Or Torah·Balakאור תורה·בלק

אקמג
קמג

בהן^קיט עם לבדד ישכון. ד"ד נקרא על שם ב' [בחינות] דלתי"ן, [משפיע ומקבל] כנזכר במ"א. ואמרו רז"ל הבריח התיכון זה יעקב, ר"ל שבשבילו יש התחברות לאלהות"ו ית' עם העולמות, בשביל התענוג שיקבל מישראל. וזהו ל"ב ד"ד ישכון, פי' בשבילם יש התחברות לב' בחינות דל"ת [נ"א: דד], משפיע ומקבל.

גוזהו מ"ש רז"ל קרא ליעקב א"ל, ר"ל כי ההשפעה הבאה מצד החסד הנקרא א"ל, היא בשביל התענוג שמקבל מיעקב, כמ"ש בשביל ישראל נברא העולם. והנה הצירוף האמצעי הוא א"ל ב"ם וכו', זהו בקדושה. אבל באומות הצירוף להיפך, וא"ל שבישראל נעשה ל"א, וזהו ובגוים ל"א יתחשב. וע"כ נקרא ד"ד, [ר"ל] ב' בחינות דל"ת, א' מהמקבל, וא' מהמשפיע שמצמצם תענוגו בהשפעתו ונעשה בחי' דל"ת שלא נשלם לו תענוגו לסבת המקבל.

דוזהו מטי ולא מטי. (הוא) [הגם] שבחי' מטי ולא מטי הוא בב' מדריגות^קכ, אף על פי כן גם במדריגה א' הוא [כן] בבחי' מטי, אך אם יהיה מטי לבד, דהיינו שהגיע למשפיע כל תענוגו [נ"א: דהיינו לשהפיע כל תענוגו], דהיינו שישפיע בשלימות בלי צמצום, אז לא יוכל המקבל לקבל, (וזהו) [לזה] הוא בחי' לא מטי (פי'^קכא אצל המשפיע [עצמו]) בכדי שתזדכך נפשו שתוכל לקבל רוב ההשפעה מאלהו"תו כביכול, וכל זה לא בשביל שלימות נפשו, רק כדי שישלים וכו'. [וזהו] פי' שנפשו צמאה שתזדכך כל כך שתוכל לקבל רוב ההשפעה כפי רצונו ית' להשפיע בשלימות, ויהיה (שפל) [השכל] מקבל תענוג ממנו, שע"י נשלם ונתמלא רצונו כי טבע הטוב להטיב [נ"א: רצונו וטבעו הטוב להיטיב כביכול].

הועד"ז פי' ישראל מפרנסין וכו'. כי כשהם טובים וראוים לקבל השפעתו ית', הם משפיעים תענוג לו ית'. משא"כ להיפך ח"ו, אזי הוא מוכרח לצמצם השפעתו ותענוגו ממנו כביכול.

ווצירוף כזה נקרא דוד"י (נ"א הוה"י)^קכב מלמטה למעלה. שהמדריגה התחתונה נקראת דל"ת שהוא בחי' דל"ת [נ"א: שהמדריגה התחתונה היא בבחינת ד], ונמשך לה השפע דרך ו' שהיא בהדרגה שיוכל לקבל, ומדריגה עליונה ג"כ בחי' דל"ת שמוכרחת לצמצם תענוגה כנזכר, והיא מקבלת מיו"ד כנודע. וכל הנזכר נרמז ג"כ [ביוד] עם המילוי, י' על שם המשפיע, ו' על שם ההמשכה שנמשך ממנה, ד' על שם המשפיע גם כן בבחי' דל"ת כנזכר (נ"ל^קכג [נ"א: ר"ל] על שם שמצמצם הן בהשפעתו והן בתענוגו ממנה). ומלמעלה למטה הצירוף הוי"ה, כי הד' נעשה ה' לאחר שבאה המשכה לו כנודע. והנה לעתיד לבוא [נ"א: והנה לעת] שיזדככו העולמות ויוכלו לקבל רוב ההשפעה בלא ההדרגה כלל, אז לא יהיה אחר ה' ראשונה ו' שמורה על ההמשכה, כי אם יהיה אחר ה' ג"כ יו"ד כמו שהוא לפניה, על כן כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד.

זכתיב ביום ההוא יצאו מים חיים וגו' חצים אל הים הקדמוני. שמו מורה שכל המימות נמשכין ממנו, למה לו למים. ולפי הנזכר יהיה פירושו שהי"ם [הנ"ל], ר"ל שכל המימות נמשכין ממנו, מקבל תענוג כביכול כשיש לו בית קיבול השפעתו. וזה יצאו מים חיים, פי' שחיי חיים מתפרנסים כביכול [נ"א: פי' חיים לשון פרנסה כביכול], ע"ד ישראל מפרנסים וכו'. חציים אל הים, פי' שמקבל תענוג במה שיזדככו המקבלים ויכולים לקבל רוב ההשפעה כנזכר. והנה לפי זה^קכד כל דבר [כלול] מב' בחי' דכר ונוקבא, ובוודאי צריך דבר א' המחברם כנודע, [והוא צדיק כנודע], שעל ידו מתקשרים כל העולמות, והוא נקרא טוב כנודע. ואיתא בספרא דצניעותא [נ"א: בספר הזוהר] כי הט' בעצמה מכונה בשם צדיק כי טוביה גנוז בגויה. ע"כ כתיב במשה כי טוב הוא ותצפנהו, ויסתר משה פניו, כי לאו אורחיה להתגלות. וכתיב ואת צנועים חכמה, כי החכמה מחברת ב' דברים והוא ההיולי כנודע, וע"י נעשה השתנות מדבר זה לדבר אחר, והוא את צנועים חכמה. ולכך כשרוצים לזרוע גרעין ורוצים שישתנה מהויותו, מצניעים אותו ומכניסים אותו בקרקע כדי שיוכל לבוא אל ההיולי שהוא חכמה כנזכר. וע"כ הצדיק המקשר ב' דברים נקרא ע"ש ט', שטוביה גנוז בגויה ומקבלת מהוא"ו שהוא המשכה כנזכר. (כי^קכה גם במדה זו צריך להיות חכמה, והיא נמשכת מהמוח), והוא"ו מקבל מהב' נקודה בהיכליה, וע"כ הצירוף הוא טו"ב מתתא לעילא. ובהיות שם בפ"ע מעילא לתתא [הצירוף בי"ט, כי באמת הוא"ו שבטוב הוא י, אך להיותו נמשך בהדרגה הוא ו כנ"ל. אבל כשהוא שם בפני עצמו] נקרא בשם בי"ט. וז"ש בזוהר לית טיבו שריא אלא באתר דכר ונוקבא, כי הוא המחברם. ואיתא בספר הזוהר איהו ברו"ך ואיהי ברכה. פי' שהמשפיע נקרא ברו"ך והמקבלת נקראת ברכ"ה. הגם שנאמר והמלך שלמה ברו"ך, אפשר משתעי קרא כשנתעלה לשורשה אז מדה זו היא המשפעת. או אפשר לפי שהיא בחי' דכר לעליונה ממנו שמקבל תענוג ממנה במה שמשפעת לה, על דרך יותר ממ"ה שהעגל וכו'.

חוהנה כל הנזכר שההשפעה צריך להיות בהדרגה כפי כח המקבלים, זהו כשהמדרגה המקבלת עומדת במקומה, [ונמשך לה שפע במקומה]. אבל כשנתעלה המדריגה התחתונה לשורשה, אזי יכולה לקבל שפע יותר ויותר מכדי יכלתה לקבל למטה במקומה. למשל אדם זורע גרעין א', ונודע שלא יצמח הגרעין להוציא כמה גרעינין עד שיתבטל ממציאותו, אז [נתעלה] שם בשרשו ויכול לקבל משרשו יותר (משטיחת) [משטחיות] מציאותו. ושם בשרשו נעשה גם הוא שורש לכמה גרעינין בשביל שנתדבק בשורשו, וגם [שורש] כח הצומח חפצו ורצונו להשפיע תמיד הרבה. אך בהיות הגרעין למטה במציאותו אינו יכול לקבלו. משא"כ כשנתעלה לשורשו כנזכר, ושם אין צריך כלל להדרגה כי שם יכול לקבל הרבה יותר (משטיחתו) [משטחיותו] ומציאותו.

טוהנה נודע כי תכלית בריאת העולמות היה לקרוא [נ"א: להקרא] שמו מלך, ומחשבה הקדומה זו הביאה לידי מעשה צמצום בהירות א"ס כביכול לפי שאין מלך בלא עם. וע"כ (כל) [על] מדת מלכות כתיב אני ראשון ואני אחרון, שהיא ראשונה שהביאה לידי בריאת עולמות, והיא אחרונה כנודע. לכן בכל הברכות שהמשכתן מלמעלה למטה, והדבר בהיותה למטה לא יכול לקבל רוב ההשפעה, ע"כ צריך להיות צמצום השפעה והתענוג כנזכר. וזה עשה בשביל מדת מלכות שאינה בלא עם, והעם יען היותם למטה לא יוכלו לקבל רוב ההשפעה, על כן צריך צמצום כנזכר. משא"כ בעמידת [נ"א: בברכות] י"ח, שההמשכה היא מתתא לעילא, ושם בשורשו יכול לקבלו שלא (תצמצם) [בצמצום] כל כך, ע"כ אינו צריך להזכיר מלכות עד הסוף מלך עוזר וכו' והבן.

יקמד
קמד

יאוירא את ישראל שוכן לשבטיו. ודרשו רז"ל ראה פתחיהן שאינם מכוונים זה כנגד זה, אמר ראוים אלו שתשרה עליהם שכינה. הוא רמז לכמה תלמידי חכמים שיושבים במסיבה אחת, וכל אחד אומר דרוש על איזה פסוק או על איזה מימרא דהש"ס. זה אומר כך פירושו, וזה אומר כך פירושו. ואם ח"ו מתכוונים לקנטר, לאמר פירוש שלי יותר טוב מפירושי האחרים, בוודאי אוי להם ולנפשם, מוטב שתהפוך שלייתם על פניהם. אבל אם כל אחד מתכוון רק להגדיל תורה ולהאדירה, אז אשרי להם ולנשמתם. וזהו ראה שאין פתחיה"ן, ר"ל פיהם, כי הפה נקרא פת"ח כמו שמור פתח"י פיך, וראה שאין פתחיהן של כל א' וא' מכוונין זה כנגד זה, ר"ל שאין כוונתם להיות מתנגדים זה לזה, רק כל א' אומר דרוש ופירוש שלו לשם שמים, אמר ראוים אלו שתשרה עליהם שכינה.

יבקמה
קמה

יגמה טובו אוהליך יעקב וגו'. אה"ל נקרא דירת עראי, משכ"ן נקרא דירת קבע. (אחר יודע) [דהנה ידוע] כח הפועל שבנפעל, ר"ל שהם ב' בחינות כח הפועל וכח הנפעל (אף^קכו על פי שהוא אחדות פשוט), על דרך איהו ממלא כל עלמין ר"ל כח הפועל שבנפעל, וסובב כל עלמין ר"ל הפועל בעצמו. ובדרך [כללות] נקראים גם כן חומר וצורה, כי הנה כחומר ביד היוצר כן גם כאן^קכז, והא' נקרא ישרא"ל, לשון שררות, [כי הוא אותיות] ל"י רא"ש, והב' נקרא יעק"ב, י' עק"ב. ואמרו רז"ל אין לך עשב שאין לו מזל וכו'. וכן לכל דבר שבהתגלות יש לו שורש למעלה. הנה לכח הפועל והנפעל שבהתגלות יש ע"כ שורש למעלה, והוא ענין נקודה בהיכליה. (ונ"ל^קכח ששמעתי שכח הפועל שבהתגלות נקרא יעקב, ושרשו למעלה נקרא ישראל, וצ"ע.) והנה כל שעשועים וחשקם ושלימותם הוא כשבאים אל שורשם, כמו שאנו רואים שחשק ושעשועי התינוק [הוא] כשבא אל אמו, כי גם חשק ושעשוע [כח] הפועל לבוא אל שורשו, וזהו תכלית שלימותו. ומכל שכן (שאז גם) [שאם] הנפעל היה לו עליה אל שורשו אזי היה שלימותו יותר גדול. וזה לא יפלא שהנפעל יהיה [נ"א: שיבא הנפעל ויהיה] לו עליה לשורשו, כי הרי גם בגשמיות מצינו כן, כי החטה כשזורעין אותה יצמח ממנה כמה חטים, וקודם שזרעוהו (חסר).

ידקמו
קמו

טואו יאמר מה טובו אהליך יעקב. פי' כי אה"ל הם אותיות לא"ה. ואין שבירה אלא באותיות, אבל לא במחשבה, רק במחשבה שצריך לאותיות. פי'^קכט כי כל מוצא קודם שמנענע אותו צריך להיות תחילה במחשבה, והוא בהעלם מאוד, כי אין יכולים לדבר רק האותיות שהיו תחילה במחשבה. ואנו רואים שהוא מדבר זה, ומחשבתו מדבר [נ"א: במקום] אחר, רק מחשבתו של כל מוצא הוא בהעלם מאוד.

טזקמז
קמז

יזדרך כוכב מיעקב וגו'. איתא אין מזל לישראל, ואיתא הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. אך הענין הוא, כי בוודאי כי מדריגת אי"ן, שהיא חכמה, היא מזל לישראל. והוא מלשון יז"ל, והוא טעמים שהם כתרי אתוון, והוא יו"ד. וכשהיא על אתוון נקרא רביע"י בטעמים, וזהו ומספר את רובע ישראל. ומספ"ר הוא לשון ספי"ר. א"ת, הוא האותיות מא' עד ת'. וזהו ומספר את רובע ישראל, ומספ"ר א"ת, שהוא אותיות, ומי הוא המספרם ומאירם, רובע, שהוא טעם רביעי. והכל נעשה ע"י ישראל שהם הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שהוא מקוצו של יו"ד העליון עד קוצו התחתון, שביו"ד מרומז כל העולמות כנודע. (עוד^קל שמעתי שהנקודה הנזכר היא הממוצע בין כל הדברים, בטעמים היא רביע"י, ובנקודות גם כן על אתוון היא חול"ם, והיא מדריגת ישראל גם כן, והוי"ה נקודה חול"ם, ובאתוון עצמן היא יו"ד, וכשהוא בין אתוון היא מלאפו"ם, ותחת אתוון היא חיר"ק) וכשהיא נקודה בהיכליה הוא מלאפו"ם, דהיינו יו"ד בתוך וא"ו והבן.

יחוזהו דרך כוכב מיעקב, כוכ"ב לשון מזל. פירוש כשהוא דורך למשוך, הכל הוא מיעקב, פי' מחמת ישראל ובשבילם. וזה שזכר יעקב ולא ישראל, הוא בשביל שיש ביו"ד ג' קוצין שהם ראש תוך סוף. העליון נקרא ישראל, ל"י רא"ש, האמצעי נקרא ישורו"ן, לשון שורה שהוא לשון המשכה, והתחתון נקרא יעק"ב, עק"ב י'. והנה כל דבר שנמשך צריך להיות בסוד מטי ולא מטי. שאם היה מטי, לא היה יכול המקבל לקבל, לכן צריך להיות לא מטי, [בסוד] כנשר החופף וכו' נוגע ואינו נוגע, וצריך להיות הסתלקות במדריגה עליונה, [ולהמשיך] רק מעט מזעיר כפי כח המקבל. על כן כאן אצל דרך, שהוא לשון המשכה, זכר מיעק"ב לשון עק"ב, רק כפי כח המקבלים והבן. (וגם) [וקם] שבט, הוא לשון מושל, הוא הצדיק מושל ביראת אלהים, זה [גם כן] יהיה מישראל, פי' מחמתם כנזכר.

יטקמח
קמח

כומחץ פאתי מואב וגו'. הנה הפאה הוא התקשרות, שהם המחברים ב' הדברים, דהיינו שערין קשישין עם שערין רכיכין, ועי"כ נמשך מזה לזה בהדרגה. כי נודע שאלולי ההדרגה בכל המדריגות אז לא יכול המקבל לקבל. וזהו מ"ש כאן לעתיד לבא כשיזדככו העולמות ויוכלו לקבל רוב שפע, ואז לא יהיה צריך להדרגה, אז ומח"ץ, לשון יח"ץ, שהוא לשון חלוקה ובקיעה. פאתי מואב, דהיינו שיבקע הדרגת ההמשכה היוצאת מאב ומצומצמת השפע. שלא ישפע בלתי הדרגה בכדי שיוכלו לקבלו, אבל כשיזדכך המקבל אז אין צריך להדרגה, אז יבקע ויחלק ההדרגה ויומשך בלתי הדרגה.