Or Torah·Ki Savoאור תורה·כי תבוא

אקעח
קעח

בהמשך הפסוקים והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, ולקחת מראשית וגו' אשר תביא מארצך וגו' ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו'. ואפשר לומר על פי רמז כי הפסוקים האלו מורים ומלמדים את האדם הנהגתו בעולם הזה כדי שיזכה בהם [לחיי] העולם הבא.

גכי הנה ידוע שעולם הבא נקרא ארץ ונקרא ירושה ונחלה, כמ"ש צדיקים לעולם יירש"ו אר"ץ, ונאמר להנחי"ל אוהב"י יש. וזהו אומרו והיה כי תבוא אל הארץ, פירוש כי לשון כאש"ר, ר"ל כאשר תרצה לבוא אל הארץ העליונה, אשר ה' אלהיך נותן לך [נחלה], כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וירש"ת, לירשה ירושת עולמים בכדי שלא יצטרך להתגלגל, רק וישבת בה, ישיבה עולמית ונצחית, ככה תתנהג ותזכה. ולקחת מראשית וגו', רצה לומר ראשית לקיחתך מעינוגי [נ"א: עניני] העולם הזה יהיה מראשית שהיא החכמה, שנאמר ראשית חכמה וגו'. פירוש שכל עניני עולם הזה מעורב בה ניצוץ קדוש שהוא החכמה כידוע, כמ"ש כולם בחכמה עשית. לכן כל לקיחתך ועשייתך, הן באכילה שלך והן בשארי עשיות, יהיה הכל עיקר השגחתך ומגמתך על הראשית שבו, שהיא החכמה הקדושה שבו. ולכן אמר מראשי"ת ולא כל ראשית, כי כולה גשמיות הוא רק שיש בה קצת קדושה שהיא ראשית כנזכר. ויהיה כל כוונתך להעלות הניצוצים אל שורשם למקום קדושה עליונה, כי זהו עיקר עבודת האדם בעולם הזה. וז"ש מראשית כל פרי האדמה, שהם הניצוצות שבתוך הצומח, ולא מיבעיא שתראה לברר מתוך הצומח, אלא אפילו אשר תביא מארצך, פירוש אפילו מדבר שהוא ארציות גמור שהוא הדומם, שהוא גשמי יותר מצומח. ולא הזכיר כאן הניצוצות שבתוך בעלי חיים, מפני שבנקל יוכל להעלותם אל הקדושה כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה.

דוהדר אמר לא תימא שאני מזהירך רק בדברים גשמיים שהם דומם צומח חי, אלא אפילו בדברים הרוחניים שהם דברי תורה. וז"ש אשר ה' אלהיך נותן לך, שהתורה ניתנה במתנה. ומה גם שאמרו רבותינו ז"ל מה שאנו מברכין ברוך אתה ה' נותן התורה, כי השם יתברך נותן התורה לאיש הישראלי בתמידות, שמוצא בכל עת ועת טעמים חדשים. לכך אמר אשר ה' אלהיך נות"ן לך. ולא תימא מאחר שאני עוסק בתורת ה' ובמצותיו שהם קדושה גמורה, אף בלי כוונה הם מעצמם קדושים, אל תאמר כן. אלא אדרבא, דווקא בדבר שבקדושה יהיה כוונתך רצויה ומחשבתך זכה ודיבורך שלם, כי חיים הם למוצאיהם, שיהיה ניכר בכל דיבור ודיבור היוצא מפיך כל אות ואות ונקודיו וטעמיו שבו. וז"ש ושמת בטנא, כי טנ"א ר"ת טעמי"ם נקודו"ת אותיו"ת. ולא הזכיר כאן תגין, מפני שאינם במבטא. ולשון ושמ"ת הוא מלשון ושמ"ו האמור בתרומת הדשן, שדרשו רז"ל ושמו בנחת, ושמו שלא יפזר ושלא יזרוק. כך הוא כאן ושמת בטנא בנחת, ושלא יפזר ויזרוק התיבה [במרוצה] בלי כוונה, רק בנחת ובמתון, שיהיה ניכר המבטא והטעמים והנקודות היטיב, כי הם המנהיגים את האותיות וחיותם כידוע.

הוכאשר תתנהג כך, והלכת אל המקום, ר"ל שתהיה הולך ממדריגה למדריגה למעלה [למעלה] עד אל המקום וגו', ותעלה הכל אל הקדושה.

ווזהו אשר יבח"ר ה' אלהיך, כי זהו בחיר"ת השם יתברך ונחת רוח ועשיית רצונו ועיקר עבודתו, ובוודאי ישרה שכינתו עליך. וזהו לשכן שמו שם, כמו שכתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי, ותרגומו באתר דשכינתיה תמן, אבוא אליך וברכתיך, ותזכה לחיי עד ונצחיות.

זוזהו שפתח הכתוב בלשון והי"ה, שהוא לשון שמחה, כי עיקר העבודה שתהיה בשמחה ובטוב לבב ובהתלהבות גדול, וזאת נקרא שמחה של מצוה, כי העובד מאהבה שמח תמיד בעבודתו. וגם תגרום להעלות הניצוצות כנזכר מכל דבר גשמי, וגם להם תהיה שמחה גדולה בזה, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה כי כאשר האדם מעלה הניצוצות הם שמחים ומשבחים ומודים ומזמרים להשם יתברך ואומרים ארוממך ה' כי דליתנו וגו'.

חקעט-א
קעט-א

טהשקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וגו'. והנה במקום אחר נאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים. והנה נראה לדקדק השינוי לשון, למה נאמר כאן ממעון קדשך, ושם נאמר אוצרו [הטוב]. ואפשר לומר כי ידוע שיש שמים ושמי שמים, ומסתמא שמי שמים יותר גבוהים ועליונים משמים. ואפשר לומר שהשמים נקרא קודש, ושמי השמים נקראים קודש הקדשים. ולכך אמר כאן השקיפה ממעון קדשך, רצה לומר ההשקפה ממעון קדשך שהוא קודש לבד, וההשפעה והברכה יהיה מן השמים שהוא מורה על שמי השמים, שהוא קודש קדשים.

יוהנה שם נאמר את השמים לבד, מורה שההשפעה והברכה יבוא להם מן השמים לבד, שהוא מקום יותר תחתון משמי השמים. ויש להקשות למה הוא כך, והלוא אדרבא שם נאמר והיה אם שמוע תשמע בקול ה' וגו' לשמור ולעשות את [כל] מצותיו וגומר, וכאן אינה רק מצוה אחת, הבאת ביכורים, ולמה הוא כך. ואפשר לומר כי אמרו רבותינו ז"ל חביבה מצוה בשעתה, שהרי כל בעלי אומניות אינם עומדים בפני ת"ח, ובפניהם צריך לעמוד. והנה ידוע כי הו' קצוות מחסד עד יסוד נקראים אומנים, כי כל אחד פועל ביומו. והנה גבי קיום כל המצות נאמר אוצרו הטוב, והנה מלת אוצר הוא דבר גנוז וכנוס לאוצר. ואמרו רז"ל אור הנברא ביום הראשון וכו' וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ואמרו בזוהר ובתיקונים שגנז לצדיק וצדק, שהם יסוד ומלכות. נמצא כי האוצר הגנוז הוא ביסוד, שהוא האומן האחרון.

יאובזה יתורצו כל הדקדוקים. גבי קיום כל המצות אף שהם מרובים, קיום כל התורה, ובכללם תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, אף על פי כן אינם עומדין בפני ת"ח שהוא הלמד ולימד וקיים כל התורה, אינם עומדין בפניהם. כלומר, אינם להתעסק בהשפעות ולהריק ברכתם, כי די להם בהשפעת אוצר הגנוז האומן האחרון, מפני שאינה מצוה בשעתה. אבל כאן בהבאת הביכורים, שהיא מצוה בשעתה, ר"ל שהשפע בא למדריגת המלכות הנקראת מצוה בשעתה, על דרך שנאמר ודבר בעתו מה טוב, ודבר בעתו רצה לומר בזמן שהיא בשעתה, שהשפע בא אל הדבר שהיא המלכות, עולם הדיבו"ר, בא להם על ידי מ"ה טוב, [כלומר] מכל הו' קצוות [של התפארת] הנקרא מ"ה, ע"י מדת הצדיק הנקרא טוב, כי כל הנחלים הולכים אל הי"ם. וזהו כל בעלי אומניות עומדים, שהם הו' קצוות כולם, שהוא הת"ת הכולל ו' קצוות, ונקרא שמי"ם כידוע. ומה גם שאף ההשקפה יהיה ממעון קדשו, שאפשר לומר שהוא המקום הקודש הנקרא אוצרו הטוב. כי מלת מעו"ן הוא לשון דירה וכנוס. וגם אוצ"ר הוא לשון דירה, כמו בית האוצר. אבל ההשפעה גופה יבוא ממקום עליון מן השמים, שהוא שמי השמים הכולל ו' קצוות שהוא הת"ת. והיסוד נקרא שמים, ונקרא מעון קדשיך, ונקרא אוצרו הטוב, כמ"ש אמרו צדיק כי טוב. והגם שגוף וברית חשבינן כחד, עם כל זה סיומא דגופא מיקרי. לכך נאמר בו את השמים, שהוא תחת השמים העליונים שהוא הת"ת הנקרא שמי השמים כנזכר.

יבאו אפשר לומר בהיפך, שכך פירוש של מעון קדשך, ונקרא אוצרו הטוב^קנז, מן השמים. כלומר, השפע והברכה יבוא ממקום מעון שהוא קדשך מן השמים, ר"ל שהוא יותר קדוש מן השמים. א"כ לפי זה מעון הוא שמי השמים, שהוא עליון, והשמים מקבלין ממנו. וגם שם (גנוז) [גבי] כל המצות שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, יהיה גם כן פירושו אוצרו הטוב הוא מקום עליון וגבוה שהשמים מקבלין ממנו. ומלת א"ת רומז למדת המלכות, הנקראת א"ת, כידוע כי העולמות התחתונים המקבלים מהעליונים אינם מקבלים רק מדת מלכות שבעליונים, והיא נעשית ג' ראשונות בתחתונים. לכך נאמר שם א"ת. וכאן שנאמר ממעון קדשיך אין צריך לכתוב א"ת, מפני ששניהם מרמזים על מקום אחד שהוא שמי השמים, שכל ההשפעה באה מהם לשמים. ואם תקשה הלא כאן מצוה א' ושם כל התורה והמצות, אבל מפני שחביבה מצוה בשעתה לכך הם שוים כנזכר.

יגקעט-ב
קעט-ב

ידוהנה^קנח נאמר על מאמר רז"ל עמד וגנזו לצדיקים לע"ל, היכן היא הגניזה ההיא. ויובן על פי מ"ש בראשית ברא, ומתרגם בחוכמתא ברא. ואמרו בזוהר ובתיקונים [בראשית] ב' ראשית נקודה בהיכליה, שהיא הנקודה שבתוך אות הב' מן בראשית, כי הנקודה שהיא יו"ד היא חכמה, ובה נברא העולם כדמתרגמינין בחוכמתא. והנה ידוע שאות ב' מורה על מדת המלכות, כמ"ש בתיקונים בי"ת ב"ת י'. והנה בציור אות ב' יש ג' קוים המורים על ג' עולמות בי"ע, כמ"ש בזוהר ג' עלמין אית ליה לקב"ה, כי האצילות נבדלת מבי"ע ואינה נחשבת עמם, מפני כי אצילות לשון אצל"ו. נמצא כי ג' קוי אות הב' מורים על תלת עולמות בי"ע, והנקודה שבתוכה היא הי' המאיר לכל הג' קוים. נמצא הרי היא כמו שיש כאן ג' יודין, אשר מספרם למ"ד, ועם אות הב' נעשה ל"ב. וזהו שהמלכות נקראת [ב', ונקראת] ל"ב, כי מאות ב' נעשה ל"ב.

טווידוע כי אות ל' תמונתה מספר כ"ו, שם הוי"ה, כזה לּ, וזהו האור שנברא ביום ראשון וראה הקדוש ב"ה שאין העולם כדאי וכו', ומה גם [נ"א: ר"ל] שהיתה הארה גדולה מאוד מאוד עד אין קץ, ולא היו יכולים התחתונים לקבלו והיו בטלים ממציאותם. לכך גנזו הקדוש ברוך הוא לאותו אור, דהיינו שנעשה מתמונת הל' אות ט' כזה טּ, שהיא גם כן גימטריא כ"ו מספר שם הוי"ה, רק שאות (י') [ו'], שהיה בתמונת הל' ו' על גבי כ', עתה גנוז בתוכה. וז"ש בזוהר אות ט' טוביה גנוז בגויה, ר"ל כי מאות הל' נעשה אות ט', שנכפף אות ו' שהיא למעלה באות למ"ד, נכפף ונגנז בתוך האות הט', ונמצא כי עתה הב' נעשה [צירוף] טוב. וזהו טוביה גנוז בגוויה. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וטובה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא בכדי שיוכלו כל העולמות לקבלו, לכך הצדיק נקרא טוב. וזהו מאמרם ז"ל גנזו לצדיקים, לצדיק וצדק, ושניהם כאחד טובים. כי הצדיק נקרא טו"ב, וצדק שהיא המלכות הנקרא מילוי מ"ה חו"ה גימטריא בטו"ב, [ב' טוב], והב' היא מלכות כנזכר, נמצא כי שניהם נקראים טו"ב.

טזונחזור לענין כי אות י' נקרא נקודה בהיכליה שבו נברא העולם, כי כולם בחכמה עשית, כי מן אות י' נתהוו כל ההוויות. כי אות יו"ד מליאה בה נרמז כל שם הוי"ה כידוע, ומד' אותיות הוי"ה נתהוו כל העולמות. כי אין דבר בעולם שלא נתהוה ממנו, ושמו מורה על כך. וממנו נתהוו כל הכ"ב אותיות וכל הדיבורים. וז"ש כי הגדלת על כל שמך אמרתך, ר"ל כיון שבכל דיבור ואמירה מוכרח להיות ששם הויה מתלבש בתוכה, כי ממנו נתהוו, והוצרך הקדוש ברוך הוא [כביכול] לצמצם אור (של) [שם] הוי"ה בתוך כל הדיבורים ואמירות, נמצא כביכול נראה ונדמה שהאמירה [גדולה יותר], וזהו כי הגדלת וגו'.

יזונאמר בו לקרב הדבר אל השכל האיך כל דיבור מוכרח להיות בו שם הוי"ה. כי הלוא ידוע כי אות יו"ד היא חכמה, והיא מחשבה. והנה על המחשבה מוכרח הוא שיש עליו שכל עליון יותר גבוה שהמחשבה מקבלת ממנו כנזכר במ"א^קנט. ולקרב אל השכל יותר נאמר, כי הנה ידוע שהמחשבה טבעה היא עיונית. למשל האדם מחשב מחשבות תמיד, ומחשבתו (מתפרדת) [מתפזרת] בכל אתר, ובכל דבר שהאדם רואה מאותו הוא מחשבתו [נ"א: רואה אותו הוא מחשב בו], ואף שאינו רואה בעת ההיא הוא מחשב בו מאחר שכבר ראהו, או מחשב באיזה דבר יהיה מה שיהיה. כללו של דבר שאין מחשבת האדם פנויה, רק מתנועעת ומתפרדת ממחשבה למחשבה בתמידות, כי כך טבעה. והנה אם צריך האדם לחשוב בדבר א' ההכרחי לו, הנה צריך האדם ההוא לצמצם מחשבתו בצימצום גדול שלא יחשוב מחשבה אחרת זולת ההכרחי לו, שאם לא כן יבולבל מחשבתו ולא יגמור מחשבה ההכרחי לו. למשל האדם המחשב ומעיין בהלכה ומחשב זמן רב, ואח"כ בא לו השכל והבנה. ולמה הוא כך, מפני שמתחילה עדיין לא צימצם מחשבתו היטב, ואח"כ כאשר בא אליו השכל העליון, ואפשר לומר שהוא הקוץ של י' העליון שהוא המצמצם את הי' שהיא המחשבה שלא תפנה אנה ואנה, ואז תיכף כאשר בא השכל ההוא מיד נתגלה לו קצת בדרך כללות, הדרך אשר ילך בה ואשר יבין מתוכה פרטיות הדברים אשר נתקשה בהם, ועדיין אינו יכול לסדר דבר דבור על אופנו. והנה ידוע כי בבוא אל האדם ההתגלות ההוא יש לאדם תענוג גדול ושמחה גדולה מאוד. וזה מורה שבא בעולם עליון גבוה מאוד, עולם התענוג שהוא רוחני מאוד. וזהו^קס למשל אדם שיושב בבית אפל וחושך מאוד, והאדם יודע שיש בבית הזה הרבה חפצים הצריכין לו, רק שאינו יכול להשיגם וליקח אותם שאינו יודע מקום המונחים שם, והוא מחשב ומצטער תמיד שאינו יכול ללקטם וללוקחם. והנה כאשר הביא אחד אור בבית האפל הזה, יש להאדם ההוא שמחה ותענוג גדול לאין קץ, אף שאינו נהנה ברגע אחת ההוא מן החפצים המבוקשים לו, מ"מ אין שיעור לתענוג ההוא מפני שיודע שיוכל אח"כ למלאות תאוותו ומבוקשתו. כן הוא בהנמשל הנזכר, כי מתחילה היה לו התגלות קצת, ואח"כ האדם מחשב בפרטיות לסדר הדברים וליישבן כל אחד ואחד על מקומו. והנה אז הוא התגלות יותר אל האדם, כי מתחילה לא היה מחשב בשום ציור אות, רק^קסא נתגלה לו הדרך והאור ההוא, ועכשיו הוא מחשב בציור אותיות. והנה הכ"ב אתוון ידוע הוא שהם באים מה' מוצאות הפה, נמצא כי מתגלה אות ה' ראשונה של הוי"ה. כי לכך נקרא ה', כי האותיות הם בבינה שהוא ה' ראשונה.

יחוהנה ב' התגלות אלו עדיין אינם בהתגלות [נ"א: אינם התגלות גמור], כי התגלותם [הזה] אינם אלא אל האדם עצמו. כי התגלות הראשון היתה אפס קצהו בכללות כנזכר, והתגלות הב' הוא יותר בהתפשטות [נ"א: בפרטיות] כנזכר, אך שניהם הם במחשבה ואינם מושגים לזולתו. והנה מן המוכרח שיוציא מכח אל הפועל ויגמור מחשבתו, ויוכל להבין [נ"א: ויוכר] לכל מחשבתו מתוך מעשיו, כמ"ש הרמב"ן זלה"ה מתוך מעשה האדם ניכרת תכונתו.

יטוהנה עשה המאציל העליון סדר האצילות כך. מתחילה נאצל השכל העליון המצמצם את המחשבה, שהוא רומז לקוצו של י', וממנה בא אל המחשבה [הכלליות, שהוא התענוג הנ"ל], שהיא הי' בעצמה, שהיא המוחין כידוע. וזו היא המחשבה הא' שבאה אל האדם דרך כללות, [עם כל זה מחשב קצת]. ואחר זה, כאשר נתצמצם המחשבה, הוא מחשב בפרטיות באותיות כנזכר, אך נקרא פרטית [רק] בערך המחשבה הא' והשכל הא'. אך בערך ציורי האותיות הוא רק בכח ולא בפועל, כי גמר הציור הוא בה' הא' שהיא הבינה, כמ"ש וייצר ה' אלהי"ם, נקודת ציר"י כמו שכתוב בזוהר ובתיקונים. וכאן במחשבה הוא התחלת התגלות האותיות שהם הה' מוצאות הפה. וז"ש בהבראם, בה' בראם, דהיינו אפילו בראשית הבריאה שהיא חכמה, שהיא יו"ד, שם גם כן נתגלה קצת הה'. אך כאשר הוא בה' ראשונה שם נתגלה צורת האותיות, רק שהם אינם כי אם אותיות לבדם בלתי שום צירוף. ואחר כך מתפשט מהה' ראשונה ההבל והקול היוצא מהשופר שהיא הה' ראשונה. וזהו שנרמז בפסוק שם האחת [ה' אחת], שפרה, שמשפרת את הולד, והיא שופר שמשם יוצא הקול, ושם השנית, ה' שנית, פוע"ה, שהוא לשון דיבור, ששם בה' שניה הוא הדיבור.

כונחזור אל הענין שמהה' ראשונה נתפשט ונתארך הקול דרך הקנה שהוא שית עיזקאין, שהוא ו', ונכנס בכנפי ריאה ששם ה' אונות, גם כן ה', שהם המניפים על הלב, כמ"ש בזוהר שלא יתוקד עלמא בדינוי דצדק שהוא הלב, והלב מבין ומצרף האותיות. וז"ש אמרת ה' צרופ"ה, ר"ל לשון צירוף האותיות היוצאים מה' מוצאות, וזהו צרופ"ה צירוף ה'. ומשם באים אל הפה. נמצא כי כאן נגמר ונתגלו הד' אותיות הוי"ה, ונגמר הדיבור וניכר היטיב מחשבתו הראשונה מתוך הדיבור. לכן נקרא הדיבור מלכות. משל למלך שכל עבדיו רוצים לקבל עליהם עול מלכותו ולעבוד עבודתו ולעשות רצונו. רק כאשר רצון המלך עדיין הוא ברצונו או במחשבתו, או אפילו אם המלך משמיע קול ויוצא מפיו ההבל והקול, עם כל זה אינם יודעים מהו רצונו וציוויו. כי כאשר הוא רק ברצונו הוא בלתי מושג ומורגש כלל [וכלל, רק] מכוסה ומופלא ונעלמת מעין כל. ואף אחר אשר בא הרצון אל מחשבתו, הגם שיש במחשבה [ג"כ] פרטיות, עם כל זה הוא גנוז וטמיר. ואף כאשר משמיע קולו ויוצא ההבל והקול גם כן אינו מושג וניכר, כי הקול הוא גולמי קלא בעלמא. נמצא כי עדיין לא נקרא המלך בשם מלכות, כי עבדיו ועמו אינם יודעים ומכירים רצונו וציוויו שלו, ובמה יוודע לעבדיו סדר עבודתו ועשיית רצונו, ואין מלך בלא עם, על כן לא נקרא עדיין שמו מלך. אך כאשר יוצא הדיבור מפי המלך אז הכל יודעים [מהות] רצונו וציווי עבודתו, [ונתגלה לכל עמו רצונו, ואז נקרא מלך ומלכותו שלימה. או לפעמים רצונו] ניכר מתוך עשייתו שהיא גם כן מדת הדיבור ומדת המלכות, אז נקרא מלך. נמצא היוצא מהנזכר, שמן ההכרח שיתפשט ויתלבש בכל דיבור ודיבור שם בן ד' אותיות הוי"ה, וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך וגומר.

כאועל פי הנזכר יובן גם כן הפסוק הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. כי הנה נתבאר (לעיל)^קסב כי העיקר מהעבודה שבלב היא התפילה ולימוד תורה שיהיה בדחילו ורחימו בכדי להעלות כל הדיבורים והאותיות אל שורשם, כשם שניתנו מעילא לתתא בשעת בריאת העולמות ויצירת האדם. הכל נוצרו ונבראו על ידי ציור האותיות, ואחר כך צירופי האותיות שהם הדיבורים, כמ"ש רז"ל יודע הי' בצלאל לצרף האותיות שבהם וכו'. כי כשהאדם מתפלל או לומד תורה הכל הם צירופי אותיות, כי התפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה על דרך האמת. והנה בוודאי הצירופים שלמטה הם מעוררים ומתחברים עם הצירופים העליונים אשר כולם הם אורות עליונים מאוד עד אין קץ ותכלית, וכולם נתהוו על ידי שם הוי"ה ב"ה, ובתוכם נתלבש שם הוי"ה ב"ה כנזכר. ובוודאי אם אדם מתפלל או לומד תורה בדחילו ורחימו, שהם אהבה ויראה שהם ב' אותיות י"ה משם הוי"ה, והקול והדיבור הם אותיות ו"ה משם הוי"ה, וכל כוונתו לשם שמים להעלותם אל שורשם אל הקדושה העליונה, בוודאי הדיבורים שלו מתחברים לעילא. ומה גם כי ידוע שבכל דיבור ודיבור ובכל אות ואות נכללין כל ס' רבוא אתוון דאורייתא, שהם נגד ס' רבוא נשמותיהן של ישראל, וכוונתו רצויה לעילא לעשות יחודים וזיווגים, ובשם כל ישראל שהם שורש הששים רבוא, והם ראשית הבריאה, כמד"א בראשי"ת, בשביל ישראל הנקרא ראשי"ת, ובאורייתא ברא קב"ה עלמא. ונמצא האדם הלומד וכוונתו אל הנזכר, אף שאינו לומד כל התורה כאחת, אף על פי כן יכול הוא לעורר ולקשר כל העולמות. וממנו יכול לברוא עולמות כמבואר בזוהר, כי כל ס' רבוא אותיות נכללין זה מזה, אם כן במה שהוא לומד אם מעט אם רב נכללה כל התורה וכל נשמות בני ישראל. ואפשר שלזה רמזו רז"ל כשם שנתינתה בששים רבוא כך נטילתה בששים רבוא, ר"ל כמו שנתי"נתה, פירוש הבריאה היתה על ידי אותיות התורה שהם ששים רבוא, כך נטילת"ה, פירוש האדם הרוצה להעלות הדיבורים והאותיות למעלה. כי נטי"לה הוא לשון העלאה כמו וינט"לם וינשאם, וכמו נטי"לת ידים, יהיה גם כן [דוקא] על ידי ששים רבוא אותיות, פירוש כוונתו יהיה בשם כל ישראל. ובזה הוא מנטלם ומנשאם ומעלה אותם למעלה, אותיות אל אותיות וצירופים אל צירופים, ובוודאי מתחברים יחד, ונעשו כל הדברים היוצאים מפיו קדושה גמורה חלק אלו"ה ממעל, כי הדיבור חוזר אל שורשו ויכול האדם לבנות ולחדש עולמות כנזכר. ולכן נקראו תלמידי חכמים בוני"ם, ונאמר בחכמה יבנ"ה בית.

כבונחזור לענין הנסתרות לה' אלהינו וגו'. פירוש^קסג הנסתרות הם יראה ואהבה, שהם חכמה ובינה, שהם אותיות י"ה מהשם הנזכר. אם האדם לומד ומתפלל בדחילו ורחימו, שהם הם הנסתרות, הוא עושה דבר גדול עד מאוד, שהוא מחבר ומקשר דיבוריו שהם חלק אלו"ה ממעל, שבכל דיבור מלובש שם הוי"ה שהוא שורש כל הדברים והמהוה כל הויו"ת, יכול הוא לקשר וליחד כל העולמות העליונים כנזכר. משא"כ הנגלות שהם רק קול ודיבור, שהוא נגלה לכל כשהוא מדבר ומשמיע קולו. אבל האהבה והיראה הם בלב האדם, הם נקראים נסתרות שאינם נגלים לבני אדם. וכך הוא המשך הפסוק. הנסתרות הנזכרים, מחמת כח הנסתרות הוא גורם להעלות לה' שהוא הוי"ה, ומעלה לשם פנימיות הדיבור, שהוא כח וחלק אלוה ממעל. וז"ש אלהינ"ו, פי' חלק אלו"ה שהוא בתוך הדיבור, מעלה אותו אל ה' שהוא הוי"ה ששם הוא שרשו כנזכר. והנגלות, פי' דיבורים שהם בלא נסתרות, דהיינו בלא דחילו ורחימו, אבל עם כל זה אם כונתו לשם שמים רק שאינו מתפלל בדחילו ורחימו, אינו יגרום רק ההשפעה בזה העולם התחתון לו ולבניו, וז"ש לנו ולבנינו. מפני שהוא רק בדיבור שהוא עולם העשיה, ולא בעולמות העליונים שהם עולם הבא, שהם י"ה אהבה ויראה כנזכר. על כן לא יהיה שכרו רק בעולם העשיה, והיינו לנו ולבנינו.

כגקפ
קפ

כדוהיה אם שכוח תשכח וגו'. פירוש, כי כל מה שבעולם הוא בהשגחתו ית', ומכולם בא היראה לאדם, ר"ל שיזכור בהשם יתברך מחמת כל דבר ודבר. נמצא כי גם השכחה באה מהשם יתברך [לאדם], כי אין [שום] דבר מבלעדי ה' [ית"ש], וצריך שגם מהשכחה יבוא יראה לאדם. אך הגורם שישכח גם השכחה, זהו מדריגה פחותה מאוד. וזהו אם שכוח תשכח.