Reshimos·Menorah·Analysis of Mum Monachatרשימות·מנורה·מו"מ מונחת

אקכז
ודעה השנית שעיקר רמז המנורה הוא על עבודת הרגש והלב, שבכללות יש בזה ז' מדרי' זו למע' מזו, אף שכמה פרטים בהם, וכנאמר – במדת הענוה – גדול שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם (חולין פט.), וכה"ג בשאר המדות. ולפי אופן טבע נפשו ודקותה וקדושתה שונה ג"כ אופן עבודתו. וזהו שלדיעה זו המנורה מו"מ מונחת, שנר אחד מקודש יותר מחברו.

בויסוד כל מיני אופני העבודה הוא התקשרותו לה', שבתור הכנה לזה הוא השפלות

דפ. ודעה השנית בענין המנורה, שמזרח ומערב מונחת, היא – שעיקר רמז המנורה הוא על עבודת הרגש והלב:

הובהקדמה – שבכללות יש בזה (בעבודת הרגש והלב) ז' מדריגות, כנגד ז' המדות, שנרמזים בז' הנרות, וז' מדריגות אלה הם זו למעלה מזו: העבודה במדת השפלות (מלכות), העבודה במדת ההתקשרות (יסוד) וכו', ועד למדריגה היותר עליונה שהיא העבודה במדת האהבה⁴⁴⁹, אף שכמה פרטים יש בהם (בכל א' מז' המדריגות) גופא, וכנאמר – במדת הענוה (שפלות) – "גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב⁴⁵⁰ ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב⁴⁵¹ ונחנו מה" (חולין פט, א), וכה"ג בשאר המדות.

וולפי אופן טבע נפשו ודקותה וקדושתה – שונה ג"כ אופן עבודתו, היינו, שמי שטבע נפשו הוא בדקות וקדושה נעלית יותר, עבודתו במדריגה (מדה) נעלית יותר.

זוזהו שלדיעה זו (שעיקר רמז המנורה הוא על עבודת הרגש והלב) המנורה מזרח ומערב מונחת, וכיון שכל שהוא למערב הוא קדוש יותר (כנ"ל סע"ו), נמצא, שיש חילוקי דרגות בקדושת הנרות, שנר אחד מקודש יותר מחברו – שזהו מצד חילוקי המדרגות שבעבודת הלב והרגש.

חפא. והנה, נתבאר לעיל (סע"ד) שיסוד כל מיני אופני העבודה בלב ורגש הוא

טקכח
– אף שיש לך אדם שכל עיקר אופן עבודתו הוא במדת ההתקשרות או במדת השפלות – וזהו שכל הנרות היו מדליקין מנר השני ממזרח, כי חשבון זה"נ מתחיל ממדת האהבה, שהוא נר היותר קרוב לקה"ק – כי העובד מאהבה שלמה הוא השלם ביותר, והיא תחלה אחרי קעומ"ש ואהבת את ה"א. ועיין ג"כ סוטה (לא.), יד הל' תשובה פ"י, חוה"ל שער י' בתחלתו [וזהו שלפי' הרמב"ם בפיה"מ נהמ"ע הוא נר זה הסמוך לקה"ק וממנו מדליקין כל הנרות, יומא דאזיל עם כולא יומין ( ),

יהתקשרותו לה', שבתור הכנה לזה הוא השפלות – דאף שההתקשרות והשפלות גופא הם משבעת המדות שבהם היא עבודת הלב והרגש, ויש לך אדם שכל עיקר אופן עבודתו הוא במדת ההתקשרות או במדת השפלות, מ"מ, ההתקשרות והשפלות הם גם היסוד לכל אופני עבודת הלב והרגש⁴⁵².

יאוזהו שכל הנרות היו מדליקין מנר השני ממזרח, כי:

יבחשבון⁴⁵³ ז' הנרות – מתחיל ממדת האהבה, שהוא נר היותר קרוב לקדש הקדשים,

יג– כי, העובד מאהבה שלמה הוא השלם ביותר (יותר קרוב לקדש הקדשים), ומדת האהבה היא תחלה אחרי קבלת עול מלכות שמים, שאחרי הקבלת עול באמירת "שמע ישראל גו' ה' אחד"⁴⁵⁴, אומרים "ואהבת את ה' אלקיך"⁴⁵⁵ (ועיין ג"כ סוטה (לא, א), יד הל' תשובה פ"י, חובת הלבבות שער י' בתחלתו⁴⁵⁶),

יד[וזהו שלפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות נר המערבי הוא נר זה הסמוך לקדש הקדשים, וממנו מדליקין כל הנרות – כי, נר הסמוך לקדש קדשים הוא כנגד מדת האהבה (חסד) שנקראת יומא דאזיל עם כולא יומין (⁴⁵⁷), וממנו מדליקין כל

טוקכט
כי בכל אופני העבודה צ"ל מעורב אהבה*, וע"ד שנאמר בסוטה דיר"א האמור באברהם הוא מאהבה. וזהו שראשון המדליק את הנרות הי' אהרן שהוא הממשיך אהבה בנש"י, וכדאיתא בדרושי דא"ח דחנוכה ובהעלתך] – ומסיים** במדת ההתקשרות והשפלות שהיא בסוף כל המדרי', ב"נ היותר מזרחים. ומשניהם נר הו'

טז----------

יז*) בתפלה העיקר רחמים (לקו"ת את קרבני הב').

יח**) דבי' מתחיל ובי' מסיים מל' (ביאוה"ז ).

יטהנרות, כי בכל אופני העבודה צריך להיות מעורב אהבה*, וע"ד שנאמר בסוטה (שם) ד"ירא אלקים האמור באברהם"⁴⁵⁹ הוא "מאהבה", היינו, שגם במדת היראה מעורבת אהבה.

כוזהו שראשון המדליק את הנרות הי' אהרן – שהוא הממשיך אהבה בנשמות ישראל, וכדאיתא בדרושי דא"ח דחנוכה ובהעלותך⁴⁶⁰, שבזה מודגש שהדלקת כל שבעת הנרות קשורה עם מדת האהבה] –

כאוכיון שחשבון ז' הנרות מתחיל מנר היותר קרוב לקדש הקדשים, שענינו מדת האהבה, נמצא, שנר השני ממזרח שהוא נר הששי ממערב, ענינו מדת ההתקשרות (יסוד), מדה הששית מלמעלה למטה. והוא נר המערבי (לרוב הדעות (כנ"ל ס"ח)) שממנו הי' מתחיל – משום שענינו מדת ההתקשרות, שהיא היסוד לכל אופני העבודה (כל הנרות).

כבומסיים** במדת ההתקשרות והשפלות שהיא בסוף כל המדריגות, שהם ב'

כג----------

כד*) להעיר שבתפלה שהיא עבודה שבלב, ויש בה כל האופנים שבעבודת המדות – העיקר הוא ענין הרחמים שקשור גם עם ענין האהבה (לקו"ת פינחס ד"ה את קרבני הב'⁴⁵⁸).

כה) להעיר דבי' מתחיל ובי' מסיים קאי על מלכות (ביאורי הזהר לאדהאמ"צ במדבר קמד, ד⁴⁶¹).**

כוקל
נק' לפני ה', כי הוא הרומז על מדת ההתקשרות, אבל א"א שיהי' שמו עליו אם לא נר הז', כנ"ל שא"א שתהי' ההתקשרות לה' אם לא ע"י הקדמת השפלות, אף שהשפלות היא רק טפלה לה, וזהו שנזכר בכ"מ נר המערבי כי נר הז' רק טפל לו. ונר המערבי מדליקין ממזה"ע, כי ההתקשרות א"א שתהי' כ"א ע"י התומ"צ כמו שניתנו למטה, וכמ"ש משה למלאכים למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם (שבת פח:).

כזוהנה בלילה שעדיין עולם חשך בעדו, ואינו רואה בעיניו, אף שמבין בשכלו, שאתה עשית את השוה"א ובוחן לב וכליות וכו', צריך להדליק כל הנרות, כי מדת האהבה לבדה, אף שמועלת בעשית מ"ע בכלל, אינה מספקת, וצ"ל גם יראה שהיא

כחנרות היותר מזרחיים שמדליקם בבוקר בשעת הטבת שתי נרות (כנ"ל (סמ"ב) מתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו).

כטומשניהם גופא – דוקא נר הו' הוא נר המערבי שנקרא "לפני ה'", כי, נר הששי הוא הרומז על מדת ההתקשרות עם הקב"ה, שזהו"ע ד"לפני ה'", אבל אעפ"כ, נר הששי לבדו, אי אפשר שיהי' שמו (נר מערבי) עליו אם לא נר הז' שממזרחו (כנ"ל ס"ט-מד), ודוגמתו בעבודה, כנ"ל (סע"ד) שאי אפשר שתהי' ההתקשרות לה' (נר ששי) אם לא ע"י הקדמת השפלות (נר השביעי), אף שהעיקר הוא מדת ההתקשרות, ואילו מדת השפלות היא רק טפלה לה, וזהו שנזכר בכל מקום "נר המערבי" (נר א', ולא ב' נרות), כי נר הז' רק טפל לו (כנ"ל סמ"ו).

לונר המערבי מדליקין ממזבח העולה<442> – כי, ההתקשרות לה' (ענינו של נר המערבי) אי אפשר שתהי' כי אם ע"י התומ"צ כמו שניתנו למטה דוקא, וכמו שאמר משה למלאכים למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם (שבת פח, ב), שדוגמתו בביהמ"ק הוא מזבח העולה שבעזרה, שהוא כנגד עולם השפל⁴⁶² (כנ"ל סנ"ד).

לאפב. והנה, ע"פ האמור שנר המערבי הוא מדת ההתקשרות, ושאר הנרות הם שאר המדות – יתבאר החילוק שביניהם בנוגע לזמן ההדלקה:

לבבלילה, שענינו בעבודת האדם שנמצא במעמד ומצב שעדיין עולם חשך בעדו, ואינו רואה בעיניו – אף שמבין בשכלו – שאתה עשית את השמים ואת הארץ⁴⁶³, ובוחן לב וכליות וכו'⁴⁶⁴, אזי צריך להדליק כל שבעת הנרות – כי, מדת האהבה לבדה, אף שמועלת בעשיית מצוות עשה בכלל, אינה מספקת, וצריך

לגקלא
דוקא שרש לקיום מל"ת בכלל (פי' ליד הל' יסוה"ת רפ"ב), וצ"ל שפלות שיוכל לבטל תאותיו ורצונו וכו', וכה"ג שאר הבחינות. אבל ביום, שמאיר בעולמו כי שמש ומגן ה"א, ואין חומריות העולם מסתיר לפניו, אז מספיק הדלקת נהמ"ע, התקשרותו בה', ובתור הכנה לזה השפלות, שאין חסרונותיו תופסים מקום, שזה הי' התחלת נקודת החטא דעה"ד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'*.

לד----------

לה*) תו"א ס"פ משפטים.

לולהיות גם יראה, שהיא דוקא שרש לקיום מצוות לא תעשה בכלל (פירוש ליד הל' יסוה"ת רפ"ב⁴⁶⁵), וכן צריכה להיות מדת השפלות שעל ידה יוכל לבטל תאותיו ורצונו וכו' (כנ"ל סע"ד), וכה"ג שאר הבחינות, שבצירוף כולם יחד תהי' עבודתו כדבעי למרות שנמצא במעמד ומצב דלילה.

לזאבל ביום, שענינו בעבודת האדם שמאיר בעולמו שמש ה', "כי שמש ומגן ה' אלקים"⁴⁶⁶, ואין חומריות העולם מסתיר לפניו – אז מספיק הדלקת נר המערבי⁴⁶⁷, שהו"ע התקשרותו בה',

לחובתור הכנה לזה צריכה להיות גם מדת השפלות, שאין חסרונותיו תופסים מקום, היפך הענין דהרגשת עצמו שלכן מרגיש שחסר לו דבר פלוני וכו' – דכיון שזה הי' התחלת נקודת החטא דעץ הדעת, כמ"ש⁴⁶⁸ "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'"*, צריכים לשלול זאת גם במעמד ומצב של יום. וכשישנה מדת השפלות, אזי יכולה להיות ההתקשרות בה' (הדלקת נר המערבי), וזה מספיק במעמד ומצב של יום.

לטפג. והנה, טעם הפלוגתא במנורה אם צפון ודרום מונחת או מזרח ומערב מונחת, הוא, לפי שבמנורה יש מקום לפלוגתא אם עיקרה עבודת המוח והשכל, תורה, שקדושה

מ----------

מא*) תו"א ס"פ משפטים⁴⁶⁹.

מבקלב
וזהו שארון לד"ה צו"ד מונח, כי לית מאן דפליג שהוא עבודת התורה, שבו מונחים הלוחות, וע"פ פסק היד מנורה צו"ד ושלחן מו"מ, כי מנורה היא ג"כ ענין התורה, משא"כ השלחן שהיא העבודה בעולם ובכלל בענינים הגשמים, הוא מו"מ מונח. ובכ"ז סוגית הש"ס במנחות (צח:) משוה מנורה לשלחן, כי כאופן מצב האדם בעבודתו בענינים רוחניים כן צ"ל מדרי' ג"כ בהנהגתו בעניניו החומרים. וע"ד מ"ש ביד הל' דיעות רפ"ה כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשית צרכיו וכו' ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. וכנרמז ג"כ במארז"ל (יומא לג:)

מגאחת היא (צפון ודרום מונחת), או שהעיקר הוא עבודת הלב והרגש, שבזה מקודש א' מחבירו (מזרח ומערב מונחת);

מדאמנם, בענין שבו אין מקום לפלוגתא מהו עיקר ענינו – אין מקום לפלוגתא איך הי' אופן הנחתו במקדש.

מהוזהו הטעם שארון לדברי הכל צפון ודרום מונח⁴⁷⁰ – כי, לית מאן דפליג שענינו של הארון הוא עבודת התורה, שהרי בו מונחים הלוחות שהם עיקר התורה, ולכן לדברי הכל מונח הארון צפון ודרום, שבו אין חילוקים בקדושת המקום, בהתאם לכך שכל הדרגות שבתורה הם קדושה אחת (כנ"ל סע"ו).

מופד. ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שע"פ פסק היד, מנורה צפון ודרום מונחת ושולחן מזרח ומערב מונח (כנ"ל סל"ז ואילך) – כי:

מזמנורה היא ג"כ ענין התורה שכל הדרגות שבה הם קדושה אחת, ולכן פסק הרמב"ם שצפון ודרום מונחת, משא"כ השולחן שהיא העבודה בעולם ובכלל בענינים הגשמיים שיש חילוקי דרגות באופן המשכת הקדושה בהם, הוא מזרח ומערב מונח, ששם יש חילוקים בקדושת המקום.

מחובכל זאת סוגיית הש"ס במנחות (צח, ב) משוה מנורה לשולחן שבחד אופן מנחי (כנ"ל שם) – כי, כאופן מצב האדם בעבודתו בענינים רוחניים (מנורה), כן צריכה להיות מדריגתו ג"כ בהנהגתו בעניניו החומריים (שולחן),

מטוע"ד מ"ש ביד הל' דיעות רפ"ה: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו וכו' ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר"⁴⁷¹,

נוכנרמז ג"כ במאמר רז"ל (יומא לג, ב) בביאור הטעם שהמזבח שעומד בין

נאקלג
כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזי אהדדי, כי צ"ל השואה בין ב' העבודות.

נב[או י"ל עפמ"ש בתו"א ויקהל דהארון מנורה ושלחן רומזים על תורה בשרשה גילוי' במדות וכשנעשית לחם ומזון לנפש וזהו המ"ד דכולם צו"ד מונחין].

נגוהחלוק דלמוד התורה דארון או מנורה י"ל דרמז הארון הוא הלמוד דתורתן אומנתן* או בביטול לגמרי, וע"ד שמצינו בר"א הגדול שלא אמר דבר שלא שמע

נד----------

נה*) תורתן אומנתן תו"א המגביהי ובי'.

נוהמנורה להשולחן לא הי' מכוון ביניהם אלא "משוך כלפי חוץ קימעא", "כיון דכתיב⁴⁷² ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזי אהדדי" – כי צריכה להיות השוואה בין ב' העבודות, שהעבודה הרוחנית (מנורה) והגשמית (שולחן) צריכים להיות בהתאם ובהשוואה זל"ז.

נז[או יש לומר ע"פ מ"ש בתו"א ויקהל⁴⁷³ דהארון מנורה ושולחן רומזים כולם על תורה, אלא שהארון הוא "כמו שהתורה בשרשה", המנורה היא גילוי' של התורה במדות, והשולחן הוא כשהתורה נעשית לחם ומזון לנפש. וזהו טעם המ"ד דכולם (לא רק הארון, אלא גם המנורה והשולחן) צפון ודרום מונחין⁴⁷⁴, לפי שכולם רומזים על תורה שכל הדרגות שבה הם קדושה אחת⁴⁷⁵].

נחפה. ויש להוסיף ולבאר החילוק דלימוד התורה דארון או מנורה להדעה ששניהם מונחים צפון ודרום מצד שייכותם לתורה:

נטאף שארון ומנורה שייכים שניהם לתורה – יש לומר, דרמז הארון הוא הלימוד דתורתן⁴⁷⁶ אומנתן*, או הלימוד בביטול לגמרי, וע"ד שמצינו ברבי אליעזר

ס----------

סא*) תורתן אומנתן – ראה תו"א דרושי חנוכה ד"ה מי כה' אלקינו המגביהי וביאורו⁴⁷⁷.

סבקלד
מפי רבו מעולם (יומא סו:), ואינו תופס מקום בעיני עצמו כלל, וכרמז רז"ל (ב"ב צט. יומא כא.) מקום ארון אינו מן המדה, משא"כ מנורה.

סג[במנורה מפסיקין בעבודת התמידין או קטרת, ששניהם רומזים על תפלה (ברכות כו: ירוש' ברכות ד' א'), דמי שאין תורתו אומנתו מפסיק לתפלה].

סדוהנה בעלי ב' הדעות הם רבי וראב"ש. והרמז בזה הוא: בגדולי ישראל ישנם ב' סוגים*: ראשי אלפי ישראל אשר ישאום כאשר ישא האומן את היונק להספיק כ"צ לקטן

סה----------

סו*) רועים ונס"א תו"א ת"ר מצות נ"ח.

סזהגדול "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" (יומא סו, ב), והיינו, שהלימוד הוא באופן שאינו תופס מקום בעיני עצמו כלל, ועל זה מורה הארון – כרמז רז"ל (ב"ב צט, א. יומא כא, א⁴⁷⁸) "מקום ארון אינו מן המדה", שדוגמתו הוא לימוד התורה באופן שאינו תופס מקום בעיני עצמו כלל,

סחמשא"כ מנורה הוא רמז על הלימוד דמי שאין תורתו אומנתו, או שאינו בביטול לגמרי, שתופס מקום בעיני עצמו כו'.

סט[ועפ"ז יומתק הא שבמנורה מפסיקין בעבודת התמידין (לדעת אבא שאול) או בקטורת (לדעת חכמים)⁴⁷⁹, ששניהם (תמידין וקטורת) רומזים על תפלה (ברכות כו, ב. ירושלמי ברכות פ"ד ה"א⁴⁸⁰) – דמי שאין תורתו אומנתו מפסיק לתפלה<475>, ולכן, במנורה שרומזת על הלימוד דמי שאין תורתו אומנתו, מפסיקין בעבודת התמידין או בקטורת שרומזים על תפלה].

עפו. והנה, בעלי ב' הדעות דפליגי באופן הנחת המנורה, צפון ודרום או מזרח ומערב – הם רבי וראב"ש.

עבובהקדמה – שבגדולי ישראל ישנם ב' סוגים*: (א) ראשי אלפי ישראל,

עג----------

עד*) להעיר מהחילוק בין רועים ונסיכי אדם – המבואר בתו"א ד"ה ת"ר מצות נר חנוכה⁴⁸¹.

עהקלה
ולגדול, הן להקצינים בעם והן להאספסוף אשר בקצה המחנה. ואנשים בני עלי', אשר משכמם ומעלה גבוהים הם מכל העם, ובמסילתם, אשר היא דרך ליחידי סגולה בלבד, עולים בהר בית ה'.

עוועד"ז י"ל החילוק בין רבי וראב"ש. דרבי הי' נשיא ישראל ודאג לכל צרכיהם, ונאמר עליו כשראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וכו' חבר חיבור להיות ביד כולם וכו' וישב כל ימיו הוא וב"ד ולמדו המשנה ברבים (הקדמת היד להרמב"ם. ועייג"כ רש"י ב"מ לג רע"ב). ועייג"כ ב"ב (ח.) דפתח אוצרות בשני בצורת.

עזאשר ישאום לבנ"י כאשר ישא האומן את היונק⁴⁸² להספיק כל צרכיהם לקטן ולגדול, הן להקצינים בעם, והן להאספסוף אשר בקצה המחנה⁴⁸³. (ב) ואנשים בני עלי', אשר משכמם ומעלה גבוהים הם מכל העם⁴⁸⁴, ובמסילתם, אשר היא דרך ליחידי סגולה בלבד, עולים הם בהר בית ה'.

עחועד"ז יש לבאר החילוק בין רבי וראב"ש:

עטדרבי הי' נשיא ישראל, ודאג לכל צרכיהם, ונאמר עליו כ"שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וכו' חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם וכו', וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים" (הקדמת היד להרמב"ם. ועיין ג"כ רש"י ב"מ לג, רע"ב⁴⁸⁵). ועיין ג"כ ב"ב (ח, א) ד"רבי פתח אוצרות בשני בצורת", היינו, שדאג לספק גם צרכיהם הגשמיים של בנ"י.

פקלו
וזהו שבמנורה ס"ל מו"מ מונחת, שתופס לעיקר עבודת הלב והרגש, שזהו שייך לכאו"א וכנ"ל באריכות. וכמו שסיים בב"ב שם דאמר יכנסו כולם – גם ע"ה. וגם מתחלה לא אמר דלא יכנסו, אלא משום דאין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ע"ה וכדאיתא שם.

פאמשא"כ ראב"ש שהוא מצדיקים המיוחדים בעם והי' גדול מרבי בתורה ומע"ט (ב"מ פד:), וכדאיתא (סוכה מה:) ראיתי בני עלי' והם מועטין וכו' אם ב' הן אני ובני הן, ולא אמר אם א' הוא, כי פשיטא שראב"ש מבני עלי'. וכנרמז ג"כ עד כמה

פבוזהו שבמנורה ס"ל מזרח ומערב מונחת, שתופס לעיקר עבודת הלב והרגש, שזהו שייך לכאו"א מישראל, וכנ"ל באריכות – להיותו נשיא ישראל שדואג לצרכיהם של כל ישראל. וכמו שסיים בב"ב שם דאמר יכנסו כולם – לא רק "בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא וכו'", אלא גם "עמי הארץ", משום שנשיא ישראל דואג גם לקטן, ועד להאספסוף אשר בקצה המחנה. וגם מתחלה לא אמר דלא יכנסו עמי הארץ, אלא משום דאין פורעניות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ, וכדאיתא שם ש"רבי לטעמי' דאמר רבי אין פורענות באה וכו'"⁴⁸⁶.

פגמשא"כ ראב"ש שהוא לא הי' נשיא ישראל, אלא מצדיקים המיוחדים בעם, והי' גדול מרבי בתורה ומעשים טובים (ב"מ פד, ב⁴⁸⁷), וכדאיתא בגמרא (סוכה מה, ב) שרשב"י אביו אמר "ראיתי בני עלי' והם מועטין וכו' אם שנים הן אני ובני הן", ולא אמר אם אחד הוא אני הוא, כי פשיטא שראב"ש הוא מבני עלי'⁴⁸⁸.

פדקלז
הי' מופרש מעם, שהי' בצער מערה יג"ש (שבת לג:) אף שרק על רשב"י היתה הגזירה דיהרג. ולכן מצינו דקתפיס גנבי ואמר קוצים אני מכלה מן הכרם (ב"מ פג:), וגם אח"כ דלא סמיך דעתי' הוא משום דשמא חטא באחד מן הצדיקים (שם פד' רע"ב).

פהולכן בעבודה הרוחנית ג"כ הוא לטעמי' דאמר (שבת לג:) כד חזא אינשי דקא כרבי וזרעו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, דגם אחר יב"ח הנה ראב"ש הוה מחי (יעויג"כ ברכות לה:), ולכן דעתו במנורה – עבודה הרוחנית – דענינה עסק התורה

פוולכן הי' ראב"ש מופרש מעם – היפך ההנהגה דנשיא ישראל שדואג לכל צרכיהם וכו'.

פזוכנרמז ג"כ עד כמה הי' מופרש מעם – שהי' מרצונו בצער מערה י"ג שנה (שבת לג, ב), אף שלא הי' מוכרח בכך, שהרי רק על רשב"י היתה הגזירה ד"יהרג", ולא על ראב"ש, ואעפ"כ הי' גם הוא במערה י"ג שנה, מופרש מעם.

פחולכן מצינו דראב"ש קתפיס גנבי למסרם למלכות, וכששלחו לו "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה", אמר "קוצים אני מכלה מן הכרם" (ב"מ פג, ב), היינו, שבנוגע לרשעים, לא זו בלבד שלא דאג להם, אלא אדרבה כו'. וגם אח"כ ד"לא סמיך דעתי' . . מלבקש רחמים ומחילה ביסורין", הוא לא משום שהצטער על כילוי הרשעים, אלא משום ד"שמא חטא באחד מן הצדיקים" (שם פד' רע"ב ובפרש"י).

פטולכן, בעבודה הרוחנית ג"כ סובר הוא (ראב"ש) שהעבודה צריכה להיות באופן נעלה דוקא, דאזיל לטעמי' דאמר (שבת לג, ב⁴⁸⁹) – כד חזא אינשי דקא כרבי (חורשים) וזרעו – "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", ולא עוד אלא דגם אחר י"ב חודש הנוספים שישבו במערה בגלל ה"בת קול" ש"אמרה להם להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם", הנה ראב"ש הוה מחי – דס"ל שצריך לעסוק רק בלימוד התורה (יעויין ג"כ ברכות לה, ב: "ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר⁴⁹⁰ ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". וזוהי גם שיטתו של ראב"ש בשבת שם, שאין להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, משום "דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו"⁴⁹¹).

צקלח
דצו"ד מונחת. ואמר אשולחן דצו"ד מונח דילפינן מארון, לשיטתי' בשבת וברכות שם דישראל צ"ל עושים רצונו של מקום [פ"ר דק"ש שנאמר בה בכל מאדך ומסנ"פ – ברכות סא:] ומלאכתן נעשית ע"י נכרים והק' מחלק מזון וריוח לעו"ר (כל' פירש"י בשבת), היינו שהשלחן אינו ברשות האדם – שלכן אין בזה חלוקים דמו"מ –

צאולכן, דעתו של ראב"ש במנורה – שרומזת על עבודה הרוחנית – דענינה עסק התורה, עבודת המוח והשכל שלמעלה מעבודת הלב והרגש ולא כל אחד מסוגל לבוא לתכליתה, עבודה הקשורה עם קדושת התורה כפי שהיא למעלה מחילוקי הדרגות שמצד טבע ודקות נפש האדם וקדושתה, דמשום זה צפון ודרום מונחת.

צבפז. ויש להוסיף ולבאר דעת ראב"ש דאמר אשולחן דצפון ודרום מונח, דילפינן מארון⁴⁹²:

צגראב"ש אזיל לשיטתי' בשבת וברכות שם, דישראל צריכים להיות עושים רצונו של מקום [שזוהי דרגת העבודה דפרשה ראשונה דקריאת שמע שנאמר בה בכל מאדך ומסירת נפש – ברכות סא, ב⁴⁹³, שדרגא זו נקראת "עושין רצונו של מקום"⁴⁹⁴] – שאז עוסקים בחיי עולם (לימוד התורה), ומלאכתן נעשית ע"י אחרים, ואין עוסקים בחיי שעה, "דאפשר ע"י נכרים, והקב"ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו" (כלשון פירש"י בשבת שם).

צדוהיינו שלשיטת ראב"ש, השולחן, שרומז על הענינים הגשמיים, מזון וכו', אינו ברשות האדם שיהי' תלוי בעסקו בעניני העולם, או אפילו בעבודתו הרוחנית (תפלה) בקשר למזונו – שלכן צפון ודרום מונח, להורות שאין בזה חילוקים דמזרח

צהקלט
כ"א בא ע"י עסק התורה, ודין רשב"י וחביריו דתורתן אומנתן להם שאין מפסיקים לאומנותן (שבת יא.), ולכן ילפינן שולחן מארון, כי הא בהא תליא

צו(ע"כ נמצא בגוכתי"ק)

צזומערב התלויים בעבודת האדם בהקירוב לקדושה (מערב) – כי אם בא ע"י עסק התורה,

צחוס"ל שכל ישראל צריכים להיות במעמד ומצב שדין רשב"י וחביריו (דתורתן אומנתן) להם שאין מפסיקים לאומנותן (שבת יא, א),

צטולכן ס"ל שילפינן שולחן מארון, כי הא בהא תליא, היינו, שמזונו (שולחן) תלוי בהעסק בתורה (ארון), וכשתורתו אומנתו אינו מפסיק לאומנות.

ק(ע"כ נמצא בגוכתי"ק*)

קאקמ
הערה אף שאינו שייך לענין הנ"ל.

קבבאביי הוה מסדר "ובהגיעו לקטרת קודמת לאברים א"ל מלת קודמת משם ואילך ואברים למנחה וכן כולם עד ובזיכין קודמין לתשבה"ע" (פע"ח ש' עולם העשי' פ"ב).

קגוהא דלא אמר בכל המימרא "קודם" פשוט, דאטו כי רוכלא כו'. הא דאמר בסוף, מפני דהובא כל הענין במלואו – גם המקור שנא' עלי' כו'. והא דהפסיק בואברים למנחה, י"ל בב' אופנים: דממערכה גדולה עד אברים מישך שייכי אהדדי, דמערכה ג' נעשית בשביל להקטיר עלי' האברים, עד שלרב (יומא כד:) לא נחשבה עבודה תמה עד

קדהערה באמירת "סדר המערכה" – אף שאינו שייך לענין הנ"ל:

קהב"אביי הוה מסדר סדר המערכה . . מערכה גדולה קודמת למערכה שני' . . ומערכה שני' . . קודמת וכו' וקטורת קודמת לאברים, ואברים למנחה וכו' ומוספין לבזיכין, ובזיכין קודמין כו'"⁴⁹⁵ – כתב האריז"ל: "ובהגיעו לקטורת קודמת לאברים, אין לומר מלת "קודמת" משם ואילך, אלא ואברים למנחה, וכן כולם, עד ובזיכין קודמין⁴⁹⁶ לתמיד של בין הערביים" (פע"ח שער עולם העשי' פ"ב).

קווהנה, הא דלא אמר בכל המימרא (עד גמירא) תיבת "קודם" – פשוט הוא, דאטו כי רוכלא כו'⁴⁹⁷.

קזהא דאמר בסוף ("ובזיכין קודמין"), הוא מפני דבסוף המימרא הובא כל הענין במילואו – גם המקור לדין קדימת הבזיכין לתמיד של בין הערביים: "שנאמר⁴⁹⁸ וערך עלי' העולה והקטיר עלי' חלבי השלמים, עלי' השלם כו'".

קחוהא דהפסיק לומר תיבת "קודם" ב"ואברים למנחה" דוקא – יש לומר בב' אופנים:

קטא) כדי להדגיש ההבדל שבין ב' החלקים דמימרא זו – דכל העבודות שנימנו בחלק הראשון דהמימרא, מ"מערכה גדולה" עד "אברים", מישך שייכי אהדדי, ד"מערכה גדולה" נעשית בשביל להקטיר עלי' האברים, עד שלדעת רב (יומא כד, ב) לא נחשבה סידור המערכה (מערכה גדולה וכו') "עבודה תמה" עד

קיקמא
שיסדר האברים, וגם לר"י שם, עכ"פ שייך אהדדי. ולכן נבדלו במימרא זו בפ"ע. או יאמר: דבין אברים למנחה (וכן בין נסכים למוספין) כתוב להדיא בקרא שאין צריך להיות הפסק ביניהם, ולא רק קדימת מנחה לנסכים וכו' בלבד (יומא לד.). ולרמז ע"ז, הנה מתחיל מכאן, שינה מהקודם ואמרן תכופין גם בלי הפסק תיבת "קודם" ביניהן, וכיון דפסק פסק.

קיא----------

קיב----------

קיגשיסדר האברים, וגם לדעת רבי יוחנן שם שנחשבת "עבודה תמה"⁴⁹⁹ – עכ"פ שייך אהדדי (כיון שמערכה גדולה היא בשביל הקטרת האברים). משא"כ שאר העבודות שנימנו בחלק השני של המימרא, מ"אברים" ואילך, לא שייכי אהדדי.

קידולכן נבדלו במימרא זו כל העבודות דמישך שייכי אהדדי בפני עצמם – שרק בהם אמר תיבת "קודם".

קיהב) או יאמר שהשינוי בתיבת "קודם" בין ב' חלקי מימרא זו הוא לא רק לשם הבדלה בעלמא (שהיתה יכולה להיות גם ע"י שינוי אחר), אלא שינוי זה קשור עם תוכן הדברים:

קיוובהקדמה – דבין אברים למנחה (וכן בין נסכים למוספין), כתוב להדיא בקרא שאין צריך להיות הפסק ביניהם, ולא רק קדימת מנחה (שכוללת גם מנחת חביתין) לנסכים וכו', קדימה בלבד, כדאיתא בגמרא (יומא לד, א) "ומנחה לחביתין – עולה ומנחה (להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונכסים דבר יום ביומו⁵⁰⁰, עולה ומנחה, לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד, ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד), וחביתין לנסכים – שום מנחה (הואיל וחביתין אף הן מנחה, והזקיקם הכתוב עם התמיד . . אף היא תהא סמוכה לתמיד אחר מנחת נסכים, כדכתיב עולה ומנחה), ונסכים למוספין – זבח ונסכים (למדנו שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים⁵⁰¹). משא"כ בשאר העבודות – יש רק דין קדימה להבא לאחריו, ולא שלילת ההפסק להקודמו.

קיזולרמז על זה (החילוק בין הענינים שיש בהם דין קדימה בלבד, עד "אברים", להענינים שלא צריך להיות הפסק ביניהם, מ"אברים" ואילך) – הנה מתחיל מכאן (בין אברים למנחה), שינה מהקודם ואמרן תכופין בלי הפסק כלל, גם בלי הפסק תיבת "קודם" ביניהן: "אברים למנחה וכו'".

קיחואעפ"כ לא כתב "קודם" בין מוספין לבזיכין, אף שיש בהם רק דין קדימה לבזיכין, ולא שלילת ההפסק לנסכין – דכיון דפסק כבר מאמירת תיבת "קודם" – פסק לגמרי (מלבד בסיום המימרא, כנ"ל).

קיט---------- * ----------

קכאקמה
ש"ז שמוטקין. ורשא.

קכבט' אדר, צ"ט.

קכגבתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו "שבה"ע מדליק כל הז"נ ובבקר בשעת הטבת ב"נ הי' מדליק נר הו' אחר הטבתו ואח"כ מדליק נר הז'", הי' הסדר כן?

קכדהנה עוד לכאורה צ"ע שבתחלת הדרוש כתב ב"פ שביום לא הי' מדליק אלא נר הו'.

קכהוהנה באוה"ת נדפס ג"כ דרוש זה עם הג' ומוכרח שם שאין כאן ט"ס.

קכווהנה בסדר הטבת והדה"נ יש כמה שיטות. ודרוש זה הוא כמ"ד מו"מ היתה המנורה מונחת, וכמוש"כ שנר המערבי הוא נר ו' (משא"כ למ"ד צו"ד מונחת נהמ"ע הוא נר האמצעי וכדאיתא מנחות צח:), וכפי' הרשב"א (בשו"ת שט' עט') והרמב"ן (שבת כב: ופי' עה"ת שמות כז' כ') שפי' דלמ"ד מו"מ מונחת (וע"פ שיטת הש"ס ביומא – דאליבי' קאי פה – דפליג אמתניתין דתמיד, לפי"ד הרשב"א) היו מדליקין ביום ב"נ מזרחיות. ולכאורה גם דעת תוד"ה ולהטיב (יומא עא.) כן הוא. ויעוין תוד"ה ממנה (מנחות פו:) בסופו "ושמא הא דתקון וכו'" – ובלאה"כ עכצ"ל דהתוס' ביומא פליג אתוס' דמנחות בפיה"מ דתמיד –

קכזואין להקשות דא"כ מאי דוחקי' דתוס' יומא לומר דבימי שמעון הצדיק נישנית משנה זו, כיון דגם אח"כ היו דולקין ב"נ כל היום, וא"כ הי' צריך להטיב את הנרות – ל' רבים דוקא – וע"כ דס"ל דרק נר א' היו מדליקין כשפסק הנס

קכחדי"ל, דהא לכ"ע נהמ"ע הי' מדליקו בבוקר, ובכ"ז לא אישתמיט בכ"מ לומר דמשונה נהמ"ע משאר הנרות דמחויב להטיבו ב"פ בכ"י (ועיין שו"ת רשב"א הנ"ל), וע"כ דאין חיוב בהטבה שני' ויכול להדליק בפתילה ישנה וכה"ג, וא"כ י"ל כן גם בב' נרות להתוס', ולכן תי' דהי' בזמן הנס שהיו דולקין בלי הפסק מערב עד ערב, וק"ל.

קכטואתי בפשיטות, דמטעם שהי' הנס בב' נרות דוקא הוכרחו להדליק – כשפסק הנס – ג"כ ב"נ, וכהרמב"ן ורשב"א הנ"ל.

קלואין להקשות דהא פסק ביד (ביה"ב פ"ג יב' ח') כמ"ד צו"ד מונחת. חדא דאו"א דא"ח, ואין התו"א ס' פסקי דינים, וכמו שמפרש כאן הסדר אליבא דאבא שאול אף שהלכה כחכמים (יד תמידין ומוספין פ"ו ג' ד'. ועיין באוה"ת דרוש זה רס"ג). ועוד דהא י"ח על הרמב"ם בזה (עיין השגות הראב"ד), ורבים הקשו על פסק זה, ואכמ"ל.

קלאוהא דבראש הדרוש כתב שרק נר ו' הי' מדליק ביום, הוא מפני דאין חיוב בהדלקת נ"ז מצ"ע, ואינו אלא כדי שיהא שם נהמ"ע על נר ו', וכמ"ש בהנ"ל. והוא

קלבקמו
ממש כל' הכתוב, תו"כ, ש"ס וכו', שבכ"מ מדובר רק ע"ד נר א' לבד, אלא שגילה התנא דתמיד ספ"ג שבמילא צריך להדליק ג"כ נר שהוא מזרחי לו ופשוט.

קלגעוד יש לדייק בל' הדרוש שהסדר הי': הטבת נר ז', ו', הדלקת נר ו', ז'. והטעם דכי נכנס להיכל לקיים הטבת ב"נ, בז' פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות ומטיבו (עיין רש"י ד"ה שבת כב:) – והרי מצות ההטבה שוה בנר ו' וז'.

קלדוהסדר בהדלקתם להיפך י"ל:

קלהא) כשגמר מצות ההטבה עומד אצל נר ו' ולכן מדליקו תחלה. ואין לערב שני החיובים דהטבה והדלקה.

קלוב) חיוב ההדלקה ביום הוא רק בנר הו' דעלי' קאי קרא להעלות נ"ת. והדה"נ הז' הוא לגילוי מילתא למפרע דנר ו' הוא נהמ"ע, ולכן מקיים תחלה גוף המצוה.

קלזג) מקרא ילפינן דנהמ"ע הוקבע להדליק ממנו שאר הנרות, ולכן גם בבקר מהדרינן לעשות כן, אף שעיקר הלמוד הוא על ביה"ע (תמיד ו' א').

קלח---------- * ----------

קלטקמז
ב"ה, נר הששי אור לנר השביעי, ה'תש"י

קמהרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מהורי"י שי'

קמאשלום וברכה!

קמבבמענה על מכתבו – במה דשאילנא קדמיכון לברר שיטת אדה"ז בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו, שכתב שם שבלילה הי' מדליק כל ז' הנרות "משא"כ ביום הי' די בהדלקת נר הו'". דמזה מוכח דס"ל כשיטת הפוסקים דמזרח ומערב מונחת המנורה, וקשה לי' דאדה"ז קורא לנר המערבי נר וא"ו, אף שברש"י (שבת כב, ב) קרי לי' נר שני. עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קפו.

קמגוהנה עוד צ"ע בענין זה במאמר הנ"ל, כי בפסקא ד"ה והנה אחרי כתב אדה"ז שביום "מדליק נר הששי אחר הטבתו ואח"כ מדליק נר הז'" – ולא רק נר הוא"ו.

קמדובמענה על כל זה:

קמהא) במ"א הארכתי בביאור אופן הנחת המנורה הטבת הנרות והדלקתן, ובפרט לדעת הרמב"ם בפיה"מ וביד"ו, ולמה שינה בפסקיו מפיה"מ להי"ד. ובנוגע לדרוש הנ"ל, הנה הוא מבאר שיטת הסוברים: א) דרק בלילה היו מדליקין את המנורה (ודלא כהרמב"ם); ב) שהמנורה היתה מונחת מו"מ (כפסק הראב"ד. ועייג"כ ראב"ד לתמיד – נדפס בש"ס ווילנא); ג) שביום היו מדליקין ב' נרות מזרחיות (ראה שו"ת הרשב"א סי' עט ושט. הרמב"ן לשבת כב, ב ועה"ת שמות כז, כ. תוד"ה ולהטיב יומא עא, א. ומש"כ בתוד"ה ממנה במנחות פו, ב י"ל שהוא רק אליבי' דפי' הקונטרס דבי' שקו"ט. ורש"י הרי ס"ל בשבת כב, ב ומנחות שם ודפ"ח, ב דרק בנר א' הי' הנס. ואכמ"ל); ד) שנר המערבי הוא נר השני ממזרח למערב, שהוא הוא נר הששי ממערב למזרח (דלא כפיה"מ ודעת רש"י במנחות צח, ב שנהמ"ע הוא נר הסמוך לקה"ק. וכבר עמדו ע"ז דרש"י סותר ד"ע בשבת שם).

קמוב) בדיוק מדגיש רש"י בנר המערבי זה שהוא השני, ואדה"ז – כי הוא נר הששי. כי רש"י בא לפרש הטעם מפני מה מדליק נר זה דוקא, שהוא מפני דבי' פגע ברישא כו', היינו מפני שהוא השני דרך ביאתו. ואדה"ז בא לפרש מפני מה די בהדלקתו, שהוא מפני שמדת היסוד, מדה הששית, היא עיקר ההשפעה, ולכן מדגיש שהוא נר הששי. ומובן דכיון שסדר המדות מלמעלמ"ט הוא חג"ת נהי"ם ומעלות הקדושה במשכן ומקדש מלמעלמ"ט הוא ממערב למזרח, א"כ מדת היסוד הוא בנר ששי ממערב למזרח שה"ה נר השני ממזרח למערב.

קמזג) בתחלת הדרוש כתב שנר הוא"ו מדליק, אף שהדליקו גם נר הז' וכמוש"כ אח"כ. כי אחז בזה לשון הכתוב, בתו"כ ספרי ש"ס כו' שבכ"מ נזכר רק נר אחד, אלא שהתנא דתמיד ספ"ג גילה דממילא צריך להדליק גם הנר שהוא מזרחי לו, אבל זהו רק כדי שיהא שמו של המערבי עליו, כמוש"כ הרמב"ן והרשב"א, ולא חיוב הדלקה מצ"ע.

קמחקמח
ד) ועדיין נשאר לבאר, מפני מה בתחלת הדרוש לא הזכיר אלא הדלקת נר הוא"ו, ואח"כ הזכיר ג"כ הדלקת נר הז'.

קמטוי"ל, דבתחלת המאמר מבאר ענין המשכת החכמה במדות, וע"ז מפרש דביום די לזה ההמשכה במדת היסוד דממילא נמשך גם בחג"ת כו' – (ויש לבאר זה עפמש"כ בהוספות לתו"א ס"פ ויחי בפי' הכתוב יוסף בא אליך ויתחזק ישראל גו') – והנה בזה אין נוגע הדלקת נר הז', ולכן אין מזכירו. אבל בפיסקא ד"ה והנה אחרי מבאר ההמשכה גם למטה מטה ביותר, ולזה נוגע מדת המל' והגילוי, נר הז' (באור התורה להצ"צ מציין הביאור עפמש"כ בזה בביאוה"ז ס"פ בלק) – ולכן כותב שאח"כ מדליק נר הז'. ומדייק "שאחר כך" דוקא, וכנ"ל, שהן עפ"י נגלה והן ע"פ רוחניות הענינים, הדלקת נר הז' בא בדרך ממילא מהדלקת נר הוא"ו.

קנה) בענין ימי חנוכה ואיך הם מתאימים לסדר המדות – הנה בד"ה ברוך שעשה נסים (נדפס בהוספות לדרך אמונה) ספ"ד כתב דז' ימים הראשונים הם ז"י קדם דעתיק ויום הח' נקרא זאת חנוכה, מל'. וא"כ נר הששי הוא יסוד. ואז מתאים גם לסדר ימי חה"ס – הדומים עוד בכמה ענינים לחנוכה, כמבואר בדא"ח בדרושי חנוכה.

קנאאבל בסוף הקיצורים לד"ה כי אתה נרי (הנדפסים באור התורה להצ"צ) כתב "והדליקו ממנו ח' ימים מבינה עד מל' זאת חנוכה", משמע לכאורה דיום ז' דחנוכה הוא בחי' היסוד. ואכמ"ל.

קנבבאיווי כט"ס

קנד(אגרות-קודש ח"ג ס"ע רכח ואילך)

קנה---------- * ----------

קנוקמט
במה שהעיר בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו שמפרש השיטה דרק בלילה היו מדליקים כל ז' נרות המנורה (ודלא כשיטת הרמב"ם).

קנזהרי כן היא דעת רש"י, תוס' (מנחות פו, סע"ב), רמב"ן, ראב"ד, רשב"א ועוד. וכ"מ מנוסח העבודה דיוהכ"פ שתיקן יוסי בן יוסי כה"ג (פע"ח שער יוהכ"פ פ"ד) ונקבע בסי' האריז"ל וסי' רבנו.

קנחומש"כ בזח"ג (פח, ב. קפג, א) שהי' מדליק ב' זמני –

קנטזהו לכל הדעות. וכמוש"כ גם בתו"א שהי' מדליק בבוקר נר הז' (ונר הוא"ו). וסרה קושית הניצוצי זוהר שם.

קס(ממכתב אדר תשי"ח – אגרות-קודש חט"ז ס"ע שע ואילך)

קסא---------- * ----------