Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Yoreh Deah·Matters Written in the Name of Our Rebbeשו״ת צמח צדק·יורה דעה·דברים שנכתבו בשם רבנו

אדברים שנכתבו בשם רבנו
ע"ד המחט שנמצא תחוב בזפק בצד התחתון של המרחב במקום הסמוך למעי היוצא מהזפק לקרקבן והוא מקום שמיצר והולך, וצד השני של המחט תחוב בביילק שלא נגד חלל הגוף:

בהנה מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אין להטריף, דהא לא היתה תחובה נגד חלל הגוף. ועוד דאפי' היתה תחובה לחלל הגוף, כל שנמצאה תקועה באחד האברים שאין הנקב מטריף בהם נראים הדברים שלא נקבה במקום אחר, לפיכך אם פגע בלב וכיוצא ולא ניקב לבית חללו כשרה, כמ"ש בטוש"ע סי' נא ס"א:

גואין בזה חשש אלא מצד הנקב שנמצא בזפק. ותחילה נציע לבאר השיטות שיש בדין ניקב הזפק בטוש"ע סס"י לג. גגו של זפק נידון כוושט. ופי' הרשב"א בתה"א שהוא המקום שמתחיל לשפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככיסוי לקדרה. וכ"ה לשון רש"י מקום שמתחיל להיות מיצר והולך. ויש מחמירין (רמב"ם פ"ו דין יז. סמ"ג ש"ע ב"ח) לומר שלא די במה שמשערי' ממקום שמתחיל לשפע מעצמו אלא שמשערים אף במה שיהי' נמתח כשיאריך העוף צוארו דאז נמתח יותר. אבל שאר הזפק שניקב מותר:

דוהמרדכי פי' בשם ריב"א (הובא ב"י) מחמיר עוד לומר, כשמותח בידו א' את הוושט ובידו ב' את המעי [היוצא] לצד הקרקבן, כל שנמתח מן הזפק עמו של הוושט, וכן הדקין (ר"ל שנמתח עם הדקין דהיינו עם המעי היוצא לצד הקרקבן) נדונים כוושט (זה קאי על צד העליון של הזפק במקום הסמוך לוושט) וכמעיים (זה קאי על צד השני של הזפק במקום הסמוך למעי היוצא לקרקבן) ליטרף במשהו. והיינו מה שכנגדו למעלה (ר"ל דהוא מפרש גגו של זפק היינו כשאדם אוחז בידו הימנית את הושט ובידו שמאלית את המעי והזפק תלוי למטה, אז כל צד העליון, דהיינו כל שטח רוחב הזפק ההולך מן כלות הושט עד צד השני של רחבו הסמוך להמעי הנ"ל, הכל נק' גגו של זפק, ר"ל צד עליונו של זפק, ונטרפה בנקב משהו. דחלק רוחב הזפק בצד הסמוך לושט טרפה כדין וושט דבמשהו, וחלק רחבו הסמוך להמעי הנ"ל נדון כדקין וכמעי הנ"ל דבמשהו [ונ"ל הכותב, דמזה יש להוכיח קצת דלשטתו עכ"פ המעי הנ"ל ודאי טרפה בניקב, ולא מספק, דדינו כדקין וכמעיים. ע' ת"ה. ועי' ביאור הגר"א ואחרונים]), אבל מה שתלוי למטה (ר"ל כל שטח אורך הזפק מראשו לסופו, והוא התלוי למטה כשאדם תופס בשתי ידיו הוושט והמעי כנ"ל) אינו נמתח עמו, והוא כעין כיס שיש לו שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח (ר"ל הצד העליון של הכיס הסמוך להשנצים הוא נמתח, וכמו"כ גבי זפק כל צד שטח רוחב הזפק ההולך מכלות הושט עד ראש המעי הנ"ל, שהושט והמעי הנ"ל הם כמו השנצים שבכיס) ולא התחתון (דהיינו כל אורך הזפק). ולהאי פי' הוי חומרא טפי (ר"ל דלפרש"י והרשב"א אינו טרפה אלא בהתחלת הזפק במקום הסמוך לושט שמיצר והולך, וכן לפי' הרמב"ם וסמ"ג דלעיל. אבל לפי' ריב"א טרפה בכל שטח רחבו מראשו לסופו עד המעי היוצא לצד הקרקבן). עכ"ל ריב"א ופירושו:

