Reshimos·Menorah·The Holy Temple and Its Vessels Chassidicallyרשימות·מנורה·ביהמ"ק וכליו ע"ד הדרוש

אעד
וביאור ענין הדה"נ והפלוגתא בזה ע"ד הדרוש, יובן ע"י ההקדמה בקצרה רמזי המשכן וביהמ"ק ואיזה מפרטיהם.

בוהוא, כי הק' ברא את העולם ומלואו, וייצר בו את האדם לשמש את קונו בכל משך ימי חייו ועבודתו בעולם עפ"י התורה ודרכי המצות, כי תכלית כל הבריאה הוא בשביל האדם, וכמארז"ל (ברכות ו:) מאי כי זה כל האדם וכו' כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. והאדם תכלית בריאתו לשמש את קונו*. וכשהאדם שהוא עיקר הבריאה מתאים לתכליתו ומקיים המוטל עליו, ה"ז תכלית שלמותו, וגם שלימות

ג----------

ד*) עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי.

ומח. וביאור ענין הדלקת הנרות והפלוגתא בזה ע"ד הדרוש – יובן ע"י ההקדמה לבאר בקצרה רמזי המשכן ובית המקדש, ואיזה מפרטיהם²¹⁷.

זוהענין הוא – שהמשכן וביהמ"ק הו"ע הכי עיקרי שבו משתקפת הבריאה כולה, העולם והאדם, כי:

חהקב"ה ברא את העולם ומלואו, וייצר בו את האדם, לשמש את קונו בכל משך ימי חייו ועבודתו בעולם על פי התורה ודרכי המצות, וכאשר האדם משמש את קונו ע"י קיום התומ"צ אזי נשלמת תכלית וכוונת הבריאה כולה, כי, תכלית כל הבריאה הוא בשביל האדם, וכמארז"ל (ברכות ו, ב) "מאי כי²¹⁸ זה כל האדם וכו' כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", והאדם תכלית בריאתו לשמש את קונו*. ונמצא, שכשהאדם, שהוא עיקר הבריאה, מתאים לתכליתו, ומקיים המוטל עליו

ט----------

י*) וכמ"ש²¹⁹ "אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי", "דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ, הוא בשביל האדם, והאדם עלי' בראתי בגימטריא תרי"ג, לקיים תרי"ג מצוות לתקן בהם וע"י את העולם כו"²²⁰.

יאעה
שלימות כל העולם כולו שלא נברא אלא בשבילו*. וזהו ג"כ רמז קשור הענינים במארז"ל (קדושין פב.) לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, וכדרז"ל ע"פ יום הששי (שבת פח.) אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים. ולכן במין האדם גופא תכליתו הוא** אדם השלם בדעת ובמעשה, וכמאמר בן זומא בברכות (נח.) כשראה

יב----------

יג*) תניא פל"ז. עיקרים מ"ג פ"א.

יד**) הקדמה לפיה"מ.

טו– ה"ז תכלית שלימותו, וגם שלימות כל העולם כולו שלא נברא אלא בשבילו*.

טזוזהו ג"כ רמז קישור הענינים במארז"ל (קדושין פב, א) "לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני" – ששלימות הבריאה של כל הנבראים שלא נבראו אלא לשמש את האדם ("לא נבראו אלא לשמשני") תלוי' בשלימות האדם שמשמש את קונו ("אני נבראתי לשמש את קוני")²²³.

יזוכדרשת רז"ל על פסוק²²⁴ "יום הששי" (שבת פח, א) "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים" – שקיום העולם תלוי בכך שישראל מקיימים תומ"צ.

יחמט. וכיון שתכלית כל הבריאה הוא בשביל האדם והאדם תכלית בריאתו לשמש את קונו, לכן, במין האדם גופא, תכליתו הוא** – אדם השלם בדעת ובמעשה,

יט----------

כ*) ראה תניא פל"ז²²¹. עיקרים מ"ג פ"א²²².

כא) רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות**²²⁵.

כבעו
אוכלוסא ע"ג מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים* וברוך שברא כל אלה לשמשני. דאף שהיתה אוכלוסא, דאין אוכלסא פחותה מס"ר, שהוא הכלל והקבוץ היותר שלם**, ולכן מברכין אז וגם הוא בירך ברוך חכם הרזים, כי בס"ר יש מכל מיני דעות וסוגי בנ"א,

כג----------

כד*) לעיין הרמב"ן במלחמות.

כה**) בחיי ויגש מו' כז'.

כושהוא המשלים כוונת הבריאה, ובשבילו נבראו (לא רק כל הנבראים שבעולם שלמטה ממין האדם, אלא גם) שאר בני האדם.

כזוכמאמר בן זומא בברכות (נח, א) כש"ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים* וברוך שברא כל אלה לשמשני"²²⁷:

כחהחידוש במאמר זה הוא – דאף שהיתה "אוכלוסא", ד"אין אוכלסא פחותה מששים ריבוא"²²⁸, שהוא הכלל והקבוץ היותר שלם** של בני אדם,

כטולכן מברכין אז – וגם הוא (בן זומא) בירך – "ברוך חכם הרזים", כי בששים ריבוא יש מכל מיני דעות וסוגי בני אדם²³⁰,

ל----------

לא*) לעיין מ"ש הרמב"ן במלחמות ברכות שם²²⁶.

לב) ראה בחיי ויגש מו' כז'**²²⁹.

לגעז
ואוכלסא זו ראה אותה כשהיו במצב נעלה, כי היו עולים לחוג (וכמו שפי' בהקדמה לפיה"מ), בכ"ז הנה להיותו בתכלית השלמות למע' הרבה יותר מהם, וכנרמז באומרו שהי' ע"ג מעלה בהר הבית<ב>, אמר דלא נבראו אלא לשמשו [ועיין בסה"ד מס' חס"ל ע"ד הסוד].

לד----------

לה<ב>) כ"ה בהקדמה לפיה"מ דעומד על הר הבית קאי על ב"ז ולא על האוכלוסא. ובזה תתיישב קושית הכ"מ ביד הל' ברכות פ"י הי"א אהא דפסק הרמב"ם דבעינן ס"ר ובא"י דוקא. והקשה הכ"מ דמנ"ל, דא"ת דראיתו ממעשה דב"ז, א"כ ניבעי בהר הבית דוקא. ולפי הנ"ל ניחא, דהר הבית קאי על ב"ז ולא אאוכלסא. ובכ"ז מוכח דהאוכלסא היתה בא"י, כיון שראה אותם ב"ז בעמדו בהר הבית, דא"א לראות מירושלים לחו"ל, כיון דמירושלים עד גבול א"י הוא לכה"פ י' פרסאות (מע"ש פ"ה מ"ב. יומא כ: ועייג"כ תוד"ה כמה ר"ה כג: וד"ה חמשה ב"מ כח.) ובבכורות (נד:) ט"ז מילי קא שלטא בי' עיני' דרועה. וכ"מ ג"כ בפסחים (מט.).

לוולא עוד אלא שאוכלסא זו ראה אותה בן זומא כשהיו במצב נעלה, כי היו עולים לחוג (וכמו שפירש הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות שבן זומא "הי' רואה ישראל שעולים לחוג"),

לזבכל זאת, הנה להיותו בתכלית השלימות (בדעת ובמעשה) למעלה הרבה יותר מהם – וכנרמז באומרו שהי' "על גב מעלה בהר הבית"<ב>, היינו, שעמידתו "על

לח----------

לט<ב>) כן הוא בהקדמה לפירוש המשניות – דעומד על הר הבית קאי על בן זומא ("בן זומא הי' עומד על הר הבית"), ולא על האוכלוסא.

מובזה תתיישב קושיית הכסף משנה ביד הל' ברכות פ"י הי"א אהא דפסק הרמב"ם לענין ברכת חכם הרזים דבעינן ששים ריבוא ובארץ ישראל דוקא, והקשה הכסף משנה²³¹ דמנא לי' שאין מברכים ברכת חכם הרזים אלא בארץ ישראל, דאם תאמר דראייתו היא ממעשה דבן זומא, א"כ ניבעי שתהי' האוכלסא בהר הבית דוקא כבמעשה דבן זומא – ולפי הנ"ל ניחא:

מאד"על גב מעלה בהר הבית" – קאי על בן זומא, שהוא הי' עומד על הר הבית, ולא קאי אאוכלסא, ובכל זאת מוכח ממעשה דבן זומא דהאוכלסא היתה בארץ ישראל – כיון שראה אותם בן זומא בעמדו בהר הבית, דהרי אי אפשר לראות מירושלים לחוץ לארץ, כיון דמירושלים עד גבול ארץ ישראל הוא לכל הפחות י' פרסאות (מעשר שני פ"ה מ"ב. יומא כ, ב²³². ועייג"כ תוד"ה כמה ר"ה כג, ב וד"ה חמשה ב"מ כח,

מבעח
ופיה"מ דע"ג מעלה בהה"ב קאי אב"ז ולא אאוכלסא, מוכרח הוא, דמלבד דס"ר אנשים ע"ג מעלה הוא ענין זר, הנה כל הר הבית הוא ת"ק אמה ע"ג ת"ק אמה (מדות רפ"ב), שהם כ"ה רבוא אמה על אמה (ובהם הוא ג"כ מקום ביהמ"ק), וא"כ אין שם מקום לס"ר, דגברא באמתא יתיב (סוכה ז:), והוא א' על אמה (תוד"ה אמה פסחים קט:). ובפרט דלפירש"י ד"ה גב (שבת קטו.) משמע שע"ג מעלה בהה"ב היינו לפנים מהחיל. ורק בעזרה ארז"ל (אדר"נ פל"ה) דנעשה נס שאפילו כל ישראל נכנסין בעזרה עז' מחזקתן.

מגא²³³), ובבכורות (נד, ב) איתא דט"ז מילי (שהם ד' פרסאות) קא שלטא בי' עיני' דרועה, וא"כ, מירושלים לחו"ל – שהוא לכל הפחות עשר פרסאות – אי אפשר לראות. וכן משמע ג"כ בפסחים (מט, א): "מי שיצא מירושלים . . אם עבר צופים וכו'"²³⁴, היינו, שהמקום שממנו יכולים לראות את ביהמ"ק (שעל שם זה נקרא "צופים") הוא בארץ ישראל, סביב ירושלים. ועכצ"ל, שהאוכלוסא שראה בן זומא בעמדו בהר הבית היתה בארץ ישראל. ועפ"ז פסק הרמב"ם שברכת חכם הרזים היא באוכלוסא שבארץ ישראל דוקא.

מדולגופו של ענין – מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ד"על גב מעלה בהר הבית" קאי אבן זומא ולא אאוכלסא – מוכרח הוא:

מהדהרי מלבד זה דעמידת ס' רבוא אנשים "על גב מעלה", הוא ענין זר, הנה: כל הר הבית הוא ת"ק אמה ע"ג ת"ק אמה (מדות רפ"ב), שהם כ"ה רבוא אמה על אמה (ובהם הוא ג"כ מקום ביהמ"ק, ובמילא, השטח הפנוי בהר הבית הוא פחות מכ"ה רבוא אמה על אמה), וא"כ, אין שם מקום לס' רבוא אנשים, דהרי "גברא באמתא יתיב" (כל אחד מקומו אמה) (סוכה ז, ב), והוא אמה על אמה (תוד"ה אמה פסחים קט, ב²³⁵), ובשביל ס' רבוא בני אדם צריכים ס' רבוא אמה על אמה, ולא מספיק שטח שהוא (פחות מ)כ"ה רבוא אמה על אמה.

מוובפרט דלפירש"י ד"ה גב (שבת קטו, א) משמע, ש"על גב מעלה בהר הבית" היינו לפנים מהחיל²³⁶, ולא כל שטח הר הבית, הרי בודאי שבשטח זה אין מקום לס' רבוא אנשים.

מזואין לומר שהי' זה בדרך נס – שהרי רק בעזרה אמרו רז"ל (אדר"נ פל"ה, ח) דנעשה נס "שאפילו כל ישראל נכנסין בעזרה עזרה מחזקתן".

מחעט
וזהו השיווי ודמיון בין האדם והעולם, שכמו שהאדם הוא גוף א' מחובר מכמה אברים, כך גם העולם כולו הוא בנין אחד שלם. הן מצד הפועל, שאל אחד בראם, הן מצד התכלית, שכל מה שברא הק' בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ספ"ו), הן מצד ענינו עצמו, שכל חלקי העולם הם קומה אחת שלמה*. וזהו דכמו שהאדם נדמה לעולם מלא

מט----------

נ[ע"ג מעלה בהה"ב: שבת (קטו.) חגיגה (טו.) ע"ז (כ.), וכולם באיש יחיד].

נא*) מו"נ ח"א פע"ב. חוה"ל ש' היחוד פ"ז. דרך אמונה א' ט'.

נבגב מעלה בהר הבית" מורה שזהו מקומו ומדרגתו – אמר "ברוך שברא כל אלה לשמשני", דגם "כל אלה", אוכלסא של ששים ריבוא בני אדם, בהיותם במצב נעלה כו', לא נבראו אלא לשמשו.

נג[ועיין בסדר הדורות מספר חסד לאברהם – ביאור הענין ע"ד הסוד²³⁷].

נדנ. והנה, האמור לעיל שתכלית כל הבריאה הוא בשביל האדם, זהו גם טעם השיווי ודמיון בין האדם והעולם – שכמו שהאדם הוא גוף אחד מחובר מכמה אברים, כך גם העולם כולו (שיש בו ריבוי נבראים) הוא בנין אחד שלם, ובפרטיות:

נההן מצד הפועל (הבורא, שפועל ועושה את כל פרטי הנבראים שבעולם) – שא-ל אחד בראם, בורא אחד לכל פרטי הנבראים שבעולם,

נוהן מצד התכלית – ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" (אבות ספ"ו), תכלית אחת לכל פרטי הנבראים שבעולם,

נזוהן מצד ענינו של העולם עצמו – שכל חלקי העולם הם קומה אחת שלמה*.

נח----------

נטועכצ"ל, ש"על גב מעלה בהר הבית" – לא קאי על האוכלסא, אלא על בן זומא, כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות.

ס[ולהעיר שמצינו בכ"מ הלשון "ע"ג מעלה בהר הבית": שבת (קטו, א): "זכור אני ברבן גמליאל . . שהי' עומד ע"ג מעלה בהר הבית כו'". חגיגה (טו, א): "מעשה ברבי יהושע בן חנני' שהי' עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו כו'". ע"ז (כ, א): "מעשה ברשב"ג שהי' על גבי מעלה בהר הבית וראה כו'", ובכולם מדובר באיש יחיד, ועד"ז מדובר כאן באיש יחיד – בן זומא, שהוא (ולא האוכלסא) הי' עומד על גב מעלה בהר הבית].

סא*) מורה נבוכים ח"א פע"ב. חובת הלבבות שער היחוד פ"ז. דרך אמונה ח"א פ"ט²³⁸.

סבפ
(סנה' לז.) ויש באדם כל מה שנברא בעולם (אדר"נ פל"א), כן גם העולם נקרא אדם גדול. וזהו ג"כ הא דברכות (י.) מה הק' ממלא את העולם כך הנשמה ממלאה את הגוף, ובמד' תילים ע"פ ברכי נפשי מה הנפש ממלאה את הגוף כך הק' ממלא אה"ע, כי – העולם והאדם מתאימים זל"ז.

סגוהנה, כמו שבגוף גילוי השכל ומקור החיות הוא בראש ומוח, אף שהנשמה ממלאה כל הגוף, כן הוא גם בעולם, ל' העלם, אין אלק' בגלוי, ואותותינו לא ראינו, משא"כ במשכן ומקדש שנק' אורו של עולם (ב"ב ד.), וי' נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק (אבות ה' ה'), ולשם היו עולים לראות את פני האדן ה'. והמשכן וביהמ"ק

סדוזהו דכמו שהאדם נדמה ל"עולם מלא" (סנהדרין לז, א²³⁹), ויש באדם כל מה שנברא בעולם (אדר"נ פל"א²⁴⁰) – כן גם העולם נקרא אדם גדול²⁴¹.

סהוזהו ג"כ הא דאיתא בברכות (י, א) "מה הקב"ה ממלא את העולם כך הנשמה ממלאה את הגוף", ובמדרש תילים על פסוק²⁴² "ברכי נפשי" איתא (בסדר הפוך) "מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם", כי – העולם והאדם מתאימים זה לזה.

סונא. והנה, כמו שבגוף, גילוי השכל ומקור החיות הוא בראש ומוח, דאף שהנשמה ממלאה כל הגוף, מ"מ עיקר משכנה והשראתה היא בראש ומוח, ומשם מתפשטת לכל האברים – כן הוא גם בעולם²⁴³:

סז"עולם" – הוא לשון העלם²⁴⁴, שבו אין אלקות בגלוי, ו"אותותינו לא ראינו"²⁴⁵, משא"כ במשכן ומקדש שנקרא "אורו של עולם" (ב"ב ד, א), ו"עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק" (אבות פ"ה מ"ה), ולשם היו עולים לראות את

סחפא
היו הממוצע שע"י הי' הארת אלקות בכל העולם, וכמרז"ל (תנחומא תצוה) חלונות שבמקדש לא היו כך אלא רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מביה"מ ומאיר לעולם. וזהו שאמרו ג"כ דהמשכן שקול כנגד העולם (במד"ר פי"ב) ועייג"כ תוד"ה דאלו כתובות (ה.)*.

סט----------

ע*) לקו"ת נשא.

עאפני האדון ה'²⁴⁶. ונמצא, שהמשכן ומקדש שבו מתגלה האלקות שבעולם הוא בדוגמת ראש ומוח שבו מתגלה החיות שבאדם.

עבוכשם שמהראש והמוח שבאדם נמשך ומתפשט החיות לכל הגוף, כך המשכן וביהמ"ק היו הממוצע שעל ידם הי' הארת אלקות בכל העולם, וכמרז"ל (תנחומא תצוה ו) "חלונות שבמקדש לא היו כך ("רחבות מבפנים וצרות מבחוץ . . שיהיו שואבות האור") אלא רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, למה, שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם"²⁴⁷.

עגוזהו שאמרו ג"כ דהמשכן "שקול כנגד העולם . . כיצד כתיב²⁴⁸ בראשית ברא אלקים את השמים כו' וכתיב²⁴⁹ נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב²⁵⁰ ועשית יריעות עזים וכו'", (במדב"ר פי"ב, יג), היינו, שגם במשכן יש שמים וארץ וכו'.

עדועייג"כ תוד"ה דאילו כתובות (ה, א) – בביאור דברי הגמרא "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב²⁵¹ אף ידי (דמשמע חדא) יסדה ארץ . . ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב²⁵² מכון לשבתך פעלת ה' מקדש (מעשה ידי צדיקים הוא) אדנ-י כוננו ידיך" – ד"אע"ג דמסיים קרא²⁵¹ וימיני טפחה שמים, ואמר בשלהי הקומץ רבה (מנחות לו:) דיד היינו שמאל, א"כ תרתי כתיב, מ"מ, בחד מעשה ליכא אלא חד, אבל במעשה צדיקים, בחד מעשה כמו בית המקדש כתיב תרתי ידים", היינו, שגדלה מעלת המשכן ומקדש לגבי העולם שכל פרטי הענינים שבו שהם בדוגמת שמים וארץ הם (לא כמו בעולם, ששמים נבראו ביד א' וארץ ביד א', יד אחת לכל מעשה, אלא) "בחד מעשה"*.

עה----------

עו*) ראה לקו"ת נשא²⁵³.

עזפב
ולכן, כמו שהעולם בכללותו נחלק לג"ח, וכמוש"כ ביד (יסוה"ת ב' ג') כל מה שברא הק' בעולמו נחלק לג"ח, וחשיב שם עולם השפל שברואיו מחוברים מגולם וצורה הווים ונפסדים ומשתנים, עולם הגלגלים שהם ג"כ בעלי גולם וצורה אבל אינן משתנים וגולמם זך ברור ונקי, והם בעלי שכל משבחים ומפארים ליוצרם, ועולם המלאכים צורה בלא גולם יודעין את הבורא דעה גדולה עד למאד. ובלשון הקבלה וחסידות עולמות בי"ע הכללים ופרטים,

עחנב. וכיון שהמשכן שקול ומכוון להעולם, לכן, כמו שהעולם בכללותו נחלק לג' חלקים, כן גם המשכן וביהמ"ק נחלקו לג' חלקים, כדלקמן (סנ"ד).

עטונבאר תחלה ג' החלקים שבכללות העולם – כמו שכתב הרמב"ם ביד (הל' יסוה"ת פ"ב ה"ג) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים", וחשיב שם:

פא) עולם השפל²⁵⁴, שברואיו "מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות", ומשתנים "מגוף לגוף ומצורה לצורה",

פאב) עולם הגלגלים, שהם ג"כ בעלי גולם וצורה, "אבל אינן משתנים מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים, אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם . . ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות", כי, גולמם זך ברור ונקי²⁵⁵, וצורתם היא (לא רק צורת החומר, או נפש סתם, אלא גם) מעלת השכל, שהרי הגלגלים הם "בעלי . . שכל . . מכירין את מי שאמר והי' העולם . . משבחים ומפארים ליוצרם"²⁵⁶,

פבג) ועולם המלאכים, שהם "צורה בלא גולם כלל", והצורה שלהם היא נעלית יותר מצורת הגלגלים – שהמלאכים יודעין את הבורא "דעה גדולה עד למאד" (יותר מדעת הגלגלים)²⁵⁷.

פגובלשון הקבלה וחסידות – החלוקה היא לג' עולמות בי"ע²⁵⁸, בי"ע הכלליים ובי"ע הפרטיים²⁵⁹.

פדפג
ועולמו של האדם ג"כ מחולק לג"ח, עולם המח' עולם הדבור ועולם המעשה. דבמעשה – שאצל האדם גם המעשה שלו מחובר מגולם וצורה, שכל מעשיו צ"ל בהשכל – אבל בכ"ז מצד הגולם, גוף המעשה, משתוה הוא לשאר הנבראים. הדבור גם הוא מגולם וצורה הוא, אבל גולמו זך ונקי. וכרמז רז"ל דאף דעקימת שפתיו הוי מעשה אבל רק מעשה זוטא (חי' הרשב"א שבועות כא), או דחשיב מעשה רק משום דמביא לידי מעשה (תוד"ה ר"י ב"מ צ:. עיין לקו"ת לג"פ סד"ה מים רבים). והדיבור שייך ביחוד

פהנג. ומצד השיווי ודמיון שבין האדם והעולם (כנ"ל ס"נ), הנה עולמו של האדם ג"כ מחולק לג' חלקים – עולם המחשבה, עולם הדיבור, ועולם המעשה, שהם בדוגמת ג' החלקים שבעולם²⁶⁰:

פוא) עולם המעשה – הוא בדוגמת עולם השפל, דבמעשה – אף שאצל האדם גם המעשה שלו מחובר מגולם וצורה שכלית, שהרי כל מעשיו צריכים להיות בהשכל (שזוהי צורה נעלית יותר מצורת שאר הנבראים שבעולם השפל), אבל בכל זאת, מצד הגולם, גוף המעשה, משתוה הוא לשאר הנבראים.

פזב) עולם הדיבור הוא בדוגמת עולם הגלגלים שגולמם וצורתם נעלים יותר, כי, גם הוא (הדיבור) מגולם וצורה הוא, אבל גולמו זך ונקי מהגולם דגוף המעשה, וכרמז רז"ל דאף דעקימת שפתיו הוי מעשה²⁶¹, אבל אין זה רק מעשה זוטא בלבד (חידושי הרשב"א שבועות כא²⁶²), או דחשיב מעשה רק משום דמביא לידי מעשה (תוד"ה רבי יוחנן ב"מ צ, ב²⁶³. עיין לקו"ת לג"פ סד"ה מים רבים²⁶⁴), וגם הצורה שבו היא למעלה מהצורה שבמעשה – שהרי הדיבור שייך ביחוד

פחפד
להשכל, עד שנק' מין האדם, שמעלתו היא שכל ודעת, בשם מין המדבר*. ואיפסקא הילכתא דחש"ו, שאין בהם דיעה, דבור אין להם (חולין יב:) אף שמעשה יש להם. ולמע' מכולם המח', שאין שם גולם, ואמרו דמעשה מרכבה הנק' דבר גדול (סוכה כח.), ידיעת הבורא דעה גדולה, הנה בדבור נמסר רק ראשי פרקים (חגיגה יג.), והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו (יסוה"ת ספ"ב),

פט----------

צ*) מדבר ולא משכיל (אדנ"ע ד"ה ).

צאלהשכל, עד שנקרא מין האדם – שמעלתו היא שכל ודעת – בשם מין המדבר*. ואיפסקא הילכתא דחרש שוטה וקטן, שאין בהם דיעה – דיבור אין להם (חולין יב, ב), אף שמעשה יש להם, שבזה מודגשת שייכות השכל לדיבור יותר מאשר למעשה.

צבג) ולמעלה מכולם – עולם המחשבה, שאין שם גולם כלל (אפילו לא גולם זך ונקי כגולם הדיבור), רק צורה בלבד, בדוגמת עולם המלאכים שהם צורה בלא גולם, ויודעין את הבורא דעה גדולה כו'. והשייכות דעולם המחשבה לעולם המלאכים מרומזת גם בכך שאמרו חז"ל דמעשה מרכבה, הנקרא דבר גדול (סוכה כח, א), ע"ד ידיעת הבורא דיעה גדולה שבעולם המלאכים, הנה בדיבור נמסר רק ראשי פרקים (חגיגה יג, א), והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו (הל' יסוה"ת ספ"ב), היינו, שעיקרו במחשבה דוקא.

צג----------

צד*) ויתירה מזה – שנקרא מדבר דוקא, ולא משכיל (כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בד"ה ²⁶⁵).

צהפה
כן גם המשכן וביהמ"ק נחלקו לג"ח*, עזרה (חצר אוה"מ), היכל (אוה"מ), וקה"ק, שבמשכן היו מובדלים ע"י מסך ופרכת, ובביהמ"ק ע"י האולם.

צו----------

צז*) בחיי של"ה פ' תרומה. תער"ב בי"ע.

צחנד. וכשם שכללות העולם (והאדם) נחלק לג' חלקים, כן גם המשכן ובית המקדש נחלקו לג' חלקים*, שהם: עזרה (ובמשכן – חצר אוהל מועד²⁶⁸), היכל (ובמשכן – אוהל מועד²⁶⁹), וקדש הקדשים – שהרי מלבד החלוקה בין קדש הקדשים להיכל ואוהל מועד (שנקראים קדש) היתה גם חלוקה בין ההיכל ואוהל מועד לעזרה והחצר, אלא שבמשכן היו מובדלים אוהל מועד והחצר ע"י מסך ופרוכת, כמ"ש²⁷⁰"ועשית מסך לפתח האוהל", ובביהמ"ק היו מובדלים ההיכל והעזרה ע"י האולם שהוא "כמו בית שער" להיכל²⁷¹ – שג' חלקים אלה הם בדוגמת ג' החלקים שבכללות העולם:

צטא) העזרה – היא בדוגמת עולם השפל שברואיו מחוברים מגולם וצורה הווים

ק----------

קא*) ראה בחיי ושל"ה פ' תרומה²⁶⁶. המשך תער"ב – בנוגע לחלוקה דעולמות בי"ע וכו'²⁶⁷.

קבפו
וזהו שבעזרה קרבים קרבנות הנאכלין – גולם וצורה – ולא רק עולות [שוחטין את הקרבנות גם בהיכל. זבחים סג ], ושם היו שוברין כ"ח (זבחים צג:), ושברי כ"ח מוראה ונוצה ודשון מזה"פ והמנורה נבלעין שם (יומא כא.) – הווים ונפסדים – [מזה"ע היו בו כמה שנוים והוספות – משתנים – מדות רפ"ג אר"י וכו'. צ"ע כי מזה"ע הוא מהכלים, וא"כ הווה ונפסד ג"כ צריך למצוא בכלים. אולי י"ל משתנים גפן של זהב על פתחו של היכל, דלכמה מפרשים היתה עושה פרות כשאלנות בחוץ עושים פרות, יעוין ירוש' יומא ד' ד']. ובעזרה הי' ג"כ כיור לרחוץ ידיו ורגליו – רמז שאין הגולם זך ברור ונקי כ"כ.

קגונפסדים כו', וזהו שבעזרה הי' מזבח העולה שעליו קרבים גם קרבנות הנאכלין – גולם (חלק הקרבן הנאכל) וצורה (חלק הקרבן שעולה על המזבח), ולא רק עולות שאין נאכלין אלא עולים כולם לה', צורה בלבד [אף ששוחטין את כל הקרבנות (לא רק עולות, אלא גם קרבנות הנאכלין) גם בהיכל (זבחים סג, א²⁷²)] – כי, העזרה היא דוגמת עולם השפל שברואיו מחוברים מגולם וצורה; ושם (בעזרה) היו שוברין כלי חרס שבישלו בהם חטאת (זבחים צג, ב²⁷³), ושברי כלי חרס הנ"ל, מוראה ונוצה של עולת העוף, ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין שם (יומא כא, א) – דוגמת עולם השפל שהנבראים שבו הווים ונפסדים.

קד[גם: מזבח העולה שהי' בעזרה, היו בו כמה שינויים והוספות – דוגמת הנבראים שמשתנים – כדאיתא במדות רפ"ג "אמר רבי יוסי תחלה לא הי' (מזבח העולה) אלא שמונה ועשרים על שמונה ועשרים . . וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות וכו'".

קהועדיין צ"ע, כי מזבח העולה שמצינו בו ענין השינוי הוא מהכלים דהמשכן וביהמ"ק, וא"כ, כשם שתכונת השינוי מוצאים בהכלים שבעזרה, כך התכונה דהווה ונפסד ג"כ צריך למצוא בכלים שבעזרה, ולא רק בנוגע לשאר דברים שנמצאים בעזרה (שברי כלי חרס, מוראה ונוצה ודישון כו' הנ"ל) שאינם מהכלים.

קוואולי יש לומר שהדוגמא לנבראים שמשתנים היא (לא ממזבח העולה שהוא מהכלים, אלא) מ"גפן של זהב (ש)היתה עומדת על פתחו של היכל" (ממעל לפתח ההיכל מבחוץ)²⁷⁴, דלכמה מפרשים²⁷⁵ היתה עושה פירות כשאילנות בחוץ עושים פירות (יעויין ירושלמי יומא פ"ד ה"ד²⁷⁶), שזהו ענין של שינוי].

קזפז
משא"כ בהיכל, שאף שגם שם יש דבר הנאכל – לחה"פ – שזהו רמז על גולם ולא צורה בלבד, אבל הוא מחטין, ולא משעורין כעומר ומנחת קנאות שבעזרה, ומחטים ישנים דוקא, שיש בהם סולת ביותר, כדאיתא מנחות (עו:). וזהו ג"כ שכלי ההיכל נק' טהורים, השלחן הטהור מנורה הטהורה (ויקרא כד), ועל מזה"פ נאמר ג"כ וטהרו וקדשו (ויקרא טז). [וזהו שכלי אוה"מ – שלחן מנורה מזבח – היו כלים מצופים זהב טהור, אף דבימי חשמונאי עשאו מנורת ברזל (כח:), משא"כ בעזרה שכמה מכליו היו נחשת, דזהב, אף שהוא גולם גשמי, הנה אמרז"ל (ב"ר פט"ז) דלא הי' העולם ראוי להשתמש

קחובעזרה הי' ג"כ כיור לרחוץ ידיו ורגליו – רמז שאין הגולם זך ברור ונקי כל כך, דוגמת הגולם דעולם השפל.

קטב) משא"כ בהיכל, שאף שגם שם יש דבר הנאכל – לחם הפנים – שזהו (האכילה) רמז על גולם ולא צורה בלבד, אבל אעפ"כ, לחם הפנים שבהיכל הוא מחטין (ולא משעורין, כעומר ומנחת קנאות שבעזרה שהם משעורין)²⁷⁷, ומחטים ישנים דוקא שיש בהם סולת (המובחר, זך ונקי שבחטים) ביותר, כדאיתא במנחות (עו, ב)²⁷⁸, היינו, שהדבר הנאכל שישנו בהיכל – גולמו זך ברור ונקי (סולת דחטים), דוגמת הגולם דעולם הגלגלים.

קיוזהו ג"כ החילוק בין ההיכל לעזרה בנוגע לכלים – שכלי ההיכל נקראים טהורים: "השלחן הטהור", "מנורה הטהורה" (ויקרא כד, ד-ו), ועל מזבח הפנימי נאמר ג"כ "וטהרו וקדשו" (ויקרא טז, יט), משא"כ כלי העזרה, מזבח העולה וכיור וכנו, שלא מצינו שנקראים טהורים – כי ההיכל הוא דוגמת עולם הגלגלים שגולמם זך ברור ונקי, ולכן גם הכלים שבו נקראים טהורים.

קיא[וזהו גם החילוק בהגולם שממנו נעשו הכלים, שכלי אוהל מועד – שולחן מנורה ומזבח – היו כלים עשויים או עכ"פ מצופים זהב טהור²⁷⁹ [אף דבימי חשמונאי עשאו מנורת ברזל (מנחות כח, ב)²⁸⁰], משא"כ בעזרה, שכמה מכליו היו (לא רק מצופים, אלא גם עשויים מ)נחושת²⁸¹. והחילוק שביניהם – דזהב, אף שהוא גולם גשמי, הנה אמרז"ל (ב"ר פט"ז, ב) דלא הי' העולם ראוי להשתמש

קיבפח
בזהב ולמה נברא בשביל ביהמ"ק. וגם כלי ההיכל שבביהמ"ק היו זהב, אלא שבאולם, שהוא הממוצע בין ההיכל והעזרה, הי' שלחן של כסף או שיש (יעוין בזה מנחות צט: תוד"ה אחד) ?].

קיגונעלה עוד מזה קה"ק, שלא הי' שם כלל דבר השייך לאכילה, ורק הקטורת והזאת דמי פר ושעיר של יוהכ"פ שהם נשרפים (זבחים מז:) – צורה לבד.

קידוגם האדם, שע"י יבוא כל העולם על שלמותו, נחלק בג' אלו, הן בכללות בנ"י שיש בהם רוב העם – ישראלים – שעסקם הוא ואספת דגנך וכו', הנהג בהם מנהג ד"א (ברכות לה:), והובדלו מהם הכהנים לעבודת ה' – והלוים טפלים להם, וכמש"נ (במדבר

קיהבזהב ולמה נברא בשביל ביהמ"ק, היינו, שהגולם דזהב הוא זך ברור ונקי (משא"כ נחושת), ולכן, אוהל מועד שהוא דוגמת עולם הגלגלים שגולמם זך ברור ונקי, היו כליו זהב. וגם כלי ההיכל שבביהמ"ק היו זהב, אלא שבאולם – שהוא הממוצע בין ההיכל והעזרה – הי' גם שולחן של כסף או שיש (יעוין בזה מנחות צט, ב תוד"ה אחד²⁸²) ?²⁸³].

קיוג) ונעלה עוד מזה (מאוהל מועד וההיכל) – קדש הקדשים, שלא הי' שם כלל דבר השייך לאכילה, ורק הקטורת, והזאת דמי פר ושעיר של יוהכ"פ שהם נשרפים (זבחים מז, ב) – צורה לבד, בדוגמת עולם המלאכים שאין בהם גולם אלא צורה בלבד.

קיזנה. וגם האדם – שכאשר מקיים תכלית בריאתו לשמש את קונו בעבודתו בעולם ע"פ התורה ודרכי המצוות, הנה על ידו יבוא כל העולם על שלמותו (כנ"ל סמ"ח) – נחלק בג' חלוקות אלו (ג' החלוקות דהמשכן ומקדש, שהם כנגד ג' החלוקות שבכללות העולם), הן בכללות בנ"י, והן בכל א' בפרט (כדלקמן סנ"ח).

קיחובהקדם ג' החלוקות דכללות ישראל – שיש בהם ישראלים, כהנים (ובכללם לוים), וכהן גדול:

קיטא) רוב העם – ישראלים – שעסקם הוא בעניני העולם, "ואספת דגנך²⁸⁴ וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב).

קכב) והובדלו מהם הכהנים לעבודת ה' – והלוים שגם הם הובדלו מכלל ישראל²⁸⁵, אינם חלוקה בפ"ע, אלא נכללים בכהנים, להיותם טפלים להם, וכמו שנאמר

קכאפט
יח') וילוו עליך וישרתוך וגו' ונלוו עליך וכו' – דאף שישראל בכלל נקראו קדש, וכמש"נ קדש ישראל לה' (ירמי' ב' ג'), הרי הכהנים לגבי ישראל נאמר עליהם (ויקרא כא' ו'-ח') והיו קדש וגו' וקדשתו וגו'. ומבין הכהנים ממנין כ"ג שהוא ראש לכל הכהנים, דענינו הוא (הל' כלי המקדש ה' ז') בית יהי' לו מוכן במקדש... ותפארתו וכבודו שיהי' יושב במקדש כל היום... ויהי' ביתו בירושלים ואינו זז משם. ובדה"א (כג' יג') נאמר, ויבדל אהרן להקדישו קד"ק הוא ובניו. וי"ל דלהקדישו הוא נגד כהנים בכלל, ובניו, וקד"ק לנגד כה"ג, אהרן.

קכבוזהו ג"כ התאמת החלוקים במשכן ואדם, דבחצר אוה"מ ועזרה גם ישראלים נכנסים לשם, באוה"מ והיכל רק כהנים, ובקה"ק רק כה"ג<ג>.

קכג----------

קכד<ג>) בביהמ"ק הנה גם בין האולם ולמזבח אסורין ישראל ליכנס אף שהוא בעזרה, וכ"ש באולם –

קכה(במדבר יח' ב' ד') "וילוו עליך וישרתוך וגו' ונלוו עליך וכו'" – דאף שישראל בכלל נקראו קדש, וכמו שנאמר "קדש ישראל לה'" (ירמי' ב' ג'), הרי הכהנים לגבי ישראל נאמר עליהם (ויקרא כא' ו'-ח') "והיו קדש וגו' וקדשתו וגו'".

קכוג) ומבין הכהנים "ממנין כהן גדול" ש"הוא ראש לכל הכהנים"²⁸⁶, דענינו הוא (כמ"ש הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ה ה"ז) "בית יהי' לו מוכן במקדש... ותפארתו וכבודו שיהי' יושב במקדש כל היום... ויהי' ביתו בירושלים ואינו זז משם".

קכזונמצא, שישראלים, שעוסקים בעניני העולם השפל שגולמו אינו זך ונקי כו' – הם כנגד החצר והעזרה; כהנים, שהובדלו לעבודת ה', אבל אינם יושבים במקדש כל היום – דוגמת עולם הגלגלים, שהגולם זך ונקי – הם כנגד אוהל מועד והיכל; וכה"ג, שיושב במקדש כל היום – דוגמת עולם המלאכים שהוא צורה בלא גולם – הוא כנגד קדש הקדשים.

קכחולהעיר, שבדברי הימים א' (כג' יג') נאמר, "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו". ויש לומר, ד"להקדישו" הוא לנגד כהנים בכלל – "ובניו", ו"קדש קדשים" הוא לנגד כה"ג, אהרן – "הוא"²⁸⁷. ועפ"ז יומתק שכהנים שעליהם נאמר "להקדישו" ("והיו קדש וגו' וקדשתו וגו'") הם כנגד ההיכל שנקרא "קדש", וכהן גדול שעליו נאמר "קדש קדשים" הוא כנגד קדש הקדשים.

קכטוזהו ג"כ התאמת החילוקים במשכן ובאדם – דבחצר אוהל מועד ובעזרה שהוא כנגד עולם השפל, גם ישראלים שעוסקים בעניני העולם נכנסים לשם, באוהל מועד והיכל הנקרא קודש, נכנסים רק כהנים שנקראים קודש גם לגבי ישראלים, ובקדש הקדשים, נכנס רק כה"ג<ג>.

קל----------

קלא<ג>) בבית המקדש, הנה גם בין האולם ולמזבח אסורין ישראל ליכנס, אף שהוא

קלבצ
כלים א' ח' עיי"ש בפי' הרא"ש – ואין לומר דשאני בין האולם ולמזבח, דהא דאין ישראל נכנס לשם הוא לא משום מעלתו בענין קדושת ישראל ע"ג עזרת כהנים אלא דאין ישראל נכנס גם בעזרת כהנים אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה ולתנופה. וכיון דאין עיקר מקום סמיכה שחיטה וכו' בין האולם ולמזבח – אף דשחיטה כשרה גם בהיכל זבחים (סג) – לכן אין ישראל נכנס לשם. והוא ע"ד עלית קדה"ק שאמר בתוספתא דכלים שם, הובא בפי' ר"ש, אין זו מעלה דאין נכנסים מפני שלא היו צריכים. ואינו דהא אין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח גם להקיף את המזבח בערבה (רש"י ותוס' סוכה מג:)

קלגבעזרה, וכ"ש שאסורין ישראל ליכנס באולם (כלים פ"א מ"ח. עיי"ש בפי' הרא"ש²⁸⁸). ולכאורה, ע"פ האמור שקדושת חצר אוהל מועד והעזרה שייכת לדרגת הקדושה דישראל, הי' צריך להיות איסור הכניסה דישראל בביהמ"ק רק מההיכל ואילך.

קלדואין לומר דשאני בין האולם ולמזבח, דהא דאין ישראל נכנס לשם, הוא, לא משום מעלתו של המקום שבין האולם ולמזבח – בענין קדושת ישראל – על גבי עזרת כהנים, אלא משום דאין ישראל נכנס גם בעזרת כהנים "אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה לשחיטה ולתנופה", וכיון דאין עיקר מקום סמיכה שחיטה וכו' בין האולם ולמזבח – אף דשחיטה כשרה גם בהיכל, כנ"ל מזבחים (סג, א<271>)– אין זה "צרכיהם" של ישראל, ולכן אין ישראל נכנס לשם,

קלהוהוא ע"ד עליית בית קדשי הקדשים שאמר בתוספתא דכלים שם²⁸⁹ (הובא בפי' הר"ש²⁹⁰) – על דברי אבא שאול ש"עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים, שבבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכפורים ארבע פעמים ביום . . ולעליית בית קדשי קדשים אין נכנסין לה אלא לשנים לידע מה היא צריכה" – "אין זו מעלה", כיון דזה שאין נכנסים לעליית קדה"ק אינו משום מעלת הקדושה, אלא מפני שלא היו צריכים ליכנס, ועד"ז בנדו"ד, שזה שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח אינו משום מעלת הקדושה, אלא מפני שאינו צריך ליכנס לשם.

קלוואינו כן, דהא אין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח גם להקיף את המזבח בערבה (רש"י ותוס' סוכה מג, ב²⁹¹), אף שצריך לכך, ועכצ"ל שזהו מפני מעלת הקדושה היתירה

קלזצא
וכחלוק הנ"ל הוא ג"כ בזמן: ו' ימי המעשה, שאז הוא זמן דואספת דגנך, וצריך

קלח----------

קלט– ויש לדחות ראי' זו. די"ל דאין הל"מ דערבה אלא בכהנים (עיין תוד"ה א"ל סוכה מד.) – וי"ל דמעלות דרבנן (השיטות בזה יומא מד: סוכה שם. סה"מ ל"ת סי' סט'. יד ביאת מקדש א' טו' ונ"כ).

קמנו. וכחילוק הנ"ל במשכן ובאדם – הוא ג"כ בזמן:

קמאא) ששת ימי המעשה – שאז הוא הזמן ד"ואספת דגנך", שמתעסקים בעניני

קמב----------

קמגשבין האולם ולמזבח. – ויש לדחות ראי' זו, דיש לומר דישראל אינו צריך לכך, לפי שאין הלכה למשה מסיני דערבה אלא בכהנים (עיין תוד"ה אמר לי' סוכה מד, א²⁹²).

קמדובכל אופן, בנוגע לאיסור הכניסה דישראל בין האולם ולמזבח, וכ"ש באולם, אף שהוא בעזרה – יש לומר, דמעלות שמנו חכמים (במשנה דכלים) בקדושת העזרה, "עזרת הכהנים מקודשת ממנה . . בין האולם ולמזבח מקודש ממנו", אינם אלא מדרבנן, ומן התורה מותר לישראל ליכנס בעזרה כולה, גם באולם (השיטות בזה – ראה יומא מד, ב. סוכה שם. ספר המצוות להרמב"ם מל"ת סי' סט'. יד הל' ביאת מקדש פ"א הט"ו ובנ"כ²⁹³).

קמהצב
אזהרה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם וגו'. שבת, דושמרתם את השבת כי קדש היא, ואז לט' מלאכות אסורות. בורר אסור. וגם הגולם נזדכך*, עד שאמרו תבשיל של שבת ריחו נודף (שבת קיט.), אין דומה מאור פניו של אדם ( ). אבל בכ"ז מצוה לענגו באכו"ש [ומדאוריתא דבור מותר בשבת**. וצ"ע באור ע"ד הדרוש יוהכ"פ מח'].

קמו----------

קמז*) פרש שבתכם לא נאמר. עלית ק"נ.

קמח**) שבת קנ.. לחפש בקונטרס .

קמטעולם השפל שגולמו אינו זך ונקי, ולכן צריך אזהרה "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם וגו'"²⁹⁴.

קנב) שבת – דעלי' נאמר²⁹⁵ "ושמרתם את השבת כי קדש היא", ואז לט' מלאכות דעובדין דחול אסורות, וגם בורר אסור²⁹⁶, היינו, שנמצאים במעמד ומצב של קדושה שלמעלה משייכות לעובדין דחול (אפילו לא באופן של בורר), שזהו"ע של צורה שלמעלה מגולם. ועוד זאת, שגם הגולם שישנו בשבת נזדכך*, עד שאמרו חז"ל שתבשיל של שבת ריחו נודף (שבת קיט, א), ואין דומה מאור פניו של אדם בימות החול למאור פניו בשבת (ב"ר פי"א, ב). אבל בכל זאת יש בשבת גם גולם (זך ונקי, דוגמת הגולם דעולם הגלגלים), שלכן מצוה לענגו באכילה ושתי'²⁹⁹ [וזהו גם שמדאורייתא אסור בשבת רק מעשה שגולמו אינו זך ונקי, משא"כ דיבור שגולמו זך ונקי (כנ"ל סנ"ג) מותר בשבת**. וצ"ע הביאור ע"ד הדרוש בנוגע ליוהכ"פ שענינו מחשבה²⁹⁸ – למה דיבור מותר מדאורייתא גם ביוהכ"פ].

קנא----------

קנב*) וזהו ש"פרש שבתכם לא נאמר"²⁹⁷, כי בשבת נעשית עליית קליפת נוגה²⁹⁸.

קנג) שבת קנ, א³⁰⁰. לחפש בקונטרס **³⁰¹.

קנדצג
משא"כ ביוהכ"פ שאז דומין כמלאכים (שו"ע או"ח ס"ס תר"י. וש"נ), ואין אכו"ש, ונעילת הסנדל אסורה, כי צ"ל של נעליך, כיון שהוא יום קדוש ה' (שבת קיט.).

קנהוזהו דכניסת כה"ג* לקדה"ק הוא ביוהכ"פ. והנאכל מענינים הנעשים בהיכל דוקא – לחה"פ – מצותו בשבת דוקא, הן סדורו הן לקיחתו (מנחות צט: ושם), ואינו נאכל אלא לכהנים (מנחות עד:).

קנו----------

קנז*) לקו"ת יוהכ"פ וס"פ פנחס.

קנחג) משא"כ ביוהכ"פ – שאז דומין כמלאכים (שו"ע או"ח סו"ס תר"י³⁰³. וש"נ³⁰⁴), ואין אכילה ושתי'³⁰⁵, וגם נעילת הסנדל אסורה³⁰⁴, כי צריך להיות "של נעליך"³⁰⁶, כיון שהוא יום "קדוש ה'" (שבת קיט, א³⁰⁷) – צורה בלא גולם.

קנטנז. וזהו ג"כ התאמת החילוקים דכניסת האדם למשכן ומקדש בזמני השנה:

קסכניסת כה"ג* (צורה בלא גולם באדם) לקדש הקדשים (צורה בלא גולם במשכן ומקדש) – הוא ביוהכ"פ (צורה בלא גולם בזמן),

קסאוהנאכל מענינים הנעשים בהיכל (גולם זך ונקי במשכן ומקדש) דוקא – לחם הפנים (כנ"ל סנ"ד) – מצותו בשבת (גולם זך ונקי בזמן) דוקא, הן סידורו של

קסב----------

קסג*) ראה לקו"ת דרושי יוהכ"פ וס"פ פנחס³⁰⁸.

קסדצד
וגם בכ"א בפרט כן הוא. דהנה רוב היום זה פונה לגפנו וזה פונה לתאנתו, ומושקע בזה, עד שנמצא הוא מחוץ לעזרה. אבל כשנזכר על תפקידו בעולם, ועושה חשבון בנפשו שהוא שלוחו של מקום בעוה"ז, מתחיל להכנס מן החוץ לביתו, וסדר ההליכה הוא:

קסהעזרה – אוה"מ – ששם הכיור ומזה"ע, היינו דקודם לכל צריך לרחוץ ידיו ורגליו מהנדבק בהם במשך עסקו בעוה"ז. מזה"ע תפלה, עבודה שבלב (תענית ב.)

קסוהחדש והן לקיחתו של הישן (מנחות צט, ב ושם³⁰⁹), ואינו נאכל אלא לכהנים (מנחות עד, ב³¹⁰) (גולם זך ונקי באדם).

קסזוהנאכל מענינים הנעשים בעזרה (גולם שאינו זך ונקי כ"כ במשכן ומקדש) – הוא גם בימות החול (גולם שאינו זך ונקי בזמן), וגם לישראלים (גולם שאינו זך ונקי כ"כ באדם), כמו שלמים שנאכלים גם לבעלים.

קסחנח. והנה, נוסף על האמור לעיל (סנ"ה) שכללות בנ"י נחלקים לג' חלוקות כנגד ג' החלוקות שבמשכן ומקדש – גם בכל אחד מישראל בפרט כן הוא.

קסטדהנה, במשך רוב היום, זה פונה לגפנו וזה פונה לתאנתו³¹¹, ומושקע בזה, עד שנמצא הוא מחוץ לעזרה, כיון שעוסק בעניני חול שמחוץ לבית המקדש. אבל כשנזכר על תפקידו בעולם, ועושה חשבון בנפשו שהוא שלוחו של מקום בעוה"ז – אזי מתחיל להכנס מן החוץ לביתו, להמשכן ומקדש שבנפשו פנימה³¹².

קעוסדר ההליכה בהכניסה מן החוץ למשכן ומקדש הוא: עזרה – חצר אוהל מועד, ואח"כ היכל – אוהל מועד וכו', כדלקמן.

קעאנט. לכל לראש היא הכניסה מהחוץ לעזרה – ובמשכן חצר אוהל מועד – ששם הכיור ומזבח העולה, וענינם בעבודת האדם³¹³:

קעבכיור, שממנו רוחצים הכהנים ידיהם ורגליהם בכניסתם לעזרה, היינו, דקודם לכל צריך האדם הנכנס לעזרה לרחוץ ידיו ורגליו מהנדבק בהם במשך עסקו בעוה"ז בהיותו מחוץ לעזרה.

קעגואח"כ יכול לגשת לעבודה דמזבח העולה – שרומז על תפלה, שהיא עבודה

קעדצה
שכנגד תמידין תקנו (ברכות כו:) שהם קרבן עולה דוקא [עולת תמיד העשוי' בה"ס], כי הלב צ"ל כולו לה', ועסקיו יהיו בלא רתיחות הדמים וחמימות. וכנודע הפי' על מרז"ל יגיע כפיך כי תאכל אשריך (אבות ד' א'. ) כפיך דוקא. ועשית דברים המותרים צ"ל בלא לב* [וזהו הזכרון דהעשוי' בה"ס, דנק' שמו סיני שירדה שנאה לאו"ה עליו (שבת פט.) שנאה לכל ענינים הגשמים], וע"י הלב שהוא מלך

קעה----------

קעו*) תו"א לא תהי' משכלה. ומרדכי יצא.

קעזשבלב (תענית ב, א), שכנגד תמידין תקנו (ברכות כו, ב), שהם קרבן עולה דוקא [כמ"ש³¹⁴ "עולת תמיד", ומוסיף "העשוי' בהר סיני", כדלקמן], שקרב כולו לה', כי, הלב (עבודה שבלב היא תפלה) צריך להיות כולו לה',

קעחוהענין בזה – שחמימות והתפעלות הלב צ"ל כולו לה', ואילו עסקיו בעניני העולם יהיו בלא רתיחות הדמים וחמימות, וכנודע הפירוש³¹⁵ על מרז"ל "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (אבות פ"ד מ"א. ³¹⁶), "יגיע כפיך" דוקא, שרק "הכפים יגעים או הרגלים ושארי אברים החיצונים בלא לב כו'", כי הלב צריך להיות כולו לה', ועשיית כל הדברים המותרים (נוסף על עסקיו) צריך להיות בלא לב*,

קעט[וזהו "עולת תמיד העשוי' בהר סיני" – שכדי להיות "עולה" ("עולת תמיד") שכולו לה', צריך להיות הזכרון ד"העשוי' בהר סיני", דנקרא שמו סיני ע"ש "שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט, א), היינו, שנאה לכל ענינים הגשמים³¹⁸],

קפ----------

קפא*) ראה תו"א ד"ה לא תהי' משכלה, וד"ה ומרדכי יצא³¹⁷.

קפבצו
באיברים* שיהי' עולה לה' כולו יהי' כדבעי. וכמרז"ל על מדת לב טוב שהוא כולל כמה מדות טובות (אבות ב' י').

קפגמהעזרה נכנס להיכל**, שמגיע לזה שאין שייך כבר לפסולת והפסד, כי בכל דבר

קפד----------

קפה*) ספר יצירה ?

קפו**) עזרה והיכל: ביטול יש ובמציאות דבן דמ"ה שמו"ע או רואה המלך (ויצג נט'.

קפזוע"י הלב שהוא מלך באיברים*, שיהי' עולה לה' (ע"י עבודה שבלב, תפלה שכנגד תמידין שהם קרבן עולה) – אזי האדם כולו יהי' כדבעי, כמו קרבן עולה שקרב כולו לה', וכמרז"ל על מדת "לב טוב" שהוא כולל כמה מדות טובות (אבות פ"ב מ"י³²⁰), ומזה מובן שכל מציאות האדם תלוי' בלב, ולכן, כאשר הלב הוא כולו לה', נעשה כל האדם כולו לה'.

קפחס. ולאחר שרחץ ידיו ורגליו מהנדבק בהם במשך עסקו בעוה"ז (כיור), ופעל בעצמו שהלב יהי' כולו לה' (מזבח העולה) בהיותו בעזרה – הנה מהעזרה נכנס להיכל**:

קפט----------

קצ*) ראה ספר יצירה ?³¹⁹

קצא) החילוק בין עזרה והיכל: ביטול היש וביטול במציאות, בירור דב"ן ובירור דמ"ה, פסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש ושמו"ע או רואה המלך (ד"ה ויצג תרנ"ט³²¹).**

קצבצז
שמתעסק, גם בענינים הגשמים, הוא לכונה אלקית שהיא קיימת לעד, ובכל עשיותיו הוא ככהן עובד אלקים, וע"ד מש"כ ביד הל' דעות (פ"ג ה"ב) צריך האדם שיכון – זה הדבר. וסיים שם ה"ג נמצא המהלך בדרך זו – ב"ה.

קצגובהיכל הי' המנורה בדרום, שולחן בצפון, ומזה"פ באמצע, ומשוך כלפי חוץ, דבי' פגע ברישא וכנ"ל. כי תחלת כניסתו במדרי' זו הוא מזה"פ, שהוא הנק' מזבח מקטר קטרת (שמות ל' א), כי אין מקריבין קטורת על מזה"ע (מנחות נ.) – לבד מהנשיאים שהיתה הוראת שעה וכדאיתא שם – אבל לאידך גיסא לא הי'

קצדהכניסה להיכל שהוא בדוגמת עולם הגלגלים שאין בו פסולת והפסד, וגולמו זך ונקי (כנ"ל סנ"ד) – מורה שהאדם מגיע למצב כזה שאין שייך כבר לפסולת והפסד, כי, בכל דבר שמתעסק, גם בענינים הגשמיים, הוא רק לכוונה אלקית (ללא עירוב כוונה אחרת, שלילת פסולת) שהיא קיימת לעד (שלילת הפסד), ובכל עשיותיו הוא ככהן עובד אלקים,

קצהוע"ד מש"כ ביד הל' דעות (פ"ג ה"ב) "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהי' שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר". וסיים שם (ה"ג) "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהי' גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא".

קצוסא. ובפרטיות יותר – בנוגע לפרטי הכלים שבהיכל והעבודה בהם:

קצזבהיכל הי' המנורה בדרום, שולחן בצפון, ומזבח הפנימי באמצע, ומשוך כלפי חוץ³²².

קצחוכיון שמזבח הפנימי משוך כלפי חוץ, נמצא, דבי' פגע ברישא בכניסתו להיכל, וכנ"ל³²³, כי, תחלת כניסתו במדריגה זו (מדריגת ההיכל) שכל עשיותיו הן לכוונה אלקית ככהן עובד אלקים (כנ"ל ס"ס) הוא מזבח הפנימי.

קצטוביאור הענין:

ריחודו של מזבח הפנימי – שהוא הנקרא "מזבח מקטר קטורת" (שמות ל' א'), כי אין מקריבין קטורת על מזבח העולה (מנחות נ, א),

רא– לבד מהנשיאים שהקריבו קטורת על מזבח החיצון, מזבח העולה, לפי שהיתה הוראת שעה, וכדאיתא במנחות שם<324 >–

רבצח
מערכה למזה"פ, כ"א לוקחים גחלים ממערכה ב' של קטרת הנערכת על מזה"ע (תמיד פ"ה מ"ה. יומא מה), שהרמז בזה הוא, כי חלוקים קרבנות מקטורת, שהקרבנות נק' לחמי לאשי וגם ריח ניחוח, משא"כ קטרת שהיא ריח בלבד, וכמש"נ ישימו קטורה באפיך (דברים לג' י') דקאי על הקטרת, וכדאיתא יומא (כו.). ועייג"כ מו"נ ח"ג פמ"ה בטעם הקטרת. וא"כ החלוק ביניהם הוא ע"ד ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו (ברכות מג:), משא"כ אכילה. וזהו ג"כ שהקטרת עוצרת המגיפה (שבת פט.),

רגאבל לאידך גיסא – לא הי' מערכה למזבח הפנימי, כי אם לוקחים גחלים ממערכה שני' של קטורת הנערכת על מזבח העולה (תמיד פ"ה מ"ה. יומא מה, א³²⁵).

רדויש לומר, שהרמז בזה הוא, שגם במדריגת מזבח הפנימי שלמעלה מגולם הוה ונפסד דעצים (שלכן לא היתה לו מערכה), יש גחלים שבאים מעצי המערכה של מזבח העולה שבעזרה, גולם הוה ונפסד (אלא שנשרף ע"ג המזבח) – ע"ד ובדוגמת הפגיעה במזבח הפנימי בתחילת בואו מן העזרה, כדלקמן.

רהסב. ובהקדם מעלת הקטורת שמקריבין על מזבח הפנימי – כי חלוקים קרבנות מקטורת, שהקרבנות נקראים "לחמי לאשי"³²⁶ וגם "ריח ניחוח"³²⁷, אוכל (לחם) וגם ריח, משא"כ קטורת שהיא ריח בלבד, וכמו שנאמר "ישימו קטורה באפיך" (דברים לג' י'), דקאי על הקטורת, וכדאיתא ביומא (כו, א)³²⁸. ועיין ג"כ מו"נ ח"ג פמ"ה בטעם הקטורת³²⁹.

רווא"כ, החילוק ביניהם הוא ע"ד החילוק שבין ריח לאכילה, שריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו (ברכות מג, ב³³⁰), משא"כ אכילה שגם הגוף נהנה ממנה,

רזצט
כי הנשמה היא נצחית. והיא חביבה מכל הקרבנות (במד"ר פי"ח) [וגם קטרת בגימט' תריג בחלוף ק' בד' דאתב"ש (במדב"ר פי"ג. נחשון)]. ורומזת הקטרת שהאדם במדרי' שהנשמה לבדה המושלת, ומתקשר בה' בלי מונע – קטרת תרגום ותקשר, וכדרז"ל על קטורה שקשרה פתחה ואין לה שייכות אלא לאברהם (רש"י בראשית כה' א' מב"ר) –

רחוזהו ג"כ שהקטורת דוקא (ולא קרבנות) עוצרת המגיפה (שבת פט, א³³¹), כי, קטורת היא ריח שהנשמה נהנית ממנו, והנשמה היא נצחית – שבזה מודגשת השייכות דקטורת לנשמה דוקא,

רטולכן גדלה מעלת הקטורת שהיא חביבה מכל הקרבנות (במדב"ר פי"ח, ח) – להיותה ריח בלבד (ללא אכילה, כמו קרבנות) ששייך לנשמה³³².

רי[וגם: קטרת בגימטריא תריג בחלוף ק' בד' דאתב"ש (במדב"ר פי"ג³³³, בקרבן נחשון³³⁴) – שבזה מודגשת מעלתה הרוחנית של הקטורת שמרומז בה כללות ענין המצוות].

ריאוכיון שהקטורת ענינה ריח שהנשמה לבדה (ללא עירוב הגוף) נהנית ממנו, נמצא, שרומזת הקטורת שהאדם הוא במדריגה שהנשמה לבדה (ללא עירוב הגוף) היא המושלת בו, ואז הוא מתקשר בה' בלי מונע – כמרומז ב"קטורת" שהוא מלשון קשר, כפי שמצינו ש"וקטרת" הוא התרגום ד"ותקשר"³³⁵, וכדרשת רז"ל על קטורה שקשרה פתחה ואין לה שייכות אלא לאברהם (רש"י בראשית כה' א' – מב"ר³³⁶), וענינו בעבודה – שהאדם מתקשר עם הקב"ה להיות שייך אליו בלבד, והתקשרות זו היא בלי מניעה, כיון שאין הגוף תופס מקום כלל, ורק הנשמה היא המושלת עליו³³⁷.

ריבק
אבל לבוא לעבודה דהיכל שהגולם זך וכנ"ל, גם ההתחלה בעבודה צ"ל באופן נעלה יותר, דכשמתבונן איך שהי' מושקע בהבלי העוה"ז וכו' וצר לו מאד מזה, יעמוד נגד כל מונע מהגוף וכו', ובסיוע עסקו בתומ"צ מקודם, שהתורה היא עוז ותושי' (תו"א בחדש הג' ), עוז לנפש ומתשת כח הגוף (סנה' כו: וב"מ פד.), וגם המצות הרי כשזה קם זה נופל (פסחים מב:) ומצוה גוררת מצוה (אבות ד' ב'), ועייג"כ סוטה (כא.), עיכ"ז בא למדרי' עבודת הקטרת. וזהו שאין מערכה על מזה"פ [כי אין שייך

ריגומזה מובן שמדריגת הקטורת, שהנשמה לבדה מושלת ומתקשר בה' בלי מונע, היא מדריגה נעלית יותר ממדריגת ההיכל³³⁸; אבל אעפ"כ, כדי לבוא לעבודה דהיכל, שהגולם זך, וכנ"ל שעניניו הגשמיים הם בשביל כוונה אלקית כו' – הנה גם ההתחלה בעבודה זו צריכה להיות באופן נעלה יותר, וזהו שתיכף בכניסתו לעבודה דהיכל פגע תחילה במזבח הפנימי שבו נעשית עבודת הקטורת.

רידסג. וההסברה בזה – דלכאורה כיצד תוכל להיות תחלת הכניסה לעבודה דהיכל באופן נעלה כזה – דכשמתבונן איך שהי' תחלה מושקע בהבלי העוה"ז וכו', וצר לו מאד מזה, אזי יעמוד נגד כל מונע מהגוף וכו',

ריהובסיוע עסקו בתומ"צ מקודם, שהתורה היא עוז ותושי' (תו"א ד"ה בחדש השלישי ובהוספות³³⁹), עוז לנפש ומתשת כח הגוף (סנהדרין כו, ב וב"מ פד, א³⁴⁰), וגם ע"י המצוות ניתוסף כח בנפש ונחלש כח הגוף, שהרי כשזה קם זה נופל (פסחים מב, ב³⁴¹), ומצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב), ועיין ג"כ סוטה (כא, א) ש"מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא" (מגנא מן היסורין ומצלא מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא³⁴²),

ריוהנה על ידי כל זה (תוקף העמידה נגד כל מונע מהגוף, והתשת כח הגוף כו')

ריזקא
כבר לגולם הווה ונפסד כעץ ואיברים שמהם נעשים הגחלים על מזה"ע], והגחלים שע"י מקטיר הקטרת באים ממזה"ע* – ועיין יד תו"מ פ"ג ה"ה דלרמב"ם בעי' מאוכלות דוקא, והראב"ד פליג עלי'.

ריח----------

ריט*) תער"ב.

רכבא למדריגת עבודת הקטורת – שהנשמה לבדה היא המושלת בו ומתקשר בה' בלי מונע – תיכף בכניסתו לעבודה דהיכל.

רכאסד. וזהו שאין מערכה על מזבח הפנימי [כי, בהיותו במדריגת ההיכל אין הוא שייך כבר לגולם הווה ונפסד כעץ ואיברים שמהם נעשים הגחלים על מזבח העולה שבעזרה], והגחלים שעל ידם מקטיר הקטורת באים ממזבח העולה*:

רכבבהקטרת הקטורת על מזבח הפנימי (שאינו שייך לגולם הוה ונפסד) ע"י גחלים שבאים ממזבח העולה שבעזרה, ששם ישנו גולם הוה ונפסד, שהוא למטה גם ממדריגת הגולם שבהיכל שהוא זך ונקי – מרומז, שהפגיעה במזבח הפנימי שבו היא העבודה היותר נעלית דקטורת שהנשמה לבדה היא המושלת כו', היא תיכף בהכניסה להיכל, כשזה עתה באים מהעזרה שיש בה גולם הוה ונפסד,

רכגאלא שלזה צריך להקדים תוקף העמידה נגד כל מונע מהגוף והתשת כח הגוף (כנ"ל שעי"ז בא למדריגת עבודת הקטורת), שזהו"ע ה"גחלים" דוקא, שנעשים ע"י שריפת הגולם.

רכד– ועיין יד הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"ה³⁴⁴ דלדעת הרמב"ם בעינן גחלים

רכה----------

רכו*) ראה הביאור בזה בדרושי חסידות – המשך תער"ב³⁴³.

רכזקב
ורק אחר דפגע במזה"פ פגע במנורה ושלחן הרומזים על ב' סוגי עבודות האדם: הרוחנית, תורה ותפלה, מנורה, ובענינים הגשמים, שולחן, וכרמז רז"ל הרוצה להחכים להעשיר וסימנך מנורה שלחן (ב"ב כה:) וכמשי"ת [וע"ד כמו שאסור לאכול קודם התפלה (ברכות י:) או לעשות חפציו (שם יד.), וגם ת"ת משתדלים להתפלל קודם (ברכות ה: עיי"ש ברש"י ותוס'), ועכ"פ ברכת התורה קודמת. וכמו"כ הוא בשבת

רכחמאוכלות דוקא, שמורה על ביטול הגולם לגמרי, והראב"ד פליג עלי', וס"ל שלא בעינן גחלים מאוכלות דוקא, אלא מספיקה גם הפעולה דחלישות הגולם.

רכטסה. ונחזור לעניננו – שבכניסתו להיכל פגע במזבח הפנימי תחילה, ורק אחר דפגע במזבח הפנימי, פגע במנורה ושלחן, הרומזים על ב' סוגי עבודות האדם:

רלהעבודה הרוחנית, תורה ותפלה – נרמזת במנורה, והעבודה בענינים הגשמיים, אכילה ושאר חפציו – נרמזת בשולחן, וכרמז רז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ושלחן בצפון (ב"ב כה, ב), היינו, שמנורה שייכת לענינים רוחניים (חכמה), ושולחן שייך לענינים גשמיים (עשירות), וכמו שיתבאר³⁴⁵.

רלא[ויש להוסיף בזה (באופן אחר קצת), שהפגיעה במזבח הפנימי תחילה ואח"כ במנורה ושולחן הוא ע"ד כמו שאסור לאכול קודם התפלה (ברכות י, ב³⁴⁶) או לעשות חפציו (שם יד, א³⁴⁷), ולא רק בנוגע לאכילה ועשיית חפציו, אלא גם בנוגע לתלמוד תורה משתדלים להתפלל קודם (ברכות ה, ב עיי"ש ברש"י ותוס'³⁴⁸), ועכ"פ ברכת התורה (שהיא דוגמת תפלה) בהכרח שתהי' קודמת לתלמוד תורה, שהרי אסור ללמוד קודם ברכת התורה³⁴⁹. ודוגמתו בנדו"ד, שמזבח הפנימי

רלבקג
– היכל – אף שאז האכילה נעלית יותר]. ואחרי ההתקשרות כללית ביתר שאת, מזה"פ [ע"ד חנוך לנער. התחלות קשות], מתחיל בפרטי העבודה מנורה ושלחן.

רלגוהנה כ"ז הוא כדוגמת ימי המעשה ושבת. אבל ישנם זמני התעוררות פנימית ביותר, כשיערה עליו רוח ממרום, שהאדם חש עצמו מופשט לגמרי מגשמיותו. ובפרט עלול ביותר לזה בעשי"ת, שע"ז ארז"ל דרשו ה' בהמצאו וכו' ויחיד אימת (מצוי לו. רש"י)

רלד(קטורת, שדוגמתו היא ההתקשרות דתפלה³⁵⁰) קודם לשולחן (שרומז על הענינים הגשמיים, כמו אכילה ועשיית חפציו), וקודם גם למנורה (שרומזת על הענינים הרוחניים, כמו תלמוד תורה³⁵¹).

רלהולהעיר, שהאיסור לאכול קודם התפלה (שדוגמתו היא הקדימה דמזבח הפנימי לשולחן) הוא לא רק בימות החול, שאז הגולם (האכילה וכו') אינו זך ונקי כ"כ, אלא כמו"כ הוא בשבת – שהוא דוגמת ההיכל – דאף שאז הגולם זך ונקי, ובמילא האכילה היא נעלית יותר (כנ"ל סנ"ו), מ"מ, צריך להקדים תחילה תפלה, ענינו של מזבח הפנימי שבו פוגע תחילה].

רלווהענין בזה – שאחרי ההתקשרות הכללית להקב"ה ביתר שאת, המרומזת בפגיעה במזבח הפנימי שעליו מקטירים הקטורת [שהיא בדוגמת החינוך שבהתחלת העבודה, ע"ד "חנוך לנער"³⁵², "כמשל התינוק שמחנכין אותו . . ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה . . משום שכל התחלות קשות"³⁵³], אזי מתחיל בפרטי העבודה, שהם מנורה ושלחן.

רלזסו. והנה, כל זה (הכניסה מהחוץ לעזרה, ומעזרה להיכל) הוא כדוגמת ימי המעשה ושבת, שבימי המעשה נמצא רוב היום מחוץ לעזרה, ובזמנים מיוחדים (כשנזכר שהוא שלוחו של מקום וכו') מתחיל להכנס מן החוץ לעזרה, ועד שנכנס להיכל, ששם גם הגולם דדבר הנאכל (לחם הפנים שע"ג השולחן) הוא זך ונקי, שענין זה עיקרו בשבת (כנ"ל סנ"ו-ח).

רלחאבל, ישנם זמני התעוררות פנימית ביותר – כשיערה עליו רוח ממרום³⁵⁴ – שהאדם חש עצמו מופשט לגמרי מגשמיותו, היינו, לא רק שגשמיותו נעשית זך ונקי (כמו בשבת שהוא בדרגת ההיכל), אלא שחש עצמו מופשט מגשמיותו לגמרי.

רלטובפרט עלול האדם ביותר לבוא למצב זה – בעשרת ימי תשובה, שעל זה

רמקד
ארב"א אלו י' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (ר"ה יח.), ובפרטיות יותר הוא ביוהכ"פ, שמרוחק הוא מהחטא, וכמרז"ל אנהרדעי שחטאו ביוהכ"פ הק' מאי אמר א"ל לפתח חטאת רובץ (יצה"ר מחטיאו בע"כ. רש"י) יומא (יט: ושם), ובנ"י דומים למלאכים וכנ"ל. וזהו הרמז דעולם המלאכים קה"ק כה"ג יוהכ"פ.

רמאובקה"ק הי' הארון שבו מונחים הלוחות*, ונק' הארון ארון ברית ה', כי הא שביכולת

רמב----------

רמג*) מה הי' בארון חוץ הלוחות עיין תוד"ה כל (עירובין סג, ב) וש"נ .

רמדאמרו רז"ל "דרשו³⁵⁵ ה' בהמצאו וכו', ויחיד אימת (מצוי לו. רש"י), אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים" (ר"ה יח, א),

רמהובפרטיות יותר הוא ביוהכ"פ, שאז מרוחק הוא מהחטא, וכמאמר רז"ל אנהרדעי שחטאו ביוהכ"פ "הקב"ה מאי אמר, אמר לי' (אליהו לרב יהודה) לפתח³⁵⁶ חטאת רובץ" (יצה"ר מחטיאו בעל כרחו. רש"י) – יומא (יט, ב ושם), היינו, שאם אירע ענין של חטא ביוהכ"פ, אין זה אלא מפני שהיצה"ר מחטיאו לאדם בעל כרחו, כי מצד עצמו אינו שייך לחטא, ועד שבנ"י דומים למלאכים, וכנ"ל (סנ"ו).

רמווזהו הרמז בהתאמה והשיווי דעולם המלאכים עם קדש הקדשים, כה"ג ויוהכ"פ בעבודת האדם – שתוכן הכניסה לקדש הקדשים (שלמעלה גם מהיכל), הוא, המעמד ומצב דהתעוררות פנימית ביותר שהאדם חש עצמו מופשט מגשמיותו לגמרי, כצורה בלי גולם כלל (אפילו לא גולם זך ונקי), ע"ד עולם המלאכים (בכללות העולם), דרגת כה"ג (בחלוקה דבנ"י), ודרגת יוהכ"פ (בהחלוקה דזמני השנה).

רמזסז. ויש להוסיף בזה, שבקדש הקדשים הי' הארון, שבו מונחים הלוחות*, "לוחות הברית"³⁵⁸, ועל שמם נקרא הארון "ארון ברית ה'"<359>, כי, הלוחות שבארון – ענין התורה – שייכים להדרגא דקדש הקדשים:

רמח----------

רמט*) מה הי' בארון חוץ מהלוחות – עיין תוד"ה כל (עירובין סג, ב) וש"נ³⁵⁷ .

רנקה
האדם להגיע להתקשרות גדולה כנ"ל הוא מצד היות נשמתו חלק אלק' ממעל ממש ומתקשר במקורו, ואמרו ע"ז (זח"ג עג.) ג' קשרין מתקשראן דא בדא, היינו שישראל מתקשראן באורייתא ועי"ז בק'. ואמרו ג"כ ע"פ וזאת לפנים בישראל* דישראל ר"ת יש ס"ר אותיות לתורה, וכאו"א יש לו אות בתורה שזהו חיותו** [ונרמז ג"כ במרז"ל (ברכות סא:) מקום חיותנו . . . עוסקים בתורה . . . כי הוא חייך]. ולרמוז ע"ז שעבודה

רנא----------

רנב*) לחפש בז"ח רות.

רנג**) הקדמת לקו"ת ס"ג.

רנדהא שביכולת האדם להגיע להתקשרות גדולה עם הקב"ה באופן שמופשט מגשמיותו לגמרי, כצורה בלי גולם, שזוהי הדרגא דקדש הקדשים כנ"ל – הוא, מצד היות נשמתו "חלק אלקה ממעל ממש"³⁶⁰, ומתקשר במקורו.

רנהואמרו על זה (זח"ג עג, א) "ג' קשרין מתקשראן דא בדא", היינו, שישראל מתקשראן באורייתא, ועי"ז מתקשראן בקוב"ה. ואמרו ג"כ על פסוק³⁶¹ "וזאת לפנים בישראל"* דישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כנגד ששים ריבוא בנ"י, וכל אחד ואחד מששים ריבוא בנ"י יש לו אות בתורה שזהו חיותו** [ונרמז ג"כ במאמר רז"ל (ברכות סא, ב) "מקום חיותנו . . . עוסקים בתורה . . . כי הוא חייך"].

רנוונמצא, ששלימות ההתקשרות עם הקב"ה, שזוהי הדרגא דקדש הקדשים, נעשית

רנז----------

רנח*) לחפש בזהר חדש רות³⁶².

רנט) הקדמת לקו"ת לג"פ ס"ג³⁶³.**

רסקו
כזו נעלה מגשמיות, וכמו מס"נ שלמע' מהשכל וכלי לגמרי, צורה בלי גולם, גם גולם זך ונקי אין בו, מצינו עוד חלוק בין קה"ק והיכל. דהיכל א"א בלא כלים, משא"כ קה"ק הנה בב"ש נגנז הארון (יומא נב: ונג:), דמזה מוכח דגם בלא כלי כל הענינים ישנם בו.

רסא[להעיר דבב"ר הי' הארון. ומצינו דבבנינו אכלו – כלי – ביוהכ"פ (מ"ק ט.). ולע"ל שיחזור הארון יהיו כל המועדות בטלים, ולכאורה גם יוהכ"פ בכלל, וימי הפורים לא יעברו, יעוין תו"א מג"א והוספות].

רסבע"י התורה – "לוחות הברית" שב"ארון ברית ה'"³⁶⁴ – התקשרות באופן של "ברית", למעלה מהשכל³⁶⁵.

רסגסח. וכדי לרמוז על זה שעבודה כזו (התקשרות גדולה בדרגת קדש הקדשים) היא נעלה מגשמיות, וכמו מס"נ שלמעלה מהשכל ולמעלה מכלי לגמרי, שזהו"ע דצורה בלי גולם, שגם גולם זך ונקי אין בו – מצינו עוד חילוק בין קדש הקדשים והיכל:

רסדנוסף על האמור לעיל (סנ"ד) שבהיכל יש דבר הנאכל שגולמו זך ונקי (לחם הפנים), משא"כ בקדש הקדשים לא הי' כלל דבר השייך לאכילה, שזהו"ע דצורה בלי גולם – מצינו עוד חילוק ביניהם – דהיכל, אי אפשר בלא כלים (מזבח הפנימי, מנורה ושולחן), משא"כ קדש הקדשים, הנה בבית שני נגנז הארון (יומא נב, ב ונג, ב³⁶⁶), דמזה מוכח דגם בלא כלי (בלי ארון), כל הענינים ישנם בו³⁶⁷.

רסהובזה מרומזת מעלת קדש הקדשים – שלא זו בלבד שאין בו אפילו גולם זך ונקי דעולם הגלגלים, אלא עוד זאת, שהוא גם למעלה מענין של "כלי" (הגבלה דקדושה) לגמרי – להיותו בבחי' בלי גבול, שענינו בעבודה הוא המס"נ שלמעלה מהגבלת השכל דקדושה, ההתקשרות עם הקב"ה שמצד עצם הנשמה.

רסו[להעיר, דבבית ראשון הי' הארון, ומצינו דבחנוכת בנינו אכלו – אכילה שהיא (אפילו לא בבחי' גולם זך ונקי כבשבת, אלא רק) בבחי' כלי – ביוהכ"פ (מו"ק ט, א³⁶⁸). וכן לעתיד לבוא, שאז יחזור הארון – כיון שאז יהיו כל המועדות

רסזקז
כרובים* דשלמה ודמשה [תו"א תרומה. לקו"ת כי על כל כבוד]. כפורת הוא

רסח----------

רסט*) כרובים – לקו"ת ג"פ כט' א' ב' ג'.

רעבטלים³⁶⁹, ולכאורה גם יוהכ"פ בכלל, ורק ימי הפורים לא יעברו (יעויין בתו"א מג"א והוספות³⁷⁰), הרי יהי' ענין האכילה – בחי' כלי – ביוהכ"פ.

רעאונמצא, שמציאותו של הארון בקדש הקדשים (בבית ראשון ולעתיד לבוא) מורה שיש עדיין שייכות לענין של "כלי" (אכילה דיוהכ"פ); ובענין זה יש מעלה בבית שני שבו נגנז הארון – שבזה מודגש שענינו של קדש הקדשים מצ"ע (שיכול להיות גם בלא ארון) הוא למעלה מ"כלי" לגמרי, כנ"ל³⁷¹].

רעבסט. ויש³⁷² להוסיף ולבאר גם ענינם של הכפורת והכרובים*, והחילוק שבין הכרובים דשלמה והכרובים דמשה – שבמשה נאמר³⁷⁴ "ועשית שנים כרובים זהב

רעג----------

רעד*) בענין הכרובים – ראה גם לקו"ת לג"פ כט' א' ב' ג'³⁷³.

רעהקח
חופה. ויש חופה על זו"ן, ת"ת דאימא כתר לזו"ן, רצון שלמטה מהשכל, שנלקח מהתבוננות. וי"ל דלכן כרובים דמשה – מזהב, בינה התבוננות, ומקשה מהכפרת. אבל דשלמה חופה על או"א, רצון שלמע' מן השכל, מעצי שמן דוקא, שמן מו"ס,

רעומקשה גו' משני קצות הכפורת", ובשלמה נאמר³⁷⁵ "ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן גו' ויצף את הכרובים זהב" – ע"פ המבואר בדרושי חסידות [תו"א תרומה. לקו"ת שה"ש ד"ה כי על כל כבוד חופה³⁷⁶].

רעזוהענין בזה:

רעחכפורת שהיא בחי' מקיף – הוא בחי' חופה. ויש חופה על זו"ן, בחי' תפארת דאימא שנעשה כתר לזו"ן, וענינה בעבודת האדם הוא רצון שלמטה מהשכל, שנלקח מהתבוננות – שזהו ענינה של הכפורת שהיא חופה על זו"ן, שהם הכרובים³⁷⁷.

רעטויש לומר, דלכן, כרובים דמשה, שהם בחי' זו"ן – היו מזהב, כי, זהב הוא בחי' בינה³⁷⁸, התבוננות שכלית, שממנה באים המדות, זו"ן (כרובים), ונעשו מקשה מהכפורת – כי, זו"ן (כרובים) נמשכים מבחי' תפארת דאימא (כפורת) שנעשית כתר לזו"ן.

רפאבל כרובים דשלמה הם למעלה מזה (לא רק למעלה מהכרובים דמשה, אלא למעלה גם מהכפורת שהיא חופה על זו"ן) – שהם חופה על או"א, שענינה הוא רצון שלמעלה מן השכל,

רפאולכן, הכרובים דשלמה היו (לא מזהב, בחי' בינה, אלא) מעצי שמן דוקא, כי

רפבקט
ולא היו מקשה מהכפרת בינה, ואדרבה סוככים על הארון וגם על הכרובים דמשה, כמובן (דה"ב ה'), כי חופה דאו"א מקור לחופה דזו"ן. ובכ"ז גם הם מצופים זהב, רצון שלמע' מהשכל מתלבש ברצון שלמטה מן השכל (תו"א ויקהל), וזהו שהזהב לבוש על העצי שמן. ולא הי' זה במשכן כ"א במקדש, כי במדבר היו אב"א, אתכפיא,

רפגשמן מורה על מוחא סתימאה³⁷⁹ שברצון שלמעלה מהשכל³⁸⁰, ולא היו מקשה מהכפורת שאינה אלא בחי' תפארת דאימא, בינה,

רפדואדרבה: הכרובים דשלמה היו סוככים על הארון וגם על הכרובים דמשה, כמובן ממ"ש (דה"ב ה' ז-ח) "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל תחת כנפי הכרובים (הם שעשה שלמה ועמדו בארץ³⁸¹) ויהיו הכרובים פורשים כנפים על מקום הארון (במקום שהארון עומד שם, לפיכך³⁸²) ויכסו הכרובים על הארון וגו'" – כי, חופה דאו"א היא מקור לחופה דזו"ן, ולכן, הכרובים דשלמה, שהם חופה דאו"א, סוככים על (הארון ו)הכפורת, שהיא חופה דזו"ן (שממנה נעשו הכרובים דמשה)³⁸³.

רפהובכל זאת, גם הכרובים דשלמה הם מצופים זהב – כי, רצון שלמעלה מהשכל (דרגת הכרובים דשלמה שנעשו מעצי שמן) מתלבש ברצון שלמטה מן השכל (תו"א ויקהל³⁸⁴), וזהו שהזהב, בחי' בינה, ההתבוננות שממנה נולד הרצון שלמטה מהשכל, הוא ציפוי ולבוש על הרצון שלמעלה מהשכל שמרומז בעצי שמן.

רפווהטעם שלא הי' זה (הכרובים דשלמה, רצון שלמעלה מהשכל) במשכן, כי אם במקדש דוקא – כי, במדבר היו בבחי' אחור באחור, שזהו בחי' אתכפיא בלבד,

רפזקי
במקדש פב"פ (לקו"ת וידבר גו' נשא רס"ג), אתהפכא. וגילוי רצה"ע זה הי' בג' רגלים (תורה ציוה ס"ג) וזהו שאז מראים הכרובים.

רפחלקו"ת צאו"ר הא'

רפטורק במקדש היו בבחי' פנים בפנים (לקו"ת נשא ד"ה וידבר גו' נשא רס"ג³⁸⁵), אתהפכא, ולכן, דוקא במקדש, בחי' פנים בפנים, נמשך ומתגלה בחי' רצון העליון שלמעלה מהשכל, שזהו"ע הכרובים דשלמה.

רצוגילוי רצון העליון זה (רצון שלמעלה מהשכל, בחי' הכרובים דשלמה) – הי' בג' רגלים (לקו"ת ברכה ד"ה תורה ציוה ס"ג³⁸⁶), וזהו שאז היו מראים הכרובים³⁸⁷.

רצא(לקו"ת שה"ש ד"ה צאינה וראינה הא'³⁸⁸)