא דימה תקיעת שופר לישיבת סוכה ולא לבדיקת חמץ, כדי להורות שאף שיש לחלק ביניהם (כדעה הב' שבסי' תל"ב), מ"מ העיקר הוא כדעה הא' שבסי' תל"ב שאין חילוק בין סוכה לבדיקת חמץ (וה"ה בתקיעת שופר דדמי לבדיקת חמץ), ורק לכתחילה הוא דאין להשיח בבדיקת חמץ ובתקיעת שופר כדי לחוש לדעה הב', אבל מעיקר הדין שרי בכולהו. וכ"ז פשוט.

סאצ"ע ממ"ש הרא"ש פסחים פ"א ס"י וז"ל: וכן לשמוע קול שופר יש שיהוי להפסקה בין התקיעות, דעיקר מצות שופר על סדר הברכות, עכ"ל.

סגכתב במ"מ וציונים וז"ל: לפי שכך היתה התקנה – עיין לשון הטור ולבוש לא כתבו לשון זה, ובאמת הרי יוצא גם הבקי כמבואר בתחילת הסעיף, עכ"ל. ולק"מ, כי מ"ש "לפי שכך היתה התקנה בתחילה" קאי על התקנה דחזרת הש"ץ בכלל, ולא על ר"ה דוקא, ולכן הזכיר מי שאינו בקי דוקא.

סהכתב במ"מ וציונים וז"ל: ולשמוח – עיין סי' תקכ"ט ס"ו וצ"ע. ועיין סי' תקפ"ב ס"י ובמ"מ שם, עכ"ל.