Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Choshen Mishpat·Doubt Concerning Ownershipשו״ת צמח צדק·חושן משפט·ספק למי

אספק למי
בנדון מ"ש בש"ע סי' י"ב סי"ח וססי' י"ג בסמ"ע ובאחרוני' שם דאין הולכי' בפשרה אחר הרוב אא"כ התנו בפי'. אני לא שמעתי בזה, רק מה שהי' אפשר לחלק, דמ"ש דאין הולכין בפשרה אחר הרוב היינו אם בררו ג' פשרנים שיד כולם שוה (וכמשמעות מקור דין זה שהביאו התוס' סנהדרין ד"ו ע"א ד"ה ביצוע, והנ"י ומרדכי ריש סנהדרין, מדאמרי' בע"ז דע"ב א' כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא) משא"כ אם זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה הי' אפ"ל דאזלי' בתר רובא:

בוע' ש"ך סי' י"ב ס"ק כ"ה שציין על מ"ש בש"ע שיסכימו, ע' מהריב"ל ח"ב סי' כ"ט, ושם מבואר וז"ל בפשרה אם ביררו ג' פשרנים על הסתם צריך שיסכימו כולם לדע"א אבל כשזה בורר פשרן א' וז"ב פשרן א' ואם לא יסכימו הפשרנים לדעת א' בררו להם מכריע מסתברא דאזלי' בתר רובא עכ"ל:

גוהנה גם בדבריו הי' אפ"ל דר"ל דהיינו דוקא כשהתנו כן להדיא שאם לא יסכימו לדעת א' יקום כדעת המכריע. משא"כ בלא התנו כן להדיא, אף גם שהסכימו לדון ולפשר ע"פ זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה, היינו רק בכדי שהשליש המרוצה לשניהם יביאם לעמק שוה:

דוגם משמעו' לשונו שם דבנ"ד שכתבו שיבררו מכריע, ובשטרות ונדרים הלך אחר ל' בנ"א, וכיון דלשון בנ"א הוי המכריע דעת ממוצע בין ב' הדייני' אע"ג דלא הוי פלגא כמר ופ' כמר, או פעמים מפרשים כל מה שיאמר המכריע:

האלא דא"כ מאי קמ"ל מהריב"ל בזה דפשיטא דבהתנו הולכים אחר הרוב, ותו מאי לישנא מסתברא דקאמר מהריב"ל מסתברא דאזלינן בתר רובא דמשמע כאלו טעמא דנפשי' קאמר, ואלו בהתנו מבואר להדיא בתשו' הרשב"א שבב"י ססי' י"ג ובש"ע שם ס"ז דהולכין אחר הרוב. מזה נראין ומטין ד' מהריב"ל דכל שביררו שליש הולכין ע"פ הכרעת השליש, וטעמא דמסתבר הוא שהרי מקור דין זה הוא מהא דאמרי' כדשיימו בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי ב"ת עד דאמרי ב"ת. וע' ב"י בח"מ סי' ר"ו הביא ד' רש"י וי"מ שבמ"מ דהחילוק בין כדשיימו ובין כדאמרי הוא משום דלישנא דשומא משמע אפי' תרי מגו ג', והי' אפ"ל דה"נ לישנא דזבל"א וזבל"א והשליש המרוצה משמע דהשליש מכריע, ואפי' לא התנו כן בפי':

ובמהריב"ל מיירי בכתבו להדיא דאם לא יסכימו לדע' א' יהי' לוי מכריע ביניהם (ולא נז' כלל שילכו אחר הרוב וגם לא הל' שיקום כד' המכריע, אלא דבעובדא דהתם אמר המכריע לא כמר ולא כמר, ורצונו לברר התם אם שומעין להמכריע אף שאינו אומר כשניהם, ולכך קאמר התם דכשלא ביררו מכריע (ור"ל שליש) בהא דוקא לא אזלי' בתר רובא. אבל כשבררו מכריע (או שליש) מסתברא דאזלי' בתר רובא (ור"ל דבהא בעי' שיהי' עכ"פ הרוב מסכימי' לדעת א', ולא כשהשליש אומר שלא כד' שניהם). ונראה כוונתם שאם יסכימו לדע' א' יגמרו ע"פ שנים, ואם לאו יהי' לוי מכריע, דהיינו שיקבלו להם עוד את לוי שיהי' שליש, וע"ז קאמ' דכשבררו להם מכריע ר"ל שליש, מסתברא דאזלי' בת"ר, ומבואר שם דכשהשליש הסכים עם א' מהם מקרי מכריע, ובנ"ד ששמו שליש נ' דא"צ לפלפולו דהתם מאי הוי הכרעה:

זבמהריב"ל מבואר שכתבו שאם לא יסכימו לדע' א' יהי' לוי מכריע ביניהם, והמכריע לא אמר כשום א' מהבוררי' אלא עשה פשרה בין ב' הדעות. ופלפל שם אי הוי מכריע כנד"ז, והביא הגמ' דפ' הגוזל בתרא חבית שנטמאת (והובא' בספ"ק דפסחים) תשפך הכל, תעשה זילוף, ורשב"ג והתוס' הביאו שם מההיא דראשית הגז, כמה היא מרובה, וגם בפ' כיצד מברכין דארשב"ג אני אכריע שמן זכינו כו' דס"ל רשב"ג (כחד מינייהו) כב"ש לא הוי הכרעה:

חומסיים שם בתשו' הנ"ל דאע"ג דמד' התוס' משמע דההיא דפכ"מ דס"ל המכריע כחד מיניי' לא הוי הכרעה, וכן כשאומר פשרה בין ב' הדעות הוי דעת שלישי' לא כמר כו' וכמ"ש התוס' על הא דראשית הגז דר' ישמעאל חשיב גרע מדעת שלישית, ומ"מ ס"ל למהריב"ל דאע"ג דבלשון המשנה וגמ' לא הוי הכרעה, מ"מ הולכין בשטרות אחר ל' בנ"א, ובל' בנ"א בין שס"ל כא' מהם לגמרי ובין שמפשר בין ב' הדיינים מקרי הכרעה, וכן לפעמי' מתפרש ל' בנ"א דכל מה שיאמר המכריע יהי' מקובל עליהם:

טע' אותומ"י סי' י"ג סק"ט שכ' על מ"ש הש"ע שם סי"ח י"א דאין הולכין בפשרה אחר הרוב הוא משום דמשמע בתו' סנהדרין ד' ו' ע"א ד"ה תסגי בתרי דבירו' מפרש דלכך פשרה בג' משום שצריך הכרע והיינו שאם יהיו שנים מחולקי' יכריע הג' ועכצ"ל דאזלי' בתר רובא, דאי בעי' דעת כולן מה הכרעה שייך, ולכן כתבו וי"א כיון דמירו' משמע להיפך:

יע' טוש"ע ססי' י"ח ב' הרמב"ם דכל מי שאו' א"י א"צ ליתן טעם לדבריו מאיזה צד בא לו הספק. וע' בכ"מ שלא מצא מקום מוצא לדין זה, ובהג"ה מהרל"ח ססי' י"ח כ' דלמד כן ממאי דא' במשנה סנהד' (דל"ו ע"ב) ב' סופרי הדייני' כותבי' ד' המזכין וד' המחייבי' (ר"ל טעם דבריהם) ולא בעי' עוד סופר א' שיכתוב טעם האומר א"י (שלא ירבה עליהם טורח הטעמים וכמשפרש"י שם) אעכצ"ל דהאומר א"י א"צ ליתן טעם:

יאוהי' אפ"ל דמאחר שאין מקור לדבריו, רק שהמציא מהא שהיו עושין הסנהדרין, ועכ"פ הבו דלא להוסיף אדינא דהרמב"ם דעכ"פ היינו דוקא אם נראה להדייני' שעמו שאין שום צד רמאות בדבריו, וכמו הסנהדרין שבודאי הי' לבבם שלם באמת ואמונה, משא"כ כשנראה צד דחי' בדברי האומר א"י, כל שאינו נותן טעם לדבריו, דייני' כמודה לדברי השנים שאם הי' לו טעם הגון הי' אומרו, אלא שחושש מלומר טעמו שלא יגמרו הדין אחרי רבים, ולכך אומר אינו יודע בכדי שלא יגמרו הדין ע"פ שנים:

יבסימן ב
מי שקנה בית דירה בעיר ואינו דר בה גם אינו נכתב רק בעיר אחרת ע' נמק"י פ"ק דב"ב הובא ב"י סי' קס"ג וד"מ שם סק"ג דהא דתנן ואם קנה בה בית דירה כו', היינו דוקא כשהוא דר שם ג"כ יעו"ש:

יגסימן ג
נדון מ"ש ח"מ סי' קע"ה סעי' ל"ד הי' בן המצר במדינה אחרת כו' אם כמ"כ הדין בשותפ' ע' רמב"ם פי"ד משכנים ה"ג ובמל"מ פי"ב מהלכ' הנ"ל דין ה' מבואר דה"ה בשותף, אך בתשו' מיי' סי' ל"ה מבואר דכל היכא דאמרי' לית בי' משום דד"מ אין כן בשותף א"כ לפ"ז צ"ע ג"כ בנד"ז דהוא סברת הגאונים להחמיר על בן מיצר ולומר דבכה"ג לית בי' משום דינא דב"מ שמא אין כן בשותף, ומ"מ נ' דלאו כללא הוא דלכאו' ענין הני טבי והני תקולי או ציירו או שרו ודאי גם בשותף כן דלפ"ז גם בדין הנ"ל י"ל כן, ולכאו' קשה למה הוצרכו לתקנת הגאונים מי עדיף מהנהו ציירי כו'. שוב מצאתי בשט"מ תשו' להרי"ף גבי לאשה לית בה משום דד"מ דמבואר משם בפשיטות דכמ"כ לשותף בקרקע א"י להוציא מן האשה א"כ פליגי אתשו' מיי' הנ"ל לכן נ' להורות כמל"מ:

ידסימן ד
א' הי' יודע חטים אצל ערל ואמר לחבירו, והלכו לשם ולא נשתוו ואח"כ הלך חבירו לבדו וקנה:

טותשובה. כיון דלא אמר בפני עדים קודם שקנה אלך ואקנה לעצמי מסתמא ע"ד תנאי הראשון עשה, ומתחלה הלכו ע"ד לקנות בשותפות, ושוב אינו נאמן לומר לעצמי קניתי, ולכך צריך לחלוק עם הראשון. עי' הגמיי' פי"ז מה' גזילה דאם א' אמר לחבירו באה לידי סחורה בזול לך וקנה אותה לשנינו, ושתק ושוב א' לעצמי קניתי יחלוקו:

טזסימן ה
שכ"מ שצוה קודם מותו שיסלקו חוב של ראובן קודם לכל החובות, ושאר הבע"ח טענו אחר מותו [שאז] לא ישאר להם מה לגבות:

יזהנה מדין גמור זכה ראובן במעותיו, דד' שכ"מ ככתובי' ומסור' דמו, ודומה כמי שקיבל ראובן מעותיו בחייו. ע' ספ"ק דגיטין (יד, ב) דאם הי' הנותן שכ"מ זכה המקבל, ולפרש"י שם היינו אפי' שלא מסר עתה המנה ליד השליח, עוד כשמת, הוא מצוה [לקיים], וזכה המקבל גם טרם שבא לידו מה"ט, כמשפרש"י שם ד"ה דמית נותן. וכ"ש בנ"ד דהוי חוב, דאמרי' בי' הולך כזכי. ובש"ע סי' ק"ה ס"ג מבואר דאם הלוה או' לאחד זכי כו' זכה ראובן. הגם דזכי' זו י"ל דהוה מדרבנן, מ"מ כיון דמטלטלין אין לו דין קדימה י"ל דמהני נמי קנין דרבנן:

יחסימן ו
מ"ש בגמ' לא תהוי בעבורי אחסנתא כו', שאסור להיות ע"ז סופר ועד. לכאו' י"ל דהיינו כשנותן בתורת ירושה לאחר מיתה, שמעבירה ממנו בשעה שהי' ראוי לירש. ומברא לברתא מקרי עבורי אחסנתא, והיינו משום שמה שנותן לבתו הי' ראו להוריש לבנו, ע"ש בפרש"י:

יטוגם מוכח שם בגמ' דפי' לא תהוי כו' היינו אע"פ שהאב כותב מדעתו, וגם אין מפתהו כלל לדבר זה, מדהתירו כה"ג בנדוניא ע"ש, משמע דבשאר מתנה אסור להיות ע"ז סופר ועד:

כובנידון שאלתינו (שרצונו ליתן ב' שלישי ביתו לחתנו, כדי שיספיק לו חתנו כ"צ כל ימי חייו, והשליש מניח לבנו כו') נ' דשרי להתעסק בזה, כיון שהאב צריך לזה שיחזיקנו על שולחנו, שא"א לו לדור אצל בנו, ונוח לו לדור אצל בתו כדאמרי' עירובין (פו) נבח בך כלבא כו', א"כ פשיטא דחייו קודמין לחיי בנו, ובודאי שזוהי כמכירה שלצרכו, דודאי לא הוי בכלל עבורי אחסנתא, דאפי' לאדם אחר שרי, וכ"ש לחתנו ובתו: