Piskei Admur HaZaken on Issur VeHeter·Siman 98פסקי אדמו״ר הזקן בהלכות איסור והיתר·סימן צח

אסעיף א
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר, יטעמנו גוי (...) ואם אין שם גוי לטועמו משערינן בששים. וכך אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם אטעמא משערינן בששים.

בוברמ"א: ואין נוהגים עכשיו לסמוך אגוי, ומשערין הכל בששים.

גוכתבו הפוסקים, שטעם שיעור ששים הוא משום דמסתמא אינו נותן טעם ביותר מששים.¹⁹⁸

דוחידש רבנו, דהא דמשערינן בשישים לאו למימרא שכל חלקי התערובת שוין, שהרי בודאי נרגש הטעם יותר במקום שנפל בו האיסור, אלא שכל שיש ששים כנגדו אמרינן שנתבטל טעמו אפילו במקום שנרגש יותר, מאחר שהולך ומתפשט משם לחלקים אחרים רבים כל כך.

הסעיף ב (א)
אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהי' רובו היתר מותר, ואם לא נודע שהי' רובו היתר אסור.

ווכתב הפר"ח שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא בין במינו ובין בשאינו מינו, לפי שכיון שניכרת פעולתו חשיב כאילו האיסור בעין.¹⁹⁹

זודעת הלח"מ בדעת הרמב"ם שאין דבר המחמץ אוסר בכל שהוא אלא במינו.

חורבנו כתב כדעת הפר"ח, שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא בין במינו ובין בשאינו מינו, לפי שכיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ הרי הוא חשוב כאילו עומד בעינו.

ט(ב)

יברמ"א: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא,²⁰⁰ אם הוא שוה הוי מין במינו, אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא.

יאוהש"ך כתב דלעולם אזלינן בתר טעמא, שאם האיסור וההיתר שוים בטעמם בטל האיסור ברוב מדאורייתא אף שאינם שוים בשמותיהם, ואם אינם שוים בטעמם אסור מדאורייתא בנ"ט אף אם שוים בשמם.

יבוהט"ז הסכים לדעת הרמ"א, דאזלינן בתר שמא (אא"כ ב' הטעמים הפכיים כגון זה מר וזה מתוק, דאז אסור מדאורייתא בנ"ט אף אם שוים בשמם).²⁰¹

יגודעת רבנו נראה כדעת הש"ך, דלענין שיהא אסור מדאורייתא בנ"ט אזלינן בתר טעמא.

יד(ג)

טואבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפילו נודע שהי' רובו היתר אסור.

טזוכתבו הט"ז והש"ך דהיינו משום דקיי"ל כדעת הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא, ולהכי אפי' נודע שהי' רובו היתר הו"ל ספיקא דאורייתא ואסור.²⁰²

יזוכתב הטור בשם ר"ת, שאף שטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ אין לוקין עליו אא"כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס (ואז לוקה על כל כזית וכזית, שההיתר נהפך לאיסור). והפר"ח והפמ"ג כתבו שדעה זו היא דעת רבינו חיים, אבל לר"ת אף בפחות מכזית בכא"פ נהפך ההיתר לאיסור ולוקין עליו.²⁰³

יחובדעת ר"ח נחלקו הפר"ח והפמ"ג, שלדעת הפר"ח אם נבלע כזית טעם בכא"פ מן ההיתר ואין בו כלום מממשו לוקין עליו, ולדעת הפמ"ג אין לוקין עליו.

יטודעת הרשב"א שאפילו יש בו כזית בכא"פ אינו לוקה אא"כ אכל פרס שלם (ולא אמרינן שההיתר נהפך לאיסור כלל). וכתב הפר"ח שכן עיקר.²⁰⁴

כובדעת רבנו:

כאא. בדעת ר"ת דעת רבנו כדעת הפר"ח והפמ"ג, שאפילו אין בו כזית בכא"פ לוקה על כל כזית וכזית.²⁰⁵

כבב. העיקר להלכה כדעת ר"ח, שאם אין בו כזית בכא"פ אינו לוקה, ואם יש בו כזית בכא"פ לוקה על כל כזית וכזית. אלא שלענין חמץ בפסח כתב שיש לחוש להחמיר כדעת ר"ת, ולענין ספק ברכות כתב שיש לחוש להקל כדעת הרשב"א.²⁰⁶

כגג. נראה דעת רבנו שלדעת ר"ח (ולהלכה) אם לא נבלע אלא טעם האיסור ואין בו כלל מממשו דינו כאין בו כזית בכא"פ ואין לוקין עליו, כדעת הפמ"ג (ודלא כהפר"ח).

כד(ד)

כהאבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך²⁰⁷ בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפילו נודע שהי' רובו היתר אסור.

כווכתבו הט"ז והש"ך דהיינו משום דקיי"ל כדעת הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא, ולהכי אפי' נודע שהי' רובו היתר הו"ל ספיקא דאורייתא ואסור.²⁰⁸

כזוכתב רבנו שטעם חטה הנבלע במצה אוסר מדאורייתא לפי שטעם כעיקר מה"ת, ונמצא דעתו דחטה ומצה חשיבי מין בשאינו מינו.

כחסעיף ג
איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם אסור.

כטובטעם הדבר כתבו הט"ז והש"ך, שספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק.

לוכתב הט"ז, שספק הבא מחסרון ידיעה בכל הדור, ואין לנו שיעור שיש בו כדי להוציא מספק זה, מיקרי ספק.²⁰⁹

לאודעת רבנו נראה, דספק הבא מחסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל, אפילו אם חסרון הידיעה הוא בכל הדור (דלא כהט"ז).

לבסעיף ד (א)

לגהמבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא (...) צריך ששים כנגד כל הקדרה.²¹⁰

לדוכתב הש"ך, דסתם כלי אין במה שבתוכו ס' כנגדו.

להוכן דעת רבנו, דסתם כלי אין במה שבתוכו ס' כנגד עובי דפנותיו ושוליו. ומשמע שאפשר שיהא במה שבתוך הכלי ס' כנגד עובי הדפנות לבד.

לוועפ"ז יש מקום לומר שאף שבכלי פעמים שיש במה שבתוכו ס' כנגד כולו (כגון שהוא רחב ונחושתו דק), בקערה לעולם אין במה שבתוכה ס' אפילו כנגד קליפתה.

לז(ב)

לחהמבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תוחב כף של איסור בהיתר, צריך ששים כנגד כל הקדרה וכנגד כל מה שתחב מהכף (...) ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ששים כנגד כולו אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חם כולו.

לטוברמ"א: ונוהגין כסברא הראשונה.²¹¹

מוכתב הש"ך בטעם סברא ראשונה, דאע"ג דחם מקצתו חם כולו, מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו. והמג"א כתב דשפיר מוליך בליעתו בכולו, אלא שאינו מפליט מאותו צד שלא נתחב. ונפק"מ אם תחב יד הכף בלבד, דלהש"ך מותר ולהמג"א אסור בלא ס'.

מאודעת רבנו נראה דאין לסמוך על סברת הש"ך אלא במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט, אבל בלאה"כ יש לאסור כהמג"א.

מב(ג)

מגברמ"א: אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה ואין צריך לשער רק כדי קליפה, וע"ל סימן ס"ט.

מדוכתב הש"ך שע"י כבישה מעל"ע נאסר כל הכלי, וצריך לשער כנגד כולו. ודעת הט"ז שאף ע"י כבישה מעל"ע לא נאסר הכלי אלא כדי קליפה.²¹²

מהאמנם אם לא נכבש האיסור בכלי אלא בשיעור כדי שירתיח, אף הש"ך כתב דסגי בכ"ק, דכבישה כדי שירתיח אינו מבליע אלא כ"ק. והפמ"ג כתב בדעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מבליע בכל הכלי.²¹³

מוובדעת רבנו:

מזא. כבישה מעל"ע מבליע בכל הכלי (כדעת הש"ך, ודלא כהט"ז).

מחב. אף כבישה כדי שירתיח מבליע בכל עובי הכלי (כהפמ"ג בדעת הדרישה, ודלא כהש"ך).

מטסעיף ה
אם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואחר כך ניער בה קדרה של בשר, אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה²¹⁴ (רמ"א: ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבלה אפילו אם ניערו בו איסור). אבל כף ישנה ובת יומא משערינן בכולה. ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ששים לבטל הכזית שבלעה.

נוברמ"א: וסברא ראשונה עיקר, כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדרה.

נאובש"ך הביא מהת"ח, דבשאר איסורים (מלבד בב"ח) סמכינן במקום הפסד אמאן דלא ס"ל חנ"נ בבלוע בכלי. ובט"ז משמע דאפילו בלא הפסד כלל לא אמרינן חנ"נ בבלוע בכלי בשאר איסורים.²¹⁵

נבויש מקום לומר שדעת רבנו כדעת הט"ז, דלא אמרינן כלל חנ"נ בבלוע בכלי בשאר איסורים.

נגסעיף ז (א)
ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת לבטל פליטתה.

נדולעיל כתב המחבר דהיינו דוקא בביצת אפרוח או ביצה שיש בה טיפת דם, אבל ביצת עוף טמא או ביצת נבלה וטרפה שנתבשלה בקליפתה עם אחרות אינה אוסרת.

נהוהרמ"א כתב דבמקום שאין הפ"מ יש לאסור אף בביצת עוף טמא או ביצת נבלה וטרפה.

נוודעת הרמ"א בת"ח שבאיסור דרבנן יש להתיר בביצה שאינה קלופה אפילו בלא הפ"מ. ודעת הש"ך כדעת המחבר, להתיר אפילו באיסור דאורייתא.²¹⁶

נזוכתב הב"ח דהא דשרינן בביצה שאינה קלופה היינו בין אם הביצה האסורה אינה קלופה ובין אם המותרות אינן קלופות. והט"ז כתב שהכל תלוי בביצה האסורה, שאם היא אינה קלופה אינה אוסרת, ואם היא קלופה אוסרת (ואין נפק"מ כלל אם הביצים המותרות קלופות או אינן קלופות).

נחובדעת רבנו:

נטא. ביצה שאינה קלופה אינה אוסרת ביצים שנתבשלו עמה אפילו בלא הפסד מרובה, עכ"פ באיסור דרבנן, כגון ביצה שנולדה ביו"ט או ביצת נבלה (דלא כהרמ"א בהג"ה).

סב. הטעם שאינה אוסרת הוא לפי שאינה פולטת כלל מגופה, שהקליפה מעכבתה מלפלוט. ולפיכך אין הדבר תלוי אלא בביצה האסורה, שאם היא קלופה אוסרת ואם אינה קלופה אינה אוסרת, בין אם הביצים המותרות קלופות ובין אם אינן קלופות (כדעת הט"ז).

סא(ב)

סבביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת לבטל פליטתה.

סגוכתב הרמב"ן דהא דבעינן ס"א ביצים ולא סגי בס' היינו לפי שיש ביצים גדולות וקטנות. והרמב"ם כתב דמפני שהיא ברי' בפ"ע עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה. ונפק"מ כשלא נתבשלה הביצה עם ביצים אחרות אלא בתבשיל.

סדודעת המחבר שהעיקר כדעת הרמב"ן, והש"ך כתב שהעיקר כדעת הרמב"ם.

סהוכתבו הפרישה והט"ז שאין קליפות הביצים והמים שנתבשלו בהם מצטרפין לס"א לבטל הביצה האסורה. והרמ"א והש"ך כתבו דמצטרפין.²¹⁷

סוובדעת רבנו:

סזא. נראה דעת רבנו שהטעם שצריך ס"א ביצים הוא משום שיש ביצים גדולות וקטנות (כטעם הרמב"ן). ולפיכך אם נפלה הביצה בתבשיל סגי בס' כנגדה (כדעת המחבר).

סחב. קליפות הביצים והמים שנתבשלו בהם מצטרפים לס"א לבטל הביצה האסורה (כדעת הש"ך).

סטסעיף ח (א)
ברמ"א: אבל אם נותן טעם באותה קדרה והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו.²¹⁸

עוכתב הט"ז שדין זה אינו אלא בדבר חריף כגון מלח ותבלין, אבל שומן בטל, דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו, מ"מ אין נרגש כ"כ.

עאובדעת הפר"ח נראה דאין חילוק בין תבלין לדבר שאינו תבלין, אלא כל דחזי לתבולי ונרגש בהיתר טעמו אינו בטל.

עבובדעת רבנו:

עגא. נראה דעת רבנו כדעת הפר"ח, שכל שנרגש בהיתר טעמו אינו בטל, ואפילו שומן.²¹⁹

עדב. חידש רבנו שאף לדעת הט"ז אין השומן בטל אלא כשנפל מאליו לתבשיל, אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל אינו בטל.

עה(ב)

עוברמ"א: מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן, אינן בטלים בששים.

עזומשמע דתבלין שאינם אסורים מחמת עצמן, אלא שהם בלועים מאיסור, בטלים בששים. וכ"כ הש"ך.

עחונסתפק הפמ"ג בדין תבלין של היתר הבלועים מתבלין של איסור, ובתבלין של איסור הבלועים לחוד אין כדי ליתן טעם בקדרה, אם בטלים בששים או לא. ולקמן פשט לחומרא דאינם בטלים.

עטודעת הפר"ח נראה שאם אין בתבלין של איסור לחוד כדי ליתן טעם בקדרה, הרי התבלין הבלוע מהם בטל בששים.²²⁰

פודעת רבנו נראה, שכל שהאיסור הבלוע אף הוא תבלין, אפילו אין בו כדי ליתן טעם בקדרה, אינו בטל בששים (ודלא כהפר"ח).