MiShulchan HaAri·Laws of Tzitzisמשולחן הארי·הלכות ציצית

בא. בסידורו כתב רבנו שיברך קודם שיתחיל להתעטף, ודלא כמ"ש כאן שיברך כשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף לגמרי (וראה בהנסמן בהגה"ה על הגליון).

גובשו"ת דברי נחמיה ס"ט (נדפס גם בהוספות לשוע"ר) כתב דתליא בפלוגתא דלקמן ס"ה ואילך אי בעינן עיטוף דוקא, דמ"ש רבנו כאן (ומקורו בלבוש) הוא לשיטת הגאונים דבעינן עיטוף, ונמצא שאין המצוה מתקיימת אלא בגמר העטיפה, וכיון שצריך לברך עובר לעשייתן מברך אחר התחלת העטיפה קודם שיתעטף לגמרי, ומ"ש בסידור הוא לפי הא דקיי"ל דלא בעינן עיטוף (דלא כהגאונים), ונמצא שהמצוה מתקיימת מיד בשעת הלבישה וקודם העטיפה, ולכן צריך לברך קודם הלבישה (וזהו כוונת רבנו במ"ש "קודם שיתחיל להתעטף", היינו קודם הלבישה).

דועוד הביא בדברי נחמיה שם דעה שלישית, והיא דעת התוס' סוכה ל"ט ע"א שאינו מברך עד לאחר שנתעטף לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד. ובביאור הדברים כתב ע"פ דברי התוס' יבמות צ' ע"ב (שצויין בהגה"ה הנ"ל), וז"ל התוס' שם: וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף, דכסותך משמע שאתה מכוסה כבר וכו', ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה, עכ"ל. ועפ"ז כתב בדברי נחמיה, דמ"ש התוס' בסוכה שאינו מברך עד לאחר שנתעטף הוא לפי הס"ד בתוס' שם שקיום המצוה אינו בשעת העיטוף אלא לאחר שנתעטף, ומה שפסק רבנו כאן לברך קודם גמר העיטוף, וכן מה שפסק בסידורו לברך קודם שיתחיל להתעטף, היינו לפי מסקנת התוס' ביבמות שם ממשמעותא דברכת להתעטף בציצית דבשעת העיטוף עביד מצוה (אלא שמ"ש כאן הוא ע"פ שיטת הגאונים ומ"ש בסידור הוא למאי דלא קיי"ל כוותייהו כנ"ל).

האמנם דבריו צע"ג, דהנה לקמן סי"ג ס"ה ואילך פסק רבנו וז"ל: ההולך לביהכנ"ס ומצא שנפסלה טליתו וכו', אבל בשבת כיון שאין יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית, שהרי לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא לאחר שילבשנו מ"ע להטיל בו ציצית, וכיון שאינו יכול להטיל אינו עובר, עכ"ל. הרי שכתב רבנו להדיא כהס"ד בתוס' יבמות שם שמצות ציצית היא רק לאחר הלבישה.

וועיי"ש במג"א סק"ח שציין למקור הדברים במרדכי (הובא בב"י כאן), וז"ל המרדכי שם (הלכות ציצית רמז תתקמ"ד): אומר ה"ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו וכו', והשיב ר"י דליתיה וכו'. ונראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית, דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת, עכ"ל.

זואף שבדברי המרדכי אפשר לדחוק ולפרש כמ"ש השאגת אריה בסי' ל"ב, שאין כוונתו לומר שהמצוה מתקיימת רק אחר הלבישה, אלא ודאי מתקיימת בשעת לבישה עצמה, ומ"מ אין הלבישה עצמה המצוה אלא הטלת הציצית היא המצוה, ולכן אין איסור בלבישה עצמה היכא דאינו יכול להטיל בה ציצית באותה שעה, אבל מ"מ בדברי רבנו א"א לפרש כן, שהרי שפתיו ברור מללו "לאחר שילבשנו מ"ע להטיל בו ציצית", היינו שהמצוה מתקיימת לאחר הלבישה דוקא.

חועיין בתוס' הרא"ש יבמות שם, שמבואר להדיא גם למסקנא כדעת הס"ד בתוס' שם שקיום המצוה אינו אלא לאחר שנתעטף, ומסיק וז"ל: ומכאן הורה ריצב"א דאם נפסק לאדם אחד ציצית בשבת או ביו"ט יכול להתעטף בטליתו אפילו לכתחילה, משום דלא מיחייב עד לאחר שנתעטף, וא"כ דוקא בחול אסור ללובשו בלא ציצית שהוא מחוייב לעשות ציצית כשילבשנו, אבל בשבת ויו"ט דא"א לעשותו, ובשעת עיטוף ליכא עבירה, גם אין עבירה שהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דא"א לעשותו, עכ"ל. הרי שתלה להדיא דין זה דמי שנפסלה טליתו בשבת בסברת הס"ד הנ"ל שקיום המצוה הוא רק לאחר שנתעטף, ומשמע דלולא כן לא היה הדין כן לענין שבת.

טולכן נראה ברור שדעת רבנו היא כדעת הס"ד בתוס' ביבמות שאין המצוה מתקיימת אלא לאחר העיטוף, ולכן פסק רבנו לברך בשעת העיטוף ולא קודם לכן. ומה שכתב רבנו לברך בהתחלת העיטוף ולא לאחר שנתעטף, עיין בזה בנו"כ כאן¹.

יוגם מה שפסק רבנו בסידורו לברך קודם העיטוף לא נראה כדעת הדברי נחמיה, אלא נ"ל שהוא מטעם אחר, והוא דס"ל דהא דתקנו לברך עובר לעשייתן אין הכוונה קודם קיום המצוה, אלא קודם מעשה המצוה, והיכא דהמצוה היא הנפעל ולא הפועל (כמו בנדו"ד שהמצוה אינה ללבוש בגד של אלא שיהיה ציצית בבגד שלבוש בו) צריך לברך קודם הפועל שעל ידו נעשית המצוה².

יאב. והנה בשאג"א שם האריך להקשות על מ"ש התוס' ביבמות שם דסדין בציצית מיקרי שב ואל תעשה לפי שאין מצות ציצית מתקיימת אלא אחר העיטוף, והקשה דמה בכך, הא מ"מ כיון דחיוב ציצית חל עליו ע"י מעשה של העיטוף, אע"פ שלא נתחייב בשעת עשיית מעשה העיטוף אלא לבתר הכי, כל כי האי גוונא חשיב ליה כקום ועשה הואיל והתחלתו א"א אלא ע"י מעשה. והביא כמה ראיות לדבריו: (א) מהא דהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק כדאיתא בברכות כ' ע"א, ואין כבוד הבריות דוחה את ל"ת דכלאים אע"ג דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, משום דבתר תחילתו אזלינן שא"א ללבישה בלא מעשה, אע"פ שבשעה שלבש היה שוגג. (ב) מהא דמכות כ"א ע"א לא פושט ולובש ממש אלא אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת, אע"ג דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, דהואיל ותחילת הלבישה ע"י מעשה באה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחלתה. (ג) מהא דבשבועות ט"ז ע"ב גבי טומאת מקדש דאם צריך שהייה כדי השתחויה מיחייב אשהייה אע"פ שאינו מעשה, דבתר תחילתה אזלינן שא"א לו אלא ע"י מעשה בשעת כניסתו למקדש. (ד) מהא דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דחייב משום טומאה ומשום ביאה דבהדי הדדי קא אתיין, אף שתחילת כניסתו בהיתר ואינו עושה מעשה משעה שבא עליו האיסור, מ"מ כיון שתחילת המעשה של היתר גורם לאיסור חשיב כעושה מעשה בידים.

יבוליישב קושיות השאג"א י"ל, דבכל הנך שהביא השאג"א עצם האיסור הוא הפועל, היינו שאסור ללבוש כלאים ולהכנס למקדש בטומאה ולהטמא למתים, שכל אלו מעשה בידים הם, ולהכי גם בכה"ג שהפועל היה בהיתר נמשך הנפעל אחרי הפועל. משא"כ בנדו"ד המצוה הוא הנפעל שיהיה ציצית בבגדו, ולא יצוייר כלל קיום המצוה בהפועל, ולהכי אין הנפעל נמשך אחרי הפועל.

יגומה שהקשה שם בתחלת דבריו דלשיטת התוס' היכי שרא רחמנא כלאים בציצית והא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה, שהרי הלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חל אלא לאחר עיטוף, עיין טורי אבן חגיגה ב' ע"ב ושו"ת נוב"י מהדו"ת אהע"ז סי' קמ"א דלק"מ.

טוא. באנציקלופדיה תלמודית ערך ברכת המצוות (ח"ד ע' תקי"ז ואילך) הביא ב' דעות בהא דברכת המצוות מעומד, אם הוא דין מיוחד בברכת המצוות, או שהוא משום המצוה, ודוקא היכא דהמצוה עצמה נעשית מעומד גם ברכתה צ"ל מעומד. ומלשון רבנו משמע להדיא שהוא דין מיוחד בברכת המצוות ואינו תלוי במצוה עצמה.

טזומ"ש במחצה"ש בביאור דברי המג"א סק"ב שגם העטיפה צ"ל מעומד, שמקורו בירושלמי (שהביא הב"י כאן) דיליף דין עמידה בברכת המצוות מדין עמידה במצוה עצמה (ודלא כדעת רבנו שהוא דין מיוחד בברכה כנ"ל), לא ידעתי להולמו, דהנה הירושלמי עצמו ליתא לפנינו, אבל כל הפוסקים שהביאו הירושלמי אפקוה כאומר כן לענין ברכת המצוות, ולא לענין המצוה עצמה כמ"ש המחה"ש.

יזב. בביאורי הגר"א השיג על מ"ש המג"א שם (והעתיקו רבנו) שהפרשת חלה אינה מצוה כ"כ כיון שאינו עושה אלא לתקן מאכלו, מהא דאמרינן בפסחים מ"ח ע"ב דהאופה עיסתו פחות פחות משיעור חלה הוי חומרא דאתי לידי קולא דקא מפקע לה מחלה, דמשמע שמצוה חיובית היא.

יחאבל עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך הפרשת תרומות ומעשרות (ח"י ע' קצט) שבאמת פלוגתת ראשונים היא אם הפרשת תרו"מ (וה"ה לחלה) היא מצוה חיובית, או שאינו חייב להפריש אא"כ רצונו לאכול מהפירות, אבל אם ירצה להניח פירותיו טבולים ולאכול מפירות אחרים הרשות בידו. ולזה אין שום ראיה מפסחים שם, דהתם לא מצינו אלא דאסור להפקיע העיסה ממצות חלה (ע"י אפייתה פחות פחות מכשיעור), ואהא לא פליג המג"א, אלא כוונתו שיכול לפטור עצמו ממצות חלה ע"י שיאכל דברים אחרים, שבזה אינו מפקיע שום עיסה מחיובה, וכדעת הראשונים הנ"ל.

יטואף שגם מצות ציצית אינה מצוה חיובית, שהרי אינו חייב ללבוש בגד החייב בציצית, מ"מ שנא ושנא, שבמצות ציצית אף שאינו חייב ללבוש בגד החייב בציצית, מ"מ כשלובשו חייב להטיל בו ציצית, משא"כ בחלה לא יצוייר שיהא חייב להפריש, שהרי לפני האכילה אין כאן חיוב שהרי יכול שלא לאכול, ואין ההפרשה אלא תיקון המאכל כלשון המג"א ורבנו, ואילו לאחרי האכילה לא יצוייר החיוב שהרי אסור לאכול אא"כ הפריש תחלה (משא"כ בציצית שאין איסור בלבישה עצמה, כי המצוה היא הנפעל ולא הפועל כנ"ל ס"ב). ולק"מ.

כ[הערה לאחר זמן: לענין זה עיין צ"צ, כמדומני בהשלמה שבמילואים³].

כבצ"ע מה שהשמיט רבנו מ"ש המחבר בשו"ע (ומקורו בטור) דנכון שיכסה ראשו בטלית, וי"ל דהיינו עפמ"ש המג"א סק"ג דהיינו דוקא בנשוי והוא ת"ח.

כגולכאורה היה מקום לומר דהיינו משום דס"ל לרבנו דבלא"ה אסור לילך בגילוי הראש אפילו בלא טלית כמבואר במהדו"ב סוס"ב שבזה"ז הוא איסור גמור. ואף שבמהדו"ק ס"ב ס"ז לא הזכיר איסור אלא לענין הליכה יותר מד' אמות, אמנם עיין בפס"ד להצ"צ סי' ב' דנראה מדבריו שלזמן רב אסור אפילו בלא הילוך ד"א אף בלא דברי רבנו במהדו"ב, ואולי מטעם זה השמיטו רבנו.

כדאבל עיין הב"י ובט"ז סק"ג בפירוש דברי הטור, דלפירושם לא מיירי הכא באיסור גילוי הראש גרידא (וקצת משמע כן גם מדברי המג"א), אלא להב"י אתא למימר דמצוה מן המובחר לכסות ראשו בטלית דוקא אף שהוא מכוסה בלא"ה, ולהט"ז אתא למימר דאף בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כיסוי הראש. ומ"ש בביאורי הגר"א דבא לשלול גילוי הראש ממש דגם זה מדינא מותר, עיין בצ"צ שם שדחה דבריו בשתי ידים. ועצ"ע.

כוובקו"א סק"א: הנה אע"פ שבשו"ע לא נאמר בפירוש שאם מעוטף בו ראשו ורובו מברכין להתעטף, מ"מ מוכרח הוא, דהא טעם המברכים על מצות אינו אלא משום שאינו מתעטף בו האיך יברך להתעטף, וכמ"ש במג"א שכתב לדידן דמברכין על מצות פשיטא דא"צ להתעטף בו ראשו וכו', משמע דס"ל דהא דכתב בש"ע וטוב להניח כו' היינו כדי תשהא הברכה אליבא דכו"ע (אף שבב"י לא משמע כן). הגם שאפשר לפרש דברי המג"א בענין אחר, מ"מ מה שכתבתי הוא ברור ופשוט.

כזכדברי רבנו משמע בט"ז סק"ז בשם הד"מ⁴, וכ"כ להדיא בשערי תשובה סק"ג וסק"ז שאם לובש הט"ק בדרך עטיפה מברך להתעטף.

כטהמג"א סק"ו הביא ב' גירסאות בכתבי האריז"ל: גירסא הא' "האר"י לא היה מקפיד וכו' לשום תמיד על צד אחד", וגירסא הב' "האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד אחד על הראש". ובביאור ב' הגרסאות נחלקו המחה"ש והלבושי שרד: המחה"ש פירש שלפי גירסא הא' קאי על צד הפנימי וצד החיצון של הטלית, ולפי גירסא הב' קאי על צד שלפניו וצד שלאחריו, והלבושי שרד פירש שגירסא הא' מיירי בטלית קטן (דעליה קיימי כל דברי המג"א כאן), וגירסא הב' מיירי בטלית גדול.

לומדברי רבנו מוכח שפירש כהמחה"ש (ועכ"פ לא כהלבו"ש), שהרי רבנו מיירי בט"ג (דהכי הוא סתמא דמילתא וביה קעסיק גם בסעיף הקודם), וע"ז כתב שנהגו לעשות עטרה, ולהלבו"ש מיירי כל זה בט"ק.

לאומה שבחר רבנו בגירסא הב' שבדברי המג"א (דקאי אלפניו ולאחריו ולא אפנימי וחיצון), י"ל דהיינו משום שלגירסא הא' דלא גרסינן על הראש אין הכוונה ברורה, וגם לפי גירסא זו אפשר לפרש דקאי אלפניו ולאחריו, והניח ספק מפני ודאי.

לגהא דנקט שומע כמדבר ולא עונה אמן כמוציא מפיו, עיין ביאורי הגר"א דרק לכתחילה בעינן שיענה אמן, ואולי לזה נתכוון רבנו.

להמלשון המג"א (סק"ט) משמע שהמנהג שהש"ץ מברך בקול רם הוא להוציא אף את הבקיאים (ומיירי שהש"ץ עצמו מחוייב בדבר, שאז יכול להוציא גם את הבקי כנ"ל בתחלת הסעיף), אבל במקור דברי המג"א בד"מ הארוך (נעתק בב"י לקמן סי' כ"ב⁵, ועיין בחידושי הגהות שם) מוכח להדיא שכוונתו להוציא את שאינו בקי דוקא וכמ"ש רבנו.

לוומכאן סתירה לדברי הפמ"ג כאן (א"א סק"ח) שכתב לחלק בין אינו בקי לאינו יודע (אם נפרש כן בדברי הב"י שם עיי"ש)⁶. וכן מדברי רבנו מוכח שלא חילק ביניהם, שהרי פתח ב"אינו יודע" וסיים ב"אינו בקי" וע"כ שלדעתו חד הם. אלא שבאמת קושיית הפמ"ג (והא"ר סק"ו) צ"ע.

לחהמג"א סק"י הביא בשם בעל העיטור (שהובא גם בב"י כאן) דהא דבעינן להפריד מדינא היינו דוקא בעידן תכלת, אלא דמ"מ יפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת, ולכן אם נשתהה לבוא לביהכנ"ס ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור א"צ לדקדק בזה.

לטוכתב בביאורי הגר"א (וכ"כ במחה"ש בתחלת דבריו) דהטור ובעל העיטור פליגי, דלבעל העיטור סגי להפריד חלק מהחוטין לצד זה וחלקם לצד זה כשם שבתכלת היו מפרידין בין תכלת ללבן, משא"כ הטור (ואחריו השו"ע) כתב שצריך להפריד כל החוטין זה מזה, דמשום הכי נקראת ציצית ע"ש החוטים הנפרדים ממנה. והכריע דלא כבעל העיטור, וממילא לדידיה ליתא לדין המג"א שאם נשתהה וכו' א"צ לדקדק בזה.

מולפ"ז לכאורה צ"ע בדעת רבנו, שבתחלת דבריו כתב שצריך להפריד החוטין זה מזה כטעם הטור, ואח"כ כתב הדין דאם נשתהה וכו', שדין זה למד המג"א מדעת בעל העיטור דס"ל שהפרדתן היא זכר לתכלת ואינה מדינא, ולדידיה א"צ להפריד כל החוטין.

מאאבל באמת המעיין בלשון בעל העיטור יראה שאין כאן שום קושיא, דז"ל שם: צריך להפריד חוטי ענף זה מזה מן הגדיל ולמטה כדי שיהא ניכר ענף, ציצתא דארמאי קליעת שער של בלורית שפרודות מלמטה ודבוקות מלמעלה, ומסתבר לן בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד א' ולבן א' וכו', ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת, עכ"ל. הרי שכתב בעצמו שצריך להפריד החוטין זה מזה, ולא רק חלקם לצד זה וחלקם לצד זה, ודלא כביאור הגר"א. וצ"ל בכוונתו שגם בעידן תכלת הרי כדי להפריד התכלת מהלבן היה צריך להפריד כל החוטין זה מזה, שהרי לא היו ד' חוטין של תכלת לבד וד' חוטין של לבן לבד, אלא כולם מעורבין בערבוביא, כל חוט של תכלת או לבן מעורב בכל שאר החוטין שמהם תכלת ומהם לבן, ולכן כדי להפרידם היה צריך להפריד כולם זה מזה. ולכן גם כשאנו עושים זכר לתכלת אנו מפרידין כל החוטין זה מזה, דאם נפריד ד' חוטין הבאים לידינו ראשונה לצד זה והאחרים לצד אחר שוב אין זה זכר לתכלת, שהרי אז הוצרכו להפריד כל החוטין כנ"ל, ופשוט.

מגהמג"א סקי"א הביא ב' טעמים להא דמצרכינן בדיקה ולא מוקמינן אחזקה: טעם הא' משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולין לבררו, וטעם הב' משום דעשויה ליפסק בכל שעה. וכתב דמהאי טעמא (היינו טעם הב') לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל, כיון שחוטין אלו אינן עשויין ליפסק.

מדועפ"ז צ"ע לכאורה בשיטת רבנו, שהביא רק טעם הב' של המג"א ומשמע שתפס טעם זה לעיקר, וא"כ למה כתב שצריך לעיין גם באותו חלק של ציצית המונח על כנף הבגד, והרי המג"א כתב שלפי טעם זה א"צ לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל. ואי נימא דלחומרא תפס גם כטעם הא' דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, א"כ למה פסק שבאותו היום שוב א"צ לבדקן, והרי איכא לברורי, ומה בין זה לבדיקת החוטין שלמעלה מהגדיל (אף שיש לדחוק ולחלק ביניהם).

מהונראה דעכצ"ל שבזה החמיר כדעת הט"ז סק"ח⁷ שגם חלק הציצית המונח על הבגד רגיל להתקלקל (כיון שהיא פלוגתא במציאות), ולכן שייך בזה גם טעם הב' של המג"א. ויש להמתיק זה בלשונו הזהב "שדרכן לפסוק ע"י דריסת הרגלים או מחמת סיבות אחרות", די"ל שדריסת הרגלים קאי על החלק התחתון של הציצית, וסיבות אחרות קאי על חלק הציצית שעל הבגד וכהט"ז. ונראה שמפני הספק בטעם דברי רבנו לא צויין במ"מ לט"ז.

