Reshimos·Menorah·Analysis of Tzod Monachatרשימות·מנורה·צו"ד מונחת

אקכ
וזהו ב' הדעות בענין המנורה – הרומזת בכלל בעבודה רוחנית של האדם, בנגוד לשלחן שעליו לחה"פ, הרומז לעבודת האדם בגופו ובחומריות העולם, שרוחניות הוא אור המאיר את הגשמיות – היאך מונחת.

בדמ"ד צו"ד מונחת, היינו שתופס לעיקר עבודת המוח ושכל, תורה, שבכל האופנים בהשגת ולמוד התורה, ה"ה תורת ה', ואמת הוי' לעולם, אין אמת אלא תורה*,

ג----------

ד*) אמת זו תורה ברכות ה: יל"ש דניאל תתרס"ו אין אמת אלא תורה.

ועה. והנה, ב' הסוגים הכלליים שבעבודה הרוחנית, עבודת המוח והשכל, ועבודת הלב והרגש (שנת"ל בארוכה), שייכים לענין המנורה – שזהו ב' הדעות בענין המנורה,

ז– הרומזת בכלל בעבודה רוחנית של האדם, בניגוד לשולחן שעליו לחם הפנים, הרומז לעבודת האדם בגופו ובחומריות העולם, כי, מנורה ענינה אור, ולכן רומזת על העבודה הרוחנית, כיון שרוחניות הוא אור⁴²⁵ המאיר את הגשמיות –

חהיאך היתה מונחת בביהמ"ק – צפון ודרום או מזרח ומערב – שב' הדעות באופן הנחת המנורה רומזים לב' הסוגים בעבודה הרוחנית (כללות ענין המנורה), עבודת המוח והשכל, ועבודת הלב והרגש.

טוהיינו, דמ"ד צפון ודרום מונחת, היינו שתופס לעיקר עבודת המוח ושכל, ומ"ד מזרח ומערב מונחת, היינו, שתופס לעיקר עבודת הלב והרגש, כדלקמן.

יעו. וביאור השייכות דצפון ודרום מונחת – לעבודת המוח ושכל:

יאענינה של עבודת המוח ושכל הוא העסק בתורה, שבכל האופנים בהשגת ולימוד התורה (גם אם אין דעתו של הלומד יפה, וגם אם אינו במצב של טהרה כו'), הרי היא תורת ה', "ואמת הוי' לעולם"⁴²⁶, "אין אמת אלא תורה"*,

יב----------

יג*) "אמת זו תורה" – ברכות ה, ב. וביל"ש דניאל רמז תתרס"ו: "אין אמת אלא תורה".

ידקכא
עד דאמרו ע"ז (ברכות כב.) מה להלן – בשעת מ"ת דוידבר אלק' אכה"ד – באימה וכו' אף כאן – כשכל אחד, מי שיהי' לומד תורה – באימה וכו', אף שיש חלוקים בהבנת התורה מן הקצה אל הקצה, וכמרז"ל (עירובין נג.) לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו וכו'.

טווזהו שאמר צו"ד מונחת ולא מו"מ, כי ממערב למזרח היו חלוקים בקדושת המקום בביהמ"ק, וכל שהוא יותר למערב קדוש יותר – וביד הל' ביה"ב רפ"ד שהארון הי' במערבו של קה"ק גופא, וברשב"ם ב"ב (צט.) ד"ה ארון דהי' אצל כותל מע' דקה"ק. ודלא כדעת רש"י ד"ה מקום יומא (כא.) שניתן באמצעו, וכ"ה בתוד"ה דוחקין מנחות

טזועד דאמרו על זה חז"ל (ברכות כב, א) "מה להלן – בשעת מתן תורה ד"וידבר אלקים את כל הדברים"⁴²⁷ – באימה וכו' אף כאן – כשכל אחד, מי שיהי', לומד תורה – באימה וכו'", לפי שלימודו של כל אחד הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני⁴²⁸,

יזוכל זה – אף שיש חילוקים בהבנת התורה מן הקצה אל הקצה, וכמאמר רז"ל (עירובין נג, א) בנוגע לחילוקי הדרגות בהבנת התורה "לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים וכו' ואנו וכו'", כי, החילוקים אינם אלא בהבנת התורה, אבל קדושת התורה (שהיא תורת ה', דבר ה' ממש) היא בכל הדרגות שבהבנת התורה בשוה.

יחוזהו שהתופס לעיקר עבודת המוח ושכל, לימוד התורה, אמר צפון ודרום מונחת ולא מזרח ומערב, כי:

יטממערב למזרח – היו חילוקים בקדושת המקום בביהמ"ק, וכל שהוא יותר למערב, היינו, קרוב יותר לקדש הקדשים שבמערב, ששם מקום הארון שבו היא השראת השכינה, קדוש יותר, וכמו ההיכל שהוא למערב יותר מהעזרה, קדוש יותר מהעזרה, וקדש הקדשים שהוא למערב יותר, קדוש יותר.

כ– וכן הוא בקדש הקדשים גופא, שבמערבו הוא קדוש יותר, כמ"ש הרמב"ם ביד (הל' בית הבחירה רפ"ד) שהארון הי' במערבו של קדש הקדשים גופא⁴²⁹, וברשב"ם ב"ב (צט, א) ד"ה ארון כתב דהארון הי' אצל כותל מערבי דקדש הקדשים⁴³⁰. ודלא כדעת רש"י ד"ה מקום יומא (כא, א) שניתן באמצעו של קדש

כאקכב
צח: ודלא כריצב"א בתוד"ה וצבא ב"ב (כה.) שהי' במזרח קה"ק – משא"כ צו"ד שקדושה אחת היא. וחלוק זה נרמז גם בנגוד שבין אורך ורוחב*, וכמאמר שמונחת לרוחבו של בית, כי, רוחב כל דבר היינו מדריגתו ובחינתו אלא שמתרחב בכמה פרטים וענינים, משא"כ אורך היינו שמשתלשל למטה – או למעלה – ממדריגתו [שזהו השבח ששיבחו את אבא שאול ר"ט וכו' שארוך בדורו הי' (נדה כד:)]. וכ"ה

כב----------

כג*) חלוק דאו"ר

כדהקדשים⁴³¹, וכ"ה בתוד"ה דוחקין מנחות צח, ב, שניתן באמצעו⁴³². ודלא כריצב"א בתוד"ה וצבא ב"ב (כה, א) שהי' במזרח קדש הקדשים⁴³³ –

כהמשא"כ צפון ודרום שלא היו חילוקים בקדושת המקום, אלא קדושה אחת היא.

כווזהו שס"ל שהמנורה צפון ודרום מונחת – שעיקר העבודה הרוחנית (מנורה) היא עבודת המוח ושכל, תורה, אשר, בכל האופנים בהלימוד וההשגה הרי היא תורת הוי', וקדושה אחת היא (כמו צפון ודרום ביהמ"ק).

כזעז. ויש להוסיף, שחילוק זה (שממערב למזרח יש חילוקים בקדושת המקום משא"כ צפון ודרום שקדושה אחת היא) נרמז גם בניגוד שבין אורך ורוחב*, וכמאמר חז"ל⁴³⁵ שכלי המקדש היו מונחים "לארכו של בית" (מזרח ומערב) או "לרחבו של בית" (צפון ודרום), ובנדו"ד, שהמנורה מונחת לרוחבו של בית, כי:

כחרוחב כל דבר, היינו מדריגתו ובחינתו של הדבר, אלא שמתרחב בכמה פרטים וענינים,

כטמשא"כ אורך, היינו שמשתלשל למטה – או למעלה – ממדריגתו [שזהו השבח ששיבחו את אבא שאול, רבי טרפון וכו', שארוך בדורו הי' (נדה כד, ב)

ל----------

לא*) החילוק דאורך ורוחב – נתבאר ב⁴³⁴.

לבקכג
גם באדם שבאורכו הם כל החלוקים רג"ר. וזהו כנ"ל דבעבודת התורה, אף שיש כמה פרטים, אבל בכ"ז כולם הם תורת ה' בדוגמא דמה להלן וכו', ולכן אמר דמנורה לרוחבו של בית מונחת.

לגובמנורה ז' קנים שו' מהם יוצאים מקנה האמצעי היינו – לדיעה זו – ש"ס משנה שמקורם תושב"כ, וכמו שאמרו מנה"מ א"ק וכיו"ב*. וקנה האמצעי הוא – לדיעה זו – נר המערבי, עדות, שפיו פונה למערב ששם נמצאים לוחות העדות

לד----------

לה*) תו"א ויקהל.

לו– שמורה על היותו למעלה במדריגה, ולכן ביכלתו לירד ולהשפיע גם על אלה שנמצאים למטה במדריגה כו'⁴³⁶].

לזוכן הוא גם באדם – שבאורכו הם כל החילוקים ראש גוף רגל, שהראש הוא למעלה במדריגה, הגוף הוא למטה ממנו, והרגל במדריגה הכי תחתונה, כי, החילוקים דמעלה ומטה שייכים לאורך דוקא.

לחוזהו שאמר שהמנורה מונחת לרחבו של בית – כנ"ל דבעבודת התורה, אף שיש בזה כמה פרטים, היינו, חילוקי דרגות בהשגת התורה, שאצל מי שדעתו יפה מתרחבת השגת התורה בכמה פרטים וענינים, אבל בכל זאת כולם הם פרטים של אותה מדריגה – תורת ה', ואצל כל אחד, יהי' מי שיהי', הלימוד הוא בדוגמא ד"מה להלן וכו'", ולכן אמר דמנורה לרוחבו של בית מונחת, רוחב דוקא, שאותה מדריגה (תורת ה') מתרחבת בכמה פרטים וענינים.

לטעח. ונוסף על השייכות דעבודת המוח ושכל, תורה, למקומה של המנורה שצפון ודרום מונחת – מרומזת עבודת המוח והשכל במנורה עצמה:

מבמנורה – ז' קנים, שו' מהם יוצאים מקנה האמצעי. והענין בזה, שששת הקנים היינו – לדיעה זו⁴³⁷ – ששה סדרי משנה, ויציאתם מקנה האמצעי היינו שמקורם תורה שבכתב, וכמו שאמרו בגמרא מנא הני מילי דאמר קרא וכיו"ב*.

מאוקנה האמצעי הוא – לדיעה זו⁴³⁹ – נר המערבי, "עדות"⁴⁴⁰, ונקרא מערבי לפי שפיו פונה למערב (כנ"ל סל"ב) – כיון ששם נמצאים "לוחות העדות"

מב----------

מג*) תו"א ויקהל⁴³⁸.

מדקכד
שהם עיקר תושב"כ. ופיות שאר הפתילות פונים לנהאמ"צ, לרמוז שבעבודת המוח ושכל א"א לנטות ימין ושמאל ורק בקשת האמת צ"ל נגד עיניו, וכנ"ל. וזהו שכל הנרות מדליקין מנהאמ"צ דוקא. ונהאמ"צ מדליקו ממזה"ע שזורקין עליו הדם ושורפין החלב, וכנ"ל כי כל חלב וכל דם – תענוג וחמימות והתפעלות הלב – הם רק לה', כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' (ברכות סג:), וכך היא דרכה של תורה וכו' וחיי צער תחי' (אבות ו' ד'), וכפי' היד הל' ת"ת פ"ג ה"ו ט', הובא בשו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ג ה"ג, בזה דמי שנשאו לבו לקיים מצוה זו – דת"ת – כראוי כו' ויסיר התאות ותענוגי הזמן מלבו וכו', והתורה נקנית במעוט

מהשהם עיקר תורה שבכתב, ולכן פונה לשם פיו של נר האמצעי, נר המערבי, שענינו "עדות".

מוונוסף לזה שששת הקנים יוצאים מקנה האמצעי, הנה פיות שאר הפתילות פונים לנר האמצעי – לרמוז שבעבודת המוח ושכל אי אפשר לנטות ימין ושמאל, ורק בקשת האמת צריך להיות נגד עיניו, וכנ"ל (ס"ע).

מזוזהו גם שכל הנרות מדליקין מנר האמצעי (שממנו הי' מדליק את המנורה⁴⁴¹, מנר המערבי שהוא נר האמצעי) דוקא, היינו, שנוסף לכך שפיות שאר הפתילות פונים לנר האמצעי, הנה גם הדלקתם היא מנר האמצעי דוקא, שרומז על תושב"כ, שבה מודגש יותר שלילת אפשרות נטיית השכל מהאמת דתורה.

מחונר האמצעי מדליקו ממזבח העולה⁴⁴² – כי⁴⁴³:

מטמזבח העולה הוא המזבח שזורקין עליו הדם ושורפין החלב, וכנ"ל (סנ"ט) כי כל חלב וכל דם – תענוג וחמימות והתפעלות הלב – הם רק לה'.

נוענין זה הוא הקדמה ותנאי ללימוד התורה – כי, אין התורה מתקיימת "אלא במי שממית עצמו עלי'" (ברכות סג, ב), ו"כך היא דרכה של תורה וכו' וחיי צער תחי'" (אבות פ"ו מ"ד),

נאוכפירוש היד הל' ת"ת פ"ג ה"ו-ט' (הובא בשו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ג ה"ג) בזה שאמרו "חיי צער תחי'", ד"מי⁴⁴⁴ שנשאו לבו לקיים מצוה זו – דתלמוד תורה – כראוי כו' ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים כך היא דרכה של תורה וכו' וחיי צער תחי' וכו'"⁴⁴⁵,

נבקכה
תענוג (אבות ו' ה'), ועוד. וידוע שלידיעת המושכלות בכלל, תנאי קודם לזה הוא הפרישה מן התאות וכו', וכנרמז בדרז"ל (תענית ז) אי הוו סנו הווי חכימי טפי, וכפי' התוס' שם.

נגובתורה גופא תושב"כ ותושבע"פ הם כדוגמת יום ולילה, וכדאיתא שמ"ר פמ"ז (ע"ש בידי משה) תנחומא ס"פ כי תשא ויל"ש רמז תו, מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הק' מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה. וכנראה בחוש שהקדושה נגלית ונרגשת יותר בתושב"כ,

נדוהתורה נקנית במעוט תענוג (אבות פ"ו מ"ה), ועוד מאמרי חז"ל כיו"ב,

נהוידוע שלידיעת המושכלות בכלל – תנאי קודם לזה הוא הפרישה מן התאוות וכו',

נווכנרמז בדברי רז"ל (תענית ז, רע"ב) "אי הוו סנו הווי חכימי טפי", וכפירוש התוס' שם⁴⁴⁶ "אם היו שונאים היופי הוו תלמידי חכמים ביותר", היינו, שההוספה בחכמה קשורה (לא עם שלילת היופי⁴⁴⁷, אלא) עם שנאת היופי, שזהו תוכן הענין דפרישה מן התאוות וכו'.

נזוזהו שהדלקת נר האמצעי (שממנו מדליקים כל הנרות) – ענין התורה – הוא ממזבח העולה דוקא, שעליו זורקין הדם ושורפין החלב, היינו, שחמימות והתפעלות הלב והתענוג לא יהיו בעניני העולם (הסרת התאוות כו'), כי אם לה' לבדו, שענין זה הוא ההקדמה והתנאי ללימוד התורה (ענינה של המנורה).

נחעט. וע"פ האמור שנר האמצעי הוא כנגד תושב"כ וששת הנרות הם כנגד תושבע"פ – יש לבאר חילוקם גם בנוגע לזמן הדלקת הנרות:

נטובהקדמה – שבתורה גופא, הנה תושב"כ (נר האמצעי) ותושבע"פ (ששה סדרי משנה, ששת הנרות) הם כדוגמת יום ולילה, וכדאיתא במדרש (שמו"ר פמ"ז (ע"ש בפי' ידי משה), תנחומא ס"פ כי תשא ויל"ש רמז תו⁴⁴⁸) "מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום, ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה".

סומובן הקשר והשייכות דיום לתושב"כ ולילה לתושבע"פ – כנראה בחוש שהקדושה נגלית ונרגשת יותר בתושב"כ, ולכן שייכת תושב"כ ליום, אור וגילוי,

סאקכו
משא"כ בתושבע"פ שיוכל לטעות לומר ששכלו אדון בזה. וזהו שבלילה היו דולקין כל הנרות – וגם נהאמ"צ בכלל – וכלמוד משנה שכלול בה גם כמה פסוקים מתושב"כ (ומ"ש על בבל דוקא שבלולה במקרא וכו' סנה' כד. עיי"ש חדא"ג מהרש"א), משא"כ ביום לא הי' דולק – לרוב המפרשים לבד היד וכנ"ל – רק נהמ"ע שהוא נהאמ"צ הרומז לתושב"כ.

סבמשא"כ בתושבע"פ שעיקרה ההבנה וההשגה בשכל האדם, עד שיוכל לטעות לומר ששכלו אדון בזה, אין הקדושה נגלית ונרגשת כ"כ, ולכן שייכת תושבע"פ ללילה.

סגוזהו שבלילה ששייך לתושבע"פ, היו דולקין כל הנרות – ששת הנרות שכנגד ששה סדרי משנה, וגם נר האמצעי שכנגד תושב"כ בכלל – וכלימוד משנה שכלול בה גם כמה פסוקים מתושב"כ,

סד(ומה שאמרו חז"ל על (תלמוד) בבל דוקא ש"בלולה במקרא וכו'", כדאיתא בסנהדרין כד, א – עיי"ש חדא"ג מהרש"א שהפירוש הוא "שמתוך גאותן לומדין בלול ומעורבב לפי הזמן, דבן ה' למקרא לומדין משנה, ובן י' למשנה לומדין תלמוד וכו'"; אבל זה שיש כמה פסוקים מתושב"כ וכו' – אינו שייך לתלמוד בבלי דוקא, שהרי "תלמוד א"י נמי בלול כה"ג", וכן המשנה),

סהמשא"כ ביום ששייך לתושב"כ, לא הי' דולק – לדעת רוב המפרשים (לבד הרמב"ם ביד דס"ל שגם ביום היו מדליקין כל הנרות, וכנ"ל ס"א) – רק נר המערבי, שהוא נר האמצעי, הרומז לתושב"כ.