MiShulchan HaAri·Halachic Rulings of the Siddurמשולחן הארי·פסקי הסידור

בא. מאריכות לשון רבנו מובן שבא לבאר ולתרץ איך מקיימים מצות "וקשרתם לאות על ידך" ע"י הנחת התפילין בכל יום (היינו שיהיו שני התנאים, שהוא עושה את הקשר ושעשיית הקשר הוא על היד"), דמאחר שההידוק הוא ע"י הקשר ובהקשר עצמו, ה"ה מקיים ע"ז וקשרתם, וההידוק הוא על היד.

גולהבין חידושו של רבנו בזה, יש להקדים מה שנחלקו הראשונים בענין זה. דהנה בגמ' מנחות ל"ה ע"ב אביי ורבא דאמרי תרוייהו (שברכת התפילין הוא) משעת הנחה ועד שעת קשירה, וכתבו התוס' שם בד"ה משעת וז"ל: מכאן היה מדקדק רבינו אליהו שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום, עכ"ל. והיינו דלשיטתו צריכים לעשות הקשר מחדש בכל יום (ובפשטות הפירוש בזה הוא לאחר הברכה). ובהמשך דבריהם כתבו התוס' דר"ת לא ס"ל כהא דר"א, והביא כמה ראיות שאין צריכים לעשות הקשר מחדש בכ"י, ומ"ש בגמ' לשון קשירה קאי על ההידוק. והתוס' מכריעים כדברי ר"ת בתפילין ש"ר וכדברי ר"א בתש"י, ושוב חוזרים מזה התוס' וס"ל כשיטת ר"ת דגם בתפילין ש"י א"צ לעשות הקשר בכ"י.

דב. והנה על יסוד דברי תוס' אלו יש הסוברים שחידושו של רבנו בהקשר הוא שפותחים אותו בכל יום כדי לצאת ידי שיטת ר"א שצריכים לעשות הקשר בכ"י.

האלא דלכאו' אאפ"ל כן, חדא דמלשון רבנו מובן שאינו מדבר כלל על עשיית הקשר, אלא דע"י ההידוק מקיים ג"כ הא דוקשרתם (כיון שההידוק הוא בהקשר כנ"ל). ועוד, דגם בתוכן הענין קשה לומר כן, דחומרא דאתי לידי קולא היא, דהא לשיטת ר"ת (כמבואר בהמשך התוס' שם, וכן הוא בעירובין צ"ז ע"א תוד"ה אביי ובחולין ט' ע"א תוד"ה ואידך) אם פותח הקשר בכ"י כשיטת ר"א אין הקשר נק' קשר של קיימא, וראה בשו"ת אבנ"ז או"ח סוף סי' קפ"ג מש"כ שלפמ"ש בהגהות מרדכי ריש חולין לדידן דלא קיי"ל כר"א אינו יוצא בתפילין אלא בקשר של קיימא עיי"ש. ואף שבאג"ק כ"ק אדמו"ר הכ"מ²¹⁷ ח"י אגרת ג'של"ט מבואר שאין נוהגים כמנהג זה ומיישב המנהג (וראה בהמצויין שם, ועיין גם בלקו"ש ח"א ע' 221 ואכ"מ), אבל גם לפי ישוב המנהג נראה שם דעכ"פ לדעת הגהות מרדכי הנ"ל אינו כן, וא"כ החומרא דשיטת ר"א אתי לידי קולא לשיטת הג"מ, וא"כ מובן דאאפ"ל דחידושו של רבנו הוא שחש לצאת ידי חובת שיטת ר"א. ובר מן דין, ידוע מכ"ק אדמו"ר הכ"מ (מה שאמר ביחידות להרשנ"ז גורארי' ובניו שי') שאין פותחין הקשר של תש"י בכל יום קודם הברכה.

וג. והנה לכאו' אינו מובן הן לשיטת ר"ת והן לשיטת ר"א, דלר"ת צ"ע במה מקיים וקשרתם (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך הנחת תפילין ח"ט ע' תצ"ו ואילך ובהמצויין בהערות שם), דאת"ל שבהידוק שמהדקים על הזרוע מקיימים וקשרתם [וכדמוכח מדרשת הגמ' שם ל"ז ע"א וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל, דמזה הוכיחו התוס' שהקשירה היא בשעת ההנחה, דאל"כ מהו הראיה מהא דקשירה בימין שההנחה היא בשמאל, הא אפ"ל דקושר בימין קודם ההנחה וההנחה עצמה היא גם בימין, אלא דע"כ הקשירה הוא בשעת ההנחה ולכן אם אחד הוא בימין הרי חברו צ"ל בשמאל] קשה דא"כ קשר בתפילין מנ"ל, דהא וקשרתם לא קאי על עשיית קשר. והא דאמרינן בגמ' שם ל"ה ע"ב קשר בתפילין הלכה למשה מסיני, כבר מבואר בראשונים על אתר דזהו לענין השי"ן שעל התפילין (או גם על הדלי"ת והיו"ד) אבל לא לעצם הקשר, ומשמע דזה פשוט שצ"ל, ועכצ"ל דילפי' מוקשרתם.

זואת"ל שלר"ת וקשרתם קאי על הקשר דמעיקרא שנמצא בתפילין תמיד (וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט או"ח ח"ב ס"ז), הרי נוסף ע"ז דצע"ג איך יפרנס הדרשה דוקשרתם וכתבתם וכמו שכתבנו לעיל, קשה דמנ"ל באמת דוקשרתם אינו המצוה דכ"י, שהרי מקור המצוה דכ"י הוא ממש"נ וקשרתם, והרי וקשרתם, פי' קשירה ממש, וא"כ היה צ"ל חיוב קשירה בכ"י.

חאלא דגם לשיטת ר"א קשה לכאורה, דאם צריך לעשות הקשר מחדש בכ"י, נמצא דהקשירה היא קודם לההנחה (וכמו שהקשו התוס' וכו"כ מהראשונים על הא דר"א מלשון הגמ' משעת הנחה ועד שעת קשירה, דמזה שהקשירה היא אחר ההנחה מוכח דלא מיירי בקשירה בפשטות דאז אאפ"ל הנחה קודם לקשירה), וא"כ שוב אינו "וקשרתם על ידך", דהא הקשירה היא קודם ההנחה על היד.

ט[ומה שיש לדקדק בתוס' והרא"ש בהלכות קטנות סי"ג, דבתחילת דבריהם הוכיחו מהא דמשעת הנחה עד שעת קשירה דלא כר"א וכנ"ל משום דהקשירה צ"ל קודם ההנחה, ואח"כ בהמשך דבריהם כשחילקו בין תש"י לתש"ר (דבתש"ר ס"ל כר"ת ובתש"י כר"א כנ"ל) מוכיחים דקושרים על היד, וא"כ אינו מובן מה שהקשו בראשית דבריהם על ר"א מלשון הגמ' משעת הנחה וכו', דהא גם הם מודים דהקשירה הוא על היד אחר ההנחה. אלא בירור דבר זה הוא כמ"ש במרדכי בהלכות תפילין דהא דאא"ל שקושרים אחרי ההנחה הוא בעיקר משום תש"ר, ונמצא לפ"ז דבתש"י אפשר לקשור גם אחרי ההנחה, וא"כ דוקא לשיטת ר"א דס"ל שצריכים לעשות הקשר גם בתש"י וגם בתש"ר קשה לשון הגמ', משא"כ לפשרת התוס' דרק בתש"י צריכים לעשות הקשר שפיר איכא למימר דההנחה היא לפני הקשירה. ולפ"ז מיושבת הקושיא הנ"ל לשיטת ר"א ממש"נ וקשרתם על ידך, דאה"נ לשיטת ר"א הקשירה היא על היד, ובתש"ר לא נאמר וקשרתם על הראש, וממילא בתש"ר באמת קושר קודם. אלא דמ"מ רוב הראשונים תפסו בפשטות שא"א לקשור אחרי ההנחה (ועד שי"ג משום כך בגמ' "משעת קשירה עד שעת הנחה", שהקשירה היא לפני ההנחה). ולהעיר דמוה ראיה דהידוק קשר פתוח ורופף אינו נקרא עשיית קשר לשיטת ר"א, דאל"כ למה תפסו כל הראשונים בשיטת ר"א דא"א שתהיה ההנחה לפני הקשירה, הא גם בתש"ר אפשר להיות דמניחן כשהקשר עדיין רופף ומהדק, אלא ע"כ דזה אינו נקרא עשיית קשר].

יד. ועכ"פ לשיטת רבנו הכל ניחא, דההידוק אכן מקרי וקשרתם, ואבל לא משום שההידוק הוא וקשרתם מצ"ע, אלא משום שההידוק נעשה עם הקשר עצמו כנ"ל. וא"כ מובן דאין להקשות קשר תפילין מנ"ל כמו שהקשינו לשיטת ר"ת לההסברה הראשונה, דהא הקיום דוקשרתם הוא רק מכיון שההידוק נעשה עם הקשר, ומובן גם דנתקיים בפשטות הא דוקשרתם הוא על היד עצמו. וי"ל שזהו מה שהוסיף רבנו לבאר "שהרי הידוק זה על היד נעשה עם הקשר", דבזה מסכם שרק לפי הסברה זו קיימים שני התנאים בשלימות (דלר"א חסר על ידך ולר"ת קשה וקשרתם, כנ"ל באורך).

יאודוק עוד, דלשיטת רבנו מלבד זה שההידוק הוא ע"י הקשר עצמו, הרי בההידוק יש קשירה ממש, כי הקציצה נקשרת ממש, וממילא הא דמקיים וקשרתם אינו רק משום שההידוק הוא ע"י הקשר וממילא יש מעשה (פועל) של קשירה, אלא משום דיש גם תוצאה ונפעל של קשירה. וי"ל שזהו פירוש לשון רבנו "כדי לקיים מצות וקשרתם וכו' בקשר זה", דלא רק שע"י הקשר מהדק, אלא שההידוק שע"י הקשר עושה קשירה ממש.

יבוי"ל דמש"ה לא בעי שיקשור הרצועה על הכף בכעין קשר, דלא כהנוהגים כן (עיין קצוה"ש סי' ח' סי"א ובהמצויין שם), וידוע דכ"ק אדמו"ר הכ"מ אינו נוהג כן אלא רק תוחב את קצה הרצועה בתוך הכריכות שעל כף היד, משום דלהנ"ל הקשירה נעשתה כבר בשלימות, שהרי התפילין נקשרו כבר על היד גם בלי המשך הכריכות וכו'. משא"כ לשאר השיטות בקשר, כיון שההידוק אינו קושר, והתפילין אינם נקשרים על היד בלי המשך הכריכות, והכריכה היא על כף היד, לכן לא השלים עדיין הקשירה.

יגועיי"ש במהרי"ט שכתב וז"ל: ואע"ג דדברי ר"ת עיקר שוקשרתם דקרא אקשירא קמייתא קאי, מ"מ למדנו שצריך להדקם יפה בכריכה חזקה שיהיו מהודקים באותה כריכה לבדה וכו', לפיכך אני נוהג לכרוך סביב התפילין ש"י כעין עניבה דהויא כאין קשירה שלא תמוט" וכו'. ולשיטת רבנו ניחא דאין צורך לכ"ז, שהתפילין נקשרים גם בלי הכריכות.

טוא. בשו"ת דברי חיים ח"ב ס"ו כתב וז"ל: אם לראות במראה שהתפילין יהיו באמצע, הוא דברי בורות, כי אפי' אם אינם מכוונים ממש כשר, דידוע שיש מקום בראש להניח שני תפילין ואפי' ברוחב, ואין שיעור לתפילין ברוחב, עכ"ל (וראה אות חיים ושלום סכ"ז סקי"ב). ונראה ברור שלא ראה הד"ח דברי רבנו בסידורו, ויתכן שאילו הי' יודע שכן דעת רבנו היה חוזר בו מדעתו, וכידוע מ"ש בדברי חיים ח"ב סי' ג' שרבנו הוא גדול שבאחרונים. אלא דמ"מ חל חובת הביאור לבאר טעמו ונימוקו של רבנו שכתבו בקצרה בסידורו.

טזוראיתי לחכם א'²¹⁸ שנשאל על דעת הדברי חיים הנ"ל דס"ל דמקום יש בראש להניח שני תפילין אפי' ברוחב וכ"ש באורך, דלכאורה הוא נגד לשון הראשונים והפוסקים דמשמע מדבריהם דמקום להניח שני תפילין רק באורך, היינו בגובה הראש, ולא ברוחב. והח' הנ"ל השיב לו בארוכה דההכרח לומר לכו"ע דמקום להניח שני תפילין גם ברוחב, והואיל ודבריו מרפסין איגרא מהראוי להתעכב עליהם ומתוך כך יתבאר דעת רבנו. ומקום נציע בקיצור תוכן דבריו בתשובה הנ"ל (בהנוגע לעניננו).

יזב. בב"י או"ח סי' כ"ז (ד"ה ומקום) הביא דעת הרא"ש ומרדכי וסה"ת דמקום תפילין של ראש הוא ממקום שמתחיל השער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, והיינו דאמרי מקום יש בראש להניח ב' תפילין, והא דקאמר מקום שמוחו של תינוק רופס ה"ק עד מקום שמוחו וכו'. ואח"כ הביא דעת הרמב"ם שכתב מניחין אותו על הקדקד שהוא סוף השיער שכנגד הפנים והיא המקום שמוחו של תינוק רופס בו, וכתב שנראה שדעת הרמב"ם היא שבמקום עיקרי השיער רופס מוחו של תינוק, והא דאמרו מקום יש בראש להניח שני תפילין אפשר דלא זה על זה קאמר, אלא סמוכים זה אצל זה ברוחב הראש שכנגד בין העינים. אי נמי זה על זה, ומקום הנחת שתי תפילין מוח התינוק רופס, וזה נראה יותר כי היכי דלא נשווייה חולק בהדי הרא"ש וסה"ת בענין דינא, עכת"ד.

יחהרי דדעת הב"י בשיטת הרמב"ם לפירוש הא' דמקום להניח שני תפילין ברוחב, ומ"ש פירוש שני בדברי הרמב"ם כתב הטעם כי היכי דלא נשווייה חולק בהדי הרא"ש וסה"ת, אבל בדברי הרמב"ם עצמם שפיר ניחא ליה לפרש דברוחב יש מקום לשני תפילין. וע"כ שאין זה סותר מ"ש הרמב"ם עצמו שצריך שיהיה מכוון באמצע (היינו מ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הל"א וצריך לכוין אותו באמצע כדי שיהיו בין העינים), דצ"ל שהמקום הכשר לתפילין הוא באמצע כדי שיהיו בין העינים, אבל אין המקום מצומצם כ"כ ויש בו שיעור אף לב' תפילין. ומזה דדעת הב"י להדיא דהמקום לב' תפילין הור ברוחב, וזהו מקורו של הדברי חיים.

יטג. אלא שבתשובה הנ"ל כתב שגם שאר הפוסקים ס"ל הכי ומוכרח לומר כן, וראיותיו:

כ(א) מאחר דדעת כל הפוסקים שאפשר לעשות התפילין בגודל ד' אצבעות עכ"פ שהוא שיעור ב' תפילין, וא"כ אם נאמר שאין מקום לשני תפילין אלא באורך ולא ברוחב האיך אפשר להוסיף על התפילין כשיעור ב' תפילין, דהלא אם יוסיף על האורך ולא על הרוחב יהיו פסולים מחמת שאינם מרובעים, וע"כ שגם ברוחב יש שיעור ב' תפילין כמו באורך, ולכן אפשר להוסיף על הרוחב כמו על האורך.

כא(ב) בש"ס לא נזכר שיעור לתפילין, והתינח באורך שהודיעו שיעור מקום התפילין בראש מצמיחת השיער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, ולכן אם אין שיעור לבתים לא הוצרכו להודיענו יותר מזה, מאחר שבמשך אותו השיעור הכל כשר, אבל ברוחב איך שתקו ולא הודיעו שיעור מקום התפילין, והרי יתכן שיעשו תפילין גדולים כ"כ שלא יכנסו בשיעור המקום שיש ברוחב. ובשלמא אם יש מקום להניח ב' תפילין גם ברוחב, הרי אותו השיעור שיש באורך עד מקום שמוחו תינוק רופס שהוא מקום ב' תפילין (ד' אצבעות) יש גם ברוחב, וא"כ נדע שאין לעשות תפילין רחבים יותר משיעור ב' תפילין (ד' אצבעות). אבל אם אין מקום לב' תפילין ברוחב, הלא התפילין בעצמם אין להם שיעור, ומנין נדע עד כמה אפשר לעשות התפילין מצד הרוחב.

כב(ג) משמעות המרדכי שכ' שאין שיעור לתפילין ואם ייתר (מב' אצבעות) לית לן בה, משמע דאפילו אם ייתר עד שיעור ב' תפילין (ד' אצבעות) ג"כ לית לן בה, הרי דיש מקום לב' תפילין.

כג(ד) א"א לומר דבעינן מצומצם ממש בין העינים, דהא קיי"ל א"א לצמצם אפילו בידי אדם אף ע"י מדידה, ואפילו להסוברים דאפשר לצמצם הרי רוב בנ"א אינם יכולים לצמצם אף ע"י מדידה, וא"כ אף אם מסתכל במראה לא יוכל לכוין, והוי כל אחד ספק קרקפתא דלא מנח תפילין.

כדומכ"ז הוציא בתשובה שם דלכו"ע צ"ל דכמו שיש מקום לב' תפילין באורך ה"נ יש מקום לב' תפילין ברוחב, וזהו מקור דעת הד"ח הנ"ל.

כהד. ולפני שנציע שיטת רבנו בזה דמחמתה נסתרו כל ההוכחות הנ"ל כמוץ לפני רוח, ראוי להזכיר שהנ"ל הוא נגד דברי האור זרוע והרדב"ז שכתבו להדיא היפך דבריו, ובתשובה הנ"ל כתב להיפך מבלי להזכירם אפילו ברמז, וכן לא הזכיר דעת רבנו בסידורו (אף שהשואל ציין לכל הנ"ל בשאלתו).

כווהוא באו"ז הל' תפילין סי' תקע"ג, וז"ל: ממקום שמתחיל השיער שע"ג מצח עד כלפי גובה הראש כשיעור שני תפילין כדאמר וכו' רב שמואל בר"י מקום יש בראש להניח שני תפילין, שאין לומר דהיינו לצדדין כלפי הצדעין שאין כאן בין עיניך, אלא ודאי ממקום התחלת השיער וכו' לגבי גובה הראש כשיעור שני תפילין הוי מקום תפילין, עכ"ל.

כזוכן כ' הרדב"ז בח"ג סי' תתקט"ז (תע"ח) וז"ל: וצריך להניחם (תפילין דרש"י ור"ת) זה למעלה מזה, דמקום יש בראש להנחת שני תפילין, ולא זה אצל זה, לפי שאין א' מהם בין העינים, עכ"ל.

כחוהנה רבנו בסידורו נתן טעם לדבריו (כנ"ל), שהרי אמרו קדש והיה כי יביאך מימין ושמע והיה אם שמע משמאל, ובתפילין דרש"י וכו'. ומקורו מדברי הרא"ש הלכות קטנות ס"ד וז"ל: ת"ר כיצד סדרן, קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא, לא קשיא כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן. פירש"י, כסדר שהן כתובים מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר, הלכך הא דתני קדש והיה כי יביאך מימין מימין של קורא קאמר, דהשתא כשקורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קוראן כסדרן כדרך שהם כתובים בתורה, קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. וקשה לר"ת, אמאי פליגנהו לקרות שתים הראשונות מימין ושתים האחרונות משמאל, הול"ל הראשונה לימין וכל האחרונות לשמאל, או איפכא ג' ראשונות מימין והרביעית משמאל וכו'. ויש לדחות, לפי שהתפילין מונחים באמצע הראש, ושתי פרשיות מימין האדם ושתים משמאלו, עכ"ל.

כטוזהו מקורו של רבנו, דהא דתפילין של ראש צ"ל באמצע אין הכוונה שיש איזה שיעור ברוחב הראש שהתפילין צריכים להיות תוך השיעור הזה, אלא שהתפילין צ"ל מחולקים בשוה בין שני חצאי הראש, ב' פרשיות מימין וב' פרשיות משמאל, ולא נפקא לן מינה אם התפילין קטנים או גדולים, לעולם צ"ל ב' פרשיות מימין וב' פרשיות משמאל, והחריץ שבין ב' פרשיות אלו לאלו באמצע. והיינו לשיטת רש"י בפי' הברייתא בגמ' קדש והכ"י מימין שמע והא"ש משמאל, דהכוונה דקדש והכ"י הם בחצי הימני של הראש ושמע והא"ש הם בחצי השמאלי של הראש.

לוגם לפי שיטת ר"ת בפי' הברייתא דקדש והכ"י מימין של קורא, ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ והא"ש בפנים, ג"כ הכוונה לחצי הימני וחצי של השמאלי של הראש, אלא דלשיטת ר"ת אין הוכחה אלא דפרשת קדש צ"ל מימין ופרשת שמע משמאל והפרשיות שביניהן כל א' סמוכה להבאה לפניה בסדר הקריאה. וכן מפורש במרדכי בהלכות קטנות במחלוקת רש"י ור"ת, וז"ל: ועוד (ראיה לשיטת ר"ת), דבין עיניך משמע אמצעית הראש, ושנים מכאן ושנים מכאן קרינא והיו לטוטפות בין עיניך, עכ"ל (ואכ"מ להכנס בהחילוק בין הרא"ש והמרדכי בפרט זה). הרי שגם לשיטת ר"ת התש"ר הם באמצע מחמת ששתי פרשיות מימין ושתי פרשיות משמאל, אלא דלעיכובא הם רק הפרשה הימנית (קדש) והפרשה השמאלית (שמע). ונמצא שלפ"ד ר"ת אפי' זזו התפילין קצת ממקומן, כל עוד שפרשת קדש היא בחצי הימני של הראש ופ' שמע היא בחצי השמאלי, אפי' אם הפרשיות שביניהן הן שתיהן מצד ימין או שתיהן מצד שמאל ל"ל בה. ולכן כתב רבנו שבתפילין דרש"י שהפרשיות כסדרן אין בין ימין לשמאל אלא משהו דהיינו החריץ שבין והכ"י לשמע, משא"כ לשיטת ר"ת יש בין ימין לשמאל שתי הפרשיות דוהכ"י והא"ש.

לאה. היוצא מכל הנ"ל, דמהרא"ש והמרדכי מוכח להדיא ההא דתש"ר בעינן באמצע אין הכוונה שיש שיעור ברוחב הראש, אלא ששתי פרשיות (חצי התפילין) מימין ושתי פרשיות משמאל, ואין זה ענין כלל לגודל התפילין. ומאחר שכן הרי ממילא נפלו כל ראיותיו בתשובה הנ"ל דמקום בראש לב' תפילין ברוחב, דודאי אין שיעור ברוחב הראש שבתוכו צריך להכנס התפילין כנ"ל, וא"כ מצד שיעור המקום היה מקום לב' תפילין ואולי גם ליותר, אלא דאם יניח ב' תפילין ברוחב הרי א"א ששתיהן יהיו באמצע, שהרי באמצע פי' חצי התפילין מימין וחצי התפילין משמאל, וזה א"א בב' תפילין זה אצל זה ברוחב כמובן. ולכן יש מקום לב' תפילין רק באורך וגובה הראש, דשם אם יניח שתיהן יהיו שתיהן בין עיניך, קדש והכ"י מימין שמע והא"ש משמאל. ומצד שיעור המקום יש מקום לב' תפילין. אבל א"א ששניהן יהיו באמצע.

לבולפ"ז נופל ממילא כל מה שהוכיח החכם הנ"ל:

לג(א) מה שהוכיח מהא דדעת כל הפוסקים דאפשר לעשות תפילין של ד' אצבעות ואם אין מקום לב' תפילין ברוחב איך יעשה תפילין גדולים כ"כ אינו הוכחה, דאה"נ דאפשר לעשות תפילין גדולים, דאין שיעור ברוחב למקום התפילין, ומ"מ אין אפשרות להניח ב' תפילין כי אז אי אפשר שיהיו שניהם באמצע.

לד(ב) מה שהוכיח מהא דלא נזכר בש"ס שיעור ברוחב הראש לתפילין, ועכצ"ל שיש שיעור דאל"כ אין התפילין באמצע, וא"כ צ"ל ששיעור הרוחב כשיעור האורך כי התפילין מרובעים, ג"ז אינו, דאמנם אין שיעור לתפילין כלל ברוחב, ומ"מ התפילין צ"ל באמצע ממש שתי פרשיות מכאן ושתי פרשיות מכאן, והגודל יעשה כמה שירצה.

לה(ג) אין הוכחה ממ"ש המרדכי אם ייתר התפילין יותר מב' אצבעות לית לן בה דיש מקום לב' תפילין ברוחב, דאמנם בתפלה א' יכול להגדיל כמה שירצה, אבל מ"מ אין מקום לב' תפילין כי אז לא יהיה באמצע כנ"ל.

לו(ד) לפי שיטת רבנו אין מקום גם לקושייתו דאיך אפ"ל דצ"ל באמצע ממש והרי א"א לצמצם אפי' בידי אדם וכנ"ל, שהרי רבנו כתב שיש בין פרשת והכ"י לשמע החריץ, שאמנם אינו אלא משהו, אבל אין כאן צמצום מוחלט ולכן אפשר לצמצם. אך גם לולא זאת אין מקום לקושייתו, דידועים דברי הרמב"ם בפיה"מ למשנה עירובין מ"ט ע"ב לענין תחום שבת שהוא אלפים אמה מרובעות, דאע"פ שא"א לעשות הריבוע בצמצום, מ"מ די שיראה המרובע כפי יכולת האדם, כמו הלוחות המרובעות שהכוונה בהם הריבוע כפי היכולת. ומקורו מבכורות י"ז ע"ב, ואי אמרת א"א לצמצם וכו', שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא מצית למיעבד ניחא ליה הרי אפילו לולא היה שיעור של חריץ בין הפרשיות היה צריך לצמצם עד כמה שאפשר, ובהכי חייבו רחמנא.

לזו. והנה נוסף למשנת"ל סתירת ההוכחות שהביא בתשובה הנ"ל נגד דעת רבנו, ושדבריו הם נגד האו"ז והמררכי והרדב"ז והרא"ש, הנה דבריו כשלעצמם שם מופרכים. דהנה הב"י שכ' בדעת הרמב"ם לפירוש הא' שמקום יש בראש להניח ב' תפילין ברוחב, הרי כוונתו שיש מקום לב' תפילין רק ברוחב ולא באורך, שהרי כל ההכרח לומר שהמקום לב' תפילין הוא ברוחב הוא רק מחמת שלדעת הרמב"ם משמע שאין מקום לב' תפילין באורך וא"כ ע"כ צ"ל שיש מקום ברוחב, אבל אם יש מקום באורך אין מקום ברוחב. ומאחר שהוא הוכיח דאם נאמר שיש מקום לב' תפילין באורך מוכרחים לומר דיש מקום לב' תפילין גם ברוחב מחמת השיעור דגודל התפילין, א"כ ע"כ צ"ל גם להיפך דאם יש מקום לב' תפילין ברוחב ואפשר לעשות תפלה א' בגודל ב' תפילין לצד הרוחב הרי ע"כ צ"ל שיש מקום לב' תפילין גם באורך, וא"כ איך כתב הב"י בדעת הרמב"ם שיש מקום לב' תפילין ברוחב ולא באורך, אתמהה.

לחוכן מ"ש דלולא הטעם דלא נשווייה להרמב"ם חולק בהדי הרא"ש וסה"ת היינו מפרשים כן בדעת הרמב"ם, הרי מ"מ כתב שם שהוא נגד משמעות הירושלמי בעירובין (ובאמת בירושלמי שם מפורש לכאורה רהמקום לב' תפילין הוא באורך, דהכי איתא שם: אר"י בשם ר"ש שיערו לומר עד מקום שגבהו של ראש מחזיק, וכמה מחזיק שתים), וא"כ אפילו אם מחמת הדוחק בלשון הרמב"ם היינו מוכרחים לפרש כן, הרי הענין כשלעצמו (היינו לומר כן בדעת פוסקים אחרים) ברור שלא היינו אומרים כן מאחר והוא נגד הירושלמי.

לטוכן כבר הרגיש בתשובה הנ"ל בקושיא דאם נאמר שיש מקום בראש לב' תפילין גם ברוחב הרי יש מקום בס"ה בראש לד' תפילין ב' באורך וב' ברוחב, א"כ למה לא התירו בשבת להכניס ד' זוגות ורק ב' התירו מטעם דמקום יש בראש להניח ב' תפילין. והמציא המצאה ליישב קושיא זו, דבזמן הש"ס לא היו כ"כ בקיאים בשיעור ב' תפילין ברוחב הראש, דבאורך שיש סימן להשיעור מהתחלת השערות עד מקום שמוחו של תינוק רופס היו בקיאין משא"כ ברוחב, ולכן לא התירו להניח ד' תפילין אפי' לבקיאין משום לא פלוג. ובא וראה עד כמה נצרך לדחוק אנפשיה להמציא אי בקיאות בזמן הש"ס, ובפרט שאפשר בקלות יותר לשער מקום הרוחב ממקום האורך, שהרי לא כל א' בקי במקום שמוחו של תינוק רופס וכמש"כ שם מהמג"א, אבל ברוחב הרי נראה להדיא איפה אמצעית הראש היינו בין עיניך, ומשם אפשר לשער שיעור אצכעיים לכל צד. ואיזה העדר הבקיאות היה בזמן הש"ס, ומה שייך כאן בקיאות, דאי משום דא"א לצמצם או שטורח גדול לצמצם הרי אין שייך בזה בקיאות, וכנ"ל שאין בזה קושי מיוחד, כי מניח ב' תפילין כפי הסימן שההפסק שביניהם יהיה מכוון ממש בין עיניך.

מובסוף התשובה הנ"ל כתב שודאי אילו היה צורך להסתכל במראה בשעת הנחת תפילין היו מתקנין בביהכ"נ מראה לצורך התפילין. ומבלי להתייחס לעצם ההוכחה, הרי פשוט שאין צורך דוקא במראה, כי אם שא' יכול לכוין את התפילין של חבירו, וכן נהוג עמא דבר.

מאועכ"פ מבואר מכל הנ"ל דדעת רבנו בכיוון התפילין באמצע הראש ממש הוא דעת הרא"ש והמרדכי והאו"ז והרדב"ז, ולכו"ע מקום בראש להניח ב' תפילין באורך (וכן מסקנתו של הכ"י בדעת הרמב"ם) ולא ברוחב, ודעת הד"ח יחידאה נגד כל הנ"ל.

מגא. מדברי רבנו כאן יש ללמוד שיטתו בענין זמן עמוד השחר. ובהקדם, דהנה זה ברור בשיטת רבנו ששיעור מיל הוא כ"ד דקות, שכן הכריע בסי' תנ"ט ס"י, והעיקר בסדר הכנסת שבת שבסידורו, ועל הכרעה זו יסד רבנו את הכרעתו כשיטת הגאונים נגד ר"ת (יעויי"ש בסדר הכנסת שבת). אלא דלפי שיטה זו אינו ברור לכאורה אם עלות השחר הוא ד' מילין קודם הנץ החמה (והיא שיטת הפר"ח בקונטרס דבי שמשי), או ה' מילין קודם הנץ החמה (והיא שיטת המעדני יו"ט ברכות פ"א ס"י בדעת הרמב"ם). ועיין בכ"ז בח"י סי' תנ"ט סק"י ובביאור הגר"א שם ובחת"ס חאו"ח סי' פ'. וכיון ששיעור מיל לשיטה זו הוא כ"ד דקות, נמצא ששיעור ה' מילין הוא ב' שעות (ושיטה זו צ"ע מהמציאות, שב' שעות קודם הנץ החמה החושך יכסה ארץ ואין עמוד השחר נראה כלל), ושיעור ד' מילין הוא צ"ו דקות.

מדוגם בדעת רבנו יש מקום להסתפק בזה²¹⁹, דהנה בסי' תנ"ט שם כתב לבאר חשבון כ"ד דקות למיל וז"ל: ויש חולקין על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה, לפי שי"א שימי ניסן ותשרי שאדם יכול להלוך בהם ארבעים מיל מעמוד השחר עד צאת הכוכבים יש בהם יותר מי"ב שעות בינונית וכו' ומהנץ החמה עד שקיעתה אין אדם יכול להלך כי אם שלשים מיל וכו', עכ"ל. וכיון שכתב רבנו שמעלות השחר עד צאה"כ יכול אדם להלך מ' מיל, ומהנץ עד השקיעה יכול להלך ל' מיל, א"כ פשו להו ה' מילין מעלות השחר עד הנץ וה' מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים (אף שלא כתב כן להדיא). ולאידך גיסא בסדר הכנסת שבת שם כתב להדיא שמעלות השחר עד הנץ החמה הוא שיעור ד' מילין, אבל יש מקום לפרש בדוחק דהתם קאי לשיטת ר"ת דוקא, עיי"ש.

מהב. וברירא דהאי מילתא מדברי רבנו כאן, דהנה כוונת רבנו במ"ש "במדינות אלו הצפוניות" הוא לסביבות קו רוחב °54 (ששם נמצאות העיירות ליאזני וליאדי שבהן דר). וכן מוכח ממ"ש בסדר הכנסת שבת ששיעור עשרים דקות בימים השוים בא"י שבין שקיעה האמיתית לצאת הכוכבים הוא במדינות אלו כמו חצי שעה בקירוב, שחשבון זה מתאים לקו רוחב הנ"ל. וכן מוכח ממ"ש בהלכות קריאת שמע שבסידורו שבמדינות אלו נץ החמה בקיץ הוא בערך ג' שעות ומחצה אחר חצות לילה וסוף זמן ק"ש כלה בג' רביעי שעה שמינית, וכן הוא ממש בקו רוחב הנ"ל, שבקיץ עלות השחר הוא בחצות לילה, והנץ החמה המוקדם ביותר הוא ג' שעות ומחצה לאח"ז, וסוף זמן ק"ש הוא בשעה 7:44.5 בדיוק.

מווהשתא נחזי אנן מתי מתחיל עלות השחר לחול בחצות הלילה בקו רוחב הנ"ל. הנה שיעור צ"ו דקות בימים השוים בא"י הוא °21 לערך מתחת לאופק, ואמנם בקו רוחב הנ"ל חל שיעור זה בחצות הלילה בשנים המוקדמות לפי חדשי החמה כמעט בדיוק ביום ח"י אייר (והיינו שמיום ח"י אייר ואילך אין החמה יורדת למטה משיעור °21 מתחת לאופק במשך כל הלילה, ועל כרחך שזמן עלות השחר הוא בחצות הלילה), משא"כ לפי שיעור ב' שעות מתחיל עלות השחר לחול בחצות הלילה לפחות ג' או ד' שבועות קודם ח"י אייר. הרי מוכח מכאן בשיטת רבנו שזמן עלות השחר הוא שיעור ד' מילין שהם צ"ו דקות קודם הנץ החמה, וזה ברור.

מזג. אחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי מ"ש בקובץ יגדיל תורה ברוקלין ניסן-סיון תשמ"ו (שנה עשירית חוברת ג' (ע')) סי' מ"ה ובמה שציין שם, שכתבו להוכיח מדברי רבנו הנ"ל שזמן עלות השחר הוא ע"ב דקות קודם הנץ החמה, מאחר שרבנו הזכיר שנמשך כך (היינו שעלות השחר חל בחצות לילה) מח"י אייר עד י"ז בתמוז ועד בכלל, היינו ב' חדשים, וחשבון זה מתאים עם שיעור ע"ב דקות, ואילו לפי השיעורים הגדולים יותר חל עלות השחר בחצות הלילה משך זמן רב יותר.

מחואנכי בשלי כנ"ל, כי מ"ש רבנו שנמשך כך עד י"ז בתמוז ועד בכלל, אין כוונתו כלל לציין סוף התקופה, אלא לומר שי"ז תמוז הוא בכלל תקופה זו, כיון שהדבר נוגע לענין התענית (כדמסיק "ולכן משהגיע חצות ליל י"ז בתמוז אסור לאכול"). ומה שבתחלת התקופה מזכיר היום המדוייק (מח"י אייר ואילך), היינו כיון שהם ימי ספירת העומר ונפק"מ שאין לברך על ספירתו אחר חצות, משא"כ בסוף התקופה אין נפק"מ כ"כ באיזה יום מסתיימת, ונוגע רק שיום י"ז תמוז הוא בכלל תקופה זו לענין התענית (ובדרך כלל זמן עלות השחר בקיץ נוגע רק לב' ענינים אלו, היינו לספירת העומר ולהתחלת התענית).

מטומ"ש שם (באופן הב') לבאר שח"י אייר הוא בשנים המאוחרות לפי חדשי החמה, והיינו שזמן התחלת עלות השחר בחצות הוא בח"י אייר או לאח"ז, ולכן כתב רבנו שלא לברך (למי שאינו בקי בזמן עלות השחר) בכל השנים מח"י אייר ואילך משום ספק ברכות להקל (ולפ"ז קשה לכאורה על הנת"ל בדברינו שח"י אייר הוא בשנים המוקדמות לפי חדשי החמה, ואילו בשנים המאוחרות חל עלות השחר בחצות גם קודם ח"י אייר, דא"כ למה כתב רבנו שלא לברך מח"י אייר ואילך דוקא, והרי גם קודם לזה אין לברך משום ספק ברכות להקל), י"ל דכיון דבלא"ה ברכת ספירת העומר אחרי עלות השחר ספק הוא²²⁰, הרי בהצטרף הספק אם עלה השחר או לא הוי ס"ס להצריך ברכה (ע"ד המבואר במי ששכח לספור בלילה וספר ביום בלא ברכה, שמכאן ואילך ממשיך לספור בברכה מטעם ס"ס, כדאיתא לקמן סי' תפ"ט סכ"ד), משא"כ מח"י אייר ואילך שיצא מכלל ספק לילה כיון שבכל השנים כבר עלה עמוד השחר בחצות הלילה, שוב אין כאן ס"ס להצריך ברכה.

נועדיין יש לעיין בזה אם ספק ידיעה כה"ג הוי ספק ע"פ המובא ביגדיל תורה שם מסדר הכנסת שבת שחסרון ידיעה לא הוי ספק. ואח"כ ראיתי מ"ש בזה בהמשך להנ"ל ביגדיל תורה חוברת ד' (ע"א) סי' נ"ט, עיי"ש.