Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Yoreh Deah·Doubt Concerning Ownershipשו״ת צמח צדק·יורה דעה·ספק למי

אספק למי
ע"ד הטבח שמכר ט' במזיד בחזקת כשרה, והקילו בעע"ג, לאו ש"ד, כדמוכח בבכורות דף ל' ע"א סתם דרדקי כו', וה"נ יכול להיות קלקול גדול מזה:

בוע"ד השו"ב קשה עלי להשיב, ואני מדמה מעשה שלהם קרוב למ"ש בת' פאר הדור לרמב"ם סי' קי"ב:

גסימן ב
אודות מ"ש הר"א שהשו"ב המשיג גבול שו"ב רעהו פסול להיות שו"ב משום שנק' רשע והשו"ב צ"ל יר"א מרבים ולא יצדקו שני הפכים בנושא א', דבר זה הוא תשו' אאזמו"ר הגאון נ"ע וע"ש בהתשובה דהוא לשיטת הרמב"ם וסמ"ג שבש"ך סי' י"ח סקכ"ח משא"כ לפ"ד רש"י והר"ן שם ועת"ש סקל"ה, ומ"ש שכ"ד ב"י וד"מ סי' א' היינו בשו"ב לעצמו ומוכר לאחרים מיהו דעת רמ"א להחמיר משום בדיקת הסכין וצ"ע דסותר למ"ש סי' י"ח בהג"ה יכול החכם למחול כו':

דסימן ג
עוף שנקרע העור שע"ג העורף כנגד הסימנים, ממסמס קועי' פרש"י שנקרע צוארו, וי"ל שנקרע העור נגד הסי' לצד הארץ, ובב"ק קי"ו שמטי' לקועי' פרש"י שבר מפרקתו, וא"כ י"ל דאפי' לצד המפרקת אם נקרע צריך בדיקה, ובערוך קע פי' גרון, ועפרש"י חולין (יט:

ה) ד"ה עורף, משמע דהיינו צואר, ואם נצרף לזה סברת רש"ל דאפי' נגד צואר ממש א"צ בדיקה מדינא, הי' אפשר להקל בכנגד המפרקת עכ"פ וצ"ע:

וושוב ראיתי בתשו' מהר"מ זיסקינד ססל"ד יש עוד צד להתיר מצד ס"ס ס' הי' כנגד הסי' או לצד העורף, ויש חילוק בזה כמ"ש במהרי"ל סוף הלכות איסור חלב נבלה עכ"ל, וז"ל מהרי"ל שם וכל נקב שיש בעוף או בבהמה מחוץ בגופה ואינו מגיע לחלל הגוף ואין ריעו' בבשר או בעצמו' עד חלל הגוף כולם כשרות מלבד בצואר כנגד הסי' אין להכשיר עכ"ל. ואפילו הוא כנגד הסימנים שמא לא ניקב הושט:

זוע' תשו' נ"ב מה"ת בסי' כ"ג שפסק שם להתיר וז"ל בתשו' השנית שם, מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הוושט, אך צריך לעיין בהניקור והקרע אם לא נכנס בעומק מן הצדדין ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדים בעומק אין חשש נקיבת הוושט ושרי וע"ש והובא בפת"ש:

חסימן ד
מ"ש הל"ש סי' ל"ט ס"ק ר"ג בריאה שמזיעה טיפי דמי' לשאול לרופאים. יפה השיב עליו הב"א בתשו' סי' י"ט, וכמ"ש בשב יעקב חי"ד סי' מ"א, נדפסה לו תשו' מהגאון שהי' ג"כ רופא מובהק, שאין לסמוך ע"ד הרופאים באיסור דאורייתא, שאין דבריהם רק כמו אומדנא וס' בעלמא עש"ב. רק היכא שיוכלו לומר בקבלה ובירור גמור, בענין תטיל למים אם נמוחו ט', שידוע להם שדם שנתייבש ודאי נמוח הוא, בכה"ג יש לסמוך עליהם ע"ש. לפ"ז הדבר ברור שנ"ד ל"ד להנ"ל, רק הוי ממש כנדון דהשב"י שם, ששפט הרופא שטיפו' הקטנות אינן מהמקור כו', שהורה הג' הרופא הנ"ל שאין לסמוך כלל ע"ד בזה. ובת' עה"ג סי' כב הביא ת' מהרמ"ל שאין לסמוך על הרופאים, והוא צידד לסמוך עליהם. וכבר השיג עליו בת' ח"ץ סי' ע"ג. וממ"ש בסה"ת סס"י ק"ז הובא ב"י וש"ע סי' קפ"ז גבי רואה מ"ת שהניח בצ"ע אם תוכל לסמוך על הרפואה אף אם הוא רופא מומחה, והתם הוא רק איסור וסתות דרבנן וכ"ש בנד"ז דהוי איסור דאורייתא:

טואין לומר דנסמוך על בדיק' פושרין, הרי נ' דאין כאן נקב, ואין לבדות מלבינו שהם סותמין הנקב, דק"ד י"ל שבא ע"י חולי אף אם לא ניקב קרום העליון רק קרום התחתון לבד (ע' קו"א סוף ה' נדה ד"ה מ"ש הח"ץ במש"ש. ועס"י ל"ג דאם אין הקוץ כו'. וא"כ ליהני בדיקה להוכיח דלא ניקב אלא עור התחתון ולא העליון, די"ל הכא שאני מק"ד שבגמ', שכאן מזיע וחוזר ומזיע, ורחוק לתלות זה בקרום א' לבד. ועוד די"ל דאין לסמוך על בדיקתינו כ"א היכא שהורו כן בגמ' דהם ידעו שבדיקה סגי לסמוך בריעו' כזו, אבל כשאנו מוצאין ריעו' גדולה כנ"ד שנראה כניקב מפני שמוציאה דם מנ"ל לסמוך אבדיקתינו. ועוד דאפי' במקום שמבו' בגמ' דסמכי' אבדיקה כמו בריאה דאוושא, פסק השמ"ח דל"ס אבדיקתינו, וכן בריאה שצמקה פ' רמ"א דל"ס אבדיקה, מכ"ש בנ"ד שגם בדינא דגמ' יש לספק בזה אי מהני בדיקה, ודאי דאין לסמוך אבדיקתינו:

יועוד י"ל דגם מדינא דגמ' ממש יש להחמיר מסוגיא דרפא"ט גבי האדימה כו' עד שיצא מהן דם, מוכח להדי' דבריאה שיצאה ממנה דם ט' לכ"ע, ואפי' בהאדימה לבד החמיר הכו"פ סי' ל"ח, והפ"ת, וא"כ צריך לחלק בין ק"ד לחוד (די"ל שבא מניקב קרום התחתון לחוד וכמ"ש לעיל) דאינו מורה ודאי על נקב מפולש, לפי שקורט בעלמא מצוי להיות גם מעור א' וכנ"ל, אבל ענין יצא מהם דם משמע שיש ממש ביציאה זו ומחזקי' לי' כנקב מפולש. וכמ"ש בנ"ד שמזיע דם ומקנחים וחוזר ומזיע, היינו ענין יצא ממנה דם רפא"ט, דמוכח שם דבריאה כה"ג ט' ודאי (דל"ד לק"ד שהוא מועט מאד עפרש"י פ"ב דע"ז גבי עורות לבובין פי' ק"ד גלד. וע' בערוך ערך קרט) אבל בנ"ד חוזר ומזיע:

יאסימן ה
ניקב חצר הכבד וכבד סותמו וסריך וסביך מכל צד. צ"ע אי מהני סתימת הכבד כמו דמהני גבי מרה סתימת כבד, או נימא כיון דטריפות ניקב חצר הכבד הוא משום דסוף הכבד לינטל, לא מהני סתימתו, מאחר דמ"מ סוף הכבד לינטל. או די"ל דאויר גורם הנטילה, ואחר שנסתם שוב אין כאן אויר. ולכאו' יש להוכיח מש"ס פא"ט זהו פסול החוזר להכשירו, למעוטי כו', ולא מוקמי' למעוטי בכה"ג, ש"מ דבכה"ג מהני סתימה. עכ"ל השואל:

יבעש"ך סי' מ"א סקי"ד דאם עלה על הנקב קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה, וכ' שכ"כ בת' ד' ריבות סי' קכ"ג שכשנסתם הנקב בשומן כשר. ואף דבעלמא קרום מחמת מכה אינו קרום, הכא כיון דטרפות דחצר הכבד אינו אלא משום דסוף הכבד לינטל, א"כ צריך לומר דרואין הקרום שעתיד להתפרק כאלו נתפרק, וגם רואין שעתיד הכבד לינטל, וכאלו ניטל, ותרי רואין לא אמרי' (ע' ת' מ"ב). כ"נ בד' הש"ך. ועכ"פ י"ל דסתימת הכבד עדיף מקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום, וסתימת הכבד במרה הוי קרום. ע' ט"ז סי' ל"ו סקי"ד, וש"ך סק"ו:

יגומ"ש דכיון שעתיד הכבד לינטל לא יסתום, מי הגיד לנו שינטל הכבד, נימא דמאחר שנסתם נקב שבחצר הכבד שוב לא ינטל הכבד, דעיקר חשש ניקב חצר הכבד שינטל הכבד היינו מפני הרוח, עט"ז ססי' מ"א, וכיון שנסתם בשלימותו, וכ"ש בנ"ד שהנקב סותמו מכל צד, וגם אין לחוש שמא יתפרק הנקב, דסתימת הכבד סתימ' דמעיקרא היא שקודם שנעשה הנקב הי' הסתימה, שפיר מהני:

ידע' פא"ט (מג.) לענין סתימת הכבד במרה, פרש"י דסתימה דמעיקרא היא, ור"ל בשעה שנעשה הנקב תיכף נעשה הסתימה, וכמ"ש הש"ך סי' ל"ו סק"ו והט"ז סקי"ד. משא"כ [הכא] הוי סתימה דסלקא לאחר זמן, שהרי קודם שנסבך או נסרך לא הי' סתום. וצ"ע בזה למעשה, דמאחר שיש מחלקים בניקב חצר הכבד, דמצד הסמוך לכבד דוקא טרפה, וכמ"ש בש"ך ב' דברי ריבות וכ"ה במהרי"ט, א"כ י"ל טפי דמאחר דהנקב סמוך לכבד, ונגד הכבד, שוב לא מהני. וע' בס' אהל יצחק סי' כח ס"ק יא דאפי' סותם הכבד טרפה, אך בתשו' בית יהודה מתיר בסתימת הכבד:

טוסימן ו
בהמות שנמצאו מרה שלהם גדולה מאד, וגם כיס השתן גדולה מאד ונפוחה עם מ"ר ומתים מחולי זה, והריאה שלהם נקייה, ובפ"מ ב' בל"י כ' שאסורים מחמת סכנתא וחמירא מאיסורא כו', ע"כ יורנו, אם להטריף אותם מצד הדין או רק למי שירא לנפשו:

טזהנה לכאורה יש מקום עיון בזה גם מצד הדין, מדכ' הב"י סס"י מ"ג דכ"מ שנשתנה הבשר חיישינן דשמא הוא נתמסמס, ועש"ע סס"י מ"ו מ"ש בבאה"ג ב' רש"ל, וא"כ בנד"ז שנתגדל כיס המרה ביותר ה"ז ודאי שינוי בעור כיס המרה, וכדרך כל אבר ובשר המתגדל ע"י כאב שודאי הוא ענין שינוי הבשר:

יזאמנם מ"מ נ' שכל שאנו רואים שאין שום שינוי בעור הכיס, שיהי' נראה הלקותא ושינוי בהעור, אע"פ שהוא גדול ביותר לא דייני' לי' כלל בחששא דנתמסמס. וממקומו הוא מוכרע ממש"ש הב"י בסס"י מ"ג, שהרי שם הי' הטחול נפוח מאד (באמצעיתו עד סומכי', כ"כ כנה"ג בהג' ב"י או' ט"ו, וכ"כ הב"ח וט"ז, ועפר"מ בט"ז שהב"ח פי' עד סומכי' בכלל), וא"כ ליחוש דהו"ל כמו נתמסמס כיון שיש שינוי בשר שנתגדל ביותר. אלא ע"כ צ"ל דכיון שאנו רואים בעינינו שאין שינוי בבשר ל"ח מחמת שנתגדל. אך הט"ז וש"פ מפרשים עד סומכי' ולא בכלל, ומכל מקום י"ל מדלא התנו דבסומכי' כה"ג ט' מצד הגידול, אף על פי שנשאר עובי ד"ז, י"ל דס"ל גם כן סברא זו:

יחוע' בסי' מ"ד גבי כוליא שהקטינה מחמת חולי דיותר מכענבה כ', ול"ח שמצד שינוי הבשר שהקטין הו"ל כעין נתמסמס א"כ כמ"כ בהגדיל ביותר:

יטועי"ל דבאבר שיש בו בשר שייך לומר כשנתגדל ביותר הו"ל שינוי ולקותא, אבל כיס המרה שהוא רק עור ולא בשר הסברא נוטה דבקל מתגדל או מתכווץ מבלי שיהי' זה לקותא, וכמו עור האם שהולד מונח בו שבשעת העיבור מתגדל ביותר:

כוכן י"ל בהשלחופית שמ"ר נקוין לתוכה מה שהיא גדולה ביותר אין לחוש. אך מ"ש שהיא נפוחה, אם הניפוח ניכר ממש בה יש לחוש מדינא לדעת התוס' וסיעת' דס"ל דט' בנקבה או ניטלה דהו"ל בכלל נקבו הדקין וא"כ ה"ה דנפוח או קלקול העור פוסל ג"כ כמו בדקין. הן אמת צע"ק איך הוא בכלל נקבו הדקין, הלא נקיבת הדקין באותו מקום ג"כ כשר דהיינו חלחולת שנקבה כו' וא"כ יציבא בארעא כו', ומצאתי ראי' זו בתוי"ק ב' הראב"ן סי' רנ"ז, אך מ"מ כל האחרונים מחמירים בזה זולת בש"ך יש איזה משמעות צד להקל. אך בנ"ד שיש עוד ריעות' גדולה מצד החולאת, ודאי אין להקל כלל בכה"ג עכ"פ. אמנם אם אין שום ניפוח (גישוויל) וקלקול בעור כיס השתן, רק מה שהיא גדולה לבד, בכה"ג אין לכאו' איסור מדינא, אף שמתים הבהמות ע"י חולי זה אין להוסיף על הטריפ'. אמנם בשבו"י ח"ג הובא בל"י סי' קט"ז החמיר כשיש עוד ריעות' אף שאינה מוטרפת בה, לומר דמצטרפת לריעות' זו שמתים מהחולי והו"ל תר"ל וט'. ובנד"ז גדלו' המרה אפשר דהוי ריעות' עכ"פ. כש"כ דבלא"ה חמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בפמ"ג סס"י נ"א, וכ"ה באריכו' ביש"ש שלהי ב"ק, ע"כ ראוי למחות בכל תוקף ועוז שלא יאכלו מהם כלל:

כאסימן ז
פרה שהמרה שלה היתה בולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר, והעור הי' שלם מבחוץ, והמרה נפחוה ונמצא שלימה בלי נקב כלל. בצ"צ ס"ט מכשיר בזה, דלא כתשו' משפט שמואל סי' ק"ל שמחמיר בזה, כי אין כאן שום חשש, דסרכא אינו פוסל בשאר אברי'. ומה שניקב הבשר, הרי בספק ע"י חולי או קוץ כשרה (עסי' מט). ועוד שעור הבהמה הי' שלם מבחוץ:

כבסימן ח
פרות שנמצאו בדקין שלהם אדמומית נוטה לשחור מבחוץ וגם בתוך הדקין הי' דם, ונעשו עבים ביותר, ואולי יש לחוש בזה לנתמסמס עס"י נ' ובט"ז סק"ד. והנה כשקלפתי העור העליון מהדקין נראה שהיא בריאה בשלימות וגם אין שם שינוי מראה (הגם שקודם שנקלפה הי' נראה מראה אדום כנ"ל, והוא מקום הפ"מ, וע"ש במשבצות סק"ה בסי' מ"ג נ' דאם נשאר המראה על הקילוף ג"כ טרפה, וגם בזה י"ל כן שבעת שהקליפה התחתונה מתכויץ נראה בה האדמומית רק כשמותחים אותה הוא נראה זך ולבן ויוכל להיות שנשתנה המראה מפני שנמתח:

כגתשובה. כיון שהבשר שתחתיו לקוי ממש ודאי אין להקל אא"כ יש על גביו קצת עור טוב מראה דקין ממש כמ"ש הפמ"ג סי' מ"ג סק"ה בעובדא שבא לפניו, ובנ"ד מה שהמראה נשתנה לטוב מחמת שמותחין העור ביותר מדאי אין זה מציל, דבחייה ודאי לא היתה מתוחה כ"כ, ומשערינן כמו שהיתה בחייה וכמ"ש הפוסקים גבי ריאה דמה"ט משערינן לה כמו שהיא כשנופחין אותה:

כדסימן ט
אווז שאחר האכילה נמצא עצם הקוליו' שנשבר סמוך לחבירו בגוף ונקשר רק שעשי"י:

כההנה יש בזה ב' חששות להחמיר, א' מצד העצם קולי' שנשבר כדין נחתכו רגלי' מהארכובה ולמעלה, ובזה י"ל ב' טעמים להקל, א' משום שקרוב הדבר בודאי שלא יצא לחוץ דהיינו שהי' העור שלם כיון שלא הרגיש בזה בשעת מליחה והדחה עד אחר שאכלו הבשר, מסתמא לא הי' שום נקב בהעור. ואין לחוש שמא ניקב העור פ"א ונתרפא אח"כ, דדוקא בקרומי וושט שהן דקי' חיישי' לזה משא"כ בבשר עב כמו בנ"ד בקולית האווזא סמוך לחבורו בגוף ל"ח, כמ"ש בתה"ד סי' קס"ה ע"ש דל"ח אלא בדבר שדופנו דק, וכ"כ בתשו' ב"ח סי' קל"ט, ומוכח שם כיון שלא נראה הריעו' עד שעת אכילת הבשר מעל העצם אז נתגלה, א"כ דייני' לי' בודאי עו"ב חופין אותו, ולא יצא לחוץ כלל. ואף לד' הל"ש סי' א' ס"ו סקט"ו שכ' דהב"ח מיירי שידוע ברור שלא הי' שום ריעו', מ"מ בנ"ד ג"כ י"ל שהי' כן אף שלא דקדקו בזה, אבל ודאי עכ"פ לא יצא לחוץ, וכיון שלא יצא לחוץ הרי פ' הריב"ש סי' רצ"ו הובא ב"י, וגם הב"מ פ' כן בסי' נ"ה ד"ה וכ' הכלבו דכשרה בכ"ע לפרש"י, ולהרר"י ג"כ סגי ברוב בשר קיים. ובנ"ד ודאי הי' קיים (וכ"פ בט"ז סק"ח בפשיטות, ודבריו צ"ע במ"ש שמוסכם מכל האחרונים, ע' או"ה כ' נ' סי' ג' והגש"ד סי' פ"ו דאפי' לא יצא ונגלה העצם לחוץ בעי' חיפוי בשר וכ"פ בפ"ת), מ"מ בנ"ד ודאי קרוב הדבר שהבשר הי' חופה את כולו מאחר שלא נראה עד לאחר שאכלו הבשר. הרי נ' להפוסקים הנ"ל כל שלא יצא לחוץ אף שלא הי' הבשר חופה רק שהי' קיים יש להקל וא"כ בנ"ד שקרוב ג"כ לודאי שהי' הבשר חופה ממש יש להקל:

כוטעם ב' להקל משום שנקשר, שהתיר ר"ת וכל הבאים אחריו, שהרא"ש לא פקפק אלא בנשבר במקו' צוה"ג, וכ"פ בפסקי מהרא"י והגש"ד שם. והיתר זה עכצ"ל דאפי' באין ידוע שעו"ב ח"ר, או אפי' ידוע אלא שיש נקב ויש לחוש שמא יצא לחוץ דרך הנקב דט' לפרש"י (במשנה דאלו כשרו' נשתבר' רגליה ע"ש), ע"ז מהני כשחזר ונקשר. עסה"ת סס"י כ"ד דרך נקב כו' וסס"י כ"ה כ"א יצא כו' (וע' ת' ח"צ סי' נ"ח כ' אפי' אין עו"ב ח"ר, וזה צ"ע דא"כ היינו יצא לחוץ ע' רמב"ם ומע"מ). ומה שהחמיר מהרי"ק דדוקא בשעשי"י, השיב עליו הב"ח בת' סי' הנ"ל, וגם הט"ז סס"י נ"ה תופס זה רק לחומרא כו', וכ"מ מל' סה"ת שכ' לא הי' נרפא ונקשר ולא כ' לא הי' נקשר יפה כ"כ כו' (ולענ"ד הסברא כך היא, דכשנקשר אפי' שע"ש א"א יכול לחיות, וכמ"ש הש"ך סקי"ד, וכיון שכן הוא ודאי דאבר עצמו מותר כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א, וא"כ כשהאבר מותר י"ל ג"כ דבהמה מותרת כשא"י עכ"פ אם הי' עו"ב חופין). ואף שלמעשה אין להקל ח"ו מטעם זה נגד מהרי"ק ואחרונים, מ"מ בהצטרף לזה טעם הא' מה שודאי לא יצא העצם לחוץ יש להתיר למעשה ג"כ. וזהו כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד, רק שהוספתי דל"ד בידעי' ברור שאין שום ריעו' בעו"ב, אלא דגם בנמצא אחר האכילה הו"ל כאלו ידוע ברור שלא ניקב העור, וא"כ לא יצא העצם לחוץ, וגם ידענו מזה קרוב לודאי שהי' ג"כ חיפוי בשר כנ"ל, ובכה"ג נלע"ד שיש ג"כ להורות ולהקל:

כזחששא הב' לחומרא, משום שנשבר סמוך לחבורו בגוף הו"ל כנשמט. הנה בס' תוי"ק סי' נ"ה סק"ג כ' שאינו רק חומרא בעלמא שמא עי"ז ניזוז הבוכנא. וראיי' הבכ"ש מפא"ט נ"ז א' דנחתך גרע מנשמט, אינו נ' לע"ד, דהתם היינו נחתך לגמרי, וי"ל דה"ה בנשבר ויצא לחוץ ואין עו"ב ח"ר לפ"ד רב, משא"כ נשבר ולא יצא לחוץ דכשר ודאי קיל משמוט. ועכ"פ הרי בה"מ הקיל רמ"א דנשבר כה"ג אין לו דין שמוט כמ"ש המ"י כ' פ"ז, א"כ אין להחמיר בנד"ז שהוא הפ"מ (והנה בל"ש בפתיחה נסתפק במ"ש רמ"א בה"מ אולי הוא רק ע"י בדיקה בניבי', ולהתוי"ק שם פשיט' לי' דע"י בדיק' בניבי' הקיל אפי' שלא בה"מ, וא"כ בה"מ אפי' בלא בדיק' ניבין משום דלא דיי[ני'] לי' כשמוט, ואדרבה ס"ל דאפי' נפסקו הניבין אין להחמיר אא"כ אין הפסד. וכל ראיותיו של הלב"ש שם יש לדחות מלבד מה שדחה הוא ואכמ"ל (והוא שי' הארוך). ואין לומר שאין להק' תרי קולי בה"מ, דהא ביארנו שחששא ראשונה שהיא עיק[רי'] קרוב להתיר אפי' שלא במקום הפסד, ולדמותו לפסק הש"ך. וא"כ אין ההפס[ד] משמש רק לסלק חומרא זו השני'. ואף אם ההפסד משמש לשניהם, נ"ל שאין להחמיר כ"כ לפמ"ש התוי"ק שחומרא זו הב' היא רק חומרא בעלמא ומנהג לבד שנהגו כן בדליכא הפסד, א"כ בדאיכא הפסד התורה חסה כו' אפי' בכה"ג:

כחסימן י
וששאלת, המלוה לחבירו אסיגנצע"ש ע"מ לשלם אח"כ רו"כ במקח ד' רובל, ואם הי' שולח להחליף בשוק הי' נותן יותר מד' רובל:

כטדע דאם השער קצוב ביותר אפי' כ"ש, בין אם תרצה להחליף מטבע על אסי"ג ובין להיפך, לית דינא ולית דיינא דהוי ר"ק, ואפי' אם יש לו, היינו דוקא במעות שאינן יוצאות כו'. וע' גי"ת. וע' ה' עסקא. אמנם באם שלא הי' קצוב כ"כ ביותר כ"א על צד א', דהיינו כשיהי' צריך להחליף סי"ג ולקנות מטבע הי' צריך ליתן יותר מד' רובל, אבל אם הי' בא להחליף מטבע לא היו נותנים כ"א ד' רובל בזה צ"ע. דלכאורה יש ללמוד היתר ממ"ש הרמב"ם פ"ח ה' ד' הי' לו פירות כו' ואם יתבע אותן הלוקח יתן י"ב ה"ז מותר. וכ"פ הש"ע סי' קע"ג ס"ב:

לסימן יא
שאלה. אשה שבדקה עצמה ונמצא על העד דם ולא הרגישה, טמאה היא מדאורייתא, או רק מדרבנן כיון שלא הרגישה. נדה ד"ג ע"א בתוס' ד"ה מרגשת וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי טעמא דשמאי כו' ע"ש וצריך להבין למה הקשו מבדיקה ולא הרגישה, ולא מראיה ממש בלא הרגשה. וצ"ל דראי' בלא הרגשה טהורה אף מכאן ולהבא (כדאמרי' לקמן בבשרה עד שתרגיש בבשרה), אבל מבדיקה ולא הרגישה אין לטהרה לגמרי אף להבא דיכול להיות שהרגישה וכסבורה שהרגשת עד הוא, אבל מ"מ הוכחה דהשתא הוא דחזאי לית כאן דעיקר ההוכחה כיון דהשתא הרגישה ואתמול לא הרגישה בודאי השתא הוא חזאי משא"כ כשבדקה ומצאה טמאה ולא הרגישה, ורש"י פי' מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש כו', אלא שמאי אית לי' דלעולם מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כו' ע"ש. ולכאורה הא גם התוס' ס"ל דבבדיקה אף בלא הרגשה טמאה (כנ"ל מדלא הקשו מראי' בלא הרגשה) וצ"ל דכוונתם רק לסתור פרש"י, דא"א לתלות לקולא ושלא לטמאה למפרע משום דלא הרגישה אז הא השתא נמי לא הרגישה ואי משום דהשתא יש לתלותו שהרגישה וכסבורה הרגשת עד היא, הא למפרע נמי י"ל כן דהרגישה וטעתה וכסבורה הרגשת שמש היא אם שמשה אתמול, אבל מ"מ מכאן ולהבא בודאי ס"ל דחיישינן שמא הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא וטמאה מדאורייתא מספק עכ"פ. והנה התוס' תירצו דטעמא דשמאי דהיכא דבדקה ולא הרגישה דאינה טמאה למפרע משום דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת, ור"ל דכל אשה כשרואה דם רוב הפעמים מרגשת וא"כ אין שייך לעשות סייג ולטמאה למפרע כיון דלא הרגישה עד עכשיו, וא"כ גם אם אירע שבדקה ומצאה טמאה ולא הרגישה דהשתא אין כאן הוכחה דלא ראתה מאתמול הדם מ"מ לא פלוג רבנן (כיון דמדאורייתא אוקמא אחזקתה) והנה מדס"ל דרוב פעמים מרגשת, יש לומר כל היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתי הדם על העד ולא מגופה הוא תלינן דרגליים לדבר דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה כמ"ש דרוב פעמים מרגשת ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד היא אלא היכא דליכא למתלי הדם במידי אחרינא:

לאסימן יב
נידון מכה או כאב בחלל הגוף. כ' הס"ט סי' קפ"ז סקי"א ב' שו"ת פמ"א ח"א סי"ב דלא שייך לתלות בו, וכ"כ רבינו ז"ל בק"א ד"ה מ"ש הח"ץ. אמנם עוד כ' הס"ט סקי"ח סי' הנ"ל ב' שו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ו, דכתמי' תולה בו. עט"ז סי' קצ"א בתשו' שאלה, משמע דס"ל דתולה במכה שבבטנה:

לבוע' ס"ט סס"י קצ"א ב' פמ"א סי' קנ"ו דבכאב במתני' יש לצדד להקל. וע' ש"ע רבינו סי' קפ"ז שכ' ב' הב"ח דתולה במכה אפי' אינה במקור מכ"ש כו'. ועש"ע וב"י ואחרונים בסי' קצ"א לענין מוצ' דם בהשתנה, דאפי' א"י אם מכתה מוציאה דם תלינן במכה בחלחלת וכליות:

לגסימן יג
באשה מינקת שבדקה א"ע בעד הבדוק ומצאה עלי' דם פחות מכגריס רק שיש לה במה לתלות שהיד שבדקה א"ע בה מלאה שחין ואבעבועות רק שנעשה עליהם גלד, אם יכולה לתלות בהן שמחמת נגיעת העד בהיד יצא דם:

לדהנה במשנה ס"פ הרואה כתם שנינו מעשה באשה אחת שראתה כתם, ובאת לפני ר"ע אמר לה שמא מכה ביך, אמרה לו הי' וחיתה, א"ל שמא יכולה להתגלע ולהוציא א"ל הן וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלים זב"ז א"ל מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמי' את הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם עכ"ל המשנה. מבואר מזה דדווקא בכתמי' ששומעין בהם להקל לפי שהם מדרבנן הוא שהקיל ר"ע לתלות במכה שיבשה ולא ברואה ממש, וא"כ בבדיקת העד הבדוק שהוא ג"כ דאורייתא י"ל דלא מקלינן בזה. ואעפ"י שלא הרגישה מ"מ י"ל דאמרינן ארגישה ולא אדעתא ומידי ס' דאורייתא לא נפיק, כמ"ש בש"ע של רבינו ז"ל ובס"ט. וכן משמע להדיא בתשו' ח"צ סי' ע"ו דבבדיקת עד לא תלינן במכה שיכולה להתגלע כו' ע"ש וכן איתא בסה"ת סי' צ"ב דפסק דאין תולין במכה שאיפשר להתגלע כו'. ובבדיקת עד פסק דאין תולין במכה אא"כ ידוע שהמכה מוציאה דם, וא"כ מבואר דאין תולין במכה שיבשה ויכולה להתגלע כנ"ל. אכן קשי' דהרב"י כתב בסי' ק"ץ והובא ברמ"א בהג"ה סעי' ל"ד דתלינן בעד בדבר דתלינן בכתם. וי"ל דהרב"י ורמ"א לשיטתייהו אזלי דפסקי בסי' קפ"ז כדעת הרשב"א דפליג אסה"ת וס"ל דתלינן במכה אפי' א"י אם מוציאה דם ומכש"כ הכא בבדיקת העד דרגליים לדבר מדלא ארגישה כו'. ועיי' מ"ש רבינו ז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג וז"ל ואין חילוק בין כתמי' לרואה שלא בשעת ווסתה לפי דעת רמ"א אלא בידוע שיש שם מכה כו' שהיא יכולה להתגלע כו' ע"ש. י"ל דהתם כוונתו ברואה ממש. ומ"ש ספיקא דאוריי' היינו משום שמא מהמכה הוא אבל בעד י"ל דלרמ"א תולין אפי' במכה שיכולה להתגלע כו'. ועי' עוד במ"ש רבינו שם סס"ק ל"ג דהט"ז והש"ך פליגי אב"י והרמ"א וס"ל דאין תולין בבדיקת עד במכה שאין יודע אם מוציאה דם. וצ"ע בט"ז סי' ק"ץ ס"ק כ"ג דלא משמע כן לכאורה מדתלה דאין כאן ס' דאוריי' כו'. ועיי' מזה בתשובת ש"י סי' ל"ו ובח"ד סי' ק"ץ שם. וא"כ לכאורה נראה להחמיר בניד"ז לחוש לדעת סה"ת וסייעתו ולהט"ז וש"ך. ומה דלכאורה יש לצדד הוא עפ"י מ"ש רבינו בסי' קפ"ז ס"ק כ"ג אא"כ בידוע שהי' שם דוחק וחיכוך במכה כגון ברואה מ"ת כו' ע"ש הרי דבכהאי גוונא תולין אפי' ברואה ממש במכה שיכולה להגלע, ובנ"ד נמי י"ל דחשיב דוחק וחיכוך שנדחק העד בין האצבעות וידה להכניסו בעומק כו'. וכש"כ דבנ"ד דאינה רואה ממש רק בדיקת העד, והגם ששם כ' כן לפי דעת רמ"א י"ל דהט"ז וש"ך נמי יודו בכה"ג ודמיא קצת למ"ש בט"ז סי' קפ"ז ססק"ו שרגילות כו' ע"ש:

להעוד נ"ל לצדד דר"ע הקיל במכה שחייתה דפי' שנתרפאה אלא שיכולה להגלע כו', אבל בנ"ד המכות לא נתרפאו רק שיש עליהן גלד וקרימת עור ושפיר יש לחלק ביניהם דהתם כיוון שכבר חייתה לא שכיח כ"כ שיצא דם אא"כ ע"י חיכוך גדול שנסתר מה שחייתה, משא"כ כשלא נתרפאה עדיין בקל שיצא דם ע"י חיכוך מעט, ומ"מ למעשה לא מלאני לבי להקל אלא א"כ ע"י בחינה שתקנח העד בין אצבעותי' ותדחקנו רק בערך כפי שנדחק העד בין אצבעותי' כשהכניסתו בפנים ואם תמצא דם אז יש לטהרה וכה"ג אמרינן בנידה ד' נ"ח סוף ע"א תיזיל ותיתי כו':

לוקיצור. אם יש לתלות בבדיקת העד מחמת שהיד שבדקה בו מלאה שחין שנתנגב, הנה במשנה פ' הרואה כתם, במכה שאפשר להתגלע תלינן, אך היינו דווקא בכתמים דרבנן וכמ"ש במשנה שם שלא אמרו חכמים להחמיר, אבל בבדיקת העד דאוריי' ואף שלא הרגישה י"ל דכסבורה הרגשת עד הוא. אמנם בש"ע סי' ק"ץ סל"ד כ' דתולה גם בבדיקה בכל דבר שיכולה לתלות. אך י"ל דהב"י ורמ"א לטעמייהו אזלי דס"ל דגם בבדיקות תלינן במכה שלא ידעינן בבירור שמוציאה דם אבל לסה"ת וסייעתו דבבדיקות עד בעינן שידוע שמוציאה דם י"ל דלא תלינן. אמנם להט"ז ס"ק כ"ג וגם בש"ע של רבינו ז"ל סי' קפ"ז דע"י דוחק תלינן שיצאה דם והנה י"ל בנ"ד שע"י דוחק אצבעה בבדיקתה נתגלע ויצא דם ומ"מ לענין מעשה אין להקל כ"א שתנסה לדחוק אצבעה בכח כזה שע"י בדיקה ואם תוציא דם יש להקל לא זו"ז:

לזסימן יד
בענין הפ"פ שיוצא כחתיכת בשר לבית החיצון מצד שמאל הרחם, ולפעמים גם קצת חוץ לביה"ח ותמצא דם על עד הבדיקה:

לחהצ"צ סי' פ"ו וחב"י סי' ס"ז ושב"י סי' לז התירו, רק בשב"י דיש לאוסרה דא"א לפה"ק בלא דם. והיינו כשהחתיכה נופלת לביה"ח (צ"צ) דינה כמכה בא"מ כיון שכואב לה הרבה, ואם א"י שמכתה מוציאה דם לא תלי', אך אם מרגשת שבולט לה בצד שמאל ובאותו צד מרגשת כאב ומוצאת דם בבדיקתה באותו צד לבדו דייקא מותרת לבעלה (שלא בשעת וסתה). אבל בשעת וסתה, אפי' ידוע שמכתה מוציאה דם אינה תולה אא"כ מרגשת שדם זה בא מהמכה. וזו הבליטה היוצאה בין מחלחולת שנקרעת הפריסה והיא בולטת, ובין שהאם עצמה נתקה ממקומה מקרי שפיר מכה בא"מ כיון שכואב לה הרבה:

לטסימן טו
ע"ד הפארפאל, באשה שיוצאה מגופה ולחוץ כמין מעי. הנה דרכו רבים וכן שלמים בדבר זה, וכולם לא העלו להקל כ"א ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה. אמנם באשה שאין לה וסת כלל נראה דאין להקל כ"כ. רק שבזה יש להקל גם באין לה וסת, שכתמים שמוצאה יש לטהר. גם להקל בדם שמוצאה בבדיקת העד ולטהרו. והדם שיוצא מגופה בקילוח, אם הוא יוצא בשעה שהחתיכה חוץ לגופה ג"כ יש לצדד ולהקל (מטעם שהוא בודאי שלא בהרגשה), אם הוא שעת הדחק שא"א לה ליטהר בע"א, אף אם ע"י שנטהר הכתמי', וגם הדם שמוצאה בבדיקת עד והדם שיוצא ממנה בעת שהחתיכה בפנים אין לטהר בשום צד:

מוגם יש להקל לה שלא תצטרך בדיקה כלל, זולת בעת הפסק טהרה, וביום א' וז' מז' נקיים:

מאגם יש להורות לה כדין אשה שאין לה וסת שחוששת לעונה בינונית, אחת משלשים יום:

מבסימן טז
אשה שיש לה וסת קבוע ואחר ספי' ז"נ ביום הז' בבדיקה שני' מצאה על העד שלאיים הזב ממנה תמיד וכשהסירה השלאיים מצאה תחתי' נקודה דומה קצת לאודם או לשחרות, ויש ספק שמא אינו אודם כלל והיא תולה שיכול להיות שהציפורן הי' בו צואה ע"כ מתערובות צואת הציפורן עם השלאיים נולדה מראה זו לכן ניכר מבחוץ יותר על העד:

מג(תשובה) הנה כשיש ספק אם הוא מראה אודם או לאו אפשר להקל לגמרי, דה"ל ס' דרבנן, דהא אף אם הוא אדום מסתמא אינו כמראה אדום הטמא מדאורייתא שאותו בוודאי לא יפול עלי' ספק שמא אינו אדום מכ"ש שאין לספק בשחור דאורייתא, וחזקת טומאה אין כאן לכל הדעות (עיי' נ"ב סי' נ"ז דכל שלא הפסיקה היא בחזקת טמאה ובז"נ הוא מחלוקת) כיון שגמרה ספי' הז"נ שהרי הי' לה בדיקה א' נקי' גם ביום הז' ויש ספורים לפנינו, מיהו מיראי הוראה אני לסמוך ע"ז, מאחר שאין אנו בקיאים במראות דמים, א"כ שמא יש לספק בדאוריי' לכן נ' להקל מטעם אחר, דבתשובת הג"מ ליב בשב יעקב סי' מ"א מבואר בט"ד המעורב בליחות לא אמרי' שחזקתו מן המקור רק ספק שקול הוא, והסכים לזה רבינו הגאון אדוני אבי מורי זקני ז"ל בקו"א סי' קפ"ג א"כ הכא כיון שנקודה זו נמצאה תחת השלאיים קרוב יותר שהי' מעורבת בשלאיים, וא"כ יש כאן ספק ב' שמא אינו מן המקור והוא ס"ס המתהפך ואשה בחזקת טהרה עומדת וגם יש לה וסת, ועיין ס"ט סי' ק"צ צידד להקל בטפה א' בלא הכי, ומיהו ע"ז אין להעמיד יסוד כמ"ש בתשוב' א' ושוב מצאתי קרוב לזה בנ"ב מ"ת סי' ק"א, ומיהו בנ"ד מצד השלאיים יש להקל כנ"ל ובפרט שהדם קלוש ביותר עד שקרוב יותר שאינו אדום ושחור רק מין אחר בשגם שיש קצת לתלות בצואת הציפורן שמתערב בשלאיים והיא חממתה בתנור ע"כ נדבקה ביותר, ואף אם אין זאת מ"מ יש לצדד מטעמי' דכתיבנא:

מדסימן יז
אשה שבז"נ שלה לבשה חלוק שמימי נדתה שיודעת שהי' בו כתמים. שאין לתלות בו הכתמים, [אם] לא שיודעת אותם בט"ע או שיש רגלים לדבר, כגון שהי' הסינור שתחת החלוק נקי. ע' בזה בס"ט סי' ק"צ ס"ק עג בשם שו"ת פמ"א. וס"ק פ"ב. וע' חכ"א כלל צט סי' מב:

מהסימן יח
מקוה שצריך לנקותה ולא נקבו הדלי, ופסק רמ"א בסי' ר"א ס"ס מ' דאם אין הכלי גדול כ"כ שבו[דאי] יפלו ג' לוגים שאובין יש להקל, דג' לוגין שאובין הוי דרבנן וס' לקולא בדיעבד, כ"ה ברמ"א:

מוונלע"ד דאם לא נפלו ג' לוגין מכלי א' אין מצטרפין, ע' ש"ע סט"ו, אא"כ התחיל השני עד שלא פסק הא' כו'. וכ"ה במהרי"ק ש' נ"ו וז"ל דודאי אין לחוש שיפול ג' לוגין בלי הפסק שהרי צריך שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון עכ"ל. וכשמנקים המקוה נופל מן הכלי זמן רב אחר שפסק מכלי הראשון. ועכ"פ דאם מנקים רק בכלי א', ודאי דאין לחוש שמכלי א' יחזור ויפול ג' לוגין, דמהסמ"ק משמע דאפי' מנקים מג' כלי' אין לחוש שנפלו ג' לוגין, שהרי הקיל בדיעבד, כ"ש בדלי א'. וע' מהרי"ק ש' נ"ו, שכ' ג"כ שסברא רחוקה היא שיפלו ג"ל בלי הפסקות:

מזסימן יט
ע' ש"ע י"ד סי' רכ"ח סל"ט אבל להאריכו כו' והוא מתשו' הרשב"א, ונ"ל דלשיטתי' אזיל שכ' הר"ן בנדרים ד' פ"ה משמו דוקא בדבר קיום מעשה כו' הובא ברמ"א ססי' רל"ב משא"כ למ"ד שם בביטול מעשה נמי אהני א"כ עכצ"ל בתר רצונו אזלי' ורצונו הו"ל בהריני כו' א"כ יוכל ג"כ להרויח זמן וכ"מ בסי' רנ"ח סי' א' ע"ש בש"ך ב' תה"ד דפטורים מהחרם אע"ג דלא שייך הריני כו' שאם יגרשנה תהא אסורה עליו שהוא כהן:

מחסימן כ
מכ' קבלתי עם הצעטיל מהשו"ב ר' אברהם נ"י ומהנגיד מו' יעקב נ"י והנני שולחן הצעטיל של השו"ב מ' מאיר בחזרה אך כאשר עיינתי היום בדין זה לכאורה לא מצאתי לו היתר עדיין שיוכל לשחוט בעירם בלתי רשות כל הנקובים בצעטיל שלו ואעפ"י שאני החזרתי לו הצעטיל, והטעם כי אעפ"י שהחזרתי לו הצעטיל עכ"ז אם לא יתנו לו כל הנקובים בצעטיל שלו רשות והסכם שישחוט אזי צריך שאלה לשאול על התד"א ולמצוא פתח להתירו והתרה שלי לחוד לא מהני כיון שאין זה ענין שלי ממש רק שייך להנקובים בצעטיל ובעניני פתח וחרטה ידוע שצריך להיות מתחרט באמת על שנתן הצעטיל ולפע"ד אין ספק שרצה אז בהצעטיל כדי להשיג הקבלה של השו"ב דכאן ומכאן ואיליך הוא שרוצה בהיתרו אחר שכבר יש בידו הקבלה של השו"ב וזו אינו חרטה להתיר התד"א עי"ש וצ"ע למעשה בכל זה. ע"כ עצתי שיבקש ג"כ מהנגיד מו' שמואל עפשטיין שיסכים ליתן לו רשות לשחוט ואז יוכל לשחוט בלי שום התרה ובודאי ראוי ונכון שיסכים ידידינו הנגיד ע"ז בכדי שלא יהי' מחלוקת ח"ו חנם וגדול השלום ומפני חוה"מ לא כתבתי בעצמי:

מטסימן כא
מה שהחשוד השליש הכתב שבועה להשו"ב ל"ד למחילה, יעי' ב"י י"ד ססי' רל"ב בשם הר"ן שאפ"ל דבשב ועל תעשה (דהיינו (כנ"ד) שלא ישתה יי"ש) לא שייך לומר הרני כאלו התקבלתי, מיהו הש"ך ססי' הנ"ל רמז למ"ש בסי' רנ"ח והוא מתה"ד סי' שי"א דס"ל כסברא אחרת בהר"ן - אלא שאפי' לפי"ז י"ל דבנד"ז לא מהני מחילתן כיון שאינה תועלתם לבד רק מעורב כונה לש"ש שלא יהי' חשש בהשחיטה א"כ חלק גבוה לא מצי מחלי, ודמי להא דאצטלית דגיטין כיון דלאו להרוחה לחוד קא מכוין רק לצעורי ג"כ לא מצי מחיל - עי' תה"ד שם (ועי' במכמ"א ש"ח סי' י"א י"ג י"ד) ועיין בט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ז ודו"ק. וכש"כ דהשליש לא החזיר מדעתם ואין לדמותו להא דגיטין ס"ד שליש אומר לגירושין דהא הימני' כו' ועס' רכ"ח סל"ח סל"ט וססי' רל"ב וסי' רנ"ח סי"א:

נסימן כב
א' שאין מעמדו יפה כ"כ ורוצה לכתוב ס"ת, והמקח עולה ק"כ רו"ס אם מחוייב בדבר:

נא(תשוב') ע' בתוס' דב"ק ד' ט' ע"ב ד"ה אילימא ויראה מפורש דא"צ לבזבז לא שליש ולא אפי' חומש ממונו על מצ' א' אפי' היא עוברת ועפרש"י שם ד"ה שליש דקאי להדיא על ס"ת ובב"י בא"ח סי' תרנ"ו משמע דס"ל דאפי' מעשר מהקרן א"צ לבזבז ע"ז. יעו"ש. וע"ש שפי' ד' הרי"ו דשנה ראשונה מהקרן כו' - ע"כ א"צ לקנות רק אם יזדמן לו בזול ערך כ"ה רו"ס:

נבסימן כג
ס"ת שנמצא בפ' קרח תי' עליהם באל"ף. יגררו בסכין כל האלף, ויכתוב במקומו אות עי"ן. וקודם שיתחיל לכתוב בו אות העיין יאמר הרי אני כותב לשם קדושת ס"ת:

נגסימן כד
ספק בכור שגוי צרם אזנו ונתכוין להתיר - ע' מהרא"י בפסקיו ססי' קס"ט דאסר אפי' בבכור שיש בו כמה ספיקות ע"ש רסי' קס"ז וע"ש דלאו דוקא בצווי לגוי החמיר דודאי נתכוין להתיר שהרי כ' שם דהוי כאלו לדעתו כו' ור"ל דמוכח מפרש"י וגמ' דצווי דומה לנתכוין ולכן אין להקל אפי' בס' בכור, וא"כ כ"ש בנ"ד דנתכוין להתיר מפורש איסורו במשנה. והי' להביא ראי' קצת להקל ממ"ש בהג"א פ' הפועלי' ובתוס' ופסקי תו' שם דבסירוס אינו אסור כשהי' עושה ממילא וכ"ד הגמי"י עבב"י אה"ע סי' ה', וא"כ הא דבבכור אסור כה"ג (כמ"ש במשנה ראו שהתירו כו') היינו מחומר' קדשים ובס' בכור אפשר דאין להחמיר רק כבסירוס, מ"מ ממהרא"י דהיכא דמדינא אסור עשיית מום כה"ג בודאי בכור א"כ גם בס' בכור הדין כן ע"ש, ועבל"י שי"ג שכ' ב' תשו' ש"י ג"כ כמה שכתבתי. והבל"י לא חלק עליו שם רק משום דאין ברור שהי' כו' ומסתמא אין ברור שהרועה נתכוין להתיר רק נ' שעשה כן בכוונה, וכיון דמידי ס' לא נפקא ל[כן] דעת הבל"י להקל בזה בס' בכור וכד' מהרא"י, אבל בנ"ד שנתכוין ודאי להתיר אין שום מקום להקל, וכ"מ להדיא ג"כ בט"ז סי' שי"ג סק"ה שכ' ושם בפסקי מהרא"י כ' דין זה בישראל שיש לו ס' בכור כו' ומשמע להדיא דגם בכה"ג דוקא בלא נתכוין להתירו כו':