Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קמה
צעקת האשה הנעצבת קשת רוח ומרת נפש. מרת העניא בת יהושע זעליג מהאדיץ. אשר בעלה עיגן אותה זה יותר משנים עשר שנה. וזה שנתיים נודע שהחליף דתו והוא ברוסיא רחוק משם כמאתים פרסאות. ובהיותו שם בזאוואד סינדרווע פעלו ממנו שיצוה לכתוב ג"פ לאשתו וכן עשה וצוה לסופר לכתוב [וכתב] לעדים לחתום. והגיד להם שמו צבי הירש בן גרשון. גם הגיד להם שם אשתו הנ"ל אשר בהאדיץ ונתן סימנים אשר בעת פרידתו ממנה שבק לה בן ממנו. גם יש עוד סימן בהמגרש שראו העדים שיש לו בעין השמאלית נקודה שחורה וכן הוא באמת. והנה הסופר לא כתב אז הגט. וכעת הסופר הרחיק נדוד מסינדרווע ובא לביתו שהוא ק' לאזני הרחוקה משם יותר ממאתים פרסאות והעדים שיחד הבעל לע"ח הן בסינדרווע. והאשה הנ"ל בוכה ומבכה אולי יש לה מזור ותרופה להכתיב הגט כעת וליתן לה. ולפי ששקדו חכמים על תקנת עגונות וראוי וחובה על כאו"א להשתדל בתקנתם. ע"כ באתי להציע מה שנלע"ד לכאורה אופן לכתוב הגט כאן בלאזני ושיושלח ע"י הפאצט להע"ח ויחתמו עליו ויחזרו וישלחנו להסופר שהוא ג"כ השליח הולכה והוא יתננו להאשה. ואם לא יוכשר אופן זה ודאי תשאר עגונה כי מריחוק מקום שבין הסופר והעדים קשה הדבר שיתוועדו יחד. ואם יוכשר הדבר בעיני חכמי הדור אזי יעשו מעשה בזה וא"ל דברי בטילין:
צעקת האשה הנעצבת קשת רוח ומרת נפש. מרת העניא בת יהושע זעליג מהאדיץ. אשר בעלה עיגן אותה זה יותר משנים עשר שנה. וזה שנתיים נודע שהחליף דתו והוא ברוסיא רחוק משם כמאתים פרסאות. ובהיותו שם בזאוואד סינדרווע פעלו ממנו שיצוה לכתוב ג"פ לאשתו וכן עשה וצוה לסופר לכתוב [וכתב] לעדים לחתום. והגיד להם שמו צבי הירש בן גרשון. גם הגיד להם שם אשתו הנ"ל אשר בהאדיץ ונתן סימנים אשר בעת פרידתו ממנה שבק לה בן ממנו. גם יש עוד סימן בהמגרש שראו העדים שיש לו בעין השמאלית נקודה שחורה וכן הוא באמת. והנה הסופר לא כתב אז הגט. וכעת הסופר הרחיק נדוד מסינדרווע ובא לביתו שהוא ק' לאזני הרחוקה משם יותר ממאתים פרסאות והעדים שיחד הבעל לע"ח הן בסינדרווע. והאשה הנ"ל בוכה ומבכה אולי יש לה מזור ותרופה להכתיב הגט כעת וליתן לה. ולפי ששקדו חכמים על תקנת עגונות וראוי וחובה על כאו"א להשתדל בתקנתם. ע"כ באתי להציע מה שנלע"ד לכאורה אופן לכתוב הגט כאן בלאזני ושיושלח ע"י הפאצט להע"ח ויחתמו עליו ויחזרו וישלחנו להסופר שהוא ג"כ השליח הולכה והוא יתננו להאשה. ואם לא יוכשר אופן זה ודאי תשאר עגונה כי מריחוק מקום שבין הסופר והעדים קשה הדבר שיתוועדו יחד. ואם יוכשר הדבר בעיני חכמי הדור אזי יעשו מעשה בזה וא"ל דברי בטילין:
במה שיש לדון בזה הוא כך:
גא
ראשית דבר הנה הסופר שאומר שהבעל עשאו שליח לכתוב את הגט וליתן. ודאי שצריך להביא עדים ע"ז כיון שאין הגט בע"ח יוצא מתח"י וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג דין ל"ב. והובא בש"ע סי' קמ"א סעי' י"ב. (אף שמדברי הטור רסי' ק"מ בשם העיטור מבואר שאם כתבו השליח ונתנו לה בפני ע"מ כשר ותנשא בו לכתחלה ולא נזכר שם שצריך השליח להביא עדים על שליחותו. אך כיון שהאחרונים לא הזכירו דעתו כלל אפשר דס"ל דמיירי נמי ביש עדים על שליחותו. וה"ק הולך גט זה לאשתי בפני עדים פי' שאמר לו כן בפני עדים). אמנם אם הבעל מודה שעשאו שליח הגם שבמגיד משנה שם מבואר דמ"מ הוי ספק מגורשת אך בס' לב שלם על הרמב"ם דין הנ"ל כתב בשם ס' מחנה אפרים וס' בני דוד דהוי גט כשר. וז"ל המחנה אפרים כ' הה"מ ואפילו יודה הבעל כו' נ"ב זה אינו דאם יודה הבעל הוי גט כשר. אבל כשאינו מודה הוא דהוי ספק. שמא אין הבעל שלחו עכ"ל. והנה ראייתו של המ"מ הוא מהדין שבסי' קמ"א סנ"ו בעדות השליח והודאת הבעל דהוי ס' מגורשת. אך טעם של החולקים עליו נ"ל משום דהא בגמ' שם (דף ס"ד ע"א) מבואר הקושיא וליהמניה לבעל ומתרצי' מי קאמר גירשתי. ופרש"י שליח להולכה הוא דעבד וא"כ אין הבעל יודע מגמר הגירושין. אבל בנ"ד שיש ע"מ והספק הוא רק אם עשאו הבעל שליח ודאי דמהימנינן לבעל. ולכאורה הי' נראה לומר דהמ"מ ס"ל כהרי"ו שבב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ד דאפילו אם הבעל אומר נתתי ליד ש"ק אינו נאמן למאי דקיי"ל רסי' קנ"ב דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן. א"כ ה"ה הכא גם שיש ע"מ. אך באמת ל"ד דהתם ה"ט משום דכל המגרש יש לו קול ולפיכך א"נ משא"כ בנדון של המ"מ שבאמת יש ע"מ ויש קול אלא שהספק אם צוה הבעל לכתוב ושם לא שייך קול ונאמן הבעל. (הג"ה. ואף גם בדינו של רי"ו ראיתי במכמ"א שער ששי סס"י יו"ד כ' דמשמעות הב"י נראה דלא ס"ל כן וכן פסק הלבוש סי' קמ"א סנ"ו אלא שהוא תמה ע"ז. ומצאתי בחידושי הריטב"א בפרק התקבל שם ס"ל דבש"ק הבעל נאמן משום דאומר גירשתי. וכ"מ פשט הסוגיא שם. ובחה"ר הקשה ע"ז מסוגיא דפי"נ. ויש לתרץ דהכא האיכא קלא שידוע בעדים מהתחלת הגרושין והרי הטעם דמ"ד בעל שאמר גירשתי אינו נאמן פרשב"ם ותוספות משום דאם איתא דגירשה ה"ל קלא והרי הכא באמת יש קלא ועדים בהתחלת הגרושין כו'. עכ"ה). ועיין פ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) בתו' ד"ה צריכי. ויש לומר דנהי כו' שע"פ מש"כ יש קצת ראיה לתירוץ זה. מיהו בספר תורת גיטין סי' תקמ"א סעי' י"ב כתב שהרשב"א בפ"ג דקדושין (דף ס"ד) כתב טעם בהא דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק מגורשת והוא משום דאין מה לי לשקר מוציא מידי חזקה. ודבריו תמוהים דהרשב"א לא כ"כ רק לר' נתן ולאוקימתא דאביי דמפיק לה מאוקימתא קמייתא ואוקמא בדלא מוחזק לן באחי ולא בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת ולא אתי מה לו לשקר ומרע ליה לחזקה עכ"ל. הרי שכ' שזהו לר"נ דוקא. משא"כ לרבי דהלכתא כוותי' כתב הרשב"א תחלה וז"ל ולרבי כ"ש שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים כו'. ועוד דהא למסקנא שם דחה הרשב"א אוקימתא דאביי מהלכה ומה"ט נמי משום דבפי"נ אמרי' שנאמן באומר יש לי בנים אע"ג דמוחזק לן באחי וס"ל להרשב"א דאפילו לר"נ דינא הכי וה"ט לפי שאינו עוקר חזקתו לגמרי פי' שאין הטענה מכחשת החזקה שיכול להיות ששניהם אמת ולאפוקי כשאומר אין לי אחי' שסותר החזקה. ואף גם בזה הרבה חולקים כמבואר בטור וב"י סי' קנ"ז ובמוחזק שאין לו בנים ואמר יש לי בנים ס"ל להמ"מ דגם לדעה ראשונה נאמן ואע"ג דמיגו במקום חזקה אי אמרי' היא בעי' דלא אפשיטא בב"ב (דף ה') וע' תוספות פ"ב דכתובות (דף י"ט א') ד"ה חזקה מ"מ מיגו זו עדיפא מתוך שבידו ממש לגרשה. וכ"ש בנ"ד שאין הטענה שאומר מכחשת להחזקה כי אמת שהיא אשתו אלא שצוה לכתוב לה גט. וע' מל"מ רפ"ג מה' יבום שבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן אי לאו דקלא אית ליה וכ"ד כל הפוסקים שלא כדברי הת"ג וטעם המ"מ שמחמיר בהודאת הבעל שצוה לסופר ע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ז וזה לא שייך בנ"ד דהכא אין ריעותא כלל. אלא מיהת אי קשיא הא קשיא לדעת י"א שבש"ע סי' קנ"ו סעי' ו' שכשיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים והא התם אינו סותר החזקה וא"כ אמאי אינו נאמן הרי בידו לגרשה. וע' ב"ש שם סקי"א שכ' ולא מצינו מי חולק ע"ז. אמנם באמת לא היה לפניו חי' הרשב"א לקדושין שמבואר שם בהדיא שאפילו ידוע בעדים שיש לו אחים נאמן וכ"כ הרב"י בש"ע דעה הראשונה שהיא העיקרית אצלו כנודע. ועוד הא מבואר בראנ"ח הובא באה"ט שם דבאומר זה בני לכ"ע נאמן ונ"ד באומר זהו הסופר שמניתיו לכתוב הגט להא דמיא ולכ"ע נאמן. ובר מן דין הכא עדיפא דהתם המיגו הוא מענין לענין שמתירה באמרו יש לי בנים מתוך שבידו לגרשה והכא המיגו הוא בענין א' שאומר שזהו הסופר שמינה לגרשה ונאמן מתוך שבידו למנותו עתה. וכ"ש בנ"ד שהכל קודם גמר המעשה. ובשעה שהגירושין נגמרים יש ב' עידי מסירה. והאמנה שהאמינו לו היה תחלה ודו"ק:
ראשית דבר הנה הסופר שאומר שהבעל עשאו שליח לכתוב את הגט וליתן. ודאי שצריך להביא עדים ע"ז כיון שאין הגט בע"ח יוצא מתח"י וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג דין ל"ב. והובא בש"ע סי' קמ"א סעי' י"ב. (אף שמדברי הטור רסי' ק"מ בשם העיטור מבואר שאם כתבו השליח ונתנו לה בפני ע"מ כשר ותנשא בו לכתחלה ולא נזכר שם שצריך השליח להביא עדים על שליחותו. אך כיון שהאחרונים לא הזכירו דעתו כלל אפשר דס"ל דמיירי נמי ביש עדים על שליחותו. וה"ק הולך גט זה לאשתי בפני עדים פי' שאמר לו כן בפני עדים). אמנם אם הבעל מודה שעשאו שליח הגם שבמגיד משנה שם מבואר דמ"מ הוי ספק מגורשת אך בס' לב שלם על הרמב"ם דין הנ"ל כתב בשם ס' מחנה אפרים וס' בני דוד דהוי גט כשר. וז"ל המחנה אפרים כ' הה"מ ואפילו יודה הבעל כו' נ"ב זה אינו דאם יודה הבעל הוי גט כשר. אבל כשאינו מודה הוא דהוי ספק. שמא אין הבעל שלחו עכ"ל. והנה ראייתו של המ"מ הוא מהדין שבסי' קמ"א סנ"ו בעדות השליח והודאת הבעל דהוי ס' מגורשת. אך טעם של החולקים עליו נ"ל משום דהא בגמ' שם (דף ס"ד ע"א) מבואר הקושיא וליהמניה לבעל ומתרצי' מי קאמר גירשתי. ופרש"י שליח להולכה הוא דעבד וא"כ אין הבעל יודע מגמר הגירושין. אבל בנ"ד שיש ע"מ והספק הוא רק אם עשאו הבעל שליח ודאי דמהימנינן לבעל. ולכאורה הי' נראה לומר דהמ"מ ס"ל כהרי"ו שבב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ד דאפילו אם הבעל אומר נתתי ליד ש"ק אינו נאמן למאי דקיי"ל רסי' קנ"ב דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן. א"כ ה"ה הכא גם שיש ע"מ. אך באמת ל"ד דהתם ה"ט משום דכל המגרש יש לו קול ולפיכך א"נ משא"כ בנדון של המ"מ שבאמת יש ע"מ ויש קול אלא שהספק אם צוה הבעל לכתוב ושם לא שייך קול ונאמן הבעל. (הג"ה. ואף גם בדינו של רי"ו ראיתי במכמ"א שער ששי סס"י יו"ד כ' דמשמעות הב"י נראה דלא ס"ל כן וכן פסק הלבוש סי' קמ"א סנ"ו אלא שהוא תמה ע"ז. ומצאתי בחידושי הריטב"א בפרק התקבל שם ס"ל דבש"ק הבעל נאמן משום דאומר גירשתי. וכ"מ פשט הסוגיא שם. ובחה"ר הקשה ע"ז מסוגיא דפי"נ. ויש לתרץ דהכא האיכא קלא שידוע בעדים מהתחלת הגרושין והרי הטעם דמ"ד בעל שאמר גירשתי אינו נאמן פרשב"ם ותוספות משום דאם איתא דגירשה ה"ל קלא והרי הכא באמת יש קלא ועדים בהתחלת הגרושין כו'. עכ"ה). ועיין פ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) בתו' ד"ה צריכי. ויש לומר דנהי כו' שע"פ מש"כ יש קצת ראיה לתירוץ זה. מיהו בספר תורת גיטין סי' תקמ"א סעי' י"ב כתב שהרשב"א בפ"ג דקדושין (דף ס"ד) כתב טעם בהא דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק מגורשת והוא משום דאין מה לי לשקר מוציא מידי חזקה. ודבריו תמוהים דהרשב"א לא כ"כ רק לר' נתן ולאוקימתא דאביי דמפיק לה מאוקימתא קמייתא ואוקמא בדלא מוחזק לן באחי ולא בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת ולא אתי מה לו לשקר ומרע ליה לחזקה עכ"ל. הרי שכ' שזהו לר"נ דוקא. משא"כ לרבי דהלכתא כוותי' כתב הרשב"א תחלה וז"ל ולרבי כ"ש שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים כו'. ועוד דהא למסקנא שם דחה הרשב"א אוקימתא דאביי מהלכה ומה"ט נמי משום דבפי"נ אמרי' שנאמן באומר יש לי בנים אע"ג דמוחזק לן באחי וס"ל להרשב"א דאפילו לר"נ דינא הכי וה"ט לפי שאינו עוקר חזקתו לגמרי פי' שאין הטענה מכחשת החזקה שיכול להיות ששניהם אמת ולאפוקי כשאומר אין לי אחי' שסותר החזקה. ואף גם בזה הרבה חולקים כמבואר בטור וב"י סי' קנ"ז ובמוחזק שאין לו בנים ואמר יש לי בנים ס"ל להמ"מ דגם לדעה ראשונה נאמן ואע"ג דמיגו במקום חזקה אי אמרי' היא בעי' דלא אפשיטא בב"ב (דף ה') וע' תוספות פ"ב דכתובות (דף י"ט א') ד"ה חזקה מ"מ מיגו זו עדיפא מתוך שבידו ממש לגרשה. וכ"ש בנ"ד שאין הטענה שאומר מכחשת להחזקה כי אמת שהיא אשתו אלא שצוה לכתוב לה גט. וע' מל"מ רפ"ג מה' יבום שבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן אי לאו דקלא אית ליה וכ"ד כל הפוסקים שלא כדברי הת"ג וטעם המ"מ שמחמיר בהודאת הבעל שצוה לסופר ע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ז וזה לא שייך בנ"ד דהכא אין ריעותא כלל. אלא מיהת אי קשיא הא קשיא לדעת י"א שבש"ע סי' קנ"ו סעי' ו' שכשיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים והא התם אינו סותר החזקה וא"כ אמאי אינו נאמן הרי בידו לגרשה. וע' ב"ש שם סקי"א שכ' ולא מצינו מי חולק ע"ז. אמנם באמת לא היה לפניו חי' הרשב"א לקדושין שמבואר שם בהדיא שאפילו ידוע בעדים שיש לו אחים נאמן וכ"כ הרב"י בש"ע דעה הראשונה שהיא העיקרית אצלו כנודע. ועוד הא מבואר בראנ"ח הובא באה"ט שם דבאומר זה בני לכ"ע נאמן ונ"ד באומר זהו הסופר שמניתיו לכתוב הגט להא דמיא ולכ"ע נאמן. ובר מן דין הכא עדיפא דהתם המיגו הוא מענין לענין שמתירה באמרו יש לי בנים מתוך שבידו לגרשה והכא המיגו הוא בענין א' שאומר שזהו הסופר שמינה לגרשה ונאמן מתוך שבידו למנותו עתה. וכ"ש בנ"ד שהכל קודם גמר המעשה. ובשעה שהגירושין נגמרים יש ב' עידי מסירה. והאמנה שהאמינו לו היה תחלה ודו"ק:
