Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Choshen Mishpat·Indexesשו״ת צמח צדק·חושן משפט·מפתחות

אמפתחות
(לסי' ד'). בדיני תפיסה. (א) תפיסה בפקדון ע"י התובע ואם מחוייב להשליש. (ב) תפיסה מהשליח שפשע לא מהני. סטראי. (ג) חלוק תפיסה משליח או ע"י הנפקד. (ד) דבר הגורם לממון ודינא דגרמי. (ה) תפיסה אי הוי כלכתחילה. גרמא בנזקין. השלשה בב"ד:

בסימן ב
(לסי' ד'). החוכרים מבעה"ב אם יכולים לומר קי"ל כפלוני כדין קהל. חוכר המסים אם חשיב מוחזק. (א) מתי חשיבי קהל או מלך מוחזקים. (ב) חלוק חזקה דמסים וחזקה לענין בכורה. עכשיו שאני דכל המסים מוטלים על הממון. (ג) שני טעמים על שהמלך חשיב מוחזק. חזקת משכיר עדיף מחזקת המלך. (ד) משכיר יכול לאסור בקונם על השוכר משא"כ בעל הטסקא. (ה) גם בספק אם סילק הטסקא הרי הספק על המעות וצריך להניחו קודם נתינת הטסקא וירד אקנין הגוף לעולם משא"כ בשוכר. (ו) חזקת השר בעל המס תלוי בזה אם יכול להיות נחית ומזבין מנפשי'. (ז) חכירה למכירת יי"ש ושכר אם חשיב מוחזק בקרקע או מטלטלין:

גסימן ג
(לסי' י"ב וי"ג). בג' פשרנים אם הולכין אחר הרוב. מסיק דבעינן דעת כולם ואפילו בזבל"א וזבל"א ושליש. וי"ל דתליא בפלוגתת הרמב"ם והטור. ובספק לא אזלינן בתר רובא ובפרט שבנדו"ד יש עוד טעמים שסילק א"ע הבורר, שכנגדו ביטל הפשר, שהטעוהו ועוד:

דסימן ד
(לסי' י"ב וי"ג). שנים שנתרצו על פשרה, ואח"כ חזר בו התובע. כח השליש:

הסימן ה
(לסי' י"ג). אחד מהבוררים אין יכול לשאול ושליש צ"ע:

וסימן ו
(לסי' למ"ד). אם מיישבין דברי העדים שלא יכחישו זא"ז ומוציאין ממון מחזקתו עי"ז. (א) פלוגתת הסמ"ע והט"ז בזה. חילוק בין אם כוונו כבר עדותן בשאר דברים א"ל. בספק בעדים עצמן אוקמינן אחזקתם אף שאח"כ יוציאו עי"ז ממון מחזקתו. (ב) ראי' שדנין הדין כמו שהוא עכשיו ויומשך מה שיומשך. (ג) אם גם כשתהי' נפ"מ בדיני נפשות כן הוא או ד"נ שאני. (ד) דין מקוה שנמדד ונמצא חסר אינו דומה לנדו"ד. (ה) כשרות מקוה נוגע רק לענין טבילת טמא. משא"כ עדים שנפ"מ ג"כ לפוטרו ממון. (ו) חזקה דגופא וחזקה דדינא. מיגו מאיסור לאיסור, משא"כ ממעשה לאיסור:

זסימן ז
(לסי' ל"ד). אם נפסל לעדות בשבועת שקר שאינה של ממון:

חסימן ח
(לסי' מ"ב ור"ז). ביש לפרש לשון צוואה בב' אופנים, כדי שלא יתבטל אמרינן יד בעל השטר על העליונה. חלוק בין שטר גמור לשטר הודאה. בלשון צוואה:

ט(א) אין מוסיפים בדברי שכ"מ. ידור פלוני בביתי אי הוי דבר שיש בו ממש. (ב) זאלאג הוא שעבוד בגוף הבית ואלים כחו וגם לא הוי קנין דברים. בגוף, בן חורין אין שייך קנין, לבד עבד עברי, רק שעבוד. (ג) רביעית מהזאלאג פי' רביעית מהשעבוד ולא מהנייר. (ד) ע"י קנין מפרשין לשונו באופן דמועיל. שלא יהי' קנין דברים אם צריך מעכשיו נוסף על הא דקנו מידו. (ה) כיון דנתן בעין יפה מתקנינן גם לשון גרוע וכן באומר על מנת. (ו) לשון השטר באופן היותר מועיל וע"ז חתמו העדים ה"ז עדות והודאת בע"ד שהי' קנין גמור. היכא דגמר בכל לבו מהני בכמה ענינים. דין גוד או אגוד ביורשין בירושה סתם ובפירש האב:

יסימן ט
(לסי' נ"ב). שטר שנקרע פסולו משום שמא פרעו ולא משום דמתכוון לבטלו. איזה קרע פוסל:

יאסימן יוד
(לסי' ס"ב). שמעון הנושא ונותן בעסק ראובן, ולוה על העסק ומת קודם זמן הפרעון, וראובן טוען שמא נפרע מן העסק. הנו"נ בתוך הבית יש לו דין שליש. העסק נשתעבד לההלואה וא"כ הו"ל תוך זמנו:

יבסימן יא
(לסי' פ"ב). בטענת אמנה ורבית אם משביעין את המלוה הוא מחלוקת הגאונים. מיגו לחייבו או לפטרו משבועה. חלוק באמנה:

יגסימן יב
(לסי' פ"ז). בנשבע ונוטל אם עד המסייע פוטר משבועה. (א) מחוייב שבועה וא"י לישבע אם שכנגדו נוטל בלא שבועה. אם תקנו שבועה במקום דאנן סהדי. (ב) ע"א דנסכא דר"א מה היתה עדותו. (ג) נפ"מ בין פרש"י ותוס' בסוגיא דנסכא דר"א אם יכול לחזור ולטעון, באינם יכולים שניהם לישבע אם הע"א מיקרי קם לממון. ע"א רק מחייב שבועה ואינו פוטר. מיגו עדיף מע"א ובכ"ז לא פטיר משבועה וא"כ כ"ש ע"א. נפ"מ דרש"י ותוס' הנ"ל הוא מחלוקת הרמב"ם ורשב"א. גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם ולא מטעמי'. משבועה לפטור אם מקרי מחיוב לפטור:

ידסימן יג
הערות לסי' פ"ט-צ':

טוסימן יד
(לסי' ק"ה). שמעון לוה מעות ראובן שלא כפי היושר ובמותו צוה לשלם לראובן קודם לשאר הבע"ח ראוי להקדימו מפני כמה טעמים:

טזסימן טו
(לסי' ק"ח ורכ"ז). שותפין שהתחילו בחלוקה ומתו. אפטרופוס שנתאנה. פרטים בדין אין אדם מוריש שבועה לבניו:

יזסימן טז
(לסי' ק"ח). יורשי המלוה אם נפרעים מערב קבלן. (א) נפרעים ושאני ע"ק מערב. (ב) דעת הריטב"א דאין נפרעים (ג) בכ"מ משמע דנפרעים. (ד) טעם לדעת הריטב"א:

יחסימן יז
(לסי' ק"ך). בנו של המוכר, הנושא ונותן אצלו, שאמר ללוקח הריני כאלו התקבלתי ממך, אם חייב הלוקח לשלם. חילוק בהחזרת מלוה פקדון או שאלה. כיון שלא סילק במזומנים לכ"ע חייב לשלם:

יטסימן יח
(לסי' קכ"ח). פורע חובו של חברו אם מחוייב לשלם. (א) מבריח ארי שלא מרצונו ואית לי' פסידא חייב לשלם. (ב) הדין ביש טענה לחברו, חוב גמור, יש גילוי דעת שרוצה לפרוע. (ג) גילוי דעת כשזה נהנה וזה לא חסר ג"כ מהני. (ד) אם חייב גם ביותר ממה שגלה דעתו. מה נק' ברי הזיקא:

כסימן יט
(לסי' קכ"ח). לענין פורע חובו של חברו. בברי הזיקא אם מבריח ארי בעלמא הוא וכן אם יכול להציל ע"י הדחק. בבע"ח צ"ע אולי לעולם אין ברי הזיקא:

כאסימן כ
(לסי' קכ"ט). שמעון התחייב לראובן בשטר עסקא ע"ס צ' רו"כ, על שלשים מהם נתן לוי לשמעון צעטיל מיהודא, אבל יהודא לא שלם לשמעון, וראובן תובע משמעון כל הסכום. (א) חיוב שמעון עדיף גם מחיוב ערב קבלן. דין מחייב עצמו בשטר אף שאינו חייב לו מעיקרא. (ב) אם כותב שמחוייב מכבר לכ"ע מחוייב. קנין אודיתא. (ג) בשטר עדיף ממעמד שלשתן וגם קנין לא בעי:

כבסימן כא
(לסי' קמ"ה). ביש עד אחד שאכל ג' שנים אם צריך לישבע. עד המסייע אם פוטר מהיסת:

כגסימן כב
(לסי' קנ"ג). מיצר הכתוב בשטר מן קרן מזרחית דרומית של בית מודדין ממחיצת הבית ולא ממחיצת הגג:

כדסימן כג
(לסי' קנ"ו). המוחזק הוא ואביו במכירת יין ומשקה ובא א' ורוצה לעשות כזה. מדינא א"י למחות בידו. אבל כופין אותו על לפנים משוה"ד בדברים:

כהסימן כד
(לסי' קע"א). אם דינא דגוד או אגוד ישנו בנשתתפו לדעת. (א) כמה מהראשונים ס"ל דל"א גוא"א בנשתתפו לדעת. (ב) קשיא על הרמב"ם דלא ס"ל כן. (ג) אפ"ל דקודם השכירות לא שייך דין דגוא"א כלל:

כוסימן כה
(לסי' קעה). השאלה חסרה. בענין טעות בגורל אם בטל הגורל. ברשות השליש מי הוא המוחזק:

כזסימן כו
(לסי' קע"ו וקפ"ג). מקבל עסקא לקנות חטים והוסיף ולקח ג"כ בהקפה, למי שייך ההקפה. (א) לפירש"י תלוי בדעת המוכר ויחלוקו. (ב) דעת ר"ת. לכ"ע הקפה דומה לדבר שאין לו קצבה. (ג) אף את"ל דדמי ליש לו קצבה חולקים לאמצע ממש. (ד) לפרש"י כיון שאמר בפירוש שלוקח לעצמו י"ל דכולו שלו. (ה) אבל לדעת רוב הראשונים גם בזה חולקין. (ו) משו"ת הרמב"ן אין ראי' לנדו"ד. (ז) דעת העט"צ. מוכס שמחל לאחד מבני חבורה. (ח) חלוק דמוכס ונדו"ד. גם מה שמשך לא מהני. גם בעינן עדים שאמר שלעצמו קונה:

כחסימן כז
(לסי' קע"ו ור"ז). שני סרסורים שהתנו ביניהם על שכר הסרסרות וחזר בו אחד מהם. (א) הנהו טבחי דאתני בינייהו נתחייבו מדין ערב. (ב) עוד טעם דבההיא הנאה דצייתי אהדדי מקני. (ג) חלוק דמגבי' מציאה לחברו, שותפין אומנין. (ד) דעת הרמב"ן. אם נאמן כשאומר לעצמי זכיתי. (ה) דעת הרמב"ם. (ו) לשיטת הרמב"ם איך הדין באומנין שהתנו ביניהם ואח"כ חזר בו א' מהם. (ז) כיון שלא פירש בתחלת המלאכה - ע"ד תנאו הראשון עושה. (ח) אין כאן דין אסמכתא. בנדו"ד לכ"ע תנאן קיים:

כטסימן כח
(לסי' קע"ח). שותף שמחל לו השר האורענדע. (א) מחלק בין מחילה קודם הפשרה או לאחרי', ע"פ בקשתו או מעצמו. (ב) וכ"ז במסים אבל באורענדע יש לחלק. (ג) מחילת השר מהני. גדר שותפות הקהל בביתו:

לסימן כט
(לסי' קפ"ב). שליח ששנה מדעת המקבל אם חייב לקבל מי שפרע. מקח ע"י שליח מתבטל בקל יותר מע"י עצמו. בשנוי גמור שליח משלם ומעשה קיים:

לאסימן ל
(לסי' קצ"ה). אם מהני קנין סודר בקנה לאחר זמן, במעכשיו ולאחר ל' יום. דעת הרמב"ם דקונה גם בלא מעכשיו. ק"ס עדיף ממשיכה. שעבודא דשואל מתי מתחיל. ק"ס אם הוי ככסף. אם מהני חזרה בנדו"ד:

לבסימן לא
(לסי' קצ"ה). קנין סודר אם קונה במקום שכותבין שטר. (א) חזקה אי קונה בלא שטר. (ב) קנין בלא שטר אי קני. (ג) באיזה קנין כותבין שטר בלי רשותו. (ד) דעת העטור ובה"ג דק"ס קונה בלא שטר. (ה) דעת הרי"ף הרמב"ם וכו' בזה. קנין ממש וקנין בשטר. (ו) מסיק דק"ס קונה בלא שטר ואפילו קיי"ל אין אומרים. (ז) מתרץ מה שיש להקשות ע"ז. חלוקי קנין כתובה משאר קנינים. ס"ס לא מהני להוציא ממון:

לגסימן לב
(לסי' קצ"ה ור"ו). ראובן התחייב לב"א בקשורי תנאים סך מסוים מפני שקבל מאבי' מעות להיתר עסקא. כן צווה לפני מותו שיעשו הנשואין מנכסיו ואח"כ יחלקו היורשים בשווה. (א) ההתחייבות היא קנין אתן כן י"א דבמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים. אבל י"א דקנין אתן מהני. ובפרט דעתה כותבים בתנאים לשון חיוב. (ב) גם טעם הב' י"ל דאין שייך כאן. אך צ"ע אם נקרא נגמר חיובו. (ג) שעבוד דאקני יכול לחזור קודם שקנה מפני שהשעבוד חל על ההלואה וגם לא כתב חיוב, משא"כ בנדו"ד. (ד) דעת מהרי"ט דקנין דתנאים ראשונים איתנהו בחזרה. הפוסק מעות לבתו אם קנתה הבת. (ה) אבל הריב"ש ומהריב"ל חולקין אמהרי"ט. אומדנא אין שייך בנדו"ד. (ו) י"ל דכונת ראובן למעט חלק הירושה והטור והרמ"א ס"ל דיכול. (ז) דעות ופרטים בדין ממעט חלק פשוט בירושה. (ח) פי' לשון צוואת ראובן:

לדסימן לג
(לסי' ר'). קבלה ברשות המופקדים דקנה טעמי' מאי. ברשות המוכר. (ב) חצר שליח לקבלה אם קונה. ברשות המופקדים אי בעי קנין. הנפקד עצמו א"צ קנין:

להסימן לד
(לסי' ר"ז). בדיני תנאי, קודם למעשה, כפול, תנאי לעכב:

לוסימן לה
(לסי' ר"ז). אומדנא דמוכח דלא בעינן גילוי דעת אם יש לחלק בין מתנה למכר דיש דעת אחרת. פלוגתת הפוסקים וסברותיהם בזה:

לזסימן לו
(לסי' רל"ב). לוקח שמכר מקחו לאחר שידע שיש בו מום ותובע מהמוכר הפחת. מכרה לא מקרי נשתמש בה ואדרבה ה"ה כמשיב אבדה וא"כ המוכר נותן לו הפחת. מהוצאות ההולכה פטור:

לחסימן לז
(לסי' רל"ז). שנים הכינו אפר לעשות ממנו פאטאש ובא השלישי וחכר מהשר הפטאשניע בתנאי שזולתו לא יוכל להתעסק בזה. (א) במה שחכר אין איסור משא"כ בתנאי אולי אפ"ל דין עני המהפך. (ב) מחלק בין אם האפר הוא רוב הצריך להפטאשנייע א"ל. (ג) מה שהתנה שלא יקנה איש אחר אפר עשה איסור. וצ"ע אם שייך בזה דינא דמלכותא:

לטסימן לח
(לסי' ר"מ). שתי צוואות א' בלה"ק וא' בערכאות לא אמרינן ביטל שני את הא' וגם הב' בטל משום שנכתב בל' ירושה:

מסימן לט
(לסי' רמ"ג). השאלה לקמן סימן עד, וסיומה לקמן סימן פא. מתנה מרובה לעני אי הוי נדר. דורון או צדקה. השוכר את העני אם יש בזה צדקה ונדר. אין לתפוס פקדון על השכירות ואין בזה ענין של קנין:

מאסימן מם
(לסי' רס"ז). לענין שבועה במוצא מציאה (א) ברי דטענת שני כיסין מצאת אינה כטענת ברי דעלמא, כיון דבאה רק ע"י אמירת הנתבע שמצא מציאה. (ב) ברי מצד טענת אביו. (ג) אם מדינא יש שבועה במוצא מציאה, דעת הרשב"א והתוס'. (ד) טעם הפטור דמנה לאבא בידך אין לך אלא נו"ן. (ה) בתמים דעים מפרש שני כיסין בראה אצלו וא"כ הוי ברי גמור:

מבסימן מא
(לסי' רע"ז). הבת נוטלת חלק בכורה אפילו בנכסים שבאו לזקנה אחר מיתת אבי' הבכור:

מגסימן מב
(לסי' רפ"ב). אעבורי אחסנתי אם שייך בנותן מחיים:

מדסימן מג
(לסי' ר"צ ורכ"ז). אפטרופוס שחלק לקטן בין האחים וכשהגדיל מוחה בטענה שהיתה כאן אונאה. מי הוא ב"ד על היתומים ואם הם בע"כ של היתומים. בירור החלקים אם תלוי בב"ד או באפטרופוס. אם רשאים למכור מטלטלין. מה נכלל במטלטלין. באונאה אזלינן בתר שעת חלות המקח, או שעת קיום התנאי שלא יחזור בו, או בתר שניהם. שתיקה לא הוי כמחילה כשמכרו אחרים, ובפרט כשבשעת המכר הי' קטן:

מהסימן מד
(לסי' של"ג). השכיר שלא התחיל במלאכה אם יש לו תרעומות על בעה"ב. דעות ופרטים בדין השוכר את האומנין והטעו באם מוצאין להשכיר עצמן, הלכו דוקא א"ל:

מוסימן מה
(לסי' של"ד ושי"ב). שוכר שמת בתוך זמן השכירות אם היורשים משלמים בעד כל הזמן. אם שכירות ליומי' ממכר הוא לכל דבר. אם המשכיר הוא כפועל. חלוק בין הפסיד המשכיר או לא. קנין אם מהני בפועל, אומן, קבלן, משכיר וטעם הדבר. חילוק באומדנא בין מוכר ללוקח:

מזסימן מו
(לסי' שנ"ו). אחד שהכירו בידו גניבה אם כופין אותו להראות הגנב ואם מחוייב לשלם. (א) מחלק בשנים שהזיקו בין אם כל אחד יכול לעשותו בפ"ע א"ל. (ב) דוחה החילוק בין שנים שגנבו לשנים שהזיקו. (ג) י"ל דשנים שגנבו ערבאין זל"ז משום דכל אחד גורם בהיזק חברו ג"כ. (ד) שנים שגנבו תלוי בפלוגתא אבל בשולח לגנוב י"ל דפטור. (ה) אם צריך להחזיר לאחר יאוש ובלי דמים. אם מחוייב להראות הגנב במקום סכנה:

מחסימן מז
קיצור התשובה שלפ"ז. חלק שני:

מטסימן מח
(לסי' ד וקעח). יחיד שמחל לו השר החכירה. קהל אם יכול לומר קי"ל נגד היחיד. ב' טעמים שהקהל נקרא מוחזק. חלוק דאורענדא ומסים. חלוק בין מתנה להפרדה בעלמא:

נסימן מט
- המשך לתשובה הקודמת במה שהקשה עלי' השואל. (א) במה המלך חשיב מוחזק. לענין בכורה. (ב) טעם שהמלך חשיב מוחזק. חזקת משכיר. (ג) שר לא חשיב מוחזק. (ד) מתרץ קושיות השואל (ראה ג"כ לעיל סי' ב', כ"ח):

נאסימן נ
(לסי' ז). רב וגדול העיר אם יכול להתדיין בפני ג' לומדים מעיר זו או שבעל דינו יכול לומר שכל בני העיר אוהביו. - מסיק שאין חוששין לאהבה כזו וראי' מכה"ג ומלכי בית דוד שדנים להם. עוד בענין הנ"ל:

נבאם ת"ח גדול העיר יוכל להתדיין בעירו. לקס"ד זה בורר לו ב"ד א' כו' קשה אמאי דחיק לאוקמי בערכאות או שני בתי דין בעיר א', לוקמא באלם דמוציאין. וש"מ דאין מוציאין אף באלם. ומ"ש רמ"א דמוציאין י"ל דהיינו ברחוק רק ג' פרסאות. ת"ח אין לו דין אלם מכמה ראיות. עד"ז גבי עדות דת"ח אין לו דין אלם. מ"ש הכנה"ג והאו"ת דגדול בחכ' ומעלה יש לו דין אלם עכצ"ל דלאו גדול בתורה קאמר. וגם בזה נ' מהח"צ שחולק. ראי' ממלכי בית דוד שדנין אותם כיון שנכנעים לד"ת:

