Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Orach Chaim·Indexesשו״ת צמח צדק·אורח חיים·מפתחות

אמפתחות
אם צריך לנט"י שחרית מים הכשרים לנט"י. קושי' על הרשב"א בתשו' סי' צ"א למה לא הביא ראי' מברכות ד"ס ע"ב. ויבאר שלדעת הרשב"א דכל היכא דמברך ענט"י הוא דוקא כשצריך נטילה ממש א"כ בשחר דמברכי' ענ"י צריך כדין נט"י לאכילה. והב"י ב' הר"ן אזיל בשיט' הראב"ד. ובסידור פסק כהרשב"א:

בסימן ב
ע"ד טוית הנשים ציצית שאינם אומרים בתחי' הטווי' לשם מצות ציצית. רק כששואלין מה היא עושה היא משיבה שהיא עושה ציצית. (א) פלוגתת רב ושמואל אי בעי' טוי' לשמה. הרי"ף פסק כשמואל דבעי טוי' לשמה. ודברי המרדכי בזה [עי' לקמן סי' יט] ומסיק דאם היו הטוי' או השזירה שלא לשמן יש לברך עליהם עד שישיג אחרים. [עי' בשו"ת רבינו חאה"ע סימן רפ"ה ס"ג]. (ב) מהו לשמה. בסה"ת נסתפק אי סגי במחשבה. ומסוגי' דסוכה ט' אין ראי'. (ג) מהרמב"ן במלחמות שם משמע דסגי במחשבה. ובתוס' ע"ז כ"ז משמע דבעי' דבור. לכאורה ראי' מהמשנה ספ"ד דזבחים דסגי במחשבה. וכ"מ בשבועו' דכ"ו ע"ב. ומדחה ראי' הסה"ת לנגד מפסחים ס"ג. (ד) ראי' מגט דמהני מה שכותב ע"פ ציווי הבעל ועדיף מהרהור. ה"נ כאן דבכל שעה ששואלין מה היא עושה היא משיבה ציצית. ועוד דמעשה השזירה מוכיח סופו על תחלתו. (ה) ומחמ"ז יש להקל גם בציצית העשוי' ע"י תינוקת פחותה מי"ב שנה:

גסימן ג
אם לברך על טלית שאולה. ואם רשות לנשים לברך על ציצית שילבשו. יבאר דמ"ע דציצית כיון שיש בה איסור כלאים ולדעת הרמב"ם והראב"ד לא הותר אלא במקום מצוה. א"כ כיון שטלית שאולה פטורה מן הציצית א"כ לא קאי מ"ע בכה"ג ואין לברך. ול"ד למ"ע שהז"ג שנשים מברכות. (א) וה"ה דנשים אינן מברכות. יבאר לדעת הרמב"ם נשים אינן מברכות על מ"ע שהז"ג דאיך יאמרו וצוונו. ותי' הר"ן פ"ד דר"ה צ"ע מהא דעולא שבת ס"ב. (ב) טעם השני משום לא תשא. הרמב"ם לשיטתו דנשים אסורות לסמוך. אבל לדעת רוב הפוסקים דמותרין לסמוך כיון שהוא רק דרבנן. ה"נ מברכות. דלא תשא הוא רק מדרבנן. ויפה פסק הרמ"א כהתוס' והר"ן דמברכות. (ג) קושיא על הרמ"א למה ביו"ד סי' רס"ה ס"ג ס"ל שלא לברך אפי' מי שמחויב במצוה דאורייתא מספק. (ד) ראי' הרמב"ם מסוכה מ"ז יש לדחות. (ה) קושי' הנ"ל אות ג' קשה גם על הרשב"א והר"ן כמ"ש הה"מ ספ"ו מהל' סוכה. ומחלק דהתם הוי דרך מקרה משא"כ נשים וכמ"ש התוס' בר"ה ל"ג גבי סומא. ועוי"ל דרשות דנשים עדיף מס' דאורייתא. דהוי ודאי מצוה קלה ועדיף מספק גמור. (ו) דעת הפנ"י והפר"ח לענין ברכת הנהנין הא דספק ברכות להקל ר"ל דהיינו שא"צ לחזור ולברך אבל אם רוצה רשאי וי"ל כן בכוונת המ"א סי' רט"ו סק"ו. (ז) ראי' לזה מהירושלמי ס"פ א"ע ספק לא הזכיר של ר"ח מחזירין אותו. מיהו י"ל דתפלה שאני. בב' אנפי. (ח) ראי' מדעת רה"ג בטור סי' כ"ט מיהו למ"ש הרמב"ן בפ' בא סימן אין מזה ראי'. קצת ראי' מהא דברכות מ"ד ב' זימנין דכי מדכרנא כו'. (ט) ראי' מברכות ס' א' פלוגתא דרבי מאיר ור"י והא דר"מ דא"צ לברך נק' כחא דהתירא ומה שחילק הא"ר סי' כ"ב בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות תמוה. יכריע דאם הספק נוטה יותר שלא בירך שיוכל להחמיר ולברך. וכן בתפילין אם מסופק אם אמרה לברכה א' או עדיין לא אמרה. (י) ולפ"ז נשי דידן שנהגו לברך על מ"ע שהז"ג שפיר עבדי. מכאן עד סוף התשו' מפלפל בד' השואלים:

דסימן ד
לענין איטר. (א) הסמ"ג דס"ל לענין חליצת איטר דהיא בימין של כל אדם. י"ל דמודה הכא דמנח תפילין בשמאלו שהיא ימין כל אדם. דכיון דלא כתי' בהדי' שמאל. [עי' לקמן סי"ב ס"ג]. (ב) יכריח דאם עושה כל מעשיו בשמאלו. וכותב בשתיהן מ"מ מקרי איטר [עי' לקמן סי"ב ס"ג וס"י] ואם כותב בימינו לבד יש להניח על שתיהן. והיכא דרק כותב בשמאלו חשיב שולט בשתי ידיו ודלא כהמ"א. (ג) ראי' למש"ל ס"א. (ד) פי' ד' רש"י ד"ה איטר הואיל ורב כחו בשמאלו. וס"ל דשמאל אפי' מקצת שמאל. ובאיטר שייך לומר כן יותר על יד ימינו. וזהו דעת הטור באה"ע לענין חליצה. (ה) ראי' לדעת הטור שם מגיטין כ"ה שמאל ולילה פסולות ופוסלות. (ו) עוד ראי' דלא אזלינן בתר כתיבה. (ז) מדחה ד' ת' משכנות יעקב סי' ל"ג:

הסימן ה
מי שחסר לו מלידה פס ידו הימנית רק יש לו זרוע וקנה וכפתור קטן ויש לו בה כח וגבורה יותר מבשמאל. ואעפ"כ עושה כל מלאכתו וכותב בשמאלו השלמה. (א) ראי' מפירש"י דאם אין לו יד ימין לא חשיב איטר עי"ז ומהש"ג אין ראי'. (ב) ראי' לזה מר"י ומס"י וא"ז. (ג) מד' המרדכי יש לדחות הראי' מפירש"י. אך בסה"ת לא כ"כ. (ד) אך מד' הרמב"ם בפירש"י בכורות מ"ה ע"ב י"ל דיש לו דין איטר. (ה) אך באה"ע סי' קס"ט לא משמע כן. ובנ"ד שיש להימין כח יותר י"ל לכ"ע חשיבא ימין ואף לדעת המ"א ב' רבינו יחיאל ג"כ יש לצדד. (ו) בפמ"ג בסי' תרנ"א הביא ראי' מלולב. אבל יש לדחות דהתם לא בעי' ימין רק משום חשיבות. (ז) ראי' דל"ח איטר מפמ"ח נקטעה רגלו מן הארכובה כו'. (ח) מד' אזמו"ר גבי לולב יש ראי' ג"כ דל"ח איטר כה"ג. ומפלפל בד' הבכ"ש פג"ה. (ט)(י) מכריח דגם להסמ"ג באה"ע י"ל דלענין תפילין גידם בימינו אינו איטר. (יא) מצדד גם להמ"א סי' כ"ז ס"ו. ויוכל ג"כ לברך לד"ה למנהגינו שא"א מברכין רק ברכה א'. ולחוש לד' הפמ"ג יניח גם ביד ימין ויקרא ק"ש:

וסימן ו
על ענין הנ"ל. ומצדד בנוסח הברכה:

זסימן ז
מי שפס ידו השמאלי' חסרה מתולדתו. וכן אם רק הזרוע קיימת אם יברך על תש"י. (א) מ"ש החו"י דיניח על הזרוע הקיימת ויברך. וראי' מדין עדים גם לא א"ש רק לפי' רש"י שם. משא"כ לד' הרמב"ם. (ב) ראי' לנגד החו"י מנדה דמ"ט כל הכשר כו'. (ג) אמנם להתוס' וסייעתו יש לכאורה ראי' להחו"י ומדחה. (ד) מ"מ אם הקיבורת קיימת י"ל דיש ראי' מהא דאין לו בהן כו'. עוד ראי' מחליצה מן הארכובה ולמטה כו'. ומכתובות דצ"ח. (ה) אמנם אם נחסר גם מקצת מהקבורת אע"פ שנשאר כדי הנחת תפילין יש להסתפק. ומצדד דחייב:

חסימן ח
אודות בתי התפילין שהחריץ אינו מגיע להתפר רק בצדדין. אבל באמצע אינו מגיע והוי כמו פתח בין בית לבית. (א) מצד החשש הא' אין לפוסלן דיעבד. אמנם מצד הפתח שבין בית לבית יש לחוש. וד' הט"ז ס"ק ל"ו צ"ע ובשו"ע אזמו"ר מבואר דפסול. (ב) מד' הב"ח סכ"ו יש להוכיח קולתו של הט"ז. אמנם ד' הב"ח צ"ע. (ג) לכאורה ראי' לט"ז מל' הרא"ש. ומהא דמנחות דל"ד. אבל יש לדחות. פליאה ע"ד הט"ז דסגי בלא מחיצות. מהא דא"צ בדיקה שמא נשמטו הפרשות. ומפלוגתת רש"י ור"ת באופן הנחת הבתים. (ד) אמנם אם המחיצות מגיעים עד רובן או אפשר אפי' חציין. יש להוכיח להתיר מד' הש"ר. ומדעת הד"מ בפי' הרמב"ם. (ה) אך מד' סה"ת ושאר הראשונים. אין ללמוד מהש"ר להקל. וכן מוכח מפי' ר"ת הנ"ל. וכ"מ בס' ב"ש. (ו) ראי' דבעי' מחיצות גמורות מעירובין דע"ב א'. (ז) מסיק לתקן ע"י שידבקו קצת עור ויסתם הפתח. וחשוב מעור אחד:

טסימן ט
ע"ד התפילין שהעור אחד אינם מקיף הבתים מכל צדדיהם. ושני בתים החיצונים דבוק עליהם עור אחד. אם השינין מקרי מעור הבתים אם לא. הב"י ב' סה"ת מסתפק אם מהני תפירה. מ"ש המ"א ס"ק נ"ב ב' התוס' צ"ע. דהא זהו לפי' א' דתוס' שם ולא קי"ל הכי ביו"ד סי' רפ"ח ס"ג. וגם מהירושלמי דפ"ק דמגילה. ומיישב דעתו אבל עכ"פ אין ראי' לדבריו להקל. מפלפל בד' הב"ש סי' ק"ל סק"ח דדבק מקרי עור אחד ומיישב השגת האחרונים עליו. צ"ע עמ"ש הד"מ סי' ל"ב ס"ק כ"ב ב' הא"ז. לכאורה ראי' דדבק מהני מרש"י מנחות ל"ד ע"ב ויש לדחות. מהתו' שם דל"ה רע"א משמע דלא מהני. ראי' דלא מהני תפירה מסנהדרין דפ"ט ע"א. ויש לדחות. ומסיק דלכתחי' ודאי אין להקל. אמנם בנ"ד ששני בתים החיצונים אינם מעור אחד. ודאי דכל בית בפ"ע בעי' שיהי' מעור א' לכ"ע אמנם מה שבפנים הם מעור א' י"ל ג"כ דמהני לדעה זו. וי"ש יחמיר לעצמו:

יסימן י
על ענין הנ"ל. [והוא מהדו"ב. מ"מ יש דברים שנאמרו בהראשונה באריכות יותר ע"כ העתקנו שניהם]:

יאסימן יא
בענין הנ"ל. ביאור הגמ' סנהדרין דפ"ח המובא בסי' דלעיל:

יבסימן יב
א' שעושה כל מלאכתו בשמאל. והרגילו אביו לכתוב בימין ומניח תפילין בשמאל כ"א. ועתה רוצה להיות סופר סת"מ. ומחמת שלא הורגל בכתב אשורית. כותב בשמאלו יותר בנקל ובמהירות. אע"ג שבימינו הוא יותר מהודר לע"ע. אם ירגיל לכתוב אשורית בשמאלו. (א) שיטת סה"ת והרבה מהראשונים דהעיקר תלי בכח ולא משגיחי' בכתיבה. (ב) תוס' ואגודה מסתפקים דלמא תלי הכל בכתיבה. ולד' פסקי תוס' כתיבה שקולה כמו כח. ומצדד דגם שיטה ב' יודה בנ"ד. שיטה ד' הוא הסמ"ק דתלי הכל בכתיבה. ומצדד שצריך להחמיר להניח בשתי ידיו. ובנ"ד ודאי חשוב איטר כיון שכותב גם בשמאלו. (ג) וא"כ לענין כתיבת ס"ת צריך לכתוב בשמאלו. דכה"ג גם להסמ"ק כשר דיעבד. (ד) שוב יבאר דגם לכתחי' יותר טוב לכ"ע שיכתוב בשמאלו. ומחלק בין תפילין לכתיבת סת"מ. (ה) בדברי השואל:

יגסימן יג
תפילין מסופר אחד שנפתחו ומצאו שהוחלפו הפרשיות. ובערך שבעה שנים מקודם הי' ג"כ עליו רינון. יבאר דלכאורה יש לו דין טבח שנמצא אחריו חלב כשעורה. דלא שייך בזה חימוד ממון. ומסיק דחמור. ומתירו ע"י מומחה עע"ג דוקא:

ידסימן יד
על מה שנוהגים הסופרים לקלוף איזה מקום חלק ואומרים שזהו דוכסוסטוס. ונמצא בתפילין של סופר מובהק איזה אותיות בפ' שמע נכתבים על מקום כזה. וסופר אחד אומר שאין ראי' ממה שנקלף שזהו דוכסוס'. (א) ראי' מתוס' ועוד ראשונים דאע"פ שנשאר מעט מחלק הדוכסוסטוס דין קלף יש לו. (ב) טענת האומרים דקלפי' שלנו דין דוכסוס' להם. ושמד' הרא"ש מבואר ג"כ כנ"ל. וראי' מהא דכותבין בגויל במקום שער. (ג) וכ"מ מד' ר' שמחה בהגה"מ. ועפ"ז יש להקל בנ"ד. (ד) מיישב ד' המרדכי שלא יסתור להנ"ל. ובסה"ת צ"ל דס"ל דבעי' רובא קלף. (ה) יבאר דקלפים שלנו דין קלף יש להם אף לדעת האומרים דקלף הוא החלוק שלצד הבשר. (ו) יבאר דלהתוס' צ"ל דחלק שלצד השיער הוא עב יותר וא"כ לפ"ז בקלפים שלנו י"ל דלא נשאר מדוכסוס' כלום. (ז) וא"כ בנ"ד שהסופר אומר שנשאר מעט דוכסוס' הי' מקום להחמיר לדעתם. ומסיק להקל בצירוף ד' הסופר שאין זה דוכסוס':

טוסימן טו
מצד מיעוט או רבוי קופערוואס בדיו. יש איזה אותיות שנוטים לאודם. או מראה גאלד פארב. אם הוא כשר בסת"מ. ובתפילין אם מהני תיקון העברת הקולמוס. (א) ר"ת כ' דעפצים לא מקרי דיו. ולד' הרמב"ן והר"ן והריטב"א אם בשלו מקרי דיו. ולהמרדכי והרא"ש לא בעי בישול רק לערב בו גומא. (ב) להרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דסוטה. דעם קנקנ' דוקא הוי דיו. ובתשו' סי' מ"ה משמע דעם גומא לא הוי דיו גמור. וצ"ע על הרא"ש והמרדכי. וי"ל דמ"מ משחיר קצת. ועוד דמעלת הדיו הוא משום דהוא מתקיים. (ג) דע' התוס' בשבת קט"ז. מעלת הדיו דהוא דבר של קיימא. וקולמוס וקנקנ' הוא משום שאינו יכול להמחק. ולכן בעי' שניהם. ובהגמי"י ב' רבינו שמחה דשחור מעכב. (ד) לפירש"י. קופערוואס אינו קנקנתום. א"כ יש להקל אף למ"ד דאין מטילין אותו. (ה) ומסיק להקל בנ"ד שהאותיות אינם שחורות ממש. וא"כ מהני התיקון ואין לחוש משום של"כ. (ו) מ"ש הרב"י בסי' ל"ג שהרמב"ם ס"ל ג"כ דבעי' כסדרן תמוה דהרמב"ם כ' רק הטעם שאין תולין כו' וכ"ה בירושלמי דמגילה ומשמע דלא אכפת לן משום של"כ. וכ"מ בת' הר"ן סי' ל"ט. (ז) וכ"מ בתוס'. וא"כ יש להקל בנ"ד [ועל"ק סי' כ"ב]. (ח)(ט) במה דמשמע מהמ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח דאם ליכא משום של"כ כשר כשמעביר עליו דיו שחור לכאורה ק' מגיטין י"ט ע"א. ומחלק בנ"ד דכתב הא' הי' בדיו רק שלא הי' שחור לכ"ע כשר כשמעביר עליו דיו שחור:

טזסימן טז
אות א' בפ' קדש קפץ ממנה דיו בהקו העקום ונעשה הפסק גדול. ותינוק קוראו יפה ממה שנשאר רושם הדיו במקום ההפסק. השיב דיכול לתקנו מג' טעמים. א' כיון שלא נשתנה צורת האות לא מיפסל משום של"כ. הב' כיון שמתחי' נכתב בכשרות קיל טפי. הג' ע"פ דעת הרשב"א ס"פ הבונה:

יזסימן יז
בלא נשתנה צורת האות. אע"ג דבעי תיקון מ"מ לא מיפסיל משום של"כ:

יחסימן יח
כ"ף פשוטה שעשאה למעלה מרובעת כמו דלית או בית. אם מהני לה תיקון בתפילין. (א) יבאר דשם זוית היינו מרובע. לפ"ד ריא"ס המובא בב"י סי' ל"ו אין לה תיקון. (ב) יש דעות דכ' כפופה אם עשאה מרובעת למעלה לבד כשרה. וא"כ כש"כ בכ"ף כפופה דכשר. (ג) ביאור ד' הבש"א בזה. (ד) דעת הרבה גדולים להכשיר בדיעבד עכ"פ כיון שלא נז' פיסולו בגמ'. (ה) ולהפוסלים י"ל דמבואר בתלמוד וראי' לכאורה מתה"ד סי' ל' ויש לדחות. (ו) עוד ראיות להקל. ומ"מ קשה להקל לכתחי'. (ז) ע"כ יש לתקנם להוסיף דיו ולעשותה עגולה ויבאר שאין בזה משום של"כ. (ח) עוד תיקון. לגרור החוד מהריבוע ויבאר דאין בזה משום ח"ת. (ט) וראי' לזה מחולין נ"א. ומ"מ יוסיף דיו ג"כ:

יטסימן יט
רצועות שלא נעבדו לשמן אם יש להם תקנה. (א) שיטת רש"י סנהדרין מ"ז. דרבא דס"ל הזמנה ל"מ ס"ל כת"ק דבתים שלא עיבדן לשמן כשרות. וגוילין י"ל דשאני. (ב) דעת הרמב"ן דאף גויל התפי' לא בעי' עיבוד לשמה. וס"ת וציצית שאני דאיכא לימוד ע"ז מקרא. (ג) שיטת הר"ן והריטב"א לחלק בין בתי התפילין לרצועות. (ד) שיטת ר"ת וסייעתו דגם במשמשין בעי' לשמן וא"כ ה"ה ברצועות. (ה) יבאר דמ"מ אין להחמיר ברצועות יותר. ומהני שיחזור לעבדן לשמן:

כסימן כ
בדבר עז"נ הדחוקה מאוד ורוצים להרחיבה ע"י שיסתרו חצי כותל מבהכ"נ. (א) הרמב"ם אוסר כשעושה כן דרך השחתה. ובהגהמי"י הובא ב"י סי' קנ"א דע"מ לבנות שרי. (ב) להגהמי"י י"ל דלא שרי רק שבונה במקום שסותר ממש. וא"כ בנ"ד אסור. (ג) יתרץ סתירת הרמב"ם בפ"א מהל' שבת מ"ה הלי"ח. ומתרץ דבריו. ועפ"ז בנ"ד גם להרמב"ם אסור. (ד) ומסיק דאם ישאר עובי הכותל מחצה מכמו שהי' בתחי' מותר בנ"ד דיש חשש סכנה מרוב דוחק:

כאסימן כא
לענין בן שו"ב אם הוא קודם למלאות מקום אביו. יצדד דיש לו דין קדימה ומסתפק באם יש אחר שהוא ת"ח יותר. וחסר סיום התשובה:

כבסימן כב
ע"ד מקומות בהמ"ד שסתרוהו ובנוהו מחדש יותר גדול. יצדד לפשר ביניהם:

כגסימן כג
ע"ד בהכ"נ של יחיד. שרוצה לעשות ממנו מחצה לדירה. השיב דע"י מכר שרי ודלא כהמ"א דמצריך כה"ג שיבנו בהכ"נ אחרת במקומה:

כדסימן כד
בדבר בהכ"נ של עיר ליובאויץ שיש שם יריד אי מקרי של כרכים. יצדד דלא מקרי של כרכים מג' טעמים (ועמש"ר בפי' המשנה מגילה כ"ה סע"ב):

כהסימן כה
איזה דקדוקים במ"א ובשו"ע אדמו"ר ז"ל סי' קנ"ח. ובד' הר"ש פ"ב דידים מ"ג. ובב"י סי' קס"א סד"ה ומ"ש ואם יש לו בצק. ובב"י סי' קס"ב:

כוסימן כו
ע"ד הענבים המובאים למדינתינו שמסירים אותם מהאילן בעודם לא נגמרים אם לברך עליהם בפה"ע. (א) מהגמ' מבואר דבוסר הוי פרי לענין ערלה. ולהתוס' ה"ה לענין ברכה. והפמ"א כ' דאין ראי' מערלה. (ב) ודעתו דילפינן מהא דאימתי אוכלין פה"א בשביעית. מפר"ש והרא"ש משמע דכפול הלבן היינו מקודם שהביא מים. אך בירושלמי לא משמע כן. (ג) אך ש"ס דילן פליג. וא"כ כל שסוחטין אותם מוציאין מים מברכין בפה"ע. (ד) ומתמה על חומרת הב"ח. ומסיק דמש"ס משמע דדיעבד ודאי יוצאין בתחי' עשייתו:

כזסימן כז
ע"ד יין צמוקים שמערבין בו קצת דבש דבורים ושאר סממנים. וטעמו טעם יין אם לברך עליו בפה"ג. (א) מ"ש מהרי"ל גבי יין מזוג ו"פ צ"ע. דלדעת הרבה פוסקים אין להקל רק על חד תלת. (ב) ואף לדעתו יש להסתפק טובא בנ"ד. (ג) הטור בסי' רע"ב הביא דעות בזה. וראי' מקונדיטין דרק שליש יין ומברכין בפה"ג. (ד) דוחה ראי' זו. (ה) מסיק דבעי' שיהי' כח בצימוקים לבד ליתן בו טעם יין. ואם לאו לא מהני מה שהדבש הוא מיעוט:

כחסימן כח
ע"ד יין צימוקים אם יש ממש בחומרא שיהי' ג' ליט' צימוקים לשטאף יין. (א) הח"צ סי' ק"מ לענין ללוש בפסח ס"ל דלא הוי יין. וי"ל דלענין קידוש שאני. (ב) קושי' מל' הרי"ף פ' ע"פ. ויש ליישב. ראי' לדבריו ממנחות פ"ה ע"ב. (ג) מל' הרי"ף ומעצרינן להו. י"ל דרק נותן עליהם מים שיבלעו בהצימוקים והדר סוחטין אותם. (ד) מד' בה"ג נראה דאין מברכין בפה"ג רק על מה שנחשבו יין לגבי נזיר. ולרש"י פסחים מ"ג במסקנא קי"ל דלא חשיב יין לגבי נזיר. ובלא"ה הא יש לחלק בין נזיר לשארי איסורין. (ה) וראי' מהא דפלגא בשיתא פלגי. והא דש"ע סי' ר"ב סי"א י"ל משום דהוי כמזוג. וא"כ לפ"ז א"ש שהצריכו ג' פונט על שטאף בכדי שלא יהי' יותר מעל חד תלת. וביותר מזה וטעמו ומראהו יין י"ל דעדיף ממזוג מחמת התסיסה. (ו) מפלפל בד' הרמב"ן פ' אין מעמידין ד"ה הלכתא יין מזוג כו' ומסיק דאין לשער רק ששה פ' נגד המיץ היוצא מהם:

כטסימן כט
ישראל ששכר זאוואד יי"ש מהשר. באופן שהשר צריך ליתן לו עשרה עבדים שיעשה כ"א ג' ימים בשבוע. אי שרי למיעבד בשבת. ויש פסידא אם לא יעשו. (א) לכאורה דמי להא דהטור ססי' רמ"ג גבי מרחץ. ומחלק דיש כאן מעלה דאין הישראל מרויח כיון שמוכרח לעבוד לו סכום ימים אך יש חסרון אם מקרי הבלעה. (ב) דעת התו"ש בסי' רנ"ג דשרי כה"ג. ורבינו בשו"ע ס"ד נ' שחולק. אך בנ"ד דקצבו כמה ימים י"ל דגם רבינו ז"ל יודה. (ג) יבאר דהכא אין איסור משום שליחות. רק משום שמא יאמר להעכו"ם לעשות בשבילו. (ד) בדבר שהוא זכות גמור י"ל דחשוב שלוחו אף שלא מדעתו. להר"ן זכי' מטעם שליחות וא"כ י"ל דיש זכי' לעכו"ם לחומרא כמו שליחות וכן אפי' לי"א דזכי' אינה מטעם שליחות מ"מ יש לחוש. (ה) ומהו אם הא"י מקבל שכר י"ל דלא נעשה שלוחו שלא מדעתו. וא"כ יש לחלק דדוקא באופן דהירושלמי פ"ק דשבת שלא שכרו לימים קצובים. לכן בכ"י הוי שלוחו מחדש. אבל אם שכרו לימים קצובים והא"י בורר לעשות בשבת אינו חשוב שלוחו. ודמי לקבלן. (ו) יבאר דאין לומר שקבלן הוא משום דאומן קונה בשבח כלי או משום דאם חוזר ידו על התחתונה. (ז) אך מרש"י קדושין מ"ח וכ"מ בב"ק דצ"ט א' דכששכרו לימים לא הוי קבלן אף שקיבל עליו לגמור כל המלאכה. (ח) וכיון שבסי' רמ"ז ס"ג חשיב כה"ג קבלן לענין שבת. א"כ ה"ה בנ"ד:

לסימן ל
על ענין הנ"ל. (א) מהא דר"פ המדיר כו' הזן אינו מפסיד. מוכח דלא מהני גילוי דעת היכא דבעי' שליחות. וזהו דין כל המרבה כו'. והא דהדליק את הנר בשביל ישראל דאסור משום שאין דרך לשלם עבו"ז. (ב) וכמ"כ מוכרח מהסוגי' דב"מ כ"ב דלא נעשה שליח במה דניחא לי'. וד' הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות יש ליישב כמ"ש המל"מ. (ג) עוי"ל להרמב"ם דבא"י אינו משום שליחות רק משום זכי'. (ד) וזהו להאומרי' דזכי' מטעם שליחות. אבל להאומרי' דזכי' אינה מטעם שליחות. ל"מ זכי' במקום דבעי' שליחות. (ה) וא"כ גבי שבת בנכרי המקבל שכר לא חשיב זכי':

לאסימן לא
במי שיש לו בית רחיים בתוך חצירו והוא בתוך עבורה של עיר והמראית עין גדול מאוד. ומכירה לא"י ג"כ קשה. שמביאין ומוליכין סחורה בכל מקום. (א) הריב"ש התיר על ידי שותפות עם א"י והתנו מתחי' שיום השבת שייך להא"י. ועי"ל סי' ל"ד. וצריך לפרסם ההיתר. (ב) אבל בנ"ד דליכא שותפות יש ג' איסורים. (ג) יחמיר דלא מהני מכירה בנ"ד:

לבסימן לב
מי שמחזיק האמארנע. והבית והכלים שלו. אם יכול להניח הפועלים שכירי שנה שיעשו בשבת. השיב דאם אינו מנכה לו אם מבטל איזה יום שרי. גם שלא ימסור לו הסחורה ליום זה כו':

לגסימן לג
מי ששכר נהר לצוד דגים ושוכרין פועלים ומקבלים מכל משקל פוד סכום מעות. אי שרי להניחם לצוד בשבת. השיב להתיר באופן שיהי' הברירה ביד הא"י לקבל דגים בחלקו או הסך מעות הקצוב:

לדסימן לד
מחזיקי הפאצט. וסוסים ועגלות שלהם עם עגלן א"י מוכרחי' לנסוע בשבת ויו"ט. איך למצוא היתר לזה. (א) על ידי שותפות מתחי' עם הא"י ולהתנות שהשבתות ויו"ט יהי' בחלקו. ואף שיודע שזה ימחול לו חלקו בסוף הזמן אין בכך כלום. (ב) ויבאר דכה"ג מותר אף להכלבו ויודה בזה להריב"ש. אמנם צריך שיוכתב כמה הי' שכר השבתות ויו"ט. בכדי שלא יהי' ניכר ההערמה. (ג) עצה ע"ד המספוא וש"ש. (ד) ויבאר דלא שייך בזה מראית העין:

להסימן לה
ע"ד הוספה על ז' קרואים בשבת. וכן ביו"ט על ה' קרואים. (א) ראי' מהתוס' והגמ' מגילה דכ"ג א' דאבל מוסיפין קאי גם איו"ט. (ב) מ"ש הפמ"ג ב' הרשב"ץ. אינו כן דעת רוב הפוסקי'. (ג) יוכיח דאף לדין המשנה היו האמצעים רשאים לברך אם רצו. (ג) וכ"מ בירושלמי. (ד) אך כ"ז בימיהם שעיקר הקורא הי' העולה. משא"כ עכשיו שהש"ץ קורא. (ה) וע"כ הברכה הוא על קריאת הש"ץ ושומע כעונה. (ו) ואם הש"ץ עצמו הי' מברך מבואר בשו"ע דאינו רשאי יותר מז"פ. וא"כ ה"ה כשהעולה מברך על קריאת הש"ץ ומסיק דהוי פלוגתא דרבותא. (ז) ואף שיש לצדד מ"מ אין להוסיף רק לצורך גדול:

לוסימן לו
לדעת הרמב"ם דמה"ת חייב לאכול כזית פת בשבת. א"כ לר"ל דח"ש מותר מה"ת יוהכ"פ שחל בשבת. יהיו חייב לאכול כזית פת דהוא ח"ש ביוה"כ ששיעורו ככותבת. השיב דחכמים העמידו דבריהם בשו"ת. ועוד דיוהכ"פ הוא עשה ול"ת. ועוד דהתורה ביטלה מצות אכילת שבת אם חל ביוהכ"פ:

לזסימן לז
אם מותר ליתן משקין צוננין בשבת בפי התנור להפיג צינתן במקום שיוכלו להתחמם עד שיהי' היס"ב. מתיר במקום צורך:

לחסימן לח
מי שנסתכן פתאום. ורבים אומרים שהוא מתולעים. אי שרי לעשות לו סגולה שקורין אוש גיסין עופרת. והאיש היוצק אומר שכבר ריפא ג"פ לחולי זה בהיציקה. יבאר דזה תלוי בפלוגתא אם הותרה כו' או דחוי כו' ומסיק להקל בנ"ד:

לטסימן לט
בנידון הגשר שבתוך העיר רחב יותר מעשר אמות. אם מטלטלין עליו. וכן אי אוסר לטלטל בכל העיר. ואי מהני בזה תיקון ע"י צוה"פ. (א) בדין המשנה פ' חלון דע"ח. איך הדין אם הנסר יותר מעשר. ויבאר די"ל דבטל מחיצת החריץ. משום דל"א גוד אסיק בשאין ניכרות המחיצות וראי' מסוכה ד' ועירובין פ"ט ובשו"ע סי' שמ"ה סט"ז. (ב) יבאר דאם הנסר רק מונח על החריץ י"ל גוד אסיק לכ"ע. (ג) אבל בגשר בנוי י"ל דלכ"ע ל"א גוד אסיק. ויבאר דהגשר כנ"ד חשיב דירת אדם ומהני בי' עירוב ואם הוא רחב יותר מי' בעי צוה"פ:

מסימן מ
בדבר צוה"פ הרחוק יותר מן ג' או ד' ט' מכותלי המבוי מחמת הזוואלינויש והגאנקיש. (א) הבכ"ש אוסר. והפמ"א סי' כ"ה מכשיר כה"ג. (ב) מד' ריא"ז בש"ג מבואר דלא כהבכ"ש. וכ"מ מד' הרר"י וראי' הבכ"ש יש לדחות. וכ"מ בירושלמי אמתני' לחיין שאמרו. וי"ל דש"ס דילן פליג. (ג) בלחי רחב י"ל דגם ש"ס דילן מודה. ועכ"פ מהירושלמי ראי' להש"ג. (ד) גם ראי' הבכ"ש מהתוס' די"א אינו מוכרח לדעת התה"ד ורמ"א סי' שס"ג ס"ו. (ה) יחקור להתוס' בטעם פיסול הלחי שהפליגו ג"ט. וי"ל משום דבעי קצת היכרא ולפ"ז בצוה"פ גם הם יודו. (ו) יבאר טעם פלוגתת הריא"ז והרר"י עם התוס' באופן אחר. מטעם התוס' דעומד מרובה גרע מלבוד. ע"כ בעי' שיהי' סמוך להכותל. (ז) וא"כ זהו דוקא גבי לחי אפי' צוה"פ דחשיב מחיצה גמורה מצד עצמו. לכה"פ במבוי שיש בו שתי דפנות א"כ אינו נפסל ע"י הפלגתו מהכותל ג' או ד"ט:

מאסימן מא
כמה יהי' רחוק מהכותל עד שיופסל משום מבוי שנפרץ. (א) יבאר דלכ"ע פרצת מבוי מראשו כשאינה בקרן זוית אינו פוסל רק ביתר מי' אמות. (ב) קושי' הרב"י על הטור והרי"ו דלא מחלקי בין בקרן זוית כו'. ותי' הב"ח והמ"א יש לדחות. והעיקר כהרב"י. (ג) יבאר איך הדין אם בקעי בי' רבים בהפרצה. ומהגמ' ד"י ע"ב מוכח דאין לפסול ודעת האחרונים בזה. (ד) יבאר שגם לפי' הריטב"א שם. בקיעת רבים לא מיפסיל. ושמד' התוס' ד"ה נראה כפירש"י כאן. וא"כ יש ראי' משם. ויש לדחות. (ה) מד' רש"י ד"ה ע"א אין סתירה לזה. וע"י תיקון היינו או עומד מרובה או צוה"פ שבפתח הגדול. אין לחוש לבקיעת רבים שבפתחא זוטא. (ו) חקירה מ"ט פוסל בקיעת רבים במבוי בפרצה בצידו בד"ט יותר מבחצר. (ז) והוא משום שניתר בלחי משהו ע"כ החמירו. וא"כ דוקא כשהפרצה בשני צידי המבוי משא"כ ברוח ד' שבלא"ה בוקעים שם רבים. וראי' לזה. (ח) מ"מ אם גם ברוח ג' מופלג הצוה"פ ד"ט אין להקל אא"כ לא בקעי רבים שם. (ט) ומסיק כיון שיש גדודי היינו הזוואליניש והגאנקיש א"כ א"צ שום תיקון:

מבסימן מב
בשיעור פרס. מסיק דהוא ד' ביצים. ודלא כהרמב"ם:

מגסימן מג
ע"ד כלי ש"פ עם מעד שהעמידו בקאחלע נקי' של כל השנה. מסיק לאסור המעד ולהתיר הכלי:

מדסימן מד
הבא בכח מאנשי העיר למכור חמצם. אמר לא"י שמסירת המפתחות א"א להיות בשעה אחת. ואיזה אנשים הביאו המפתחות לאחר חצות היום ועד אותה שעה הי' הקלייטין בלא מסגרת כלל. מסיק להקל משום דליכא כאן גילוי דעת שאין רצונו שיכנס:

מהסימן מה
ע"ד שלא מסר להא"י המפתחות מהחמץ. ועוד ד' חששות כמבואר בהתשובה. (א) ג' שיטות בסוגי' דהמשכיר בית בי"ד ולכ"ע במוכר החמץ ומשכיר המקום כדינו אין מסירת המפתח מעכב. (ב) ויכריח כדעת המ"ב ודלא כהב"ח שהחמיר בזה. (ג) יבאר דאין לחוש משום דהוי כתופס החמץ למשכון. דהרי יש ע"ק וכותב שקיבל ממנו כל דמי המכירה. (ד) החששא שאין החדרים ידועים. וא"כ איך יקנה אג"ק הא קי"ל בסי' רמ"א ס"ד כהחולקים על הרמב"ם דלא צריך סיום מקום. חששא הב' דזה אינו יכול לתבוע כל החמץ והמוכר יכול להעלים מקצתו. מ"מ הא"י קונה למפרע כשנותן לו לאחה"פ כל החמץ. ועוד טעמים בזה. (ה) חששא ג' איך יתחייב הקונה באחריות כיון שלא ידע פרטי המקומות. בדינינו חייב ולא איכפת לן מה שבדיניהם פטור. ועוד דלגבי הע"ק ודאי חייב. חששא ד' שכתב בסתם כל מיני חמץ ולא סיום המין. יבאר דזה נק' מינו ידוע:

מוסימן מו
ע"ד שט"כ שנותנים לא' שימכור חמצם ונותנים לו השטר ג"י קודם הפסח. ומפורש בו שגם החמץ שיובא לרשותם עד הפסח ימכור ג"כ אם מהני כיון שאינו יכול למוכרו עדיין בעצמו לא מצי משוי שליח. יבאר להתיר מחמת ג' טעמים. ולרווחא דמלתא מהראוי לכתוב בהשט"כ שיעשה לו זכות זה למכור החמץ שיובא עד הפסח:

מזסימן מז
במ"ש המקו"ח ססי' תל"ו והחכ"א כלל קי"ח סי"ח:

מחסימן מח
ע"ד החששא שזה א"י מה קונה. וגם הוא עני כו'. יבאר דאין לחוש לזה:

מטסימן מט
איך להתנהג במכירת יי"ש של אטקופ בפסח. דהמקח בעיר יותר ביוקר מבחוץ לעיר. ולהשכיר גם האטקופ אי אפשר. לפ"ז אם ימכור כמקח שבעיר הרי נהנה. ואם במקח עיר אחרת יהי' הפסד עצום. השיב. (א) למכור במקח דחוץ לעיר. אך יודע שהא"י יחזיר לו שרי לדעת התה"ד סי' ק"כ. ויבאר ד' הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דמעמ"ל לא מהני בחמץ. אינו סותר ד' התה"ד. (ב) ואע"פ דבתוספתא איתא ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. בנ"ד שכתב לו שטר אין לחוש. (ג) מ"מ טוב יותר למכור כפי השער האמיתי בעיר בכדי שיהי' סביר וקיבל לאמתו. ולכאורה דמי לנוטל שכר עבור תנורו לאפות בו חמץ בפסח. דשרי וקושי' ע"ז. וראי' להקל. (ד) מכל מקום י"ל דחמיר יותר כו' ממשתכר כו' דהתם הוי רק גרמא אבל הכא דמי ממש למוכר כו'. ועוד דהתם הוי שלא כדרך הנאתן משא"כ הכא. (ה) אך כיון שמוכר לו קודם הפסח הרי כבר נהנה קודם הפסח. (ו) מיהו יותר טוב להשכיר לו גם האטקופ על שבוע. ויסלק טענת הט"ז ססי' ת"נ. (ז) ומסיק דבעי' שיקנה לו בקנין טוב וכקנייתו כך מכירתו:

נסימן נ
א"י שבביתו לקחה שלא בידיעתו קמ"ד (הנמכר להקונה) ביו"ט אחרון ש"פ ולשה בבית שאור. והשיב לבערו ולאוסרו בהנאה דהו"ל למחות. ועוד טעמים:

נאסימן נא
ע"ד היי"ש ש"פ שנעשה בכלים שלא ניקו אותן מחמץ. יבאר דצריך כלים חדשים ממש או דעבדינהו כעין חדתי:

נבסימן נב
בענין הנ"ל באריכות איך יהי' הכשר הכלים:

נגסימן נג
יי"ש של פסח שנעשה מפאטיקע שעמדה בחביות של יי"ש יותר משנה. יבאר דהיי"ש שנבלע בהחביות אינו נפגם אפי' לזמן רב. ומסיק לאסור:

נדסימן נד
חטים שנמכר מנקיותם וליבונם שנתכבסו. ונתערבו. וקרוב שנתבשלו בס'. ומסיק להקל:

נהסימן נה
קמח של פסח שהי' מונח אצל א"י בלא חותם יותר מחדש ימים. והי' השקים קשורים ופרשו עליהם מחצלת והדקו במסמר עץ. אם מותרת לפסח. (א) דעת התוס' והר"ן דבעי' שיהנה בחליפין. ולהרשב"א בעי' שיפסיד דוקא אז ל"ח. וקצת ראי' לדבריו. (ב) שיטת הפוסקים ושסגי בנ"ד בחותם אחד אף בשולח מ"מ בעי' שיהי' טורח לסתור החותם. (ג) מה שהי' הקמח בתוך השק קשור. ואח"כ השק תוך צינאווקע י"ל דהוי חב"ח. (ד) מוכיח דקשר משונה חשיב חותם. א"כ בנ"ד בעת שהוליכו העגלונים ליכא למיחש למידי. (ה) יבאר דחותם ומפתח של עץ חשיב חב"ח. ומה שהדקו במסמר של עץ לא גרע ממפתח. (ו) ויבאר דלא שייך בזה חששא מחמת שהפקיד א"י העגלונים. (ז) ג' שיטות בטעם ההפרש בין חבי"ת ובין חמפ"ג. (ח) ומסיק להקל:

נוסימן נו
ע"ד אכילת שמנים ממיני קטנית בפסח. יבאר דבלא התרה א"א להקל כלל. והתרה ל"מ מכמה טעמים. ובשעה"ד לעניים יש להקל באופן שיחממו המיני קטנית בתנורים חמים עד שיהי' כאפויים וע"י לתיתה בורתחין:

נזסימן נז
חטים שיש עליהם חשש ס' קלוי. אם יוצאין בהם י"ח מצה. (א) יבאר דקלוי לא דמי לחלוט רק לנילושה במ"פ ואין יוצאין בה לדעת המ"א סי' תע"א ססק"ה. (ב) והוא מד' הה"מ פ"ה ה"ה בהרמ"א ב' הירושלמי. אבל יש חולקין ע"ז. וראי' לדבריהם מהא דהחולץ ד"מ דפליג אירושלמי. מיהו בפסחים ד"מ משמע כהירושלמי. (ג) והא דהחולץ יש לתרץ ומ"מ יש לדחות. (ד) ראי' להירושלמי מהא דלא תני רבוכה במשנה פכ"ש דל"ה א'. ויש לדחות. (ה) יצדד להקל ע"י תערובות עם קמח אינו קלוי. (ו) יבאר דאין לחוש למה שהקאצערע שהגיסו בה החטים הי' טופח מזיעת החטים:

נחסימן נח
א' מצא חטים שלמים בג' חתיכות עיסות. ויש אנשים שלא מצאו כלל. ויש שמצאו רק אחד אחד. יצדד להקל. ואף בתבשיל לזקנים. ולא ישהו שיעור מיל:

נטסימן נט
ע"ד המ"א רסי' תס"ז ב' הטור:

ססימן ס
במ"ש המקו"ח סי' תס"ז. דכשמוכרו לא"י ה"ל כמבטל איסור לכתחי'. לא משמע כדבריו מהא"ז ומהתה"ד סימן קע"ח ותוס' נדה ס"א ב' ופשט הגמ' בכמה דוכתי. וכ"מ בד' האחרונים:

סאסימן סא
ישראל א' קנה חטים משר א' ואח"כ קנה ממנו עוד ישראל מצבור א' שקנה הראשון ואמר לו השר שהם לתותי' ועד לא נודע אפה מזה הראשון מצות ואח"כ אפו בכלים שלו ששה אנשים אחרים והכלים היינו מרדות וקאצעלקעש. ובכלים אחרים של ששה אנשים הנ"ל אפו עוד אנשים אחרים. מהו דין של כל א' מהמצות הללו. השיב לאסור המצות שאפה הראשון. אמנם המצות שאפו בהכלים יש להתיר רק ליטול מצות כמנין הקעצילקעש והמרדות ולאוכלן קוה"פ:

סבסימן סב
בתולה בת יב"ש ויום א' חולשת המזג ואין לה ב' שערות. אם להאכילה פ"ש ביוהכ"פ ומצדד להקל:

סגסימן סג
יולדת ז' בתשרי בזמן המנחה. יצדד להקל פחות מכשיעור לרכה וענוגה:

סדסימן סד
נידון אתרוגים המורכבים. (א) דעת הר"מ אלשיך בתשו' סי' ק"י. ושמזה תשובה למ"ש הט"ז סי' תרמ"ט סק"ג. (ב) דעת המג"א סי' תרמ"ח סס"ק כ"ג דלא מקרי אתרוג כלל. ומתרץ קושי' הח"מ עליו. (ג) ויבאר דבריו ומסיק להחמיר:

סהסימן סה
אתרוג שנשכו אדם ונחסר בחוטמו. ועי"ז נשתנה מראיתו ג"כ ללבן כמו בשר האתרוג. השיב להחמיר:

סוסימן סו
אתרוגים שיש להם בהפטמא נקב מפולש. השיב להקל:

סזסימן סז
בענין הדלקת נ"ח אם מימין לשמאל או להיפך:

סחסימן סח
שבת שחל להיות בחנוכה היאך יקרא המפטיר:

סטסימן סט
(לסי' ב). כנראה תשלום הנדפס בפס"ד בתחילתו ע"ד ענין גילוי הראש.

עסימן ע
(לסי' ח). אמירת ברכי נפשי בשעת בדיקת הציצית. הכוונה בהתעטפו. העטיפה והברכה מעומד. ילפינן מקרא דבקמה וציצית. שקולה כנגד כל המצות. בדיעבד יצא בישיבה. לשון עיטוף שייך גם על ט"ק. טעם שמברכים על ולא בלמ"ד. מ"ש בסידור יניחנו רחבו לקומתו יש לגמגם ולכן נ' שיברך בעודו מעוטף וילבישו תיכף על גופו.

עאסימן עא
(לסי' יד). השלמה לחאו"ח סי' ג. ברכה על טלית שאולה. בגדי כהונה לכהנים אם הותר שלא בשעת עבודה. ישוב להרמב"ם מהשגות הש"א בעידן עבודה הותרה לגמרי ולא ע"ד אתי עשה כו' ולכן מותר לכה"ג כל השנה אף שאפשר בכהן הדיוט, ואם יש שהות בין קרבן לקרבן א"צ לפשוט, ואז יכול להקריב גם קרבנות הספיקות.

עבסימן עב
(לסי' לב). בב"י שהקלף היינו שגוררים כל הדוכסוסטוס, מכ"מ מוכח דהיינו אפי' בנשאר קצת מהדוכסוסטוס. גם יש לצרף סברת האומרים דקלף לצד בשר. ועפ"ז יש להקל בתפילין הנכתבים אותיות מהן על מקום שנקלף בקל שזהו סימן אצל הסופרים לדוכסוסטוס.

עגסימן עג
(לסי' לב). - כנראה הוא קיצור שו"ת או"ח סי' יח. - תפלין אשר הכף פשוטה מרובעת למעלה. יוסיפו דיו ויגררו אח"כ.

עדסימן עד
(לסי' לב). שלא כסדרן דפסול בתפילין מנ"ל.

עהסימן עה
(לסי' קמג). ס"ת שנחלקה לשנים במקום התפירה והורה המ"ץ לברך עלי' כיון שאותו חומש הי' שלם. והביא הוכחות מרובות דחסר יריעה גרע מקריאה בחומשים. ומ"מ בדיעבד יש על מי לסמוך מאחר שהשעה הי' נחוצה.

עוסימן עו
פס"ד או"ח סי' קמג.

עזסימן עז
(לסי' קנג). בהכ"נ של יחיד שרוצה לעשותו בית דירה. השיב להתיר דוקא ע"י מכר ושישאר עכ"פ חדר אחד שיתפללו בו.

עחסימן עח
(לסי' קנג). מכירת והחלפת ביהכ"נ שנשרף.

עטסימן עט
(לסי' קנג). בהמ"ד של אנ"ש שהחזיקו בו אנשי העולם וחזרו ונכנסו בו אנ"ש. ד"א קדמה לתורה. אולי נתייאשו. חסיד שמביישין אותו ושותק.

פסימן פ
(לסי' קנג). בענין הנ"ל. בהכ"נ מקדש מעט צריך להתרחק מהמחלוקת. סוגיא דיבמות צו.

פאסימן פא
(לסי' רד). סיום שו"ת או"ח סי' כו. נובלות - פירושן וברכתן. הענבים שמסירים מהאילן בעודם בוסר.

פבסימן פב
(לסי' רד). ע"ד יין צמוקים אם יש ממש בחומרא שיהי' ג' ליט' לחצי טאפ. בבכ"ש א' מששה. בתו"ש הקיל. גם לח"צ י"ל דהיינו דוקא לנסכים ולקידוש יודה מהרי"ל הביא ראי' מלשון מעצרינן שברי"ף. וי"ל שאעפי"כ מתערבין עמהם המים. להחמיר לעצמו ולהקל לאחרים.

פגסימן פג
(לסי' רד). עוד בענין הנ"ל:

פדכיון שמערבין דבש דבורים כו' שמא עיקר הטעם מדבש. ראי' מקונדיטון דרק שליש יין ומברכין עליו בפה"ג. מ"מ שמא הכא שאני דשמא לולי הדבש לא הי' בו טעם יין. וע"כ צריך שיהי' בהצמוקים רוב וכדי ליתן טעם יין לגבי הדבש.

פהסימן פד
(לסי' רי). שיעור רביעית.

פוסימן פה
(לסי' רלו). נוסח אשכנז ונוסח ספרד בביהכ"נ אחד. ברכת יראו עינינו.

פזסימן פו
(לסי' רמג). שכיר לימים קצובים המלאכה קנוי' לו, ומשום שכר שבת אין לחוש.

פחסימן פז
(לסי' רמג). בית שהתנדב האדון לבנות בקבלנות במקום שהמנהג בקבלנות, אם מותר להניחו לבנות בשויו"ט. מהר"י הלוי אוסר. ר"ת מתיר קבלנות דבית. ר"י וסיעתו דיאמרו שכירי יום הם ואסור משום מ"ע, ופי' הב' דיאמרו שכ"י מותר ונפ"מ בין ב' הפי' במקום שהמנהג בקבלנות. וגם בדעת הר"מ בתוס' י"ל דהיינו מטעם שמא יאמרו, וא"כ במקום שהמנהג בקבולת מותר. ומ"מ המנהג פשט לאיסור. ומ"מ בשר נ' דמותר, ובפרט כשבונה משלו ואינו דומה לשכ"י. ואם מסייעים בעצים כו' מדי יום אסור לכ"ע מדינא.

פטסימן פח
(לסי' רמג). מי ששכר נהר לצוד דגים ושוכר פועלים באריסות. כשנותן מעות עבור חלקו א"ז אריסות וקיבולת אסור מפני מ"ע אף שדרכם בקבלנות. וע"כ אין היתר אא"כ שיהי' הברירה ביד הא"י לקבל דגים בחלקו או המעות.

צסימן פט
(לסי' רמד). יהודי קיבל לשרוף יי"ש אצל אדון וליתן מכל פוד כו"כ יי"ש, והערלים והעוזרים של האדון. כיצד ינהוג בשבת ופסח, יכול להשכיר לשבת והו"ל כמוכר ההורמנא ומה שקנה מכר. ויכול להסתלק מדשלב"ל. ועד"ז לענין פסח. וטוב שיתנה תחלה עם השר שיוכל למכור על שויו"ט.

צאסימן צ
(לסי' רמה). מחזיקי הפאצט איך למצוא היתר שהא"י יעבוד בשבת. שישכיר לישראל עם גוי בשותפות ויתנו בשעה שמשתתפים שבשבת שייך רק להגוי. ואח"כ יחזור ויקנה חלק הישראל. עצה ע"ד המספוא, ושלא יהי' בזה משום מ"ע.

צבסימן צא
(לסי' רמה). השלמה לחאו"ח סי' לא רחיים בתוך חצירו אין היתר מכירה לעשות מלאכה בשבת. הערמה גמורה לא מהני בדאוריי'.

צגסימן צב
(לסי' רמה). קאנטראקט למחזיק הפאצט.

צדסימן צג
(לסי' רעו). עכו"ם הוסיף לצורך ישראל על הנר שדולק כבר ונכבה נר הראשון אי מותר לישראל ליהנות ממנו. תלוי אם אפשר לעמוד על התחלת זמן פסיקת ההיתר.

צהסימן צד
(לסי' שלא). בן שמונה שגמרו שו"צ פסק בשו"ע שמלין אותו בשבת, אבל לדעת הרי"ף וכ"פ אין מלין אותו בשבת, וכן בספק בן ז' ספק בן ח'.

צוסימן צה
(לסי' שמה). פלטיא שיש לה ד' מחיצות ובכל צד מבוי י"ו אמה אינו רה"ר מדאוריי'.

צזסימן צו
(לסי' תלא). טעם תקנת בדיקת חמץ. חיוב ב"י בחמץ אינו ידוע.

צחסימן צז
(לסי' תלו). מהדורה נוספת מסי' מז, בענין בדיקת חמץ במקומות הנמכרים.

צטסימן צח
(לסי' תמג). שכח למכור חמצו ובכלל זה יי"ש, אין שום צד להקל אפי' בה"מ ואפי' בחמץ דרבנן אחר חצות, רק גבי קידושין י"א דהוי ס"ק.

קסימן צט
(לסי' תנ). ישראל שנשכר לעשות יי"ש לשר ע"מ שהישראל יקבל גם ב' חביות חומץ. אבל השר לא רצה לתת. ואחר חה"פ קיבל הישראל החומץ. יש לחלק מדין גוי שאפה חמץ בתנור ישראל שאם אחה"פ הביא הגוי בשכרו מהככרות אסור בהנאה. כי התם קנה הככרות בפסח. ועוד טעמים להקל.

קאסימן ק
(לסי' תנ). שפחת ישראל לקחה באחש"פ חמץ הנמכר ועשתה ממנו שאור שלא בידיעת הבעה"ב. יש שליחות לעכו"ם לחומרא ואף בלא ידיעתם י"ל להערמה. בפרט בחמץ ישראל הנמכר בפסח. וגם שמא חצרו קונה לו אף ששכורה לגוי. והיא מהדוב"ת מסי' נ.

קבסימן קא
(לסי' תנא).שייך לשו"ת או"ח נא-נב. ע"ד האיסור להגעיל כלים של בית עשיית יי"ש.

קגסימן קב
(לסי' תנא). בענין הנ"ל.

קדסימן קג
(לסי' תנא). בענין הנ"ל.

קהסימן קד
(לסי' תנא). בענין הנ"ל.

קוסימן קה
(לסי' תסב, תנא). ביאור דברי שו"ע רבינו דעיסה שנתחמצה ע"י שמרי יין שנתייבש בתנור ה"ז חמץ גמור. כיון דאין עליהם תורת יין לגבי יי"נ, ואף דא"ז גם מים מ"מ מים לאו דוקא וביאור דבריו גבי זכוכית די"א דאין הגעלה מותרת אף שנשתמש בכבישה, וגבי כ"ח פסק דמהני הגעלה כשנשתמש ע"י כבישה. דדיעות חלוקות הן, בדיעבד להקל לכתחלה להחמיר. גבי זכוכית מהני מילוי ועירוי משא"כ בחרס.

קזסימן קו
(לסי' תס"ז). חטה שנמצאת בכלי שהדיחו תרנגולת אמרינן כאן נמצא כאן הי'. טעם דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא אזלינן בתר חזקה קמייתא.

קחסימן קז
(לסי' תסז). במגן אברהם סי' תס"ז סי"א ס"ל דלא מחזיקינן איסורא ממקום למקום. וחלקו עליו בשו"ת ושב הכהן והמק"ח. חקירה בזה.

קטסימן קח
(לסי' תקנ"א-ד). הנהגות עט"ב ט"ב, ומר"ח מנ"א בכלל, בשעת הסכנה מהחולי. שיעור כדי אכילת פרס (בהערה ג"כ ע"ד שיעור כגריס).

קיסימן קט
(לסי' תקנ"ד). ע"ד תענית ט"ב תר"ח הנהגות בעת הסכנה מהחולי. (אולי הוא קיצור משו"ת שלפ"ז).

קיאסימן קי
(לסי' תקנ"ד). על אודות ט"ב בשעת הסכנה מהחולי. אופן האכילה. ע"ד קריאת ויחל ואמירת עננו.

קיבסימן קיא
(לאו"ח סי' תרטו). ע"ד הקרי שאירע לא' ביוהכ"פ, מי שיוכל להיות שמצדו באה לו אינו בכלל הנאמר ע"ז בגמרא. דוגמא לדבר מענין תענית חלום.

קיגסימן קיב
(לסי' תרעו). הדלקת נ"ח מימין לשמאל ויזהר שנר הימני יהי' סמוך לו ולא יעבור על הנרות. לכאו' מאחר דיד מרגל לא ילפינן יתחיל לר"י מקרן מזרחית דרומית. וי"ל דע"כ צריך להקיף ברגלו כדי שיהי' סמוך ותהי' הנתינה כהוגן.

קידסימן קיג
(לסי' תרפב). אם לדלג ועל הנסים כדי לענות קדושה ומודים. אם דוחין מצוה קלה מפני חמורה העתידה לבוא. אם קדושה דאורייתא.

קיהסימן קיד
(לסי' תרצב). בסדר קריאת המגילה לברך שהחיינו אף ביום. שהחיינו מותר לברך אף במקום ספק. הגהות לשלחן ערוך

קיוסימן קטו
הגהות לשו"ע או"ח ונ"כ.

קיזסימן קטז
הגהות לשו"ע רבינו הגדול חלק או"ח.