דוהנה בנידון דידן שהבעל כתב להע"ח שהם יחתמו על הגט שיכתוב דער סופר משה בן ישראל פון מיינט וועגין צבי כו' אם נפרש לשון פון מיינט וועגין כאלו הודה שעשאו שליח על כתיבת הגט שאז כותב עבורו ר"ל בשליחותו. י"ל דא"צ עדים על שליחותו. ול"ד למ"ש בסי' ק"כ ס"ה שאין למנות סופר ע"י הכתב דהכא המינוי היה מפה אל פה רק שמודיע זאת ע"י הכתב ובודאי דע"י הכתב חשיבה ידיעה דדוקא בעדות אמרינן ולא מפי כתבם אבל לא בבעל דבר עצמו כמ"ש הבעל המאור ביבמות ס"פ ד' אחין ופשוט הוא. אך יש לומר שלשון פון מיינט וועגין אינו מורה על שליחות כל כך. ומה גם כי המ"מ חולק גם על זה. ולכן נראה שיש לקיים שליחותו מצד השטר כח שיש לו מן הבעל שמינהו סופר ושליח בפני ג' כנוסח המוסגר פה. שיש ג' חתומים ע"ז ולסמוך על תשו' הרשב"ץ שבב"י סי' קמ"א ובב"ש שם ס"ק ל"ח דמיקל במקום עיגון אפי' א"י לקיים החתימות ואפי' בש"ק שצריך הרשאה מעיקר הדין וה"ה נמי בנ"ד. אך הט"ז סס"י קמ"ב חולק עליו אפילו כשיש קיום ב"ד ס"ל דאין להקל כשא"י לקיים החתימות. ועוד ראיתי בספר תורת גיטין (מבעהמ"ח ס' חוות דעת) בסי' קמ"א סכ"ז עמ"ש בש"ע על שטר ש"ק יחתמו שני עדים כו' כתב הוא וז"ל קשה לי דמה"ת יועיל שטר על עדות שליחות הקבלה הא קיי"ל דמפיהם ולא מפי כתבם רק בשטר שנכתב מדעת המתחייב ובצוויו מטעם שכתב הרמב"ן דשם הוו כשלוחים של המתחייב והוי כאלו המתחייב בעצמו כתבו משא"כ בכאן כו' ואף שבסי' מ"ב ס"ה מבואר דמהני שטר בקדושין מ"מ בעינן שיוכתב מדעת שני הצדדין והכא לא נכתב רק מדעת האשה ועי"ז מוציאין אותה מבעלה בשטר שנכתב שלא מדעתו ודאי אינו נראה עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' קמ"ב ס"ג. (והגם שאפשר לחלק בין ש"ק שהאשה ממנה ובין סופר וש"ה שהבעל ממנה שהוא המתחייב כי הגירושין תלויים ברצונו ולכן כותבין ע"פ דעתו בלא דעת האשה ול"ד לקדושין דבעי' דעת שניהם משום שהקדושין תלוים ברצון שניהם. אך מ"מ אין זה מספיק כי לפ"ז צריך שיוכתב בשטר עכ"פ שנכתב מדעת הבעל דאם לא צוה הוא אין לו דין שטר לשטה זו הגם שעשאו שליח בע"פ מ"מ כתב זה לא המתחייב כתבו ואין לומר דסמכי' אב"ד שמסתמא לא כתבו אם לא שצוה אותם כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין (דף כ"ט) שיילוהו לספרי דאביי וידעי כו' דהא מבואר בתשובת הרשב"א שבב"י ח"מ סי' ל"ט מחודש כ"א דלא סמכינן ע"ז האידנא וכ"כ בהג"א שם וכ"כ רי"ו). אמנם הנה הת"ג עצמו בסי' קמ"ב ס"ג כ' שהב"ש לא סבירא לי' כן. כי הנה הת"ג יישב דעת הש"ע סי' קמ"א סכ"ז הנ"ל דמהני שטר על ש"ק וז"ל כיון דבשעת נתינת הבעל לש"ק א"צ עדים דהא כשתבא להנשא צריכה שתביא עדים ואין חיוב זה רק משום הלכתחלה שכתב הרמ"א סימן קמ"א סעי' ח' בהג"ה ע"ש מש"ה אין להקפיד כ"כ לכן נראה דבשעה שתבוא להנשא לא מהני שתביא שטר שליחות עד שיאמרו בפיהם בפני ב"ד בפנינו אמרה עכ"ל בסי' קמ"א סכ"ז. ובסי' קמ"ב ס"ג כ' שמהב"ש סי' קמ"ב סק"ז מוכח דמהני שטר שליחות קבלה כשהוא מקוים. א"כ הא דקמן שחולק עליו וגם הרשב"ץ שבב"י ודאי חולק ע"ז. והנה הגם שיש ליישב פשוט דכאן לא בעינן דעת הבעל ול"ד לקדושין שהקדושין הוא התקשרות הבעל והאשה מש"ה בעינן דעת שניהם. משא"כ בשטר ש"ק שעדיין היא אינה עושה דבר לבעל כלל כי הרי הדבר תלוי ברצונו אם ליתן הגט או לא. וא"כ הוא רק שט"כ מהאשה לשלוחה מש"ה בעי' דעת האשה לבד. אך מ"מ לפ"ז היה צ"ל נכתב בשטר שאמרה להם כתבו וחתמו כו' ולא נזכר זה כלל בנוסח ההרשאה שבטוש"ע סי' קמ"א ולא בנוסח הר"פ והר"פ הפליג להחמיר בקיום שטר ש"ק וע"כ היינו משום דס"ל דבזה לבד תוכל להנשא כשהוא מקוים וכמ"ש הב"ש (דאילו הי' לחומרא בעלמא רק לכתחלה כמ"ש הת"ג לא היה לו להחמיר בו כ"כ) ואעפ"כ לא נזכר בו שתאמר כתבו כו' אלמא דס"ל דגם בלא"ה סגי:
הוהענין כי מה שהחליט הת"ג דאין חשוב שטר רק שנכתב מדעת המתחייב כו' אין זה דברי הכל כי זהו רק דעת הרז"ה בס' המאור פרק ד' אחין והרמב"ן בס' המצות שרש ב'. אבל דעת הרי"ף פרק ד' אחין דכשהשטר יוצא מת"י העדים הוא דאמרי' מפיהם ולא מפי כתבם. אבל כשיוצא מתחת יד אחר נקרא שטר וכמו שנחקרה עדותם בב"ד וכ"ד הראב"ד בס' הזכות והריב"ש סי' ר"י המבואר בח"מ בב"י סי' פ"א ומדבריהם נראה דאע"פ שלא נכתב בציווי המתחייב רק שהעדים מעצמן מסרו ליד השני נקרא שטר לענין דלא הוי מפי כתבם וכדמוכח מל' הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק צ"ג (דעדות שבשטר הוא דאורייתא וטעמא דכשר הוא משום דכיון שכתבוהו ומסרוהו ליד הלוה לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש הרי"ף פד"א או מטעם כיון שכתבוהו בציווי הלוה לא שייך מפי כתבם אלא מפי כתבו הוא וכמ"ש הרז"ה והרמב"ן עכ"ל הרי) שהם ב' שיטות. דשיטת הרי"ף לחוד ושיטת הרז"ה והרמב"ן לחוד. וכ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ח אות נ"ו דלהרי"ף בעי' שיהי' ראוי למוסרו לדעת הבעלים ע"ש שחילק בין שטת הרי"ף לשטת הרז"ה. רק בס' תשו' מ"ע סי' קכ"א דעתו שאין חולקי' כלל ע"ש ואין דבריו מוכרחים. גם מלשון הרמב"ם פי"א מהל' מלוה דין א' אין כותבין עדותן ונותנים למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו כו' משמע הא משום ולא מפי כתבם לית לן בה אפי' לא נכתב מדעת המתחייב והיינו כשיטת הרי"ף כיון שיוצא מתח"י אחר. וכן משמע עוד פ"ז מה' טוען דין ג' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שנית עכ"ל. הרי דאע"פ שלא נכתב בציווי המתחייב לא חשיב מפ"כ וכל שאין לחוש שמא יתבענו פ"ב כותבים ונותנים ולא בעי' דעת המתחייב. וכן משמע ממ"ש בחה"ר ובר"ן פ"ק דקדושין (ד"ט ע"ב) דאס"ד לא ניתנו ליכתב ר"ל שאין גובין ממשעבדי אמאי צריך דעת דמאי איכפת להו ומדלא קאמר דצריך דעת כדי שיהי' זה עדות ולא יהיה פסול מחמת ולא מפ"כ ש"מ דלית לן בה. ולשטה זו א"ש טובא הא דמודעא ומחאה בפני ב' ואצ"ל כתובו שהקשו התוס' בב"ב (דף מ') ובכתובות (דף כ'). (וגם פשטא דסוגיא הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו לא משמע כלל שציווי זה יהיה בשביל שיהיה לו דין שטר וזולת זה לא היה לו דין שטר רק משום שלא יחזירו ממלוה ע"פ למלוה בשטר כמ"ש הרמב"ם והרשב"ם פחז"ה (ד"מ). והנה הקושיא שדחקו להרמב"ן לומר דבעי' דוקא מדעת המתחייב מבואר בחידושיו פרק ד' אחין הוא מהירוש' מצאו כתוב בשטר מת פ' אין משיאין את אשתו כו' ואפשר לומר דההיא נמי דוקא במצאו שטר בשוק או ברשות אחר אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה ולא מיחוור אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר ולא כתבו של א' מבעלי דבר הוא שהרי אינן עושין ביניהן שום מעשה להזמינן עליו עדים עכ"ל. ומל' זה היה אפ"ל דלאו דוקא שיאמר להם כתבו אלא כשעושין מעשה ומזמינים עדים כבנ"ד סגי. וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ז דירוש' זו מיירי בכותב לזכרון א"כ לק"מ על הרי"ף מזה). ועפ"ז יבא על נכון פסק רמ"א בח"מ סי' ל"ט ס"ג מיהו י"א כו' וכ"כ בסי' מ"ו ס"י והש"ך השיג עליו דכל היכא שלא נכתב מדעת המתחייב הוי מפי כתבם. ולפמ"ש א"ש לשטת הר"ף וסייעתו. ובלא"ה התומים שם סי' ל"ט השיג על הש"ך וביאר דעת ועוד אומר ר"י שבתוס' כתובו' (ד"כ ב') דכל שנכתב בנוסח שטר לא הוי מפ"כ. ואם כן נ"ד שנכתב בנוסח שטר הרשאה שבטוש"ע לא הוי מפ"כ וע' פנ"י בכתובות שם שפי' דברי ר"י באופן שהם כמעט ד' הרי"ף ובהכי א"ש מ"ש התומים דתוס' דב"ב קשיא להו מ"ש נוסח שטר כו' דלפי' הפנ"י היינו כל שלא נכתב לזכרון להיות תח"י העדים. ופשיטא שלפ"ד ר"ת שבתוס' ורא"ש פד"א בנ"ד ש"ד אלא שהתומים כ' דר"ת לא שייך רק בממון (ולא משמע כן בתוס' ורא"ש שם) וע' הג"א פ"ב דכתובות דדיני נפשות לבד לא אמר ר"ת וגיטין דמי לד"מ לענין דו"ח גם אפשר לחלק בין גיטין לקדושין כמ"ש בתומים סי' כ"ח ס"ק ט"ז לפ"ד הרמב"ם דבגיטין היה תקנה כו'. ומ"ש התומים דלא שייך רק בממון ר"ל לאפוקי קדושין:
והעולה מזה שלפ"ד הרי"ף והראב"ד והריב"ש י"ל דשט"כ זה לא חשיב מפ"כ וכן הוא לפ"ד ועוד אומר ר"י שבתוס' כתובות (ד"כ) והביאו רמ"א להלכה בח"מ סי' מ"ו וכ"ש לפ"ד ר"ת שבטוש"ע ח"מ סי' כ"ח. רק לפ"ד הרמב"ן יש להחמיר לכאו' ומש"ה א"ש דעת הב"ש בסי' קמ"ב סק"ז דלא חש לה לסברת הת"ג. אמנם לפי שבא"ע סי' מ"ב הביא הב"ש דעת הרשב"א דס"ל כהרמב"ן. ומשמע דס"ל כוותי'. ע"כ י"ל שגם לשיטת הרמב"ן והרשב"א יש להקל עפמ"ש בחידושי הר"ן פ"ג דסנהדרין דכ"ט הודה בקרקעות ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין ומר זוטרא אמר כותבין וכ' הר"ן דטעמא דאמימר דס"ל כיון דקיי"ל בכל שטר בעינן צוואת המקנה וכדכתיבנא בגיטין פמ"ש והכא שהודה זה שזה הקרקע של פ' לא עשאו שליח שיעשה שטר אלא שהודה על מה שעבר שהקרקע הוא של פ' מש"ה אין כותבין שטר שאין להם לעדים לכתוב שטר מדעת עצמן אלא מצוואת המקנה וכדכתיבנא ומר זוטרא ס"ל כו' בהודאה דקרקע כיון שאין שם שום הקפדה בדבר ואין שום נזק למי שעושה ההודאה אם העדים יכתבו שטר מזה או לאו אנן אמדינן ליה לדעתא דמודה זה דליכתבו שטרא ניחא ליה ומן הסתם כותבין כאילו היה מדעת המקנה וצוה לעשות שטר והלכתא כוותיה עכ"ל. ומלשון הר"ן בעינן צואת המקנה כו' נראה שעומד בשטת הרז"ה והרמב"ן דאם לא נכתב מצואת המקנה הוי מפ"כ שלכן אפי' בדבר שאין שום נזק לו בעינן ציוויו כדי שלא יהי' מפי כתבם אלא מפי כתבו וה"ט דאמימר אלא דמ"מ קיי"ל דכותבין לפי שכשאין שום הקפדה אמדינן לי' לדעתא דמודה וכאילו צוה כו'. וא"כ ה"נ בנ"ד בשטר ש"ק על הגט או שטר מינוי הסופר וש"ה שאין שום נזק לבעל אם העדים יכתבו שטר מזה או לאו אמרי' דדמי כאילו צוה ויש לו דין שטר ולא הוי מפ"כ. (ובזה יש ליישב קושיית התומים סי' פ"א סעי' כ"ט ס"ק ל"ח למה במוחל חובו אצ"ל כתובו הא ה"ל מפ"כ ונכנס בדחוקי' ושדין זה במחלוקת שנוי' ולדבריו יהי' על הש"ך קושיא גדולה שהרי הוא עומד בשטת הרז"ה והרמב"ן כמ"ש כמה פעמים בסי' ל"ט מ"ו ובדין זה דסי' פ"א סכ"ט הוא מפרשו כאילו אין שום חולק ע"ז. ולפמ"ש בשם הר"ן א"ש דכיון שאין שום הקפדה ונזק למי שעושה המחילה אמדינן לי' לדעתא דניחא ליה שיכתבו וה"ל כנכתב בשליחותו). ועוד אפשר יש צד להקל בנ"ד גם לדעת הרמב"ן וסיעתו מטעם אחר והוא כיון שהיו ג' והיו ב"ד וגם נכתב בלשון בפנינו ב"ד ח"מ כו' ובב"ד מבואר בתומים סי' נ"ו סקי"ז דאצ"ל כתובו. ואף שבנ"ד הן הן העדים והן הן הדיינים מ"מ אם נכתב ביום י"ל שהן דיינים כי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואפילו בדאורייתא אמרינן הכי כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' ז' סעי' ה'. וא"כ כבר נתקבלה עדותן בפני ב"ד. והכתב זה יש לדמותו לכתב ששלחו ב"ד להודיע שקיבלו עדות על דבר זה ובב"ד אפילו מפ"כ ש"ד דדוקא בעדות כתי' ע"פ שנים עדים כו' והוא פשוט ומבואר ביש"ש פרק ג' דיבמות סי' י"ג וכ"כ ריא"ז ר"פ מי שאחזו. וכן הוא לענין קיום שטרות דמהני כתב ב"ד אפילו לדעת הרא"ש שבש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז דס"ל דגם עדות על קיום שטרות בעי' מפיהם ולא מפ"כ ואם דיינים מכירים ח"י העדים א"צ להעיד בפניהם וכותבים הקיום ולא הוי מפ"כ כיון דעד נעשה דיין וכבר נתקבלה העדות. אלא דהתם בדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין. ובנ"ד אם היה המעשה ביום אפילו בדאורייתא אמרינן הכי. ומלשון השטר היום יום ה' נראה שהי' ביום דאל"כ היו כותבים אור ליום כו' אלא שמ"מ אין ראי' כ"כ מזה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכיון דבלא העדאת העדים ה"ל ס' כמש"ל בשם הרמב"ם פ"ג מה"ג דין ל"ב. א"כ ה"ל ס"ס ואפשר שיצאנו בזה מאיסור דאורייתא ובדרבנן יש לסמוך ע"ד החולקים על הרמב"ן. מיהו בלאה"נ יש לסמוך ע"ד הר"ן כנ"ל. ועוד כיון שבנ"ד הבעל חתם למטה על מינוי העדים ולעיל מיני' נכתב מינוי הסופר ע"פ העדים א"כ נראה ודאי שהסכים הבעל על כתב מינוי הסופר ולזיופא ודאי דלא חשדינן לעדי'. שיכתבו אח"כ מלמעלה מינוי הסופר. וכיון שיש לדמות שט"כ זה לנכתב בציווי הבעל א"כ ודאי דגם לדעת הרמב"ן אין לו דין מפ"כ. ואפילו לדעת הת"ג דמחמיר בשטר ש"ק שנכתב ע"פ ציווי האשה לבד מ"מ שאני האיש שהגרושין תלוים בו לבד. גם לפ"ד הרמב"ם דס"ל דכל שטר הוא רק דרבנן ובדיני ממונות הוא שהקילו חכמים. וא"כ יש להחמיר לכאורה ולומר דדיני גיטין דמי למכות וקנסות דלא סמכי' על עידי שליחות שבשטר מ"מ אין להחמיר דודאי לא יהיה זה חמור מהגט עצמו דסמכי' על ע"ח. ואף לפמ"ש התומים סי' כ"ח ס"ק ט"ז דודאי גט הוא מדאורייתא להרמב"ם ומחלק בין גמר הגירושין עצמם דנעשים ע"י ע"ח מדאורייתא אבל הראי' ע"ז שנתגרשה האשה לא סמכינן על ע"ח מדאורייתא מ"מ הא מסיק שם דרבנן תקנו עכ"פ שגם לראי' סומכי' על ע"ח וה"ה בהרשאה. ועוד דלמסקנתו שם הרמב"ם ס"ל כשא"פ. רק לדעת ר' אביגדור שבהגמ"ר סוף קדושין יש להחמיר אם לא נחלק בין ראי' דקדושין לגיטין מיהו הב"ש שם סי' מ"ב ס"ק ט"ו דחאו מהלכה (וע' ריא"ז פ' מי שאחזו דמחמיר ג"כ שאפשר לומר דמיירי נמי דנכתב שלא מדעת הבעל מיהו הל' לא משמע כן דאל"כ מה חילוק בין זה לשטרי הודאות כו' וע' עוד מ"ש ריא"ז בש"ג פ' החולץ גבי נתגיירתי ביני לבין עצמי דשם סומכין על עדות שבשטר ואפשר כוונתו שם דוקא מדאמרי' בגמ' כגון דאמרי' עדים כו'). ומ"מ נראה שאין להחמיר בזה במקום עיגון עכ"פ ובפרט שיש צד להקל מחמת ח"י הבעל כנ"ל:
זב
הענין השני שיש לדון בנ"ד. הוא נידון העידי חתימה שבסינדרווע שהם לא שמעו מפי הבעל שיחתמו רק שכתב להם בכתב ידו שיחתמו. ומבואר בסי' ק"כ סעי' ה' אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו כו' ויש מכשירין בנשתתק לכתוב ולחתום ע"פ כתב ידו שיכתוב לסופר כו'. והנה לפ"ד היש מכשירי' נסתפק בב"י לענין פקח שכתב בכתב ידו ובמל"מ פ"ב מה"ג דין ט"ז הכריע להקל והנה הד"מ הביא תשו' מהרד"כ שבמקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ והובא בב"ש גם בחמ"ח רמז לזה. (והפר"ח דחה דבריו מהירוש' דפ"ק דתרומות דמשמע התם דהגט בטל מדאוריי' וצל"ע דאדרבה בירושלמי שם אח"כ לא משמע כן וז"ל א"ר אבדומי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש א"ר יוסי בר' בון בבריא אנן קיימין ולמה אינו גט אני אומר מתעסק היה בשטרותיו ופי' המפרש דר' יוסי בר' בון מוקי לה בבריא ולכך לא מהני עד שישמעו את קולו הואיל ובריא הוא ויכול לדבר היה לו לדבר לעדים ולסופר ולא לכתוב וא"ת הרי השתא עומד הוא בדבריו ורוצה בכך ולמה לא מהני ולא יהי' גט ה"ט אני אומר מתעסק הוא בשטרותיו ע"י שהיה מתעסק בשטרותיו נתבלבל דעתו וכתב ג"כ כתב זה ונעשה כאילו נכתב ונחתם שלא מדעתו כו'. וא"כ מבואר אדרבה שהכתי' מצד עצם מועלת אלא שאני אומר כו' והוא שהוא רק גזירה דרבנן ובנ"ד אפשר שאין לחוש לזה כ"כ שהרי לא היה יכול לומר לעדי' שלא היו עמו יחד. וגם עדים מעידים שלא נתבלבלה דעתו שהרי יש קיום ב"ד ע"ז) ובבאר היטב סק"י הביא תשו' שבו"י ח"א סי' קי"ז שרצה להקל בכת"י במומר לעבודת כוכבים ומזלות אם שהיה מהנמנע להשיג גט בענין אחר ע"ש:
הענין השני שיש לדון בנ"ד. הוא נידון העידי חתימה שבסינדרווע שהם לא שמעו מפי הבעל שיחתמו רק שכתב להם בכתב ידו שיחתמו. ומבואר בסי' ק"כ סעי' ה' אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו כו' ויש מכשירין בנשתתק לכתוב ולחתום ע"פ כתב ידו שיכתוב לסופר כו'. והנה לפ"ד היש מכשירי' נסתפק בב"י לענין פקח שכתב בכתב ידו ובמל"מ פ"ב מה"ג דין ט"ז הכריע להקל והנה הד"מ הביא תשו' מהרד"כ שבמקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ והובא בב"ש גם בחמ"ח רמז לזה. (והפר"ח דחה דבריו מהירוש' דפ"ק דתרומות דמשמע התם דהגט בטל מדאוריי' וצל"ע דאדרבה בירושלמי שם אח"כ לא משמע כן וז"ל א"ר אבדומי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש א"ר יוסי בר' בון בבריא אנן קיימין ולמה אינו גט אני אומר מתעסק היה בשטרותיו ופי' המפרש דר' יוסי בר' בון מוקי לה בבריא ולכך לא מהני עד שישמעו את קולו הואיל ובריא הוא ויכול לדבר היה לו לדבר לעדים ולסופר ולא לכתוב וא"ת הרי השתא עומד הוא בדבריו ורוצה בכך ולמה לא מהני ולא יהי' גט ה"ט אני אומר מתעסק הוא בשטרותיו ע"י שהיה מתעסק בשטרותיו נתבלבל דעתו וכתב ג"כ כתב זה ונעשה כאילו נכתב ונחתם שלא מדעתו כו'. וא"כ מבואר אדרבה שהכתי' מצד עצם מועלת אלא שאני אומר כו' והוא שהוא רק גזירה דרבנן ובנ"ד אפשר שאין לחוש לזה כ"כ שהרי לא היה יכול לומר לעדי' שלא היו עמו יחד. וגם עדים מעידים שלא נתבלבלה דעתו שהרי יש קיום ב"ד ע"ז) ובבאר היטב סק"י הביא תשו' שבו"י ח"א סי' קי"ז שרצה להקל בכת"י במומר לעבודת כוכבים ומזלות אם שהיה מהנמנע להשיג גט בענין אחר ע"ש:
חובתשו' מהרי"ן לב ח"ג סס"י צ"ג כ' שמדברי הר"ן נ"ל דס"ל דבכתב ידו לסופר לכתוב כו' הוי ס' מגורשת. ובהיות כן אפשר לומר שבנ"ד יש להקל עכ"פ מאחר שהסופר שמע מפי הבעל עצמו רק הע"ח מינה ע"י כת"י וידוע דע"ח אפי' כשיש בהם פיסול גמור כגון שלא לשמה הוא רק פיסול דרבנן כשיש ע"מ כמ"ש הרמב"ם שהוא כמזויף ולא מזויף ממש וכ"ה בש"ע סי' ק"ל סעי' י"ז. וא"כ בנ"ד אפי' אם נאמר דכת"י ה"ל ס' דאוריי' היינו בכתב לסופר שיכתוב או לעדי' ויחתמו וניתן בלא ע"מ משא"כ בניתן לפני ע"מ ה"ל ס' דרבנן ולקולא. וכ"ש שלדברי הרמב"ם והעיטור והרי"א שבקונדריסי' (נ"ל שהוא ריא"ז ע' ר"פ מי שאחזו ועב"י מה שפי' בהרי"א) וסיעתם הוא כשר לגמרי אפי' בכתב לסופר כו' כנ"ל. (וגם להר"ן אין לומר דמוקמי' לה בחזקת איסור כי בספק שבדין לא שייך לומר אוקמא אחזקת' שבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע' פמ"ג יו"ד סי' ק"י) ויש ראי' ממ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ז דבאומר אמרו רבו הדעות י"א הגט בטל והיינו בכתי' הגט אבל בחתימתו פסול ולא בטל וכן הוא מרומז בצחות לשון רמ"א כו' אלמא דכל פסול גם הפוסל מדאורייתא בכתיבת הגט מ"מ בחתימה הוא רק דרבנן. (ויש קצת ראי' מתשו' אאזמו"ר נ"ע בענין אומר אמרו שאחר שכ' שקשה להקל נגד הגה' רמ"א שהחליט לס' מגורשת מ"מ התיר כשהי' צד קולא לענין הסופר משמע דמשום ע"ח לא חש כ"כ אלא שחסר סוף התשו'). אמנם בס' תורת גיטין הנ"ל סי' ק"כ סק"כ האריך שם בפי' ד' הב"ש והיוצא מדבריו דבאומר אמרו בחתימ' הוא כמו בכתי' הגט ממש ומ"ד דבכתיבת הגט בטל גם בחתימה כן וה"ט דהא כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כשר דאפילו לר' מאיר דס"ל דמצאו באשפה כשר מ"מ כיון דאמר כתבו הרי קפיד הבעל שיוכתב בשליחות ואפי' באומר אמרו מ"מ כיון שקפיד הבעל שיוכתב ע"י השליחות ובאמת טעה דמילי לא מימסרי לשליח מש"ה בטל עי' בפנ"י שכ"כ ופירושו מוכרח למעיין שם בסוגיא וא"כ גם באומר אמרו בחתימ' מ"מ כיון דהקפיד על שליחות ומילי לא מימסרי כמו בכתיבה לר' מאיר שהגט בטל מטעם זה ומ"ש הב"ש דבאומר אמרו בחתי' רק פסול ולא בטל היינו כשהבעל עצמו קבל הגט אח"כ ונתנו להאשה בע"מ דבכה"ג בחתי' אין פיסול דאוריי' דעל מה שלא חתמו עצמן אותן שצוה הבעל אין לפוסלו כלל דהא הבעל מחל קפידתו שנתן בלא חתימתם והבעל יכול למחול כמ"ש התוס' די"ז ד"ה ר"ל רק הפסול הוא משום דחתמו עצמן אותן שלא צוה וזה לא הוי רק דרבנן כמו בחתמו עדים פסולים. אבל באמר ג"כ תנו ונתנו שלא מדעת הבעל ע"י אומר אמרו הב"ש מודה דאף בחתימה הגט בטל עכת"ד. ודבריו צריכים ביאור דמ"ש דעל מה שלא חתמו עצמן אותן שצוה הבעל שזהו פסול דאורייתא יכול למחול כו' לכאורה אינו מובן הלא באומר אמרו חתמו עצמן אותן העדים שצוה שיחתמו אך ר"ל כי מאחר שהוא הקפיד שראובן ושמעון עד"מ יחתמו על גט זה בשליחותו והם חתמו שלא בשליחותו הרי דמי ללא חתמו עצמן ראובן ושמעון השלוחים אלא שע"ז יכול למחול כו'. וזה פלאי כי מנין לנו שהבעל הקפיד שיחתמו בשליחותו היינו ע"כ כשנאמר שטעה בדין והיה מדמה דע"י אומר אמרו הם שלוחיו. וא"כ מי גילה לו אח"כ שדין אומר אמרו מילי לא מימסרי לשליח עד שימחול. וכיון שלא ידע מזה ה"ל מחילה בטעות דלא שמה מחילה כמ"ש בח"מ סי' רמ"א ססע"י ב' בהג"ה וגם למ"ד דבזביני הוי מחילה עח"מ סי' ר"ז מ"מ הא גרע ממחילה בטעות ודמי לאונאה דלכ"ע לא הוי מחילה משום דלא ידע דאיתא אונאה דמחיל גביה כדאיתא בגמ' פ"ה דבבא מציעא (דס"ז ע"א). וה"נ ע"כ מיירי בלא ידע דמילי לא מימסרי לשליח וא"כ לא ידע דמחיל ולכן נ"ל דהב"ש ס"ל כתירוץ הראשון שבתוס' פ' התקבל דס"ו ע"ב דשמואל סבר כר' אלעזר וכ"ה באמת בפ' המגרש כי התי' השני והוא מה שהביא הת"ג הוא באמת דחוק מאוד כמבואר בפנ"י שם וכ"נ דעת כל הפוסקים ע' תה"ד סי' רכ"ח (שהרי בתה"ד רס"י רכ"ח מבואר דפיסול שלא לשמה בע"ח הוא רק דרבנן ובחק"ת הי' רוצה להקל לגמרי בנדון שנשאל עליו משום דאינו שכיח כו' אלא שמ"מ לא סמך ע"ז אבל לכ"ע הוא רק פיסול דרבנן ולדברי הת"ג יש לחתימה כל דין כתיבת הגט לפי המנהג שהבעל מצוה לעידי הגט שיחתמו א"כ מקפיד שיוכתב לשמה וכדין ובשליחות. א"ו ס"ל למהרא"י דאין הבעל מקפיד כלל שיוכתב אלא כפי הראוי ע"פ הדין ומאחר שע"פ הדין כשר בע"ח מדאוריי' בשלא לשמה וחק"ת גם הבעל אינו מקפיד יותר) וכ"ש בגט כזה שהכל ע"י ריצוי שמבקשי' מהבעל שיצוה לכתוב ולחתום והוא עושה כפי שאומרים לו ודאי שאינו מקפיד מעצמו. וכ"ש שלא נאמר שמקפיד ביותר ממה שאמר. שהוא כתב לעדי' שיחתמו והם חתמו כמצותו. ונאמר שהוא דימה דע"י הכתב הם שלוחיו. ובאמת ז"א מנין לנו שיודע בזה. הרי הוא אמר כן לפי שיודע שצריך לחתום בגט ע"ח וגם ביקשו ממנו על ככה על כן כ' להם בכ"י שיחתמו (וראי' לזה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל הובא בד"מ בח"מ סי' ר"נ ס"ק י"ד אהא דמתנת שכ"מ שיש בה קנין דחיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דדוקא כשהשכ"מ ביקש הקנין. אבל אם המקבל ביקש הקנין אמרי' דהשכ"מ נתכוין רק ליפוי כח ולא בקפידא שלא גמר כו' וכ"ש בחששא דנד"ז אמרי' דכשהמגרש אומר ומצוה כבקשת המסדר דמכוין ליפוי כח ולא דקפיד שיוכתב בשליחות כו'. הג"ה אחר זמן רב). וגם הא קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכמ"ש הסמ"ע בזה באריכות בתשו' גאוני בתראי בענין הגט דווינ"א. ויש עוד ראי' לכאורה מהא דאמרי' בגמ' פ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) איכא בינייהו כו' כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול ופרש"י וק"ל בסנהדרין (דף ט') אפילו מאה עדים ונמצא א' קא"פ עדותן בטלה עכ"ל וכ"פ התוס' שם ד"ה אי נמי שכ' וז"ל דאע"ג דאמרינן במכות דשיילי' להו אי למחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו הכא לא שי"ל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים עכ"ל. והשתא קשה למה הוצרכו לזה וגם הא דין זה דאפילו מאה עדים ונמצא א' ביניהם קא"פ דעדותן בטלה הוא במחלוקת שנוי' במתני' דפ"ק דמכות שם דלר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר. ואע"ג דקיי"ל כרבי שם דאמר א' ד"מ וא' ד"נ בזמן שהתרו בהן. מ"מ למה להו לתוס' ורש"י לפרושי דנפקותא זו אתי' רק אליבא דרבי. תיפוק לי' דבזה כיון דר"ל ס"ל דכולם משום עדים א"כ הבעל קפיד שיהי' י' עדים ועדים בעינן שיהיו כשרים והוא טעה והי' סובר שהם כולם כשרים מש"ה הגט בטל (כמו בענין שכ' הת"ג במילי מימסרי שטעה כו' או י"ל שטעה והיה סבור שקרובים כשרים לעדות וכיון דבאמת טעה מש"ה הגט בטל) א"ו דלא דייקי רק שיתקיים מה שיוצא מפיו בפירוש כגון שיחתמו כולם. אבל לא במשמעות שיש ללמוד בכוונתו. גדולה מזו מבואר בב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ט והיכא דאמר לג' שיכתבו ויחתמו ומת א' מהם י"ל במקום עיגון ודחק כשר שלא יחתמו כלל ויתנו לה לפני עדים כו' עכ"ל. אלא שבאמת זו פליאה דלא גרע מאומר כולכם משום עדים ומת א' מהן דהגט בטל אע"פ שיש ע"ח וראיתי בת"ג שם ס"ק י"ז שהבית מאיר הקשה זה על הב"ש והת"ג פי' דמיירי באמר בפי' שהברירה יהי' בידם לעשות גט כשר הן ע"י ע"ח והן ע"י ע"מ או שאמר רק תנו לבד שהדין הוא שיכולין ליתן אפי' בלא ע"ח כלל רק בע"מ כמ"ש הג"פ עכ"ד. מ"מ מבואר בסי' ק"ל בדוכתי טובא שפיסול דחתימ' הוא רק דרבנן וע"ש סעיף ו' ובב"ש ס"ק כ"ח הואיל וחתימ' הגט אינו אלא מדבריהם כו' אלא שהת"ג ידחוק לפרש דכ"ז מיירי באומר תנו. ועמל"מ פ"ב מה"ג ה"ב מ"ש המגיה שם נגד דעת הג"פ. גם בתשו' אאזמו"ר ז"ל בענין אומר אמרו נ' דלא ס"ל סברת הת"ג שהרי כ' וז"ל ליישב ל' המשנה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דמשמע שפשט הלשון דבטל ממש גם בח"י העדים שלא שמעו מפיו כו' צ"ל דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דלדידי' דין כתי' וחתימ' שוין לכל דבר עכ"ל ואילו לסברת הת"ג י"ל דכר' אלעזר נמי אתי' כיון שהקפיד הבעל שיחתמו העדים בשליחות והוא טעה כו' וכנ"ל. וא"כ בנ"ד אם נאמר שהפיסול שבח"י העדים שכ' להם הבעל שיחתמו גם להחולקי' על הרמב"ם וסיעתו הוא רק מדרבנן מאחר שיהיו ע"מ וא"כ בדרבנן יש לסמוך על הרמב"ם והעיטור והרי"א שבקונדריסי' וכ"כ הגמי"י פ"ג מה"ג בשם ר"י בעל התוס' והמבי"ט שבפר"ח והשבו"י. ואי משום שבנ"ד אין רק חתימת הבעל על מינוי העדים והכתב שמלמעלה הוא של אחר נראה שאין לחלק דהא כ' הרמב"ן והובא ב"י ח"מ סי' מ"ה מחודש ב' דדמי כאילו כתב ממש ואף שלא הי' יודע לקרות מש"ל ואף לפמ"ש אאזמו"ר נ"ע בה' ריבית סעי' מ"ו די"ג ע"א דלהתיר איסור רבית א"א אם המלוה אינו יודע ענין ההיתר כו' אף שחתם בחת"י כו'. מ"מ בנ"ד ודאי ידע הענין ועוד שהרי הב"ד מעידים שידע מאחר שהקיום הוא בזה"ל בפנינו ב"ד חתם הבעל עצמו בחת"י על כל הא דכתוב ומפורש לעיל כו' אלא שאני מוצא קצת שקר בקיום ב"ד הנ"ל שכתבו בפנינו ב"ד ח"מ כ' הבעל צבי הירש בכתב ידו וחתם א"ע בח"י ממש על כל כו' וניכר שהכתב אינו כתיבת ידו אלא שאפשר לפרש דבריהם דהאי כ' וחתם ענין א' הוא ור"ל שכתב החתימה. ועוד דבנ"ד אם לא ידע א"כ לא מינה ע"ח כלל וא"כ אם יחתמו אין כאן רק פיסול דרבנן כנ"ל ולכן יש לסמוך ע"ז שבודאי ידע:
טג
הענין השלישי שיש לערער לכאורה בנ"ד. הוא לפי שהע"ח הן בסינדרווע ואי אפשר שיתוועדו יחד עם הסופר וא"כ מוכרח שיכתוב הסופר הגט פה וישלחנו להם שיחתמו. וה"ז נגד מ"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת. אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ומרדכי דאם אין עדים בשעת כתי' הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר ע"ש. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שהקפידא הוא שיהיו עדים בשעת כתי' הגט לשמה. אבל לא שיהיו הע"ח דוקא אלא דגם באחרים סגי דהא כתב בסה"ת סי' קל"א ובספר הגט דסמ"ג ומרדכי ואע"פ שהם שלש כתות עדים שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד כ' שאפילו אין עדים כלל בשעת כתי' כשר (ומ"ש בש"ע יהיו שני ע"ח והוא ג"כ מסה"ת היינו משום שטוב הדבר לעשות הכל בכת א' והיינו לצאת גם לדעת הרי"ף פחז"ה בענין דבר ולא ח"ד. אך במקום עיגון כבנ"ד ודאי אין לחוש. ועוד נ"ל שלפמ"ש הנ"י פחז"ה בסוגיא דדבר ולא ח"ד ליישב שטת הרי"ף ממתני' דהתקבל האשה שאמרה כו' והוא מבואר ג"כ בחי' הרמב"ן אין לחוש ג"כ בכ"ז כמו בשליחות דדבר בפ"ע הוא וזה נ"ל טעם של הרב"י בא"ע בבד"ה סי' קמ"ב שתמה על הרמ"ה שבש"ע סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' ח"ד הרי עידי שליחות לחוד וע"מ לחוד. וברמב"ן במלחמות פ"ז דב"ק הסכים לשטת רש"י בפי' דבר ולא ח"ד והיא שטה אחרת וגם לשטה הנ"ל נ' שאין לחוש כי עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא כמו שעידי גניבה דבן סורר הם אתחלתא דעדות אכילה בסנהדרין דפ"ו ע"ב). אך הנה יש להבין דהא הע"ח מעידים שהגט הוא נכתב במצות הבעל ושצוה להם לחתום בגט זה ע' ב"ש ס' ק"ל ס"ק י"ט דלהכי חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אמר כל זאת לפניו וכ"כ בסי' קכ"ו ס"ק כ"ב והוא מתשו' הרא"ש וכ"כ בפנ"י בפ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) ד"ה אמרו לה פסול שהע"ח מעידי' שנכתב הגט בציווי הבעל וכ"כ בס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ז. וא"כ לכאורה צריכים לראות בעצמם שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט ושיכירו שזהו הגט ולא שיסמכו על עדות אחרים ששמעו מפי הבעל דאל"כ ה"ל עד מפי עד אך באמת בס' נתיבות המשפט שם האריך דעד מפי עד כשר בע"ח ע"ש טעמו וכן מצאתי בס' תמים דעים להראב"ד פ' התקבל בסוגי' דאומר אמרו. אך פשט ל' התוס' (דס"ז) לא הוי עד מפי עד כו' לא משמע כן גם בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ח מבואר דעד מפי עד אינו כשר בשום מקום מן התורה כו' וקאי נמי לגיטי נשים עיי"ש. ומ"מ י"ל דגם להתוס' לא פסול אלא אם לא שמעו כלל מהבעל שיחתמו אלא מפי עדים אחרים בכה"ג הוי עד מפי עד (לולי דבאומר אמרו לא הוי עד מפי עד מפני שעיקר עדות לא נמסר אלא לאלו כו') אבל אם שמעו זה מהבעל שיחתמו אלא שידיע' העדים שהסופר הזה הוא שלוחו של בעל הוא עד מפי עד כשר. תדע דהא באומר אמרו הע"ח שומעים מפי עדים שזהו הסופר. ומ"ש התוס' דלא הוי עמפ"ע משום שהראשונים הם רק שלוחי' כו' זה יתכן על הכתי' וחתי' עצמן שלא נמסרה להראשונים רק שיאמרו להאחרונים ולפיכך כתי' הסופר עד"מ אינו עד מפי עד. וכן חתי' העדים מצד עצמן. אבל מה שהע"ח מעידי' על הכתי' של הסופר שנכתב במצות הבעל. הרי עדות זו נמסרה דוקא לראשונים שהם ששמעו מפי הבעל שסופר פ' הוא ממנה. והע"ח לא שמעו זה וא"כ הע"ח הם עמפ"ע. וא"כ גם בנ"ד אע"פ שהע"ח לא שמעו מהבעל שממנה הסופר הזה. מ"מ כיון שעדים מעידים ע"ז סגי. ועל ציווי שלהם עצמן שיחתמו כ' להם בכת"י כנ"ל. ועוד דנ"ד עדיף שהרי בכתב ששלח הבעל להעדים מבואר שיחתמו על גט שיכתוב הסופר משה עבורו. וה"ז כאילו היה הבעל מביא גט ואומר לע"ח שיחתמו ע"ז הרי ודאי יחתמו וא"צ לחוש שמא לא נכתב במצותו כי הוא נאמן הואיל ובידו לגרשה (וכדמוכח במ"מ פ"ט מה"ג דין ל"ב לענין ע"מ וה"ה לענין ע"ח) וזה אינו בגדר עד מפי עד כי נאמנות הבעל הוא משום שהוא בעל דבר ומשום שהוא בידו ולא שהוא כעד בדבר. אך מ"מ יש עדיין צ"ע בנ"ד איך ידעו העדים שבסינדרווע שזהו הגט שכתב הסופר משה בן ישראל. וי"ל שיודיע להם ע"י כתב ידו והוא נאמן מתוך שבידו לכתוב כמה גיטין ע"ד הנ"ל בבעל. אמנם אולי לא יכירו הע"ח כתב ידו של ר"מ. ע"כ צריכי' עדים להעיד פה ע"ז בפני ב"ד ההכרח שיעידו עדים פה בפני ב"ד שזהו הגט שכתב הסופר הנ"ל וב"ד יכתבו כן להע"ח הנ"ל וגם יכתוב הסופר ר"מ להע"ח שזהו כתב שלו וב"ד יקיימו חת"י ואז הע"ח לא יהיו עד מפי עד רק מפי ב"ד ואפשר וכה"ג הוי עדות כמ"ש בפנ"י פ"ג דגיטין דכ"ט ובסוגי' דאומר אמרו וכ"כ בתמים דעים שם. גם בתוס' כתובות (ד"כ) ד"ה ור' יוחנן מוכח כן שהעדים המעידים על עדות שנחקרה בב"ד לא הוי עד מפי עד. ויש לדקדק קצת עוד לפמ"ש התוס' שם בענין מפיהם ולא מפי כתבם דבפרק ד"א חיישי' דילמא אתו ומסהדי בסתם כאלו זוכרים העדות אבל ודאי אם היו מעידין שידעו ע"י ב"ד שזהו הגט שכ' הסופר הממונה מהבעל הוי עדות מעלי' אבל כיון דמסהדי בסתם כאילו ראו בעצמן לא הוי עדות מעלי' ע"ד הנ"ל. וי"ל דשא"ה דגלי לן קרא ולא מפי כתבם. ועוד דלמסקנא שם א"צ לזה כי הא דפרק ד"א אינו בנוסח שטר כו' וכן לשטת הרי"ף או לשטת הרז"ה א"צ לזה. וכבר נת"ל שהדקדוקי' בע"ח הוא דרבנן לדידן אע"פ שאם שינו ולא חתמו כלל הוא בטל מדאוריי' גם לשינויא קמא שבתוס' (ס"ו ע"ב) ד"ה הא כתב הגט כמ"ש בפנ"י שם וכמש"ל דדמי לכולכם משום עדים (ע' י"ח ב'). מ"מ כיון שחתמו ונתקיים דבריו בפ"מ רק החששו' שלא יהיו עמפ"ע י"ל שהוא רק דרבנן. וא"כ נ' לסמוך על מש"ל דעד מפי ב"ד ש"ד כ"ש שבלא"ה דעת הראב"ד וכ"כ בנה"מ דעד מפי עד כשר בע"ח. גם יש להביא ראי' ממ"ש בסה"ת סי' קכ"ט צריך שיעמדו שם העדים במקום שכתוב הגט כו' כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם כו' וע"כ אין לכתוב בגט כו' עד ושם יחתמו העדים. משמע הא מחמת עמפ"ע לית לן בה. וחשש זה דאתי למימר אחרי' חתמו בשמם אין לחוש בנ"ד שלא יכתבו המקום או שיכתבו מקום עמידת העדים כמשי"ת אי"ה. אך אם לא יכירו את ח"י הב"ד אם לסמוך ע"ד הרשב"ץ דמעשה ב"ד א"צ קיום אין בידי להכריע. (מהדורא קמא באריכות מנידון הענין השלישי). והנה מה שיש לערער על אופן זה לכאורה. פשוט הוא עפ"י מ"ש בש"ע סי' קל"א סעי' ח' יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל וכ"ז מבואר ג"כ בסדר הגט סעי' כ"א כ"ב ושם נת' יותר שאם הע"ח רוצים לצאת לחוץ אחר שכתב שם האיש והאשה והזמן צריכים לעשות שום סימן בגט כדי שיכירוהו או שתהי' להם טביעת עין בו עכ"ל ועב"י שכ"כ המרדכי בשם סה"ת והוא בסה"ת סי' קי"ז וכ"כ הגמי"י וכ"ה בסמ"ק וכלבו וכ"כ בסידור גט שברא"ש וטור. וא"כ לכאורה בנ"ד שהעדים א"א להם להיות בשעת כתי' הגט אין לה תקנה. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ובמרדכי דאם אין עדים בשעת כתיבת הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר דרוב בקיאי' הם עכ"ל. ונ"ד כדיעבד דמי מאחר שא"א לתקן בענין אחר. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שאין זו קפידא כ"כ לעכב אלא שיהיו עדים בשעת כתיבה שכותב לשמה. אבל לא שיהיו ע"ח דוקא המעידים על שנכתב לשמה אלא דגם עדים אחרים סגי דהא כ' שם בסה"ת סי' קל"א ובסדר הגט דסמ"ג ומרדכי וז"ל ואעפ"י שהם שלש כתות עדי' שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד מסיק דאפילו אין עדים כלל בשעת כתיבה כשר כמש"ל וא"כ הא דג' כתות עדים ע"כ בלכתחלה מיירי וא"כ הא דקמן דאפי' הע"ח אין יודעי' כלל מהכתיבה לשמה כשר אפי' לכתחלה כשיש עדים אחרים וזה יוכלו לעשות גם בנ"ד שיכתוב הסופר לשמה בפני ב' עדים כשרים. רק שכתבו שטוב הדבר לעשות הכל בכת א'. וז"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עה"ח כו' היינו משום שטוב הדבר אבל אין זה עיכוב אפילו לכתחלה וכ"ש בנ"ד. ועוד בנ"ד שהע"ח הן העדי' המעידי' על שהבעל צוה לסופר זה לכתוב הגט א"כ אין כאן כ"כ אפילו משום טוב הדבר כו' כי מ"ש טוב הוא לצאת דעת הרי"ף בפ' חז"ה בפי' דבר ולא חצי דבר וא"כ בנ"ד הרי ע"ח מעידי' על דבר שלם גם להרי"ף שמעידי' על שצוה הבעל לכתוב להסופר והן ג"כ ע"ח. ואי משום שאין מעידי' על שנכתב לשמה הרי דיעבד אפי' אין עדים כלל בשעת כתי' כשר כנ"ל. אמנם אפילו אין ע"ח אלו מעידי' אלא שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט והם ג' כתות עדים נ"ל דא"ש גם להרי"ף. והוא עפמ"ש הרמב"ן בחי' לב"ב (דנ"ו ע"ב) והנמק"י שם ליישב שטת הרי"ף דלק"מ מהא דתנן בגיטין (דס"ג ע"ב) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע היכי מצטרפי אהדדי והא עדות דבפנינו אמרה לו לאו עדות הוא דעבדינן בה מעשה בדלא אתי כת שניה דקבל וקרע. ואיכא למימר דעדות דבפנינו אמרה לו עדות בפ"ע הוא ולא צריכי לאצטרופי דלא מסהדי כלל בגירושיה ובגיטה אלא דחזו דאיתתא שויתיה להאי גברא שלוחה ומעתה יכול לקבל גיטה שהרי הוא שלוחה ואינן צריכי' להצטרף כלל וכי תימא כת שניה אמאי מצטרפת עם כת ראשונה כבר אמרו בגמרא בפרק מרובה דאפילו לר' עקיבא לא בעינן בעדות אחרונה דבר בפני עצמו כו' ומיהו בקמייתא בעינן דתהוי עדות למידי ואפילו לדברי חכמים עכ"ל הרמב"ן. אמנם התוס' בפרק מרובה (דע"א ע"ב) מדוחק קושיא זו סתרו פי' הרי"ף וז"ל דאפילו למ"ד שליש נאמן ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה שעה עכ"ל והוא דעת סה"ת וסיעתו ולא ניחא להו לתרץ כמ"ש הרמב"ן דעדות דבפנינו אמרה עדות בפ"ע הוא דאיתתא שויתי' להאי גברא שלוחה כו' משום דס"ל דכה"ג לאו דבר שלם הוא דהא אינו שלוחה רק לענין שיכול לקבל גיטה וכיון שקבלה זו אי אפשר שתגמר בלי עדים אחרים אינו דבר שלם ול"ד לעידי חזקה בשנה א' דמועילי' לדבר שלם לאהדורי פירי אפומייהו. והרמב"ן והנמק"י חולקי' וס"ל דשליחות דבר בפ"ע הוא. ועתה כיון דהתוס' וסה"ת וסיעתם ס"ל דשליחות ח"ד הוא להרי"ף וסיעתו א"כ צריך שהע"ח הן יהיו המעידים שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט דאל"כ חצי דבר הוא (ואע"פ שהם סתרו פי' הרי"ף בענין ח"ד ממתני' דהתקבל מ"מ חשו לזה שמא יש איזו חילוק ושהחילוק ההוא יהיה מבדיל ג"כ בין עובדא דמתני' דהתקבל לעובדא דנדון דידהו. כגון מ"ש בש"מ לב"ק (דע"א ב') לתרץ את הרי"ף מהא דהתקבל וז"ל דהתם אם לא נקרע הי' הגט גט על ידי הראשונים ואין הראשונים צריכי' להאחרוני' אלא כשנקרע כו'. ואע"פ שמל' התוס' בב"ק נראה דאין נראה להם תי' זה מ"מ חשו לזה ולפ"ז בנדון דידהו י"ל דפסול להרי"ף דהא עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב לא מהני לבדם בשום ענין זולת ע"ח וא"כ הוי ח"ד). משא"כ לשטת הרמב"ן והנמק"י דשליחות דבר בפ"ע הוא. א"כ גם בנ"ד מה שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט הרי הוא ענין בפ"ע מה שנעשה ידי הסופר כידי הבעל כמו בשם מה שנעשה ידי הש"ק כידי האשה. וכ"ש בנ"ד שהבעל צוה לו לכתוב כמה גיטין עד שיוכשר א' מהן שנעשה כמו הבעל ממש וגם הוא השליח. ולכן עדים אלו דבר בפ"ע הוא ואע"פ שהע"ח שהם האחרונים צריכים להם ש"ד כנ"ל בלשון הרמב"ן שהוכיח בגמ' דמרובה. והנה באמת נראה שתירוץ הרמב"ן מוכרח לשטת הרי"ף כי בשיטה מקובצת לב"ק שם סתר שם תירוץ הנ"ל שכתבתי בשמו והוא שהרי גם אם לא נקרע לא הי' הגט גט אא"כ נתקבל בפני שנים עכ"ל ור"ל שהיה צריך עידי מסירה וא"כ אין מעידין על דבר שלם. ועכצ"ל כשטת הרמב"ן והנמק"י. אך הנה הרמ"ה הובא בטוש"ע סי' קמ"ב סעי' י"ב עב"ש שם ס"ק כ"א דס"ל כהרי"ף וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"ח דהרמ"ה מיישב דברי הרי"ף לא כמ"ש תחלה בשם הש"מ אם לא נקרע כו' ודלא כמ"ש הב"ש שם שמיישב כן ע"ש בריב"ש דליתא אלא ע"ד מ"ש בשם הרמב"ן מיהו בסגנון אחר קצת. והעולה מדבריו לחלק בין שליחות קבלה לשליח הולכה ולפ"ד הרמב"ן י"ל שאין לחלק וזהו הטעם של הרב"י בבד"ה שתמה עליו על הדין שבסי' קמ"ב סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד ועב"ש ס"ק ל"ט וגם לפ"ד הרמ"ה יש לחלק בין ש"ה דל"ד לש"ק לשטתו ובין סופר שנעשה במקום הבעל ממש לכתוב הגט (וגם נעשה ש"ה) שיש לדמותו לש"ק. וע' בחי' הרמב"ן לפחז"ה ובש"מ לב"ק (דע"א) שהביאו שטת רש"י בפי' דבר ולא חצי דבר שהוא שטה אחרת וגי' גמרא דידן בב"ק שם הני בקטנה קמסהדי כו' מסייע לי' שאין א' מהן מעידה בגדלותה ולא בהתחלת גדלות שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהיה לה שערה א' כו' אבל גבי עדות חזקה כל א' מעידה שהוא מחזיק בה כו' נמצא עדות זו התחלת עדות שניה כו' וכ"ז מבואר ג"כ במלחמות פ' מרובה והרמב"ן מסכים לשטה זו וכ"כ הר"ן בחי' לסנהדרין פ' הנחנקין (דפ"ו ע"ב) ומשם מוכח דגם בנ"ד עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא אע"פ שכל א' בפ"ע לא מהני מ"מ לא הוי ח"ד דהא עדי' שהעידו על בן סורר שגנב מאביו ועדים שהעידו שבפניהם אכל הוא דומי' דנ"ד בעדים שצוה הבעל לכתוב ועידי חתימה ע"ש. ואע"פ שבלח"מ פכ"א מה' עדות יישב דה"ט דעדים שאמרו בפנינו גנב מהני לפוסלו לעדות ולשבועה מ"מ זה לא סגי רק להרי"ף וסיעתו דס"ל דכשמהני לאיזו דבר אחד שלם מהני גם לדבר אחר אע"פ שלגבי אותו דבר הוא רק חצי מן הדבר ההוא מ"מ מהני מצד מיגו. משא"כ לרש"י דלא ס"ל האי מיגו כלל ומהני רק מצד שעדות זו אתחלתא דעדות שני' היא. וא"כ כמו דעידי גניבה הם אתחלתא דעדות אכילה. כך י"ל בנ"ד בעידי שליחות שהם אתחלתא דעניני הגט ולא הוי ח"ד. נמצא העולה מזה שבנ"ד י"ל בפשיטות דאע"פ שהיו ב' כתות עדים. עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב וע"ח לא הוי ח"ד. לא מיבעי' לשיטת התוס' דפי' דבר ולא ח"ד. וע' בש"מ שהמאירי סתר דעת הרי"ף מטעם אחר. אלא אפי' לשטת הרי"ף לפי' הרמב"ן והנמק"י. וכן לשטת רש"י שהסכימו לו הרמב"ן והר"ן. רק לשטת הרי"ף אליבא דהרמ"ה הי' מקום להחמיר וגם הי' מקום להקל ולומר דדמי לש"ק כנ"ל. א"כ ודאי דלא חיישי' לה כלל. וכ"ז רק לפלפולא בעלמא כי למעשה בלא"ה אין להחמיר בזה מאחר שכן מבואר בב"י ובב"ש סי' קל"א סק"ט:
הענין השלישי שיש לערער לכאורה בנ"ד. הוא לפי שהע"ח הן בסינדרווע ואי אפשר שיתוועדו יחד עם הסופר וא"כ מוכרח שיכתוב הסופר הגט פה וישלחנו להם שיחתמו. וה"ז נגד מ"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת. אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ומרדכי דאם אין עדים בשעת כתי' הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר ע"ש. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שהקפידא הוא שיהיו עדים בשעת כתי' הגט לשמה. אבל לא שיהיו הע"ח דוקא אלא דגם באחרים סגי דהא כתב בסה"ת סי' קל"א ובספר הגט דסמ"ג ומרדכי ואע"פ שהם שלש כתות עדים שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד כ' שאפילו אין עדים כלל בשעת כתי' כשר (ומ"ש בש"ע יהיו שני ע"ח והוא ג"כ מסה"ת היינו משום שטוב הדבר לעשות הכל בכת א' והיינו לצאת גם לדעת הרי"ף פחז"ה בענין דבר ולא ח"ד. אך במקום עיגון כבנ"ד ודאי אין לחוש. ועוד נ"ל שלפמ"ש הנ"י פחז"ה בסוגיא דדבר ולא ח"ד ליישב שטת הרי"ף ממתני' דהתקבל האשה שאמרה כו' והוא מבואר ג"כ בחי' הרמב"ן אין לחוש ג"כ בכ"ז כמו בשליחות דדבר בפ"ע הוא וזה נ"ל טעם של הרב"י בא"ע בבד"ה סי' קמ"ב שתמה על הרמ"ה שבש"ע סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' ח"ד הרי עידי שליחות לחוד וע"מ לחוד. וברמב"ן במלחמות פ"ז דב"ק הסכים לשטת רש"י בפי' דבר ולא ח"ד והיא שטה אחרת וגם לשטה הנ"ל נ' שאין לחוש כי עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא כמו שעידי גניבה דבן סורר הם אתחלתא דעדות אכילה בסנהדרין דפ"ו ע"ב). אך הנה יש להבין דהא הע"ח מעידים שהגט הוא נכתב במצות הבעל ושצוה להם לחתום בגט זה ע' ב"ש ס' ק"ל ס"ק י"ט דלהכי חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אמר כל זאת לפניו וכ"כ בסי' קכ"ו ס"ק כ"ב והוא מתשו' הרא"ש וכ"כ בפנ"י בפ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) ד"ה אמרו לה פסול שהע"ח מעידי' שנכתב הגט בציווי הבעל וכ"כ בס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ז. וא"כ לכאורה צריכים לראות בעצמם שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט ושיכירו שזהו הגט ולא שיסמכו על עדות אחרים ששמעו מפי הבעל דאל"כ ה"ל עד מפי עד אך באמת בס' נתיבות המשפט שם האריך דעד מפי עד כשר בע"ח ע"ש טעמו וכן מצאתי בס' תמים דעים להראב"ד פ' התקבל בסוגי' דאומר אמרו. אך פשט ל' התוס' (דס"ז) לא הוי עד מפי עד כו' לא משמע כן גם בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ח מבואר דעד מפי עד אינו כשר בשום מקום מן התורה כו' וקאי נמי לגיטי נשים עיי"ש. ומ"מ י"ל דגם להתוס' לא פסול אלא אם לא שמעו כלל מהבעל שיחתמו אלא מפי עדים אחרים בכה"ג הוי עד מפי עד (לולי דבאומר אמרו לא הוי עד מפי עד מפני שעיקר עדות לא נמסר אלא לאלו כו') אבל אם שמעו זה מהבעל שיחתמו אלא שידיע' העדים שהסופר הזה הוא שלוחו של בעל הוא עד מפי עד כשר. תדע דהא באומר אמרו הע"ח שומעים מפי עדים שזהו הסופר. ומ"ש התוס' דלא הוי עמפ"ע משום שהראשונים הם רק שלוחי' כו' זה יתכן על הכתי' וחתי' עצמן שלא נמסרה להראשונים רק שיאמרו להאחרונים ולפיכך כתי' הסופר עד"מ אינו עד מפי עד. וכן חתי' העדים מצד עצמן. אבל מה שהע"ח מעידי' על הכתי' של הסופר שנכתב במצות הבעל. הרי עדות זו נמסרה דוקא לראשונים שהם ששמעו מפי הבעל שסופר פ' הוא ממנה. והע"ח לא שמעו זה וא"כ הע"ח הם עמפ"ע. וא"כ גם בנ"ד אע"פ שהע"ח לא שמעו מהבעל שממנה הסופר הזה. מ"מ כיון שעדים מעידים ע"ז סגי. ועל ציווי שלהם עצמן שיחתמו כ' להם בכת"י כנ"ל. ועוד דנ"ד עדיף שהרי בכתב ששלח הבעל להעדים מבואר שיחתמו על גט שיכתוב הסופר משה עבורו. וה"ז כאילו היה הבעל מביא גט ואומר לע"ח שיחתמו ע"ז הרי ודאי יחתמו וא"צ לחוש שמא לא נכתב במצותו כי הוא נאמן הואיל ובידו לגרשה (וכדמוכח במ"מ פ"ט מה"ג דין ל"ב לענין ע"מ וה"ה לענין ע"ח) וזה אינו בגדר עד מפי עד כי נאמנות הבעל הוא משום שהוא בעל דבר ומשום שהוא בידו ולא שהוא כעד בדבר. אך מ"מ יש עדיין צ"ע בנ"ד איך ידעו העדים שבסינדרווע שזהו הגט שכתב הסופר משה בן ישראל. וי"ל שיודיע להם ע"י כתב ידו והוא נאמן מתוך שבידו לכתוב כמה גיטין ע"ד הנ"ל בבעל. אמנם אולי לא יכירו הע"ח כתב ידו של ר"מ. ע"כ צריכי' עדים להעיד פה ע"ז בפני ב"ד ההכרח שיעידו עדים פה בפני ב"ד שזהו הגט שכתב הסופר הנ"ל וב"ד יכתבו כן להע"ח הנ"ל וגם יכתוב הסופר ר"מ להע"ח שזהו כתב שלו וב"ד יקיימו חת"י ואז הע"ח לא יהיו עד מפי עד רק מפי ב"ד ואפשר וכה"ג הוי עדות כמ"ש בפנ"י פ"ג דגיטין דכ"ט ובסוגי' דאומר אמרו וכ"כ בתמים דעים שם. גם בתוס' כתובות (ד"כ) ד"ה ור' יוחנן מוכח כן שהעדים המעידים על עדות שנחקרה בב"ד לא הוי עד מפי עד. ויש לדקדק קצת עוד לפמ"ש התוס' שם בענין מפיהם ולא מפי כתבם דבפרק ד"א חיישי' דילמא אתו ומסהדי בסתם כאלו זוכרים העדות אבל ודאי אם היו מעידין שידעו ע"י ב"ד שזהו הגט שכ' הסופר הממונה מהבעל הוי עדות מעלי' אבל כיון דמסהדי בסתם כאילו ראו בעצמן לא הוי עדות מעלי' ע"ד הנ"ל. וי"ל דשא"ה דגלי לן קרא ולא מפי כתבם. ועוד דלמסקנא שם א"צ לזה כי הא דפרק ד"א אינו בנוסח שטר כו' וכן לשטת הרי"ף או לשטת הרז"ה א"צ לזה. וכבר נת"ל שהדקדוקי' בע"ח הוא דרבנן לדידן אע"פ שאם שינו ולא חתמו כלל הוא בטל מדאוריי' גם לשינויא קמא שבתוס' (ס"ו ע"ב) ד"ה הא כתב הגט כמ"ש בפנ"י שם וכמש"ל דדמי לכולכם משום עדים (ע' י"ח ב'). מ"מ כיון שחתמו ונתקיים דבריו בפ"מ רק החששו' שלא יהיו עמפ"ע י"ל שהוא רק דרבנן. וא"כ נ' לסמוך על מש"ל דעד מפי ב"ד ש"ד כ"ש שבלא"ה דעת הראב"ד וכ"כ בנה"מ דעד מפי עד כשר בע"ח. גם יש להביא ראי' ממ"ש בסה"ת סי' קכ"ט צריך שיעמדו שם העדים במקום שכתוב הגט כו' כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם כו' וע"כ אין לכתוב בגט כו' עד ושם יחתמו העדים. משמע הא מחמת עמפ"ע לית לן בה. וחשש זה דאתי למימר אחרי' חתמו בשמם אין לחוש בנ"ד שלא יכתבו המקום או שיכתבו מקום עמידת העדים כמשי"ת אי"ה. אך אם לא יכירו את ח"י הב"ד אם לסמוך ע"ד הרשב"ץ דמעשה ב"ד א"צ קיום אין בידי להכריע. (מהדורא קמא באריכות מנידון הענין השלישי). והנה מה שיש לערער על אופן זה לכאורה. פשוט הוא עפ"י מ"ש בש"ע סי' קל"א סעי' ח' יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל וכ"ז מבואר ג"כ בסדר הגט סעי' כ"א כ"ב ושם נת' יותר שאם הע"ח רוצים לצאת לחוץ אחר שכתב שם האיש והאשה והזמן צריכים לעשות שום סימן בגט כדי שיכירוהו או שתהי' להם טביעת עין בו עכ"ל ועב"י שכ"כ המרדכי בשם סה"ת והוא בסה"ת סי' קי"ז וכ"כ הגמי"י וכ"ה בסמ"ק וכלבו וכ"כ בסידור גט שברא"ש וטור. וא"כ לכאורה בנ"ד שהעדים א"א להם להיות בשעת כתי' הגט אין לה תקנה. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ובמרדכי דאם אין עדים בשעת כתיבת הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר דרוב בקיאי' הם עכ"ל. ונ"ד כדיעבד דמי מאחר שא"א לתקן בענין אחר. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שאין זו קפידא כ"כ לעכב אלא שיהיו עדים בשעת כתיבה שכותב לשמה. אבל לא שיהיו ע"ח דוקא המעידים על שנכתב לשמה אלא דגם עדים אחרים סגי דהא כ' שם בסה"ת סי' קל"א ובסדר הגט דסמ"ג ומרדכי וז"ל ואעפ"י שהם שלש כתות עדי' שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד מסיק דאפילו אין עדים כלל בשעת כתיבה כשר כמש"ל וא"כ הא דג' כתות עדים ע"כ בלכתחלה מיירי וא"כ הא דקמן דאפי' הע"ח אין יודעי' כלל מהכתיבה לשמה כשר אפי' לכתחלה כשיש עדים אחרים וזה יוכלו לעשות גם בנ"ד שיכתוב הסופר לשמה בפני ב' עדים כשרים. רק שכתבו שטוב הדבר לעשות הכל בכת א'. וז"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עה"ח כו' היינו משום שטוב הדבר אבל אין זה עיכוב אפילו לכתחלה וכ"ש בנ"ד. ועוד בנ"ד שהע"ח הן העדי' המעידי' על שהבעל צוה לסופר זה לכתוב הגט א"כ אין כאן כ"כ אפילו משום טוב הדבר כו' כי מ"ש טוב הוא לצאת דעת הרי"ף בפ' חז"ה בפי' דבר ולא חצי דבר וא"כ בנ"ד הרי ע"ח מעידי' על דבר שלם גם להרי"ף שמעידי' על שצוה הבעל לכתוב להסופר והן ג"כ ע"ח. ואי משום שאין מעידי' על שנכתב לשמה הרי דיעבד אפי' אין עדים כלל בשעת כתי' כשר כנ"ל. אמנם אפילו אין ע"ח אלו מעידי' אלא שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט והם ג' כתות עדים נ"ל דא"ש גם להרי"ף. והוא עפמ"ש הרמב"ן בחי' לב"ב (דנ"ו ע"ב) והנמק"י שם ליישב שטת הרי"ף דלק"מ מהא דתנן בגיטין (דס"ג ע"ב) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע היכי מצטרפי אהדדי והא עדות דבפנינו אמרה לו לאו עדות הוא דעבדינן בה מעשה בדלא אתי כת שניה דקבל וקרע. ואיכא למימר דעדות דבפנינו אמרה לו עדות בפ"ע הוא ולא צריכי לאצטרופי דלא מסהדי כלל בגירושיה ובגיטה אלא דחזו דאיתתא שויתיה להאי גברא שלוחה ומעתה יכול לקבל גיטה שהרי הוא שלוחה ואינן צריכי' להצטרף כלל וכי תימא כת שניה אמאי מצטרפת עם כת ראשונה כבר אמרו בגמרא בפרק מרובה דאפילו לר' עקיבא לא בעינן בעדות אחרונה דבר בפני עצמו כו' ומיהו בקמייתא בעינן דתהוי עדות למידי ואפילו לדברי חכמים עכ"ל הרמב"ן. אמנם התוס' בפרק מרובה (דע"א ע"ב) מדוחק קושיא זו סתרו פי' הרי"ף וז"ל דאפילו למ"ד שליש נאמן ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה שעה עכ"ל והוא דעת סה"ת וסיעתו ולא ניחא להו לתרץ כמ"ש הרמב"ן דעדות דבפנינו אמרה עדות בפ"ע הוא דאיתתא שויתי' להאי גברא שלוחה כו' משום דס"ל דכה"ג לאו דבר שלם הוא דהא אינו שלוחה רק לענין שיכול לקבל גיטה וכיון שקבלה זו אי אפשר שתגמר בלי עדים אחרים אינו דבר שלם ול"ד לעידי חזקה בשנה א' דמועילי' לדבר שלם לאהדורי פירי אפומייהו. והרמב"ן והנמק"י חולקי' וס"ל דשליחות דבר בפ"ע הוא. ועתה כיון דהתוס' וסה"ת וסיעתם ס"ל דשליחות ח"ד הוא להרי"ף וסיעתו א"כ צריך שהע"ח הן יהיו המעידים שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט דאל"כ חצי דבר הוא (ואע"פ שהם סתרו פי' הרי"ף בענין ח"ד ממתני' דהתקבל מ"מ חשו לזה שמא יש איזו חילוק ושהחילוק ההוא יהיה מבדיל ג"כ בין עובדא דמתני' דהתקבל לעובדא דנדון דידהו. כגון מ"ש בש"מ לב"ק (דע"א ב') לתרץ את הרי"ף מהא דהתקבל וז"ל דהתם אם לא נקרע הי' הגט גט על ידי הראשונים ואין הראשונים צריכי' להאחרוני' אלא כשנקרע כו'. ואע"פ שמל' התוס' בב"ק נראה דאין נראה להם תי' זה מ"מ חשו לזה ולפ"ז בנדון דידהו י"ל דפסול להרי"ף דהא עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב לא מהני לבדם בשום ענין זולת ע"ח וא"כ הוי ח"ד). משא"כ לשטת הרמב"ן והנמק"י דשליחות דבר בפ"ע הוא. א"כ גם בנ"ד מה שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט הרי הוא ענין בפ"ע מה שנעשה ידי הסופר כידי הבעל כמו בשם מה שנעשה ידי הש"ק כידי האשה. וכ"ש בנ"ד שהבעל צוה לו לכתוב כמה גיטין עד שיוכשר א' מהן שנעשה כמו הבעל ממש וגם הוא השליח. ולכן עדים אלו דבר בפ"ע הוא ואע"פ שהע"ח שהם האחרונים צריכים להם ש"ד כנ"ל בלשון הרמב"ן שהוכיח בגמ' דמרובה. והנה באמת נראה שתירוץ הרמב"ן מוכרח לשטת הרי"ף כי בשיטה מקובצת לב"ק שם סתר שם תירוץ הנ"ל שכתבתי בשמו והוא שהרי גם אם לא נקרע לא הי' הגט גט אא"כ נתקבל בפני שנים עכ"ל ור"ל שהיה צריך עידי מסירה וא"כ אין מעידין על דבר שלם. ועכצ"ל כשטת הרמב"ן והנמק"י. אך הנה הרמ"ה הובא בטוש"ע סי' קמ"ב סעי' י"ב עב"ש שם ס"ק כ"א דס"ל כהרי"ף וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"ח דהרמ"ה מיישב דברי הרי"ף לא כמ"ש תחלה בשם הש"מ אם לא נקרע כו' ודלא כמ"ש הב"ש שם שמיישב כן ע"ש בריב"ש דליתא אלא ע"ד מ"ש בשם הרמב"ן מיהו בסגנון אחר קצת. והעולה מדבריו לחלק בין שליחות קבלה לשליח הולכה ולפ"ד הרמב"ן י"ל שאין לחלק וזהו הטעם של הרב"י בבד"ה שתמה עליו על הדין שבסי' קמ"ב סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד ועב"ש ס"ק ל"ט וגם לפ"ד הרמ"ה יש לחלק בין ש"ה דל"ד לש"ק לשטתו ובין סופר שנעשה במקום הבעל ממש לכתוב הגט (וגם נעשה ש"ה) שיש לדמותו לש"ק. וע' בחי' הרמב"ן לפחז"ה ובש"מ לב"ק (דע"א) שהביאו שטת רש"י בפי' דבר ולא חצי דבר שהוא שטה אחרת וגי' גמרא דידן בב"ק שם הני בקטנה קמסהדי כו' מסייע לי' שאין א' מהן מעידה בגדלותה ולא בהתחלת גדלות שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהיה לה שערה א' כו' אבל גבי עדות חזקה כל א' מעידה שהוא מחזיק בה כו' נמצא עדות זו התחלת עדות שניה כו' וכ"ז מבואר ג"כ במלחמות פ' מרובה והרמב"ן מסכים לשטה זו וכ"כ הר"ן בחי' לסנהדרין פ' הנחנקין (דפ"ו ע"ב) ומשם מוכח דגם בנ"ד עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא אע"פ שכל א' בפ"ע לא מהני מ"מ לא הוי ח"ד דהא עדי' שהעידו על בן סורר שגנב מאביו ועדים שהעידו שבפניהם אכל הוא דומי' דנ"ד בעדים שצוה הבעל לכתוב ועידי חתימה ע"ש. ואע"פ שבלח"מ פכ"א מה' עדות יישב דה"ט דעדים שאמרו בפנינו גנב מהני לפוסלו לעדות ולשבועה מ"מ זה לא סגי רק להרי"ף וסיעתו דס"ל דכשמהני לאיזו דבר אחד שלם מהני גם לדבר אחר אע"פ שלגבי אותו דבר הוא רק חצי מן הדבר ההוא מ"מ מהני מצד מיגו. משא"כ לרש"י דלא ס"ל האי מיגו כלל ומהני רק מצד שעדות זו אתחלתא דעדות שני' היא. וא"כ כמו דעידי גניבה הם אתחלתא דעדות אכילה. כך י"ל בנ"ד בעידי שליחות שהם אתחלתא דעניני הגט ולא הוי ח"ד. נמצא העולה מזה שבנ"ד י"ל בפשיטות דאע"פ שהיו ב' כתות עדים. עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב וע"ח לא הוי ח"ד. לא מיבעי' לשיטת התוס' דפי' דבר ולא ח"ד. וע' בש"מ שהמאירי סתר דעת הרי"ף מטעם אחר. אלא אפי' לשטת הרי"ף לפי' הרמב"ן והנמק"י. וכן לשטת רש"י שהסכימו לו הרמב"ן והר"ן. רק לשטת הרי"ף אליבא דהרמ"ה הי' מקום להחמיר וגם הי' מקום להקל ולומר דדמי לש"ק כנ"ל. א"כ ודאי דלא חיישי' לה כלל. וכ"ז רק לפלפולא בעלמא כי למעשה בלא"ה אין להחמיר בזה מאחר שכן מבואר בב"י ובב"ש סי' קל"א סק"ט:
יאמנם עדיין צריך אני להבין בדברי הרב"י סי' קל"א שהבאתי קצת לשונו למעלה דלקושטא דמילתא אין ע"ח צריכים להיות כלל בשעת כתיבה עד שתמה על מה דמשמע לכאורה מלשון קצת פוסקי' שהע"ח צריכים להעיד שנכתב לשמה מנין להם זאת עד שהעלה שבאמת אין זה נצרך כלל רק לחוש קצת והוכיח כן מלשון הפוסקי' ע"ש. דלכאורה אין לזה הבנה דהא יש להבין על מה ע"ח מעידים הלא הם אינן מעידין על גמר הגירושין שאיש פ' גירש פלונית דמנין יודעי' שכבר גירשה הלא הם רק חותמי' על הגט ונותני' לבעל או לשלוחו כדתנן כותבין גט לאשתו ואע"פ שאין אשתו עמו כו' וכ"כ בחי' הרמב"ן פ"ג דגיטין (דכ"ט) וז"ל ואם תשאלם על האשה הזאת אם היא מגורשת יאמרו לך שאינם יודעים עכ"ל (הג"ה אחר כותבי זה נ"ל דמזה אין ראי' דשא"ה דמיירי באומר אמרו ומש"ה אין העדים החתומי' יודעים אם מגורשת היא כיון שלא שמעו מהבעל) אלא עכצ"ל שהם מעידי' רק על שהבעל אמר להם לחתום בגט זה. ואם כן לכאורה צריכי' לידע ולראות בעצמם שגט זה כשר היינו שנכתב במצות הבעל ושנכתב לשמו ולשמה למ"ד דבעי' עדים על כתיבה לשמה ולא שיסמכו על עדים אחרים שיאמרו להם שנכתב במצות הבעל. כמו בדיני ממונות העדים שכותבים שפלוני לוה מפלוני צריכים לראות בעצמם שפלוני לוה מפלוני ולא שיסמכו על עדים אחרים שראו ההלואה. וה"נ כי העדים חותמים על מה שכתב בגט שפלוני מגרש פלונית. ופי' דברים אלו היינו שהבעל צוה לכתוב כן בספר. דאילו באמירה בעלמא אינה מתגרשת וא"כ אע"פ שעדים אלו שמעו מפי הבעל שצוה להם לחתום על גט שיגרש פ'. הרי לא ראו בעיניהם שגט זה הוא הנכתב במצות הבעל. ואם כן האיך יעידו על ככה. אע"פ שיספרו להם כן הסופר והעדים ה"ז דומה לעדים שכותבים פ' לוה מפלוני מנה והם לא ראו ההלואה בעיניהם. שמא תאמר שאין העדים מעידים כלל על גופו של גט רק על חתימתם שהבעל צוה להם לחתום בגט אבל אם הגט כשר או פסול לית להו בי' ידיעה כלל ואין מעידי' ע"ז ולכן לא הוי עד מפי עד. רק שהב"ד ישמעו בעצמם מפי העדים הראשונים שמעידי' על שבפניהם אמר הבעל לסופר לכתוב גט. (ומפי העדים השניי' המעידי' על שבפניהם נכתב לשמה למ"ד דבעי' עדות ע"ז). ולא הוי ח"ד מטעמי' שנת"ל. הא ליתא דהא מוכח בשמעתא קמייתא דגיטין דלרבא ה"ט דהשליח צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כדי לקיים הגט ומה שסמכו על עד א' בקיום זה היינו משום דרבנן הוא דאצריך קיום זה ומדאורייתא לא צריך משום שיש ע"ח ועה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי. ומוכח דעיקר דסמכי' על השליח הוא משום שיש ע"ח ולכן פסק הרמב"ם פ"י מה"ג דין ל"ב דכשאין ע"ח על הגט ה"ז ספק מגורשת אע"פ שיאמר השליח בפנ"כ. וכיון דאמרי' שע"ח אין מעידין כלל על גופו של גט אם נעשה בהכשר ואין צריכי' לידע מזה כלל איך סמכי' עליהם ומוכח בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבעי כתיבה וחתימה לשמה וא"כ מנין לנו ראי' מקיום העדים שהגט נכתב לשמה ואפי' את"ל דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכותבי' לשמה מ"מ הא בעי' עכ"פ לידע שנכתב במצות הבעל ושהסופר הי' שלוחו. והאיך עה"ח עהש"ט מעידין ע"ז מאחר שא"צ לראות זה כלל. ואיך שייך לומר ע"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וגם במתניתין קמייתא תנן ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ומאי מהני קיום חותמיו לשלא נאמין לבעל שהגט עצמו מזויף כי הסופר כתב שלא במצותו ואמת שצוה לעדים אלו לחתום אבל עדיין לא צוה לסופר לכתוב וא"כ צריכים אנו לעדים אחרים שבפניהם צוה לסופר לכתוב ומה ע"ח מועילי' לזה א"ו משמע שע"ח מעידי' על הגט זה שהוא כשר היינו שנעשה במצות הבעל ושצוה להם לחתום על הגט הזה. וכן משמע מלשון הר"ן פ' המגרש (דפ"ו) ומיהו מאי דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידי' על המסירה עצמה או על גוף הדבר עכ"ל הרי דלע"ח קרי עדות המעידי' על גוף הדבר ואילו אין הע"ח מעידים רק על שהבעל צוה להם לחתום בגט ואין יודעים מאומה מעיקר הגט אם נעשה במצות הבעל הרי אין מעידין על גוף הדבר יותר מע"מ שהרי גם הע"מ צריכי' לידע שזהו גט שנותן פ' לאשתו פ'. א"ו שהע"ח מעידי' על גופו של גט ממש כמו שמעידים בשטר מקח והלוא' היינו שבפניהם ממש נגמר ענין ההוא וה"נ כי גמר ענין זה הוא ציווי הבעל לכתוב הגט ושיחתמו ע"ז ומעידים שכ"ז נעשה בפניהם. גם בב"ש סי' קכ"ו ס"ק כ"ב מבואר שהגט הוא ל' הבעל והעדים מעידי' שכך אמר בפניהם והוא מתשו' הרא"ש וכ"כ בסי' ק"ל ס"ק י"ט והרי מבואר דלא על החתימה לבד הם מעידים אלא על גוף ענין שנכתב בגט וכ"כ בפנ"י פ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) ד"ה אמרי לה פסול שהע"ח מעידי' שנכתב הגט בציווי הבעל וכ"כ הת"ג בספרו נתיבות משפט סי' כ"ח סק"ז (ואין להקשות ולומר כיון דאנן ס"ל באמת כר' אלעזר דע"מ כרתי. ומה שאעפ"כ נוהגין בע"ח הוא שיהא הגט כשר גם לדברי ר' מאיר אע"פ דלית הלכתא כוותי', וכל פיסול שבע"ח הוא רק מדרבנן לדידן [חסר קצת]:
יאאך באמת אע"פ שהם מעידי' על גוף הגט שנכתב במצות הבעל מ"מ ודאי אם הבעל אמר להם גט זה שנכתב כדת חתמו עליו יכולים לחתום וכ"מ בחי' הרמב"ן (דס"ו ע"ב) במ"ש שאלו העדי' החתומי' פעמים שאין מכירין מי כתבו כו' אלמא דחותמי' אע"פ שלא ראו מי כתב הגט וכ"כ בסה"ת וסמ"ק. וה"ט כיון שהבעל נאמן שהגט נכתב כדת הואיל ובידו לגרשה ולכן פי' הרמב"ם שבעל שהביא גט בלא ע"ח ונתנו בפני ע"מ כשר משא"כ בשליח. ולא שייך כאן עד מפי עד דפסול אע"פ שהעדים ג"כ נאמני' כי הבעל הוא בעל דבר ולא עד. ואין לומר דהא כ' התוס' בכתובות (ד"כ א') ד"ה ור"י דבפרק ד"א חיישינן דילמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפי כתבם עכ"ל. וה"נ אם היו מעידי' שהבעל אמר להם שגט זה נכתב לשמה ש"ד מאחר דהבעל נאמן דלא גרע מע"מ ע' ר"ן דע"ח כרתי לדידן משום ע"מ. אבל כיון שמעידי' שגט זה נכתב במצות הבעל היינו שראו כן וזה שקר. כי ז"א דהרי מי מגיד לנו שמעידי' שראו כן הרי הם חותמי' סתם. וי"ל הפי' באמת שמעידים שהבעל אמר להם שנכתב במצותו. (צ"ע בתוס' שם דסתם פסול וי"ל בין אמירה לחתימה) וקצת ראי' מהא דתנן כותבי' שטר ללוה כו' וכותבי' שלוה והם לא ראו ההלוואה ואעפ"כ שרי כיון שביד הלוה הוא. ואפי' למ"ד דהיינו בשטרי אקנייתא היינו משום לקוחות וזה ל"ש כאן:
יבוהנה בנ"ד כיון שהסופר הוא במקום הבעל הוא נאמן ג"כ לומר כמו הבעל שנכתב במצות הבעל ולכן יכולים העדים לחתום ע"י אע"פ שלא ראו החתימה. אלא דה"ט סגי כשאמר להם הבעל שעשאו שליח ונ"ד יש להסתפק על כת"י שכ' להעדים שהסופר יכתוב בשמו אם זה ר"ל שהוא שלוחו או לא. אמנם אפי' אם אין ר"ל כן. הרי יש עדים מעידים לפני ע"ח ע"ז ואף דהוי עד מפי עד הרי כ' בנתיבות המשפט סי' כ"ח דכשר בע"ח ומצאתי שכ"כ הראב"ד בת"ד פ"ו דגיטין בסוגיא דאומר אמרו. ואף להתוס' (דף ס"ז) דאומר אמרו ל"ד לעד מפי עד דמשמע דאילו הוה עמפ"ע היו פסולי' להיות עידי חתימה. מ"מ צ"ל דפיסול זה הוא רק אם לא שמעו מפי הבעל על שיכתבו ויחתמו. אבל אם שמעו זה מפי עצמו. אלא שידיעת העדים שהסופר הוא שלוחו של בעל הוא מפ"ע כשר. דהא באומר אמרו הע"ח שומעי' מפ"ע שזהו הסופר. דמ"ש התוס' דלא הוי עמפ"ע משום דלא נמסרה העדות להראשוני' כו' זה יתכן שלא נמסר להם שהם יכתבו ויחתמו ולפיכך מה שכו"ח הסופר והעדים אינו עד מפי עד. אבל העדות שיעידו שזהו הסופר נמסרה להם. וא"כ הע"ח הם עד מפי עד ועכצ"ל דבזה לית לן בה משום עמפ"ע. או אפשר צ"ל שהע"ח אין מעידי' כלל על שנכתב במצות הבעל רק מעידי' שצוה להם לחתום בגט שיכתוב פ'. והם חותמים ע"ז. אבל על שהפלוני כותב במצות הבעל מעידי' עדים הראשונים ולא הוי ח"ד מטעם המבואר בסה"ת. ועוד דבנ"ד שכ' הבעל שיחתמו בגט שיכתוב פ' הם מעידי' ע"ז. ומ"ש בנתי"מ ובפנ"י (דף י"ח) שהע"ח מעידים שהגט נכתב במצות הבעל היינו כשאין בנמצא עדים אחרים שיעידו על ציווי הבעל. אבל אם יש עדים אחרים היינו מ"ש סה"ת דכשר בג' כתות עדים. והיינו כי ע"ח מעידים על שהבעל אמר להם כן לחתום בגט שכותב. אבל על שהגט נעשה כראוי אין מעידין הן. ויש לדקדק כן ממ"ש סה"ת הנ"ל וז"ל וצריך שני עדים שיכתבנו בפניהם לשמה כו'. ואחרי כן יאמר הבעל לעדים כשרים לחתום הגט. הרי דע"ח לא היו בעת שנכתב הגט לשמה וא"כ על מה יעידו ואף את"ל דא"צ עדות על לשמה כלל משום דסתם ספרא דדייני מיגמר גמירי מ"מ צריכין לידע עכ"פ שצוה הבעל לכתוב הגט דה"ט דסתם ספרא דדייני מגמר גמירי לא סגי אלא כשאנו יודעין שהבעל צוה לסופר לכתוב גט אז אמרי' שהסופר הוא גמיר ויודע שצ"ל לשמו ולשמה. אבל אם אין יודעין אם הבעל צוה ודאי דלא אמרי' מסתמא זהו הגט כו'. וע"ח אין יודעים מזה כלל. כדמוכח מל' סה"ת שאחר שנגמר כתיבת הגט יאמר הבעל לעדים לחתום הגט. וא"כ אם נאמר שהע"ח צריכין להעיד ע"ז היו צריכי' להיות בשעת כתיבת הגט. וא"ת שהם שומעים זה מב' עדים שהיו בעת כתיבת הגט ק' דא"כ ה"ל עד מפי עד ופסול ואף לפמ"ש התוס' דבאומר אמרו לא שייך עד מפי עד ל"ד דהתם לא נמסרה העדות להראשונים רק שהיו שלוחי הבעל להאחרונים שמצוה להם לעשות לה גט. משא"כ בכאן הרי נמסרה העדות שזהו הגט שצוה הבעל לכתוב ושנכתב לשמה לשני עדות הראשונים וא"כ אם העידי חתימה מעידי' בחתימתם גם ע"ז ע"י ששמעו כן מהראשונים ה"ל עד מפי עד ופסול. א"ו הע"ח אין מעידין ע"ז כלל. ועיקר עדות של הע"ח שהבעל אמר להם לחתום בגט זה שנותן להם. וע' לבוש סי' ק"ל סעי' א' הובא בב"ש שם ס"ק י"ט מש"ה חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אמר כל זאת לפניו עכ"ל. גם בסי' קכ"ו ס"ק כ"ב כ' הב"ש והעדי' מעידים שכך אמר לפניהם עכ"ל. הנה אם נפרש ל' אמר ר"ל שהבעל כתב כל זאת או ששלוחו כתב כל זאת לפניהם א"כ היו צריכים להיות בשעת כתי' דוקא וזה סותר למש"ל בשם סה"ת וכן פסק הב"ש עצמו סי' קל"א ס"ק ט'. אעכצ"ל אמירה זו כפשוטה שהבעל אמר להם לחתום בגט זה שמבואר בו כך וכך. ועל שהגט נעשה כראוי אם נאמר כשטת הרמב"ם א"צ ע"ז עדות כלל והבעל לבדו נאמן בזה הואיל ובידו לגרשה וא"כ כשאומר לע"ח שזהו הגט שצוה לכתוב או שכתב נאמן וא"צ עדות ע"ז כלל. וכיון שא"צ עדות א"כ הע"ח שחותמי' על הגט מעידי' שאמר להם הבעל לחתום הגט זה שכתבו. ולא הוי עד מפי עד כי אמירת הבעל שזהו הגט אינו בגדר עדות כלל. כי הוא הבעל דבר. ולשטת ר"ת וסיעתו דבעי' עדות על שנכתב לשמה צ"ל דאין ע"ח מעידי' ע"ז כלל. אלא אותן העדים באים לב"ד להעיד בפ"ע וכדמוכח ל' סה"ת יש כאן ג' כתות עדים כו' דאילו שהן יעידו לפני הע"ח והע"ח לפני ב"ד לא סגי דה"ל עד מפי עד. ואפשר שהע"ח א"צ לידע כלל ולשמוע מעדות אלו טרם חתימתם ודי ממה שישמעו מהבעל או מהשלוחו שזהו גט זה. והגם שאח"כ צריכים העדות להעיד בב"ד. אבל הע"ח א"צ לשמוע מהם כי עדותן מתקיימת בלא"ה שהרי הן אין מעידין ע"ז כלל. רק מעידי' על שאמר להם הבעל או שלוחו שזהו הגט שכתבו לשם האשה ושיחתמו הם ע"ז. והרי גם לשטת ר"ת וסיעתו א"צ שיהיו עדים רק בשעת כתי' לשמה אבל אח"כ א"צ העדים לבא לב"ד וע"א נאמן בזה. וא"כ הבעל או שלוחו שמגיד להע"ח נאמן. והם מעידים ע"ז ובכה"ג י"ל דלא הוי עד מפי עד כיון דגם עד אחד נאמן. וא"כ י"ל דגם בנ"ד הע"ח יכולים להעיד ע"ז כי על שהבעל צוה להם לחתום בגט שיכתוב הסופר ודאי יכולים להעיד שהרי הוה ליה כאילו שמעו מפיו. ועל שגט זה הוא שכ' הסופר יכולים ג"כ להעיד ע"י שיכתוב הסופר אליהם דברים אלו כי מכיון שהגדת הסופר זה להם אינו בגדר עדות דאל"כ הוה ליה עד מפי עד. אעכצ"ל דאין זה בכלל דבר שבערוה דבעי' ב' עדות. רק הודעה בעלמא א"כ נאמן ואפי' מתוך הכתב. שהרי לפ"ד הרמב"ם יכולים למנות סופר ועדים ע"י הכתב כמ"ש סי' ק"כ ס"ה. א"כ יכולים העדים להעיד על שצוה להם הבעל לכתוב הגט וציווי זה הוא רק כתבו. ונהי דשם חולקי' ע"ז היינו משום דהתם בעי' שליחות וצריך שישמעו קולו. משא"כ כאן דהשלוחים כבר שמעו קולו. רק שצריכין לידע שזהו הגט וידיעה זו אפשר ע"י הכתב כי אין זה בגדר עדות. דאל"כ ה"ל עד מפי עד. (תדע שהרי כ' הרא"ש רפ"ק דגיטין סי' ב' [חסר קצת]. אלא ודאי הסופר הוא במקום הבעל כיון שידוע להע"ח ע"י מכתב הבעל אליהם שמינה את הסופר הנ"ל לכתוב גט כו'. וגם ע"י עדים שהעידו ע"ז וכנ"ל:
יגד
הענין הד' שיש לדון בזה הוא משום שהבעל לא עשה רק ש"ה אלא שבזה כבר מבואר בתשובת הב"ח סי' ק"ב דאם לא היה נזכר בהרשאה שקיבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטל את הגט והשליח אין ספק שיכולים לסמוך על שליח הולכה לבד. אבל כשנזכר בהרשאתו קבלת חרם דאז יש לחוש טפי לשמא יבטל הגט והשליחות נראה דאם אפשר לחקור אחר המומר לעבודת כוכבים ומזלות ולהשתדל בו שיתן גט אחר ראוי ונכון לחקור אחריו דהא כ' מהרי"ל דודאי מבטל כו' אלמא דס"ל דקרוב לודאי הוא כו' מיהו היכא דא"א להשתדל גט אחר אלא בטורח נראה לסמוך כו' ואין לחוש לביטול כלל מדינא ואין להחמיר שלא מן הדין במקום עיגון עכ"ד. וא"כ בנ"ד אף שנז' שקבל עליו בחרם יש להקל. אף שאפשר לחקור ע"י מכתבים איה איפה הוא. מ"מ טורח גדול הוא להשיגו לסינדרווע לסדר הגט ולהשיג ש"ה משם לכאן. גם בתשובת גאוני בתראי סי' מ"ד כ' תשובה לגדול א' ונ' שהיא על השאלה שבב"ח וז"ל במה שלא נעשה רק שליח להולכה כבר נעשה מעשה ורבו המתירין בדיעבד מפני חשש עיגון היכא דא"א להשתדל גט אחר וכן הסכים הרב מוה' שמשון עכ"ל וחתום על שאלה זו משולם ווייבש. אך בתשו' שבו"י ח"א סי' קי"ד כ' כיון דהב"ח מיירי בגט כתוב כבר ומסרו ליד שלוחו לא חיישינן שבטלוהו. משא"כ בנ"ד גרע טפי כיון שמצוה רק על פה שיכתבו ויתנו גרע טפי ואף על פי שהבעל במקום שאין רגל יהודי מצוי שם חיישינן שיבטלו על ידי כתב דיכול לבטל על ידי כתב כמ"ש בש"ע סי' קמ"א וסיים שם לכן נ"ל דאין לה תקנה אלא בכה"ג שאותו סך ממון שצריך ליתנו לו כדי שיצוה לתת גט ישלישו אצל שליש א' עד זמן מה שכבר נתנו הגט. זאת ועוד אחרת יפסל כל עדי' שיעידו על הביטול וישביעו אותו על כך בחלק לע"ה עכ"ל. ומלשונו שכ' דאין לה תקנה כו' נ' דמחמיר אף דיעבד בכה"ג שצוה ע"פ שיכתבו ויתנו דגרע טפי. אבל באמת לא הבנתי טעמו מהו החילוק בין גט כתוב כבר לצוה ע"פ. הרי בצוה ע"פ ג"כ א"א לו לבטל שליחות של כתי' וחתי' הגט שלא בפני הסופר והעדים לפ"ד סה"ת כמו בנתן לו גט וא"כ בשניהם א"א לו לבטל רק השליחות של הנתינה וכן להרמב"ם שניהם שוים שיכול לבטל הגט א"כ מדוע יחלק ביניהם. (אך לפמ"ש בתוס' דף פ"ח ד"ה ודלמא שכשמבטל קודם שנגמר הגט מודה ר"נ שא"י לחזור ולגרש בו משא"כ כשנגמר הגט חוזר ומגרש בו יש לחלק קצת ביניהם) ומ"מ כיון דגם כשנגמר הגט יכול לבטל השליחות וגם הגט גופא להרמב"ם א"כ ע"כ צריך לסמוך על החזקה שכ' הרמב"ם פ"ו הכ"ז וא"כ מאי נפקותא. ופסול עדים שכתב הנה בתשובת רדב"ז ח"א סי' תמ"ב כתב שאינו מועיל אמנם בר"ן ר"פ השולח נראה קצת סמך לזה:
הענין הד' שיש לדון בזה הוא משום שהבעל לא עשה רק ש"ה אלא שבזה כבר מבואר בתשובת הב"ח סי' ק"ב דאם לא היה נזכר בהרשאה שקיבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטל את הגט והשליח אין ספק שיכולים לסמוך על שליח הולכה לבד. אבל כשנזכר בהרשאתו קבלת חרם דאז יש לחוש טפי לשמא יבטל הגט והשליחות נראה דאם אפשר לחקור אחר המומר לעבודת כוכבים ומזלות ולהשתדל בו שיתן גט אחר ראוי ונכון לחקור אחריו דהא כ' מהרי"ל דודאי מבטל כו' אלמא דס"ל דקרוב לודאי הוא כו' מיהו היכא דא"א להשתדל גט אחר אלא בטורח נראה לסמוך כו' ואין לחוש לביטול כלל מדינא ואין להחמיר שלא מן הדין במקום עיגון עכ"ד. וא"כ בנ"ד אף שנז' שקבל עליו בחרם יש להקל. אף שאפשר לחקור ע"י מכתבים איה איפה הוא. מ"מ טורח גדול הוא להשיגו לסינדרווע לסדר הגט ולהשיג ש"ה משם לכאן. גם בתשובת גאוני בתראי סי' מ"ד כ' תשובה לגדול א' ונ' שהיא על השאלה שבב"ח וז"ל במה שלא נעשה רק שליח להולכה כבר נעשה מעשה ורבו המתירין בדיעבד מפני חשש עיגון היכא דא"א להשתדל גט אחר וכן הסכים הרב מוה' שמשון עכ"ל וחתום על שאלה זו משולם ווייבש. אך בתשו' שבו"י ח"א סי' קי"ד כ' כיון דהב"ח מיירי בגט כתוב כבר ומסרו ליד שלוחו לא חיישינן שבטלוהו. משא"כ בנ"ד גרע טפי כיון שמצוה רק על פה שיכתבו ויתנו גרע טפי ואף על פי שהבעל במקום שאין רגל יהודי מצוי שם חיישינן שיבטלו על ידי כתב דיכול לבטל על ידי כתב כמ"ש בש"ע סי' קמ"א וסיים שם לכן נ"ל דאין לה תקנה אלא בכה"ג שאותו סך ממון שצריך ליתנו לו כדי שיצוה לתת גט ישלישו אצל שליש א' עד זמן מה שכבר נתנו הגט. זאת ועוד אחרת יפסל כל עדי' שיעידו על הביטול וישביעו אותו על כך בחלק לע"ה עכ"ל. ומלשונו שכ' דאין לה תקנה כו' נ' דמחמיר אף דיעבד בכה"ג שצוה ע"פ שיכתבו ויתנו דגרע טפי. אבל באמת לא הבנתי טעמו מהו החילוק בין גט כתוב כבר לצוה ע"פ. הרי בצוה ע"פ ג"כ א"א לו לבטל שליחות של כתי' וחתי' הגט שלא בפני הסופר והעדים לפ"ד סה"ת כמו בנתן לו גט וא"כ בשניהם א"א לו לבטל רק השליחות של הנתינה וכן להרמב"ם שניהם שוים שיכול לבטל הגט א"כ מדוע יחלק ביניהם. (אך לפמ"ש בתוס' דף פ"ח ד"ה ודלמא שכשמבטל קודם שנגמר הגט מודה ר"נ שא"י לחזור ולגרש בו משא"כ כשנגמר הגט חוזר ומגרש בו יש לחלק קצת ביניהם) ומ"מ כיון דגם כשנגמר הגט יכול לבטל השליחות וגם הגט גופא להרמב"ם א"כ ע"כ צריך לסמוך על החזקה שכ' הרמב"ם פ"ו הכ"ז וא"כ מאי נפקותא. ופסול עדים שכתב הנה בתשובת רדב"ז ח"א סי' תמ"ב כתב שאינו מועיל אמנם בר"ן ר"פ השולח נראה קצת סמך לזה:
ידה
בענין הזמן שיכתבו בגט מבואר ג"כ בתשובת שבו"י סי' קט"ו שיש לכתוב זמן שכותבי' ולא זמן שצוה ופשוט הוא. דהא ודאי א"א לכתוב זמן שצוה שהרי אפילו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול כ"ש כה"ג. אלא שצ"ע לכאורה כיון שהגט הוא ל' הבעל כמ"ש הרא"ש בתשובה דמה"ט אין כותבין איך וכמו שהובא בש"ע סי' קכ"ו סעי' ח'. א"כ איך יכתבו זמן דעתה דמשמע שהיום מגרשה והוא כבר צוה זמן רב מלפנים. ובאמת מוכח במתני' ובגמ' ספ"ז דכותבי' גט לאחר שנה ושבוע מצווי הבעל. וי"ל כיון דהסופר הוא כותב בשליחותו א"כ ידו כידו ולכן בשעה שהסופר כותב אז ממש הבעל מגרש. אך צ"ע איזה זמן יכתבו בגט אם יכתבו זמן דכתיבתו הרי כיון שיוכתב כאן והעדים יחתמו בזמן רב אח"כ בסינדרווע פסול לדעת הרבה פוסקי' משום נכתב ביום ונחתם בלילה. ונ"ל שיש לכתוב רק השנה כמו בשנת תקפ"א דכשר אפי' לכתחלה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ז ס"ק י"ב. ואפשר ג"כ לכתוב הזמן של היום שיחתמו העדים כמ"ש המ"מ פ"א מה"ג הכ"ד הובא ב"ש ס"ק ט"ז שאם הגט נכתב בתשרי וכתב הזמן בחשון ונחתם בחשוון כשר כיון שהחתימה היה באותו זמן. מיהו קשה הדבר לעשות כן בנ"ד אולי לא יהיו העדים באותו יום בביתם בסינדרווע. ולפמ"ש לקמן שבענין המקום יוכתב מקום כתיבת הסופר ובסופו יכתוב גיטא דנן איכתוב בלאזני ואיחתום בסינדרווע א"כ לפ"ז גם בענין הזמן יש לכתוב זמן כתיבת הסופר רק שיוכתב אח"כ גיטא דנן איכתוב בלאזני ביום פ' בירח פלוני כו' ואיחתום בסינדרווע ביום פ' בירח פ' כו'. וראיה לזה ממ"ש בש"ע סי' קכ"ז ס"ג וע"ש בג"פ ס"ק י"א:
בענין הזמן שיכתבו בגט מבואר ג"כ בתשובת שבו"י סי' קט"ו שיש לכתוב זמן שכותבי' ולא זמן שצוה ופשוט הוא. דהא ודאי א"א לכתוב זמן שצוה שהרי אפילו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול כ"ש כה"ג. אלא שצ"ע לכאורה כיון שהגט הוא ל' הבעל כמ"ש הרא"ש בתשובה דמה"ט אין כותבין איך וכמו שהובא בש"ע סי' קכ"ו סעי' ח'. א"כ איך יכתבו זמן דעתה דמשמע שהיום מגרשה והוא כבר צוה זמן רב מלפנים. ובאמת מוכח במתני' ובגמ' ספ"ז דכותבי' גט לאחר שנה ושבוע מצווי הבעל. וי"ל כיון דהסופר הוא כותב בשליחותו א"כ ידו כידו ולכן בשעה שהסופר כותב אז ממש הבעל מגרש. אך צ"ע איזה זמן יכתבו בגט אם יכתבו זמן דכתיבתו הרי כיון שיוכתב כאן והעדים יחתמו בזמן רב אח"כ בסינדרווע פסול לדעת הרבה פוסקי' משום נכתב ביום ונחתם בלילה. ונ"ל שיש לכתוב רק השנה כמו בשנת תקפ"א דכשר אפי' לכתחלה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ז ס"ק י"ב. ואפשר ג"כ לכתוב הזמן של היום שיחתמו העדים כמ"ש המ"מ פ"א מה"ג הכ"ד הובא ב"ש ס"ק ט"ז שאם הגט נכתב בתשרי וכתב הזמן בחשון ונחתם בחשוון כשר כיון שהחתימה היה באותו זמן. מיהו קשה הדבר לעשות כן בנ"ד אולי לא יהיו העדים באותו יום בביתם בסינדרווע. ולפמ"ש לקמן שבענין המקום יוכתב מקום כתיבת הסופר ובסופו יכתוב גיטא דנן איכתוב בלאזני ואיחתום בסינדרווע א"כ לפ"ז גם בענין הזמן יש לכתוב זמן כתיבת הסופר רק שיוכתב אח"כ גיטא דנן איכתוב בלאזני ביום פ' בירח פלוני כו' ואיחתום בסינדרווע ביום פ' בירח פ' כו'. וראיה לזה ממ"ש בש"ע סי' קכ"ז ס"ג וע"ש בג"פ ס"ק י"א:
טוו
אמנם עוד זאת יש לעיין איזה מקום יכתבו בגט דהיינו מ"ש למנין שאנו מונין כאן במתא פ' כו' שאם יכתבו מקום עמידת הסופר יהיה פסול לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל דהיה במזרח וכתב במערב דתנן בהזורק (דף פ') דפסול קאי על מקום עמידת העדים וכמ"ש בש"ע סי' קכ"ח. ואם יכתבו מקום עמידת העדים יהיה פסול לדעת הי"א שבסי' קכ"ח סעי' א' והם התוס' בפ' הזורק (דף פ' ע"א) וסה"ת והמרדכי. אמנם יש לתקן זה והוא כשלא יכתבו המקום כלל כי הב"ש שם סק"א כ' שי"ל דכשר לכ"ע ואף כי כתב בל' י"ל הנה מצאתי בס' תבואת שמש על הרמב"ם הכ"ח שפסק כן באריכות והביא שכן פסק מהר"ם שיף והגאון מהר"מ כ"ץ אביו של הש"ך בתשוב' שבס"ס גבורת אנשים והסכים עמו המג"ש וגם הוא הסכים על ידם וראייתו מהר"ן נכונה מאד שהרי מהר"ן פ"ט דגיטין אמתניתי' דגיטין פסולי' מוכח דכל פיסול דשייך בגיטין ושטרות אם בשאר שטרות גובים ממשעבדי גם בגיטין כשר לכתחלה והרי בח"מ סי' מ"ג סעי' כ"ב מוכח דשטר שאין נכתב בו מקום כשר ובודאי דגובה ממשעבדי וע' סי' מ"ט סעי' ז' בהג"ה שני' דלכ"ע במקום הכתיבה אין קפידה רק על שם עירו של הלוה כו' יעו"ש בב"י ובסמ"ע וכן מצאתי בת' פנים מאירות סי' כ"ב בתשו' להגאון מהר"א ברודא דלא כמו שעלה ע"ד הגאון מהרא"ב ע"ש. ואין להאריך במה שכבר כתוב בספר רק זאת יש להוסיף בהיות כי בס' ת"ש הנז' נ' שמדאורייתא דבעי' דו"ח בממון וה"ה בגיטין וקדושין היה צ"ל עשאי"ל בגיטין וקדושין וא"כ היה צ"ל נכתב מקום כתיבתו וזמן כתיבתו מדאורייתא אלא כיון שחכמים אמרו דעדות ממון א"צ דו"ח וה"ה גיטין וקדושין לכן א"צ לכתוב מקום וזמן מדאורייתא. ובנמק"י בסנהדרין ר"פ אד"מ וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי דו"ח כו' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ע"ש וזהו כמ"ש הת"ש הנ"ל. באמת כבר נת' בתומים סי' לד סק"ט דלא בעי' עשאי"ל מדאורייתא בעדות שבשטר ובס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ז עם שנטה קצת מדרכו מ"מ עכ"פ בגיטין וקדושין הסכים עמו דלא בעי' עשאי"ל וא"כ א"צ למקום כתי' מדאורייתא ע"ש כי הוכיחו כן מהגמ' ועיין תולדות אדם להרשב"א סי' רע"ז. מיהו צ"ע שיש מחמירים ביותר אם לא כתב כלל שם עירו ושם עירה כמ"ש בג"פ סי' קכ"ח סק"י ועכשיו שאין כותבין י"א דמקום עמידה ממלא זה החסרון וא"כ אם לא יכתבו גם מקום עמידה צ"ע. ועיין מזה בג"פ שם שהעלה דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואעפ"כ לרווחא דמלתא יש לכתוב שני גיטין דהיינו שבגט השני יוכתב מקום עמידת העדים שהוא סינדרווע ובזה נרויח עוד לצאת סברת הת"ג שכתב בחי' ספ"ח שכשאין כותבין מקום עמידת העדים הוי כגט שאין בו זמן והביא מ"ש הג"פ בשם רלב"ח דיש הפרש בין בני מזרח לבני מערב התל"ח ליצירה בני מזרח מונין התל"ז ליצירה כו' וכשאין כתוב המקום יכול הבעל לומר שנכתב במזרח עד"מ או במערב. ובגט הראשון שיכתבו בלא זמן צ"ע אם לכתוב תיבת למנין שאנו מונין או לא כיון שלא יכתבו במתא פ' ואפשר טוב יותר לכתוב בו מקום עמידת הסופר רק אצל חתימת העדים יכתבו גיטא דנן איכתוב בלאזני ואיחתום בסינדרווע כמ"ש בג"פ סי' קכ"ח סק"ח וסק"ט וכ"מ קצת בסדר הגט שבסוף ספר גט פשוט סי' ער"ה יעו"ש:
אמנם עוד זאת יש לעיין איזה מקום יכתבו בגט דהיינו מ"ש למנין שאנו מונין כאן במתא פ' כו' שאם יכתבו מקום עמידת הסופר יהיה פסול לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל דהיה במזרח וכתב במערב דתנן בהזורק (דף פ') דפסול קאי על מקום עמידת העדים וכמ"ש בש"ע סי' קכ"ח. ואם יכתבו מקום עמידת העדים יהיה פסול לדעת הי"א שבסי' קכ"ח סעי' א' והם התוס' בפ' הזורק (דף פ' ע"א) וסה"ת והמרדכי. אמנם יש לתקן זה והוא כשלא יכתבו המקום כלל כי הב"ש שם סק"א כ' שי"ל דכשר לכ"ע ואף כי כתב בל' י"ל הנה מצאתי בס' תבואת שמש על הרמב"ם הכ"ח שפסק כן באריכות והביא שכן פסק מהר"ם שיף והגאון מהר"מ כ"ץ אביו של הש"ך בתשוב' שבס"ס גבורת אנשים והסכים עמו המג"ש וגם הוא הסכים על ידם וראייתו מהר"ן נכונה מאד שהרי מהר"ן פ"ט דגיטין אמתניתי' דגיטין פסולי' מוכח דכל פיסול דשייך בגיטין ושטרות אם בשאר שטרות גובים ממשעבדי גם בגיטין כשר לכתחלה והרי בח"מ סי' מ"ג סעי' כ"ב מוכח דשטר שאין נכתב בו מקום כשר ובודאי דגובה ממשעבדי וע' סי' מ"ט סעי' ז' בהג"ה שני' דלכ"ע במקום הכתיבה אין קפידה רק על שם עירו של הלוה כו' יעו"ש בב"י ובסמ"ע וכן מצאתי בת' פנים מאירות סי' כ"ב בתשו' להגאון מהר"א ברודא דלא כמו שעלה ע"ד הגאון מהרא"ב ע"ש. ואין להאריך במה שכבר כתוב בספר רק זאת יש להוסיף בהיות כי בס' ת"ש הנז' נ' שמדאורייתא דבעי' דו"ח בממון וה"ה בגיטין וקדושין היה צ"ל עשאי"ל בגיטין וקדושין וא"כ היה צ"ל נכתב מקום כתיבתו וזמן כתיבתו מדאורייתא אלא כיון שחכמים אמרו דעדות ממון א"צ דו"ח וה"ה גיטין וקדושין לכן א"צ לכתוב מקום וזמן מדאורייתא. ובנמק"י בסנהדרין ר"פ אד"מ וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי דו"ח כו' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ע"ש וזהו כמ"ש הת"ש הנ"ל. באמת כבר נת' בתומים סי' לד סק"ט דלא בעי' עשאי"ל מדאורייתא בעדות שבשטר ובס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ז עם שנטה קצת מדרכו מ"מ עכ"פ בגיטין וקדושין הסכים עמו דלא בעי' עשאי"ל וא"כ א"צ למקום כתי' מדאורייתא ע"ש כי הוכיחו כן מהגמ' ועיין תולדות אדם להרשב"א סי' רע"ז. מיהו צ"ע שיש מחמירים ביותר אם לא כתב כלל שם עירו ושם עירה כמ"ש בג"פ סי' קכ"ח סק"י ועכשיו שאין כותבין י"א דמקום עמידה ממלא זה החסרון וא"כ אם לא יכתבו גם מקום עמידה צ"ע. ועיין מזה בג"פ שם שהעלה דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואעפ"כ לרווחא דמלתא יש לכתוב שני גיטין דהיינו שבגט השני יוכתב מקום עמידת העדים שהוא סינדרווע ובזה נרויח עוד לצאת סברת הת"ג שכתב בחי' ספ"ח שכשאין כותבין מקום עמידת העדים הוי כגט שאין בו זמן והביא מ"ש הג"פ בשם רלב"ח דיש הפרש בין בני מזרח לבני מערב התל"ח ליצירה בני מזרח מונין התל"ז ליצירה כו' וכשאין כתוב המקום יכול הבעל לומר שנכתב במזרח עד"מ או במערב. ובגט הראשון שיכתבו בלא זמן צ"ע אם לכתוב תיבת למנין שאנו מונין או לא כיון שלא יכתבו במתא פ' ואפשר טוב יותר לכתוב בו מקום עמידת הסופר רק אצל חתימת העדים יכתבו גיטא דנן איכתוב בלאזני ואיחתום בסינדרווע כמ"ש בג"פ סי' קכ"ח סק"ח וסק"ט וכ"מ קצת בסדר הגט שבסוף ספר גט פשוט סי' ער"ה יעו"ש:
טזז
נידון מה שיושלח הגט ע"י הפאצט מכאן לסינדרווע ומשם לכאן נ' דאין חשש חילוף שהרי יהיה חתום חב"ח וגם יוכלו לעשות בו סי' כמו נקב בצד אות פ' וגם יוכלו לכתוב במכתב התיבות שבראשי וסופי השורות לסי' כמבואר בתשובת א"ש סי' י' אך שם לא הקיל אלא לשלוח ע"י ישראל מומר לעבודת כוכבים ומזלות ושב בתשובה רק שחשש להתשובה שהיא רמאות אבל בא"י חשש לדעת רמ"א שבסי' קמ"א סל"ה בהגה"ה שכתב דאין נוהגין כך לשלוח ע"י א"י. ואפשר דהיינו דוקא כשממנה הבעל שליח שלא בפניו אבל בנ"ד שמינה הבעל הסופר שהוא ש"ה בפניו אין כאן חשש דאל"כ מ"ש מנאבד הגט ויש בו סי"מ דכשר כמ"ש בסי' קל"ב ס"ד. מיהו בא"ש שם לא משמע כן כי במינוי שליח שלא בפניו כ' דאין חולק ובשולח ע"י ישראל במעשה קוף ש"ד רק משום ששולח ע"י א"י ומשום דשייך א"י בגוי' ובלח"מ פ"ו מה"ג ה"ו ראיתי שפי' ד' העיטור דאם נתגרשה תנשא לכתחלה אבל לא תתגרש לכתחלה בכה"ג ואפשר דבמקום עיגון יש להקל וצ"ע כי הוא מלתא חדתא לשלוח ע"י פאצט. ע"כ אם יסכים מעכ"ת בכ"ז הנני ג"כ וא"ל כל דברי בטילין:
נידון מה שיושלח הגט ע"י הפאצט מכאן לסינדרווע ומשם לכאן נ' דאין חשש חילוף שהרי יהיה חתום חב"ח וגם יוכלו לעשות בו סי' כמו נקב בצד אות פ' וגם יוכלו לכתוב במכתב התיבות שבראשי וסופי השורות לסי' כמבואר בתשובת א"ש סי' י' אך שם לא הקיל אלא לשלוח ע"י ישראל מומר לעבודת כוכבים ומזלות ושב בתשובה רק שחשש להתשובה שהיא רמאות אבל בא"י חשש לדעת רמ"א שבסי' קמ"א סל"ה בהגה"ה שכתב דאין נוהגין כך לשלוח ע"י א"י. ואפשר דהיינו דוקא כשממנה הבעל שליח שלא בפניו אבל בנ"ד שמינה הבעל הסופר שהוא ש"ה בפניו אין כאן חשש דאל"כ מ"ש מנאבד הגט ויש בו סי"מ דכשר כמ"ש בסי' קל"ב ס"ד. מיהו בא"ש שם לא משמע כן כי במינוי שליח שלא בפניו כ' דאין חולק ובשולח ע"י ישראל במעשה קוף ש"ד רק משום ששולח ע"י א"י ומשום דשייך א"י בגוי' ובלח"מ פ"ו מה"ג ה"ו ראיתי שפי' ד' העיטור דאם נתגרשה תנשא לכתחלה אבל לא תתגרש לכתחלה בכה"ג ואפשר דבמקום עיגון יש להקל וצ"ע כי הוא מלתא חדתא לשלוח ע"י פאצט. ע"כ אם יסכים מעכ"ת בכ"ז הנני ג"כ וא"ל כל דברי בטילין:
יזמה שהשיב ע"ז דודי הרב הג' רי"ל ז"ל כבר כתבתי באגרת בקצרה שכל הדרכים בחזקת סכנה ועתה אמרתי להשיב מפני הכבוד קצת מן הטעמים ע"פ סדר האותיות:
יחא
מ"ש בענין אם הבעל מודה שעשאו שליח כו' הכניס ראשו בין הרים גדולים וצלל במים אדירים ולסוף העלה חרס בידו לסמוך על הודאתו בכתב בח"י להעדים ומנין לנו שזהו כ"י שהרי אין ח"י ניכרת לנו ואף קיום הב"ד ואם דעתו לסמוך על הרשב"ץ למ"ל הודאת הבעל וכמ"ש בעצמו דאף להמ"מ יש לסמוך על הרשב"ץ לא עיין היטב כי הודאת הבעל מהני גם לר' אביגדור וריא"ז ועדי' לא מהני לשיטתם דהוי מפ"כ אך עדיין לא יצא י"ח שלא תי' קושיי' הט"ז וכנראה שהיא קושיא חזקה מאד וקושיא זו תקשי גם להבא כשיובא ע"י הפאצט קיום על ח"י העדים בגט ואין כאן מי שמכיר הקיום (אך קושיי' הת"ג לא שייכא כן שנכתב מדעת הבעל המגרש ואף שלא א"ל כתובו שמצד הסברא דבכל כה"ג אצ"ל כתובו וכמ"ש מעל' בשם חי' הר"ן ואינו בידי רק קיימתי מסברא גם מ"ש הת"ג בעינן ש"ק של האשה אין קושייתו כלום ויפה תירצת שאינה עושה שליח לקבל גיטה אלא אם ירצה הבעל ואני מוסיף שנכתב מדעת המתחייב דהגט חוב הוא לה ומה"ט האשה עושה ש"ק ולא האיש) ובפרט שבנ"ד נראה שהב"ד הם הדיוטות וכנראה שאפי' חתימתן א"י לחתום היטב גם משה גם אהרן שקולי' ומשה נהפך לשמה ולשנינה:
מ"ש בענין אם הבעל מודה שעשאו שליח כו' הכניס ראשו בין הרים גדולים וצלל במים אדירים ולסוף העלה חרס בידו לסמוך על הודאתו בכתב בח"י להעדים ומנין לנו שזהו כ"י שהרי אין ח"י ניכרת לנו ואף קיום הב"ד ואם דעתו לסמוך על הרשב"ץ למ"ל הודאת הבעל וכמ"ש בעצמו דאף להמ"מ יש לסמוך על הרשב"ץ לא עיין היטב כי הודאת הבעל מהני גם לר' אביגדור וריא"ז ועדי' לא מהני לשיטתם דהוי מפ"כ אך עדיין לא יצא י"ח שלא תי' קושיי' הט"ז וכנראה שהיא קושיא חזקה מאד וקושיא זו תקשי גם להבא כשיובא ע"י הפאצט קיום על ח"י העדים בגט ואין כאן מי שמכיר הקיום (אך קושיי' הת"ג לא שייכא כן שנכתב מדעת הבעל המגרש ואף שלא א"ל כתובו שמצד הסברא דבכל כה"ג אצ"ל כתובו וכמ"ש מעל' בשם חי' הר"ן ואינו בידי רק קיימתי מסברא גם מ"ש הת"ג בעינן ש"ק של האשה אין קושייתו כלום ויפה תירצת שאינה עושה שליח לקבל גיטה אלא אם ירצה הבעל ואני מוסיף שנכתב מדעת המתחייב דהגט חוב הוא לה ומה"ט האשה עושה ש"ק ולא האיש) ובפרט שבנ"ד נראה שהב"ד הם הדיוטות וכנראה שאפי' חתימתן א"י לחתום היטב גם משה גם אהרן שקולי' ומשה נהפך לשמה ולשנינה:
יטב
בענין כתב לעדים בכ"י נפל ברבוותא והרבה מן האחרונים מחמירי' ע' פר"ח ורבינו הגדול אחמו"ר זלה"ה התיר בזה במומר לעבודת כוכבים ומזלות אך שהתנה שהבעל ימנה ג"כ העדים בע"פ ע"י הסופר שיאמר להסופר לפני עדים אחרים. ובנ"ד הנה לא אמר הבעל שום דבר בפני ב"ד המקיימי' לומר דעו שאני ממנה פ' ופ' ונוסחת הרב אחמו"ר ז"ל בגט כנ"ל כך הוא הערט צו אתם עי' פ' ופ' פאר אייך בעט איך דיך פב"פ זאלשט פארין למקום פ' שרייבין אגט כשר לגרש בו את אשתי פב"פ און שרייב לשמי ולשמה כו' און זאלסט בעטין פון מיינט וועגין ב' עדים פב"פ ופב"פ אז זייא זאלין חתמנן דעם גט לשמי ולשמה כו' וויא איך שרייב צו זייא אבריביל בח"י ממש. און בעט דיך און מאך דיך פאר אשליח צו געבין דעם גט כו' וחותם הבעל המומר לעבודת כוכבים ומזלות בח"י ומקיימים העדים שאמר בפניהם. והעדים היו מכאן ששלחו לשם. ואח"כ כותב להעדים בשם פב"פ ופב"פ בקשתי אז איר זאלט חתמנן כו' וחותם בח"י מקיימים העדים. זו היא נוסחת הרב ומינה לא תזוז. וביתר הדברים הרגשת בעצמך הדוחק וגם בענין נוסחאות ולשונות הגט בענין הזמן והמקום יצטרך נוסחאות חדשות אשר לא שערום אבותינו וסוף סוף לא יהיו עדים המכירים את האיש שהוא בעלה של זו המתגרשת אך זה י"ל שהשליח יודע שהבעל אמר לו שם האשה ושם עירה ועדים יעידו לו ע"ז אצל הבעל. אך אחר כותבי נתיישבתי בדעתי ועלה בידי עצה אחרת לתקן כל החששות והוא לשלוח לשם על הפאצט לאנשים ידועים שישתדלו אצל המומר לעבודת כוכבים ומזלות שיכתוב להסופר דלאזני שיכתוב הגט כאשר אמר לו בע"פ זה שנתים ויחתום ויקיימו עדים שניכר ח"י בכאן ובתוך האיגרת יכתוב שיבקש את פב"פ ופב"פ עדים שבלאזני וגם יכתוב להם אגרת ג"כ וכמו שהוא בנוסח רבינו הנ"ל ונמצא שיגרש ע"פ מינוי עדים שלא בפניהם וע"פ ח"י הנ"ל והסופר כבר היה לפניו והגיד לו בע"פ ואף שעכשיו כותב לו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שכבר אמר לו בע"פ וגם יהיה לפנינו עדים על ככה שהגיד לו בע"פ מאחר שכך יכתוב באיג' בלשון זה כאשר אמרתי לך כבר וע"ז יחתום בקיום עדים שיהיו ניכרים לנו ואם אפשר שיהיו עדים ע"ז שאמר לו בע"פ ואז א"צ להודאתו אלא לרווחא דמלתא. והרווחנו בזה הרבה גם יהיו הסופר והעדים במקום אחד ויוכלו לכתוב הזמן והמקום וא"צ לשלוח הגט על הפאצט הנה והנה. אמנם המוכ"ז אומר שלא ישתדלו אנשים אחרים אצל המומר לעבודת כוכבים ומזלות שלא בפניה ובאמת קשה הדבר מאד לעשות ע"י אחרים דבר הצריך זירוז וכולי האי ואולי עני' זו לשוא תשמור (וכ"ש לפמ"ש מעל') גלל כן המחוור שבכולם שתסע בעצמה ושם תעשה אפי' להתגרש שם או אם לא יעלה בידה שתתגרש שם עכ"פ תפעל אצלו שיעשה כמש"ל כי מי יחוש חוץ ממנה. ואם יעלה בדעתם לשלוח על הפאצט לאנשים ידועים צריך לשלוח להם הנוסח מתוקן. עכ"ל דודי ז"ל. אע"פ שדודי הרב הפליג עלי הנה אחר זמן רב מצאתי בסדר הגט שבסוף ספר גט פשוט סי' הע"ר תמצא מעשה קרוב להנ"ל נעשה ע"פ מהרי"ט כדברי ממש רק שם היה ע"י קיום והכרת חת"י. ובזו לבד באמת א"א בדליכא קיום. אבל לא כמו שהפליג דודי הרב הג' מוהרי"ל זצ"ל. וז"ל הג"פ שם טופס שטר שנעשה בב"ד של מהרי"ט כו'. עד ושריר ובריר וקיים:
בענין כתב לעדים בכ"י נפל ברבוותא והרבה מן האחרונים מחמירי' ע' פר"ח ורבינו הגדול אחמו"ר זלה"ה התיר בזה במומר לעבודת כוכבים ומזלות אך שהתנה שהבעל ימנה ג"כ העדים בע"פ ע"י הסופר שיאמר להסופר לפני עדים אחרים. ובנ"ד הנה לא אמר הבעל שום דבר בפני ב"ד המקיימי' לומר דעו שאני ממנה פ' ופ' ונוסחת הרב אחמו"ר ז"ל בגט כנ"ל כך הוא הערט צו אתם עי' פ' ופ' פאר אייך בעט איך דיך פב"פ זאלשט פארין למקום פ' שרייבין אגט כשר לגרש בו את אשתי פב"פ און שרייב לשמי ולשמה כו' און זאלסט בעטין פון מיינט וועגין ב' עדים פב"פ ופב"פ אז זייא זאלין חתמנן דעם גט לשמי ולשמה כו' וויא איך שרייב צו זייא אבריביל בח"י ממש. און בעט דיך און מאך דיך פאר אשליח צו געבין דעם גט כו' וחותם הבעל המומר לעבודת כוכבים ומזלות בח"י ומקיימים העדים שאמר בפניהם. והעדים היו מכאן ששלחו לשם. ואח"כ כותב להעדים בשם פב"פ ופב"פ בקשתי אז איר זאלט חתמנן כו' וחותם בח"י מקיימים העדים. זו היא נוסחת הרב ומינה לא תזוז. וביתר הדברים הרגשת בעצמך הדוחק וגם בענין נוסחאות ולשונות הגט בענין הזמן והמקום יצטרך נוסחאות חדשות אשר לא שערום אבותינו וסוף סוף לא יהיו עדים המכירים את האיש שהוא בעלה של זו המתגרשת אך זה י"ל שהשליח יודע שהבעל אמר לו שם האשה ושם עירה ועדים יעידו לו ע"ז אצל הבעל. אך אחר כותבי נתיישבתי בדעתי ועלה בידי עצה אחרת לתקן כל החששות והוא לשלוח לשם על הפאצט לאנשים ידועים שישתדלו אצל המומר לעבודת כוכבים ומזלות שיכתוב להסופר דלאזני שיכתוב הגט כאשר אמר לו בע"פ זה שנתים ויחתום ויקיימו עדים שניכר ח"י בכאן ובתוך האיגרת יכתוב שיבקש את פב"פ ופב"פ עדים שבלאזני וגם יכתוב להם אגרת ג"כ וכמו שהוא בנוסח רבינו הנ"ל ונמצא שיגרש ע"פ מינוי עדים שלא בפניהם וע"פ ח"י הנ"ל והסופר כבר היה לפניו והגיד לו בע"פ ואף שעכשיו כותב לו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שכבר אמר לו בע"פ וגם יהיה לפנינו עדים על ככה שהגיד לו בע"פ מאחר שכך יכתוב באיג' בלשון זה כאשר אמרתי לך כבר וע"ז יחתום בקיום עדים שיהיו ניכרים לנו ואם אפשר שיהיו עדים ע"ז שאמר לו בע"פ ואז א"צ להודאתו אלא לרווחא דמלתא. והרווחנו בזה הרבה גם יהיו הסופר והעדים במקום אחד ויוכלו לכתוב הזמן והמקום וא"צ לשלוח הגט על הפאצט הנה והנה. אמנם המוכ"ז אומר שלא ישתדלו אנשים אחרים אצל המומר לעבודת כוכבים ומזלות שלא בפניה ובאמת קשה הדבר מאד לעשות ע"י אחרים דבר הצריך זירוז וכולי האי ואולי עני' זו לשוא תשמור (וכ"ש לפמ"ש מעל') גלל כן המחוור שבכולם שתסע בעצמה ושם תעשה אפי' להתגרש שם או אם לא יעלה בידה שתתגרש שם עכ"פ תפעל אצלו שיעשה כמש"ל כי מי יחוש חוץ ממנה. ואם יעלה בדעתם לשלוח על הפאצט לאנשים ידועים צריך לשלוח להם הנוסח מתוקן. עכ"ל דודי ז"ל. אע"פ שדודי הרב הפליג עלי הנה אחר זמן רב מצאתי בסדר הגט שבסוף ספר גט פשוט סי' הע"ר תמצא מעשה קרוב להנ"ל נעשה ע"פ מהרי"ט כדברי ממש רק שם היה ע"י קיום והכרת חת"י. ובזו לבד באמת א"א בדליכא קיום. אבל לא כמו שהפליג דודי הרב הג' מוהרי"ל זצ"ל. וז"ל הג"פ שם טופס שטר שנעשה בב"ד של מהרי"ט כו'. עד ושריר ובריר וקיים: