Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן סה
שאלה מק' זלאטא פאליא. וז"ל מעשה בא לפנינו והוגבה עדות כאן כדת והגיד רבי שמאי מלמד מכפר קאחאנייקי. איך שהלך לנהר עם רבי יעקב בר"ש הכהן משם לרחוץ והתחיל לשוט ונתכסה במים כל גופו רק ידיו נשארו למעלה וצעק לקרוא אותו סבור שעשה זה במכוון וכשראה שלא ענהו הלך ר' שמאי ללבוש בגדיו ולקח גם כל בגדי ר' יעקב שפשטם לפניו על שפת הנהר והכירם והוליכם לקרעטשמי בקול רעש גדול ומשם רץ שוב שנית להנהר ושלחו לאנשים היושבים מעבר הנהר היינו לר' שמואל בר' צבי פאשטריטשקר ודודו ר' ליב והלכו שלשתם לנהר ומצאוהו ע"י נכרים ותיכף כשהועלה מהנהר הכירוהו בטב"ע ממש שהיה שלם בכל ראשו ובמצחו ובחוטמו ובלחייו בלי שום הכאה והי' ממש כמו שהוא חי והיו רואים ג"כ סימנים שהיו בו שבשמאלו הי' כפוף אצבע הסמוך לקמיצה וחוטמו היו קצת עקום לצד ימין ושני שיניים שלפניו התחתונים היו שבורים ולא היו לו השני שינים אלו. ויודע בודאי שהוא בעל האשה הזאת שהיה עמו יחד מתחלת הזמן מר"ח אייר והכירו היטב בטב"ע שהוא הוא ממש ומצאוהו שלשתם והניחוהו על העגלה להביאו לביתו ומביתו נסע עמו לקברו. ע"כ עדות ר' שמאי שהוגבה פה כדת. ובטולפון הוגבה עדות בב"ד שהעידו ר' ליב הנ"ל ור' שמואל הנ"ל בשעת טביעתו לא היו רק כשהועלה מנהר ראהו שצורתו היה ממש כמו שהוא חי והסימנים היו ג"כ בו אצבע השבור ושני שיניים שבורות מלפניו בלחי התחתון ע"כ. והחבורה שלחו בכתב בזה"ל יש שני עדים שהעידו קודם שראהו שב' שיניים משורה העליונה פעדירשטי היו אויש גישלאגין מהכאת סוס. ואחד העיד שבשמאלו הי' אצבע השני פון דעם מינצטין היה בו קולקע בפרק העליון בצידו ע"כ. רק שנודע לנו ששוב הוגבה עדות בבלאזור בב"ד והגיד רבי שמואל הנ"ל שאצבע הקמיצה בשמאלו הי' כפוף ולא שבור ושיניים יודע בודאי שהי' בלחי העליון ואומר שמקודם היגיד ג"כ כך בטולפון רק שהסופר טעה וכתב בלחי התחתון ודודו רבי ליב אמר שאינו יודע באיזה אצבע ובאיזה יד וכן השיניים אינו יודע איזהו ומהחוטם אינו יודע כלל ולר' שמואל כמדומה שהוא עקום לימין. והנה ביני לביני קודם שהתירוהו לינשא מצאה את היבם והעלימה את הענין בהב"ד דסמילא ולא נודע אם בעבריינות או שהיתה סבורה שאחר כל העדות ודאי מותרת וסידרו לה חליצה כדת ואח"ז נודע להב"ד דסמילא שלא התירוה עדיין שלחו וכתבו לכאן לענין החליצה אי דמיא לההוא דהרמ"א סי' קס"ד בחולץ תוך ג"ח. ובשריותא דידה כתבו הנה בגב"ע יש הכחשה בדברי העד שאמר שהסופר טעה ושינה מלשונו על כן גבו בסמילא שוב עדות מרבי ליב הנ"ל ור' חיים מלמד שהיה אצלו מלמד שהכירוהו בט"ע גמור הם וגם הערלים והאדון ומכח הסימנים אמרו שאינם יודעים רק ששמעו מפיו בחייו שיש לו אצבע כפוף מכח נשיכת הסוס עכ"ד ושלוחם אמר שנכתב בטעות רבי חיים והוא ר' שמאי מלמד הנ"ל. עוד יש ריעותא מעדים שהעתיקו הח"ק שאחד מהעדים בא לפנינו שלא למסור הקוויטל מהחבורה ק' להאשה עד שתשלם להם כהבטחתה ושמענו שע"א משמשי החבורה הק' לקח ממנה מאומה. וגם נפלאתי מהעדים שהעידו בשעת סדור חליצה בסתם שמת אם אין בזה רמיה ח"ו. עכ"ל השאלה ותשובתה בצדה מהרב המאוה"ג דק' ז"פ:
שאלה מק' זלאטא פאליא. וז"ל מעשה בא לפנינו והוגבה עדות כאן כדת והגיד רבי שמאי מלמד מכפר קאחאנייקי. איך שהלך לנהר עם רבי יעקב בר"ש הכהן משם לרחוץ והתחיל לשוט ונתכסה במים כל גופו רק ידיו נשארו למעלה וצעק לקרוא אותו סבור שעשה זה במכוון וכשראה שלא ענהו הלך ר' שמאי ללבוש בגדיו ולקח גם כל בגדי ר' יעקב שפשטם לפניו על שפת הנהר והכירם והוליכם לקרעטשמי בקול רעש גדול ומשם רץ שוב שנית להנהר ושלחו לאנשים היושבים מעבר הנהר היינו לר' שמואל בר' צבי פאשטריטשקר ודודו ר' ליב והלכו שלשתם לנהר ומצאוהו ע"י נכרים ותיכף כשהועלה מהנהר הכירוהו בטב"ע ממש שהיה שלם בכל ראשו ובמצחו ובחוטמו ובלחייו בלי שום הכאה והי' ממש כמו שהוא חי והיו רואים ג"כ סימנים שהיו בו שבשמאלו הי' כפוף אצבע הסמוך לקמיצה וחוטמו היו קצת עקום לצד ימין ושני שיניים שלפניו התחתונים היו שבורים ולא היו לו השני שינים אלו. ויודע בודאי שהוא בעל האשה הזאת שהיה עמו יחד מתחלת הזמן מר"ח אייר והכירו היטב בטב"ע שהוא הוא ממש ומצאוהו שלשתם והניחוהו על העגלה להביאו לביתו ומביתו נסע עמו לקברו. ע"כ עדות ר' שמאי שהוגבה פה כדת. ובטולפון הוגבה עדות בב"ד שהעידו ר' ליב הנ"ל ור' שמואל הנ"ל בשעת טביעתו לא היו רק כשהועלה מנהר ראהו שצורתו היה ממש כמו שהוא חי והסימנים היו ג"כ בו אצבע השבור ושני שיניים שבורות מלפניו בלחי התחתון ע"כ. והחבורה שלחו בכתב בזה"ל יש שני עדים שהעידו קודם שראהו שב' שיניים משורה העליונה פעדירשטי היו אויש גישלאגין מהכאת סוס. ואחד העיד שבשמאלו הי' אצבע השני פון דעם מינצטין היה בו קולקע בפרק העליון בצידו ע"כ. רק שנודע לנו ששוב הוגבה עדות בבלאזור בב"ד והגיד רבי שמואל הנ"ל שאצבע הקמיצה בשמאלו הי' כפוף ולא שבור ושיניים יודע בודאי שהי' בלחי העליון ואומר שמקודם היגיד ג"כ כך בטולפון רק שהסופר טעה וכתב בלחי התחתון ודודו רבי ליב אמר שאינו יודע באיזה אצבע ובאיזה יד וכן השיניים אינו יודע איזהו ומהחוטם אינו יודע כלל ולר' שמואל כמדומה שהוא עקום לימין. והנה ביני לביני קודם שהתירוהו לינשא מצאה את היבם והעלימה את הענין בהב"ד דסמילא ולא נודע אם בעבריינות או שהיתה סבורה שאחר כל העדות ודאי מותרת וסידרו לה חליצה כדת ואח"ז נודע להב"ד דסמילא שלא התירוה עדיין שלחו וכתבו לכאן לענין החליצה אי דמיא לההוא דהרמ"א סי' קס"ד בחולץ תוך ג"ח. ובשריותא דידה כתבו הנה בגב"ע יש הכחשה בדברי העד שאמר שהסופר טעה ושינה מלשונו על כן גבו בסמילא שוב עדות מרבי ליב הנ"ל ור' חיים מלמד שהיה אצלו מלמד שהכירוהו בט"ע גמור הם וגם הערלים והאדון ומכח הסימנים אמרו שאינם יודעים רק ששמעו מפיו בחייו שיש לו אצבע כפוף מכח נשיכת הסוס עכ"ד ושלוחם אמר שנכתב בטעות רבי חיים והוא ר' שמאי מלמד הנ"ל. עוד יש ריעותא מעדים שהעתיקו הח"ק שאחד מהעדים בא לפנינו שלא למסור הקוויטל מהחבורה ק' להאשה עד שתשלם להם כהבטחתה ושמענו שע"א משמשי החבורה הק' לקח ממנה מאומה. וגם נפלאתי מהעדים שהעידו בשעת סדור חליצה בסתם שמת אם אין בזה רמיה ח"ו. עכ"ל השאלה ותשובתה בצדה מהרב המאוה"ג דק' ז"פ:
בא
הנה עדיין לא נתבאר בהגב"ע איזו דברים שצריך לידע והן האחד אם הח"ק או העדים שלהם ראו ג"כ בהנטבע שהובא לקוברו שאצלו הי' ב' שיניים משורה העליונה פעדירשטי היו אויש גישלאגין. ושהקולקע היה בו ג"כ באצבע השני פון דעם מינצטען בפרק העליון וביד שמאל. ואם הכירוהו ג"כ בטב"ע שהוא בעל האשה. והגם שאע"פ שהכירוהו בטב"ע י"ל דאינו כלום כיון דאשתהי בודאי יותר משעה אחר שהעלוהו מהנהר. מ"מ יש נפ"מ בכ"ז. ובהגב"ע לא נתבאר מזה כלל. כי לא נז' רק שהעידו קודם שראהו שב' שיניים כו' והיינו שהעידו שכן היה בבעל אשה זו. אבל איך הי' בזה הנטבע אינו מבואר עדותם כלל של הח"ק ודעימייהו. ולא נז' ג"כ שהכירוהו בטב"ע. רק מהתשו' של כת"ר נראה שהח"ק ראו בהנטבע שהובא לקוברו ג"כ הסימנים והשיניים והגולקע כמו שהעידו השני עדים קודם שראהו. והיינו מדפלפל כת"ר בתשובתו לצרף הסימנים של עדי הח"ק להטב"ע של ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל כדי שלא לחוש לבדדמי. וא"כ מזה עכצ"ל שעידי הח"ק מעידים שגם בהנטבע שהובא לקבורה היו כן הסימנים כמו שידוע להם שהיו בבעל אשה זו בחייו. ומ"מ עדיין אינו מבואר בדבריו אם עידי הח"ק הכירוהו ג"כ בטב"ע דיהיה נפ"מ מזה אף דלא חזיוהו בשעתיה. שנית לא נתבאר בהגב"ע מה האשה אומרת נידון הסימנים דהיינו השיניים אם היו אצל בעלה אויש גישלאגין בשורה העליונה כדברי עידי הח"ק. או בשורה התחתונה כעדות ר' שמאי ודעימי' תחלה. או שאינה יודעת כלל מזה וזה רחוק. וכן צריך לידע איך אומרת על הסימן שבאצבע ביד שמאל אם כעידי הח"ק או לא כ"ז צריך לידע. גם צריך לידע אולי האשה היא עצמה הכירתו כשהביאוהו מהנהר לביתו בכפר דמסתמא חזיתיה לאלתר האם הכירה היא בעצמה ג"כ שזהו בעלה ע"י הטב"ע וסימנים או אפילו ע"י טב"ע לבד. וצריך לידע מה היא אומרת בכ"ז:
הנה עדיין לא נתבאר בהגב"ע איזו דברים שצריך לידע והן האחד אם הח"ק או העדים שלהם ראו ג"כ בהנטבע שהובא לקוברו שאצלו הי' ב' שיניים משורה העליונה פעדירשטי היו אויש גישלאגין. ושהקולקע היה בו ג"כ באצבע השני פון דעם מינצטען בפרק העליון וביד שמאל. ואם הכירוהו ג"כ בטב"ע שהוא בעל האשה. והגם שאע"פ שהכירוהו בטב"ע י"ל דאינו כלום כיון דאשתהי בודאי יותר משעה אחר שהעלוהו מהנהר. מ"מ יש נפ"מ בכ"ז. ובהגב"ע לא נתבאר מזה כלל. כי לא נז' רק שהעידו קודם שראהו שב' שיניים כו' והיינו שהעידו שכן היה בבעל אשה זו. אבל איך הי' בזה הנטבע אינו מבואר עדותם כלל של הח"ק ודעימייהו. ולא נז' ג"כ שהכירוהו בטב"ע. רק מהתשו' של כת"ר נראה שהח"ק ראו בהנטבע שהובא לקוברו ג"כ הסימנים והשיניים והגולקע כמו שהעידו השני עדים קודם שראהו. והיינו מדפלפל כת"ר בתשובתו לצרף הסימנים של עדי הח"ק להטב"ע של ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל כדי שלא לחוש לבדדמי. וא"כ מזה עכצ"ל שעידי הח"ק מעידים שגם בהנטבע שהובא לקבורה היו כן הסימנים כמו שידוע להם שהיו בבעל אשה זו בחייו. ומ"מ עדיין אינו מבואר בדבריו אם עידי הח"ק הכירוהו ג"כ בטב"ע דיהיה נפ"מ מזה אף דלא חזיוהו בשעתיה. שנית לא נתבאר בהגב"ע מה האשה אומרת נידון הסימנים דהיינו השיניים אם היו אצל בעלה אויש גישלאגין בשורה העליונה כדברי עידי הח"ק. או בשורה התחתונה כעדות ר' שמאי ודעימי' תחלה. או שאינה יודעת כלל מזה וזה רחוק. וכן צריך לידע איך אומרת על הסימן שבאצבע ביד שמאל אם כעידי הח"ק או לא כ"ז צריך לידע. גם צריך לידע אולי האשה היא עצמה הכירתו כשהביאוהו מהנהר לביתו בכפר דמסתמא חזיתיה לאלתר האם הכירה היא בעצמה ג"כ שזהו בעלה ע"י הטב"ע וסימנים או אפילו ע"י טב"ע לבד. וצריך לידע מה היא אומרת בכ"ז:
גוהנה מתחלה נחקור איך הדין אם האשה אומרת שהיו הסימנים כדברי עידי הח"ק. משום דלכאורה המעשה כך שהרי נראה מהגב"ע שכן האמת כדברי עידי הח"ק כיון שגם ר' שמאי ודעימי' חזרו בב"ד דבלאזור ודסמילא מדבריהם הראשונים שהועד בב"ד דטולפון הסימנים בחילוף. וא"כ נראה שעכ"פ האמת שבבעל אשה זו כדברי עידי הח"ק. וגם זאת רחוק קצת שהאשה לא תדע איך היו הסימנים אלו בבעלה. וא"כ נראה דמסתמא אמרה האשה הסימני' כדברי עידי הח"ק. וגם יש לעיין אם העדים ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל נאמנים לחזור ולהגיד נידון הסימנים ממה שהעידו בב"ד הראשון היינו הגדת ר' שמאי בב"ד דז"פ והגדת ר' שמואל ור' ליב בטולפון שאז העידו על הסימנים בחילוף מעידי הח"ק. דלכאורה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ועיין בתשו' הר"ן סי' ל"ד הובא ב"י בח"מ סימן כ"ט וגם בתשו' נו"ב חאה"ע סי' ל"ו כ' בפשיטות שאם האשה עתה אומרת שטעתה בדברי' בין ימין לשמאל אע"פ שטעות כזה רגיל ושכיח היא לא משגחינן בה וכבר אמרה להיפך כו'. וא"כ אפשר גם בעדים הדין כן. אע"פ שיש לחלק בין האשה לעדים:
דב
והנה אם נאמר דא"י לחזור ולהגיד. א"כ לכאורה אין היתר לאשה זו ע"פ עדותם דאף שהכירוהו היטב בטב"ע שהוא בעלה מ"מ כיון שאומרים הסימנים בחילוף ממה שידוע לאשה זו שהי' בבעלה שאצלו הי' שני שיניים בשורה העליונה חסרים ולא בשורה תחתונה ולדבריהם נהפוך הוא. וא"כ זה מורה שאינו בעלה וכמ"ש הנ"ב שם וז"ל אבל איש הידוע בסימן בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן הזה פשיטא שבודאי אינו האיש הזה ואפילו הכרת מאה עדים לא יועיל ובודאי עידי שקר הם כי הסימן שבגופו להיכן אזל עכ"ל. וה"נ אם אמת כדבריהם ששני השיניים היו חסרים אצל הנטבע שנמצא בנהר בשורה התחתונה ולא בשורה העליונה א"כ פשיטא שבודאי אינו בעלה שהי' ידוע לו שני שיניים חסרים בשורה העליונה. וא"כ זה שאומרים שהכירוהו בטב"ע שהוא בעלה על כרחך שקר הוא. והגם שיכולים אנו לומר בהפך שהטב"ע אמת ובהסימנים משקרים מ"מ מספק א"א להתיר האשה. ואם לומר דה"ל ספק במשאל"ס דרבנן. זה אינו שהרי אין עדות שנטבע ממש. ועוד דכל העדות שהתחיל להיות נטבע הוא מרבי שמאי מלמד. וכיון דנמצא בעדותו שקר לדברי האשה בענין הסימני' כנ"ל והיא נאמנת לפוסלו לגבי דידה כמ"ש התוס' בב"ב פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וא"כ שוב אין לסמוך עליו כלל לגבי שריותא דידה. כי זהו גרע מספק שאפילו במשאל"ס א"א לסמוך על עדות הפסולים להעיד. ועיין במל"מ שנסתפק גבי דין חמש נשים שאין נאמנות להעידה אם נאמנים במשאל"ס ויותר נ' דאין נאמנים. עיין מרה"צ ס"ק כ"ד. וא"ת מנלן דנעשו פסולים לעדות אצלה דהא השקר בענין הסימנים אינו נפ"מ אם הט"ע אמת. וא"כ גם לדבריה יוכל להיות שהשקר שלהם הוא בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות. ומדוע יפסלו לעדות אפילו לגבי דידה עי"ז. די"ל שאין העד נפסל על ידי עדות שקר אא"כ העיד שקר בדבר שנפ"מ לדינא משא"כ בדבר שאין נפ"מ כלל אף ששיקר אינו נפסל לעדות וכן ראיתי בתשובת ב"א חאה"ע סי' כ"ד (בד"ה וראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ס"ו) ע"ש שכ' ועל השקר שאמר אמרינן איזה אמתלא כו'. אך יש לי על דבריו תמיה מסוגית הש"ס שלהי שבועות (דמ"ח ע"א) באחד אומר גבוה הלבנה הי' ג' מרדעות ואחד אומר חמשה דאין מצטרפין שניהם יחד לעדות אחרת משום דממ"נ א' פסול משום ששיקר בעדותו. והרי התם ליכא ממנ"פ שבודאי שיקר רק בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות דהא גם לדברי העד המכחישו היה הלבנה נראית וא"כ שוב א"צ יותר לדינא וא"כ לא אמר שקר רק על הגובה שזה אינו נפ"מ כלל בגוף הענין באמת רק שהוא מהבדיקות ואפ"ה פסול לעדות משום שאמר שקר כזה. כיון שאמרו במזיד. ואע"פ דבגוף העדות א' מסייע לחבירו שהעדות אמת. ופשיטא דשקר דנד"ז בענין הסימנים אף שאין צריכים להם אם הטב"ע אמת לא גרע מנידון גובה הלבנה. וא"כ כמו דהתם נפסל ע"י שקר הנ"ל ה"נ הכא י"ל שנפסל לגבי דידה ע"י ששיקר בהסימנים לדבריה. ושוב אין להאמינו כלל על הטב"ע ג"כ כמו התם דאין מצטרפין אפילו לעדות אחרת. ואף שחלילה לנו לומר על אנשים כשרים פסולי עדות ח"ו הס מלהזכיר כי ודאי הן כשרים לעדות. רק לגבי עדות שלה הדברים אמורים. שלדבריה הם פסולים והודאת בע"ד יכול לפסול לו עדים אפילו אם הם כמשה ואהרן. וכדמוכח מהסוגיא פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וכמבואר בש"ע ח"מ סימן מ"ג ס"ט אע"פ שהוא גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל כו' וכמשי"ת עוד לקמן ולא מפני זה נוציא לעז על משה ואהרן ח"ו אלא דלגבי הלוה אינן נאמנים כי הודאת בע"ד יותר ממאה עדים הוא וה"נ י"ל כן בנד"ז. ואין להקל עפמ"ש חי' הר"ן פז"ב דגבי עד אומר מנה ועד אומר מאתיים דקיי"ל יש בכלל מאתים מנה היינו דוקא כשאין התובע מכחישם מפני שכשמכחישם יכול לפסול העדות שיהי' לזכותו. אבל גבי ע"א אומר מנה שחור וע"א אומר מנה לבן אף שהתובע אומר ג"כ רק מנה שחור מ"מ עדותן קיימת כשם שאינה הכחשה לענין העדים עצמן. ולא אמרינן הרי לדברי בע"ד נפסל העד האומר מנה לבן. דהתם דייקא בהכחשה כזו אמרינן כן שהיא הכחש' בדיקות ולא מגוף העדות כלל. אמרינן דלא הוי הכחשה משום שאין דרך העדות בד"מ לדקדק בזה כ"כ ע"כ לא חשדינן ליה כלל למשקר. וכיון שהתובע מסייעו בגוף העדות המנה אין זה הכחשה. משא"כ בנ"ד הסימנים הן הן גוף העדות שמסייעי' להכירו עי"ז שהוא הוא בעלה. ל"ד כלל לבדיקות וה"ל כמו מנה ומאתים שאם התובע אומר ג"כ מנה פוסל העד האומר מאתים אף על המנה שתובע ואינו נאמן כלל אף שהתובע עצמו הפוסלו במנה השני מסייעו במנה האחד עכ"ז אינו נאמן גם על המנה האחד להר"ן. וה"נ דכוותה. ואף להראב"ד שם דנאמן על המנה הא' זהו מטעם שהתובע המכחישו במנה הב' מסייעו במנה הא' וא"כ אמרינן ממנ"פ עי' שט"מ פ"ב דכתובות דלקמן. אבל בנ"ד שהאשה מכחישתם על הסימנים אינו מסייעתם על היכר הטב"ע אינן נאמנים אף להראב"ד. מיהו אם היא ג"כ מעידה אטב"ע י"ל דנאמנים להראב"ד. ויש לחלק דדוקא כשעד אחד אומר מנה כהתובע אז גם שע"א אומר מאתים נאמן על מנה משום ממנ"פ הנ"ל שבשט"מ. משא"כ בשני העדים אומרים מאתים והתובע אומר מנה י"ל שאינו גובה אפילו מנה כדמשמע פי"נ (דקכ"ח ע"ב) דאל"כ למה צריך הלוה לישבע ע"ש. ונד"ז דומה לשני העדים אומרים מאתים והתובע היא האשה אומרת מנה. מיהו הכא יש לומר דהאשה עצמה ה"ל כעד כיון דנאמנת לומר מת בעלה או הכרתיו ולכן אם האשה מעידה גם כן שהכירתו בטב"ע יש לומר דמותרת לכ"ע. ועיין לקמן סוף תשובה זו. אך לפי שבג"ע לא נז' שהכירה האשה ג"כ אותו בטב"ע ולכן צריך לדון תחלה איך הדין אם האשה לא ראתה אותו כלל:
והנה אם נאמר דא"י לחזור ולהגיד. א"כ לכאורה אין היתר לאשה זו ע"פ עדותם דאף שהכירוהו היטב בטב"ע שהוא בעלה מ"מ כיון שאומרים הסימנים בחילוף ממה שידוע לאשה זו שהי' בבעלה שאצלו הי' שני שיניים בשורה העליונה חסרים ולא בשורה תחתונה ולדבריהם נהפוך הוא. וא"כ זה מורה שאינו בעלה וכמ"ש הנ"ב שם וז"ל אבל איש הידוע בסימן בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן הזה פשיטא שבודאי אינו האיש הזה ואפילו הכרת מאה עדים לא יועיל ובודאי עידי שקר הם כי הסימן שבגופו להיכן אזל עכ"ל. וה"נ אם אמת כדבריהם ששני השיניים היו חסרים אצל הנטבע שנמצא בנהר בשורה התחתונה ולא בשורה העליונה א"כ פשיטא שבודאי אינו בעלה שהי' ידוע לו שני שיניים חסרים בשורה העליונה. וא"כ זה שאומרים שהכירוהו בטב"ע שהוא בעלה על כרחך שקר הוא. והגם שיכולים אנו לומר בהפך שהטב"ע אמת ובהסימנים משקרים מ"מ מספק א"א להתיר האשה. ואם לומר דה"ל ספק במשאל"ס דרבנן. זה אינו שהרי אין עדות שנטבע ממש. ועוד דכל העדות שהתחיל להיות נטבע הוא מרבי שמאי מלמד. וכיון דנמצא בעדותו שקר לדברי האשה בענין הסימני' כנ"ל והיא נאמנת לפוסלו לגבי דידה כמ"ש התוס' בב"ב פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וא"כ שוב אין לסמוך עליו כלל לגבי שריותא דידה. כי זהו גרע מספק שאפילו במשאל"ס א"א לסמוך על עדות הפסולים להעיד. ועיין במל"מ שנסתפק גבי דין חמש נשים שאין נאמנות להעידה אם נאמנים במשאל"ס ויותר נ' דאין נאמנים. עיין מרה"צ ס"ק כ"ד. וא"ת מנלן דנעשו פסולים לעדות אצלה דהא השקר בענין הסימנים אינו נפ"מ אם הט"ע אמת. וא"כ גם לדבריה יוכל להיות שהשקר שלהם הוא בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות. ומדוע יפסלו לעדות אפילו לגבי דידה עי"ז. די"ל שאין העד נפסל על ידי עדות שקר אא"כ העיד שקר בדבר שנפ"מ לדינא משא"כ בדבר שאין נפ"מ כלל אף ששיקר אינו נפסל לעדות וכן ראיתי בתשובת ב"א חאה"ע סי' כ"ד (בד"ה וראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ס"ו) ע"ש שכ' ועל השקר שאמר אמרינן איזה אמתלא כו'. אך יש לי על דבריו תמיה מסוגית הש"ס שלהי שבועות (דמ"ח ע"א) באחד אומר גבוה הלבנה הי' ג' מרדעות ואחד אומר חמשה דאין מצטרפין שניהם יחד לעדות אחרת משום דממ"נ א' פסול משום ששיקר בעדותו. והרי התם ליכא ממנ"פ שבודאי שיקר רק בדבר שאין נפ"מ כלל בגוף העדות דהא גם לדברי העד המכחישו היה הלבנה נראית וא"כ שוב א"צ יותר לדינא וא"כ לא אמר שקר רק על הגובה שזה אינו נפ"מ כלל בגוף הענין באמת רק שהוא מהבדיקות ואפ"ה פסול לעדות משום שאמר שקר כזה. כיון שאמרו במזיד. ואע"פ דבגוף העדות א' מסייע לחבירו שהעדות אמת. ופשיטא דשקר דנד"ז בענין הסימנים אף שאין צריכים להם אם הטב"ע אמת לא גרע מנידון גובה הלבנה. וא"כ כמו דהתם נפסל ע"י שקר הנ"ל ה"נ הכא י"ל שנפסל לגבי דידה ע"י ששיקר בהסימנים לדבריה. ושוב אין להאמינו כלל על הטב"ע ג"כ כמו התם דאין מצטרפין אפילו לעדות אחרת. ואף שחלילה לנו לומר על אנשים כשרים פסולי עדות ח"ו הס מלהזכיר כי ודאי הן כשרים לעדות. רק לגבי עדות שלה הדברים אמורים. שלדבריה הם פסולים והודאת בע"ד יכול לפסול לו עדים אפילו אם הם כמשה ואהרן. וכדמוכח מהסוגיא פי"נ (דקכ"ח ע"ב). וכמבואר בש"ע ח"מ סימן מ"ג ס"ט אע"פ שהוא גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל כו' וכמשי"ת עוד לקמן ולא מפני זה נוציא לעז על משה ואהרן ח"ו אלא דלגבי הלוה אינן נאמנים כי הודאת בע"ד יותר ממאה עדים הוא וה"נ י"ל כן בנד"ז. ואין להקל עפמ"ש חי' הר"ן פז"ב דגבי עד אומר מנה ועד אומר מאתיים דקיי"ל יש בכלל מאתים מנה היינו דוקא כשאין התובע מכחישם מפני שכשמכחישם יכול לפסול העדות שיהי' לזכותו. אבל גבי ע"א אומר מנה שחור וע"א אומר מנה לבן אף שהתובע אומר ג"כ רק מנה שחור מ"מ עדותן קיימת כשם שאינה הכחשה לענין העדים עצמן. ולא אמרינן הרי לדברי בע"ד נפסל העד האומר מנה לבן. דהתם דייקא בהכחשה כזו אמרינן כן שהיא הכחש' בדיקות ולא מגוף העדות כלל. אמרינן דלא הוי הכחשה משום שאין דרך העדות בד"מ לדקדק בזה כ"כ ע"כ לא חשדינן ליה כלל למשקר. וכיון שהתובע מסייעו בגוף העדות המנה אין זה הכחשה. משא"כ בנ"ד הסימנים הן הן גוף העדות שמסייעי' להכירו עי"ז שהוא הוא בעלה. ל"ד כלל לבדיקות וה"ל כמו מנה ומאתים שאם התובע אומר ג"כ מנה פוסל העד האומר מאתים אף על המנה שתובע ואינו נאמן כלל אף שהתובע עצמו הפוסלו במנה השני מסייעו במנה האחד עכ"ז אינו נאמן גם על המנה האחד להר"ן. וה"נ דכוותה. ואף להראב"ד שם דנאמן על המנה הא' זהו מטעם שהתובע המכחישו במנה הב' מסייעו במנה הא' וא"כ אמרינן ממנ"פ עי' שט"מ פ"ב דכתובות דלקמן. אבל בנ"ד שהאשה מכחישתם על הסימנים אינו מסייעתם על היכר הטב"ע אינן נאמנים אף להראב"ד. מיהו אם היא ג"כ מעידה אטב"ע י"ל דנאמנים להראב"ד. ויש לחלק דדוקא כשעד אחד אומר מנה כהתובע אז גם שע"א אומר מאתים נאמן על מנה משום ממנ"פ הנ"ל שבשט"מ. משא"כ בשני העדים אומרים מאתים והתובע אומר מנה י"ל שאינו גובה אפילו מנה כדמשמע פי"נ (דקכ"ח ע"ב) דאל"כ למה צריך הלוה לישבע ע"ש. ונד"ז דומה לשני העדים אומרים מאתים והתובע היא האשה אומרת מנה. מיהו הכא יש לומר דהאשה עצמה ה"ל כעד כיון דנאמנת לומר מת בעלה או הכרתיו ולכן אם האשה מעידה גם כן שהכירתו בטב"ע יש לומר דמותרת לכ"ע. ועיין לקמן סוף תשובה זו. אך לפי שבג"ע לא נז' שהכירה האשה ג"כ אותו בטב"ע ולכן צריך לדון תחלה איך הדין אם האשה לא ראתה אותו כלל:
הג
והנה יש לצדד להקל משום שי"ל דבהכחשה כזו שבין האשה להעדים אפילו לדבריה אין עלינו להחזיקם לשקרנים רק שטעו. וכמ"ש כת"ר שבין שורה עליונה של השיניים לשורה תחתונה עבידי דטעו. כמו בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה שבגמ' פז"ב ובהריב"ש בתשו' סי' רס"ו והוא משטת הר"ן פז"ב דכתב וז"ל שאע"פ שהן מכחישים א"ע בחקירות התם ה"ט שע"י שהן מקומות קרובים הוא הצד הקולא בד"מ שאין העדים מדקדקים כ"כ בד"מ עכ"ל הר"ן. וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ג דבין דיוטא עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי מאחר שראה ב' המקומות בבת אחת ולפ"ז כ"ש בנ"ד דאיכא למיטעי טפי בין למעלה מן העין ולמטה עכ"ל המ"ב. וכיון דהכי הוא דאפילו לדבריה אין לפוסלם מעדות לגבי דידה ג"כ כיון שיש לתלות בטעות א"כ אין לנו לחוש רק באופן זה דנאמר כיון שעכ"פ ממנ"פ טעו בהסימנים א"כ מאן לימא לן דהטעות הי' בהסימני' אבל בטב"ע לא טעו כלל דילמא להפך שבטב"ע טעו ולא בהסימני' וא"כ איש אחר הוא ולא בעלה. וחשש זה י"ל שאינו חשש כלל מכמה טעמים חדא דבשלמא את"ל שטעו בשיניים משורה עליונה לשורה תחתונה כיון דעבידי דטעו אינשי בהכי שפיר לא נפסלו לעדות גם לגבי דידה אבל את"ל שטעו בהטב"ע זה הוא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל דהא על טב"ע סמכינן בד"נ וקטלינן גברא. וא"כ בזה א"א לתלות בטעות אלא בשקר במזיד. ומנלן לפסול עדים ולהחזיקם בשקרנים בכדי. כיון שי"ל שלא שיקרו כלל רק שטעו בין שורה עליונה לתחתונה. ועוד דאף את"ל שגם בטב"ע יוכל ליפול הטעות ג"כ מ"מ פשיטא ופשיטא דשכיח טובא טפי שיפול הטעות בהשיניים דהרי עיקר העדות הוא על הטב"ע והכרת פנים ובזה אדם נותן עיניו וגם הטעות בזה לא יוכל ליפול רק על צד מקרה הבלתי שכיחא כלל. משא"כ סימני השיניים הוא דבר טפל לגבי הטב"ע וגם הטעות שכיח ע"ז משורה עליונה לשורה תחתונה. וא"כ ודאי שכיח טובא שהטעות יהי' בענין השיניים ממה שנאמר שהטעות הי' בטב"ע. וכיון שכן ה"ז דומה למ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ה וז"ל דעל כרחן טעה שהרי דבריו מכחישים זה את זה אם הוא רביעי בשבת הוא כ"א לחדש ואם הוא עשרים לחודש כמו שכתב הוא יום שלישי בשבת וע"כ טעה או בקביעות החודש או בין יום ג' בשבת ליום ד' וכיון דבימי השבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך על כרחן תלינן טעותיה בקביעות החדש ואין כאן הכחשה כלל והגט כשר עכ"ל וע"ש שכתב דאף בדיני נפשות סמכינן ע"ז ואם זינתה בשלישי תיהרג ע"ש. והובאה להלכה בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ו סעי' כ"א. וכש"כ שי"ל כן יותר בנד"ז דבהטב"ע בפנים לא שכיחי אינשי דטעו מה גם שמפליגי' בגב"ע שהי' כמו שהוא חי ושהכירוהו ג"כ הנכרים והאדון ואין ספק שלא חיישי' דטעו כ"כ אנשים רבים. וא"כ ע"כ תלינן הטעות שלהם בהשיניים וטעו בזה רק הנך שני אנשים או שלשה לבד. דהא באומדנא אזלינן בתר רוב דיעות. וא"כ כמו"כ מוטב לתלות הטעות בשלשה מבעשרה וגם לתלות הטעות בדבר שעלול הטעות מבדבר דלא שכיח כלל וכלל הטעות בו. וגם לתלות הטעות בדבר שראו אותו פ"א או שנים כמו השיניים מבדבר שהביטו בו הרבה היינו הטב"ע בפניו שבודאי שעות הרבה הביטו עליו אנשים. ולכן אפילו להריב"ש שהביא הרמ"א באה"ע שם בהג"ה דפליג על הרא"ש י"ל דיודה בנ"ד דהתם ה"ט דפליג משום דס"ל שעיקר הזמן שכותבים בגט הוא ימי החודש כו' ע"ש בתשו' הריב"ש. משא"כ הכא נהפוך הוא דעיקר העדות הוא הטב"ע כנ"ל:
והנה יש לצדד להקל משום שי"ל דבהכחשה כזו שבין האשה להעדים אפילו לדבריה אין עלינו להחזיקם לשקרנים רק שטעו. וכמ"ש כת"ר שבין שורה עליונה של השיניים לשורה תחתונה עבידי דטעו. כמו בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה שבגמ' פז"ב ובהריב"ש בתשו' סי' רס"ו והוא משטת הר"ן פז"ב דכתב וז"ל שאע"פ שהן מכחישים א"ע בחקירות התם ה"ט שע"י שהן מקומות קרובים הוא הצד הקולא בד"מ שאין העדים מדקדקים כ"כ בד"מ עכ"ל הר"ן. וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ג דבין דיוטא עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי מאחר שראה ב' המקומות בבת אחת ולפ"ז כ"ש בנ"ד דאיכא למיטעי טפי בין למעלה מן העין ולמטה עכ"ל המ"ב. וכיון דהכי הוא דאפילו לדבריה אין לפוסלם מעדות לגבי דידה ג"כ כיון שיש לתלות בטעות א"כ אין לנו לחוש רק באופן זה דנאמר כיון שעכ"פ ממנ"פ טעו בהסימנים א"כ מאן לימא לן דהטעות הי' בהסימני' אבל בטב"ע לא טעו כלל דילמא להפך שבטב"ע טעו ולא בהסימני' וא"כ איש אחר הוא ולא בעלה. וחשש זה י"ל שאינו חשש כלל מכמה טעמים חדא דבשלמא את"ל שטעו בשיניים משורה עליונה לשורה תחתונה כיון דעבידי דטעו אינשי בהכי שפיר לא נפסלו לעדות גם לגבי דידה אבל את"ל שטעו בהטב"ע זה הוא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל דהא על טב"ע סמכינן בד"נ וקטלינן גברא. וא"כ בזה א"א לתלות בטעות אלא בשקר במזיד. ומנלן לפסול עדים ולהחזיקם בשקרנים בכדי. כיון שי"ל שלא שיקרו כלל רק שטעו בין שורה עליונה לתחתונה. ועוד דאף את"ל שגם בטב"ע יוכל ליפול הטעות ג"כ מ"מ פשיטא ופשיטא דשכיח טובא טפי שיפול הטעות בהשיניים דהרי עיקר העדות הוא על הטב"ע והכרת פנים ובזה אדם נותן עיניו וגם הטעות בזה לא יוכל ליפול רק על צד מקרה הבלתי שכיחא כלל. משא"כ סימני השיניים הוא דבר טפל לגבי הטב"ע וגם הטעות שכיח ע"ז משורה עליונה לשורה תחתונה. וא"כ ודאי שכיח טובא שהטעות יהי' בענין השיניים ממה שנאמר שהטעות הי' בטב"ע. וכיון שכן ה"ז דומה למ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ה וז"ל דעל כרחן טעה שהרי דבריו מכחישים זה את זה אם הוא רביעי בשבת הוא כ"א לחדש ואם הוא עשרים לחודש כמו שכתב הוא יום שלישי בשבת וע"כ טעה או בקביעות החודש או בין יום ג' בשבת ליום ד' וכיון דבימי השבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך על כרחן תלינן טעותיה בקביעות החדש ואין כאן הכחשה כלל והגט כשר עכ"ל וע"ש שכתב דאף בדיני נפשות סמכינן ע"ז ואם זינתה בשלישי תיהרג ע"ש. והובאה להלכה בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ו סעי' כ"א. וכש"כ שי"ל כן יותר בנד"ז דבהטב"ע בפנים לא שכיחי אינשי דטעו מה גם שמפליגי' בגב"ע שהי' כמו שהוא חי ושהכירוהו ג"כ הנכרים והאדון ואין ספק שלא חיישי' דטעו כ"כ אנשים רבים. וא"כ ע"כ תלינן הטעות שלהם בהשיניים וטעו בזה רק הנך שני אנשים או שלשה לבד. דהא באומדנא אזלינן בתר רוב דיעות. וא"כ כמו"כ מוטב לתלות הטעות בשלשה מבעשרה וגם לתלות הטעות בדבר שעלול הטעות מבדבר דלא שכיח כלל וכלל הטעות בו. וגם לתלות הטעות בדבר שראו אותו פ"א או שנים כמו השיניים מבדבר שהביטו בו הרבה היינו הטב"ע בפניו שבודאי שעות הרבה הביטו עליו אנשים. ולכן אפילו להריב"ש שהביא הרמ"א באה"ע שם בהג"ה דפליג על הרא"ש י"ל דיודה בנ"ד דהתם ה"ט דפליג משום דס"ל שעיקר הזמן שכותבים בגט הוא ימי החודש כו' ע"ש בתשו' הריב"ש. משא"כ הכא נהפוך הוא דעיקר העדות הוא הטב"ע כנ"ל:
וד
מיהו קשה לי על סברא זו שכתבנו דתלינן שטעו בהסימנים ולא שאמרו שקר וכמו בדיוטות לפי' הריב"ש והר"ן. וכיון דממ"נ טעו כו' כנ"ל. ויש להקשות על זה מתשובת הריב"ש עצמו סי' שפ"ה ומדברי מהרש"א רפ"ה דסנהדרין שמדבריהם מוכח דלא תלינן בטעות אלא בשקר דז"ל מהרש"א ועוד נ"ל דאין לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא אלא בב' עדים שא' אומר בב' לחדש וא' אומר בג' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולין שאחד מהם טעה בעיבורא דירחא אבל בכת אחת שאמרו בב' אין אנו תולין שטעו בעיבורא דירחא ונעשה בג' כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה הזה שנעשה בג' וזה נ"ל ברור ומוכח מדברי התוספות כו' עכ"ל. הרי שיש לפנינו שני דרכים הא' לקיים עדותן שאמת היה המעשה הזה שמעידין שפלוני לוה מפלוני או בד"נ. ואם מפני שכת אחרת אומרים להן עמנו הייתם בב' לחודש י"ל שכת הראשונה המעידין על המעשה טעו בעיבורא דירחא שהוא טעות המצוי מאד כמ"ש בגמרא. הב' שלא לתלות בטעות כ"א ששקר העידו לגמרי. וס"ל למהרש"א דשבקינן אופן הא' ולא תלינן בטעות כ"א בשקר. והטעם דלא תלינן בטעות אלא בב' עדים שאחד אומר בב' לחודש כו'. ביאור דבריו הוא דהתם כיון שמאותו מקום שנמשך ההכחשה משם נמשך סיוע שגוף העדות אמת מש"ה א"א לנו לומר שהמעשה שקר לגמרי דמהכ"ת תאמר כן מפני שהשני מכחישו בזמן שמזה לבד נמשך ההכחשה הרי הפה שאסר והכחיש הזמן הוא הפה שהתיר וסייע שהמעשה אמת רק שהיה בג' לחודש. ומש"ה תלינן שענין ההכחשה בזמן הוא טעות בעיבורא דירחא. אבל כשכת א' אמרו ב' וכת השני' המכחשת אותם על הזמן אין מסייעי' שהמעשה אמת אין תולין כלל בטעות כו' ודומה לזה כתבו הרבה אחרונים (עיין לקמן) דלמאן דס"ל עדות המכחשת זא"ז בחקירות כשרים בעדות אשה שמת בעלה וכמו בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כו' ה"ה בחקירות דזמן ומקום. אך היינו כשזה המכחישו בחקירות מסייעו שהמעשה אמת. אבל כשמכחישו בחקירות לבד ואינו מסייעו שהמעשה אמת בטלה עדותו ולא תלינן בטעות. רק שלפ"ד מהרש"א הדין כן בד"מ וד"נ אפילו בהכחשה בימי החודש הגם דעבידי דטעו. ונ"ל עוד קצת ראיה לדבריו ממ"ש השט"מ פ"ב דכתובות (ד"ל ע"ג) וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל הקשו בתוספות היכא אמרינן דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול הוא והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כו' ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעמידו כאשת איש עדות גמורה ועדות זה שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. והדברים צריכים ביאור דהכא לא מיירי שמתחלה העידו שני העדים שהיא אשת איש ואחר זמן העיד א' מהן שנתגרשה והשני מכחישו דא"כ פשיטא שאין בדבריו כלום להחזיקה בגרושה. אלא הכא מיירי שעדיין לא הוחזקה בא"א כ"א עתה שבאו שני עדים א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה וע"ז פסקינן כיון שמדברי שניהם עתה מבואר שהיתה א"א א"כ האומר נתגרשה ה"ל חד כו'. וא"כ קשה איך תחזיקם בא"א ע"פ שני עדים דממ"נ א' פסול. וא"כ מה הועיל השט"מ באמרו כבר היתה עדותם כו' הלא בעדות זו ממש שמעידין שא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אנו רוצים להחזיקה בא"א. אלא עכצ"ל דה"פ דכוונתו דדין שני עדים שבקצת העדות הן שוין שניהן ובקצת העדות מכחישים זא"ז כמו בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דשניהן שוין בעדות בהנשואין שהיתה א"א רק בהגרושין הם מכחישים זא"ז וכן ע"א אומר מנה וע"א אומר מאתים שבמנה א' הן שוין ובמנה הב' מכחישין זא"ז אז אע"פ דמכאן ולהבא אין מצטרפין יחד לעדות אחרת כיון דממ"נ א' מהן פסול ע"י הכחשה גדולה זו שבהגרושין או במנה הב' מ"מ היינו דוקא להבא. אבל בזו העדות שהעידו בהמקצת שהן שוין היינו בהנשואין שהיתה א"א או במנה הא' מקבלין עדותן. ועכצ"ל הטעם משום דכיון שמהדבר שנמשך החשש לומר שממנ"פ הא' פסול לעדות הנה מהדברים האלה עצמן ממש נמשך סיוע שהמקצת עדותו אמת. שהרי א"א לומר שהא' פסול לעדות רק משום שמשקר בנתגרשה או בלא נתגרשה א"כ מזה מוכח שהנשואין אמת וכן במנה ומאתים. מש"ה מקיימין אותן המקצת עדות. אבל בעדות אחרת לא שייך לומר כן דאע"ג שי"ל ג"כ הרי פיסול א' מהן לעדות לא נמשך רק מהשני והרי הוא מסייעו בעדות זו. דמ"מ אין כאן רק ע"א כשר ואע"פ שפיסול של זה נמשך רק מזה מאי דהוה הוה. כיון שכבר נפסל א' מהן א"כ בעדות זו אין כאן רק ע"א כשר. אבל באותה עדות שאנו באין לומר שע"א מהן נעשה פסול ע"י הכחשה דהגרושין הרי מהדבר הזה ממש נמשך שהנשואין אמת כנ"ל. דבין שתאמר שהאומר נתגרשה משקר ובאמת לא נתגרשה הרי עכ"פ היתה א"א וכן להפך. וכך י"ל במנה ומאתים דהכחשה דמנה ב' הכחשה זו מסייע שהמנה הא' אמת ע"כ לא מבטלין עדותן בזו אע"פ שממנ"פ א' נעשה פסול ע"י הכחשה זו. ועיין בב"ש סי' קנ"ב סק"ט מ"ש בשם הרמב"ם ונצטרך לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשטת השט"מ וכ"כ בתשו' ב"א סי' כ"ד דהרמב"ם ס"ל כהשט"מ הנ"ל. וכיון שלמדנו מזה דהיכא שההכחשה מסייע להעדות מקיימין העדות משא"כ בעדות אחרת מזה יש סיוע לסברת מהרש"א הנ"ל דהיכא שמכחישי' זא"ז בימי החדש לא תלינן בטעות אלא כשהמכחישו מסייעו בגוף העדות דאז כיון שממקום שבאת להכחישו משם אתה מסייע לו שהעדות אמת ע"כ מקיימין סהדותי' ותלינן ההכחשה בטעות אבל כשכת השני המכחישי' אותן בימי החדש אין מסייעין להן שהמעשה אמת מבטלינן סהדותייהו ולא מצו למימר טעינו בעיבורא דירחא. ולפ"ז אין ראיה ג"כ מהא דדיוטא עליונה ודיוטא תחתונה דתלינן בטעות לפי' הר"ן וריב"ש לנדון זה דהתם הטעם ג"כ כיון ששניהם מעידי' שההלוואה אמת רק שמכחישי' זא"ז בהדיוטות ה"ל כא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג'. משא"כ אם שני עדים אמרו בדיוטא תחתונה הלוהו יום פ' ובאו שני' והזימום לומר עמנו הייתם בדיוטא עליונה י"ל דלא תלינן בטעות ולומר שמ"מ המעשה אמת שבדיוטא עליונה הי' ההלוואה וטעו הראשונים בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה זה לא תלינן כיון שהשני עדים השניי' אין מסייעי' אותם שהמעשה אמת. ולפ"ז בנד"ז ג"כ שהג' עדים ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל העידו על הטב"ע וסימן השיניים והאצבע והם מוכחשים על הסימני' מפי האשה עצמה ואותו המכחיש אינו מסייע שהטב"ע אמת א"כ לא תלינן בטעות בהסימני' כמו דלא תלינן בטעות בשיפורא דירחא בכה"ג כנ"ל. וא"כ שוב אינן נאמנים גם על הטב"ע וכמו שנתבאר למעלה (אות ב'):
מיהו קשה לי על סברא זו שכתבנו דתלינן שטעו בהסימנים ולא שאמרו שקר וכמו בדיוטות לפי' הריב"ש והר"ן. וכיון דממ"נ טעו כו' כנ"ל. ויש להקשות על זה מתשובת הריב"ש עצמו סי' שפ"ה ומדברי מהרש"א רפ"ה דסנהדרין שמדבריהם מוכח דלא תלינן בטעות אלא בשקר דז"ל מהרש"א ועוד נ"ל דאין לנו לומר דטעו בעיבורא דירחא אלא בב' עדים שא' אומר בב' לחדש וא' אומר בג' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולין שאחד מהם טעה בעיבורא דירחא אבל בכת אחת שאמרו בב' אין אנו תולין שטעו בעיבורא דירחא ונעשה בג' כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה הזה שנעשה בג' וזה נ"ל ברור ומוכח מדברי התוספות כו' עכ"ל. הרי שיש לפנינו שני דרכים הא' לקיים עדותן שאמת היה המעשה הזה שמעידין שפלוני לוה מפלוני או בד"נ. ואם מפני שכת אחרת אומרים להן עמנו הייתם בב' לחודש י"ל שכת הראשונה המעידין על המעשה טעו בעיבורא דירחא שהוא טעות המצוי מאד כמ"ש בגמרא. הב' שלא לתלות בטעות כ"א ששקר העידו לגמרי. וס"ל למהרש"א דשבקינן אופן הא' ולא תלינן בטעות כ"א בשקר. והטעם דלא תלינן בטעות אלא בב' עדים שאחד אומר בב' לחודש כו'. ביאור דבריו הוא דהתם כיון שמאותו מקום שנמשך ההכחשה משם נמשך סיוע שגוף העדות אמת מש"ה א"א לנו לומר שהמעשה שקר לגמרי דמהכ"ת תאמר כן מפני שהשני מכחישו בזמן שמזה לבד נמשך ההכחשה הרי הפה שאסר והכחיש הזמן הוא הפה שהתיר וסייע שהמעשה אמת רק שהיה בג' לחודש. ומש"ה תלינן שענין ההכחשה בזמן הוא טעות בעיבורא דירחא. אבל כשכת א' אמרו ב' וכת השני' המכחשת אותם על הזמן אין מסייעי' שהמעשה אמת אין תולין כלל בטעות כו' ודומה לזה כתבו הרבה אחרונים (עיין לקמן) דלמאן דס"ל עדות המכחשת זא"ז בחקירות כשרים בעדות אשה שמת בעלה וכמו בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג כו' ה"ה בחקירות דזמן ומקום. אך היינו כשזה המכחישו בחקירות מסייעו שהמעשה אמת. אבל כשמכחישו בחקירות לבד ואינו מסייעו שהמעשה אמת בטלה עדותו ולא תלינן בטעות. רק שלפ"ד מהרש"א הדין כן בד"מ וד"נ אפילו בהכחשה בימי החודש הגם דעבידי דטעו. ונ"ל עוד קצת ראיה לדבריו ממ"ש השט"מ פ"ב דכתובות (ד"ל ע"ג) וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל הקשו בתוספות היכא אמרינן דתרווייהו באשת איש קא מסהדי והא עדות מוכחשת היא וחד מהני פסול הוא והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כו' ע"כ אפשר לומר דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת הני מילי להבא אבל למפרע לא מפסלי והכא כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעמידו כאשת איש עדות גמורה ועדות זה שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא דנשואין לאו בגרושין מתלו דתרתי מילי נינהו עכ"ל. והדברים צריכים ביאור דהכא לא מיירי שמתחלה העידו שני העדים שהיא אשת איש ואחר זמן העיד א' מהן שנתגרשה והשני מכחישו דא"כ פשיטא שאין בדבריו כלום להחזיקה בגרושה. אלא הכא מיירי שעדיין לא הוחזקה בא"א כ"א עתה שבאו שני עדים א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה וע"ז פסקינן כיון שמדברי שניהם עתה מבואר שהיתה א"א א"כ האומר נתגרשה ה"ל חד כו'. וא"כ קשה איך תחזיקם בא"א ע"פ שני עדים דממ"נ א' פסול. וא"כ מה הועיל השט"מ באמרו כבר היתה עדותם כו' הלא בעדות זו ממש שמעידין שא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אנו רוצים להחזיקה בא"א. אלא עכצ"ל דה"פ דכוונתו דדין שני עדים שבקצת העדות הן שוין שניהן ובקצת העדות מכחישים זא"ז כמו בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דשניהן שוין בעדות בהנשואין שהיתה א"א רק בהגרושין הם מכחישים זא"ז וכן ע"א אומר מנה וע"א אומר מאתים שבמנה א' הן שוין ובמנה הב' מכחישין זא"ז אז אע"פ דמכאן ולהבא אין מצטרפין יחד לעדות אחרת כיון דממ"נ א' מהן פסול ע"י הכחשה גדולה זו שבהגרושין או במנה הב' מ"מ היינו דוקא להבא. אבל בזו העדות שהעידו בהמקצת שהן שוין היינו בהנשואין שהיתה א"א או במנה הא' מקבלין עדותן. ועכצ"ל הטעם משום דכיון שמהדבר שנמשך החשש לומר שממנ"פ הא' פסול לעדות הנה מהדברים האלה עצמן ממש נמשך סיוע שהמקצת עדותו אמת. שהרי א"א לומר שהא' פסול לעדות רק משום שמשקר בנתגרשה או בלא נתגרשה א"כ מזה מוכח שהנשואין אמת וכן במנה ומאתים. מש"ה מקיימין אותן המקצת עדות. אבל בעדות אחרת לא שייך לומר כן דאע"ג שי"ל ג"כ הרי פיסול א' מהן לעדות לא נמשך רק מהשני והרי הוא מסייעו בעדות זו. דמ"מ אין כאן רק ע"א כשר ואע"פ שפיסול של זה נמשך רק מזה מאי דהוה הוה. כיון שכבר נפסל א' מהן א"כ בעדות זו אין כאן רק ע"א כשר. אבל באותה עדות שאנו באין לומר שע"א מהן נעשה פסול ע"י הכחשה דהגרושין הרי מהדבר הזה ממש נמשך שהנשואין אמת כנ"ל. דבין שתאמר שהאומר נתגרשה משקר ובאמת לא נתגרשה הרי עכ"פ היתה א"א וכן להפך. וכך י"ל במנה ומאתים דהכחשה דמנה ב' הכחשה זו מסייע שהמנה הא' אמת ע"כ לא מבטלין עדותן בזו אע"פ שממנ"פ א' נעשה פסול ע"י הכחשה זו. ועיין בב"ש סי' קנ"ב סק"ט מ"ש בשם הרמב"ם ונצטרך לומר דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשטת השט"מ וכ"כ בתשו' ב"א סי' כ"ד דהרמב"ם ס"ל כהשט"מ הנ"ל. וכיון שלמדנו מזה דהיכא שההכחשה מסייע להעדות מקיימין העדות משא"כ בעדות אחרת מזה יש סיוע לסברת מהרש"א הנ"ל דהיכא שמכחישי' זא"ז בימי החדש לא תלינן בטעות אלא כשהמכחישו מסייעו בגוף העדות דאז כיון שממקום שבאת להכחישו משם אתה מסייע לו שהעדות אמת ע"כ מקיימין סהדותי' ותלינן ההכחשה בטעות אבל כשכת השני המכחישי' אותן בימי החדש אין מסייעין להן שהמעשה אמת מבטלינן סהדותייהו ולא מצו למימר טעינו בעיבורא דירחא. ולפ"ז אין ראיה ג"כ מהא דדיוטא עליונה ודיוטא תחתונה דתלינן בטעות לפי' הר"ן וריב"ש לנדון זה דהתם הטעם ג"כ כיון ששניהם מעידי' שההלוואה אמת רק שמכחישי' זא"ז בהדיוטות ה"ל כא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג'. משא"כ אם שני עדים אמרו בדיוטא תחתונה הלוהו יום פ' ובאו שני' והזימום לומר עמנו הייתם בדיוטא עליונה י"ל דלא תלינן בטעות ולומר שמ"מ המעשה אמת שבדיוטא עליונה הי' ההלוואה וטעו הראשונים בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה זה לא תלינן כיון שהשני עדים השניי' אין מסייעי' אותם שהמעשה אמת. ולפ"ז בנד"ז ג"כ שהג' עדים ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל העידו על הטב"ע וסימן השיניים והאצבע והם מוכחשים על הסימני' מפי האשה עצמה ואותו המכחיש אינו מסייע שהטב"ע אמת א"כ לא תלינן בטעות בהסימני' כמו דלא תלינן בטעות בשיפורא דירחא בכה"ג כנ"ל. וא"כ שוב אינן נאמנים גם על הטב"ע וכמו שנתבאר למעלה (אות ב'):
זהג"ה מיהו ד' מהרש"א אינם רק בדבר שצריך דרישה וחקירה ולכן אין זה נכון אבל גבי ד"מ שא"צ דו"ח ודאי יודה דתלינן יותר בטעות דהא אמרינן בגמ' ר"פ אד"מ (דל"ב ע"א) שטר שכתוב באחד בניסן כו' ובאו עדים ואמרו כו' עמנו הייתם כו' שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ופי' בגמרא הטעם דכיון דבד"מ א"צ דו"ח לכן ג"כ אפילו תלינן דאיחרוהו כו' ע"ש. וא"כ כמ"כ תלינן דטעו בשיפורא דירחא ומהרש"א לא אמר רק היכי דצריך דו"ח. וא"כ לפ"ז בעדות אשה שמת בעלה דג"כ א"צ דו"ח. לכן מה שמוכחשי' מהאשה בהשיניים יש לתלות בטעות כיון דהוא ג"כ בכדי שהדעת טועה כנ"ל אין מבטלים מפני זה עדותן הברורה על הטב"ע. כמו הא דחיישינן שמא איחרוהו. ואין שובר ע"ז מדברי מהרש"א כלל. עכ"ה אחר זמן:
חה
אך לכאורה קשה על סברת מהרש"א מהא דקיי"ל בח"מ סי' ל"ד סעי' ד' וסעי' כ"ד וסעיף כ"ג בהג"ה שכשיש ספק שקול על העדים אם נעשו פסולים לעדות או לא מוקמינן להו אחזקתייהו שכשרים להעיד ונאמנין להוציא ממון ע"י עדותן ולכל עדות שבתורה. ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ע"ש. ועיין בב"י שם סי' ל"ד ס"ה שהביא תשו' הריב"ש סי' שי"א דהנהו קבוראי דפז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה עכ"ל. הרי דכמה דאפשר מהדרינן לומר אוקמא העדים אחזקת כשרות. וכן במס' מכות (דף ה') גבי במזרח בירה כו' ע"ש. וא"כ מכ"ש בדינו של מהרש"א כיון דשיפורא דירחא עבידי רובא דטעו בהכי למה לא י[תל]ו בטעות כדי לומר העמיד העדים אחזקתן חז"כ ולמה תולין ששיקרו לפוסלן מעדות. ועי' בגמ' פ' זה בורר (דכ"ז ע"א) דאם כשר להעיד בד"מ ה"ה או כ"ש בד"נ ע"ש. והנראה לענ"ד לתרץ בזה הוא ע"פ סברא של הש"ס והפוסקים שחילקו בעדות אשה בין תחלת עדות לסוף עדות ואמרו בבכורות פרק יש בכור כי אקילו בה רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן. ופי' בסופה היינו לאחר שכיוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחלתה תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירהו יפה עכ"ל. נמצא גוף העדות צ"ל נחקר יפה יפה שלא יהיה בזה שום ספק וספק ספיקא כלל. רק הקולא הוא בהעדים שהאמינו אפילו עבד ושפחה שאינן כשרים לעדות כלל מה"ת אעפ"כ הקילו חכמים להאמינם משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' ומשום אשה דייקא ומינסבא כו'. ואעפ"כ בגוף העדות לא הקילו כלל וכלל הרי אנו רואים הסברא של הש"ס שבהעדים יש להקל להאמינם היכא שיש הדבר הגון להקל. מחמת חומר כו' כנ"ל. אבל עכ"ז בגוף העדות אין להקל וצ"ל מכוון ומבואר יפה. וכמו"כ חילוק זה ממש הוא בין הנדון של מהרש"א להנדון בש"ע סי' ל"ד ס"ד וסכ"ד הנ"ל. דהתם העדות מכוון יפה רק הספק על העדים עצמן לבד אם כשרים לעדות לכן מוקמי' אחז"כ דהכי דינא הוא דמספיקא לא פסלינן גברא משא"כ בנדון דמהרש"א הספק הוא בגוף העדות לא בהעדים. רק בעדותן שאמרו בב' לחודש הי' מעשה זה ובאו שנים והזימום א"כ גוף עדותן ג"כ שקר. וגוף העדות צ"ל מכוון ונחקר יפה ולא הקילו בזה כלל בספק. דאדרבה החמירה תורה בזה אפי' בעדים כשרים כמשה ואהרן. מ"מ צ"ל והנה נכון הדבר וכו'. והא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' עדותן קיימת היינו משום ששניהם המכחישי' זא"ז מעידין שהמעשה אמת א"כ אין כאן שום ספק כלל ועכצ"ל שטעו בשיפורא דירחא כיון דרובא טעו בהכי. אבל כשאין סיוע מהמכחיש ה"ל ספק בתחלת עדות שהחמירה תורה בזה. וע"פ סברא זו יתורץ מה שהקשה הט"ז בח"מ סי' ל' ס"ג עמ"ש הש"ע ואם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין וכו' מ"ש משני כיתי עדים כו' ותירוצו תמוה דבין מנה לת' ות"ק ודאי לא עבידי דטעו בהכי ואין זה נק' בדיקות כלל רק גופה של עדות ואין להאריך כאן וע' גי"ת שער ס"ו. אבל לפי הנ"ל א"ש דהא דשני כיתי עדים הספק רק בהעדים. משא"כ בהא דהש"ע ואם העידו סתם כו' הספק בעצם העדות ודאי צדקו ד' הרמב"ן. ובמה שהקשה עוד מסי' כ"ט ג"כ לק"מ דהא דמתרצין ד' העדים היינו כששניהם מעידים שהמעשה אמת דהוא ענין א' אומר ב' לחודש וא' אומר ג' לחודש וכו' כנ"ל. משא"כ כשנפל ספק בגוף העדות וממקום שנפל הספק ליכא סיוע שהמעשה אמת אין ראיה כלל לתרץ ד' העדים כנ"ל. ואף לפמש"ל דגם מהרש"א לא קאמר אלא היכא שצריך דרישה וחקירה. אבל היכא שא"צ דו"ח הרי אמרינן חיישינן שמא כו' כנ"ל. והא דסי' למ"ד ס"ג הוא דבר שא"צ דו"ח מ"מ הא דסי' למ"ד ס"ג לא דמי כלל להא דחיישינן שמא איחרוהו כו' שהוא הדין המבואר בש"ע שם סי' ל"ד ס"ט דשאני בסי' ל"ד ס"ט שהעדים החתומים עהש"ט העידו ברור שזה לוה מזה. משא"כ בסי' למ"ד ס"ג שעדיין לא ביארו העדות דבריהם ולכן אין מדברי הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג הנ"ל ראיה לדינו דמהרש"א דשאני התם שיש ספק שקול ממש בגוף העדות שעדיין לא נחקר כלל גוף העדות לכן דיינינן קולא לנתבע משא"כ בדינו דמהרש"א דנחקר גוף העדות רק שיצא לו ריעותא מצד אחר ע"י הזמה וכיון דההזמה בדבר שיוכלו לטעות י"ל דלא מבטלינן סהדותייהו (ועי' תשו' הר"ן סי' ל"ג גבי סי' העשוי להשתנות שאינו מבטל עדות מספיק כו' אלא שבתשו' אחת [סי' מ"ט] העירותי ע"ז הרבה). וגם מהרש"א יודה לזה בד"מ כנ"ל לפי שאינו דומה לנדון דהרמב"ן דהספק בתחלת העדות ממש. אבל בענין דמהרש"א ג"כ ביארו עדותן לגמרי. רק שבפרט א' נפל ספק בתחלת העדות מחמת הזמת היום וכיון שי"ל שטעו בשפורא דירחא יש להקל בד"מ כיון שעצם העדות מבואר יפה. משא"כ בהא דהרמב"ן שהספק בגוף העדות ממש. רק שכתבתי שע"פ חילוק דמהרש"א הנ"ל יש לתרץ במכש"כ ד' הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג ואף לדברי מהרש"ל החילוק אמת בדינו דהרמב"ן וש"ע סי' ל' סעי' ג' הנ"ל מטעם שנתבאר:
אך לכאורה קשה על סברת מהרש"א מהא דקיי"ל בח"מ סי' ל"ד סעי' ד' וסעי' כ"ד וסעיף כ"ג בהג"ה שכשיש ספק שקול על העדים אם נעשו פסולים לעדות או לא מוקמינן להו אחזקתייהו שכשרים להעיד ונאמנין להוציא ממון ע"י עדותן ולכל עדות שבתורה. ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ע"ש. ועיין בב"י שם סי' ל"ד ס"ה שהביא תשו' הריב"ש סי' שי"א דהנהו קבוראי דפז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה עכ"ל. הרי דכמה דאפשר מהדרינן לומר אוקמא העדים אחזקת כשרות. וכן במס' מכות (דף ה') גבי במזרח בירה כו' ע"ש. וא"כ מכ"ש בדינו של מהרש"א כיון דשיפורא דירחא עבידי רובא דטעו בהכי למה לא י[תל]ו בטעות כדי לומר העמיד העדים אחזקתן חז"כ ולמה תולין ששיקרו לפוסלן מעדות. ועי' בגמ' פ' זה בורר (דכ"ז ע"א) דאם כשר להעיד בד"מ ה"ה או כ"ש בד"נ ע"ש. והנראה לענ"ד לתרץ בזה הוא ע"פ סברא של הש"ס והפוסקים שחילקו בעדות אשה בין תחלת עדות לסוף עדות ואמרו בבכורות פרק יש בכור כי אקילו בה רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן. ופי' בסופה היינו לאחר שכיוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחלתה תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירהו יפה עכ"ל. נמצא גוף העדות צ"ל נחקר יפה יפה שלא יהיה בזה שום ספק וספק ספיקא כלל. רק הקולא הוא בהעדים שהאמינו אפילו עבד ושפחה שאינן כשרים לעדות כלל מה"ת אעפ"כ הקילו חכמים להאמינם משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' ומשום אשה דייקא ומינסבא כו'. ואעפ"כ בגוף העדות לא הקילו כלל וכלל הרי אנו רואים הסברא של הש"ס שבהעדים יש להקל להאמינם היכא שיש הדבר הגון להקל. מחמת חומר כו' כנ"ל. אבל עכ"ז בגוף העדות אין להקל וצ"ל מכוון ומבואר יפה. וכמו"כ חילוק זה ממש הוא בין הנדון של מהרש"א להנדון בש"ע סי' ל"ד ס"ד וסכ"ד הנ"ל. דהתם העדות מכוון יפה רק הספק על העדים עצמן לבד אם כשרים לעדות לכן מוקמי' אחז"כ דהכי דינא הוא דמספיקא לא פסלינן גברא משא"כ בנדון דמהרש"א הספק הוא בגוף העדות לא בהעדים. רק בעדותן שאמרו בב' לחודש הי' מעשה זה ובאו שנים והזימום א"כ גוף עדותן ג"כ שקר. וגוף העדות צ"ל מכוון ונחקר יפה ולא הקילו בזה כלל בספק. דאדרבה החמירה תורה בזה אפי' בעדים כשרים כמשה ואהרן. מ"מ צ"ל והנה נכון הדבר וכו'. והא דא' אומר בב' לחודש וא' אומר בג' עדותן קיימת היינו משום ששניהם המכחישי' זא"ז מעידין שהמעשה אמת א"כ אין כאן שום ספק כלל ועכצ"ל שטעו בשיפורא דירחא כיון דרובא טעו בהכי. אבל כשאין סיוע מהמכחיש ה"ל ספק בתחלת עדות שהחמירה תורה בזה. וע"פ סברא זו יתורץ מה שהקשה הט"ז בח"מ סי' ל' ס"ג עמ"ש הש"ע ואם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין וכו' מ"ש משני כיתי עדים כו' ותירוצו תמוה דבין מנה לת' ות"ק ודאי לא עבידי דטעו בהכי ואין זה נק' בדיקות כלל רק גופה של עדות ואין להאריך כאן וע' גי"ת שער ס"ו. אבל לפי הנ"ל א"ש דהא דשני כיתי עדים הספק רק בהעדים. משא"כ בהא דהש"ע ואם העידו סתם כו' הספק בעצם העדות ודאי צדקו ד' הרמב"ן. ובמה שהקשה עוד מסי' כ"ט ג"כ לק"מ דהא דמתרצין ד' העדים היינו כששניהם מעידים שהמעשה אמת דהוא ענין א' אומר ב' לחודש וא' אומר ג' לחודש וכו' כנ"ל. משא"כ כשנפל ספק בגוף העדות וממקום שנפל הספק ליכא סיוע שהמעשה אמת אין ראיה כלל לתרץ ד' העדים כנ"ל. ואף לפמש"ל דגם מהרש"א לא קאמר אלא היכא שצריך דרישה וחקירה. אבל היכא שא"צ דו"ח הרי אמרינן חיישינן שמא כו' כנ"ל. והא דסי' למ"ד ס"ג הוא דבר שא"צ דו"ח מ"מ הא דסי' למ"ד ס"ג לא דמי כלל להא דחיישינן שמא איחרוהו כו' שהוא הדין המבואר בש"ע שם סי' ל"ד ס"ט דשאני בסי' ל"ד ס"ט שהעדים החתומים עהש"ט העידו ברור שזה לוה מזה. משא"כ בסי' למ"ד ס"ג שעדיין לא ביארו העדות דבריהם ולכן אין מדברי הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג הנ"ל ראיה לדינו דמהרש"א דשאני התם שיש ספק שקול ממש בגוף העדות שעדיין לא נחקר כלל גוף העדות לכן דיינינן קולא לנתבע משא"כ בדינו דמהרש"א דנחקר גוף העדות רק שיצא לו ריעותא מצד אחר ע"י הזמה וכיון דההזמה בדבר שיוכלו לטעות י"ל דלא מבטלינן סהדותייהו (ועי' תשו' הר"ן סי' ל"ג גבי סי' העשוי להשתנות שאינו מבטל עדות מספיק כו' אלא שבתשו' אחת [סי' מ"ט] העירותי ע"ז הרבה). וגם מהרש"א יודה לזה בד"מ כנ"ל לפי שאינו דומה לנדון דהרמב"ן דהספק בתחלת העדות ממש. אבל בענין דמהרש"א ג"כ ביארו עדותן לגמרי. רק שבפרט א' נפל ספק בתחלת העדות מחמת הזמת היום וכיון שי"ל שטעו בשפורא דירחא יש להקל בד"מ כיון שעצם העדות מבואר יפה. משא"כ בהא דהרמב"ן שהספק בגוף העדות ממש. רק שכתבתי שע"פ חילוק דמהרש"א הנ"ל יש לתרץ במכש"כ ד' הרמב"ן וש"ע סי' ל' ס"ג ואף לדברי מהרש"ל החילוק אמת בדינו דהרמב"ן וש"ע סי' ל' סעי' ג' הנ"ל מטעם שנתבאר:
טו
אך לכאורה פשטא דגמרא בפ"ק דפסחים (די"ב ע"א) מבואר שלא כדברי מהרש"א מדאמרינן שם דחקירות דאיזה שעה ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון שאדם טועה בשתי שעות. א"כ כי אמר בחמשה ואמרי ליה בחמשה עמנו היית יוכל לומר בארבע היה אבל טעיתי. והוכרחו לתרץ דיהבינן להו כולהו טעותייהו ע"ש. הרי לפנינו דאע"ג שהעיד שבחמש שעות היה המעשה והוזם ע"ז ואין המזים מעיד שבד' שעות היה מתרצין דבריו שבד' היה. ובודאי הדין כן בשני עדים שהעידו בחמש שעות היה והוזמו שאין נקרא הזמה עד דיהבינן להו טעותייהו הא לאו הכי תלינן בטעות ואין אלו זוממין. וכן מצאתי בספר שער המלך על הרמב"ם הל' עדות שהוכיח כן ג"כ מהש"ס פ' היו בודקין ע"ש. וא"כ ה"ה נמי בדינו דמהרש"א כשהעידו על יום ב' בחודש ובאו שנים והזימום נוכל לתרץ דבריו דבג' היה המעשה דמאי שנא טעות דשעות מטעות דימים. ולמהרש"א צ"ל דבשעות תלינן טפי הטעות וראיה דהא בטעות דימי החודש פרש"י בפסחים דמסתייעיה להכשיר העדות כיון שכיונו ליום א' בימי השבוע והרי גבי שעות ליכא סיוע כזה ואפ"ה עדותן קיימת. אך צ"ע שהרמב"ם בהל' עדות השמיט דינא דגמרא הנ"ל דיהבינן להו כולי טעותייהו ולא ידעתי למה ועי' בספר אשל אברהם בפרק קמא דפסחים מזה. מיהו אפשר ליישב ד' מהרש"א כמ"ש בתומים סי' ל' ס"ק י"ג דכוונת מהרש"א דבכה"ג אין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם אבל מ"מ אין להם דין זוממין גם כן כיון שנוכל לומר שטעו וכו' ואם נאמר כן לא יהיה קשה מהש"ס דפסחים הנ"ל (והנה התומים שם ג"כ השיג על מהרש"א מהתוס' דפסחים ולא ידעתי למה לא השיגו מהגמ' הנ"ל). ולפ"ז לדברי מהרש"א י"ל בנד"ז ג"כ נהי דלא נפסלו העדים ע"י טעות זה לדבריה ג"כ כיון שיוכלו לומר טעינו. אבל מ"מ אין עדותן על הטב"ע עדות כמו בנדון דמהרש"א דאין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם כיון שלא כיוונו יפה בהגדת העדות. (הג"ה. אך כבר כתבתי דבנד"ז שא"צ דו"ח גם למהרש"א תלינן בטעות המצוי ליפול כמו בהא דח"מ סי' ל"ד ס"ט עכ"ה). מיהו התומים שם סי' ל' סקי"ג הוכיח עוד לסתור ד' מהרש"א מדברי התוס' והרא"ש פא"נ (דע"ב ע"א) וז"ל וכן מוכח מהתוס' ב"מ (דף ע"ב) ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה כו' הא העדים פסולים דהקדימו בשקר ותירצו כגון שהעדים אומרים טעינו בשיפורא דירחא בין מלא לחסר ולא מיפסלי ועי' לקמן בש"ך סי' מ"ג ס"ק י"ט שהאריך דבכה"ג אפי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אין נאמנים לומר טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותן לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זו אין בו ממש כלל עכ"ל התומים. (הג"ה ולפמש"ל דבד"מ שא"צ דו"ח מודה מהרש"א לק"מ קושיית התומים מהא דשט"ח המוקדמים. עכ"ה). הנה בירושלמי פ"י דשביעית הובאה ברבינו שמשון בשביעית פ"י מי מודיע כו' ע"ש בהר"ש. ויש לפרשו בג' אופנים הא' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו. ואף שלא אמרו שהטעות בין מלא לחסר רק אפי' מחשוון לכסלו וכה"ג. והש"ך בסי' מ"ג סקי"ט כתב שהיא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו ועי' במהרי"ט חי"ד ססי' כ"א שהפי' דאינו מדקדק על הזמן וכ"ד רבינו שמשון בפי' המשנה פב"ת דשביעית. וכיון דנאמנים על להרע השטר לומר שהוא מוקדם כ"ש דלא נפסלו לעדות עי"ז ועוד דאל"כ ה"ז משוי נפשיה רשע ואין אדם מע"ר. הב' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו אך דוקא כשאומרים שטעו בין מלא לחסר ועי' בבעה"ת ריש שער נ"ו שעם היות זה הטעות אינו יכול להיות רק על יום א' לבד אך יוכל להיות שמזה נמשך טעות להיות השטר מוקדם שנה שלימה כגון שעמד המלך ביום למ"ד של אדר כו' ע"ש. אבל אם אומרים טעינו בין חשוון לכסלו וכה"ג לא מהימנו כלל. והש"ך שם פי' דהכי ס"ל להתוס' והרא"ש ושאר פוסקים. הג' י"ל דמיירי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ואומרים טעינו אפי' בדבר שאין מצוי לטעות כ"כ והוא שיטת הרמב"ן שבר"ן רפ"ק דר"ה וכ"מ בחי' הר"ן פא"נ (דע"ב) וכ"מ בחה"ר רפ"ק דר"ה. וכל זה לפירוש הירושלמי שעה"ח עהש"ט הן המודיעים שהשטר מוקדם. אבל בתומים סי' מ"ג פי' דיש עוד אופן שנוכל לידע שהוא מוקדם גם מעצמינו וכ"מ בש"ך שם. ואז החקירה למה לא נפסלו עידי השטר דהא גובה מבני חרי. וע"ז נצטרך ג"כ לתרץ דאומרים ע"ז לא חתמנו דהיינו טעינו ויש בזה ג"כ ג' אופנים הנ"ל ועי' בר"ש פ"י דשביעית תירץ בענין אחר לגמרי ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' ח' השיג עליו ואין מוכרח כי מ"ש ואנו תמהין עליו דמ"מ הרי חתמו שקר י"ל דס"ל להר"ש דשקר שאין ממנו שום נפקותא לא נפסלו העדים עי"ז שהרי אין זה עדות שקר מאחר שאין זה עדות לפי דעתם שמזה לא יומשך שום נפקותא כלל לכן אין זה עדות שקר. וקצת ראיה מב"ק פרק מרובה (דע"ג ע"א) למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל לא נפסל אף שהעיד שקר גמור כו' ע"ש. וכ"ש שקר שאין ממנו נפקותא כלל וצ"ע מהא דר"ה פ"ב (דכ"ג) גבי שלש קומות כו'. והנה לפ"ז הנה לשטה הא' שביארנו אין מקום כלל לדברי התומים דהתם שאני דעה"ח עהש"ט נאמנין לומר ע"ז לא חתמנו דלאו אכולה מילתא קא מסהדי וכדפי' מהרי"ט בתשובה הנ"ל. והא דאמרי' בכתובות (י"ח ב') וכ"ת הני מילי על פה כו' והא אר"ל עה"ח עהש"ט כו' היינו שאין חוזרין ומגידין לעקור השטר לגמרי. משא"כ לומר טעות בזמן היה נאמנים כיון דניתן לכתוב מזמן שני. משא"כ בנדון דמהרש"א שהעידו בפה מלא אינו ענין לדין הירוש' והמשנה דשביעית הנ"ל שיהיו נאמנים לומר טעינו. וכן לשטה הג' אינו ענין לדינו דמהרש"א. אמנם דברי התומים הם לפי השטה הב' שנתבאר. והנה לפ"ז נראה מוכח דלא די שהעדים נאמנים להכשיר עצמן ע"י זה אלא ג"כ להעמיד עדותן שהרי השטר כשר לגבות בו מבני חרי לכמה פוסקים. וכיון שכן ה"ה בדינו דמהרש"א ולא די שהעדים אינם נעשים זוממין אלא י"ל שנאמנין ג"כ לקיים עדותן. והתימא על התומים שלא השיג אמהרש"א רק ע"ד שהעדים אין נעשים זוממין ושאין מוציאין אותן לקטלא כו'. וה"ל לומר ג"כ דמהתם מוכח שגם עדותן אינה מתבטלת. אך י"ל דודאי בין אם נאמר הפי' בדברי התוס' כמ"ש הש"ך סי' מ"ג סקי"ט בתחלה. דמיירי שעדים אחרים מעידים שהשטר מוקדם. וע"ז הקשו התוספות וא"ת איך העדים שבשטר כשרים כו' והלא חתמו שקר והקדימו הזמן. ורצונם לומר א"כ איך גובה מזמן שני לרבנן על ידי השטר וע"ז תירצו דהעדים לא נפסלו שיוכלו לומר טעינו בשיפורא דירחא. וא"כ לפ"ז י"ל דע"כ אותן העדים שמעידים שהשטר מוקדם הם אומרים ג"כ שהמעשה אמת דאל"כ מנלן להם לידע שהוא מוקדם חיישינן שמא איחרוהו כדפי' בבעה"ת ריש שנ"ו. אעכצ"ל דמעידין שהיו בשעת המעשה ועי"ז יודעין שהשטר מוקדם. א"כ לפ"ז שוב אתי שפיר דה"ט דגם עדות עידי השטר קיים כיון שאותן המעידים שהוא מוקדם מעידין ג"כ שהמעשה אמת משא"כ בדינו דמהרש"א כנ"ל. ובין אם נאמר כמ"ש הש"ך אח"כ וז"ל כשתירצו התוספות והרא"ש שאומרים שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרים שהשטר מוקדם עכ"ל. י"ל דהתם היינו טעמא שנאמנים לקיים עדותן מפני שלא הוכחשו מעדים אחרים כלל רק הם עצמן נתנו לב לדקדק ולזכור שטעו והקדימו הזמן. וכיון שהוא טעות המצוי והם מעצמם לבד נתנו לב ע"ז ע"כ נאמנים להכשיר עצמן וגם לקיים את ענין העדות. אבל אם היו מוכחשים מאחרים על הזמן ואותן האחרים לא היו מסייעין אותן שהמעשה אמת י"ל שלא היו נאמנין עכ"פ לקיים העדות ואין משם הכרח גמור לומר שבדינו דמהרש"א שהוזמו העדים יהיו נאמנים לומר טעינו אף גם לקיים העדות. וחילוק זה שחילקתי בין הוכחשו מעדים אחרים או שנזכרו מעצמן יש זכר לדבר מהדין הנזכר בש"ע ח"מ סי' ע"ט ס"ג וע"ש סי' פ' הכחישוהו עדים כו'. רק לפמש"כ התומים עצמו סי' מ"ג סק"ז וז"ל דהם לא שאלו במה יודע שמוקדם דאיירי שנודע כמו בעובדא דריב"ש כו' התוס' והרא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים כנ"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תירץ דנאמנים לומר טעינו בשיפורא דירחא עכ"ל. א"כ לפירושו מוכרח סתירת דינו דמהרש"א ויהי' הדין שעדים שהוזמו נאמנין לומר טעינו בשיפורא דירחא אף לקיים עדותן. דהא לפי' התומים נודע לנו שהשטר מוקדם ע"י עדים אחרים והם אינן מעידין שהמעשה אמת ועכ"ז נאמנים עידי השטר לומר טעינו ועדותן שבשטר קיים. ואע"פ שפירושו בהתוס' ורא"ש אינו מוכרח כלל גם בבעה"ת שנ"ו משמע דא"א לידע ע"י אחרים שהשטר מוקדם ע"ש. מ"מ י"ל שדינו נכון לומר כן בד"מ עכ"פ אבל לא בד"נ. וראיה מהש"ס רפ"ד דסנהדרין בשטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועידיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ"פ בש"ע סי' ל"ד סעיף ט' הרי מספק תולין להכשיר את השטר מעצמינו אף בלי העדים ולכאורה מזה קושיא על מהרש"א (הג"ה. כבר כתבתי שי"ל דגם מהרש"א יודה לזה. עכ"ה). א"כ כמ"כ כשנמצאו עדים מוכחשים בזמן ההלוואה. והם אומרים שטעו בשיפורא דירחא כיון שהוא טעות שמצויים העדים לטעות בזה א"כ כמו שנאמנין להכשיר עצמן עי"ז כמ"כ יהיו נאמנים לקיים עדותן ומה שיש לפקפק דשנים אינן נאמנין לומר טעינו עיין בשער המלך הל' עדות שדחה זה ובס' אשל אברהם פ"ק דפסחים. ונמצא לפ"ז בנדון זה ג"כ י"ל שנאמנים ר' שמאי ודעימיה לומר טעינו במה שהעידו תחלה ששני השיניים החסרים היו בשורה התחתונה כי הן בשורה העליונה. כי י"ל שהוא ג"כ טעות המצוי כמו בין דיוטא עליונה לתחתונה. ונאמנין ג"כ לקיים עדותן אהטב"ע. דכמו שמספק תולין להכשיר את השטר. כמו כן מפני ספק זה שי"ל שטעו בדבר המצוי לטעות יש להכשיר את עדותן הראשונה על הטב"ע. הג"ה. ואף אם לא אמרו בפירוש טעינו יש לתלות מעצמינו שטעו כמו דחיישינן שמא איחרוהו כנ"ל סוף סעיף ד' בהגה"ה:
אך לכאורה פשטא דגמרא בפ"ק דפסחים (די"ב ע"א) מבואר שלא כדברי מהרש"א מדאמרינן שם דחקירות דאיזה שעה ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון שאדם טועה בשתי שעות. א"כ כי אמר בחמשה ואמרי ליה בחמשה עמנו היית יוכל לומר בארבע היה אבל טעיתי. והוכרחו לתרץ דיהבינן להו כולהו טעותייהו ע"ש. הרי לפנינו דאע"ג שהעיד שבחמש שעות היה המעשה והוזם ע"ז ואין המזים מעיד שבד' שעות היה מתרצין דבריו שבד' היה. ובודאי הדין כן בשני עדים שהעידו בחמש שעות היה והוזמו שאין נקרא הזמה עד דיהבינן להו טעותייהו הא לאו הכי תלינן בטעות ואין אלו זוממין. וכן מצאתי בספר שער המלך על הרמב"ם הל' עדות שהוכיח כן ג"כ מהש"ס פ' היו בודקין ע"ש. וא"כ ה"ה נמי בדינו דמהרש"א כשהעידו על יום ב' בחודש ובאו שנים והזימום נוכל לתרץ דבריו דבג' היה המעשה דמאי שנא טעות דשעות מטעות דימים. ולמהרש"א צ"ל דבשעות תלינן טפי הטעות וראיה דהא בטעות דימי החודש פרש"י בפסחים דמסתייעיה להכשיר העדות כיון שכיונו ליום א' בימי השבוע והרי גבי שעות ליכא סיוע כזה ואפ"ה עדותן קיימת. אך צ"ע שהרמב"ם בהל' עדות השמיט דינא דגמרא הנ"ל דיהבינן להו כולי טעותייהו ולא ידעתי למה ועי' בספר אשל אברהם בפרק קמא דפסחים מזה. מיהו אפשר ליישב ד' מהרש"א כמ"ש בתומים סי' ל' ס"ק י"ג דכוונת מהרש"א דבכה"ג אין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם אבל מ"מ אין להם דין זוממין גם כן כיון שנוכל לומר שטעו וכו' ואם נאמר כן לא יהיה קשה מהש"ס דפסחים הנ"ל (והנה התומים שם ג"כ השיג על מהרש"א מהתוס' דפסחים ולא ידעתי למה לא השיגו מהגמ' הנ"ל). ולפ"ז לדברי מהרש"א י"ל בנד"ז ג"כ נהי דלא נפסלו העדים ע"י טעות זה לדבריה ג"כ כיון שיוכלו לומר טעינו. אבל מ"מ אין עדותן על הטב"ע עדות כמו בנדון דמהרש"א דאין עדותן עדות לחתוך הדין על פיהם כיון שלא כיוונו יפה בהגדת העדות. (הג"ה. אך כבר כתבתי דבנד"ז שא"צ דו"ח גם למהרש"א תלינן בטעות המצוי ליפול כמו בהא דח"מ סי' ל"ד ס"ט עכ"ה). מיהו התומים שם סי' ל' סקי"ג הוכיח עוד לסתור ד' מהרש"א מדברי התוס' והרא"ש פא"נ (דע"ב ע"א) וז"ל וכן מוכח מהתוס' ב"מ (דף ע"ב) ד"ה שטרי כו' שהקשו מוקדמין למה צריך לגזירה שמא יגבה כו' הא העדים פסולים דהקדימו בשקר ותירצו כגון שהעדים אומרים טעינו בשיפורא דירחא בין מלא לחסר ולא מיפסלי ועי' לקמן בש"ך סי' מ"ג ס"ק י"ט שהאריך דבכה"ג אפי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ולדברי מהרש"א הא בהוזמו אין נאמנים לומר טעינו בין מלא לחסר ומוציאין אותן לקטלא ובלי הזמה כשאומרים כן יהיו נאמנים להכשיר עצמן דבר זו אין בו ממש כלל עכ"ל התומים. (הג"ה ולפמש"ל דבד"מ שא"צ דו"ח מודה מהרש"א לק"מ קושיית התומים מהא דשט"ח המוקדמים. עכ"ה). הנה בירושלמי פ"י דשביעית הובאה ברבינו שמשון בשביעית פ"י מי מודיע כו' ע"ש בהר"ש. ויש לפרשו בג' אופנים הא' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו. ואף שלא אמרו שהטעות בין מלא לחסר רק אפי' מחשוון לכסלו וכה"ג. והש"ך בסי' מ"ג סקי"ט כתב שהיא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו ועי' במהרי"ט חי"ד ססי' כ"א שהפי' דאינו מדקדק על הזמן וכ"ד רבינו שמשון בפי' המשנה פב"ת דשביעית. וכיון דנאמנים על להרע השטר לומר שהוא מוקדם כ"ש דלא נפסלו לעדות עי"ז ועוד דאל"כ ה"ז משוי נפשיה רשע ואין אדם מע"ר. הב' דמיירי בשכת"י יוצא ממקום אחר ואפ"ה מהימנו לומר ע"ז לא חתמנו אך דוקא כשאומרים שטעו בין מלא לחסר ועי' בבעה"ת ריש שער נ"ו שעם היות זה הטעות אינו יכול להיות רק על יום א' לבד אך יוכל להיות שמזה נמשך טעות להיות השטר מוקדם שנה שלימה כגון שעמד המלך ביום למ"ד של אדר כו' ע"ש. אבל אם אומרים טעינו בין חשוון לכסלו וכה"ג לא מהימנו כלל. והש"ך שם פי' דהכי ס"ל להתוס' והרא"ש ושאר פוסקים. הג' י"ל דמיירי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ואומרים טעינו אפי' בדבר שאין מצוי לטעות כ"כ והוא שיטת הרמב"ן שבר"ן רפ"ק דר"ה וכ"מ בחי' הר"ן פא"נ (דע"ב) וכ"מ בחה"ר רפ"ק דר"ה. וכל זה לפירוש הירושלמי שעה"ח עהש"ט הן המודיעים שהשטר מוקדם. אבל בתומים סי' מ"ג פי' דיש עוד אופן שנוכל לידע שהוא מוקדם גם מעצמינו וכ"מ בש"ך שם. ואז החקירה למה לא נפסלו עידי השטר דהא גובה מבני חרי. וע"ז נצטרך ג"כ לתרץ דאומרים ע"ז לא חתמנו דהיינו טעינו ויש בזה ג"כ ג' אופנים הנ"ל ועי' בר"ש פ"י דשביעית תירץ בענין אחר לגמרי ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' ח' השיג עליו ואין מוכרח כי מ"ש ואנו תמהין עליו דמ"מ הרי חתמו שקר י"ל דס"ל להר"ש דשקר שאין ממנו שום נפקותא לא נפסלו העדים עי"ז שהרי אין זה עדות שקר מאחר שאין זה עדות לפי דעתם שמזה לא יומשך שום נפקותא כלל לכן אין זה עדות שקר. וקצת ראיה מב"ק פרק מרובה (דע"ג ע"א) למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל לא נפסל אף שהעיד שקר גמור כו' ע"ש. וכ"ש שקר שאין ממנו נפקותא כלל וצ"ע מהא דר"ה פ"ב (דכ"ג) גבי שלש קומות כו'. והנה לפ"ז הנה לשטה הא' שביארנו אין מקום כלל לדברי התומים דהתם שאני דעה"ח עהש"ט נאמנין לומר ע"ז לא חתמנו דלאו אכולה מילתא קא מסהדי וכדפי' מהרי"ט בתשובה הנ"ל. והא דאמרי' בכתובות (י"ח ב') וכ"ת הני מילי על פה כו' והא אר"ל עה"ח עהש"ט כו' היינו שאין חוזרין ומגידין לעקור השטר לגמרי. משא"כ לומר טעות בזמן היה נאמנים כיון דניתן לכתוב מזמן שני. משא"כ בנדון דמהרש"א שהעידו בפה מלא אינו ענין לדין הירוש' והמשנה דשביעית הנ"ל שיהיו נאמנים לומר טעינו. וכן לשטה הג' אינו ענין לדינו דמהרש"א. אמנם דברי התומים הם לפי השטה הב' שנתבאר. והנה לפ"ז נראה מוכח דלא די שהעדים נאמנים להכשיר עצמן ע"י זה אלא ג"כ להעמיד עדותן שהרי השטר כשר לגבות בו מבני חרי לכמה פוסקים. וכיון שכן ה"ה בדינו דמהרש"א ולא די שהעדים אינם נעשים זוממין אלא י"ל שנאמנין ג"כ לקיים עדותן. והתימא על התומים שלא השיג אמהרש"א רק ע"ד שהעדים אין נעשים זוממין ושאין מוציאין אותן לקטלא כו'. וה"ל לומר ג"כ דמהתם מוכח שגם עדותן אינה מתבטלת. אך י"ל דודאי בין אם נאמר הפי' בדברי התוס' כמ"ש הש"ך סי' מ"ג סקי"ט בתחלה. דמיירי שעדים אחרים מעידים שהשטר מוקדם. וע"ז הקשו התוספות וא"ת איך העדים שבשטר כשרים כו' והלא חתמו שקר והקדימו הזמן. ורצונם לומר א"כ איך גובה מזמן שני לרבנן על ידי השטר וע"ז תירצו דהעדים לא נפסלו שיוכלו לומר טעינו בשיפורא דירחא. וא"כ לפ"ז י"ל דע"כ אותן העדים שמעידים שהשטר מוקדם הם אומרים ג"כ שהמעשה אמת דאל"כ מנלן להם לידע שהוא מוקדם חיישינן שמא איחרוהו כדפי' בבעה"ת ריש שנ"ו. אעכצ"ל דמעידין שהיו בשעת המעשה ועי"ז יודעין שהשטר מוקדם. א"כ לפ"ז שוב אתי שפיר דה"ט דגם עדות עידי השטר קיים כיון שאותן המעידים שהוא מוקדם מעידין ג"כ שהמעשה אמת משא"כ בדינו דמהרש"א כנ"ל. ובין אם נאמר כמ"ש הש"ך אח"כ וז"ל כשתירצו התוספות והרא"ש שאומרים שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרים שהשטר מוקדם עכ"ל. י"ל דהתם היינו טעמא שנאמנים לקיים עדותן מפני שלא הוכחשו מעדים אחרים כלל רק הם עצמן נתנו לב לדקדק ולזכור שטעו והקדימו הזמן. וכיון שהוא טעות המצוי והם מעצמם לבד נתנו לב ע"ז ע"כ נאמנים להכשיר עצמן וגם לקיים את ענין העדות. אבל אם היו מוכחשים מאחרים על הזמן ואותן האחרים לא היו מסייעין אותן שהמעשה אמת י"ל שלא היו נאמנין עכ"פ לקיים העדות ואין משם הכרח גמור לומר שבדינו דמהרש"א שהוזמו העדים יהיו נאמנים לומר טעינו אף גם לקיים העדות. וחילוק זה שחילקתי בין הוכחשו מעדים אחרים או שנזכרו מעצמן יש זכר לדבר מהדין הנזכר בש"ע ח"מ סי' ע"ט ס"ג וע"ש סי' פ' הכחישוהו עדים כו'. רק לפמש"כ התומים עצמו סי' מ"ג סק"ז וז"ל דהם לא שאלו במה יודע שמוקדם דאיירי שנודע כמו בעובדא דריב"ש כו' התוס' והרא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים כנ"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תירץ דנאמנים לומר טעינו בשיפורא דירחא עכ"ל. א"כ לפירושו מוכרח סתירת דינו דמהרש"א ויהי' הדין שעדים שהוזמו נאמנין לומר טעינו בשיפורא דירחא אף לקיים עדותן. דהא לפי' התומים נודע לנו שהשטר מוקדם ע"י עדים אחרים והם אינן מעידין שהמעשה אמת ועכ"ז נאמנים עידי השטר לומר טעינו ועדותן שבשטר קיים. ואע"פ שפירושו בהתוס' ורא"ש אינו מוכרח כלל גם בבעה"ת שנ"ו משמע דא"א לידע ע"י אחרים שהשטר מוקדם ע"ש. מ"מ י"ל שדינו נכון לומר כן בד"מ עכ"פ אבל לא בד"נ. וראיה מהש"ס רפ"ד דסנהדרין בשטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועידיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ"פ בש"ע סי' ל"ד סעיף ט' הרי מספק תולין להכשיר את השטר מעצמינו אף בלי העדים ולכאורה מזה קושיא על מהרש"א (הג"ה. כבר כתבתי שי"ל דגם מהרש"א יודה לזה. עכ"ה). א"כ כמ"כ כשנמצאו עדים מוכחשים בזמן ההלוואה. והם אומרים שטעו בשיפורא דירחא כיון שהוא טעות שמצויים העדים לטעות בזה א"כ כמו שנאמנין להכשיר עצמן עי"ז כמ"כ יהיו נאמנים לקיים עדותן ומה שיש לפקפק דשנים אינן נאמנין לומר טעינו עיין בשער המלך הל' עדות שדחה זה ובס' אשל אברהם פ"ק דפסחים. ונמצא לפ"ז בנדון זה ג"כ י"ל שנאמנים ר' שמאי ודעימיה לומר טעינו במה שהעידו תחלה ששני השיניים החסרים היו בשורה התחתונה כי הן בשורה העליונה. כי י"ל שהוא ג"כ טעות המצוי כמו בין דיוטא עליונה לתחתונה. ונאמנין ג"כ לקיים עדותן אהטב"ע. דכמו שמספק תולין להכשיר את השטר. כמו כן מפני ספק זה שי"ל שטעו בדבר המצוי לטעות יש להכשיר את עדותן הראשונה על הטב"ע. הג"ה. ואף אם לא אמרו בפירוש טעינו יש לתלות מעצמינו שטעו כמו דחיישינן שמא איחרוהו כנ"ל סוף סעיף ד' בהגה"ה:
יז
ועוד יש למצוא ראיה לזה משו"ת הר"ן סי' מ"ז (ד"ה ובודאי לפי) אע"פ שזה (המעיד שמת) אמר שהיה שמו אברהם ואלו אמרו שהיה שמו שמואל (ואינן מעידים לא אם חי לא אם מת) אין זו הכחשה פוסלת עכ"ד. והרי ראייתו מדין עדים המכחישים זא"ז בבדיקות דכשרים לד"מ אינה ראיה גמורה דשאני התם שהמכחיש מסייע ג"כ שגוף המעשה אמת. משא"כ בדינו דהר"ן שהמכחישים ששמו אברהם אינם מעידים שמת. וא"כ העד המעיד שמת נמצא מוכחש בבדיקות משנים והם אינן מסייעים שעדותו אמת. ועכ"ז ס"ל להר"ן מסברא דאין זו הכחשה פוסלת ושאין לחלק בין נד"ז לדין עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כמ"כ י"ל בנ"ד שהוכחשו העדים בדבר שמצויים לטעות בו שאינו הכחשה פוסלת לגוף המעשה אף אם המכחישים אינן מסייעים אגוף המעשה. בשגם שי"ל דכמו שהר"ן שם קרא הכחשה דשמו הכחשה בבדיקות כיון שלא היה לבעלה אח אחר ע"ש. כמ"כ י"ל דהסי' דשיניים נקרא ג"כ רק בדיקות כיון שבלעדם העידו על הכרה גמורה על טב"ע בצורתו וגופו. מיהו יש להעיר על דין הר"ן כי נתבאר לעיל אות ב' איך מסוגיא דשבועות (דמ"ח) מוכח דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות דגובה הלבנה פסילי להצטרף לעדות אחרת. וא"כ י"ל דהא דקיי"ל עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות צ"ל שהוא ע"ד שהקילו בד"מ בא' אומר מאתים וא' אומר מנה שמקבלין עדותן על מנה. וה"נ כיון דשניהם שוים בגוף העדות אע"פ שיש הכחשה בבדיקות ה"ל כהכחשה דמנה הב' שאינה פוסלת במנה הא' וא"כ י"ל דהיינו דוקא מטעם דזה המכחישו במנה הב' או בהבדיקות מסייעו במנה הא' או בגוף העדות מש"ה דוקא מקבלין עדותן אגוף העדות או אמנה הא'. משא"כ בנדון הר"ן דזה שמכחישים אותו שני עדים בהבדיקות אינן מסייעים אותו אגוף העדות מנ"ל להקל בזה. ובפרט דבדיקות אלו שבנדון הר"ן איך היה שם היבם הוא בדיקות שבעיקר העדות בכמו ערך בדיקות דכמה היה גובה הלבנה לעיקר העדות דראיית הלבנה:
ועוד יש למצוא ראיה לזה משו"ת הר"ן סי' מ"ז (ד"ה ובודאי לפי) אע"פ שזה (המעיד שמת) אמר שהיה שמו אברהם ואלו אמרו שהיה שמו שמואל (ואינן מעידים לא אם חי לא אם מת) אין זו הכחשה פוסלת עכ"ד. והרי ראייתו מדין עדים המכחישים זא"ז בבדיקות דכשרים לד"מ אינה ראיה גמורה דשאני התם שהמכחיש מסייע ג"כ שגוף המעשה אמת. משא"כ בדינו דהר"ן שהמכחישים ששמו אברהם אינם מעידים שמת. וא"כ העד המעיד שמת נמצא מוכחש בבדיקות משנים והם אינן מסייעים שעדותו אמת. ועכ"ז ס"ל להר"ן מסברא דאין זו הכחשה פוסלת ושאין לחלק בין נד"ז לדין עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כמ"כ י"ל בנ"ד שהוכחשו העדים בדבר שמצויים לטעות בו שאינו הכחשה פוסלת לגוף המעשה אף אם המכחישים אינן מסייעים אגוף המעשה. בשגם שי"ל דכמו שהר"ן שם קרא הכחשה דשמו הכחשה בבדיקות כיון שלא היה לבעלה אח אחר ע"ש. כמ"כ י"ל דהסי' דשיניים נקרא ג"כ רק בדיקות כיון שבלעדם העידו על הכרה גמורה על טב"ע בצורתו וגופו. מיהו יש להעיר על דין הר"ן כי נתבאר לעיל אות ב' איך מסוגיא דשבועות (דמ"ח) מוכח דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות דגובה הלבנה פסילי להצטרף לעדות אחרת. וא"כ י"ל דהא דקיי"ל עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות צ"ל שהוא ע"ד שהקילו בד"מ בא' אומר מאתים וא' אומר מנה שמקבלין עדותן על מנה. וה"נ כיון דשניהם שוים בגוף העדות אע"פ שיש הכחשה בבדיקות ה"ל כהכחשה דמנה הב' שאינה פוסלת במנה הא' וא"כ י"ל דהיינו דוקא מטעם דזה המכחישו במנה הב' או בהבדיקות מסייעו במנה הא' או בגוף העדות מש"ה דוקא מקבלין עדותן אגוף העדות או אמנה הא'. משא"כ בנדון הר"ן דזה שמכחישים אותו שני עדים בהבדיקות אינן מסייעים אותו אגוף העדות מנ"ל להקל בזה. ובפרט דבדיקות אלו שבנדון הר"ן איך היה שם היבם הוא בדיקות שבעיקר העדות בכמו ערך בדיקות דכמה היה גובה הלבנה לעיקר העדות דראיית הלבנה:
יאח
גם יש להעיר על ההיתר שכתבנו שר' שמאי ודעימיה נאמנים לומר טעינו כי הטעות הוא בדבר שמצויים העדים לטעות בו וה"ל כמו שנאמנים לומר טעינו בשיפורא דירחא כו'. דנראה שאין ללמוד מסברא לומר דטעות זה מצוי כמו שיפורא דירחא לפ"ד הריב"ש בתשובה סי' שפ"ב בשטר חליצה שכתוב בו בשנת ק"ד לאלף הששי והיה להם לכתוב קל"ד והיה מוכח שהוא טעות שבשנת ק"ד עדיין לא נולדה היבמה ופסק דעדים העידו שקר בהזמן ואין תולין בטעות וכיון שכן א"א להתירה ע"י עדות זה והובא בסמ"ע סי' מ"ג סקי"ג וכתב הסמ"ע בשמו דאפי' העדים אומרים טעינו אין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי וכ"ה באמת בהריב"ש שם דלא כתומים. והתומים שם הק' על הסמ"ע ודעימי' שפסקו כהריב"ש ואמאי לא פסקו כדברי רבו הר"ן בתשו' סי' ע"ז דהשיב על זה דתלינן בטעות שהעדים טעו בדבר שהם עשוים לטעות כו' ע"ש. ולפעד"נ דמפסק הש"ע סי' מ"ג סעיף ט' והוא ע"פ תשובת הרשב"א ח"ג סי' ח' שטעו מן שנת נ"ח על נ"ז וגם נתנו טעם שהטעות היה שכיח מפני שכתבו השטר בתחלת שנת נ"ח והם היו מורגלים לכתוב בחדש אלול בכתבם שנת נ"ז כמו שכתבו בכל השנה שעברה ע"כ נפל הטעות לכתוב כן גם בתחלת נ"ח. וזה לכאורה דבר שעשוי לטעות ביותר מהנדון דהריב"ש הנ"ל כיון שיש אמתלא ע"ז שהיו מורגלים כו' (וכמו דקיי"ל סירכא נקט ואתאי גבי למען ירבו וכו' וגבי טל ומטר כו') וגם הי' הוכחה גדולה מתוך השטר שהוא טעות כמבואר בהתשו' ובש"ע ממ"ש חתנו וגם החתום היה גברא רבא בתורה ובחסידות והביאו ראיה מהא דרב עיליש גברא רבא הוא פא"נ ותלינן מה"ט שבהכשר נעשה העסקא והשטר ועכ"ז פסק הרשב"א שאין כ"ז מציל מלפסול השטר ועי' שם בהתשו' דהפי' דאמרי' שהעדים הקדימו הזמן בכוונה ושקר העידו וז"ל ולענין הנדון שלפנינו דהיינו שטר המתנה המוקדם ממש דליכא חד מהנך אנפא דכשרותא דסהדי דכתיבנא (ר"ל שלא היו אנוסים מחמת נפשות וכדומה ע"ש) ודאי השטר פסול ואין עושין ע"פ עדותן זו של עדים אלו כלום עכ"ל ועי' בתומים שם סק"י שביאר זה משום דנפסלו העדים ע"י הקדמה זו לכן אין מאמינים להם כלל וע"כ א"י לכתוב שטר אחר ע"ש. והרי דבריו אלה מפורשים בהדיא כדעת הריב"ש ולא כהר"ן. דכמו שלא האמין להם הרשב"א על גוף המעשה שהמתנה אמת ולכן א"י לכתוב שטר אחר. והיינו משום דס"ל דלא תלינן בטעות ואע"פ שהיה גברא רבא כו' ומוכח כו' כנ"ל. וא"כ שקר העידו ונפסלו לעדות. כמ"כ ממש בנדון דהריב"ש נפסלו להעיד ואין מאמינים אותם כלל שנחלצה זאת. ולכן תמה אני על תמיהת התומים על הסמ"ע. וא"כ להרשב"א והריב"ש צ"ל דלא דמי טעות הנ"ל לטעות שבשיפורא דירחא דנאמנים העדים לומר טעינו דרובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. משא"כ בטעות הנ"ל אף שנתנו טעם שהיו מורגלים כו' לא תלינן בהכי. וא"כ לפ"ז ג"כ בנד"ז י"ל ודאי דטעות זה משורה עליונה לשורה תחתונה לא שייך לומר עליו שהוא טעות המצוי טפי מהטעותין הנ"ל דבנדון הרשב"א והריב"ש ועכ"ז לא תלינן בטעות רק בשקר ואע"פ שהיה גברא רבא כנ"ל וכיון שכן שוב אין עושין ע"פ עדותן זו של עדים אלו כלום כמ"ש הרשב"א והריב"ש. ואף אם חוזרים ומעידים על הטב"ע כמבואר בדברי הרשב"א והריב"ש:
גם יש להעיר על ההיתר שכתבנו שר' שמאי ודעימיה נאמנים לומר טעינו כי הטעות הוא בדבר שמצויים העדים לטעות בו וה"ל כמו שנאמנים לומר טעינו בשיפורא דירחא כו'. דנראה שאין ללמוד מסברא לומר דטעות זה מצוי כמו שיפורא דירחא לפ"ד הריב"ש בתשובה סי' שפ"ב בשטר חליצה שכתוב בו בשנת ק"ד לאלף הששי והיה להם לכתוב קל"ד והיה מוכח שהוא טעות שבשנת ק"ד עדיין לא נולדה היבמה ופסק דעדים העידו שקר בהזמן ואין תולין בטעות וכיון שכן א"א להתירה ע"י עדות זה והובא בסמ"ע סי' מ"ג סקי"ג וכתב הסמ"ע בשמו דאפי' העדים אומרים טעינו אין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי וכ"ה באמת בהריב"ש שם דלא כתומים. והתומים שם הק' על הסמ"ע ודעימי' שפסקו כהריב"ש ואמאי לא פסקו כדברי רבו הר"ן בתשו' סי' ע"ז דהשיב על זה דתלינן בטעות שהעדים טעו בדבר שהם עשוים לטעות כו' ע"ש. ולפעד"נ דמפסק הש"ע סי' מ"ג סעיף ט' והוא ע"פ תשובת הרשב"א ח"ג סי' ח' שטעו מן שנת נ"ח על נ"ז וגם נתנו טעם שהטעות היה שכיח מפני שכתבו השטר בתחלת שנת נ"ח והם היו מורגלים לכתוב בחדש אלול בכתבם שנת נ"ז כמו שכתבו בכל השנה שעברה ע"כ נפל הטעות לכתוב כן גם בתחלת נ"ח. וזה לכאורה דבר שעשוי לטעות ביותר מהנדון דהריב"ש הנ"ל כיון שיש אמתלא ע"ז שהיו מורגלים כו' (וכמו דקיי"ל סירכא נקט ואתאי גבי למען ירבו וכו' וגבי טל ומטר כו') וגם הי' הוכחה גדולה מתוך השטר שהוא טעות כמבואר בהתשו' ובש"ע ממ"ש חתנו וגם החתום היה גברא רבא בתורה ובחסידות והביאו ראיה מהא דרב עיליש גברא רבא הוא פא"נ ותלינן מה"ט שבהכשר נעשה העסקא והשטר ועכ"ז פסק הרשב"א שאין כ"ז מציל מלפסול השטר ועי' שם בהתשו' דהפי' דאמרי' שהעדים הקדימו הזמן בכוונה ושקר העידו וז"ל ולענין הנדון שלפנינו דהיינו שטר המתנה המוקדם ממש דליכא חד מהנך אנפא דכשרותא דסהדי דכתיבנא (ר"ל שלא היו אנוסים מחמת נפשות וכדומה ע"ש) ודאי השטר פסול ואין עושין ע"פ עדותן זו של עדים אלו כלום עכ"ל ועי' בתומים שם סק"י שביאר זה משום דנפסלו העדים ע"י הקדמה זו לכן אין מאמינים להם כלל וע"כ א"י לכתוב שטר אחר ע"ש. והרי דבריו אלה מפורשים בהדיא כדעת הריב"ש ולא כהר"ן. דכמו שלא האמין להם הרשב"א על גוף המעשה שהמתנה אמת ולכן א"י לכתוב שטר אחר. והיינו משום דס"ל דלא תלינן בטעות ואע"פ שהיה גברא רבא כו' ומוכח כו' כנ"ל. וא"כ שקר העידו ונפסלו לעדות. כמ"כ ממש בנדון דהריב"ש נפסלו להעיד ואין מאמינים אותם כלל שנחלצה זאת. ולכן תמה אני על תמיהת התומים על הסמ"ע. וא"כ להרשב"א והריב"ש צ"ל דלא דמי טעות הנ"ל לטעות שבשיפורא דירחא דנאמנים העדים לומר טעינו דרובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. משא"כ בטעות הנ"ל אף שנתנו טעם שהיו מורגלים כו' לא תלינן בהכי. וא"כ לפ"ז ג"כ בנד"ז י"ל ודאי דטעות זה משורה עליונה לשורה תחתונה לא שייך לומר עליו שהוא טעות המצוי טפי מהטעותין הנ"ל דבנדון הרשב"א והריב"ש ועכ"ז לא תלינן בטעות רק בשקר ואע"פ שהיה גברא רבא כנ"ל וכיון שכן שוב אין עושין ע"פ עדותן זו של עדים אלו כלום כמ"ש הרשב"א והריב"ש. ואף אם חוזרים ומעידים על הטב"ע כמבואר בדברי הרשב"א והריב"ש:
יבשמא תאמר הא אדרבה בהריב"ש עצמו מבואר דכה"ג נק' טעות המצוי כמ"ש בתשובה סי' רס"ו וז"ל אבל בהכחשה בחקירות לכ"ע פסולה ואפי' בדיני ממונות ואע"ג דא' אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה אמרינן התם מעשה היה וצירף רבי עדותן אע"ג דבאיזה מקום הוי מחקירות התם הוא משום דכיון דתרווייהו אמרי בדיוטא בין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי עכ"ל הרי בהדיא דבין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי ולכן מכשירין עדותן אף בחקירות וא"כ י"ל דהוא כמו טעות בשיפורא דירחא דכשר בהכחשה בחקירות. אך באמת הטור ח"מ סי' ל' פי' דטעם דצירף רבי עדותן הוא משום דהוי הכחשה בבדיקות ולא בחקירות וכך מבואר בהרמב"ם פ"ג מהל' עדות ובש"ע ס"ל ס"ב. וא"כ אין מזה ראיה דהוא טעות המצוי רק שאין הכחשה פוסלת בזה כיון שאינו מהחקירות רק מהבדיקות וכמו שאין הכחשה דמנה שחור ומנה לבן פוסלת. אך אפי' לשיטת הריב"ש דהוי הכחשה בחקירות ועכ"ז צירף רבי עדותן משום דבין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי. מ"מ י"ל בפשיטות דודאי לא הגיע זה לגדר טעות המצוי דשיפורא דירחא דהא מוכח בהדיא בגמרא דלא הקילו כן רק בד"מ ולא בד"נ וכמו דאתמר התם בקולי דד"מ וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע דדוקא בד"מ מקילים כן. ואילו היה טעות זה מצוי כמו הטעות בשיפורא דירחא הרי אפי' בד"נ היה ראוי להקל כן וא"כ מדוע אמרו זה רק בד"מ לבד אבל בד"נ עדותן בטילה. ואין לדחות דלעולם הטעות בזה מצוי ממש כמו בשיפורא דירחא והא דאין מקילין בזה בד"נ משום דבד"נ אין מקילים אפי' בטעות המצוי כשיפורא דירחא רק כשיש עוד סיוע שהיה טעות דהיינו ע"י שאח"כ כיוונו ליום השבוע כדמשמע לכאורה בדברי רש"י פ"ק דפסחים (די"א ע"ב) ד"ה אחד אומר. במ"ש וכיון דהשוו שניהם כו' ע"ש. משא"כ גבי טעות דדיוטות אע"ג דהטעות מצוי כיון דליכא סיוע כזה משום דהשוו כו' מצילין אנו את הנפש. דהא בתוס' שם ד"ה זה ידע וכן בסנהדין (דף מ"א ע"ב) מבואר דמוכח מהש"ס דמצד דאזלינן בתר רובא בד"נ מה"ט לחוד תלינן בהטעות. רק דמשום מה נפסיד כו' ע"ז מסייע הסיוע ממה שכיוונו ליום א' מימי השבוע. וגם כ' דאל"כ הוי כחוזר ומגיד כו' ע"ש. ועוד דהא טעות בשיפורא דירחא וטעות דשעות נשנו בגדר אחד בהמשנה פרק ה' דסנהדרין ובאחד אומר בשני שעות ואחד אומר בשלש שעות ליכא סיוע מצד אחר ועכ"ז אין מבטלין עדותן ותלינן בטעות. וא"כ עכ"פ צ"ל דטעות בין דיוטא עליונה לתחתונה לא הגיע לגדר הטעות בין שני שעות לשלש ושוב י"ל ג"כ דלא דמי ג"כ לטעות דשיפורא דירחא וזה אמת ודאי לפי' התוס' (ועי' לעיל אות ו') ועי' עוד בחי' הר"ן פרק בן סורר ד"ה לימא הני דוקא. וא"כ לפ"ז מש"ה דוקא בד"מ הקילו לתלות בטעות בין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה משא"כ בד"נ משום דאין זה טעות דרובא דעלמא כו' וכיון שכן יש לנו לומר דלא הקילו כן גם בד"מ אלא דוקא בא' אומר בדיוטא עליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה דכיון שהמכחישים זא"ז על המקום שניהן מעידין שההלוואה אמת ע"כ מקיימין עדותן דממקום שבאה ההכחשה מהתם בא הסיוע שהמעשה אמת משא"כ כשהמכחיש מכחיש ואינו מסייע י"ל דאף בד"מ כה"ג לא תלינן בטעות. ודוגמא לזה הוא מ"ש התשו' עה"ג סי' ס"ז ובס' עצי ארזים ובמרה"צ דלמ"ד הכחשה בחקירות כשרה בעדות אשה דוקא כשהמכחיש מעיד ג"כ שמת אבל אם מכחישו בחקירות ואינו מעיד שהמעשה אמת בטלה עדות המעיד שמת שהוכחש בחקירות. וה"ז ממש החילוק שבין דיוטא עליונה ותחתונה שבהריב"ש דהתם המכחישו מעיד ג"כ שהמעשה אמת מש"ה תלינן בטעות. אבל בנד"ז שהוכחשו משורה תחתונה לשורה עליונה אם אותו המכחיש אינו מסייע שהטב"ע אמת י"ל דלא תלינן בטעות. ול"ד לשיפורא דירחא וכו'. דלא עדיף טעות כזה מהטעותין דבנדון של הרשב"א ח"ג סי' ח' ושל הריב"ש סי' שפ"ב דלא תלו בטעות אע"פ שלדעתי לא נגרע מערך דיוטות וכמש"ל שהיו רגילין משנת נ"ז לכתוב כן כו' ועכ"ז אינו מציל כו' כנ"ל. והנה בתשו' הרשב"א שם הביא מה שהמכשירים הביאו ראיה מהא דרב עיליש וז"ל וגם מה שהבאת ראיה ההיא דרב עיליש ולומר שכל שהוא גברא רבא תלינן בו דגברא רבא לא עביד איסורא אין נ"ל ראיה לתלות בטעות מה שהוא מפורש שאינו האמת ואי אפשר לאוקומי כמו שכתב בשטר אבל ההיא דרב עיליש אפשר לפרושי כו' עכ"ל אח"כ כ' וגדולה מזו אמרו פאד"מ חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו לפי שאפי' באפוקי ממונא מכשירים את העדות מספק כו' עכ"ל. הנה ס"ל דלתלות בטעות מן שנת נ"ח על נ"ז גרע יותר מהא דתלינן דאיחרוהו וכתבוהו אף שיש אמתלא טובה על הטעות מן נ"ח על נ"ז וא"כ לפ"ז אזדא לה ההיתר שכתבתי לעיל סוף סעיף ו'.וכן הריב"ש סי' שפ"ב ס"ל דאיחרוהו וכתבוהו עדיף לתלות בו מבטעות ע"ש בד"ה יבמה אחת מגלילותנו:
יגט
מיהו כ"ז לדעת הרשב"א והריב"ש הנ"ל. אבל לפ"ד הר"ן בתשו' סי' ע"ז דס"ל דטעות הנ"ל מקל"ד לק"ד ה"ל טעות המצוי ולא נפסל השטר חליצה א"כ י"ל כמ"כ בטעות דנד"ז דה"ל כטעות דדיוטות נאמנים העדים לומר טעינו והא דבד"נ לא תלינן בטעות בדיוטות י"ל דס"ל כפרש"י דפסחים הנ"ל מיהו בחידושיו לא משמע כן אלא כהתוס' וצ"ל דס"ל דוקא בד"נ בעי' שיהי' הטעות מצוי כ"כ עד דרובא כו' ולא בד"מ. מיהו ק' מנ"ל זה וצ"ל מדיוטות וא"כ לפי' הרמב"ם וטור הנ"ל אין ראיה לזה. עוד י"ל דהר"ן ג"כ לא הקיל כן רק לתלות טעות בשטר משום דבזה יש מקילין יותר. עיין לעיל אות ו' באופן הא' שבפי' הירושלמי וכו' משום שי"ל ע"ז לא חתמנו. ולא העידו ע"ז כלל. אבל במה שהעידו בפיהם אפשר ס"ל ג"כ דאין נאמנים לומר טעינו אא"כ הטעות מצוי ע"ד שיפורא דירחא כו'. ובתשו' הר"ן ססי' ל"ד משמע להקל בכה"ג דנד"ז שיוכלו לחזור ולומר טעינו ע"ש דמבואר דאינו מחלק בין עדות שבשטר לעדות שבע"פ. וכן כל גדולי צרפת שבתשו' הרשב"א שם משמע ס"ל דלא נפסלו העדים כלל רק הרשב"א לבדו פסל השטר משום שהעדים נעשו פסולים כ"כ שם רסי' ד' וסי' ח' ד"ה ועוד קיי"ל. וכל יסודו מדברי התוס' פא"נ (דע"ב) בקושייתם אבל קשה ההיא דשט"ח המוקדמים היאך העדים כשרים כו' ע"ש ולא ידעתי בנדון שלו שיש טוב טעם לתלות בטעות מן נ"ח על נ"ז מטעם שהיו מורגלים לכתוב נ"ז כו' ה"ז טעם חזק כמו גבי טל ומטר תוך שלשים יום אם מסופק אם אמר מחזיקין שאמר כמו שהיה מורגל כמבואר בטור א"ח סי' קי"ד ובב"י שם שהוא מבואר כן בירושלמי וה"נ דכוותה. וא"כ אטו גרע זה מקוברי המת ביו"ט ראשון דלא נפסלו לעדות משום דתלינן שטעו בדין וסברי דמצוה קא עבדי פ"ג דסנהדרין (דכ"ו סע"ב) וע"ש ובתשו' הריב"ש סי' שי"א הביאה הב"י בח"מ סי' ל"ד ומיהו ההוא דהנהו קבוראי פז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ושכ"כ הרמב"ם יעו"ש וגם מצינו ענין אחריות טעות סופר הוא סמכו לתלות בעצמינו שבודאי הי' זה טעות וגם אם תלינן דאיחרוהו וכתבוהו אף שבלי תירוץ זה יש כאן הזמה מתרצים אנו מעצמינו דאיחרוהו. איך לא נתרץ בטעות הנ"ל שטעו מן נ"ח על נ"ז וזהו טעם הירושלמי לפי' הרז"ה והר"ש פב"ת דשביעית גבי שטר מוקדם שהעדים עצמם נאמנים לומר שהוא מוקדם אף שכת"י יוצא ממק"א ונאמנים לומר ע"ז לא חתמנו ר"ל שלא דקדקו בהזמן ואף שאין להם אמתלא כמו מן נ"ח על נ"ז הנ"ל וכ"ש שלא נפסלו העדים עי"ז וכמש"ל ס"ו. והרשב"א בתשו' הקשה לנפשי' בסי' ח' וז"ל וא"ת כיון דמוקדמין ממש פסולין לגמרי משום דהעדות רשעים הן א"כ מאי מקשה הש"ס פא"נ (דע"ב א') מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני יתרץ בפשיטות דמיירי במוקדמין כפשוטו ומשום שהעדים פסולין. ותירוצו דוחק גדול ע"ש. אבל לדברי הרז"ה ורבינו שמשון אתי שפיר דאף שמיירי במוקדם ממש לא נפסלו העדים. ובשט"מ בב"מ פרק א"נ שם הסכים ג"כ דמיירי הירושלמי אף בשכת"י יוצא ממקום אחר אלא דפי' דמיירי בדבר שאפשר לתלות שהעדים יטעו בו. ונראה מדבריו שאין ר"ל שהוא טעות דרובא דעלמא יטעו בהכי אלא שאפשר לתלות בטעות ודוגמת מ"ש הריב"ש על טעות דהנהו קבוראי כו' כנ"ל וכתב שכ"ד הרז"ה והעיטור ורב האי גאון והרמ"ך וכ"נ דעת הר"ן בתשו' סי' ע"ז בטעות מן מאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה דחשוב אצלו טעות שהם עשויין לטעות ובודאי אין נראה שרוב העולם יטעו בזה כשיפורא דירחא רק שאפשר לתלות בטעות. לכן פשוט ליה שלא נעשו פסולין עי"ז. ונדון דשו"ת הרשב"א הנ"ל עדיף שהרי היה שם אמתלא נכונה כנ"ל וגם העד הי' מוחזק בחסידות טובא. ומ"ש שאינו מציל על השני הנה בכה"ג שגם על עדים פשוטים יש לומר דתלינן בטעות אזי סברא הוא שזה המוחזק בחסידות יעיד גם על חבירו כמו שמצינו כן בגמ' פ"ק דגיטין (דף יו"ד ע"ב) אי לאו דכותי חבר הוא וע"ש בתוספות מה שהקשו דא"כ השטר מתקיים ע"י עד אחד וכ' וי"ל דאין לחוש כו' וה"נ י"ל כאן:
מיהו כ"ז לדעת הרשב"א והריב"ש הנ"ל. אבל לפ"ד הר"ן בתשו' סי' ע"ז דס"ל דטעות הנ"ל מקל"ד לק"ד ה"ל טעות המצוי ולא נפסל השטר חליצה א"כ י"ל כמ"כ בטעות דנד"ז דה"ל כטעות דדיוטות נאמנים העדים לומר טעינו והא דבד"נ לא תלינן בטעות בדיוטות י"ל דס"ל כפרש"י דפסחים הנ"ל מיהו בחידושיו לא משמע כן אלא כהתוס' וצ"ל דס"ל דוקא בד"נ בעי' שיהי' הטעות מצוי כ"כ עד דרובא כו' ולא בד"מ. מיהו ק' מנ"ל זה וצ"ל מדיוטות וא"כ לפי' הרמב"ם וטור הנ"ל אין ראיה לזה. עוד י"ל דהר"ן ג"כ לא הקיל כן רק לתלות טעות בשטר משום דבזה יש מקילין יותר. עיין לעיל אות ו' באופן הא' שבפי' הירושלמי וכו' משום שי"ל ע"ז לא חתמנו. ולא העידו ע"ז כלל. אבל במה שהעידו בפיהם אפשר ס"ל ג"כ דאין נאמנים לומר טעינו אא"כ הטעות מצוי ע"ד שיפורא דירחא כו'. ובתשו' הר"ן ססי' ל"ד משמע להקל בכה"ג דנד"ז שיוכלו לחזור ולומר טעינו ע"ש דמבואר דאינו מחלק בין עדות שבשטר לעדות שבע"פ. וכן כל גדולי צרפת שבתשו' הרשב"א שם משמע ס"ל דלא נפסלו העדים כלל רק הרשב"א לבדו פסל השטר משום שהעדים נעשו פסולים כ"כ שם רסי' ד' וסי' ח' ד"ה ועוד קיי"ל. וכל יסודו מדברי התוס' פא"נ (דע"ב) בקושייתם אבל קשה ההיא דשט"ח המוקדמים היאך העדים כשרים כו' ע"ש ולא ידעתי בנדון שלו שיש טוב טעם לתלות בטעות מן נ"ח על נ"ז מטעם שהיו מורגלים לכתוב נ"ז כו' ה"ז טעם חזק כמו גבי טל ומטר תוך שלשים יום אם מסופק אם אמר מחזיקין שאמר כמו שהיה מורגל כמבואר בטור א"ח סי' קי"ד ובב"י שם שהוא מבואר כן בירושלמי וה"נ דכוותה. וא"כ אטו גרע זה מקוברי המת ביו"ט ראשון דלא נפסלו לעדות משום דתלינן שטעו בדין וסברי דמצוה קא עבדי פ"ג דסנהדרין (דכ"ו סע"ב) וע"ש ובתשו' הריב"ש סי' שי"א הביאה הב"י בח"מ סי' ל"ד ומיהו ההוא דהנהו קבוראי פז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ושכ"כ הרמב"ם יעו"ש וגם מצינו ענין אחריות טעות סופר הוא סמכו לתלות בעצמינו שבודאי הי' זה טעות וגם אם תלינן דאיחרוהו וכתבוהו אף שבלי תירוץ זה יש כאן הזמה מתרצים אנו מעצמינו דאיחרוהו. איך לא נתרץ בטעות הנ"ל שטעו מן נ"ח על נ"ז וזהו טעם הירושלמי לפי' הרז"ה והר"ש פב"ת דשביעית גבי שטר מוקדם שהעדים עצמם נאמנים לומר שהוא מוקדם אף שכת"י יוצא ממק"א ונאמנים לומר ע"ז לא חתמנו ר"ל שלא דקדקו בהזמן ואף שאין להם אמתלא כמו מן נ"ח על נ"ז הנ"ל וכ"ש שלא נפסלו העדים עי"ז וכמש"ל ס"ו. והרשב"א בתשו' הקשה לנפשי' בסי' ח' וז"ל וא"ת כיון דמוקדמין ממש פסולין לגמרי משום דהעדות רשעים הן א"כ מאי מקשה הש"ס פא"נ (דע"ב א') מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני יתרץ בפשיטות דמיירי במוקדמין כפשוטו ומשום שהעדים פסולין. ותירוצו דוחק גדול ע"ש. אבל לדברי הרז"ה ורבינו שמשון אתי שפיר דאף שמיירי במוקדם ממש לא נפסלו העדים. ובשט"מ בב"מ פרק א"נ שם הסכים ג"כ דמיירי הירושלמי אף בשכת"י יוצא ממקום אחר אלא דפי' דמיירי בדבר שאפשר לתלות שהעדים יטעו בו. ונראה מדבריו שאין ר"ל שהוא טעות דרובא דעלמא יטעו בהכי אלא שאפשר לתלות בטעות ודוגמת מ"ש הריב"ש על טעות דהנהו קבוראי כו' כנ"ל וכתב שכ"ד הרז"ה והעיטור ורב האי גאון והרמ"ך וכ"נ דעת הר"ן בתשו' סי' ע"ז בטעות מן מאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה דחשוב אצלו טעות שהם עשויין לטעות ובודאי אין נראה שרוב העולם יטעו בזה כשיפורא דירחא רק שאפשר לתלות בטעות. לכן פשוט ליה שלא נעשו פסולין עי"ז. ונדון דשו"ת הרשב"א הנ"ל עדיף שהרי היה שם אמתלא נכונה כנ"ל וגם העד הי' מוחזק בחסידות טובא. ומ"ש שאינו מציל על השני הנה בכה"ג שגם על עדים פשוטים יש לומר דתלינן בטעות אזי סברא הוא שזה המוחזק בחסידות יעיד גם על חבירו כמו שמצינו כן בגמ' פ"ק דגיטין (דף יו"ד ע"ב) אי לאו דכותי חבר הוא וע"ש בתוספות מה שהקשו דא"כ השטר מתקיים ע"י עד אחד וכ' וי"ל דאין לחוש כו' וה"נ י"ל כאן:
ידונמצינו למדים מכל הנ"ל לנד"ז דהעדים שהעידו בטולפון ור' שמאי העיד בזלאטאפאלי' שהכירוהו בטב"ע ושני שיניים התחתונים לא היו לו. אם הוכחשו על סימני השינים מהאשה והח"ק. והאשה ודאי יכולה לפסול עדות שהם לזכותה. וא"כ אם האשה אינה מעידה שהטב"ע אמת דהיינו דחזיתי' ג"כ לאלתר והכירה שזהו בעלה. וכגון שלא ראתה אותו כלל. והח"ק לכאורה ג"כ אין מעידין ע"ז רק על הסי' כי בגב"ע לא נז' עדותם כלל על הטב"ע. וגם אם הח"ק מעידין היה אחר דאשתהי טובא. וא"כ אם באנו להמשיך ההיתר רק מטב"ע של ר' שמאי ודעימי' ע"ז י"ל דלהרשב"א ולהריב"ש אין עושין מעשה להתיר ע"פ עדותן של אלו העדים כלל כיון שהוכחשו מפי האשה בהסימנים שוב אין מאמינים להם גם על הטב"ע. דלהרשב"א והריב"ש אין תולין כה"ג בטעות אא"כ אותו המכחישו מסייעו על גוף העדות כנ"ל הא לאו הכי לא תלינן בטעות כ"א בעדות שקר. וכמו שאם הוכחשו בזמן נפסלו לגוף העדות כמו כן כשהוכחשו בהסימנים דהוי גוף העדות ג"כ ועיין לעיל אות ב' דמוכח מסוגיא דשבועות (מ"ח) דאפילו ע"י שקר בבדיקות דלא דייקי בהו נפסלו לעדות וכ"ש ע"י שקר בגוף העדות. ואף אם האנשים גברא רבא ויראי שמים ודעתינו נוטה שודאי לא שיקרו כלל אך כבר כ' הרשב"א שאין כ"ז מציל וכו' והיינו משום דדין התורה בכה"ג לחוש לשקר כיון שאירע שגיאה בדברי העד תו אין זה עדות. וכמו דנוגע אינו נאמן אף אם הוא איש כשר דברור לנו שאינו משקר מ"מ מדת חכמים הוא כן. ומה שחזרו והעידו בבלאזור וסמילע בשינוי ממה שהעיד ר"ש בפניכם ובטולפון אינו כלום דכיון שהגיד כו'. ומה שאומר ר' שמואל שהסופר טעה בטולפון הנה כיון שהסופר אינו אומר שטעה לא מחזקינן ליה בטעותא עיין קצה"ח סי' מ"ג סק"ג. ועוד דה"ל חד לגבי תלתא הב"ד דטולפון מקבלי עדות ואיך יהיה נאמן להכחישם או לומר עליהם טועים אתם ור' ליב הוא דודו וה"ל כחד וגם ר"ל לא אמר שהסופר טעה ועי' תשב"ץ ח"א סי' א' דס"ל דב"ד נאמנין יותר אפילו משני עדים. ע"כ אם ב"ד דטולפון מעידים בגב"ע כמו שנכתב בהגב"ע תו אין דבריהם של ר"ש ודודו ר"ל האחרונים כלום. מיהו כ"ז אם גם האשה מכחשת אותם על הסימנים או שידוע כן מכל העולם המכירים את בעלה אבל אם אין כן רק שהח"ק לבד מכחישים אותם ע"ז. א"כ כיון דתרי ותרי נינהו לכן אם לא היו חוזרים ומעידי' כן לא היה נפסל עדותם על הטב"ע כדאמרינן פחז"ה (דף ל"א ע"ב). במאי דאתכחוש אתכחוש במאי דלא אתכחוש לא אתכחוש. ונאמנין על עדות דאבהתי' אע"ג שהוכחשו על עדות החזקה. וה"נ נאמנים על עדות הטב"ע אף שהוכחשו על עדות הסי'. משא"כ כשהאשה מכחישתן ל"ל הכי דהיא נאמנת לפוסלן לגבי דבר שהוא זכותה. וכ"ז לדעת הרשב"א והריב"ש. אבל לדעת הרבה פוסקים כל שאפשר לתלות שטעו בזה לא נפסלו העדים עי"ז כנ"ל ותלינן בטעות אף שלא הגיע לטעות דשיפורא דירחא ודומיא דאמרינן חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו כנ"ל. וא"כ גם בנד"ז לא פסלינן העדים אף אם האשה מכחישתן לומר שהיו בשורה עליונה תלינן דטעו ועדותן על הטב"ע כשר ואף אם נדון זה לספק מחמת פלוגתא דרבוותא הנה בעדות אשה יש לסמוך על המקילים דהא גם פסולי עדות דרבנן נאמנין ועד מפי עד נאמן וגמל"ת נאמן ע"כ אין להחמיר כ"כ כהרשב"א והריב"ש:
טוי
ועוד אפשר לומר דל"ד נד"ז להנדון דהרשב"א וריב"ש שחששו עי"ז לשקר לגמרי דהכא הכרת הנטבע הוי מלדעל"ג שיובא לקבר וגם מסתמא הי' בפני המון רב א"כ אין לחוש לשקר בזה שיאמרו על איש אחר שהוא ר' יעקב בעל הכפר. וזה עדיף מכל המלדעל"ג שבש"ס. והוי קרוב לנדון דתשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד דאמר שממ"נ טעה כו'. משום דהתם לא שייך לחוש לשקר לגמרי כיון שזה ידוע שנתגרשה וה"נ א"א לומר שהענין שקר לגמרי שהרי עכ"פ ידוע ומפורסם שר' יעקב נטבע והעלוהו וקברו מוכיח עליו. וא"כ איך יאמר ר' שמאי המוליכו לקבור על אחר שהוא ר' יעקב והלא יוכחש מהח"ק שמסתמא מכירים אותו וכן בפני האדון וגוים שהיו כשהעלהו. א"כ א"א כאן לחוש לשקר. ול"ד לנדון דהרשב"א שעשיית השטר אינו מלדעל"ג וכן החליצה וע"כ חששו לשקר וכו'. אבל הכא י"ל שאין לחוש לזה כלל. הג"ה. ומצינו שסמכו על דמירתת דילמא מכחיש ליה אף באיסור א"א דתנן פ"ג דקדושין משנה ז' (דף ס"ג ב') קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואע"ג דיש לחוש דילמא יצרו תוקפו עכ"ז נאמן אף לכנוס משום דלא חציף כו' ומירתת דילמא יכחישנו האב וכש"כ הכא דאין אדם חוטא ולא לו וגם מירתת שיכחישוהו כל העולם דודאי אין לחוש לשקר בהטב"ע עכ"ה. וכיון דל"ח לשקר רק לטעות וא"כ ה"ל כנדון דשו"ת הרא"ש הנ"ל דתלינן הטעות בהסימנים וכמש"ל אות ג'. ונשאר ההיתר ע"י הטב"ע. ומ"מ אין זה מוכרח דהכא נולד החשש לחוש לשקר משום השגיאה שנמצא בדבריהם בהסימנים דמחזקינן ששיקרו בהן. וע"ז ליכא הוכחה ממלדעל"ג הנ"ל. דהא העידו על הסי' אח"כ. וכיון בהסי' מחזקי' ששיקרו י"ל שאין סומכין על עדותן אף בהטב"ע אף דעדיף משאר מלדעל"ג וכעין מ"ש בהריב"ש סי' קנ"ה כההיא דקדשו ב"ד את החודש כו' מ"מ התם ג"כ אין נאמן רק ע"א כשר ולא שקרן עי' ר"ה (ד' כ"ב ע"ב). מיהו י"ל נד"ז עדיף גם מקידוש החודש רק ה"ל כמ"ש הפר"ח בי"ד רסי' צ"ח בטעם דסמכי' בדאורייתא אטעימת גמל"ת כיון שמיד שטועמין אותו מתברר אם משקר או לא. והפר"ת רסי' צ"ב כתב ג"כ דמה"ט א"צ להרמב"ם מסל"ת כלל. ובגיטין (דף י"ט ע"ב) מקרי להו לשני כותים כו' וכ"ה בש"ע ח"מ סי' ס"ח ס"ב. ובאה"ע סי' ק"ל סי"ו קוראים בפניהם כו' ועב"י שם דלא הוי עד מפי עד דמלדעל"ג הוא כמ"ש חי' הרמב"ן והר"ן. והרי באמת אנו קיי"ל כהריב"ש דבמלדעל"ג ג"כ בעינן עדות גמור מן התורה ולא כתשב"ץ כדפסק רמ"א בח"מ סי' למ"ד אעכצ"ל כדתירץ הריב"ש ססי' קנ"ה לפי שזה דבר שלא ישקרו בו כו' ובכה"ג א"צ עדות גמור מדאורייתא ע"ש. ונד"ז עדיף מכל הנ"ל. לכן אף את"ל שנתפסו שקרנים בהסימנים יש להאמינם על הטב"ע דה"ל כמו שהאמין רב פפא לשני כותי' מסל"ת. בשגם שמ"מ לא ברירא מילתא כלל ששיקרו ח"ו רק שאנו דנין כן. וגם יש עוד מקום לומר דלא דמי כ"כ לנדון דהרשב"א והריב"ש שהוכחשו בהזמן שהוא מהחקירות ושט"ח המוקדמים פסולים שעי"ז יוכלו לטרוף שלא כדין נמצא שיקרו בדבר שנפ"מ מזה ולפיכך נפסלו. משא"כ הכא דאם אמרו אמת בהטב"ע תו א"צ להסימנים ואף אם העידו עליהן מאומד לא נפסלו לעדות כיון שאינו מעלה ומוריד כלל. והגם שהוכחנו לעיל (אות ב') מסוגיא דשבועות דגם ע"י שקר בבדיקות נפסלו לעדות ואף שהבדיקות אינו מעלה ומוריד בגוף העדות. וא"כ צ"ל דכל שאומר שקר במזיד בעדותו נפסל לעדות. והא דקיי"ל דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה לעדות זו וגם לעדות אחרת צ"ל משום דתלינן דטעו ולא דייקי כ"כ ע"ז. והתם בשבועות הוא מהבדיקות הגדולות דל"ל ע"ז לא דייקי ועי' בחי' הר"ן פ' היו בודקין. מיהו אפשר נ"ד הסימנים באיזה שורה היו השיניים השבורים ה"ל כבדיקות דלא דייקי כיון דהוכר היטב בטב"ע להרבה אנשים במעמד אחד אשר ברור כשמש דהוא הוא ושנמצא במקום שנטבע מיד וכו'. א"כ הסימנים ה"ל כיהודה ועוד לקרא ולא דייקי בהו כ"כ. ואע"ג דודאי בעלמא הסימנים הן הן גוף העדות ממש וחמירי מבדיקות וחקירות היינו היכא שאנו צריכים להכירו ע"י סי'. משא"כ בנד"ז שהוכר בטב"ע ברור לכל רואיו כאילו היה חי כו' א"כ הסי' לא מעלין ולא מורידין. (ואע"ג דלדינא י"א דבכה"ג בעינן סי' להטב"ע מ"מ כשיש הרבה שהכירוהו לכ"ע א"צ). וה"ל כעין הא דאמרי' פחז"ה בין חטי לשערי לא דייקי אינשי והרי בא' אומר שחייב לו כור חטין וא' אומר כור שעורין ודאי אין מצטרפין כמו ביין ושמן. אעכצ"ל משום דהתם אין נפ"מ בהחזקה אם אכלה חטין או שעורין וכמ"ש בחי' הר"ן פז"ב משא"כ כשמעידין שחייב לו חטין או שעורין. וה"נ י"ל דכיון שהוכר בטוב תו אין נפ"מ כלל בהסי' וע"כ לא דייקי בהו בין שורה תחתונה לעליונה. ולא נפסלו כלל לעדות אפי' לפ"ד הרשב"א והריב"ש ול"ד כלל למוקדם (ואף שבהריב"ש סי' שפ"ב כ' לפסול השטר חליצה אף שלא נפסלו העדים כמש"ש אלא ודאי מוקדם פסול לגמרי אפילו היכא דליכא למפסלינהו לעדים כו'. מ"מ אם לא נפסלו ודאי מהני מה שחזרו והעידו ולא שייך לומר אם עדותן הראשונה לא מהני מצד השגיאה לא מהני מה שיחזרו ויעידו ע' בש"ך סס"י נ"א גבי עדות שבטלה מקצתה כו' דלא מהני מה שיחזרו ויעידו. דבעדות אשה לא שייך זה כמו דלא שייך דין נמצא אחד קרוב או פסול שמשם מקור דין עדות שבטלה מקצתה כו'). ועוד דאע"פ שיש לדון ולחלק מ"מ במלדעל"ג כנד"ז יש להקל טפי כהנ"ל. נמצא אפילו לפ"ד הרשב"א שבש"ע ח"מ סי' מ"ג ס"ט ולהריב"ש סי' שפ"ב יש לצדד להקל. ולתשו' הר"ן סי' מ"ז וסי' ע"ז ודאי יש להקל בנדון זה. ובתשו' ב"א סי' כ"ד העיר להקל אנדון קרוב לנד"ז מתשו' הר"ן סי' ל"ג דכל שיש עדות מספיק שהוא הוא אלא שיצא ריעותא מסי' אחר שנראה שאינו הוא ואותו סי' עשוי להשתנות אין מטילין ספק באותו עדות. ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דסנהדרין (ל"ב) דהשטר כשר ואע"פ שיצא ע"ז ריעותא מההזמה תלינן דאיחרוהו וכתבוהו. אך אדרבה הריב"ש סי' שפ"ב הביא ראיה מברייתא זו דלשכחה וטעות לא חיישינן כו' וא"כ אין זה כסימן העשוי להשתנות שבר"ן:
ועוד אפשר לומר דל"ד נד"ז להנדון דהרשב"א וריב"ש שחששו עי"ז לשקר לגמרי דהכא הכרת הנטבע הוי מלדעל"ג שיובא לקבר וגם מסתמא הי' בפני המון רב א"כ אין לחוש לשקר בזה שיאמרו על איש אחר שהוא ר' יעקב בעל הכפר. וזה עדיף מכל המלדעל"ג שבש"ס. והוי קרוב לנדון דתשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד דאמר שממ"נ טעה כו'. משום דהתם לא שייך לחוש לשקר לגמרי כיון שזה ידוע שנתגרשה וה"נ א"א לומר שהענין שקר לגמרי שהרי עכ"פ ידוע ומפורסם שר' יעקב נטבע והעלוהו וקברו מוכיח עליו. וא"כ איך יאמר ר' שמאי המוליכו לקבור על אחר שהוא ר' יעקב והלא יוכחש מהח"ק שמסתמא מכירים אותו וכן בפני האדון וגוים שהיו כשהעלהו. א"כ א"א כאן לחוש לשקר. ול"ד לנדון דהרשב"א שעשיית השטר אינו מלדעל"ג וכן החליצה וע"כ חששו לשקר וכו'. אבל הכא י"ל שאין לחוש לזה כלל. הג"ה. ומצינו שסמכו על דמירתת דילמא מכחיש ליה אף באיסור א"א דתנן פ"ג דקדושין משנה ז' (דף ס"ג ב') קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואע"ג דיש לחוש דילמא יצרו תוקפו עכ"ז נאמן אף לכנוס משום דלא חציף כו' ומירתת דילמא יכחישנו האב וכש"כ הכא דאין אדם חוטא ולא לו וגם מירתת שיכחישוהו כל העולם דודאי אין לחוש לשקר בהטב"ע עכ"ה. וכיון דל"ח לשקר רק לטעות וא"כ ה"ל כנדון דשו"ת הרא"ש הנ"ל דתלינן הטעות בהסימנים וכמש"ל אות ג'. ונשאר ההיתר ע"י הטב"ע. ומ"מ אין זה מוכרח דהכא נולד החשש לחוש לשקר משום השגיאה שנמצא בדבריהם בהסימנים דמחזקינן ששיקרו בהן. וע"ז ליכא הוכחה ממלדעל"ג הנ"ל. דהא העידו על הסי' אח"כ. וכיון בהסי' מחזקי' ששיקרו י"ל שאין סומכין על עדותן אף בהטב"ע אף דעדיף משאר מלדעל"ג וכעין מ"ש בהריב"ש סי' קנ"ה כההיא דקדשו ב"ד את החודש כו' מ"מ התם ג"כ אין נאמן רק ע"א כשר ולא שקרן עי' ר"ה (ד' כ"ב ע"ב). מיהו י"ל נד"ז עדיף גם מקידוש החודש רק ה"ל כמ"ש הפר"ח בי"ד רסי' צ"ח בטעם דסמכי' בדאורייתא אטעימת גמל"ת כיון שמיד שטועמין אותו מתברר אם משקר או לא. והפר"ת רסי' צ"ב כתב ג"כ דמה"ט א"צ להרמב"ם מסל"ת כלל. ובגיטין (דף י"ט ע"ב) מקרי להו לשני כותים כו' וכ"ה בש"ע ח"מ סי' ס"ח ס"ב. ובאה"ע סי' ק"ל סי"ו קוראים בפניהם כו' ועב"י שם דלא הוי עד מפי עד דמלדעל"ג הוא כמ"ש חי' הרמב"ן והר"ן. והרי באמת אנו קיי"ל כהריב"ש דבמלדעל"ג ג"כ בעינן עדות גמור מן התורה ולא כתשב"ץ כדפסק רמ"א בח"מ סי' למ"ד אעכצ"ל כדתירץ הריב"ש ססי' קנ"ה לפי שזה דבר שלא ישקרו בו כו' ובכה"ג א"צ עדות גמור מדאורייתא ע"ש. ונד"ז עדיף מכל הנ"ל. לכן אף את"ל שנתפסו שקרנים בהסימנים יש להאמינם על הטב"ע דה"ל כמו שהאמין רב פפא לשני כותי' מסל"ת. בשגם שמ"מ לא ברירא מילתא כלל ששיקרו ח"ו רק שאנו דנין כן. וגם יש עוד מקום לומר דלא דמי כ"כ לנדון דהרשב"א והריב"ש שהוכחשו בהזמן שהוא מהחקירות ושט"ח המוקדמים פסולים שעי"ז יוכלו לטרוף שלא כדין נמצא שיקרו בדבר שנפ"מ מזה ולפיכך נפסלו. משא"כ הכא דאם אמרו אמת בהטב"ע תו א"צ להסימנים ואף אם העידו עליהן מאומד לא נפסלו לעדות כיון שאינו מעלה ומוריד כלל. והגם שהוכחנו לעיל (אות ב') מסוגיא דשבועות דגם ע"י שקר בבדיקות נפסלו לעדות ואף שהבדיקות אינו מעלה ומוריד בגוף העדות. וא"כ צ"ל דכל שאומר שקר במזיד בעדותו נפסל לעדות. והא דקיי"ל דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה לעדות זו וגם לעדות אחרת צ"ל משום דתלינן דטעו ולא דייקי כ"כ ע"ז. והתם בשבועות הוא מהבדיקות הגדולות דל"ל ע"ז לא דייקי ועי' בחי' הר"ן פ' היו בודקין. מיהו אפשר נ"ד הסימנים באיזה שורה היו השיניים השבורים ה"ל כבדיקות דלא דייקי כיון דהוכר היטב בטב"ע להרבה אנשים במעמד אחד אשר ברור כשמש דהוא הוא ושנמצא במקום שנטבע מיד וכו'. א"כ הסימנים ה"ל כיהודה ועוד לקרא ולא דייקי בהו כ"כ. ואע"ג דודאי בעלמא הסימנים הן הן גוף העדות ממש וחמירי מבדיקות וחקירות היינו היכא שאנו צריכים להכירו ע"י סי'. משא"כ בנד"ז שהוכר בטב"ע ברור לכל רואיו כאילו היה חי כו' א"כ הסי' לא מעלין ולא מורידין. (ואע"ג דלדינא י"א דבכה"ג בעינן סי' להטב"ע מ"מ כשיש הרבה שהכירוהו לכ"ע א"צ). וה"ל כעין הא דאמרי' פחז"ה בין חטי לשערי לא דייקי אינשי והרי בא' אומר שחייב לו כור חטין וא' אומר כור שעורין ודאי אין מצטרפין כמו ביין ושמן. אעכצ"ל משום דהתם אין נפ"מ בהחזקה אם אכלה חטין או שעורין וכמ"ש בחי' הר"ן פז"ב משא"כ כשמעידין שחייב לו חטין או שעורין. וה"נ י"ל דכיון שהוכר בטוב תו אין נפ"מ כלל בהסי' וע"כ לא דייקי בהו בין שורה תחתונה לעליונה. ולא נפסלו כלל לעדות אפי' לפ"ד הרשב"א והריב"ש ול"ד כלל למוקדם (ואף שבהריב"ש סי' שפ"ב כ' לפסול השטר חליצה אף שלא נפסלו העדים כמש"ש אלא ודאי מוקדם פסול לגמרי אפילו היכא דליכא למפסלינהו לעדים כו'. מ"מ אם לא נפסלו ודאי מהני מה שחזרו והעידו ולא שייך לומר אם עדותן הראשונה לא מהני מצד השגיאה לא מהני מה שיחזרו ויעידו ע' בש"ך סס"י נ"א גבי עדות שבטלה מקצתה כו' דלא מהני מה שיחזרו ויעידו. דבעדות אשה לא שייך זה כמו דלא שייך דין נמצא אחד קרוב או פסול שמשם מקור דין עדות שבטלה מקצתה כו'). ועוד דאע"פ שיש לדון ולחלק מ"מ במלדעל"ג כנד"ז יש להקל טפי כהנ"ל. נמצא אפילו לפ"ד הרשב"א שבש"ע ח"מ סי' מ"ג ס"ט ולהריב"ש סי' שפ"ב יש לצדד להקל. ולתשו' הר"ן סי' מ"ז וסי' ע"ז ודאי יש להקל בנדון זה. ובתשו' ב"א סי' כ"ד העיר להקל אנדון קרוב לנד"ז מתשו' הר"ן סי' ל"ג דכל שיש עדות מספיק שהוא הוא אלא שיצא ריעותא מסי' אחר שנראה שאינו הוא ואותו סי' עשוי להשתנות אין מטילין ספק באותו עדות. ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דסנהדרין (ל"ב) דהשטר כשר ואע"פ שיצא ע"ז ריעותא מההזמה תלינן דאיחרוהו וכתבוהו. אך אדרבה הריב"ש סי' שפ"ב הביא ראיה מברייתא זו דלשכחה וטעות לא חיישינן כו' וא"כ אין זה כסימן העשוי להשתנות שבר"ן:
טזאבל מה שהעיר שם עוד מדברי הרמב"ם פ"ב מקידוש החדש שאין אנו אחראים לראיית הישינה כו' י"ל דיש לומר ג"כ בנד"ז שעיקר העדות הוא על פרצוף פנים כדתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו. הרי דסימנים כלא חשיבי לגבי הפ"פ הלכך כיון דזהו אינו מהעדות תלינן בזה בטעות וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דר"ה וקיבל דבריהם באומרם ראינוהו ערבית במערב ולא השגיח לאומרם שחרית במזרח כי התורה לא הטריח אותנו לשאול על ראייתו שחרית ולא היתה אמונתו שכזבו אבל האמין להם שנראה להם דבר בדמות ירח ולא היה כן עכ"ל. וכך י"ל בנד"ז דעיקר העדות הטב"ע ולא הטריחה אותנו התורה לשאול על סימניו. ועד"ז הוא ענין תשו' הר"ן סי' מ"ז כשידוע שאין לבעלה רק אח א' א"צ לשמו כו'. משא"כ כשאין ההכרה רק ע"י צירוף סימנים או ע"י צירוף שמות כמו שמו ושם אביו ושם חותנו ושם אשתו אז כשהוכחש בא' מהם לא שייך לומר שא"צ לשם זה דדי בשמו וש"א כו'. דמ"מ מאי חזית כו' כיון דההכרה ע"י צירופי השמות כך לי שם אשתו כשם אביו כו'. אבל בנד"ז דסי' לגבי ט"ע כלא חשיבי ובטב"ע לבד סגי בנד"ז עכ"פ שהכירוהו ג' אנשים בטב"ע והכירוהו יפה יפה י"ל כן. ומ"מ לא דמי ממש לנדון הנ"ל דהרמב"ם דראיי' שחרית הוא מלבנה הישינה ואינה שייכה כלל לעדות דחדשה עי' בעל המאור פ"ב דר"ה משא"כ הכא הסימני' והטב"ע הכל באדם א' שאותו אנו מבקשים לידע. ועוד דרש"י ותוס' יש להם פי' אחר בסוגיא דר"ה הנ"ל שלדבריהם אין מוכח כלל דברי הרמב"ם. אך מ"מ בנד"ז דבלא"ה הסברא לתלות בטעות לדעת הר"ן דנק' לדברי הר"ן טעות שהעדים מצויים לטעות כו' ע"כ אף שי"ח מ"מ שמא יש להקל בכה"ג שאינו בגוף העדות ומה גם מצד טענת מלדעל"ג תיומ"י כו' כנ"ל:
יזעוד יש לדון ולומר שמא אין כאן הכחשה כ"כ כלל דהא ר' שמאי ור' ליב ור' שמואל לא העידו ששיניים שבשורה העליונה היו שלימים רק העידו ששני שיניים שבשורה התחתונה אבל אשורה עליונה לא העידו כלל. וא"כ ודאי אי אפשר שיהיו מוכחשים מהאשה דנהי דיודעת שאצל בעלה היו חסרים שיניים העליונים הרי ר"ש ודעימי' לא העידו שאצל הנטבע היו העליונים שלימים. ואם מפני שהעידו שבשורה תחתונה היו שבורים ע"ז לא תוכל לומר שודאי אינו כן דשמא נשברו אצלו מקרוב ולא ידעה עדיין וכה"ג. ואע"פ שהח"ק יוכל להיות שמכחישי' אותם על ששורה התחתונה לא היו שבורים י"ל תרי ותרי נינהו ובמאי דאתכחוש אתכחוש במאי דלא אתכחוש לא אתכחוש. ואע"פ שדוחק קצת לפרש כן עדות ר' שמאי ודעימי' לומר שאשורה עליונה לא ראו וכו' מ"מ כל שיש לפרש כן לא נוכרח לומר דהוי עדות מוכחשת. עיין בהריב"ש סי' תע"ו הובא ב"י בח"מ סי' למ"ד. ובתשו' הר"ן ססי' ל"ד ולענין כו' הלכך כו' ע"ש:
יחיא
והנה לכל הטורח הזה הוצרכנו באם שאשת הנטבע אינה מעידה כלל על הכרת בעלה כגון אם לא ראתה אותו כלל. אבל אם היא ג"כ הכירה אותו ודאי אין כאן בית מיחוש. די"ל שהיא בעצמה נאמנת דאע"ג דמים כמלחמה דמו ותנן שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת היינו כשמעידה על המיתה וחיישינן דאמרי בדדמי כמ"ש בגמ' זימנין דמחיא לי' בגירא או ברמחא וסברה דמת וזימנין דעבדו לי' סמתרא וחיי אבל הכא שאין ספק שזה מת וקברו מוכיח עליו רק על ההכרה אנו דנין ואם היא הכירתו יפה לא מצינו שיחשדו אותה לבדדמי על הכרה. דהא כ' התוס' רפט"ו דיבמות ד"ה זימנין וז"ל והיא יראה לעמוד עד שימות כו' אבל לקמן גבי נפלו עלינו ליסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי עכ"ל וא"כ ס"ל דהיכא דליכא יראה לא אמרי בדדמי. וא"כ הכא דאין שייך שום יראה כלל א"כ אם אומרת שהכירתו יפה לא חיישינן כלל לבדדמי. והיא לבדה נאמנת. ואפילו לדברי ריא"ז בש"ג דס"ל דגם על ההכרה אינה נאמנת וחיישינן לבדדמי עיין שם רפט"ו. מ"מ בנדון זה שיש עדים בלעדה על ההכרה. רק שאנו דנין עליהם מפני שהיא הכחישתם בדבר הסימנים. א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דכיון שהיא מסייע אותם בההכרה יש להקל לסמוך עליהם עכ"פ להתירה. וכמו באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דכיון שהמכחישו במנה הב' הוא עצמו מסייעו במנה הא' מקבלין מהן מה שהושוו שניהם. וה"נ י"ל כן בנ"ד. ואע"ג דלעיל כתבנו דדוקא בהכחשת העדים אמרינן כן משא"כ כשהתובע אומר מנה והעדים מאתים. מ"מ הכא אפילו לדברי ריא"ז אין לדמותה להתובע דהתם דוקא אמרינן כן שהתובע אין לו שום נאמנות על המנה כלל משא"כ הכא שמדינא נאמנת כשני עדים ואינה חשודה לשקר רק לבדדמי. י"ל דלא חיישינן כן הכא דאין לחושדם במשקרים כיון שהיא מסייע להם ואינה חשודה לשקר כשני עדים. כ"ש דלהתוס' י"ל שנאמנת לגמרי כנ"ל:
והנה לכל הטורח הזה הוצרכנו באם שאשת הנטבע אינה מעידה כלל על הכרת בעלה כגון אם לא ראתה אותו כלל. אבל אם היא ג"כ הכירה אותו ודאי אין כאן בית מיחוש. די"ל שהיא בעצמה נאמנת דאע"ג דמים כמלחמה דמו ותנן שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת היינו כשמעידה על המיתה וחיישינן דאמרי בדדמי כמ"ש בגמ' זימנין דמחיא לי' בגירא או ברמחא וסברה דמת וזימנין דעבדו לי' סמתרא וחיי אבל הכא שאין ספק שזה מת וקברו מוכיח עליו רק על ההכרה אנו דנין ואם היא הכירתו יפה לא מצינו שיחשדו אותה לבדדמי על הכרה. דהא כ' התוס' רפט"ו דיבמות ד"ה זימנין וז"ל והיא יראה לעמוד עד שימות כו' אבל לקמן גבי נפלו עלינו ליסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי עכ"ל וא"כ ס"ל דהיכא דליכא יראה לא אמרי בדדמי. וא"כ הכא דאין שייך שום יראה כלל א"כ אם אומרת שהכירתו יפה לא חיישינן כלל לבדדמי. והיא לבדה נאמנת. ואפילו לדברי ריא"ז בש"ג דס"ל דגם על ההכרה אינה נאמנת וחיישינן לבדדמי עיין שם רפט"ו. מ"מ בנדון זה שיש עדים בלעדה על ההכרה. רק שאנו דנין עליהם מפני שהיא הכחישתם בדבר הסימנים. א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דכיון שהיא מסייע אותם בההכרה יש להקל לסמוך עליהם עכ"פ להתירה. וכמו באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דכיון שהמכחישו במנה הב' הוא עצמו מסייעו במנה הא' מקבלין מהן מה שהושוו שניהם. וה"נ י"ל כן בנ"ד. ואע"ג דלעיל כתבנו דדוקא בהכחשת העדים אמרינן כן משא"כ כשהתובע אומר מנה והעדים מאתים. מ"מ הכא אפילו לדברי ריא"ז אין לדמותה להתובע דהתם דוקא אמרינן כן שהתובע אין לו שום נאמנות על המנה כלל משא"כ הכא שמדינא נאמנת כשני עדים ואינה חשודה לשקר רק לבדדמי. י"ל דלא חיישינן כן הכא דאין לחושדם במשקרים כיון שהיא מסייע להם ואינה חשודה לשקר כשני עדים. כ"ש דלהתוס' י"ל שנאמנת לגמרי כנ"ל:
יטוכן אפילו אם אשת הנטבע לא ראתה את הנטבע כלל אבל הח"ק מעידים שהכירוהו בטב"ע ג"כ יש לצדד להקל בפשיטות דאע"ג שהם ראו אותו לאחר דאשתהי בהעלותו מן הנהר. וא"כ אין מועיל כלום הכרתם. אבל מ"מ מהני ע"ז הכרתם שלא נפקפק עוד בעדות ר' שמאי ודעימי' המעידים על הטב"ע דלאלתר רק שאנו חוששי' מלהאמין לעדותם כיון שהוכחשו מעדי הח"ק ע"ד הסימני'. ע"ז י"ל דכיון שהח"ק המכחישי' אותם על הסימני' הם עצמן מסייעי' להם ע"ד הטב"ע אין לפקפק עוד ויש לסמוך על הכרת הטב"ע של ר' שמאי ודעימיה. וה"ל כעין אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דמקבלין עדותן אמנה אע"פ דממ"נ א' שקרן עמש"ל בשם השט"מ כיון דמוכח דעדות המנה ודאי אמת. וה"נ עדות הח"ק על הטב"ע גילוייא מילתא הוי שאין לפקפק כלום בהכרת הטב"ע שהכירו ר' שמאי ודעימי'. ועוד דבתשו' הריב"ש סי' שע"ז יש סברא גדולה דבאם שאין ג"י מטביעתו מעידין עליו אע"ג דאשתהי כמה שעות כשהעלוהו מהנהר ואע"ג דלא סמך ע"ז להקל ע"ש. מ"מ בנד"ז דלא סמכינן ע"ז כלל כ"א לעשות מזה גילוייא מילתא שלא לפקפק בעדות ר' שמאי ודעימי' שראהו לאלתר ממש ודאי יש לסמוך ע"ז. ואע"ג באחד אומר מנה וא' אומר מאתים כ' הפוסקים דאם התובע אומר מנה בטלה עדותן והכא אם האשה מכחשת את ר' שמאי בהסי' ועל הטב"ע אינה מעידה י"ל דה"ל כתובע אומר מנה. אך בסמ"ע רסי' ל"א מבואר דזהו דוקא בכת א'. אבל בשתי כיתי עדים אפילו התובע אומר מנה גובה מנה והכא כשני כיתי עדים דמי אם משום דע"א נאמן בזה להעיד לה שמת בעלה וה"ל ע"א בזה כשני עדים בעלמא. אם משום דבאמת יש כאן שני עדים בכל כת. וכיון דלכל כת מהן אמת עכ"פ שבעלה הוא הנטבע אפילו אומרת כד' אחד מהן בהסימני' שריא לעלמא. אלא דמ"מ לא דמי ממש לדינו דהסמ"ע. דהכא על עידי הח"ק א"א לסמוך להקל כיון שראו אותו לאחר דאשתהי ועכצ"ל עיקר הסמיכה על ר' שמאי ודעימי' שראהו לאלתר והרי היא מכחשת אותם מה מהני מה שיש לה כת א' כדברי' הן עידי הח"ק כיון שעל עדותם א"א לסמוך ולהתיר. אך הכא אין להחמיר כיון דבלא"ה יש לצדד שהעדים ר' שמאי ודעימי' נאמנים לומר טעינו כו' ועוד כמה סברות שנת' למעלה:
כובנידון חששא דבדדמי כיון שראו הטביעה אף שראו אותו לאלתר נ' דודאי אין לחוש בנד"ז כלל שהוכר ע"י אנשים רבים לכן אין להאריך בזה. ובנידון שהבטיחה שכר לעידי הח"ק הנה ההבטחה היה מסתמא בלי תנאי אם יועיל וכו' אז להמ"ב סי' צ"ח ליכא חשש נוגע רק חששא דנוטל שכר להעיד וע"ז מהני חזרת ממון ובספר בית מאיר רסי' י"ז הערה דא"כ מ"ש מפסולי עדות דרבנן דכשרים לעדות אשה. לכן הי' אפשר לצדד להקל אם עדיין אין כאן נטילת שכר רק הבטחה בעלמא. ואולם הבית מאיר טען עוד וז"ל אמנם אופן המ"ב הנ"ל לע"ד נוגע נמי הוי דהא יש לחושדו דאינו יודע שום דבר ומעיד כדי ליטול שכר כו' ע"ש. וכ"כ הג"פ סי' ק"כ סק"ט. ומ"מ אם יבטלו העדי' הפסיקה ויעידו מחדש ודאי יש להקל. ולכן באותן העדים שצריכים אנו לעדותן בהתירה של זו צריך לבטל הפסיקת שכר ושיעידו מחדש. ואפשר רק העדים שהעידו על הסי' קודם שראהו להם הבטיחה שכר אבל הח"ק והעדים שראו המת והכירוהו לא נטלו שכר. וא"כ עדותן מצטרפת לעדות ר' שמאי ודעימי' כנ"ל. וגם כבר נת' דאם אשת הנטבע העידה בעצמה אטב"ע בטוב שאז סגי בעדות ר' שמאי ודעימי' לבד. ובנידון החליצה ודאי שפיר קאמר מר דחליצתה כשרה: