Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Even HaEzer·Indexesשו״ת צמח צדק·אבן העזר·מפתחות

אמפתחות
בענין אשה שנשתטית וזה שנה ומחצה שהיא בשטותה ועסקו ברפואות מגדולי הרופאים ולא הועיל. והבעל רוצה לישא אחרת ע"י היתר מאה רבנים. ויש מערערים שמחויב לברר שלא יועיל לה עוד רפואות. והשיב. שאם אינו רוצה להמתין עוד אפשר להתיר לו. ובדבר השלשת הכתובה אם אין לו אין מעכב ההיתר. רק במזונות מחויב. וביאר סתירת ב"ח הובא ב"ש סס"א:

בסימן ב
בענין הנ"ל. יבאר שבמקום שכופין האיש בכה"ג לא תיקן רגמ"ה. גם מחזק סברתו בסי' הקודם שאינו מחויב להמתין אולי תתרפא. רק חייב במזונותי' ורפואתה להשכיר לה הרופא שבמקומה:

גסימן ג
נידון האשה שנשתגעה כמה שנים וכעת היתה חלומה. והשיב אם כבר נשתגעה ג"פ יש להתיר על ידי מאה רבנים וכמ"ש חכמי ליסא. ואם יודעת לשמור את גיטה יש להקל לכתוב לה גט ולהשלישו עד שתשתפה:

דסימן ד
נידון האשה שהעידו עליה ע"כ ובעלה רוצה לגרשה וליתן לה אף התו"כ אך היא מבקשת סך מסויים שאין ביכולתו כלל ליתן. השיב דיכול לגרשה בע"כ כד' הב"ש ומהרמ"ל וט"ז ודלא כרש"ל ושדבריו קשים להולמן. רק יודיע להאשה שאם תרצה להנשא יתן לה ג"פ אחר כשר כד"ת.

הסימן ה
ע"ד האשה שנתגרשה מרצונה ואמרה שאביה כהן וזמן רב אחר הגירושין נודע שאינו כהן ואינה רוצה כעת לקבל גט אחר:

ו(א) מהא דסי' קי"ט הנ"ל המבואר בסי' א' אין ראיה אם י"ל שידעה שהגט פסול הו"ל כאלו לא נתרצית מעולם:

ז(ב) אך בנ"ד דהבעל המגרש הוא כהן א"כ אסורה לחזור לו. דהא דהגט בטל אינו מדאורייתא:

ח(ג) ומכש"כ בשינוי אביה:

ט(ד) וכיון דאסור להחזירה בכה"ג לא גזר רגמ"ה [וע"ל סי' קל"ב]:

יסימן ו
בנשתטית זה ח' שנים. ועל התוס' כתובה יש לו טענה שלא קיבל הנדן. אך גם הכתובה אין לו. והשיב:

יא(א) לדעת הרשב"א ב' גאון אינו יכול לגרש אם אין לו לפרוע כתובתה וראיה לדבריו. והרא"ש ס"ל דאם אין לו אין מעכב הגירושין. אך זהו אם מן הדין מחוייבת לקבל גט:

יב(ב) ולהריב"ש אף אם מהדין אינה מחוייבת לקבל הגט ג"כ יכול לגרשה בכה"ג. ובב"מ כתב דאם עבר וגירש אין עליו חרגמ"ה:

יג(ג) ובנ"ד אף הרא"ש יודה:

יד(ד) השגה על ת' עה"ג סי' נ"ג:

טו(ה) קצת תי' ע"ז:

טז(ו) דבנ"ד מדינא דגמ' אינה יכולה לעגנו אף דא"א ליה למיקם בסיפוקייהו:

יז(ז) רגמ"ה במקום מצוה לא החמיר יותר מדינא דגמ':

יח(ח) העלה דאין לעגנו בשביל הכתובה. ובחיובי ממון חייב וכשישליש הכתובה יהיה הריוח על זה והמותר ישלים:

יטסימן ז
באיש ואשה דלא מיתדר להו כמה שנים וכעת הרחיקה נדוד זה יב"ש. אם להתיר חרגמ"ה. מפלפל לענין האיך מותרת האשה להנשא לו וכי אומרים לאדם חטא כו':

כסימן ח
איש שנפלה לפניו יבמה והיא רחוקה ממנו נ' פרסה ואינה רוצה בשום אופן לילך למקומו כי היא זקינה ולא איכפת לה אם לא תחלוץ והוא נותן אמתלא שאינו יכול לנסוע לעירה אם יכול לישא אשה. השיב:

כא(א) הח"ץ מתיר לישא אשה אף שנפלה לו יבמה מכבר ודלא כרמ"א:

כב(ב) מהא דחוזר עליה מעורכי המלחמה אין ראיה דחוזר אפי' על בית התבן. ועוד ראיה מכמה מקומות בש"ס דארוסה טפי מקרי אשתו משומרת יבם. ואעפ"כ לא גזר רגמ"ה בארוסה:

כג(ג) מכתובות (דף נ"ז) ויבמות (דף מ"א) משמע ג"כ הכי. פי' ד' הרמ"א בארוסה לא גזר ר"ג הט"ז בסי' א' ס"ק ט"ו והוא מהח"ץ דהיינו דמותר לישא אחרת קודם הגט. ויש לזה סמך לפמ"ש הב"ש גופא סקכ"א. וביומא י"ג משמע דלא מקרי ביתו. ומסיק להקל מכמה טעמים:

כדסימן ט
איש א' דר עם אשה חצי שנה ולא ילדה לו ונשא אחרת ושהה עמה וג"כ לא ילדה לו וגירשה (ונשאת לאחר וילדה) ונשא אשה בת בנים ודר עמה זה עשרים שנה אם מחוייב לישא אחרת. השיב:

כה(א) ממשנה יבמות (דף ס"ד) משמע דוקא פעם ראשון מחייבין אותו ואתי' כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ולד' הרשב"א והריטב"א והנ"י דאזלי' לחומרא. ואם כן בנ"ד יש לפסוק כרשב"ג:

כו(ב) מ"מ במשך זה כ' שנה אפשר אף לרשב"ג הוי חזקה. ואפשר דעכ"פ לא הוחזק עם שאר נשים:

כז(ג) מ"מ בנ"ד דהיה לו ג' נשים אף שלא שהה עם הראשונה י"ל דאין מחייבין אותו לישא אחרת:

כחסימן י
איש אחד נפרדה ממנו אשתו זה שבעה שנים והעיד ע"א שראה שהניקה ולד שע"כ זינתה ונאסרה עליו וכן היה עד שני ששמע מפי רבים כן אם מותר לישא אחרת. השיב:

כטביאור ד' רש"י יבמות צ"ד ב'. והנה לד' רש"י נאמן ע"א אפי' לענין לישא אחות אשתו אע"ג דחולקים עליו היינו משום דבאיש ליכא עיגון אבל בזה"ז יודו. ואפשר דל"ד דלא שייך הכא חומר בסופו. מיהו בגמ' צ"ג משמע דעיקר טעמא משום מלתא דעל"ג. ועוי"ל דלא ייפה רגמ"ה כח האשה יותר ממנו. מיהו בנ"ד דבא לאוסרה עליו דבזה בעי' שני עדים לא פלגינן דיבורי' ואינו נאמן גם לענין לישא אחרת דהא בחד גופא הוי. מ"מ בצירוף השני ששמע מפי רבים יש לסמוך לגבי חר"ג. ועוד היתר עפמ"ש רמ"א בסי' ע"ז ס"ב:

לסימן יא
לענין ישראל ת"ח אם יכול לישא בת כהן. השיב:

לא(א) ביאור גמ' יבמות (דף ס"ז א') וטעמו דר"כ בפסחים מ"ט א':

לב(ב) סברת החולקים על ר"כ שם:

לג(ג) גמ' יבמות ס"ט:

לד(ד) שם (דף פ"ז א'):

לה(ה) ירושלמי שם:

לו(ו) כיון שהוא רק אסמכתא לא קאי על ת"ח:

לז(ז) מה נקרא ת"ח:

לח(ח) עוד היתר כיון דדשו בה רבים. [נרשם והוא לעיין לקמן סי' פ"ט ס"א]:

לטסימן יב
לענין שתוקי:

מסימן יג
איש אחד רימה ובא על אשת חבירו כסבורה שהוא בעלה אח"כ דפק לבה בקרבה ועוררה את הבעל ובאמרו להד"מ טענה עם אותו האיש עד שהודה. והשיב להתירה. יבאר דשוגגת מותרת כד' הרמב"ם וכפי' מהרי"ק שורש קס"ז. ושכ"מ ממשנה ספ"ג דיבמות. ואע"ג דבנשאת ע"פ עד אחד אסורה לחזור לבעלה זהו רק מדרבנן ומשום קנסא. ולכן בהוחלפו מותרת לחזור דמאי הוה לה למיעבד. ולענין הבחנה מסיק כיון דהבעל בא עליה הרבה פעמים אף שאחר טבילתה לא בא עליה רק פ"א לכ"ע א"צ הבחנה דאולי נתעברה מקודם. וממה שראתה דם אין ראיה דמיעוט נשים רואות בעת עיבורן וסמוך מיעוטא לפלגא דבעילה שאחר טבילתה. ובאשה היושבת תחת בעלה מהני חד רובא. ועוד דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה. ולמ"ד סמוך לוסתה עכ"פ ספיקא הוי והוי ס"ס. ועוד כיון דליכא שני עדים רק היא והבועל אינן נאמנים לפסול העובר ואף לר"י דוקא אביו נאמן. ומהירושלמי שהביא הרשב"א בקדושין אין ראיה דדוקא להקל נאמנין. ואף במקום דנאמנת על עצמה א"נ על העובר ומפלפל בד' הב"מ סי"ג:

מאסימן יד
על ענין הנ"ל. הרה"ג מהרי"ל סתר ההיתר הג' דלעיל דס"ל דהיא והבועל נאמנים בדאיכא רג"ל וראיה מסי' קט"ו. וכיון שאמרה כן קודם שנודע שיש לה עובר ממילא נמשך גם על הולד. ורבינו השיב דלענין פיסול הולד לא מהני דאל"כ יהיו ד' הח"ץ נגד סוגיא דקדושין (דף ע"ח ב'). ועוד דבנ"ד ליכא רג"ל מצד עצם המעשה כדמוכח מכל הפוסקים. ואפילו אי נאמר דלא בעי' כלל רג"ל כדמשמע מד' מהרא"י מ"מ כ"ז הוא לפסול עצמה ולא לענין הולד ואף דממילא נמשך על הולד דוגמת מ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א הוחזק זהו דוקא אם הוחזק תחלה. אבל הכא שניהם באין כאחד וא"נ על הולד. וראיה מסוגי' דקדושין ס"ג רחמנא הימני' לאיסורא ולא לקטלא. ועפ"ז מיושב ד' הב"ש ס"ו ס"ק כ"ז מקושי' הבית מאיר שם. [וע"ל ססע"י ו']. וראיה לזה מד' התוס' דיבמות כ"ה ומ"ז. ומד' הרא"ש בהחולץ סי' ל"ה. אך מל' הגמ' יש לך בנים משמע כהב"מ. עוד טעם להקל מהא דהתוס' חולין (דף צ"ו) לכאורה חולקים על הרמב"ם הנ"ל. וד' הרמב"ם מפורשים בירושלמי ומההכרח ליישב דדוקא היכא דהנאמנות דאורייתא וזהו דוקא באיסורין. אבל לא בנ"ד. ועוד דרבים ס"ל דגם לבעלה א"נ:

מבסימן טו
בדין פצו"ד ע"י חולי אם חשוב בי"ש. יבאר הירושלמי ע"פ פי' קה"ע דאם הכל ע"י חולי כבי"ש דמי אף לפ"ד חכמים אליבא דשני המ"ד ולרי"ש אפי' ניטלה בידי אדם ממש. ולפי פי' המ"פ פליגי בהכי הב' מ"ד. ולרי"ש לא איירי בניטלה בי"א ממש. ולרמב"ן רי"ש ורבנן לא פליגי כלל. הרא"ש ס"ל דע"י חולי חשוב בי"א. ואם כולו ע"י חולי הוא כבי"א לפ"ד רוב הפוסקים. שאר הבריות הוי כבי"א אף לפ"ד הסמ"ג [וע"ל סי' ט"ז ס"ה] וכמ"כ הכהו קוץ לפ"ד הת"ש בי"ד סי' ל"ו לשטת הרמב"ם. תחלתו בי"א וסופו בי"ש מירושלמי משמע דפסול והשב"י נסתפק ומע"ג מ"ה ע"א גבי אילן שנטעו ולבסוף עבדו יש להביא ראי' דאינו נקרא בי"א דעיקר הטעם התם דאינו נאסר אינו משום מחובר וכדמשמע מסוגי' דאבני הר ואילן יבש שם מ"ו. ולענין פ"ד יש לסמוך אמ"ד שם דאבני הר שנדלדלו מותרות:

מגסימן טז
בענין הנ"ל. יבאר ד' רש"י יבמות ע"ה והאי לאו מחמת חולי הוא. אין הכוונה דמיירי שנכרת ע"י אדם רק כוונתו כמ"ש בנמוק"י דסריס חמה אין בו חסרון אבר רק חולי משא"כ חסר אבר גרע טפי. אעפ"כ אין זה פצוע דחסר עדיף מניטל כמ"ש בגמ' חולין ע"ו דהכא עדיף מבטריפות ואפ"ל דהב' מ"ד בירושלמי פליגי בהכי כמו הרמב"ם והרשב"א בטריפות. הב"ש הוכיח מפרש"י דע"י חולי חשיב בי"ש ואין ד' מוכרחים. רק לרש"י סריס ע"י חולי שאין בו חסרון כשר אבל חסר אבר אינו כשר רק בי"ש ממש וקצת ראי' לזה מטריפות דחרותה. ור"ת מתיר אפי' בניטלה ביצה אחת בי"א וראיה מהחוש ומסיק להקל כמותו כשיש עוד איזה צד להקל:

מדסימן יז
ס' פצו"ד אם מותר לבא בקהל מה"ת. השיב דמגמ' קדושין ע"ג בתוס' שם מוכח דס' גר עמוני מותר לבא בקהל ודאי והא דברכות כ"ח דבעי טעמא דכל דפריש היינו להתירו אף מדרבנן. וא"כ לפ"ד הרשב"א והרא"ש דפסקו כר"ש בסוגיא דיבמות ע"ו. ובירושלמי משמע דר"ש ס"ל כר"י שם מוכח דפצו"ד בספק קהל יבא. וא"כ לפ"ז ס' פ"ד מותר לבא בקהל ודאי אך מד' רש"י קדושין שם משמע דס' פצו"ד אסור בקהל ודאי אך מהירושלמי משמע כהריטב"א ומסיק להקל:

מהסימן יח
בנער שקשר חוט סביב הגיד למעלה מהעטרה ועי"ז נתפח הגיד ונעשה בו נקב גדול וחתכו שם והרופא אומר שיכול להוליד. יבאר קצת הסברות דלעיל סי' ט"ז י"ז. ומסיק להתירו בגיורת:

מוסימן יט
ע"ד הפנויה שנשאת לכהן. וילדה ולד שלם בענין שא"א אא"כ נבעלה קודם הנשואין והודתה להמיילדת שני פעמים לאיש פ' וכשר הוא נבעלתי ולקרובותיה השונאים לה ששאלוה אם מאותו נכרי הוא השיבה אמת. יבאר דברוב כשרין אצלה וחזרה ואמרה לפסול נבעלתי לא מציא להפקיע א"ע מבעלה ולפסול הולד. וראיה מהה"מ (והר"ן) פט"ו מהא"ב דין י"א דלהכשיר דוקא נאמנת דבלא"ה ספק ממזר שרי' כו' ע"ש. א"כ ספק חלל דרוב כשרין דקיל מס' ממזר ודאי לא מהני חזרתה. ואע"ג דטענתה הראשונה ב"פ לכשר ג"כ לא היה רק ע"י שאלה ולא טענה ברי מעצמה אעפ"כ מהני וראיה מכתובות ל"ו סע"א פתח פיך לאלם הוא. ואם דיימא מכשרים אז אפי' ברוב פסולים יש לצדד לכאורה אף להפוסקים כל"ק משום צירוף טענתה. ואם ידוע שבא עליה א' מהכשרים אפי' דיימא מעלמא לא תצא [אם הולד אינו קיים דאם הוא קיים תצא בגט משום מינקת חבירו ושוב לא יחזיר דכהן הוא] ואם יש לתלות שנתעברה אחר הנשואין בכל ענין יש להכשיר אף הולד. בהגה"ה מפלפל עוד באמירתה אם נקרא ברי:

מזסימן כ
בתולה בוגרת משודכת לכהן והעיד בחור אחד שאביה שכב אצלה באישון לילה ושהה שם. אם מותרת להנשא להמשודך. העלה להקל דדילמא הי' הוא בכסותו והיא בכסותה:

מחסימן כא
בדין בוגרת שדרה בעיר שרובה עובדי כוכבים ונשאת לכהן והבעל טוען שלא נמצאו לה בתולים. השיב:

מט(א) מהירוש' פ"ק דכתובות ה"א משמע דגם טע"ד אין לה והכרעת הרמב"ן כפירש"י אינו הכרע:

נ(ב) קושי' על התוס' והרמב"ן שהכריעו כפר"ח מסוגי' דיבמות הלא התוס' עצמן כתבו דלאו דוקא כלו אלא נתמעטו וא"כ אפ"ל דיש לה טע"ד. וי"ל כיון שנתמעטו ג"כ אפשר שלא ימצא דם. ומסיק דהוי ספיקא דדינא:

נא(ג) ועכ"פ בבוגרת שראתה ודאי יש לצדד דאף לגי' רש"י אין לה טע"ד. אך בגמ' גבי קטנה משמע דראתה אין גורם מיעוט הבתולי'. ומ"מ י"ל דסוגי' דכתובות ל"ו אזלא לפי דין המשנה דתלי' טובא בד"ב. אבל לפי המסקנא דלא תלי' טובא י"ל דבוגרת אין עליה טע"ד. וראי' לזה:

נב(ד) ישוב ד' הכו"פ בי"ד סי' קצ"ג מקושי' הס"ט. ומ"מ ק' מ"ש מהא דרבה תוספאה. מיהו כ"ז לענין כתובתה. אבל לקיימה אינו רשאי. (ה) בנ"ד ס' דתחתיו רחוק מאד. ומסיק להקל:

נגסימן כב
אשה שמת בעלה בלא בנים וילדה לאחר מיתתו ולד שגמרו שו"צ ומת תוך ל'. באופן שהיה ספק אם כלו חדשיו. וחלצה. ואח"כ ניסת לכהן אחר שנמלך בב"ד ואמרו לו שלא יכנוס. יבאר דלרש"י ורמב"ם נפל הוא שלא הי' לו חיים כלל. ולהרשב"א והה"מ כל שלא כלו לו חדשיו בודאי ולא נגמרו סי' ג"כ נפל הוי אבל קשה דיש לחוש למיעוטא וכרשב"ג ואפשר דאף רבנן ל"פ. וראיה מנזיר י"ג א' דכל שלא כלו לו חדשיו חשיב ס' אף שגמרו שו"צ. ובנ"ד דהוי ס' כלו חדשיו ודאי לא תצא. הגם כיון שחלצה קודם שילדה שייך מ"ש הרא"ש קמו בי' רבנן כו'. מ"מ להתוס' יבמות כ"ד א' גם בכה"ג לא תצא. וגם להנ"י אפ"ל דלא החמיר רק בחליצה אחר ולד שלא גמרו סימניו. משא"כ בנ"ד. ואע"ג שנשא במזיד לא דמי לנשאת בעבריינות דמשאל"ס כמ"ש מהרי"ט בתשובת א"ע סי' כ"ו. וגם ראיה מהגמ'. ומכש"כ כאן שיש לה בת ממנו דיהיה לעז עליה. ואף דעבר על התראת ב"ד מ"מ להריב"ש ססי' רמ"ב הוי ג"כ כדיעבד. וגם להרא"ש אין כופין. ומ"מ אם נ' להרב לכופו יש עצה להנצל מחשש גט מעושה ע"י נתינת גט שני. כיון שנאסרה עליו בגט א' אזי הכפי' בגט שני כדין:

נדסימן כג
ע"ד אשת כהן שהלכה לעובד כוכבים לבקש ממנו על בעלה שיעזור לו ואמרה שאנסה העובד כוכבים אם נאמנת להיאסר על בעלה כהן. והשיב כיון שהלכה בשליחות בעלה ולקחה אחותה לשומר אין כאן רג"ל מצד היחוד. אך כיון שהוא שר ותקיף יש כאן רג"ל. אך אם אין עדים על היחוד יש להקל אם אין הבעל מאמין לדבריה:

נהסימן כד
ע"ד אשת כהן ובנים אין לה ויצא עליה רינון זה יותר משנה שהיא מקורבת עם איש אחד. וזה מקרוב יצא קלדל"פ שהאשה מזנה עם אותו האיש והעידו שני עדים על ד"כ והאיש הודה על היחוד. והאשה מכחשת אף על היחוד ועל הקדל"פ אומרת שאויבים הוא דאפקוה לקלא. השיב לד' מהרמ"ל אין אשה נאסרת אלא בע"ט ממש. ולד' השאלתות כפי' הרא"ש בעי' ע"כ וקדל"פ. ובנ"ד הקול כמאן דליתא דכיון דאיכא אויבים כו' כפשטא דגמ' לפ"ד הנ"י ואפשר שכ"ד היש"ש. גם סתירה אפשר דל"ד לד"כ שבגמ'. ומשום שהיא אשת כהן אין להחמיר בה יותר כמ"ש בב"מ סי' ו' ססי"ג וראיה מסוטה (דף כ"ח). ומה שהיה רינון קודם הסתירה לאו כלום הוא כמבואר בתשובת מיי' דאישות סי' ח'. ואין לומר כיון דהאיש אינו בחזקת כשרות ונסתרה עמו דמי לשבוי' כמ"ש הב"ש סי' ז' סקל"ד. ז"א מכמה טעמים. וראי' מש"ע סי' ס"ח ס"ז. מ"מ מצוה לגרשה ואם אינו מגרשה נקרא רשע. ולענין הכתובה מפלפל בדין מנה לי בידך והלה אומר א"י. ומביא ד' רמב"ם דס"ל בע"כ מפסדת כתובתה אף בלי התראה וראיה לדבריו ממשנה ר"פ ארוסה לפרש"י ותוס' שם:

נוסימן כה
אשה שמתו שני אנשיה. והא' יש לתלות שכשפו אותו והשני היה חולה כשנשאה ומת מחולי זה. והשיב דמידי ספיקא לא נפקא. הביא גמ' פמש"א אומדין אותו כו' ומחלוקת רש"י ושא"פ בזה. וכיון דגם בבעל הראשון ס' הוי יש להקל:

נזסימן כו
בדין קטלנית שנשאת לא תצא כדעת הרמב"ם אם יש עוד איזה צד להקל:

נחסימן כז
בדין אשה שנשאת לא' ומת וי"א שהיה ידוע לחולה וניסת לשני ונחלה וגירשה והיה מדובר ביניהם שאם יחיה ישאנה וג"כ מת. השיב:

נט(א) למ"ד מעין גורם חמור בנ"ד דהרי אמדוהו למיתה קודם הגרושין. ולמ"ד מזל גורם צ"ע:

ס(ב) ראיה מסנהדרין (דף ע"ח ע"א) דלמ"ד מזל גורם שרי בנ"ד:

סא(ג) ולמ"ד מע"ג יש לצדד מטעם דהיה חולה קודם שנשאה:

סב(ד) ראיה מסנהדרין (פ"א ע"ב) דע"י החולי לא הוחזקה:

סג(ה) ועוד ראי' (מב"ק כ"ו ע"ב) זרק כלי לפ"ד הרשב"א בחידושיו ועוד ראיה:

סד(ו) מסיק להקל כיון דהיה מקודם חולי (דער) והרופאים אמרו שבעילה מזיק לו. וראיה מב"ק ל"ו א' מועד לקטנים כו' לדברי הרמב"ם:

סה(ז) וא"כ כמ"כ אין מחזיקים מחולים לבריאים:

סוסימן כח
בדין המוציא את אשתו משום ש"ר. [עי' בח"ב בדין גט מוטעה]:

סז(א) גמ' גיטין מ"ה ב' ופרש"י:

סח(ב) הרמב"ם מפרש דהכפילות היינו על הג"ד. וכן הרמב"ן. לתוס' ורשב"א אפי' נמצא שקר אין הגט בטל ממש:

סט(ג) ולרמב"ם הגט בטל ממש:

ע(ד) טעם הסוברים דהגט בטל הוא משום אומדנא עם ג"ד כמו בזבין אדעתא למיסק לא"י:

עא(ה) קושי' ע"ז מיבמות (דף ס"ה א'). ומיישב מל' רש"י בגיטין מ"ו א' ויש לחלק:

עב(ו) פי' ד' הרמב"ן בזה:

עג(ז) ולשטת רש"י אם לא הודיעו לו ונמצא שקר אם תרצה להנשא לו צריך חו"ק. ולרמב"ן וסייעתו אינו צריך:

עד(ח) תי' על קושי' הר"ן בחידושי נדה (דף י"ב ע"ב) לדעת רש"י. וקושי' התוס' יבמות (ס"ה) ד"ה תצא:

עה(ט) לדעת התוס' קשה על רבא דף מ"ו ע"ב. וצ"ל דהכא ליכא גילוי דעת ודלא כמהרמ"א סי' ע"ח:

עו(י) מהא דזבין נכסי יש ראי' למהרמ"א. וקושי' על הרא"ש שבשט"מ:

עז(יא) ראי' לשטת הב"ח דג"ד דמקמי מעשה מילתא היא אף בגט מחידושי רשב"א קדושין נו"ן גיטין ע"ה ודלא כמהרמ"א. ולתוס' מהני בצירוף אומדנא וממון וגיטין שוים:

עח(יב) קושי' על מהרש"ל בת' סי' כ"ה. ומהרי"ט חאה"ע סי' י"ג ודיחוי ד' הר"ן בחידושיו:

עט(יג) ביאור תוס' יבמות ס"ה א':

פסימן כט
נידון האשה שהעידו עליה ב' עדים ד"כ הרבה מאד עם גוי אחד. ובלא"ה מרננים מאד על האשה וגם התרו בה ב"ד שלא ילך הגוי לביתה ועברה. והשיב הא ודאי שמצוה לגרשה ואם אינו מגרשה נקרא רשע אף ביש לה בנים. אמנם לענין איסורא כיון דיש לה בנים אין לאוסרה אף בע"כ וקדל"פ כפסק רמ"א סי' י"א. מרש"י גיטין צ' יש להחמיר ומסיק לאוסרה:

פאסימן ל
על האשה ששהתה בלי בעל יותר משנתיים וילדה ואומרת נאנסתי ע"י ערבי תקיף א' שנתאכסן בביתה ואנסה וצעקה אך בביתה לא היה כ"א א"י לכן אין מושיע לה. ומחמת בושה לא ספרה. והאשה לא נשמע עליה מעולם שמץ דופי. השיב ע"ז הרה"ג מוהרי"ל דודו של רבינו הק' המחבר. והתשובה השניה היא להרה"ג מוהרי"ל הנ"ל עם הג"ה רבה"ק המחבר ומפלפל בסוגי' דכתובות ט':

פבסימן לא
תשובת רבינו הק' ע"ז. מ"ש הב"מ סי' ו' סי"ד דראב"י שבמרדכי פ"ב דכתובות ס"ל גם כן כהרר"י דברי מהני בלא מיגו. לא משמע כן בראב"י עצמו. רק כמ"ש הח"ץ ומהר"ם אלשקר ססי' צ"ד. ראי' הרשב"א בשט"מ בסוגי' דפ"פ להרר"י אינה ראיה. בתשובת מהרמא"ל הנ"ל מסיק בשם הרבה גאונים לאסור דלא כהרר"י. וכ"ה בחידושי מהרי"ט ובמל"מ פי"ח מהא"ב ודלא כהרשב"א בתשובה והריטב"א שהביאו ראיה להרר"י מהירושלמי. מתרץ קושי' מהרמ"ז בתשובה סי' כ"ו ומפלפל בענין רובא דרצון. ומסיק דגם לדעת הרר"י אינה נאמנת בטענת ברי רק כשהספק דאונס הוא ס' שקול. והיכא דאית לה מיגו דמוכת עץ. ובנ"ד אסורה לכ"ע:

פגסימן לב
א"א שנתייחדה עם א' בעיר מרצונה והודית שנבעלה אלא שהיה באונס. והשיב כיון שנתייחדה מרצונה עכ"פ נתרצית לד"כ ולקירוב ותו לא מקבלין טענת אונס:

פדסימן לג
קטן בן יב"ש הגיד שראה פ' יוצא ממטת א"א והודית שבא עליה כשהיא ישנה ואח"כ ניערה ולא צעקה מחמת הבושה ולא הגידה אח"כ כי היתה יריאה וגם הבעל הודה לדבריה. יבאר. הקטן שראה פ' יוצא הוי כמעיד ברצון ע"א אומר ברצון וא' אומר באונס תרווייהו מסהדי שנבעלה וסתמא ברצון. ואין דבריו של א' במקום שנים ואף דממ"נ א' משקר. מ"מ במה שהושוו מקבלין עדותן (וע"ל סי' מ"ט נ') לד' הרמב"ם ואף לד' הטור והר"ן מהני הודאתה ג"כ. ומ"ש שהיה באונס אין להאמינה כיון דל"ל מיגו דהא איכא עדים. ומ"מ י"ל דל"ל סברא תרווייהו באיסור קא מסהדי דהרי לד' האומר באונס היה ליכא איסור כלל. ודמי לע"א אומר תנאי היה לכ"ע. ואע"ג דאונס הוי מיעוטא מ"מ לגבי עד אין לחלק דהא היכא דנאמן ע"א מהני אף נגד רובא. ואין לאוסרה מצד הודאתה וראיה מנסכא דר' אבא. מפלפל באריכות גדול דאדרבה משם ראיה דיש להאמינה לפי' תירוץ ר"י בתו' שם. ואע"ג דהתוס' הסכימו כפי' ריב"ם מ"מ בנ"ד שהקטן אומר ברצון ודאי איכא מיגו אפי' לפי' ריב"א. (מה שנרשם עי' במפתחות. הוא לעיין בסי' ל"א ד"ה עוד יש לחלק כו' דהתם יש לה מיגו כו'):

פהסימן לד
בנידון גדולה אשת קטן שזינתה אם אסורה עליו כשנתגדל. השיב כיון דלכ"ע אין הקדושין אף שהם בעין חלין למפרע כ"א משעה שיגדיל א"כ כשזינתה היתה פנויה ואפילו קדושי דרבנן ליכא. והבעילה דאח"כ לאו כלום היא שיגדלו למפרע וכמ"ש הב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"א ודלא כהרד"ך בית כ'. וראיה ממ"ש בגמ' ק"ו ע"א וכמ"ש בלח"מ פ"ד מהל' אישות וכ"מ בחידושי רמב"ן ור"ן פ"ו דנדה בטעמא דר"י דאמר עד שירבה השחור. ומה שהשיאו אביו ולא מחה אח"כ עי' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"א מ"מ עכ"פ למפרע לא הוי קדושין. ועוד דסברא דזכין אינו אלא מדרבנן ובנשואי דרבנן יש להקל כמ"ש המל"מ פי"א מהל' אישות ד"ח. ואף לפמ"ש לקמן סי' ל"ה באשת חרש שזינתה דאסורה. ל"ד לאשת קטן וע"ש ס"ג. וכמ"ש הרשב"א ביבמות (דף נ"א ע"ב) ד"ה והא דאר"ש ואי לזאת מדינא מותרת ומ"מ כיון שכ' בתוס' גיטין (דף ו' ע"ב) ד"ה זבוב כו' דאפילו פלגשים לא היו מחזירין אחר זנותם וגם לא היה עדות שהיה קטן לכן פטרה בגט:

פוסימן לה
ע"ד אשת חרש שהודית שזינתה ברצון וגם הבועל הודה ע"ז. גם אשת הבועל מעידה ע"ז וממנה נתוודעו הדברים. יבאר דאף דלא הוי אלא נשואין דרבנן מ"מ נאסרת ע"י זנות. ראיה מיבמות (דף י"א ע"א וע"ב) במחזיר גרושתו משנשאת ומכש"כ א"א שזינתה. וכיון שכן מאחר דבירושלמי פ' חרש ה"א איתא דחרש אסור להחזיר גרושתו אפילו רק נתארסה מלאו דלא יוכל כו' א"כ מכש"כ בזינתה. וגם בסוטה דרבנן אסרו שם באשת חרש. ועוד ראיה ממשניות ביבמות שם ק"י וקי"א דאף באיסור לאו ואף בנשואי דרבנן החמירו. ובמל"מ פי"א מה"א הביא מחלוקת בזה. ובב"מ ובס' עצי ארזים הסכימו להחמיר. ואף לד' הרשב"א ב' הראב"ד גבי אשת קטן (הובא לעיל סי' ל"ד) י"ל דל"ד דרבנן לא תיקנו לו כלל נשואין. והא דיבמות שם לרב עי' תוס' וחה"ר שם. ועוד יש לחלק בין עיקר עניני אישות דאמרינן כל דתיקון כו'. ובין שאר ענינים המסתעפים וראיה ממ"ש הר"ן והריטב"א רפ"ג דסוכה גבי פסולי לולב ביום שני. ול"ד לשומרת יבם שזינתה דהתם ליכא רק זיקה. ולא מצד היבם. ול"ד ג"כ להא דבע"כ וקדל"פ א"נ בשיש לה בנים. דהתם ליכא איסור ברור משא"כ ודאי דבריהם. וראיה משבת (כ"ג ע"א). (ואע"ג דאינו חרש ממעי אמו אעפ"כ מצי לגרש) ואע"ג דליכא עדים כשרים מ"מ רג"ל איכא לכן יש לדבר על לבם שיסכימו להתגרש. שוב מפלפל שיש ראיה מהש"ס (נדה נ"ב א') לכאורה להתיר בנשואי דרבנן שלא תאסר אם זינתה. ודחה דאדרבה משם ראיה לאסור באשת חרש שזינתה:

פזסימן לו
אשה אמרה לבעלה שנאנסה ולא צעקה מחמת בלבול הדעת. והושיב ב"ד ושאלו ממ"ץ א' אשר הבע"ד סמך עליו ואמרו לו שבא תשובה לאיסור וגירשה. ואח"כ נודע שתשו' המ"ץ היה בענין אחר:

פחושאם אינו מאמין לדבריה יכול לעשות כרצונו והבעל אומר שאינו מאמין ואילו היה יודע שהמ"ץ לא אסר בכגון זה לא היה מגרשה:

פט(ב) לד' רמב"ן ור"ן הגט בטל דהוי כגט מעושה (ולרש"י הגט כשר):

צ(ג) ויש לחלק דהכא אין האונס על הגירוש ול"ד לגט מעושה:

צא(ד) סתירת הסברא דלכאורה כאן הוי גט מוטעה:

צב(ה) מב"י סי' קנ"ד ב' הריטב"א נ' דכאן הוי אונס:

צג(ו) המ"ב בת' סי' ע"ז ס"ל דכשר כה"ג ומסיק להקל דהגט כשר:

צדסימן לז
איש א' אמר שזינה עם א"א. והיא מכחשת ואמר שיודע סימן בגופה שומא על גבה וכן נמצא. ואחיה אומר שזה ח' שנים שהניח רטיה ע"ג והאיש הנ"ל האיר לו אז בנר לכן יודע מזה. השיב. מיבמות (דף קט"ו ע"ב) לפי' הרשב"א מוכח דאפילו עדים הפסולים מדאורייתא אם אומרים סימן ומצאו כדבריהם נאמנים. א"כ בנ"ד החוטא נאמן. ויש לחלק דבנ"ד אולי ידע מהסימן וכדברי אחיה. ועוד דהיא מכחשת אותו וראיה משו"ע חו"מ רסי' רצ"ז. ועוד דמידיעת הסימן אין ראיה על ביאה ממש:

צהסימן לח
אשה אחת ראתה איש א' רץ בלילה ממטת כלתה וטוען הבליעל שלא עשה מעשה כלל. והאשה לא ערה משינתה. וגם האשה אומרת שהיתה ישינה ולא ידעה כלל בשכבו ובקומו והיא מוחזקת בכשרות. השיב (א) בראית הבעל דבר מכוער גרע מעוברת ע"ד ומצוה לגרשה וכמ"ש הריטב"א יבמות כ"ד:

צו(ב) קושיא ע"ז מנדרים (דף צ"א ע"ב) לשיטת הרשב"א והר"ן. ומחלק בין לצאת י"ש למצוה לגרשה:

צז(ג) מסיק להקל כיון שאומרת שהיתה ישינה וראיה מרשב"א בת' סי' ארנ"א. ונאמנת מצד ס"ס (מ"ש דבר מכוער שהיה במטתה היינו לפי דבריו. ונאמן דאינו משים עצמו רשע בזה):

צחסימן לט
אשה הודית לפני בעלה שבעת שנסעה בדרך עם אחיו ואביו. טימא אותה אחיו ואמרה שהיה כעין אונס שגיזם שיהרגה אם תצעק והיא הרה. ואביו אומר שראה מהם קירוב גדול. ואחיו הוא איש רע ובליעל. ואומר שהיה ברצון. והבעל אומר שמאמין לדברי אחיו. וראיה מההריון שזה י"א שנה ששהה עמה ולא ילדה. השיב. הולד כשר אם תלד לט"ח מפרישתה מבעלה (וע"ל סי' י"ג) ואפשר לצדד אפי' באשתהי. והאשה אסורה כיון גם לדבריה אין זה אונס דהרי לא היה בידו שום כלי זיין. ועוד דפשעה במה שישנה עמו בחדר אחד שהיה שם רק בחור ובתולה כיון שכבר רצה כמה פעמים לאנסה. ובלילה צריך ג' אנשים לכ"ע. וראיה מב"ק (דף נ"ו סע"א) ומהמרדכי פ"ב דכתובות. ומה שחזרה מדבריה אינה נאמנת דהבעל הוי כמו ב"ד:

צטסימן מ
ע"ד האשה שכשהיתה חולה עד שנתייאשה מן החיים הודית שזינתה ברצון עם גוי א'. ואח"כ חזרה לבורי' אם מותרת לבעלה:

ק(א) ראי' להחו"י מב"ב קע"ו א' אין אדם משטה בשע"מ. ועדיף בנ"ד דהרי לא תתקיים כוונתה כשתמות:

קא(ב) ויש לחלק דהתם הרי מת מחולי זה והלב יודע כו' ועוי"ל דהתם פועל בטל לגמרי הוא:

קב(ג) קושיא ע"ז מסנהדרין כ"ט דל"ח לתחבולות בשעה שהוא דואג על נפשו:

קג(ד) ויש לחלק דשאני ממונא דהודאת בע"ד כו'. אבל בנ"ד הא למ"א לא מהימנא. ואפשר אף גם בלא טעם ענ"ב:

קד(ה) מ"מ קשה אנו"ב מן הירושלמי הובאה בבנ"א פכ"ד מה"א ה"כ ולפי גי' ופירושו שם דוקא משום שכיונה לחוב לבעלה. משא"כ בשעת מיתה דלא שייך ענ"ב נאמנת. אך מהש"ך בח"מ סי' מ"ז סק"ח משמע אף אי לא כיון אינו נאמן:

קה(ו) מיהו דינו דהש"ך צ"ע דרוב המפרשים כתבו הפך דבריו וכ"כ הט"ז להדיא:

קו(ז) מיהו הירושלמי אינה מוסכם שהרי לא הביאו אותו הרבה פוסקים:

קז(ח) מיהו כ"ז לטעם הר"ן. אבל מסוגיא דנדרים דצ"א דרוצה ללמוד גרשתני מטא"ל משמע דנאמנת מדאורייתא רק משום ענ"ב. א"כ בשעת חליה אפשר דנאמנת:

קח(ט) מ"מ לרב המנונא אפ"ל דמדינא אינה נאמנת:

קט(י) אבל לרבא הוא משום ענ"ב. ומ"מ מסיק להתירה:

קיסימן מא
מזנה מינקת שנתנה הולד למינקת תומ"י שילדה אם להתירה להנשא תוך כד"ח. כי יש בזה חששא דמהר"י מינץ אם לא יתירוה. השיב לסמוך ע"ד תשו' האחרונים המקילים בזה. ואף אם המינקת ג"כ נשואה מ"מ אם מעות השכירות שלה בטוחים. ואף אם ילדה כמה חדשים קודם לידת הולד אין קפידא. ועיין לקמן סי' מ"ו:

קיאסימן מב
בתולה שנשאת ט"ו אדר. וכ"א אלול ילדה ולד שלם שנגמרו סימניו. אם מותר לדור עמה משום מינקת חבירו. ודין הולד. ובתחלת הקיץ כשנתעברה היה קצת רינון עליה שנתעברה קודם הנשואין. השיב אף לד' מהרי"ט סי' ט"ו תולין הולד בו בו"ח ושני ימים. ואע"ג דרוב נשים יולדות לט' כדאיתא יבמות ל"ז. ואע"ג דלא הוכר עוברה אפשר הסתירה במכוון. וראי' מהרי"ט שם מת' הריב"ש סי' תמ"ו יש לדחות דנתעברה באיסור א"א שאני. וראי' הריב"ש מהא דרשב"ג אינו ראיה דשם מיירי בדליכא חשדא דזנות. ועוד יש לחלק. מ"מ מסיק להתירה כיון שהבעל מסתפק אולי הוא בנו. וגם מותר לבוא בקהל כיון דרוב כשרים אצלה גם ס' דבעל:

קיבסימן מג
אשה נתגרשה ואח"כ נמצא הגט פסול ונתגרשה עוד הפעם. אם מונין הצ"א יום מגט הא'. השיב. דמונין מגט הב' כיון שהא' פסול.

קיגסימן מד
מי שנשא אשה ד' ניסן וילדה ב' דר"ה אם צריכה הפרשה משום מינקת חבירו. חקירה בכהן שעבר ונשא מינקת חבירו אחר ט"ו חדש אי סגי בהפרשה. דחוי דברי הנו"ב אה"ע סי' י"ח. וגם במזנה גזרו אע"ג דלא שכיח. ביולדת לשבעה בעי' ו' חדשים של ל' יום וראי' מרש"י יבמות מ"ב. קושיא איך ניזיל בתר מיעוטא דיולדת לז'. וי"ל דזנות ל"ש. מסיק בנ"ד יש לסמוך על מ"ד שיפורא גרים והבעל ישליש איזה סך שאם תתעבר תשכור מינקת. וביאור תשו' מהרי"ט אה"ע סי' ט"ו:

קידסימן מה
אשה ילדה מעוברת נתגרשה וילדה ונתנתו למינקת וביני לביני נצטמקו דדיה אם יכולה להנשא אחר י"ד חדש. השיב (א) ביאור פלוגתת ר"ש הזקן ותוס' כתובות (ד"ס) ושהאחרונים ס"ל כתוס' להחמיר גם בגרושה:

קיה(ב) ביאור ד' הרשב"א שהביא הב"י סי' י"ג דגם אלמנה שאינה ניזונית מחוייבת להניק בשכר אם מכירה:

קיו(ג) מפרש"י סוטה ר"פ ארוסה ובגמרא (דף כ"ו ע"א) משמע דגרושה שוה לאלמנה:

קיז(ד) סתירת ד' ההפלאה שם. ושהריטב"א חולק ג"כ על ר"ש:

קיח(ה) האוסרים היינו אפילו כשאין מכירה. ומסיק להקל בגרושה שלא התחילה להניק להנשא אחר ח"י חדש. וראיה מגמ' שם ובתנאי שהמינקת תקבל שלא תחזור תוך כ"ד חודש:

קיטסימן מו
אשה פרוצה שנפרדה מבעלה ב' שנים ונתגרשה כ"ה סיון ונשאת בכסליו וילדה כ"ה שבט ולד ולא התחילה להניק (ומת בעלה או גרשה). ויש מי שרוצה לישאנה. מסיק להקל. ולענין הולד שאומרת מא"י הוא צ"ע (וע"ל סימן מ"א וסי' מ"ד):

קכסימן מז
באשה שידוע שהיא א"א אבל אינו ידוע מי הוא אישה אם נאמנת לומר מת בעלה. ואומרת שבעלה הוא פ' ויש ע"ז עד אחד וגם עוד הוכחה. השיב (א) טעם שהאשה נאמנת הוא משום חומר כו'. וכאן ג"כ שהיא אומרת שבעלה הוא פ'. א"כ שייך חומר:

קכא(ב) וכ"מ מהרמב"ם ובמשנה פ"ב דכתובות (דף כ"ב א'):

קכב(ג) ועוד בנ"ד שיש ע"א ומעשה רב דהקטנה הו"ל כשני עדים:

קכג(ד) ועוד שלא היה ידוע שהיא א"א רק על פיה. ומה שהלכה בצעיף אין כ"כ ראיה ועי' בח"ב סי' קנ"א:

קכדסימן מח
אשה א' עגונה מבעלה כ"ב שנים שהלך למדינת רוסי' למצוא טרף אצל הזאוואדניקעש ונאבד שמו וזכרו. אח"כ הוגבה עדות שנהרג בדרך ושני אנשים שהכירו אותו בחייו מצאוהו הרוג והכירוהו בטב"ע. אח"כ בא איש א' ממאסקווע וסיפר שראה בעלה שם שהחליף את דתו. ונסע חותנה לשם לחקור הדבר ומצא שם אותו האיש שהחליף ושאמר שהוא בעל האשה והנה שקר הדבר בבירור. אח"כ בא איש אחד מארחאנגיל ואמר שראה את בעלה בארחאנגיל והחליף ונשא שם אשה בת סוחר פלוני. והעיד הגביר מ' חיים כהנא שדרש וחקר בארחאנגיל ושקר הדבר כי הוא מכיר הסוחר ואת חתניו שהמה ערלים מתולדתם. השיב:

קכה(א) דמצד הספק ג"י יש לצדד. אך מצד העדים א' שאמר שראהו חי במאסקווע והשני שאמר שראו חי בארחאנגיל והבירור דחותנה ור"ח כהנא. הוי כא' אומר חי ואחד אומר מת. דאע"פ ששיקרו בהמקום מ"מ דבורם חי הוא שלא הוכחשו בזה אפשר אמת הוא וראיה מת' מהר"ם בהגמ"ר פ' אלמנה ניזונית סי' ט"ו:

קכו(ב) ולהירושלמי פ"ק דגיטין לר"י י"ל כיון שבטל מקצתו בטל כולו. וכמ"כ לר"ל כיון שהעדות הוא לאדם א'. אך למשמעות ש"ס שלנו (ב"ק ע"ג) ל"א כן רק כשהעדים נפסלו ע"י המקצת. והמשנה פ"ק דמכות הוא מטעם מקיש ג' לב'. ואף שהפוסקים רפ"ק דגיטין מתרצים התלמודים ולפי דבריהם י"ל גם הראיה מב"ק ע"ג. מ"מ בנ"ד דהמקצת ג"כ לא בטל בבירור (ועוד דאינו בגוף העדות) גם הירושלמי מודה דלא בטל כולו. [וצריך הסבר לחלק בין מ"ש בסוף סעיף זה ובין הא דשבועות מ"ח הנ"ל]:

קכז(ג) ואף דתלאן זב"ז שהוא חי ונשא אשה פ'. א"כ לכאורה כיון שנתברר שהנשוי אשה פ' הוא נכרי א"כ בטלה כל עדותו דכיון שבטל הסבה בטל המסובב שהוא חי. י"ל דמנלן להחזיק זאת שהמגיד עשה זה למסובב וראיה מענין פלגינן דיבורי' ומפ' ז"ב דכ"ג ע"ב:

קכח(ד) ואין לבטל עדותו משום דהוכחש בחקירות. והמכחיש אינו מעיד שמת בטל לגמרי העדות הן לפי שטת הרמב"ם והן לשיטת בעה"ת שכ"ט. [ההג"ה שבסוף הסעיף כ"מ מדברי רבינו וי"ל בדוחק]:

קכט(ה) דא"כ ימצא ענין דעדות שהוכחשה מקצתה בטלה כולה וזה אינו וראיה ממ"ש הב"י סי' ל"א ב' הרי"ו:

קל(ו) וי"ל דדינו של הרי"ו הנ"ל תרי מילי נינהו. משא"כ הכחשה בחקירות הוי הכחשה בגוף המעשה ושפיר בטלה כולה לכ"ע:

קלא(ז) מ"מ בנ"ד לא הוי הכחשה בחקירות כיון שאינו יכול לבוא לידי הזמה:

קלב(ח) מיהו מסוגיא דשבועות מ"ח מוכח דהיכא ששיקר במזיד אף בא' מהבדיקות ג"כ נפסל לעדות עי"ז:

קלג(ט) ואין להקשות ע"ז מסוגיא דא' אומר מנה הלווהו וא' אומר מאתיים. די"ל בד"מ מכאן ולהבא דוקא הוא נפסל. ויבאר ד' הירושלמי בכולל ומונה:

קלד(י) גם אין להקשות מהא דפז"ב דעדות המכחישין זא"ז בבדיקות כשרה דיש לחלק בין בדיקות לבדיקות וראיה מסנהדרין פ"א ע"ב. (גם מת' הר"ן סי' מ"ז לק"מ דהתם יש לתלות שטעה) וראיה ממשנה פ"ב דר"ה וממ"ש התוס' פ' חזקת דנ"ז בהא דא' אומר אכלה חטים כו'. ומשם ראיה למ"ש האו"ת רסי' ל"א:

קלה(יא) ונידון החשש השני שראה את בעלה במאסקווע וחותנה אומר שנתברר ששקר הדבר ואינו מכחיש את הראשון שפיר מהימן ע"א לסלק הספק. וראיה מקדושין ס"ו שפחה הכניסו תחתיה. ואף שנוגע הוא דגנאי לו הדבר שבנו החליף מ"מ מהימן לפי' מהרמ"ל בב"ב דמ"ה. והא דכתובות (ד' כ"א סע"ב) י"ל דהוי רק פסולא דלכתחילה. ומיבמות (דף ע"ז) ג"כ לק"מ דיש לחלק בין הוראה ובין עדות ועוד דכאן הוי מלתא דעל"ג. ועוי"ל דנוגע לא חמיר מנוטל שכר להעיד ולד' הר"ן והרשב"א והריטב"א הוי רק פסול דרבנן וכשר בעדות אשה. אך להב"מ סי"ז ס"ג פסול מה"ת. מ"מ נגיעה זו שאינה אלא הסרת הגנאי י"ל דדמי לפסול קירוב דנאמן בעדות אשה. גם ל"ד לדין ה' נשים. ומפלפל בד' המרה"צ בזה:

קלוסימן מט
שאלה מחומעץ. יהודי א' רצה לעבור הנהר. ועמד רוח ונהפכה הספינה וא' היה עומד על שפת הנהר וראה שהיהודי היה מפרפר והיה עולה ויורד ואח"כ נמצא יהודי א' לא רחוק ממקום הטביעה והכירוהו ע"י קצת טב"ע וסימנים פארחעש בראשו. ואמו אמרה שיש לו צייחען עגול שהי' בו ממכה בצדו וכן מצאו. וגם החוטם היה מעט איין גיפאלין גם צייחען מקרדום רק בזה היה הכחשה שא' אמר שהיה על הקנעחיל וכן אמרה אשה אחת. ואחד אמר שאינו זוכר בבירור ונדמה לו שהיה למטה מהקנעחיל. גם החייט הכיר המכנסיים. השיב:

קלז(א) דהוי סי"ב:

קלח(ב) והרבה מהאחרונים ס"ל דב' סי"ב מצטרפין. ויש לזה ראיה מכתובות (פ"ה) וב"מ (ע') לדעת הפוסקים דס"ל דאין מחזירין פקדון אלא ע"י סי"מ דוקא. ואדמו"ר בתשו' הכריע להקל וע"ל סי' פ"ז:

קלט(ג) וראיה דהא בד"נ לא מהני סי"מ דל"ד לרובא ודלא כהפמ"ג. ומ"ש התומים סס"צ דידיעה ודאית מהני היינו כשאין שום ספק בעולם:

קמ(ד) וכן מוכח מהתוס' חולין צ"ו. וא"כ לפ"ז מוכח דצירוף סי"ב הו"ל כסי"מ ממש. דאל"כ היה לו להגמ' חולין צ"ו לומר רבותא יותר דאפי' סי"מ לא קטלי'. ולמ"ל לומר האי סימני' והאי סי' דאפשר למטעי דהיינו סי"ב. אלא ע"כ דזה רבותא יותר ומוכח כנ"ל:

קמא(ה) ועוד ראי' ממ"ש הראב"ד בשט"מ וכ"מ מרש"י יבמות (ק"כ ע"ב) ד"ה מובהק. דלמ"ד סי' לאו דאורייתא גם סי"מ לא נז' בתורה רק דמועיל מצד הסברא וא"כ כמ"כ שני סי"ב. רק בשם אדמו"ר שמע דדוקא ג' סי"ב מצטרפין:

קמב(ו) ואף להסוברים דסי"ב אינם מצטרפין מ"מ בנ"ד הרי יש שני ספיקות וכל ספק בפ"ע הוי ספק אפי' אחר החזקת איסור. דספק דשטפתו נהר הוי רובו לאיבוד. וספק דסימנים דהוי ס' פלוגתא. וא"כ אף לדעת הט"ז ומ"ב דמחמירי בס"ס יש לחלק בין ס"ס לרובא:

קמג(ז) ואף לפ"ד הרשב"א והנ"י והתוס' וכ"פ הש"ע דאף במשאל"ס לא מהני סי"ב מ"מ צירוף סי"ב מהני. דהנה רמ"א ס"ל דס"ס שהכל בגוף הדבר גם כן לא מהני כשלא נודעו יחד וראיה לזה מד' הרשב"א וכן מסה"ת לפ"ד מהרא"י:

קמד(ח) מ"מ בנ"ד מהני דספק הרגיל שאני. וראי' מהא דפסחים (ט') ונדה (ט"ו) וע"ז (מ"א) וכמ"ש המ"י כלל כ"ג ס"ק כ"ז וא"כ שני ס' דנד"ז דהו"ל תרי רובי דעדיפי מספק הרגיל * כאן חסר *