מזא. אף שהמג"א סקי"א לא הזכיר קולא זו אלא לטעם הא' שכתב להא דמצרכינן בדיקה, מ"מ פשוט דה"ה לטעם הב' (דכוותיה ס"ל לרבנו כנ"ל סי"ג), ולזה נתכוון המג"א במ"ש בסוף דבריו דמ"מ יש לסמוך ע"ז בשעת הדחק. ואתיא במכ"ש, דאם לטעם הא' שיש חיוב לברר כל כמה שאפשר מ"מ מקילינן אם יתבטל מלהתפלל עם הציבור וכה"ג, עאכו"כ שיש להקל בכה"ג לטעם הב' שאין חיוב לברר בכל יום מן הדין אלא שתקנו חכמים לבדוק בכל יום משום דא"א להעמידן בחזקת כשרות לעולם.

מחב. במ"ש רבנו "דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלימות", צ"ע לדינא אם אתמול דוקא, ואם עבר יותר מיום א' שלא בדק מפני א' מסיבות הנ"ל אם חייב לבדוק גם בכה"ג.

נפשוט שעיקר הראיה הוא בציצית ולא בבגד, אלא שטוב יותר שיהא כולו על בגדיו, אבל עכ"פ העיקר הוא הציצית. וא"כ מ"ש ואותן הלובשים וכו' היינו שאף שאינם רואים את הבגד מ"מ מקיימים וראיתם אותו ע"י הציצית. ולא הוצרכתי לזה אלא לפי שראיתי למי שעיקם הענין וכתב דמ"ש ואותן הלובשים וכו' אינו שייך לדין וראיתם אותו, ואין זה כלום כנ"ל⁸.

נבא. הטעם שפירש רבנו שלבישת הט"ק מיד בקומו הוא כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, י"ל ע"פ המבואר בט"ז סק"ט (עפמ"ש בפמ"ג במש"ז בביאור דבריו) דדוקא מש"ה הוא דשרי להקדים וללובשו כשאין ידיו נקיות אף שעי"ז לא תהיה ברכתו עובר לעשייתן ממש, וחשיב כא"א בענין אחר, אבל בלא"ה צריך להמתין מללבוש עד שיהיו ידיו נקיות כדי שתהיה ברכתו עובר לעשייתן.

נגב. יש לברר ענין משמוש זה ומה תכליתו, ותחלה יש להעתיק לשון הרשב"א באסיפת זקנים מנחות ל"ז ע"א לענין ברכת להניח תפילין, וז"ל: והמשמוש אינו הנחה גמורה שיברך להניח על המשמוש, אלא שאם היה מברך עליהם בלא משמוש איך יברך להניח וכבר הם מונחים בראשו ואינו עושה שום מעשה שדומה להנחה, אבל הממשמש בהם ונזכר מהמצוה שנצטווה להניחם וממשמש לכך בהם הוי כאילו מניחם ומברך עליהם להניח כאילו היה מניחם, עכ"ל.

נדולכאורה אין כוונתו לומר שכשאינו עושה מעשה אינו יכול לברך כלל, דודאי יכול לברך כיון שהיא מצוה שעדיין עשייתה קיימת (כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ה לענין דיעבד, ועיין באבודרהם ברכת המצוות ומשפטיהם בשם בעל המאור דמשמע דאפילו לכתחילה יכול לברך לאחר העשיה במצוה נמשכת, אבל סברא זו נדחתה מהלכה), אלא שאינו יכול לומר להניח כיון שאינו מניח עכשיו, וע"ז מהני משמוש דהוי כאילו מניח עכשיו.

נהאמנם לפ"ז צ"ע בנדו"ד גבי ציצית, דהא מצות ציצית אינה בעצם מעשה העיטוף וקיומה הוא לאחר העיטוף (כמבואר לעיל בדברינו לסעיף ב'), ומבואר בתוס' הרא"ש יבמות צ' ע"ב (שהבאנו שם) שזהו פירוש תיבת להתעטף היינו להיות מעוטף, וא"כ למה צריך למשמש והרי יכול לברך להתעטף על מה שהוא מעוטף מכאן ואילך. ובדוחק היה אפשר ליישב שהכוונה בתיבת להתעטף אינה על הנפעל (להיות מעוטף) גרידא, אלא על הפועל (העיטוף) שעל ידו בא הנפעל (וע"ד המבואר בדברינו לעיל שם בשיטת רבנו בסידורו לענין הא דבעינן עובר לעשייתן), ולכן צריך למשמש בציצית כדי שיהיה פועל שיחול עליו לשון להתעטף⁹.

נואבל גם בלא"ה הנה רבנו כתב להדיא דלא כהבנה הנ"ל בדעת הרשב"א, דז"ל רבנו לקמן סי"ח ס"ז: המתעטף בציצית קודם שיעלה עמוד השחר כגון בימי הסליחות לא יברך עליהן, ולכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, משום דהממשמש הוא כאילו לובשן עכשיו, ואם לא ימשמש בהן איך שייך לברך עכשיו על מה שלבש כבר קודם שעלה עמוד השחר, עכ"ל. הרי נראה כמעט ברור מלשונו דהא דבעינן משמוש אין זה מפני לשון הברכה שהוא על הפועל, אלא דגם בלא"ה אינו שייך לברך עכשיו על הציצית כיון שאינו לובשן עכשיו. והדבר צריך ביאור, דלמה לא יברך על קיום המצוה שהיא מצוה נמשכת ועדיין מקיימה עכשיו כנ"ל.

נזועכצ"ל בדעת רבנו דאף היכא דקיום המצוה הוא הנפעל (כמו במצות ציצית כנ"ל), מ"מ כל מה שתיקנו חכמים ברכה הוא על פועל המצוה ולא על הנפעל, ואם אינו עושה המצוה בפועל עכשיו אינו יכול לברך אף שעדיין מקיימה, ולזה מועיל המשמוש דחשיב כאילו עושה המצוה בפועל עכשיו¹⁰.

נח[ובדרך הרמז יש למצוא מקור לדבר בשני הטעמים שהובאו בריטב"א פסחים ז' ע"ב להא שתיקנו חז"ל לברך על המצוות קודם לעשייתן, אי משום כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, אי משום שהברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף, דמדיוק הלשון בב' טעמים אלו משמע דבעינן מעשה דוקא, ואכ"מ].

נטועכ"פ זה פשוט שהמשמוש אינו משום עובר לעשייתן (היינו דנימא דאין הברכה פוטרת המצוה אלא כשהיא עובר לעשייתה ולכן אם לא ימשמש אין ברכתו פוטרת הטלית שכבר לבש), דא"כ מה מהני זה שלובש טלית אחרת, דמ"מ טלית הראשונה לא פטר כיון שלא בירך עובר לעשייתה, ויצטרך למשמש בטלית הראשונה, אלא ודאי חשיב עובר לעשייתן גם בלא משמוש כיון שהמצוה נמשכת, רק שצריך שהברכה תחול על איזה מעשה ואל"כ אינו יכול לברך כנ"ל, ולזה צריך למשמש דהו"ל כאילו לובשו עכשיו, וק"ל.

סולפי משמעות לשון רבנו דבלא משמוש אינו יכול לברך כיון שאינו עושה מעשה כנ"ל, צ"ע גבי ברכת לישב בסוכה איך מברך אח"כ אם לא בירך בשעת תחלת סעודתו (כמבואר לקמן סתרל"ט סט"ז), והרי אינו עושה מעשה באותה שעה, ואף שהוא בתוך הסוכה, הרי גם בנדו"ד הטלית עליו ואעפ"כ אינו יכול לברך ללא מעשה. וי"ל דבציצית ותפילין מה שהם עליו לא חשיב מעשה, משא"כ כשיושב בסוכה הרי הוא עושה שם מעשה דירה, ואף שמעשה זה הוא באופן דשב ואל תעשה, מ"מ זה גופא גדר המעשה בישיבת סוכה שיושב שם כשם שיושב בדירתו, ולכן א"צ למשמוש. ועצ"ע.

סביש לעיין בדעת רבנו בענין דרגת החיוב בהידור מצוה משום זה א-לי ואנוהו, דהנה כאן פתח בלשון "מצוה" (והוא כלשון הפוסקים לקמן סי' תרנ"ו שאם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום מצוה להוסיף עד שליש בדמיו כדי להחליפו ביותר נאה) וסיים בלשון "צריך" דמשמע שהוא יותר ממצוה גרידא (ועיין קו"א סי' ר"נ סק"ב דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין), ולאידך לקמן סי' ל"ב ס"ח כתב "טוב הוא שישרטט כל השורות כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה משום זה א-לי ואנוהו", דמשמע שאפילו מצוה גמורה אין בדבר. וצע"ק¹¹.