נגסימן נא
(לסי' יג). בורר השואל דינו לאחר אפשר להשיב רק כשב' הבוררים שואלים:

נדסימן נב
(לסי' לא). הערה ממשנה פ"ח דבכורות:

נהסימן נג
(לסי' עב). מלוה על המשכון וקבע זמן והעביר הזמן ולא פרע ונאבד או נגנב, י"ל דאחר הזמן כלתה חיוב שמירתו. ופרוטה דר"י בטלה לגבי הפסד ביטול מעותיו. בפרט להטעם דמיחשב ש"ש על המשכון שע"י בטוח במעותיו היינו דוקא על הזמן שרוצה בהלוואה:

נוסימן נד
(לסי' עז). ראובן ושמעון שותפין ולוה שמעון מלוה על וועקסיל של ראובן לצורך אכסניא. ונפסד כל הסחורה ורוצה שראובן ישלם מביתו. ג' טענות שמעון והמענה עליהם:

נזסימן נה
הערות לסי' עט-ק.

נחסימן נו
(לסי' פא). בענין טענת השטאה והשבעה. רש"י ס"ל ג"כ כתוס' ורא"ש דהשטאה שייך רק ע"י תביעה. ובהשבעה לתוס' ורא"ש דוקא שלא ע"י תביעה. ברש"י אין מבואר. גם אין מבואר אי טענינן לי' טענת השבעה.

נטסימן נז
(לסי' קח). עמ"ש בתשו' מהר"א ששון שטענינן ליתומים של ר' אהרן שפרע חובות אחיו ר"ד עבור שותפות הבתים וחנות הרבה יותר מדמיהם. דלכאורה כיון שר"א אינו מוחזק בהבתים וחנות לא מצי טעין כן וא"כ ה"ה ליתמי לא טענינן:

ססימן נח
(לסי' קח ורכז). שותפין שהתחילו בחלוקה ומתו, ומכר האפוטרופוס הבית ונתאנה. דוקא במוכר לצורך חוב ישנה דיני הכרזה. פרטים בדין אין אדם מוריש שבועה לבניו:

סאסימן נט
(לסי' קכט). התשובה הקצרה דסי' כ דלעיל:

סבסימן ס
(לסי' קלא). ערב שתובע ממי שנתערב עבורו שיוציאנו מערבותיו. והלה טוען שספק אם יתבעו ממנו החוב. הדין עם הערב, ול"ד לדין שכחם העכו"ם אצל הערב דשם אינו אלא חששא וכאן ספק, גם שם מעיקרא הימני' על הודאי וכאן על הספק:

סגסימן סא
(לסי' קלא). ר"ש נתערב עבור ר"מ לבית המשפט באופן שלכתחלה הי' ספק אם יתבעו ממנו, ונתן ר"מ לר"ש המעות לפרוע, ועדיין לא תבעו המשפט. ותובע ר"מ לר"ש שיחזיר לו המעות, ור"ש טוען שמא סוכ"ס יתבענו המשפט. וקיבלו קנין על פשרה. והצ"צ (בתשובה הראשונה) הוכיח מרמ"א חו"מ סקל"א ס"ד:

סד"והערב יכול לכוף ללוה לפטרו מן הערבות בזמנו" שהדין עם ר"ש. והקשה עליו השואל דנד"ד דומה יותר לסיום ד' הרמ"א שם:

סה"ואם המלוה עכו"ם... ושכחם העכו"ם אצל הערב צריך להחזיר המעות ללוה". וע"ז השיב דהתם אינו אלא חששא בעלמא וכאן ספק. וגם שם מעיקרא הימני' על הודאי וכאן רק על הספק עד הזמן. והא דאמרינן יאכל הלה וחדי היינו דוקא בעבד לוה לאיש מלוה. ובפרט כאן שלא נשתנה הענין מתחלה ויכול לומר לך ושלם או הוציאני מהערבות ואף אם ירצה להעמיד לו ערב יאמר לו ערבך ערבא צריך:

סוסימן סב
(לסי' קנד). ראובן הי' לו חלונות לחצר א"י שהי' שם גם קרקע שלו רוחב ארשין וחצי על כל האורך, ונשרפו ב' הבתים ושר העיר לקח בית הא"י ומכרו ליהודה וראובן בנה ביתו מחדש ופתח חלון לחצר יהודה. מחלוקת הפוסקים בישראל הבא מכח נכרי, כיון שבדיניהם אינו יכול הא"י למחות את ראובן מלפתוח. מ"מ כאן יש ב' טעמים לזכות יהודה. הא' דעכשיו אחר השריפה העמיד ראובן ביתו שלקח ג' רבעי ארשין מקרקע שלו ונשאר רק ג' רבעי ארשין. ב' שיהודה בא מכח שר והוא לא נתן לראובן שום כח לפתוח החלון. המחלוקת הוא כיון שבזמן הא"י לא הי' לראובן שום זכות בחצר הא"י. אלא שבדיניהם כן ועכשיו חזר הדין לדיני ישראל. וכאן לגבי השר ודאי לא שייך טענה זו. והוא ע"ד עמון ומואב טיהרו בסיחון. ביאור טעם הא'. בדיניהם מספיק ארשין וחצי בדיננו ד' אמות, וזה לכ"ע לא נק' זכות שיש לראובן:

סזסימן סג
(לסי' קעג). א' נתן לחבירו שיביא לו ק"נ פוד, והביא בב' ספינות בא' ת"ת ובא' אלף, וביקש המביא שיקבל חלקו מספינה שבה האלף ונתרצה, ונשרפה ספינה שבה ת"ת וחזר בו המביא. אף דצריך קנין מ"מ כאן שהספינות של המביא זכה לו כליו בספינה דת"ת, וממילא זכה האחר בספינה דאלף:

סחסימן סד
(לסי' קעז). שותפים היו שוכרים קרקע מהשר והי' נכתב ע"ש א' מהם, והתקצף עליו השר, ושכרו השני ואומר ששכרו לעצמו. אם לא אמר בפני עדים ששוכרה לעצמו ודאי זכה ר"ז במחצה ומהני בזה שבועת השני. וגם אז אם הי' יכול ר"ז להצילו זכה בו. אא"כ אמר לפניו שרוצה לשוכרו לעצמו ושתק. אלא דע"ז לא מהני שבועה:

סטסימן סה
(לסי' קעז). אחים מטילין לכיס א' בלי שום כתב, א' עוסק בנכסים והב' במלמדות, ומת המלמד והניח אשה ובן קטן, אם יש לבן דין יורש בהנכסים ודין הכתובה. אם מתנהגים כשותפים מעת מיתת אביהם ותפוסת הבית קיים השבח לאמצע, ועליו להביא ראי' שהשביח הנכסים ממעותיו. וכאן שגם הקטן הטיל לכיס מעסק המלמדות השבח לאמצע אפי' לא הי' תפוסת הבית. ואף לאחר שעזב המלמדות. ומ"מ במטלטלין שאינן בבית המשותף ובאונות ושטרות היוצאים על שמו נאמן אם ידוע שהי' לו איזה סך זולת ממון אביו. ואעפי"כ נכון להטיל חרם על האלמנה אם ידוע לה כדברי הגדול, ולעשות פשרה שלא לנעול דלת בפני גמ"ח:

עסימן סו
(לסי' רז). מכר בית ע"מ למיסק לא"י מיראת מושל העיר ומת המושל, ולא התנה בפי' רק אם יעזרני בנסיעתי ומחשבתי. דמי לדין זבין ולא אצטריכו לי' זוזי. מה שדיברו מעסק הנסיעה לא נחשב כתנאי. פסק הקצר:

עאהוי דברים שבלב:

עבסימן סז
(לסי' רז). א' הי' לו שט"ח על חבירו ופטרו משום הבטחת בנים ולא נתקיים. אנן סהדי שמתחלה ירד לספק זה:

עגסימן סח
(לסי' רכז). הרא"ש נסתפק באונאה פ' משתות אם אסור לכתחלה. ומגמ' ב"ב נראה דאסור:

עדסימן סט
(לסי' רנ). אחד שנמצא צוואה באמתחתו שמצוה לבניו שיתנו חמשה מאות רו"כ על גדר, אם יכולים היורשים לשנות לדבר שהוא מצוה יותר. מתנת שכ"מ בכל הנכסים לא מהני קנין ובמקצת מהני קנין. וכן אם מקצת נכסים בתורת ירושה ומקצת בתורת מתנה. בנמצא כן בדייתיקי י"ל דנמלך או דכתב בעודו בריא, ולא מהני אף במעות צדקה. ובפרט שנמצאה הדייתיקי תוך אמתחתו. ובאופן זה ליכא אפי' מצוה לקיים דברי המת. ועכ"פ יוכלו לשנות לדבר אחר:

עהסימן ע
(לסי' רעו). השאלה בס"ט. ט"ה ממון או לא. אי יש להוכיח ממ"ש בס"פ האיש מקדש דכ"ה ט"ה אינו ממון. ובירושלמי שהוא פלוגתא דריב"ח ור"י. (ב) מאוקימתא דרבא בנדרים פ"ה אין ראי' כלל דט"ה ממון. דאף דאינה ממון להיות כולה שלו מ"מ הנאה מיהא חשיבא. ולא גרע מויתור דאסור במודר. (ג) יש ב' תשו' ממהר"ם ובא' לא ברירא לי' כ"כ דאינה ממון. שאלתות פסקו דהוי ממון. ראית של"ה מפסחים מ"ו מ"ח דאינה ממון אינה הכרח ולרש"י משמע דהוה ממון ולהרי"ף שם נ' דאינה ממון. (ד) הש"א הקשה מב"מ י"א דהוי ממון. ובשט"מ שם דמפרש"י משמע דאינה ממון. והש"ך דאף אי אינה ממון נקנה בחליפין ואג"ק. ואולי הוי כשליח שאדם עושה להקנות. (ה) מה שהקשה קצה"ח על הש"ך מירושה י"ל דהקנאה שאני דהוי כשלוחא דרחמנא לחלק התרומה. (ו) קצת נטי' דגבי חמץ י"ל כמ"ד ט"ה ממון כמו שעובר על דהג"ל אף דלאו כממון דמי. וגם בנדרים אסור. וגם אג"ק י"ל כהש"ך הנ"ל, וגבי קידושין הוי ספק. (ז) גבי ירושה אינה ממון. להש"ך דוקא כשאינה תח"י. והשל"ה ס"ל דהיינו אף שהם תח"י. ממהרי"ק גבי קנס של עצמו דמוריש לבניו נראה כש"ך. מיהו גם באינו תח"י הוא מחלוקת הפוסקים הראשונים. (ח) נתי"מ הוכ יח כהש"ך מהא דיורש אויר הבית, ואשתמיטתי' דברי הראשונים דאינו יורש אויר בלא גוף. מיהו מדברי הר"י מיגאש יש משמעות דיורש אויר. (ט) הרי"ל הי' כותב דרשות אדמו"ר. ואחר הסתלקותו השיגם א' מיוצאי חלציו ורוצה להדפיסם. ויורשי אדמו"ר טוענים ע"ז. לאדמו"ר הי' בהם רק טובת הנאה. וכ"ש כאן שכבר למדה ומסרן לרבים. (עוד מצאנו):

עוכשהוא תח"י היורשים י"ל עדיין כנתי"מ, וכיון שגם הוא יורש וטרח ע"ז בודאי לא הי' המוריש מקפיד. כאן הוי הקונ' גורם לריוח ממון ודמי לשטר. אך י"ל דכאן בא ע"י גורם שני דהיינו מעות שיניח בעסק והו"ל זוז"ג. ואף דקיי"ל דדיינינן דד"ג היינו כשלקח מהם:

עזסימן עא
(לסי' רצב). הגהות לשו"ע ונ"כ:

עחסימן עב
(לסי' רצז). הגהות לשו"ע ונ"כ:

עטסימן עג
(לסי' שז). השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה והי' שאילה בבעלים:

פסימן עד
(לסי' שלג). תוכן המעשה ראה בהערות. תביעת רבנו מר"ט שהחזיק מעות הפקדון עבור טענת שכירות ישנה:

פאסימן עה
בענין הנ"ל. נזקקין לתובע תחלה ואינו יכול לעכב המעות מתביעת מלוה ישנה מג' טעמים:

פבא) אין ספק מוציא ודאי. ב) אין לו מיגו. ג) מעות הפקדון אינן של המפקיד:

פגסימן עו
בענין הנ"ל. נזקקין לתובע תחלה כשאין לנתבע מיגו, או כשטענתו אינה ברורה. (ב) אף ביש לו מיגו, אם תביעתו אינה ברורה וחוששין שטועה, נזקקין לתובע תחלה. (ג) הא דאין נזקקין אלא לתובע תחלה פי' רש"ל דהתוס' לפרש"י משום אין ספק מוציא מידי ודאי, וגם הריב"א מודה בזה. וה"נ בנ"ד. ובפרט שגם לדבריו אין טענתו ודאי. (ד) לריא"ז ורמ"א היינו דוקא בשני תביעות. במהרש"ל דנאמן המוחזק רק במיגו טוב. וא"כ כאן שאין לו מיגו טוב וגם היא תביעה אחרת, ודאי לא חשוב מוחזק, ואפי' לגבי מה שהתובע מודה לו אלא שהוא ספיקא דדינא. (ה) אין לזה סתירה מהב"י, דאיהו מיירי במגו טוב:

פדסימן עז
בענין הנ"ל. תשובת רבנו לטענות הנתבע. (א) השתיקה מוכיחה שהפסיקה בטלה. (ב) כשבעה"ב חוזר צריך לשלם כפועל בטל רביעית השכר, ובנפטר ממלאכה כבידה לקלה חצי השכר. (ג) במלאכה קלה אינו פוחת אלא מעט. כאן היתה המלאכה כבידה מכמה טעמים. (ד) מספיק מה שנשכר במעות המונחים אצלו, ולא הוי אבק רבית דהוי כמו צאו והשכירו עצמכם. (ה) כשבעה"ב אנוס אינו חייב אפילו כפועל בטל. (ו) הפסיקה הי' רק על ג' שנים:

פהסימן עח
בענין הנ"ל. עוד תשובות לטענת הנתבע, שלא קיבל הרבע רו"כ שכר עמלו להסיר חשש רבית, דלא רמיא עלי' ולאו אדעתי', ועוד טעמים. ומ"ש שבתחלה היתה כוונתו במינוי לכל ימיו הוי דברים שבלב. הא דהליכה בשכירות ה"ל קנין אינו מוסכם:

פוסימן עט
בענין הנ"ל. שיטת הפוסקים בהא דהליכה בשכירות. והכא הוי כל הלך ולא התחיל:

פזסימן פ
בענין הנ"ל. אין לומר מצד שפיתה הר"ץ לר"ט יהי' כדברים הנקנים באמירה, דהיינו דוקא כשע"פ הדבור נעשה הקידושין. ומה שטען אמאי לא הודיעו שחזר בו, הרי זהו דבר הנראה שא"צ להודיע. ומ"ש מכל תנאי שבממון קיים, היינו דוקא בעשה מעשה. ומ"ש שפסיקה הראשונה הי' על יותר משנה, והשני' על יותר מג' שנים, אין נראה כן מכמה טעמים. ושטרא מסייע להנתבע דעדיף מע"א הפוטרו משבועת היסת. ואף להסוברים גבי שטר דסלעים דינרים דאינו פוטר משבועת היסת, מ"מ הכא יודו דהוי מפורש בשטר והוי כשני עדים. וכאן גרע אפי' מתנאי היו דברינו, דאפי' ב' עדים אין נאמנים לומר שהי' הפסיקה על יותר מג"ש, היפך המבואר בשטר. ומכ"ש שהקנין לא קאי על יותר מג"ש:

פחסימן פא
בענין הנ"ל. גם א"ל שמצד שפיתה הר"ץ לר"ט יהי' כדברים הנקנים באמירה, דהיינו דוקא כשע"פ הדבור נעשה הקנין. ומ"ש מדין כל תנאי שבממון קיים, היינו דוקא בשעשה מעשה. ומ"ש מדין דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, לענין דינא אינו נוגע דהא כבר חזר בו הר"ץ, אך באמת אין בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו מכמה טעמים:

פטסימן פב
בענין הנ"ל. (א) ר"ש פי' בהא דהמקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו דאיסור ליכא. (ב) ראי' מירושלמי דהיינו דוקא בנותן משכון, ולא בדברים לבד. (ג) בירושלמי משמע דאף במתנה מועטה הדין כן. ובשכירות י"ל דל"ד למתנה מועטת. (ד) גם במקח וממכר ל"ד למתנה מועטת ואין בו משום מחוסרי אמנה. (ה) מתנה מרובה לעני אי הוי נדר. ובמבטיח לעני עבור טרחא דגופא, וכן כשהעשיר מבטיח לטרוח בגופו עבור העני אין זה נדר. (ו) בדיעבד אם חזר אם כופין אותו. (ז) בנ"ד שהי' הדברים שהמעות יהי' עבור בני ר"נ שהם נק' עניים. אין זה משום נדר מכמה טעמים. (ח) פקדון שבידו אין חשוב כקבלת מעות על השכירות מכמה טעמים. (ט) גם אין לחוש בזה משום דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מכמה טעמים. (י) לשון הצעטיל דאייר תר"ב, וטענות הר"ץ:

צסימן פג
(לסי' שלג). איש א' נשכר על ששה חדשים במקח קצוב, ונמשך העסק ט"ו חדשים, ובמשך זה גילה לו המשלח שיוכל לחזור אם טורח הוא לו. אם חייב גם לאחר הששה חדשים כמו על הפסיקה הראשונה. חילוק בין עשה מעשה דאמרינן דע"ד הראשונה קיימה ובין לא עשה מעשה. גם חילוק בין קיימא לאגרא שהפסיד המשכיר דאמרינן ע"ד הראשונה קיימה. וכאן המשלח לא עשה מעשה, וגם אין האיש דרכו לישכר, ובפרט שא"ל שיוכל ליסע משם אם טורח לו העסק, א"כ ודאי לא אמרינן ע"ד הראשונה קיימו:

צאסימן פד
(לסי' שלד). שוכר מלמד לבנו וחלה הבן אי לא שכיח כו' פסידא למלמד, ואם המלמד הי' מוצא בתחלה מי שישכרהו נותן שכרו משלם:

צבסימן פה
(לסי' שמא). לאביו של ר"ה הי' יורה וגיסו עשה קיך עם קומען עבור היורה שישתמשו שניהם לעשות יי"ש, ותבע ר"ה אחר פטירת אביו מר"י שיחזיר היורה. והשיב ששואל בטובו שאני דפי' שיהי' לעולם, ובסתמא אמרינן עביד אינש דזבין ליומי', והכא י"ל דכו"ע יודו כיון שהבנין ישאר שלו, וא"כ אין לחייב שישאר השותפות, ובפרט כאן שמת אביו, דבהתחדש ענין יכול לחזור:

צגסימן פו
(לסי' שנו). אחד שהכירו בידו גניבה אם כופין אותו להראות הגנב, כיון ששלחו לגנוב אי הוי כשותפים שגנבו שהם ערבים זל"ז. (א) שותפים שלוו היינו ע"מ להשתלם ולכן נתערבו זל"ז משא"כ שותפים שגנבו ודיינו לחייבו עבור חצי. (ב) והיינו אפי' לדעת הב"י דגבי שותפין שלוו נתערבו זל"ז אפי' בלוו בע"פ. (ג) ולכאורה אפ"ל דבגניבת חפצים לכו"ע נתערבו ואפי' במעות והמחלוקת רק בלוו מעות דכ"א יודע על כמה נתחייב. מ"מ שאני גניבה שלא לקחו ע"מ לשלם. (ד) אין סתירה לזה מהא דאם בא עלילה על חבירו ההפסד לאמצע. (ה) השבו"י וח"י נחלקו בזה. ראי' להנ"ל מדין שנים שהזיקו. ואין לחלק מטעם דהתם לא נהנה. (ו) דברי הסמ"ג דתלוי בפלוגתת חכמים ורשב"ג. גבי גנבים לא שייך זה. חילוק אם כ"א יכול לעשותו לבד א"ל. (ז) דד"מ לא שייך כאן. גם מצד שלוחו אין לחייבו. (ח) אם צריך להחזיר לאחר יאוש ובלי דמים. אם מחויב להראות הגנב במקום סכנה:

צדסימן פז
(לסי' שעז). רבים שהחזיקו בפתח שבין שתי חצרות ואחר זמן רב רוצה בעל החצר לסתום הפתח, רשאי. כיון דהפתח נעשה בשביל בעלי החצרות לא נק' החזיקו ברשות אף שלא מיחו בידם גם בנדו"ז הרי אין מחזיקין ע"ז שיהי' רה"ר.