Or HaTorah·Bamidbar Volume 3·Additions to Parshas Chukas·And Hashem Spoke This Is The Statute Of The Torahאור התורה·במדבר כרך ג·הוספות חקת·וידבר הוי' גו' זאת חקת התורה

אוידבר הוי' גו' זאת חקת התורה
זאת חוקת התורה

בוידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר וכו', הנה פי' חוקת התורה לשון חקיקה (וכמארז"ל חוקת שחקקתי לכם), והנה בכ"מ אנו אומרים שהתו' נק' תורה שבכתב דהיינו אותיות שבאין בהלבשה בכתב ע"ג קלף בדיו שהקלף והדיו המה עניני' זרים ונפרדי' לגמרי ובהם מתלבשים אותיות התורה וא"כ מוסתר אור התורה בדברים זרים שאינן מן התורה עצמה, וה"ז עד"מ מים הניתני' בכלי שפליטת המים מוסתר בגוון הכלי ובלקיחה שלוקחין הכלי ניקחין המים והווי לקיחה ע"י ד"א, וכמו"כ התו' שנתפשטת ע"י אותיות הכתב (הניכתבי' בדיו ע"ג הקלף) הווי כמו שנילקחת ע"י ד"א ממוצע כו', משא"כ אותיות החקיקה שאין שם דיו ובגוף הקלף הוא שנחקק ונרשם האות (הרי האותיות מיני' ובי' כמו שכ' חרות על הלחות כתובי' משני עבריהם שהיו האותיות חקוקי' בלוחות עצמן מעבר לעבר הרי משמע שהאותיות הם מגוף הדבר עצמי' מיני' ובי') ה"ז אור אותיות התורה כמו שהן מבלתי לבוש דבר זר בלעדה, וזהו הנז' חוקת התורה בחי' החקיקה של אותיות התו' כמו שהן ממש דהיינו מעצמותה ומהותה כנ"ל, וכמ"ש ביאור ד"ז באריכות במ"א וד"ל.

גוזהו זאת חוקת התורה כו' זה הדבר אשר תעשו להיות למעלה שורש חקיקת התו' ואח"כ תתלבש באותיו' הכתב (כמו שנק' התו' ספר כמ"ש בס"י בספר וסופר כו' וספר הוא תושב"כ) והוא מצות פרה אדומה שהיא שורש התו' (נק' בחי' חקיקה חוקת התו') כמושי"ת לפי שבה כולל כל מצות התו' כמו שהן בשרשן למעלה, ולזאת ירדה הנפש בגוף החומר כדי לעשות את התו' בחי' חקיקה בשרשה העצמי כי ירידה לצורך עלי' להיות מגעת למדריגת שלמעלה ממה שהיתה נהנית מזיו השכינה בג"ע והוא מ"ש לעבד"ה כו', וע"ז נא' ועשיתם אותם כו' שאתם עושים את התו' ואת המצות להיות חוקת התו' בשרשה כנ"ל וד"ל, ולהבין איך יהי' ביכולתם בזה, וגם מה ענין כללות התו' במצות פרה אדומה דווקא וגם להבין משארז"ל קיים א"א כל התורה עד שלא ניתנה די"ל האיך קיים מצות חליצה ויבום והאיך קיים מצות התלויות בארץ כשהי' בחו"ל וכדומה.

דהנה תחילה יש להקדי' ענין א' כללי, והוא במ"ש והחיות רו"ש פי' והחיו' בה"א הידיעה הוא חיות עליונות הידועות, כי הנה ידוע דשורש חיות כל העולמות בבחי' ממכ"ע הוא רק בחי' הארה בעלמא מאור המאציל א"ס ב"ה, וכמאמ' ביו"ד נברא העוה"ב (והנה כתי' ונהר יוצא מעדן להשקות את

ההוספות2
הגן, וארז"ל אדה"ר בגן הי', אבל עדן נאמ' עין לא ראתה כו'. והנה יש בחי' ג"ע העליון וג"ע התחתון, ובאמת יש ריבוי מדריגות ג"ע כמ"ש ילכו מחיל, וארז"ל צדיקי' אין להם מנוחה כו', ומבחי' גן שבעולם העליון נעשה עדן בעולם התחתון, וכן יש בחי' גן בעוהת"ח ובחי' ג"ע התח' אפי' הוא ג"כ תענוג אין קץ כו') ואין ערוך לתענוגי' הנמצאי' בעוה"ז לגבי אותו העליון האלקי' (שנהנין מזיו השכינה) והגם ששורש התענוגי' שלנו ממקום גבוה (אבל) ירדו ונפלו בשבה"כ בבחי' פסולת כידוע (עד"מ המאכל שמחי' נפש האדם שנתברר ונעשה דם להחיות הנפש, אבל פסולת המאכל נדחה לחוץ, ועכ"ז החזיר אוכלת אותם מוכרח שיש עדיין איזה חיות ותענוג בהפסולת להחיות הד"א אבל הוא פסולת הגס כן כל תענוגי' שלנו שבעוה"ז הוא פסולת של תענוג עליון) שהרי ארז"ל באחר מוטב דלידייני' וליתי' לעלמא דאתי ואש של גיהנום קשה מאש שלנו ס' פעמי' (וכמ"ש הרמב"ן שכל יסורי איוב כדאי בשביל שעה אחת גיהנם, נמצא שגיהנם הוא יסורי' קשים שאין לשער בעוה"ז ואעפי"כ) כדאי כל יסורי גיהנם י"ב חודש ויותר (אפי' ע' שנה) כדי לקבל אפס קצהו מאותו ההארה והזיו שבעוה"ב (היינו אפי' בג"ע התחתון) וכש"כ בגעה"ע ביותר וכש"כ בעדן העליון לפי שבחי' עונג אלקי' שביו"ד הנ"ל הוא האור מבחי' א"ס שאין לו שיעור ואינו בגדר גבול כלל, לכך אין לעונג מוגבל ערך לו כלל עד שכדאי לקבל כל היסורי' שבעולם כדי לזכות אליו (וכל הנ"ל נברא רק ביו"ד א' כמארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב שהוא בחי' צמצום כמו יו"ד א' במח' שהוא כלא וכאין ממש לגבי' כח המחשבה וכש"כ לגבי' עצם הנפש שאין ערוך כלל אפי' כטיפה מן הים הגדול אין שייך לומר ע"ז שהוא בחי' צמצום יו"ד א' עד שנברא העוה"ב) כי הוא ית' מקור כל התענוגי' כמ"ש כי עמך מקור חיים כו' (ולא אמר כי אתה מקור חיי' אלא עמ"ך פי' שאפי' מקור חיי' (שהוא היו"ד שנברא בו העוה"ב) הוא בטל וטפל אליו ית') והוא מקור של כל התענוגי' שנפלו בשבירה, ומזה נמשך בחי' התפעלות הרצוא בנשמות ומלאכי', וזהו והחיות רו"ש, וכמ"ש בס"י אם רץ לבך כו' (פי' שהוא ל' רצון ולשון מרוצה שרוצה לרוץ מגדר גבול השגתן המוגבל, כמו בך ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור שהוא חומה המגביל והנפש רוצה לצאת מגדר גבול למעלה לעצמותו כו') עד שתכלל נפשם באור האלקי' ממש שלמעלה הרבה מאותו הזיו והעונג האלקי' שנמשך עליהם בג"ע בתענוג הנשמות, וכענין מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ פי' כל מה שעמ"ך הוא מ"ש כי עמ"ך מקו"ר חיי"ם כו' שגם בחי' מקור כל התענוגי' הרי אינו אלא בחי' זיו והארה בעלמא בבחי' ממכ"ע והוא בחי' טפל ממש ובטל לגבי' עצמיות אור א"ס ב"ה, ומה שנק' סוכ"ע ע"ז א' מי לי בשמים שהוא ית' למעלה מבחי' סובב כו' ועמך לא חפצתי פי' גם מה שעמך טפל והוא בחי' ממכ"ע כנ"ל לא חפצתי והן בחי' געהת"ח וגעה"ע אלא למהותך ועצמותך לבד אני חפץ וכלה שארי ולבבי כו' וד"ל (וזהו פי' השני כי עמך מקור חיי' שבחי' סוכ"ע שנק' מק"ח ג"כ עמ"ך נק' בחי' טפל וכו').

והוספות3
וזהו ואהבת את הוי' אלקיך פי' ע"י ההתבוננות דהוי' סוכ"ע והוא אלקינו ממש בבחי' ממכ"ע אז נמשך בחי' התפעלות הרצוא בתשוקה כו'. והנה תיכף ומיד אחר התפעלות הרצוא נא' אם רץ לבך שוב לאחד פי' לפי שכאשר יגיע לבחי' סובב (הכללי) מאחר שהוא אינו בגדר עלמין כלל ואינו נתפס בהשגה כלל (כי כל הנתפס בהשגה הוא רק מה שהוא בגדר השתלשלות, אבל מה שהוא למעלה מהשתלשלות אינו נתפס בהשגה כלל) ואז ממילא יתבטל מבחי' רצוא כי להיכן הוא רץ מאחר שא"א להשיג מזה ממילא לא ירוץ עוד אלא ישאר במדריגת הביטול במציאות והוא ענין שוב לא' (וכמשל העומד לפני המלך עצמו שהוא בטל במציאות) וכמ"ש ביאור ד"ז במ"א באריכות וד"ל (וזהו והחיות רו"ש). והנה בחי' רו"ש הנ"ל הן שורש ומקור כל התו"מ שעליהם הוסדה כל עיקר התו"מ שהוא רק שיהי' בחי' העלאות מ"ן והמשכות מ"ד כי בכל מצוה לפי אופן אופני' בפרט וגם בדרך כללות כל המצות כולן אינן אלא בשביל ענין ב' בחי' אלו, אך בחי' הרצו"א הוא דרך העלאה ובחי' השו"ב הוא דרך ירידה והמשכה מגבוה לנמוך, ובדרך כלל הן כללות רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, רמ"ח מ"ע הן בחי' המשכה (בחי' שוב) ושס"ה ל"ת בחי' העלאה (בחי' רצוא), ובאמת גם במ"ע גופא יש מצות שהן בחי' העלאות ומצות שהן בחי' המשכה כמו קרבנו' אשה ריח כו' הן בחי' העלאות וכן מצות תרומה שנק' ארמותא שהן בחי' העלאה כו' וכה"ג. וצדקה הן בחי' המשכה וג"ח להמשיך למאן דלית לי' מגרמי' כו' וכן טלית ותפילין כו') (וזהו קיי' א"א כל התו' פי' שהי' מדריגתו בבחי' רו"ש תמיד כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה הלוך פי' הילוך תמידי שיש בחי' רצוא שאחר בחי' השוב וכן שוב אחר הרצוא כמ"ש אלקי' אל דמי לך קארי תדיר ולא שכיך כמ"ש בס"י שיש אש אוכלת ואש שותה וכמבואר במ"א וד"ל). וע"ז אמר כאן זאת חוקת התורה שב' עניני' הללו רו"ש הוא שורש ומקור התורה בבחי' אותיו' החקיקה הנ"ל, ואח"כ בתושב"כ ושבע"פ בא הדבר בפרט בבחי' התלבשות כנ"ל וד"ל, ובא הכתוב לפרש הכוונה במה שא' עוד אשר צוה ה' כו', והוא במצות פרה אדומה דווקא לפי שבמעשה דפרה אדומה הי' כללות עניני דרו"ש שהוא שורש כל התו' כו', וד"ל. ולהבין זה הנה בכל הנ"ל יובן במה שא' במי אשר לא זורק עליו מי נדה ונכרתה כנ"ל שנפסק משרשו ואינו יכול להמשיך כלום בעשה ול"ת שבתורה כי אין לו מקום בשרש חוקת התורה הנ"ל וד"ל.

זועתה י"ל פרטי מעשה פרה אדומה כו', דהנה כתיב ופני שור מהשמאל (ואמרו בזוה"ק פרה דקבילת משמאלא), דהנה יש למעלה באלקות בחי' ימין ושמאל כמ"ש שמאלו תחת לראשי (ימין מקרבת ושמאל דוחה וכמ"ש פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל, וכן למעלה באצילות יש ימין ושמאל ופי' שמאל הוא נמי המשכה כמו ימין כי הוא מבחי' קווין כו', רק שהוא בבחי' שמאל דוחה פי' השפעה בבחי' דחי' כמאן דשדי בתר כתפוי) ענין השמאל הוא בחי' קו השמאל דבמדות עליונו' דאצי' ששורש כל הגבורות והצמצומי' נמשכי' משם, וע"כ יש יניקה משם לחיצוני' ג"כ

חהוספות4
כידוע, וכמאמ' דרישא דעשו בעטפוהי דיצחק כו', והנה ידוע המאמר דשמאל דוחה וימין מקרבת פי' להיות שבטבע החסדי' שבקו ימין לקרב וכל קירוב א"א שיקבל המקבל כ"א כאשר הוא בהתקרבות מצד אהבתו ולא לרחוק לשונא וכמו"כ למעלה מבחי' ימין העליון אעפ"י שטבעו לקרב אבל אינו רק לאוהבי ה' ולא לשונאיו, וכמ"ש כי הנה אויביך ה' יאבדו כו' וכתי' ואת עשו שנאתי, וע"כ לא יוכלו החיצוני' לקבל יניקה מקו הימין ואדרבה משם יש להם מפלה ואבדן כמ"ש ימינך ה' כו' ימינך תרעץ אויב ימינ"ך דוקא תרעץ ותשבר לאויבי ה' בל יעמוד לנצח כו', משא"כ בקו השמאל יוכלו לקבל כי שמאל דוחה ואינו מקרב והדחי' הוא בחי' השפלה למטה דהיינו כמאן דשדי' בתר כתפוהי לעני ונבזה כו', ואז יוכל להיות ע"י דחיי' אחר דחיי' שתרד ותמשך השפע למטה כ"כ עד שתתגשם השפע מאוד, והוא ענין ירידת השפע מבחי' המותרות להחיצוני' עד ע' שרים דנוגה דעשי' בהשפעות טוב עוה"ז כו', וזהו כמאמר הנ"ל דרישא דעשו בעטפוהי דיצחק כו' וד"ל, (וזהו שאמר פרעה כל הבן הילוד היאורה כו' וכל הבת תחיון שלא גזר אלא על הזכרי' מפני שבחי' זכר הוא בחי' קו הימין בחי' חסד כמ"ש זכ"ר חסד"ו, ובת הוא בחי' קו השמאל ומבחי' ימין אין יכול לקבל פרעה דקליפה משא"כ מבחי' שמאל גם הם יכולים לקבל וכנ"ל, לכן אמר כל הבת תחיון), וזהו ענין פרה אדומה שהוא ענין גבורות קשות דנוגה וכמאמר פרה דקבילת משור דהיינו שהיא בחי' נוק' לפני שור אשר מהשמאל כי מבחי' פני שור מקבלת פרה שהיא שורש ע' שרים שבה כבר נתגשם אור השפע לפי ששמאל העליון דוחה כנ"ל ומותרות השפע באין לבחי' פני שור אשר מהשמאל במרכבה עליונה דאדם כנ"ל וד"ל.

טוזהו ענין שריפת פרה אדומה לעשות ממנה אפר כו' כמ"ש ושרף את הפרה מחוץ למחנה כו' [והנה סדר עבודת הפרה הוא מתחילה והוציא אותה מחוץ למחנה ושחט אותה אלעזר הכהן שמצותה בסגן, פי' מחוץ למחנה טורי דפרודא חוץ למחנה הקדושה שהוא מקום יניקות החיצוני' דנוגה, וענין השחיטה של הפרה מתחילה להזאת דמה לנוכח פני אוהל מועד וכמ"ש והזה מדמה כו', הענין הוא לפי שהדם הוא הנפש כידוע והוא ענין פנימי' החיות של הגוף ואבריו והוצאת דם הפרה הוא ענין הוצאת פנימי' חיותה, דהיינו להורות על בחי' פנימי' שורש חיות הע"ש שנאחזי' בפרה והוא בחי' דם הנפש שבה שע"י מקבלת השפע מבחי' פני שור מהשמאל, וצריך להחזיר הדבר אל שרשו ולמתק אותו בקדושת האלקי', ע"כ כתי' במצות פרה אדומה והזה את דמה אל נוכח פני אוהל מועד שהי' מזין לנוכח פני היכל ק"ק שהי' לנגד מקומה שמחוץ למחנה כידוע, כדי שע"י הזאה זו לנוכח היכל ק"ק תוכלל בבחי' פנימי' שורש חיותה למקור חוצבה בתחילה כמו שהי' לפני השבירה (כמ"ש בלק"ת בענין פר"ה אדומ"ה שרשה מארץ אדום לפני מלוך, ופרה הוא ה"ג מנצפ"ך גי' פ"ר ה' וד"ל), ויכולים אח"כ לטהר הטמאים בהזאה כנ"ל, וכמ"ש אשר יטמא ולא יתחטא מי נידה לא זורק עליו ונכרתה כו', והזאת דמה ההזאה הייתה בשביל תכלית

יהוספות5
הכוונה כדי שיהי' אח"כ תועלת בשריפתה כו' וד"ל, וזהו שנא' אחר ההזאה ושרף את הפרה כו' וד"ל.

יאוענין שריפת הפרה לעשות ממנה אפר כו' כמ"ש ושרף את הפרה מחוץ למחנה, דהנה ידוע שיש בכל דבר חומר וצורה כמו העץ וכיוצא, גופו של העץ ומהותו העצמי הגולם הוא החומר שלו, והציור והתואר שלו הוא הצורה, והנה החומר (של העץ מורכב ג"כ מד"י ארמ"ע כי בכל דבר בעולם יש ד' יסודות אלו כמ"ש בס"י, רק שהחילוק הוא בין רב למעט, שיש דברי' שיסוד האש גובר בהם, ויש שיסוד העפר גובר בהם ושארי יסודו' מועטי', ויש שיסוד המים גובר בהם, אבל בכולם יש ד"י אלו, והם בחי' הרכבה וכלים בשריפה, אבל העפר הוא עיקר הדבר והעצמי שאינו כלה בשריפה), והוא הנק' חומר פשוט חומר ההיולי דהיינו בחי' עצמי' הדבר כמו שהוא פשוט עדיין מבלתי הרכבה כלל כמו העץ הנשרף ונעשה אפר שתחילה הי' העץ כלול מד"י ארמ"ע וכלה והולך לו כל יסוד (בעשן) בשרשו בשריפה כידוע (ומבואר במ"א), אך יסוד האפר נשאר מפני שהוא חומר הפשוט של כל דבר מורכב כו', לפי שהכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר, וא"כ מובן שבחי' הגולם וחומר הראשו"ן שלפני הצורה הוא העיקר בתחילה והוא הנשאר באחרונה דווקא, וזהו הכל הי' מן העפר לכך הכל שם כו' כי טעם א' להם כו' (שהעצם אינו כלה רק ההרכבה וד"ל), וגם כאן בשריפת הפרה נשאר האפר שהוא חומר הפשוט וכח ההיולי של גוף הפרה שהי' בתחילה, ובזה נעשה מיתוק לגבורות קשות דפרה כו', ונק' מי נידה מי חטאת להזות על כל טמא, ואשר לא זורק עליו מי נידה ונכרתה כו', לפי שבאו הגבורו' לשרשן הפשוט כמו שהיו לפני השבירה כו', וע"כ יוכל כל טמא לטהר כו', ואשר לא יטהר ונכרתה משרשה בפני שור כו', מפני הדיני' הקשי' כו' וד"ל שמאל דוחה הנ"ל וד"ל.

יבוזהו ושרף את הפרה מחוץ למחנה כו', שע"י השריפה הזאת כלה כח שפע הע"ש למטה שנאחזי' בפרה העליונה, וזהו מ"ש יכלו שוטני נפשי כו', והאפר הנשאר הוא בחי' חומר הפשוט שלהם כמו שהי' קודם השבירה (יומתקו בא' דאפ"ר כו'), ואח"כ והשליך לתוך שריפת הפרה עץ ארז ואיזוב ותולעת שני כו' (כמושי"ת בעז"ה). (וכל הנ"ל הוא בחי' העלאה כללית, והוא בחי' רצוא כללי להעלות החיות של הע"ש דנוגה שנפל בשבירה לשרשו ולעשות מפ"ר ה' אפ"ר א' פ"ר), והנה כשם שכל מעשה הפרה הנ"ל הי' בפרה העליונה שמקבלת מבחי' פני שור הנ"ל, כך הוא ענין למטה בנפש האדם בכל פרטי' מעשי', דהנה בנה"א יש ז' מדות טובות דקדושה וכל מדה כלולה מיו"ד הרי ע', ובכללות נש"י הן ע' נפש יוצאי ירך יעקב דקדושה כו', ואת זלע"ז כו' עשה כו' יש ע' אומות מז"מ הרעות שכ"א כלולה מיו"ד, וזהו יצב גבולות עמים למספר בנ"י, שלפי מספר ע' נפש דקדושה נמשכי' ע' שרים דקליפה, וזהו פי' שמ"ע ש"ם ע' ענין הע' הן הע' שרים שמתעלים ומתבררי' ע"י ע' נפש דקדושה מסט' דאחד (כמ"ש שבעי' נפש לשון יחיד,

יגהוספות6
ובסט' דקליפה נפשות עשו) כו', וזהו פי' שם ע', כי בחי' מל' דאצי' שהוא מקור כללות נש"י נק' ש"ם וכמ"ש ויעש דוד ש"ם וכמ"ש במ"א, והיא מבררת ע' שרים לכוללם למעלה בקדושה העליונה והיינו ששם ב"ן מעלה הע' שרים כו', וגם פי' שם הוא מלשון שם פרעה מלך מצריי' כו', והיינו באת זלעו"ז דקליפה שנק' שם כו' (לשון שמתא ומאי שמתא שם מיתה מאן דנפל מדרגי' נק' מת) וזהו קודם הבירור כו') (ולאחר הבירור נק' שם פי' מל' שם ב"ן שמבררת רפ"ח ניצוצין וב"ן עם רפ"ח בגי' ש"ם, ואח"כ העלי' הב' בע' רבתי ז' מידות דקדושה כו'). וכ"ז כענין הנ"ל במעשה דפרה שיש בה יניקות ע' שרים, ובשריפתה ניבררו הכל כו', אך הנה בדרך פרט יובן זה בדוגמא בכל נפש מישראל שהוא חלק אלקי' כו' מסט' דא מבחי' ע' נפש דקדושה, ונה"ב שלו מסט' דנוגה ע"ש דקליפה, הרי ענין שריפת הפרה להעשות אפר ימצא גם באדם בנה"ב שהוא כדוגמת פר א' הנ"ל, להיותה מעורב טו"ר מז' מדות הרעות כנ"ל.

ידוהנה פרטי אופן השריפה בנה"ב יובן ע"ד דוגמא למטה, דהנה אנו רואי' שכאשר האדם חושק ומתאוה תאוה מן התאוות הנמצאות בעולם בהכרח הוא שיש לאותה תאווה הרוחני' איזה דבר שהוא נעשה בחי' כלי קיבל שיתקבל ויתלבש בו אותה התאווה וחשק, שאל"כ אין לאותה התאווה וחשק שום כלי במה להתלבש ולהתפשט, א"כ איך תתפשט ותתגלה, והי' מההכרח שתתבטל מיד ולא יהי' לה קיום כלל אפי' רגע, אלא מוכרח שיהי' לה דבר מה במה להתלבש בו כמו במאכל או בציור נאה וכיוצא אז פועלת פעולתה ותתקיי' הרבה, וה"ז כהתלבשות האור והחיות של הנפש בכלים ואיברי הגוף וכדומה (כן בכל תאווה תחילה יש לו רצון להתאווה, ואח"כ חושב איך להוציא תאוותו אל הפועל, ואח"כ מדבר או עושה ונעשה המעשה (או הדיבור) כלי לזה, וגם מתחכם בזה איך להוציא תאוותו אל הפועל, והנה עיקרו הוא הרצון והמח' והשכל והמעשה כו' הם הרכבות לעצם הרצון, והנה העצה להסיר תאוותו תחילה יעשה היפוך רצונו שיבטל הכלי שלא יעשה), והנה לפי"ז כאשר יתמעט הדבר שמלובשת בו האור של האהבה ותאוות החשק ממילא יתבטל כנ"ל, (וכענין המאמ' אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטילה אהבה כו' וד"ל), וזהו בחי' האפ"ר שהוא א' פ"ר שמפ"ר לא נשאר רק א' שהוא הרצון לבד, ואח"כ כאשר לא נשאר רק הרצון לבד אז יוכל להטות רצונו בד"א של אלקות, ואז יעלה גם הרצון), וזהו ענין שריפות נפש הבהמי' המתאוה תאווה רוחני' שיתבטלו בחי' הכלים שמלובשים בהם האהבות רעות (היינו שיכלו ההרכבות) והוא ע"י הכרח וכפי', דהיינו מה שיחשוק לעשות לא יעשה בפ"מ כמו עוצם עיניו מראות ברע, שתתבטל הראי' בפ"מ כו' ולא תשאר רק החשק בלבד, והוא בהכרח שיתבטל ונעשה רק כמו בחי' אפר משריפות הפרה שהוא ענין החומר בלתי הצורה (א' פ"ר כנ"ל), ואותו יכול להפוך מן הקצה לקצה עד שתכלל בקדושה ממש, כענין מה שא' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' [וזהו פי' אפ"ר כי מן פ"ר גבורות קשות דנוגה נעשה א' אלופו ש"ע שניכלל בקדושה כנ"ל) מפני

טוהוספות7
שנפרד האור מן הכלי ממילא אין לו שום רצון זר זולתו לה' לבדו וזהו אתכפי' ואתהפכא שאחר אתכפיי' כמ"ש בל"א, דהיינו בביטול הכלי והלבוש של האהבה כנ"ל, וזהו בחי' אתכפיי' כי בהכרח וכפיי' לבד די' דהיינו רק שיעשה שלא כרצונו ותשוקתו כו' בין בפו"מ כנ"ל ובין בעשה טוב כמו בענין תפילה ות"ת וצדקה שיעשה אעפ"י שאינו חפץ וכמ"ש במ"א, ואח"כ נשאר רק עצם בחי' התשוקה והאהבה, ולהיותה בלתי כלי ולבוש נעשי' כמו חומר בלתי צורה ויכולה להתהפך כנ"ל, וזהו בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כו' וד"ל.

טזועתה י"ל ענין עץ הארז והאיזוב שהשליכו לתוך שריפת הפרה, עץ ארז ואיזוב הוא כדי לברר הז' מדות רעות וליכללם בקדושה (כידוע דהמדות הם בחי' צומח) ויש בהם קטנות וגדלות (היינו עץ ארז ואיזוב), דהנה האיזוב צומח בקיר והוא בתכלית הקטנות, והארז צומח בלבנון בגובה וגדלות (כמ"ש מן הארז אשר בלבנו"ן עד האיזוב אשר בקיר) וכמו"כ המדות בנפש האדם הם בבחי' צומח שלפעמי' הן בקטנות אהבה קטנה ולפעמי' הם בבחי' הגדלות כו', משא"כ אותיות המח' והדיבור הם בבחי' דומם שהרי הם עומדי' תמיד במדריגה א' כו', ולכך השליכו לתוך שריפת הפרה מבחי' צומח שהוא שורש בחי' המדות שבהם היתה השבירה להיות ז' מדות הרעות הכנעני החיתי האמורי כו', שהוא שורש הע"ש למעלה וצריכין כליון בשריפה דווקא, וכמו שית'.

יזוענין שני התולעת יובן כי הנה כתיב אל תיראי תולעת יעקב שישראל נמשלו לתולעת, שאין כוחה אלא בפי', עד"מ התולעת, הנה ידוע שבפיה תוכל להרקיב גם ארז הקשה מאד, לפי שיש כח גדול בפיה להחריב יותר מבחרב, וכמו"כ הנמשל בכנ"י שנק' תולעת יעקב כו', לפי שאין כחם אלא בפיהם בלבד, והוא בחי' הדיבור שלהם בד"ת כמ"ש ודברת בם כו', ולא סגי בהגיון לבד במח' כו' (רק עיקר הוא הבל הדיבור כמ"ש הקול קול יעקב כו' כשהקול קול יעקב אין הידי' ידי עשו שולטת, דווקא בקול מכניע החיצוני'], וגם בכל המצות יש שתלוים בדיבור ויש שתלוים במעשה, וזהו ההפרש שבמעשה אינה נוהגת אלא לשעתה בלבד ויש מצות שאינן נוהגת כלל [עתה], אבל מצות קריאה ולימוד המצות בדיבור בד"ת נוהגת תמיד גם באותו הזמן שאין המצות נוהגות למעשה כמו עכשיו במצות הקרבנות מצות קריאתן בתו' בדיבור נוהגת כמו שהי' נוהג בזמן בהמ"ק ממש משא"כ במעשה כו', ונמצא שמצות הדיבור הוא ענין בפ"ע שאינו מתייחס למעשה, והטעם הוא לפי שהדיבור צריך תמידי בלי הפסק ושינוי הזמן כלל, והענין הוא מפני שע"י הדיבור בתו' נמשך כח עליון בפי המדבר עד שנמשל לתולעת שכחה גדל בפי' להרקיב ארזי' קשים, כמו"כ יש בכח פי המדבר ד"ת להרקיב יניקות החיצוני' ולבערם מן העולם וכמ"ש ובערת הרע מקרבך, אך ידוע דהדיבור צ"ל בבחי' ביטול עצמותו שלא יהי' רק כלי לדבר ה' (כמבואר במ"א ע"פ לא תחללו לא תעשו חלל ע"ש), ואז הוא דבר

יחהוספות8
ה' ממש, וכמ"ש ודבר"י אשר שמתי בפי"ך [וכמו אני המשנה המדברת בפיך בלתי הרגשת עצמותו], וה"ז כדימיון התולעת שהוא תכלית הקטנות שבבריות ונבזה ונמאס, כמו"כ ע"י שמשים אדם א"ע כתולעת בשעה שעוסק בתו' להיות נבזה בעיניו ונמאס כי הוא משים א"ע כאלו אינו כו' בבחי' ביטול (וכמ"ש דוד ואנוכי תולעת ולא איש שהי' נבזה בעיניו ובתכלית הביטול וכמ"ש תולעת יעקב על כל נש"י), אזי דבר ה' שבפיו המדבר ההלכה בזאת הוא מכלה ומבער יניקות החיצוני', וכמ"ש יכלו שוטני נפשי וכו' כמשל התולעת וד"ל) וזהו מ"ש בקרבן התמיד להקרי"ב לי כו' (וכתי' בכתבי האריז"ל) שהוא אותיות להרקיב כי הי' ענינו לבער ולכלות החיצוני' כענין התולעת הנ"ל בשעה שעוסק בתורה (וזהו עול"ת תמיד כי עול"ת אותיות תולע"ת) ולכך היא מצוה תמידית, בהיות שא"א בלי זה, שאל"כ היו מחריבי' העולם כו' וד"ל), וזהו אל תיראי תולעת יעק"ב יו"ד עק"ב במי שמשים עצמו כעקביי' בחי' שיריי' כמשארז"ל (וזהו ג"כ שארז"ל ע"פ בדוד שהי' מעדן עצמו כתולעת להתכווץ בעצמותו בבחי' הביטול וזה הי' דווקא בשעה שעסק בתו', אבל למלחמה הי' קשה כארז כו' והא בהא תלי' דנצחון המלחמה הי' בסיבת עסק התו' כתולעת כמ"ש למעלה) וזהו מתי ישראל ופי' מת"י לשון זכרי', כי הנה ת"א בפסוק החרם כל עיר מתים גוברין כו', וגם כאן פי' מתי אלו הזכרי' לפי שבזה הענין של הדיבור כתולעת הוא נעשה בבחי' דכר משפיע וכמא' רז"ל שאין העולם מתקיי' אלא בהבל תינוקות כו', ופי' מתקיי' הוא בבחי' קבלת השפע וכמ"ש במ"א ע"פ אם לא בריתי כו', וע"ד המבואר במא' ע"פ למען תזכר"ו ועשיתם כו' וד"ל (שפי' שתעשו בבחי' זכרי' להשפיע כנ"ל), (וכ"ז נק' תולעת דקדושה וכנגד זה יש בקליפה זה לעו"ז ג"כ בחי' תולעת הקליפה כמ"ש בתוכחה (דפ' תבוא) כרמי' תיטע כו' ויין לא תשתה כו' כי תאכלינו התולעת שמרקיב ג"כ את הניצוץ ואת אלקות כו' וד"ל) וזהו שהייתהנ המצוה להשליך תולע"ת שנ"י בתוך שריפת הפרה כדי לבער יניקות החיצוני' (ואין זה אלא כאשר ישרפו התולעת בהיות שגם בחיצוניו' יש תולעת זאת זלעו"ז כו'), והרי הי' כאן ג' מדריגות בשריפת הפרה דומם וצומח בעץ ארז ואיזוב כי גם העץ דומם הוא אלא שהוא צומח מכח המצמיח [צ"ע קצת ולא אמר זאת במחנינו עיי' בביאור ע"ז ודו"ק] ובחי' מדבר בתולעת וגם בחי' חי' בשריפת גופה של הפרה ומכולם נעשה אפר בחי' חומר הפשוט כו' ופי' אפ"ר א' פ"ר כלומר א' הוא אלופו ש"ע שניכללו בו ונימתקו בו בחי' גבורו' הקשות דפ"ר שהוא מבחי' נה"ב דפני שור כו' כנ"ל וד"ל.

יטועתה יש להבין ענין המים החיי' שנתן לאפר הפרה, כמ"ש ונתן עליו מ"ח אל כלי ובלתי המים החיי' אין האפר לבדו מועיל להזאת טמאים כידוע, דהנה עד"מ המים הגשמי' (לא נק' מ"ח אלא) כשהן נובעים מתחת לארץ דווקא להיות שהן באים מתחת העפר יקראו מים חיים כי הן באים

כהוספות9
ממקור הנובע והוא ענין הגילוי מן ההעלם המקור שמתחת לארץ נק' העלם ונביעתן למעלה על הארץ הוא בא מן ההעלם לגילוי כו', ועד"ז יובן למעלה בהיות ידוע שעצמי' אוא"ס ב"ה נק' מקור מ"ח כמ"ש למעלה בענין כי עמך מקור מים חיים כו' ולכך נק' בזוה"ק בשם סדכ"ס העלם להעלם כו', ובבחי' חכ' שבתורה הוא מתגלה מן ההעלם, ולכך נק' התו' בשם מים חיי' וכמ"ש באר מ"ח כו' וכמ"ש והחכ' תחי' בעלי' והמצות שבתו' שהן רמ"ח איברי' דמלכא כידוע הרי הן בחי' כלים מכלים שונים לקבלות מ"ח ממקור החיי' הנק' סדכ"ס וכידוע שבכל מצוה מתגלה אוא"ס בפרט כמו בתפילין בחי' מוחין ובצדקה בחי' חסד כו', והמצות הם בחי' כלים לאוא"ס שהוא מקור החיים המתגלה בהם מן ההעלם להיות בהם בבחי' חיות פנימי כנ"ל, וזהו ונתן עליו מ"ח אל כלי שלאחר שהי' העלאות מ"ן באפ"ר הפרה (שהוא בבחי' רצוא כמ"ש למעלה) כי הרי מתבאר מכל הנ"ל באפר דפרה שהוא רק בחי' עלי' ובירור הרע מן הטוב שיתעלה ויוכלל למעלה כו', אח"כ צריך להיות בחי' המשכות מ"ד שהוא בחי' השוב הנ"ל, והוא ענין גילוי אוא"ס ב"ה מלמעלה למטה בכלים מכלים שונים ברמ"ח מ"ע שזהו ענין מים חיי' אל כלי כו' וד"ל (ולפי מה שא' במחנינו הרב מוהר"מ נ"י משמע שאל כלי שייך ג"כ על התורה הכתובה לפנינו כי הרצוא הוא למעלה מבחי' התורה, והשוב הוא להמשיך ממקור התו' שבכתב הנק' מים חיי' סדכ"ס ששם נק' התורה בבחי' חקיקה חוק"ת התורה אל התו' שבכת"ב, והיינו מ"ח אל כלי כי אחר הרצוא שבק"ש נאמר ודברת בם כו' וד"ל). אך צריך שיראה האפר ע"ג המים [ולא יתבטל האפר במים אלא שיהי' ניכר] כידוע בדברז"ל, לפי שבחי' הרצוא צ"ל בלתי הפסק כלל גם לאחר שנתגלה בעסק התור"ה והמצות ממקור החיי' כנ"ל [דהיינו בחי' שוב צריך שלא יופסק הרצוא לגמרי וד"ל], וכמארז"ל כל האומר אין לי אלא תו' אפי' תורה אין לו, והטעם הוא לפי שידוע המאמ' דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח, דמה שאדם מתעורר ברצון רוח התעוררות זה אייתי ואמשיך רוח עליון מלמעלה למטה כו', ואם אין לו הרוח של בחי' התעוררות שירצה ויחשוק בכך לא ימשוך כלום מלמעלמ"ט, ע"כ כדי שתמיד יאיר אוא"ס ב"ה בתו"מ שיעשה צריך שיהי' הרצון בתמידי' ולא יופסק, ויוכלל במעשה הטוב שעושה עד שלא יוכר, כי אז לא ימשיך כלום, וזהו שצריך שיהי' האפר ע"פ המים ולא יוכלל בהם וד"ל.

כאוזהו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר כו' כנ"ל, דהנה מבואר למעלה בכללו' ענין מעשה פרה אדומה שהוא רק ב' עניני' דבחי' הרצוא באפר דפרה, ובחי' השוב במים חיי' אל כלי שנתן עליו כו', והנה על ב' עניני' הללו דרצוא ושוב הוסדה כל עיקר התורה והמצות כמ"ש למעלה בענין והחיות רו"ש כו', שזהו כלל כל ההשתלשלות למעלה, וזהו שא' בדרך הכלל זאת חקת התורה אשר צוה ה', פי' זאת המצוה דמעשה פרה אדומה כוללת שורש כל התורה שנק' חקת התורה לשון חקיקה שלמעלה מאותיות שבכתב כנ"ל, כי מחמת מצות פרה אדומה יומשך שורש חקיקת התורה למעלה, והטעם הוא לפי שהתורה

כבהוספות10
עצמה שניכתבה בכתב הוא רק בבחי' חכמה שנק' מים חיי' כנ"ל דאורייתא מחכ' נפקת, ואמנם כדי שיהי' בחי' מקור לתו' דהיינו מקור לחכ"ע הנק' מקור החיים שהוא מבחי' אור הא"ס שנק' סדכ"ס כנ"ל, הרי אין זה אלא ע"י רוח התעוררות מלמטה דאייתי' ואמשיך רוח כנ"ל, והוא בחי' הרצוא דאפר הפרה, וע"כ א' על מצוה זו דווקא זאת חקת התורה וד"ל, ועלי' אמר שלמה המלך ע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני פי' שהיא מעוררת למעלה מן החכ' והיינו ממקורא דכולא סדכ"ס שמביא לידי גילוי להיות מקור החיים כנ"ל, ע"כ אמרתי אחכמה והיא רחוקה למעלה הרבה מן החכ' (וגם להיות שהיא רחוקה ונעלם גם מאל"ף דאאלפ"ך חכ' שהוא הנק' מקור חיי' כנ"ל ע"כ אמר גם אחכמה שגם ממנה רחוקה ונעלה, וכמ"ש כי עמך מקור חיי' וד"ל. וזהו וידבר הוי' אל משה ואל אהרן כו' לפי שמשה ואהרן המה היו מבחי' מ"ה דחכ' וכמו שאמרו ונחנו מ"ה, והיינו מבחי' שרש התורה דגם אורייתא מחכ' נפקת, ולכן ניתנה התורה ע"י דווקא באותיות שבכתב, ולפי שידוע עד"מ דמן השכל נמשך הדיבור כמ"ש שהוי' בחכמה יסד ארץ, והיינו בחי' אבא דיסד ברתא כו', ונק' תורה שבכתב. וזהו פי' וידבר ה' אל משה, וידבר לשון הנהגה והמשכה, מפני שנתלבש ונמשך אוא"ס בחכ' כ"ח מ"ה, והוא ע"י שם הוי' בחכמה כו', וע"י משה ואהרן דווקא, לפי ששרשם ג"כ מבחי' מ"ה כנ"ל, אך אח"כ חזר ופי' כוונת המשכה והלבשה זו דהיינו שיומשך מצות פרה אדמה שתהא ע"י ענין חקיקת התורה דהיינו שיהי' שוכן אוא"ס מן ההעלם לגילוי במ"ה שבחכ' בתמידו' וזהו לאמר זאת חוקת התורה כו' שמשה ואהרן ימשיכו זאת החוקה דפרה להיות זאת חוקת התורה למעלה, והוא אשר ציוה הוי' מעצמו' אוא"ס שיהי' מתגלה מן ההעלם וכנ"ל וד"ל.

כגובכ"ז יובן ג"כ שסדר דברי פ' ראשונה דק"ש ואהבת את הוי' בכל לבבך כו', זהו בחי' הרצוא שהוא כמו ענין האפר דפרה כנ"ל, ואח"כ והיו הדברי' האלה אשר אנוכי מצוך אנוכי מי שאנוכי ה"ז בחי' השוב שהוא כמו בחי' המים חיים שנתן לאפר דפרה כו', ואח"כ ושננתם לבניך ודברת בם כו' שצריך להיות בתמידות מטעם הנ"ל וד"ל. אך מה שבאפר דפרה הי' בחי' הרצוא מגביר על בחי' השוב כמאמר הלכה שצריך להיות האפר ע"ג המים כו' וכנ"ל, ובפ' ק"ש אומר והיו הדברי' האלה על לבביך כו', הענין הוא מפני שיש הפרש בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה, דמלמטה למעלה צ"ל הרצוא בתגבורת יותר כענין אשה מזרעת תחילה כו', אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך שבחי' השוב מגביר על הרצוא וזהו על לבבך על דווקא, והטעם מבואר ומובן לי"ח וד"ל.