הוהנה ניקב המעי היוצא לצד הקרקבן, י"א (א"ז ראב"ן סי' רס"א רש"ל בשע"ד שם) דטרפה ודאי דדינו כקרקבן וכמעיים. וי"א (פר"ח) שהטעם הוא משום דמשם אפשר להמאכל ליפול לחלל הגוף, משא"כ ניקב הזפק כשרה, שהזפק הוא במקום צר שא"א לנפול משם (ב' הדעות בפר"ח). וי"א (ש"ד סי' צו. ת"ח סוף כ' צד) דטרפה מספק אי נדון כזפק (וכשרה) או כקרקבן (וטרפה) ובמשהו. ואין להחמיר בזה רק כמו סד"א (פר"מ) [ונ"מ לענין אם יש עוד ס' א', כגון שנמצא מחט תחוב' ולא ניקבה מעל"ע, דיש ס' שמא ניקב והבריא או לא, יש להכשיר. [אע"פ] דבדקין כה"ג מחמירין כמ"ש ט"ז סי' מו. וכנ"ל עיקר. ומ"מ צריך בדיקה היטב, שאם נמצא ק"ד בחוץ ט' ואם מצא בפנים ולא מבחוץ והמחט תחובה יש להחמיר בלא ה"מ, שאז יש להקל במחט תחובה ואין ק"ד מבחוץ. ובנמצא [מחט] ואינה תחובה יש להקל בכ"ע, אא"כ הוה ניקב מב' צדדיו. הרמ"מ שי']. וע' בסה"י לר"ת סוף חולין סי' ת"ח דמעי זה דינו כזפק, רק בבשר העב שעל הקרקבן שכמו אגוז כו' נסתפק יעו"ש:

וומעתה נבא לנ"ד בניקב הזפק בצד התחתון של המרחב במקום הסמוך להמעי והוא מיצר והולך, דאינו טרפה אלא לפי' ריב"א הנ"ל, דלדידי' זה ג"כ קרוי גגו (ר"ל עליונו) של זפק. וגם לדידי' היינו דוקא בצד העליון הסמוך לשנצים, אבל אם ניקב מעט למטה ממקום השנצים, אף שהוא מיצר והולך, מ"מ נראה דלריב"א לא מקרי גגו של זפק ולא נטרפה במשהו:

זוהנה גם בגופא דדינא לא קיי"ל כריב"א (ב"י רש"ל סוף הגש"ד), רק שכ' הרש"ל והכנה"ג דמי שהוא מחמיר בכמה דברים אחרים יחמיר גם בזה לעצמו, אבל חלילה להורות כן לאחרים, להחמיר נגד כל גאוני קדמאי. ועפי"ז אפי' ניקב בצד עליוניות הזפק במקום שמיצר והולך לא קיי"ל כריב"א להטריף:

חוגם לפרש"י דפי' גגו של זפק שנמתח עמו, היינו שהוא מיצר והולך. ולדידי' י"ל דבצד הסמוך לוושט ומיצר והולך מיטרפא הן בצד העליון הסמוך לשנצים והן למטה מהשנצים, ובלבד שמיצר והולך. מ"מ אין ללמוד מזה להחמיר גם בצד הסמוך למעי במקום שמיצר והולך, להיות נדון כמעי, ולומר דכמו דגגו (צד עליונו) שנמתח נדון כושט, הה"נ תחתיתו במקום שמיצר והולך (נק' נמתח) נדון כמעי, דהיכי דאיתמר איתמר כו':

טאלא שמ"מ יש להסתפק בזה ולומר שמא ממקום שמיצר והולך משם מתחיל המעי הנ"ל. אף שמטין הדברים להקל בזה, ולומר שלא נק' מעי כ"א כל המעי ההולך ביושר, דהיינו שמדת רחבו הוא שוה בכל שטחו, ולא סוף הזפק דהיינו שמיצר והולך מכפי מדת רחבו של זפק, אבל מ"מ הוא רחב יותר מרוחב של כל המעי, ולכך לא נק' מעי אלא זפק. תדע שהרי עליונו של זפק במקום שמיצר והולך סמוך לושט לא נק' ושט, אלא גגו של זפק מקרי, רק דיש לו דין ושט, וה"נ תחתיתו של זפק במקום הסמוך למעי, אע"פ שהוא מיצר והולך משטח רחבו של כל הזפק, מ"מ לא נק' מעי אלא בשם תחתיתו של זפק, או גגו של זפק לפי' ריב"א. וא"כ אין מקום להחמיר בזה:

יאלא דמ"מ מאחר דלא נת' בד' הפוסקים היטב מאיזה מקום מתחיל המעי הזה, ויש מקום לומר שהוא מתחיל ממקום שבזפק שמיצר והולך, מאחר ששטחו קצר משאר רוחב הזפק, לכן ראוי להחמיר בזה, שאם ניקב בסוף הזפק במקום שמיצר והולך טרפה במשהו כדין המעיים. בשגם שיש לצרף בזה סברת ריב"א, דגם בצד הסמוך למעי נק' גגו של זפק ודינו כמעיים וכדקין ליטרף במשהו (אלא דאיהו מיירי בצד העליון הסמוך לשנצים. וצ"ע בזה):

יאומ"מ בה"מ או שעה"ד דאז יש להקל בדבר ולומר דמקום שמיצר והולך מן הזפק לא נק' מעי אלא זפק וכשרה בנקב משהו, והמעי הזה מתחיל ממקום שהולך ביושר ולא במקום שמתרחב והולך לצד הזפק:

יבועפ"י כל הנ"ל, אחר שנשאתי ונתתי בדבר הלכה זו לפני רבינו שי' (חדש אייר תקצגימ"ל פ"ק ליובאוויטש), ויצא ההוראה מאתנו להקל בזה לצורך חולה עכ"פ. ודעתו הי' נוטה יותר להקל אפי' שלא בשעה"ד וצורך גדול, אך בשעה"ד או צורך יש להתיר בפשיטות:

יגניטל הזפק כולו טרפה (רמ"א וב"ח) אע"פ שגגו קיים והמאכל יוכל לעבור ולא יפול לחלל הגוף. נחסר רק מקצתו כשר (פ"ת). ואם נחסר רובו נ' דטרפה:

ידסימן ב
יום ה' ער"ח אייר תקצ"זיין בא השו"ב דפ"ק לפני עם שאלה בריאה שאונא או"ע נתפצלה בעובי, דהיינו שנחלק ממנה קצת והותחל הפיצול מהחוד של אונא הנ"ל, והי' לו שרש א' כע"א עם האונא דהיינו שהתחיל להתפצל אחר רוחב אצבע ויותר. עוד הי' שם ריעותא שהפיצול הי' עגול ותחתיתו כעין חריץ, והי' אפשר לומר שהוא תואר ורד, גם הי' מונח בכיס:

טווהנה לפי הנראה להחמיר בדין זה. כי אם נידון אותו כורדא בכיס, הוי יתיר ורדא בימין וטרפה. ואם נידון אותו כפיצול, הוא פיצול מקמא וטרפה, כמ"ש רמ"א בשם מ"כ:

טזאמנם גם אם היינו דנין אותו כפיצול הי' אפשר להכשיר בהפ"מ. עי' ל"ח סעי' עו דאינו מטריף אלא בי"מ, ר"ל פיצול הסמוך לורדא, ולא פיצול הסמוך ממש לחוד. וגם י"א שפיצול מקמא אינו טרפה אלא להאומרים י"מ ט', ע' ש"ך ב' מח"ב, ותוי"ק סק"ג, וגם הפמ"ג ס"ל דאם מושרש היטב כשר. וגם י"א (ש"ך ופר"ח לפי משמעות הת"ש סקכ"ו) דפיצול מקמא כשנופל ממילא בגומא כשרה, וכ"ה בחג"ש. עכ"פ אם הוא מושרש ונופל בגומא כשר. אלא דכאן לא מיקרי פיצול אלא נתפצלה האונא בעובי, וכ"פ להדיא בלב"ש סכ"ב בסי' לה דפיצול היינו כשמתחיל בגוף הריאה ולא משיפולי. וכ"ש בנ"ד שיש לו שרש כע"א עם האונא:

יזומעתה אין לחוש ליתיר ורדא, דמאחר דיש לו שרש אחד כע"א עם האונא דינו כאונא, שהרי אפי' ביתיר ורדא אם יש להם שרש א' כע"א דינם כאחד, וכ"ש כאן דדינו כאונא ולא כדין ורדא. ומעתה אין להחמיר גם מצד הכיס, כי הוא אונא בכיס. נוסף לזה שהכיס לא הי' כמו כיס ורדא. ועוד דא"א לומר שהוא ורדא, מאחר שאינו מגוואי כמו הורדא, רק הוא סמיך לשיפולי:

יחכ"ז עפ"י משא ומתן עם אדמו"ר שי', והסכים בהיתר:

יטסימן ג
ייטיב הכו"ח לכבוד אה' מח' ידידי הרב המופלג כו' מוה"ר יוסף יצחק אייזיק נ"י. [מכ]תבו הט' בצירוף בקשתו לשאול מאדמו"ר בדבר הנקבים המצויים למצוא [בט]חול בצד העב שבראשו (ולפי הנראה מלשונו שהוא בדק שבעב) וניכרים שהם [בת]ולדה מפני אשר שפה לפי הנקב ועוד שנמצא תמיד במקום אחד:

כוהנה [בע]גלים לא הי' צריך לשאלה מפני שנתפשטה הוראה להיתר במחנו הט' [מי]מי קדם, ושאלתו רק לענין נקבים כאלו הנמצאים בשורים ופרות גסות. הנני [לה]שיבו אשר דברתי בזה עם אדמו"ר שי' ונשאתי ונתתי עמו בזה בארוכה, [ו]זה אשר עלתה בידו, אשר הגם שלפ"ד משמעות הפוסקים שלא להורות [ה]יתר כ"א בנמצא ברוב בהמות כו' אמנם מאחר שבעגלים שנתפשטה [ה]וראה להיתר במחנם גם שאינו נמצא כן ברוב עגלים, ושבאמת יש להם על מי לסמוך להקל שכמה פוסקים ושו"ת האחרונים (ומכללם גם הגאון בשו"ת מעיל [צד]קה סי' יז) העומדים בשיטת הט"ז, ולדידי' אפי' אם נמצא רק באחד יש לסמוך להקל (ע' ת"ש בסי' זה) וא"כ אין לחלק בין עגלים לגסות, דטעמי' הנ"ל שייך נמי בשור, כמ"ש בנ"ב מה"ק סי' ט"ז. ומתחלה הי' ר"ל רק בדרך אולי יש לחלק בין דקו' לגסות. ואשר לא נזכר בד' הפוסקים כ"א עגלים היינו מפני שנמצא כך ע"פ רוב בעגלים, וכמ"ש הכו"פ (שהי' מורה לעם ה' יותר מחמשים שנה) ולא בא לידו נקבים כאלו בשור רק פ"א. אמנם לפ"ד הט"ז ודעימי' כל שניכר שהנקב הוא בתולדה (ע"פ סימנים הנ"ל) אפי' אינו מצוי כ"כ יש להכשיר, דאינו אלא חסרון וכו' וכמבואר בדבריו והעומדים בשטתו, וא"כ אין סברא לחלק בין דקות לגסות:

כאויש להביא ראי' לזה מד' הרשב"א המובא בטויו"ד סי' נ"ב דאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי', אע"ג דהי' מקום לומר שבמדברי' דוקא יש להקל מפני שמצוי בהם ירקות אבל בבייתיו' שאינו מצוי אין להקל, מ"מ מאחר דהמה מין אחד ומצוי דבר זה ירקות בכבד בעוף המדברי יש להקל ג"כ בעוף בייתי. וכ"ש בנ"ד שהגסות ודקות המה מין א' וגודלם במקום א' ודאי יש להקל בה"מ עכ"פ:

כבאך בתנאי שבגסות ג"כ יהי' נמצא דוקא במקום שרגיל לימצא בעגלים. ובצירוף משמעות מכתבו שהוא בדק שבעב, שבזה אינו טרפה רק מספק (ע' של"ה אות ק' קדושה) וא"כ הוי ס"ס להקל. וימחול להודיעני במכתבו אם הוא כאשר הי' מובן לנו ממכתבו שהנקבי' נמצאו בדק שבעב או לא:

כגשמעתי מאדמו"ר שי' שדו"ז הה"ג המפו' המנוח רי"ל מייאנוויט[ש] הורה להקל בעגלים אע"פ שאינו מצוי כ"כ, רק שהקפיד דוקא שה[נקב] יהי' בדק שבעב, אם מטעם ששם הוא מצוי, ואם מטעם הנ"ל דאינו אלא טרפה מספק וכנ"ל, ובשוורים לא אתי לידי', וע"ד שכ' הפלתי שהזכיר רומע"כ (שעסק חמשים שנה בהוראות ולא הובא לפניו בגסות כ"א פעם א'):

כדאח"ז סיפר לפני כ"ק שנזכר שזה רבות בשנים אשר נשאלה פה שאילה לענין נקבים הנמצאים בטחול ולא רצה אז להורות בזה להיתר, ובאותו פרק הי' פ"ק הרב הגאון ז"ל מקאליסק, והוא גם הוא לא רצה להורות היתר, עד שנסע הקצב לייאנאוויטש להה"ג רי"ל והתירו. ולפי הנראה שהמעשה הי' לענין גסה, דאילו לענין עגל ודקה הרי לא הי' כדאי להקצב הוצאות הנסיעה מחמת זה והוצאה היתה יתירה על השבח:

כהסימן ד
נשאל* הדרת כ"ק מהרב החסיד ר' הלל ע"ד אשה שראתה שני פעמים מחמת תשמיש ואינה טובלת לנידתה מחשש שמא תראה פעם שלישי. ודעת כ"ק לעשות לה הבדיקה שהמציא גדול א' לפני הגאון אמונת שמואל סי' נ"ז במכחול שלא בשפופרת ובאם תמצא על ראש המוך אז לא תועיל הבדיקה לחומרא:

כוסימן ה
בעזר"ה כ"ב סיון תר"א. ע"ד האשה שזה כמו ב' שנים, דהיינו בחודש אייר תקצ"ט, הרגישה שופעת דם בשעת תשמיש, ובבוקר מצאה הרבה דם כמראה הפחמי' על הכתונת שלה. ובחודש סיון טבלה ושימשה וחזרה והרגישה בשע"ת, וגם אח"ז הרגישה פיה מלא דם (ע' ש"ע רבינו ז"ל סי' קפ"ז סק"י דאפי' מרגשת פתיח' המקור לא הוי רמ"ת כו' דאפשר שהוא הרגשת שמש ונדמה לה שהוא פתיחת המקור כו', לפי שאשה בחז"ט עומדת ואין מוציאין אותה מחזקתה אא"כ דם לפניך כו'. אך היינו דוקא פתיחת המקור לחוד, דתלי' לומר שהרגשת שמש היא, משא"כ הרגשת ראיית ושפיעת דם, שפיר הוי רמ"ת. ע' ש"ע סק"ב דרמ"ת היינו ראיית הרגשה שהרגישה בדם כו'. ועוד שגם תכף אח"ת הרגישה שפיה מלא דם ושוב לא שייך לומר הרגשת שמש. אלא שבזה י"ל אולי הוא הרגשת פליטת ש"ז וצ"ע). והביאו אור הנר וראה דם שותת מאמתו, ובפי האמה הי' כמו פירור דם קרוש, ונטל הפירור התחיל הדם לקלח מאמתו, והי' הדם קרוב לרביעית. ואח"כ, עד חנוכה תר"א, שימשה כדרכה ולא ראתה כלום (וגם הוא לא ראה בינתיים דם יוצא ממ"ר ולא זולת זה. וגם לא מצא דם בכותנתו בכל משך יותר משנה ומחצה), רק שלפרקים רחוקים נזדמן לה במשך זמן הנ"ל שמצאה והרגישה דם בשע"ת. ובכל משך הנ"ל הי' ערך יותר מה' פעמים, אך לפ"ד האשה לא היו ג"פ רצופים, וגם שלא הי' שם מורה לשאול אצלו. ובחורף תר"א קודם חנוכה טבלה והרגישה דם בשע"ת, וזה הי' חוץ לעירינו. ואח"ז בחנוכה טבלה ושימשה והרגישה ג"כ דם בשע"ת, וגם הבעל קינח תכף בכתונת שלו ומצא דם בבוקר על כותנתו הרבה יותר מכגריס. ואחר תשמיש בכמו מינוט א' הרגיש שיצא ממנו דבר מה, וחזר וקינח במקום אחר מהכתונת, ובבוקר מצא דם גם על מקום האחר מהכתונת שקינח בו פ"ב. ובאתה האשה הנ"ל אז לשאול לפני, והיא לא ידעה שיש איסור לרמ"ת לשמש אפי' ראתה ג"פ ויותר - אלא שבאה לשאול כדי לטהר לה הדם שלדעתה הי' ראוי לתלות בבעל. אמנם לא הי' אפשר לתלות בבעל לענ"ד וכפי משי"ת, ולא טיהרתי לה הדם. ומפני שעדיין לא היתה מוחזקת ברמ"ת ג"פ, ע"כ התרתי לה עוד הפעם לטבול אחר ספירת ז"נ ולשמש, והדבר הי' גם ע"פ ישוב הדעת עם כ' מו"ר הרב שי', הן בטומאת הדם והן בהיתר התשמיש אחר ספירת ז"נ וטבילה:

כזסימן ו
לכבוד הרב המאה"ג המפורסם הישיש חו"נ ומשכיל כקש"ת מוהר"ר ברוך מרדכי נ"י. ב"ה אתנו החושל"ו כה כו'. באתי לבקש מכבודו הרמה שיחווה דעתו הנקי' בדעת תורה ודעת נוטה בענין שאילה אחת דשאילנא, אשה א' קשת רוח זה עשרה שנים ויותר שאינה יכולה ליטהר לבעלה, ובכל משך הנ"ל נטהרה יומים או שלש, ויש לה וסת כשאר נשים, ובעת ווסתה ראשה ואברי' כבדי' מאוד, ובימי ליבונה בסופן מרגשת כאב גדול בצידה השמאלי, וזב ממנה הרבה לחות ובתוכם נמצאים חתיכות דם כמו חתיכות טחול מרודד, והמראה לבינה היא הרבה מאוד רואה אותה ע"י עד משך שני ימים [או] יותר, ואח"כ רואה כמה ימים מראות הרבה כמים המעורבי' בטיט, עד הגיעה לימי ווסתה הקבועה רואה דם אדום כדרך כל הנשים. ובעת שזבין ממנה מראות הטהורות, ובעת מציאת חתיכה דם קרוש הנ"ל כואב לה בצידה הנ"ל, וכל האברי' אינם כאבי' לה, רק בימי וסתה הקבוע כאבי' לה כל אברי' ממש גבה ושדרתה וראשה:

כחזהו המעשה וסדר האשה, וזה נשאלתי מכבר, ושאלתי את אדמו"ר שליט"א, ובעת הנ"ל הי' סדרה באופן א' קצת, שהי' מוצאת קצת טיפי דמים מעורבים בליחה לבינה, ושאלתיו ע"י כתב בדובראוונא, ואח"כ בבואי לפניו השיבני בע"פ על שאילתי ולא קיים הבעל דבריו:

כטולא באתי להרחיב הדיבור לפני כבודו כ"א כתלמיד השואל לפני רבו, והוא שלהחמיר יש כמה פנים, כמבואר בספרי האחרונים שלתלות במכה בעינן שיודעת מוציאה דם, ה"ה מהר"ם בר"ב והמרדכי והג"מ והח"ץ סי' מ"ו (הוסיף), ובעל המחבר ושב הכהן סי' [לג] החזיק ע"י והוסיף שבעינן שתרגיש שהדם יוצא. ועוד אם הכאב כמכה כמעט כולם מחמירי' של"ד למכה. ועוד שבימי ליבונה מוצאת דם שעדיין אינה בחזקת [טהורה]. ועוד שהמכה בחלל הגוף, ומי יודע פן המכה גרמה להוציא דם מקור קודם לזמנו, כמבואר זה בשו"ת ח"ץ סי' מ"ו הנ"ל. ועוד בענין סמיכת הרופאי' כמבואר בסי' קפ"ז ס"ח אפי' במילתא דעבידא לגלוי' לא סמכינן:

לאולם גם להקל יש כמה פנים, חדא דלכאורה דמי' להא דמבואר בת' ש"י, והביאו אדמו"ר נ"ע במהד"ב בהג"ה שטיפת דם המעורב עם ליחות שספק שקול הוא. ועוד בעינן ידיעת הרגשה. גם שהנב"י בסי' נ"ה מסיק שהרגשת זיבת הליחות הרגשה היא, וכן הכו"פ, [מ"מ] מדי ספיקא לא נפקא כמבואר בש"ע אדמו"ר במה"ב. ובענין ידיעת מציאת הדם ממכתה, הנה כל המחברי' שפרשו בדברי הרשב"א להחמיר, נראה שלא נדפס בזמניהם ספר הרדב"ז שפי' בפי' להקל כפשטות דברי הרשב"א, יעויין בח"ר סי' תמ"ד מבואר שסומך עליו, וכן הוכיח בעל ס"ט בסי' קפ"ז ס"ק י"ד שפי' דברי הרשב"א באינה יודעת ממש מציאות הדם ממנה. אולם נידון אם כאב [כמכה] נראה מדברי כל הפוסקי' שאינה כמכה, מ"מ מדברי השב"י ח"ש סי' ע"ד נראה שסמך על הכאב כמכה, וגם בדברי שו"ת ד"ש סמך על שינוי דמי' מווסתה לסניף, הובאו דברי' בסד"ט סי' קפ"ז ס"ק י"ד. ובשו"ת פ"י הי"ד סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה, הובאו דברי' בסד"ט הנ"ל ס"ק הנ"ל. רק שבענין [המכה] הזה שבמעי' לצדדה השמאלית, הפמ"א החמיר שמא המכה גרמה שתראה מהמקור ודייק לה ממה שאמרו חז'ל מכה יש לה במעי', דחי לה בסד"ט בסי' קפ"ז ס"ק י"א בסופו, והפ"י הנ"ל (מקלי) [מקיל] גם אם המכה גורמת שיכנס דם למקור ותראה:

לאושאלתי להרופא דאקטער מאוייעזד דמאזיר, ואמר שידוע לו ענין חלאת אשה הזאת, וזה מדם מרידין בבירור אליו, וזה הדם אין הילוכו דרך המקור. אמנם בענין הסמיכה על דברי הרופאי', נראה מדברי מהרי"ק סי' קנ"ט, וכני"ח בסי' ל"ב, ובסי' ל"ו הוסיף לבאר בטעמי' מסתברי', וחילק במה שא"י הרופא שנתרפאת לא סמכינן, פן טעה בזה או שאין ידוע לו הסממנים לרפואה על בורי', אבל בענין המציאות אם מכה כזה מוציאה דם ומקום המכה, מדוע לא נאמין להם, ולהם הידיעה בניתוח ע"פ. ע"ש כי רשמתי בקיצור נמרץ. ולדעתו הרמה הנני מצפה, כי מר ידועי' לי' שבילי חכמת הרפואה, ואין לאחרים שום ידיעה בזה:

לבובעת שהי' לפני אדמו"ר הי' תשובתו על שאלתי ככל הנ"ל, באם שיאמרו הרופאי' שאפשר לילך הדם מכה זו שבאשה זו שלא דרך המקור יש להתירה, רק שבשעה הנ"ל [הי'] חולי אשה זו באופן אחר, שלא הי' חתיכות דם כנ"ל רק טיפי דמים מעורבי' במוגלא:

לג[ואבקש] מכבודו לעיין בזה ולהשיבני, ושכרו כפול מן השמים. ידידו הנאמן מצפה [לתשובתו] דמר, או"נ הדבק ומאוד (הדבקו מאוד?), בצלאל במוהר"ר דובער זלהה"ק. ויחתם ל.. כל ה...

לדסימן ז
[כ"ז השבתי לשואל עפ"י הסכם רבינו שי' קיץ תקצגימ"ל]. ע"ד האשה אשר יש לה חולי הפ"פ והורו לה המורים שמותרת לבעלה אפי' מוצאה דם בבדיק' העד או ששופעת, שלא בשעת וסתה. והנה בעלה חושש שמא תטעה בין שעת וסתה לשלא בשע"ו. ובפרט שלפי דבריו יש לו איזה טעם מיחוש לתלות בטעות, שראה פ"א שהחזיקה א"ע בטהרה ואמרה שהמורה טיהרה ואח"כ נודע ששיקרה. ואח"כ כשהודיעו לה שהמורה אסרה, אמרה שטבלה, ולא היו ימים שבעה בין השאלה לטבילה:

להע' תשו' רשב"א סי' תקנ"ז הובאה ב"י ס"ס קטו ובש"ע שם ס"ד בהג"ה, דאם ראה באשתו דברים מראה שזינתה כו' ח"ו שיתקן הרב שלא יגרשנה, ואף את"ל שהוא מדות חסידות, מ"מ היאך יתקן הרב שלא יתנהג במדות חסידות. ורמ"א כ' שם דיכול לגרשה בע"כ כו'. ועפ"ז באשה שיש לה מכה דטמאה אם רואה בשעת וסתה עכ"פ, והבעל חושש שמא תטעה בין דם מכתה לדם וסתה, ואינו רוצה להכניס א"ע בספק איסור כרת, ודאי דבכה"ג לא תיקן הגרגמ"ה:

לוואין לומר דגבי חשד זנות וכה"ג הוא דמחמירין עליה משום דהיא פשעה בעצמה, משא"כ בנד"ד דלא פשעה, דז"א, דיש להביא ראיה מדר"מ באשה שאין לה וסת כו', דס"ל (נדה [יב]) דאין לה כתובה כו' ויוציא כו', ולא מהני לה תקנה שתשמש בעדים כו', ואע"ג דלא פשעה. ועכצ"ל דה"ט משום דס"ל דאין לסמוך ע"ז שתשמש בעדים ולהכניס א"ע בספק איסור כרת, דשמא תראה בשעת תשמיש, כו'. וה"נ בנ"ד אם חושש שתטעה באיסור כרת. ואף דאנן לא קיי"ל כר"מ, מ"מ יש להוכיח מדברי' דאין לחלק בין פשעה ללא פשעה כו'. וכ"ה בתשו' ושב הכהן סי' דר"ג לא תיקן כ"א במקום רשות גמור ולא במקום נדנוד מצוה:

לזועוד דנ"ד דמאיסה ומלוכלכת תמיד בדם ודאי לא גרע ממשתנת במטה דמאיסה עלי', ופסק רמ"א סי' קי"ז ס"ו, ובב"ש ס"ק י"ז, וח"מ סק"ה בסי' לט דיכול לגרשה בע"כ, וליכא משום חר"ג כו':

לחוכ"ז אפי' לא נאמין לד' הבעל שמשמשת נדה. אבל אם יש לברר דבריו, ואפי' אי איכא רק רג"ל, ודאי דמצוה לגרשה וכמ"ש סי' קט"ו דאין בזה משום חר"ג. אלא דצ"ע בכ"ז די"ל דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דלא תיקן ר"ג במקום מצוה, וכמ"ש בטוש"ע סי' א'. אבל להחולקים עליו שם, דאפי' גבי חשש הידור ודקדוק מצוה נמי תיקן ר"ג, וא"ה אין רשאי לגרשה:

לטסימן ח
יום ד' כ"ב כסלו תקצ"ה נשאתי ונתתי עם כ"ק בדין פ"פ למניקה, ולא רצה להקל ולהכניס עצמו בזה ואמר שהרבה פוסקים חולקים על היתר הר"ש מקוצי וגם בתשו' האחרונים כמו סוף ס' תוי"ק ובנ"ב סי' נ"ח וכמה שו"ת לא הקילו, והעיקר חשש בזה הוא מפני שמצא סתירה וקושיא עצומה על סברת הר"ש מקוצי מהא דפ' יוצא דופן (מ"א:

מ) אר"ל לד' המטמא בדם כו' ומבו' בתשו' רבינו שי' בביכל שלי ח"ב סי' ח' ובסי' ט' בתשו' הנ"ל מבו' בארוכה ע"כ קשה עליו לסמוך על היתר הפ"פ. אמנם מעל' יוכל להורות בזה להתירא כי יש על מי לסמוך כי רבינו הגאון ז"ל הוא ודקים להו בשיטתי' מן המקילין, אך אני לא ס"ל להקל ולכן לא אקל בעצמי אך לא אמחה ביד המורים לקולא. ע"ד שמצינו חולין פא"ט דמ"ח פג"ה (דצ"ט סע"ב) כי אתו לקמי' דר' אמי (הוראה של ג"ה) הוי משדר להו... לקמי' דר' יצחק בן חלוב דמורי בה להיתרא משום דריב"ל (דס"ל אין בגידין בנ"ט) ולי' לא ס"ל (לר' אמי לאכשרינהו. ומיהו כיון דמשמי' דריב"ל שרי ליה לא מחי בידייהו):

מאסימן ט
בענין הטלת חמין למקוה, וצריך לשפוך הצוננים לחוץ בכדי להטיל חמין אח"כ, אשר ידוע שמאד צריך ליזהר שהמים כשרים שבמקוה יגיעו עד הסי', בכדי שיהי' מ' סאה בריוח. וזה מקרוב ראיתי שהא"י שבבהמ"ר שופך בעצמו הצוננין לחוץ, ואין ישראל עע"ג לראות שיגיעו המים עד הסי'. והנה לא שמתי עין עד כה להשגיח ע"ז, כי עלה ע"ד מאחר שהוא בלן מכמה שנים מסתמא יודע בזה. אך אחרי רואי המכשלה הנ"ל הזהרתי להבלן ע"ז שיעמוד בעצמו לראות כו', וענה ואמר שאם ידקדקו עליו בזה ודאי לא יחמם המקוה, ולא ישגיח ע"ז רק אם ירצו יושיבו שומר בלעדו לצורך זה. ומזה מובן שלא הוזהר על כך עד כה, אך על להבא צריך לתקן:

מבועל העבר צ"ע אם צריך לנקות המקוה מחמת זה, ולחוש שמא שפך מים הכשרים עד שלא נשארו מ"ס מים הכשרים. דהגם שמבואר בסי' רא תשו' הרא"ש שאין להאמין לא"י על המקוה, שמא יחסר וימלאנה. התם ה"ט כמ"ש הרא"ש שם, דודאי יעשה כל מה שיוכל בכדי שלא יפסיד שכרו, משא"כ הכא אדרבא יותר טוב להא"י לשפוך רק מעט בכדי להקל טרחו. אמנם גם בזה י"ל דאולי יתעצל הא"י להחם המים שיהי' מורתחים היטב, שזהו לו טורח לחטוב עצים ביותר על חימום המים ומחמת זה ישפוך לחוץ הרבה מים מן המקוה, עד שלא ישאר בה רק מעט, ויהי' די לחממה במים שאינם רותחים כ"כ. ולפי הנראה אין להחמיר בזה כ"כ (דהא ספק שאיבה כשר):

מגובאמת לולי שהי' מקום לחוש שיעשה כן להקל טרחו כנ"ל, נראה דאין להחמיר בזה, דא"כ לא נניח א"י לבית הטבילה בלתי ישראל עע"ג. אע"כ הא דאין מקפידים ע"ז, היינו משום דלעולם לא חיישינן שיעשה כו' להכשיל ישראל אם אין לא"י טובה בזה:

מדולכאורה הי' אפ"ל דאין לחוש לזה, דאם לא הי' נשאר במקוה אלא מעט מים צוננין, היו מי המקוה רותחין ממש ע"י הטלת חמין לתוכה. ומאחר דאינן רותחין כ"כ, א"כ הרי אנו רואין שלא שפך ממנה כ"כ. אלא דגם בזה י"ל, דהא דאינן מרותחין כ"כ, היינו מפני שהחמין שהטיל לתוכה לא היו רותחין כ"כ, שהא"י הי' חס על העצים שיצטרך לחטוב, ולכך ישאיר שם מים קרים רק מעט, בכדי שיתחממו גם ע"י מים שאינן רותחין כ"כ:

מהוהורה להקל ולהכשיר המקוה ע"י השקה, שישקו מי המקוה למי מעין, ע"י הצינור המחברם כו':

מווצ"ע בדין ספק שאיבה דכשר: