Tanach · Acharonim on Tanach · Or HaChaim · Torah
Or HaChaim on Genesis 8:21/אור החיים על בראשית ח׳:כ״א
אוַיָּרַח ה׳ וְגוֹ׳. כַּוָּנַת הַהוֹדָעָה לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁהַקָּרְבָּן שֶׁהִקְרִיב נֹחַ מִנְּכָסָיו הֵם נִכְסֵי שָׁמַיִם אֲשֶׁר בָּרָא ה׳ בְּעוֹלָמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן נִתְרַצָּה בָּהֶם, וּבְאֶמְצָעוּת הַקְרָבָתָם נָדַב לְהֵיטִיב וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַכְרִית עוֹד כָּל בָּשָׂר מִבְּלִי שְׁאֵלַת דָּבָר מִמֶּנּוּ, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל מֵעַצְמוֹ נִתְרַצָּה כְּאִלּוּ מַה שֶׁקִּבֵּל הוּא שֶׁל הַמַּקְרִיב וְאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְעַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה הָיָה מְפָרֵשׁ מוֹרִי וְרַבִּי אֲדוֹנִי זְקֵנִי זַצַ״ל מַאֲמָר אֶחָד (עירובין סה:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: כָּל הַמִּתְפַּתֶּה מִיֵּינוֹ יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, עַד כָּאן. פֵּרֵשׁ הוּא זַ״ל: כָּל הַמִּתְפַּתֶּה מִיַּיִן שֶׁלּוֹ כִּי יַגִּישׁ אֵלָיו אוֹרֵחַ כּוֹס שֶׁל יַיִן מִיֵּינוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ מְבֻקָּשׁוֹ מִמֶּנּוּ מֵעַצְמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, כִּי כֵן עָשָׂה ה׳ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּסָמוּךְ. וְדִקְדֵּק לוֹמַר ״מִתְפַּתֶּה״ לוֹמַר שֶׁנִּתְפַּתָּה בְּאֶמְצָעוּת הַמּוּגָשׁ אֵלָיו מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ אֵלָיו דָּבָר. וּכְפִי זֶה בָּאָה הוֹדָעַת הַכָּתוּב דָּבָר זֶה לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי קוֹנוֹ, גַּם לְהַכָּרָתוֹ אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ. וַהֲגַם שֶׁמָּצִינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״רֵיחַ נִיחוֹחַ״, לֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְנַדֵּב לַעֲשׂוֹת טוֹבָה מֵעַצְמוֹ כָּזֶה אֶלָּא שֶׁיִּתְרַצֶּה בּוֹ אוֹ יִמְחוֹל לוֹ חֶטְאוֹ.
בוַיֹּאמֶר ה׳ וְגוֹ׳ לֹא אוֹסִיף וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה כָּפַל לוֹמַר לֹא אוֹסִיף וְלֹא אוֹסִיף. וְרַשִׁ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה פֵּרֵשׁ כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה וְכוּ׳, וְכֵן דָּרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (לו:) עַד כָּאן. וְקָשֶׁה כִּי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא כָּךְ הֵם, וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר ״לָאו לָאו״ שְׁבוּעָה וְכוּ׳, אָמַר רָבָא וְהוּא דְּאָמַר ״לָאו לָאו״ תְּרֵי זִמְנֵי, דִּכְתִיב ״וְלֹא יִכָּרֵת עוֹד כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (בראשית ט:טו) ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״ עַד כָּאן. וְהֵם ב׳ כְּתוּבִים הַבָּאִים בְּדִבְרֵי ה׳ לְנֹחַ בְּסָמוּךְ, וְלֹא הוֹכִיחַ מִפָּסוּק זֶה כְּדִבְרֵי רַשִׁ״י.
2 ויאמר השם אל לבו לא אוסיף עוד לקלל G'd said to His heart: "I will not continue to curse, etc." Why does G'd use the words לא אוסיף twice in the same verse? Rashi claims that the repetition makes the statement equivalent to an oath. He bases himself on Shavuot 36. This poses a problem, seeing that the sages do not really say this. This is the text of the Talmud: Rabbi Eliezer said the word לא is a term used as an oath; the word הן is also a term used as an oath; Rabbi Eliezer quotes some verse as proof. Rava corrects his statement by saying that only when these words are used twice do they constitute an oath. Rava quotes Genesis 9,11 ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול, all flesh will not again be annihilated by the waters of the deluge, nor will there ever be another flood, as proof for his rule. The fact that Rava quotes this verse and not 8,21 shows that he means two separate verses or statements are needed. The single verse in 8,21 does not constitute an oath according to the Talmud.
גוְטַעַם הַשַּׁ״ס שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ הַשְּׁבוּעָה מִכֶּפֶל ״לֹא אוֹסִיף״ וְ״לֹא אוֹסִיף״ הָאֲמוּרִים בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁאָמַר ה׳ אֶל לִבּוֹ, יֵשׁ טַעַם נָכוֹן בַּדָּבָר, כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּפְרָט אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה נֶחְשָׁב כָּפוּל, כִּי ״לֹא אוֹסִיף״ רִאשׁוֹנָה הָיָה עַל פְּרָטֵי הָאֲדָמָה, וְלֶהֱיוֹת שֶׁלָּקְתָה ב׳ אוֹ ג׳ פְּעָמִים לְסִבַּת בְּנֵי אָדָם: חָטָא אָדָם לָקְתָה אֲדָמָה, חָטָא קַיִן לָקְתָה אֲדָמָה מִבְּלִי תֵּת כֹּחָהּ, חָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל לָקְתָה הָאֲדָמָה. לָזֶה בִּתְחִלַּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ אָמַר ״לֹא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם״ וַאֲפִלּוּ לְחֵלֶק אֶחָד מֵהָאֲדָמָה וְלֹא פְּרָט מִפְּרָטֶיהָ. וְעוֹד רָצָה ה׳ בְּנַחַת רוּחַ שֶׁהָיְתָה אָז לְפָנָיו וְאָמַר ״וְלֹא אֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי״ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה גַּם מִבְּלִי הַשְׁחָתַת הָאָרֶץ כְּלָל. וּכְפִי זֶה אַיֵּה מְקוֹם הַכֶּפֶל לוֹמַר שֶׁהִיא הַשְּׁבוּעָה? לָזֶה דָּרַשׁ רָבָא מִשְּׁנֵי פְּסוּקִים וְהֵם ״לֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל״ וְ״לֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״ (בראשית ט:יא). וְעַיֵּן כַּוָּנַת הַכָּתוּב וּדְרָשָׁתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּמְקוֹמוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וּמֵעַתָּה עָלוּ דִּבְרֵי רַשִׁ״י בְּצָרִיךְ עִיּוּן. וְאוּלַי שֶׁהָיְתָה לוֹ גִּרְסָא אַחֶרֶת בַּשַּׁ״ס וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרֹא״שׁ שָׁם בִּשְׁבוּעוֹת. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״וְלֹא יִכָּרֵת״ וְגוֹ׳.
3The Talmud is quite correct in not using the repeated words לא אוסיף as an oath where G'd is reported as saying this "to His heart." In that verse the words לא אוסיף were applied to two different undertakings by G'd. He promised not to curse the earth, and He promised not to curse all the living creatures. It would not be proper to speak of a repetition then. What G'd undertook in this verse was not to punish the earth again on account of man's deeds as He had done when Adam sinned and when Cain sinned. Not even a part of the earth would henceforth be cursed on account of man's actions or inactions. In addition G'd expressed His satisfaction with Noach's sacrifice and promised not to smite whole categories of creatures even when this did not involve destroying their habitat. It is clear then that there is no oath here since G'd did not repeat anything. That is why Rava in the Talmud uses the verse in 9,11 as an example of an oath. We will explain that verse in detail in its proper place. Perhaps Rashi had a different version of the Talmud as suggested by the commentary of the רא׳ש on that folio.
דוְנִשְׁאַר לָנוּ לָתֵת טַעַם לָמָּה שִׁנָּה הַכָּתוּב בְּמַאֲמָרָיו, פַּעַם הִקְדִּים ״לְקַלֵּל״ קוֹדֶם אָמְרוֹ תֵּבַת ״עוֹד״, וּפַעַם הִקְדִּים תֵּבַת ״עוֹד״ לְתֵבַת ״לְקַלֵּל״, וְלֹא הִשְׁוָה שִׁעוּר דְּבָרָיו. הַטַּעַם הוּא לֶהֱיוֹת כִּי הַקְּלָלוֹת שֶׁנִּתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה יֶשְׁנָם לְשֶׁעָבַר וּלְהַבָּא שֶׁלֹּא יָצְתָה מֵהֶם, מַה שֶׁאֵין כֵּן קִלְלַת כָּל חַי – הַמֵּתִים כְּבָר מֵתוּ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ, וְהַחַיִּים אֵין הֶכֵּר בָּהֶם לְמַה שֶׁעָבַר. לָזֶה דִּיֵּק ה׳ בִּדְבָרָיו וְאָמַר לֹא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד הָאֲדָמָה יוֹתֵר קְלָלָה עַל קִלְלָתָהּ שֶׁהִיא בָּהּ. וְסָמַךְ תֵּבַת ״עוֹד״ אַחַר שֶׁאָמַר ״לְקַלֵּל״ לוֹמַר לֹא אוֹסִיף קְלָלָה בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁהִיא. וְזֶה יַגִּיד כִּי עוֹדֶנָּה בִּקְלָלָה רִאשׁוֹנָה, אֲבָל בְּהַכָּאַת כָּל בָּשָׂר הִקְדִּים ״עוֹד״ לַהַכָּאָה כִּי אֵין בְּתוֹסֶפֶת הַכָּאָה זוֹ חֵלֶק מֵהָרִאשׁוֹנָה, וְדוֹק.
4We still need to supply a reason why the verse once mentions the curse before the word עוד, i.e. לא אוסיף לקלל עוד, whereas in the second half of the verse the sequence is ולא אוסיף עוד להכות, the word עוד already appearing before the predicate of the sentence. The reason is that a curse directed at the earth already has a past history, i.e. earth has been cursed before and the effects of that curse still existed. When G'd curses living creatures there is no noticeable effect of any previous curse as any living creatures that had been cursed or smitten prior to the present curse were already dead and as if they had never existed. Our verse incorporates this nuance. It reminds us that the earth was still suffering from the effect of previous curses.
הכִּי יֵצֶר לֵב וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת בָּבָא קַמָּא (לט:) שׁוֹר הָאִצְטָדִין שֶׁנָּגַח פָּטוּר, דִּכְתִיב (שמות כא:כח) ״כִּי יִגַּח״ וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ, עַד כָּאן. וְהֵן הָאָדָם מִנְּעוּרָיו, קוֹדֶם שֶׁיַּבְחִין לִמְאוֹס בָּרַע וְלִבְחוֹר בַּטּוֹב, יְקַדְּמֶנּוּ הָרַע מִשֶּׁנִּנְעַר מִמְּעֵי אִמּוֹ, וְהָרַע מַדְרִיכוֹ בִּבְחִינָתוֹ. וְהָיָה כִּי יִגְדַּל כְּבָר הִטְבִּיעַ בּוֹ הָרַע כְּמוֹ שֶׁהִטְבִּיעוּ הַנְּגִיחָה בְּשׁוֹר הָאִצְטָדִין. וְטַעַם זֶה יוֹעִיל לְבַל דָּנוֹ בְּהִכָּרֵת, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ עַל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הָאֱלֹהִים, וְיִשְׁתַּנֶּה מִשּׁוֹר הַמִּתְלַמֵּד כִּי הוּא מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה לִמְאוֹס בָּרַע בְּהַכִּירוֹ וְלִבְחוֹר בַּטּוֹב. וְהוֹעִיל טַעֲנַת ״רַע מִנְּעוּרָיו״ שֶׁלֹּא יִתְכַּעֵס ה׳ עָלָיו כָּל כָּךְ, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִפְלִיא לַעֲשׂוֹת כִּי יֵשׁ לוֹ סִבָּה לְהַרְשִׁיעַ לְצַד לִמּוּדוֹ מִנְּעוּרָיו:
5כי יצר לב האדם רע מנעוריו, for the inclination of man's heart is evil from its youth. This statement is best understood as similar to the Talmud Baba Kama 39. The Talmud discusses an incidence in which a bull trained to perform in an arena has gored someone. Such an animal is not subject to the death penalty as it only did what it was expected to do. The reason cited in that Mishnah is that the Torah uses the future tense יגח in Exodus 21,28 when providing the death penalty for oxen which gore a human being. Animals which have been trained to do just that are not culpable for doing what comes naturally. Similarly, man, equipped as he is with an evil instinct from birth, is not culpable until he has learned to distinguish right from wrong. This rule applies to minors not being subject to the judiciary process. They are, however, punishable by G'd for not having heeded His call. In that respect man is not like the bull we mentioned. Man's advantage over the beasts is his knowledge of good and evil. He is charged with despising evil and choosing what is good. The fact that man was born with the יצר הרע only, acts like an extenuating circumstance protecting him against G'd's anger.