Reshimos·Menorah·The Menorah Chassidicallyרשימות·מנורה·המנורה ע"ד הדרוש

אקיא
ונבאר עתה ענין המנורה ונרותי'* בפרטיות, והשיטות בזה.

בבעבודת האדם ישנם ב' סוגים בכלל עבודת המוח והשכל ועבודת הלב והרגש**.

ג----------

ד*) מנורה והדה"נ – לקו"ת בהעלתך. תו"א חנוכה (ובאוה"ת) ויקהל.

ה**) עבודת המח, הלב – יב' תמוז רצ"א (קונ' טו').

זע. והנה, לאחרי שנתבאר כללות הענין דביהמ"ק וכליו ע"ד הדרוש – נבאר עתה ענין המנורה ונרותי'* בפרטיות, והשיטות בזה (באופן הנחת המנורה – אם צפון ודרום מונחת או מזרח ומערב מונחת; ובנר מערבי, אם הוא נר האמצעי – להדעה שצפון ודרום מונחת, או נר הסמוך לקדש הקדשים (לדעת הרמב"ם) או נר השני ממזרח – להדעה שמזרח ומערב מונחת) ע"ד הדרוש.

חובהקדמה – שבעבודת האדם ישנם ב' סוגים בכלל: עבודת המוח והשכל, ועבודת הלב והרגש** (שמרומזים בב' השיטות שבענין המנורה: צפון ודרום מונחת, מזרח ומערב מונחת, כדלקמן בארוכה). וחילוקם:

ט----------

י*) ענין המנורה והדלקת הנרות – ראה לקו"ת בהעלותך. תו"א דרושי חנוכה (ובאוה"ת שם) ופ' ויקהל³⁸⁹.

יא) ענין עבודת המוח ועבודת הלב – ראה שיחת יב' תמוז תרצ"א (קונטרס טו')³⁹⁰.**

יבקיב
וחלוקם: עבודת המוח הוא במוחו ושכלו. ובמילא לאו כ"א מסוגל לעבודה זו על תכליתה, אף שבמקצת הנה כחו"ח לפוש"ד מחויב בזה, באשר הוא אדם בעל שכל והבנה.

יגיסודה שישים נקודת האמת נגד עיניו, בלי נטי' ימין ושמאל, מבלי חפץ להעמיד על דעתו, לקנתר וכה"ג.

ידבחיי ופעולות האדם הוא העסק בנגלה ונסתר דתורה. – והנה התורה היא חכמתו של הק', וכמרז"ל ( ) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש* נאמר למשה בסיני, ולכן התורה

טו----------

טז*) ירוש' פאה ב' ד': תלמיד ותיק עתיד להורות וכו'.

יזעבודת המוח הוא במוחו ושכלו של האדם. וכיון שיש בזה חילוקים, יש מי שדעתו יפה, ויש מי שאין דעתו יפה, במילא, לאו כל אחד מסוגל לעבודה זו שתהי' אצלו על תכליתה (בשלימות), אף שבמקצת, הנה כל חד וחד לפום שיעורא דילי' מחוייב בזה, באשר הוא אדם בעל שכל והבנה (שזהו ענינו של האדם ומעלתו לגבי שאר הברואים שבעולם), ובמילא מחוייב כל אדם לעבוד את ה' גם במוחו ושכלו, לפי מדת שכלו והבנתו הוא.

יחויסודה של עבודת המוח – שישים נקודת האמת נגד עיניו, בלי נטי' ימין ושמאל, מבלי שיהי' חפץ להעמיד על דעתו, ובודאי לא על מנת לקנתר³⁹¹, וכה"ג, אלא אדרבה, שיחפוץ לבוא אל נקודת האמת להשיגה בשכלו והבנתו, כל חד לפום שיעורא דילי'.

יטוענינה של עבודת המוח בחיי ופעולות האדם הוא – העסק בנגלה ונסתר דתורה, שכל אחד מחוייב לעסוק בלימוד התורה כל חד לפום שיעורא דילי', לפי רוחב שכלו ודעתו, ויסודה – שישים נקודת האמת דתורה נגד עיניו בלי נטי' וכו', היינו, שהאמת דתורה תבוא בשכלו והשגתו, כל חד לפום שיעורא דילי', כדלקמן.

כעא. ובהקדמה – שנוסף לכך שהעסק בכל עניני חכמה הוא שישים נקודת האמת לנגד עיניו כו', ה"ז מודגש ביותר בהעסק בתורה.

כאדהנה, התורה היא חכמתו של הקב"ה, וגם עניני התורה שמתחדשים לכאורה ע"י שכלו של האדם העוסק בתורה הם חכמתו של הקב"ה, כמאמר רז"ל (³⁹²) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש* נאמר למשה בסיני, ולכן, התורה

כב----------

כג*) אבל בירושלמי פאה פ"ב ה"ד: תלמיד ותיק עתיד להורות וכו' – "להורות", ולא "לחדש"³⁹³.

כדקיג
היא נצחית ולא תשתנה (הל' יסוה"ת רפ"ט. וכנראה הוא מהעיקרים לדעת הרמב"ם פיה"מ לחלק יסוד ט'). ואמרו (ברכות כב.) אין ד"ת מקבלין טומאה* שנאמר הלא כה דברי כאש. והיא למעלה מהזמן ומקום, עד שארז"ל (מנחות קי ע"א) כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, אף שהוא בלילה ובחו"ל. ונק' חיי עולם בהיפך מחיי שעה (שבת י.. אבל בתענית כא. הגירסא חיי עולם הבא!). ואדם הלומד תורה

כה----------

כו*) צ"ע ליישב הא דאסור במבואות המטונפות.

כזהיא נצחית ולא תשתנה (רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט³⁹⁴. וכנראה הוא מהעיקרים (עיקרי הדת) – לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין ר"פ חלק יסוד ט'³⁹⁵), להיותה חכמתו של הקב"ה שהוא נצחי ובלתי משתנה.

כחולא עוד שגם כאשר האדם הלומד תורה הוא במצב של היפך הטהרה, אמרו רז"ל (ברכות כב, א) "אין דברי תורה מקבלין טומאה* שנאמר³⁹⁸ הלא כה דברי כאש . . מה אש אינו מקבל טומאה וכו'", היינו, שגם בירידתה למטה כו' הרי היא דבר ה' ("דברי").

כטועוד זאת – שהתורה גם בירידתה למטה היא למעלה מהזמן ומקום, עד שאמרו רז"ל (מנחות קי ע"א) "כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת", אף שהעסק בתורת חטאת הוא בלילה ובחוץ לארץ, זמן ומקום שאינם ראויים להקרבת חטאת – כי התורה היא למעלה מזמן ומקום³⁹⁹. וכיון שהיא למעלה מהגבלת הזמן, לכן נקראת "חיי עולם" – בהיפך מ"חיי שעה" (שבת י, א⁴⁰⁰. אבל בתענית

ל----------

לא*) צ"ע ליישב הא דאסור ללמוד תורה במבואות המטונפות³⁹⁶ אף שאין דברי תורה מקבלין טומאה³⁹⁷.

לבקיד
ומשיג בשכלו איזה סברא והלכה בתורה, שכלו מתאחד באותה שעה עם חכ' של הק', דהתורה כמו שהיא למע' ירדה למטה*, וכמארז"ל (ע"ז יט.) בתחלה נק' ע"ש של הק' ולבסוף (משלמדה) נק' על שמו, שנא' בתורת ה' חפצו ובתורתו, דתורת ה' ממש נעשית תורתו, ולא עוד אלא שנעשית שלו באותה מדה שהיתה תחלה של הק' עד שיכול למחול על כבודה (קדושין לב). ורק שנתלבשה בענינים גשמים, זרעים מועד וכו', ש"ס משנה, שיסודתם בתשב"כ, כדי שעי"ז יוכל האדם להשיגה.

לג----------

לד*) תניא פ"ד וה'.

להכא, א⁴⁰¹ – הגירסא היא "חיי עולם הבא"! ולגירסא זו אינו ענין להמדובר כאן שבעוה"ז גופא היא "חיי עולם", למעלה מהגבלת הזמן).

לוונמצא, שאדם הלומד תורה ומשיג בשכלו איזה סברא והלכה בתורה – אזי שכלו מתאחד באותה שעה עם חכמתו של הקב"ה, משום דהתורה כמו שהיא למעלה, באותו אופן ממש ירדה למטה*,

לזוכמאמר רז"ל (ע"ז יט, א) "בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף (משלמדה⁴⁰³) נקראת על שמו, שנאמר⁴⁰⁴ בתורת ה' חפצו ובתורתו", היינו, ד"תורת ה'" ממש נעשית "תורתו" של האדם, ולא עוד אלא שנעשית שלו באותה מדה שהיתה תחלה של הקב"ה, עד שיכול האדם למחול על כבודה של תורה כמו שהקב"ה יכול למחול על כבוד התורה (קדושין לב⁴⁰⁵),

לחונמצא, שהתורה ירדה למטה באותו אופן ממש כמו שהיא למעלה – תורת ה' ממש, חכמתו של הקב"ה, ורק שנתלבשה בענינים גשמיים – זרעים מועד וכו', ששה סדרי משנה, שיסודתם בתורה שבכתב, שבה מודגשת יותר קדושת

לט----------

מ*) תניא פ"ד וה'⁴⁰².

מאקטו
וכל איש מישראל חייב בת"ת (הל' ת"ת פ"א ה"ח יד), ובכ"ז אין לה שעור גם למטה (קו"א להל' ת"ת פ"ג), וכנ"ל דאף שכאו"א מחויב בזה באשר הוא אדם בעל שכל, בכ"ז כמה בנ"א שאין דעתם יפה, ואלף נכנסים למקרא ורק אחד יוצא להוראה (ויק"ר פ"ב), וכמוש"כ באריכות הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"ד ובקו"א שם פרטי החלוקים בזה.

מבהתורה שהיא חכמתו של הקב"ה⁴⁰⁶ – כדי שעי"ז יוכל האדם להשיגה בשכלו והשגתו⁴⁰⁷.

מגומובן, שכדי שהאדם יוכל להשיג בשכלו תורת ה' ממש, חכמתו של הקב"ה – הרי היסוד לזה הוא שישים נקודת האמת דתורה נגד עיניו, בלי נטי' ימין ושמאל, ומבלי חפץ להעמיד על דעתו, ורק אז יוכל לבוא להשגת האמת דתורה.

מדעב. ולאחרי שישנו היסוד שישים נקודת האמת לנגד עיניו כו', אזי בא להשגת התורה בשכלו הוא – שענין זה צריך להיות אצל כאו"א מישראל, אלא שיש בזה חילוקי דרגות:

מה"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה" (הל' ת"ת פ"א ה"ח – בספר היד), ובכל זאת אין לה שיעור (לא רק למעלה, "והגית בו יומם ולילה"⁴⁰⁸ ממש, אלא) גם למטה (קונטרס אחרון להל' ת"ת פ"ג לאדה"ז⁴⁰⁹), עד שיש מי שיוצא י"ח לימוד התורה בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בלבד,

מווכנ"ל דאף שכאו"א מחויב בזה (בעבודת המוח והשכל) באשר הוא אדם בעל שכל, בכל זאת הרי ישנם כמה בני אדם שאין דעתם יפה, ואלף בני אדם נכנסים למקרא ורק אחד מהם יוצא להוראה (ויק"ר פ"ב⁴¹⁰), ובהתאם לכך יש חילוקי דרגות באופן החיוב דלימוד התורה כל חד לפום שיעורא דילי', לפי רוחב שכלו ודעתו, וכמוש"כ באריכות בהל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"ד ובקונטרס אחרון שם פרטי החילוקים בזה⁴¹¹.

מזקטז
עבודת הלב* והרגש. כאו"א שייך לזה. אלא שאין דומין זל"ז, שזה עובד מאהבה וזה עובד מיראה, ובאהוי"ר גופא כמה חלוקים (עיין יסוה"ת ב' ב' ד' יב' והל' תשובה פ"י). ובכלל נחלקים לשבעה סוגים וכמובא בספרים – עייג"כ לקו"ת ר"פ בהעלותך –

מח----------

מט*) לב – משלי יז' טז'.

נעג. ונוסף על עבודת המוח והשכל – יש גם עבודת הלב* והרגש:

נאעבודת הלב והרגש אינה כמו עבודת המוח והשכל שלא כל אחד מסוגל לבוא לתכליתה, אלא כל אחד ואחד שייך לזה (לבוא גם לתכליתה), אלא שאין בני אדם דומין זה לזה בפרטי המדות שבהם היא העבודה – שזה עובד מאהבה וזה עובד מיראה,

נב– ובאהבה ויראה גופא יש כמה חילוקים (עיין רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב פ"ד הי"ב והל' תשובה פ"י⁴¹³) –

נגובכלל נחלקים אופני עבודת הלב והרגש לשבעה סוגים כנגד שבע המדות, וכמובא בספרים (עיין ג"כ לקו"ת ר"פ בהעלותך⁴¹⁴ בביאור ענין שבעת נרות המנורה).

נד----------

נה*) לב – משלי יז' טז'⁴¹².

נוקיז
כי עבודת כ"א תלוי בטבעו ומדותיו, וכנרמז בשבת (קנו.) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, א"ר אשי אי אומנא (מקיז דם) אי גנבא אי טבחא אי מוהלא. ושם ע"ב אמי' דרנב"י א"ל כלדאי בריך גנבא הוה לא שבקתי' גלויי רישי' וכו' כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא. וכמוש"כ בהל' דעות בתחלתו דעות הרבה יש לכאו"א מבנ"א וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר יש אדם כו' ויש אדם וכו' הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דיעה וכו' אם הי' רחוק לקצה הא' ירחיק עצמו לקצה הב' וינהוג בו זמן רב עד וכו' עיי"ש. ובפ"ד מח' פרקים באריכות.

נזוהטעם לחילוקים אלה – כי, עבודת כל אחד תלוי בטבעו ומדותיו, וטבעי ומדות בני אדם חלוקים זה מזה,

נחוכנרמז בשבת (קנו, א) "האי מאן דבמאדים (מי שנולד במזל מאדים) יהא גבר אשיד דמא (שופך דמים), א"ר אשי אי אומנא (מקיז דם⁴¹⁵) אי גנבא (ליסטים ההורג נפשות⁴¹⁵) אי טבחא אי מוהלא".

נטושם ע"ב: "אמי' דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכבים⁴¹⁵) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי' וכו' כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא", היינו, שמצד טבעו הי' זקוק להשתדלות מיוחדת בהענין דיראת שמים.

סוכמוש"כ הרמב"ם בהל' דעות בתחלתו: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כו' ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל כו', ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר וכו'", וממשיך: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דיעה וכו'"⁴¹⁶, ו"אם הי' רחוק לקצה הא' ירחיק עצמו לקצה הב' וינהוג בו זמן רב עד וכו'"⁴¹⁷, עיי"ש, ובפ"ד מח' פרקים באריכות – היינו, שעבודתו של כל אחד צריכה להיות בהתאם לטבעו.

סאובהתאם לכך ישנם גם החילוקים בעבודת הלב והרגש – שזה עובד מאהבה וזה עובד מיראה, וכיו"ב בשאר המדות. אבל כללות עבודת הלב והרגש עצמה היא באופן שכל אחד יכול לבוא על תכליתה (דלא כעבודת המוח והשכל שיש מי שדעתו יפה ויש כו').

סבעד. והנה, כיון שהלב והרגש (מדות) הם מציאות האדם, והעבודה היא לפעול שמציאות האדם תהי' כדבעי (דלא כעבודת המוח והשכל שהיא באופן של יציאה מעצמו לראות ולהבין האמת שלמעלה ממנו עי"ז שישים נקודת האמת לנגד עיניו כו'),

סגקיח
יסודה שיהי' אימת ממה"מ תמיד לנגד עיניו, שזה ינחהו במעגלי צדק, וכנ"ל דליהוי עלך אימתא דשמיא. ובכלל הם ב' ענינים: שפלותו בעיני עצמו שרצונותיו ותאותו וכל מהותו אינם תופסים מקום אצלו*, וההתקשרות במח' ודעתו תמיד בהק', שאינו רוצה להיות נפרד ממנו. – וחלוק בין ב' הדברים הוא: השפלות היא הכנה והכשרה שיוכל להיות ההתקשרות, ולא ישים שקר בנפשו, כי בלאה"כ הרי כל אדם שיש בו גסה"ר אמר הק' אין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה.).

סדלמדת השפלות יוכל בכח עצמו להגיע לאמיתתה, כי הרי האמת כן הוא דמה אנו מה חיינו וכו', משא"כ ההתקשרות בבוראו שתהי' באמת הוא רק בחסד עליון, כי הרי

סה----------

סו*) יסוד ועיקר התחלת עבודת האדם הוא ענוה ושפלות – לך לך רנ"ה.

סזלכן, יסודה של עבודת הלב והרגש הוא ביטול מציאותו – שיהי' אימת מלך מלכי המלכים תמיד לנגד עיניו, שזה ינחהו במעגלי צדק⁴¹⁸ גם כאשר טבעו ומדותיו נוטים לענין בלתי-רצוי, וכנ"ל בר"נ בר יצחק שמצד טבעו הי' נוטה לענין בלתי-רצוי, ואמרה לו אימי' כסי רישיך דליהוי עלך אימתא דשמיא.

סחובכלל הם ב' ענינים ביסוד עבודת הלב והרגש: (א) שפלותו בעיני עצמו, שרצונותיו ותאותו וכל מהותו אינם תופסים מקום אצלו*, (ב) וההתקשרות במחשבתו ודעתו תמיד בהקב"ה, שאינו רוצה להיות נפרד ממנו.

סטוהחילוק בין ב' הדברים (שפלותו בעיני עצמו והתקשרותו בהקב"ה) הוא בשתים:

עא) השפלות היא הכנה והכשרה שיוכל להיות ההתקשרות, ולא ישים שקר בנפשו, אלא יהי' שפל בעיני עצמו באמת, כי בלאו הכי, לא תוכל להיות ההתקשרות בהקב"ה, שהרי "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה, א).

עאב) למדת השפלות – יוכל האדם בכח עצמו להגיע לאמיתתה, כי הרי האמת כן הוא שאין להאדם תפיסת מקום, ד"מה אנו מה חיינו וכו'"⁴²⁰, משא"כ ההתקשרות בבוראו – כדי שתהי' באמת הוא (לא בכח עצמו) רק בחסד עליון,

עב----------

עג*) יסוד ועיקר התחלת עבודת האדם הוא ענוה ושפלות – ד"ה לך לך תרנ"ה⁴¹⁹.

עדקיט
אין ערוך כלל ואין דמיון בין הבורא והנברא, ואיך יגיע נברא להשיג שמץ מנהו מהבורא ולקשר א"ע בו, אלא שרצה הבורא שתהי' ידיעת אלק' בעולם, ובאור פניו נתן לנו את תורתו, וארז"ל (שמ"ר פל"ג) מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה וכו'*. ובכלל כן הוא ע"י כל המצות, כי מצוה הוא ל' צוותא וחבור, כי ע"י אשר הבורא מצוה דבר לנברא והנברא מקיים הציווי נעשה התחברות ביניהם. וכנרמז ג"כ בברהמ"צ – וגם בברכת התורה שבברכות השחר – שאומרים אשר קדשנו במצותיו, שהוא מל' קדושין מקודשת לי, שע"י התומ"צ נעשין מופרש מכל העולם ושייכים להבורא להיות מיוחדים עמו*.

עה----------

עו*) תניא פמ"ז. ) התמים א' עכ"ה. *) תניא פמ"ו.

עזכי, הרי אין ערוך כלל ואין דמיון בין הבורא והנברא, ואיך יגיע נברא להשיג שמץ מנהו מהבורא ולקשר את עצמו בו? – אלא שרצה הבורא (בחסד עליון) שתהי' ידיעת אלקות בעולם, ובאור פניו נתן לנו את תורתו, ואמרו רז"ל (שמו"ר רפל"ג) "מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה וכו'"*,

עחובכלל כן הוא (לא רק ע"י התורה, אלא גם) ע"י כל המצות, כי מצוה הוא לשון צוותא וחבור⁴²², כי, ע"י אשר הבורא מצוה דבר לנברא, והנברא מקיים הציווי – נעשה התחברות ביניהם**,

עטוכנרמז ג"כ בברכת המצות – וגם בברכת התורה שבברכות השחר – שאומרים "אשר קדשנו במצותיו", שהוא מלשון קדושין, כמו "הרי את מקודשת לי", שע"י התומ"צ נעשין מופרשים מכל העולם ושייכים להבורא להיות מיוחדים עמו***,

פוהיינו, שרק ע"י התורה ומצוות שניתנו מהקב"ה בחסד עליון, יכולה להיות התקשרות האדם עם הקב"ה באמת (ולא בכח האדם עצמו, כמו השפלות).

פא----------

פב*) תניא פמ"ז⁴²¹.) התמים חוברת א' ע' כה⁴²³.*) תניא פמ"ו⁴²⁴.