Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן לא
הביאו לפנינו ריאה והי' על צד האומה שכנגד הוורד כמין צלקת לא מראה ריאה ועליה הי' כמין דלדול קטן. וצויתי לנפוח ויצאה בקל ולא היו יודעים השוחטים ליתן להם שם. ושוחט א' קבע ואמר שהוא ווארצלען. ושוחט שני אמר אפשר שהיא בועה ויש שרצו לומר אולי הי' בשר בלוי ואמרתי שצריך לקולפה והשיבו לי שאי אפשר שהיא מושרשת בתוך בשר הריאה וצויתי לנקוב אותה ומצאו בתוכה מוגלא הרבה כמראה געל עבה ומעט ליחה. ודנתי אותה לטינרא או לבועה. וכמבואר בספר הנדפס מחדש ונק' אהל יצחק בדיני ווארצלען יעו"ש בסי' ל"ה סק"ח. ונדון הדלדול דנתי אפי' אם הי' בודאי סירכא תלויה בהפ"מ יכול לסמוך על הפר"ח ותב"ש והנ"ב כפי מה שהבינו הם בדברי הט"ז וכמבואר בס' חכמת אדם כלל י"ג. והנה כעת יש הפ"מ והכשרתי עכ"ל השואל:
הביאו לפנינו ריאה והי' על צד האומה שכנגד הוורד כמין צלקת לא מראה ריאה ועליה הי' כמין דלדול קטן. וצויתי לנפוח ויצאה בקל ולא היו יודעים השוחטים ליתן להם שם. ושוחט א' קבע ואמר שהוא ווארצלען. ושוחט שני אמר אפשר שהיא בועה ויש שרצו לומר אולי הי' בשר בלוי ואמרתי שצריך לקולפה והשיבו לי שאי אפשר שהיא מושרשת בתוך בשר הריאה וצויתי לנקוב אותה ומצאו בתוכה מוגלא הרבה כמראה געל עבה ומעט ליחה. ודנתי אותה לטינרא או לבועה. וכמבואר בספר הנדפס מחדש ונק' אהל יצחק בדיני ווארצלען יעו"ש בסי' ל"ה סק"ח. ונדון הדלדול דנתי אפי' אם הי' בודאי סירכא תלויה בהפ"מ יכול לסמוך על הפר"ח ותב"ש והנ"ב כפי מה שהבינו הם בדברי הט"ז וכמבואר בס' חכמת אדם כלל י"ג. והנה כעת יש הפ"מ והכשרתי עכ"ל השואל:
בא
הנה לא הבנתי ד' רומע"ל במ"ש אפי' הי' בודאי סירכא תלוי' על הבועה בהפ"מ יכול לסמוך על הפר"ח ותב"ש ונ"ב. דהרי התב"ש בסי' ל"ז סק"ד (השני) ובשמ"ח שם ססע"י ב'. לא היקל בהפ"מ רק בדאזלא ע"י מיעוך גם הנ"ב חי"ד סי"ב לא היקל רק בכה"ג דוקא אבל בדלא אזלא ע"י מיעוך ודאי אין לסמוך אפי' בהפ"מ על מנהג שבפר"ח סי' ל"ט סקכ"א שנהגו באיזהו מקומן במושבותיהם נגד מנהג הפשוט שלנו. וא"כ אם רומע"ל מיירי שזה הדלדול אזלא ע"י מיעוך א"כ פשוט שיש להקל בהפ"מ כפסק התב"ש (אולם בנ"ד יש לחוש עוד דהווארצלען המושרש חמור מבועה וית' לקמן). דאף שהבל"י סי' ל"ז סק"ז החמיר מ"מ הגאונים שבזמננו ר' זלמן מרגליות ז"ל בדיני תר"ל סי' א' והלבושי שרד סי' ל"ז סק"ט הכריעו להקל כפסק התב"ש והנ"ב [ע' מפתח]. וכש"כ שבעיקר דין תר"ל אין להחמיר כ"כ לתפוס כל החומרות כיון שאין שרש דין זה דינא דגמ' וכמ"ש רומע"ל בשם התויק"ו. אמנם כ"ז בדאזלא ע"י מיעוך. אבל א"כ העיקר חסר מן הספר במכתב רומע"ל. אבל אם היה המעשה דלא אזלא ע"י מיעוך ודאי אין להקל כלל אם דלדול זה הוא סירכא תלוי' דהו"ל תר"ל סירכא תלוי' מתוך הבועה של מוגלא (ואפי' בבועה דמ"ז יש להחמיר עיין בזה חילוקי' בפרי תבואה דיני תר"ל סעי' א') ואין לצדד לכאורה רק עפמ"ש רומע"ל ודנתי אותה לטינרא או לבועה דאם נתפוס לשון ראשון שלו דהו"ל טינרא ובסר"ת מן הטינרא הוא כשר כמ"ש בש"ע סי' ל"ט ס"ח. וכ' מעל' וז"ל ולפ"ד אפי' אם הי' בשר בלוי כיון שמושרש בתוך בשר הריאה וא"א לקולפה ויש בה מוגלא הוי טינרא לפ"ד רש"ל ואף הרמ"א מודה בזה אלא שפוסק שאף בלתי ליחה הוי טינרא עכ"ל. והנה השמ"ח סי' ל"ז סי"ב וכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד בשם דמש"א ס"ל דלפ"ד רמ"א אין לחשוב לטינרא אא"כ אין בה שום טיפת ליחה כמ"ש בהגהות מהרי"ו ושאר אחרונים ועיין בפרי תואר סי' ל"ז סק"ה בענין טינרא שרצה לחלוק לגמרי על היתר דטינרא לענין תרתי דסמיכי ור"ל דלא עדיפי ממ"ז ונהי דאנן לא קיי"ל כוותי' מ"מ עכ"פ אין להקל אא"כ הם צמחים קשים ממש לא במוגלא דא"כ אין שום טעם להקל בזה יותר מבועה לענין סמוכה ולענין סר"ת היוצא מהבועה וגם לדעת רש"ל צ"ל כן שהם קשים דוקא רק דאם יש בה קצת ליחות בשביל זה לא יצאו מכלל טינרא כיון שעיקרן קשה כמ"ש בתשו' רמ"א סי' ו' בשמו וז"ל רק שאינם כמוגלא ממש הנמצא בתוך הבועה כו' שיש בהן כעין מוגלא קשה עכ"ל. וכן נתבאר להדיא בהש"ך סי' ל"ז סק"ח. וא"כ בנ"ד שיש בה מוגלא הרבה אין שום מקום לומר דה"ל טינרא אפי' לדעת רש"ל וכ"ש לדעת רמ"א דכוותי' קיי"ל דלדידי' כל שיש טיפת ליחה אין זה טינרא אך לפי תשובת פנ"י סי' י"ב אפ"ל דבתר רובא אזלינן דכשרובא קשה אע"פ שמעט מוגלא יש בו י"ל דבתר רובא אזלינן וכתבתי במ"א דלענין תר"ל שהיא רק חששא יש לסמוך עליו מה גם דלשון הש"ך סק"ח דאפי' אין בו שום לחלוחית כו' מסייע קצת לזה. אך הפמ"ג בשפ"ד פי' דברי הש"ך באופן אחר. וז"ל לאו למימרא דכש"כ יש בו ליחה דזה אינו כו'. אך מה שי"ל הוא כיון דכתב רומע"ל דמצד הדלדול נתלבנה המראה למראה ריאה. א"כ אם יש לה מראה ריאה י"ל שאין זה בועה רק אטום כמשמעות הש"ך סי' ל"ז סק"ח הנ"ל. ובש"ע סי' ל"ו ס"ט בהג"ה. ובסר"ת מתוך האטום פסק השמ"ח סל"ט סמ"ו דטרפה. והפמ"ג סי' ל"ז במשבצות סק"ג בדיני תר"ל אות ז' העיר ספק בזה. דלהרשב"א דאטום אינו משום נקב א"כ שני הריעותות אין עדותן מכוונת. אך הלב"ש סי' ל"ה סק"א אות ל"ג כ' להחמיר. ותו דנ"ד דהו"ל צלקת אינו ענין כלל לאטום ולא עדיף מבועה. ומיהו גם בבועה כיון שיש מראה ריאה עליה אינו פוסל סירכא תלוי' ממנה כמ"ש השמ"ח סל"ט סמ"ז:
הנה לא הבנתי ד' רומע"ל במ"ש אפי' הי' בודאי סירכא תלוי' על הבועה בהפ"מ יכול לסמוך על הפר"ח ותב"ש ונ"ב. דהרי התב"ש בסי' ל"ז סק"ד (השני) ובשמ"ח שם ססע"י ב'. לא היקל בהפ"מ רק בדאזלא ע"י מיעוך גם הנ"ב חי"ד סי"ב לא היקל רק בכה"ג דוקא אבל בדלא אזלא ע"י מיעוך ודאי אין לסמוך אפי' בהפ"מ על מנהג שבפר"ח סי' ל"ט סקכ"א שנהגו באיזהו מקומן במושבותיהם נגד מנהג הפשוט שלנו. וא"כ אם רומע"ל מיירי שזה הדלדול אזלא ע"י מיעוך א"כ פשוט שיש להקל בהפ"מ כפסק התב"ש (אולם בנ"ד יש לחוש עוד דהווארצלען המושרש חמור מבועה וית' לקמן). דאף שהבל"י סי' ל"ז סק"ז החמיר מ"מ הגאונים שבזמננו ר' זלמן מרגליות ז"ל בדיני תר"ל סי' א' והלבושי שרד סי' ל"ז סק"ט הכריעו להקל כפסק התב"ש והנ"ב [ע' מפתח]. וכש"כ שבעיקר דין תר"ל אין להחמיר כ"כ לתפוס כל החומרות כיון שאין שרש דין זה דינא דגמ' וכמ"ש רומע"ל בשם התויק"ו. אמנם כ"ז בדאזלא ע"י מיעוך. אבל א"כ העיקר חסר מן הספר במכתב רומע"ל. אבל אם היה המעשה דלא אזלא ע"י מיעוך ודאי אין להקל כלל אם דלדול זה הוא סירכא תלוי' דהו"ל תר"ל סירכא תלוי' מתוך הבועה של מוגלא (ואפי' בבועה דמ"ז יש להחמיר עיין בזה חילוקי' בפרי תבואה דיני תר"ל סעי' א') ואין לצדד לכאורה רק עפמ"ש רומע"ל ודנתי אותה לטינרא או לבועה דאם נתפוס לשון ראשון שלו דהו"ל טינרא ובסר"ת מן הטינרא הוא כשר כמ"ש בש"ע סי' ל"ט ס"ח. וכ' מעל' וז"ל ולפ"ד אפי' אם הי' בשר בלוי כיון שמושרש בתוך בשר הריאה וא"א לקולפה ויש בה מוגלא הוי טינרא לפ"ד רש"ל ואף הרמ"א מודה בזה אלא שפוסק שאף בלתי ליחה הוי טינרא עכ"ל. והנה השמ"ח סי' ל"ז סי"ב וכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד בשם דמש"א ס"ל דלפ"ד רמ"א אין לחשוב לטינרא אא"כ אין בה שום טיפת ליחה כמ"ש בהגהות מהרי"ו ושאר אחרונים ועיין בפרי תואר סי' ל"ז סק"ה בענין טינרא שרצה לחלוק לגמרי על היתר דטינרא לענין תרתי דסמיכי ור"ל דלא עדיפי ממ"ז ונהי דאנן לא קיי"ל כוותי' מ"מ עכ"פ אין להקל אא"כ הם צמחים קשים ממש לא במוגלא דא"כ אין שום טעם להקל בזה יותר מבועה לענין סמוכה ולענין סר"ת היוצא מהבועה וגם לדעת רש"ל צ"ל כן שהם קשים דוקא רק דאם יש בה קצת ליחות בשביל זה לא יצאו מכלל טינרא כיון שעיקרן קשה כמ"ש בתשו' רמ"א סי' ו' בשמו וז"ל רק שאינם כמוגלא ממש הנמצא בתוך הבועה כו' שיש בהן כעין מוגלא קשה עכ"ל. וכן נתבאר להדיא בהש"ך סי' ל"ז סק"ח. וא"כ בנ"ד שיש בה מוגלא הרבה אין שום מקום לומר דה"ל טינרא אפי' לדעת רש"ל וכ"ש לדעת רמ"א דכוותי' קיי"ל דלדידי' כל שיש טיפת ליחה אין זה טינרא אך לפי תשובת פנ"י סי' י"ב אפ"ל דבתר רובא אזלינן דכשרובא קשה אע"פ שמעט מוגלא יש בו י"ל דבתר רובא אזלינן וכתבתי במ"א דלענין תר"ל שהיא רק חששא יש לסמוך עליו מה גם דלשון הש"ך סק"ח דאפי' אין בו שום לחלוחית כו' מסייע קצת לזה. אך הפמ"ג בשפ"ד פי' דברי הש"ך באופן אחר. וז"ל לאו למימרא דכש"כ יש בו ליחה דזה אינו כו'. אך מה שי"ל הוא כיון דכתב רומע"ל דמצד הדלדול נתלבנה המראה למראה ריאה. א"כ אם יש לה מראה ריאה י"ל שאין זה בועה רק אטום כמשמעות הש"ך סי' ל"ז סק"ח הנ"ל. ובש"ע סי' ל"ו ס"ט בהג"ה. ובסר"ת מתוך האטום פסק השמ"ח סל"ט סמ"ו דטרפה. והפמ"ג סי' ל"ז במשבצות סק"ג בדיני תר"ל אות ז' העיר ספק בזה. דלהרשב"א דאטום אינו משום נקב א"כ שני הריעותות אין עדותן מכוונת. אך הלב"ש סי' ל"ה סק"א אות ל"ג כ' להחמיר. ותו דנ"ד דהו"ל צלקת אינו ענין כלל לאטום ולא עדיף מבועה. ומיהו גם בבועה כיון שיש מראה ריאה עליה אינו פוסל סירכא תלוי' ממנה כמ"ש השמ"ח סל"ט סמ"ז:
גקיצור. בסר"ת היוצא מהבועה לא הקיל השמ"ח סי' ל"ז ססע"י ב' בהפ"מ רק בדאזלא ע"י מיעוך. והבל"י מחמיר דלא מהני מיעוך והלב"ש פסק כהשמ"ח. ויש לסייע להשמ"ח מאחר שבסירכא דבוקה שלא כסדרן שאסורה מדינא לכ"ע נוהגין להקל ע"י מיעוך כ"ש בסר"ת היוצא מהבועה. ואם בנד"ז לא אזלא ע"י מיעוך אין להקל אא"כ נאמר דנד"ז הוא טינרא. שבסר"ת היוצא מהטינרא כשר כמ"ש בש"ע סי' ל"ט ס"ח אך בנד"ז שיש בה מוגלא ודאי אין לה דין טינרא אף למהרש"ל כ"ש להרמ"א ע' שמ"ח סי' ל"ז סי"ב. רק בנד"ז שנתלבנה המראה למראה ריאה הנה אם נאמר דיש לזה דין אטום שהוא כמראה ריאה. אך בסר"ת מתוך האטום אסר השמ"ח סי' ל"ט סמ"ו אף שהפמ"ג סי' ל"ז סק"ג בד"ה והתנאי הרביעי העיר שלשטת הרשב"א באטום יש להקל מ"מ הלב"ש סי' ל"ה סק"א אות ל"ג כ' דרוב הפוסקים אין מפרשים כהרשב"א. מ"מ בבועה שיש מראה ריאה עליה אין פוסל סר"ת היוצא ממנה בשמ"ח סי' ל"ט סמ"ז. והא דבאטום פוסל סר"ת אף שאטום דומה למראה ריאה. צ"ל דאטום שאני כיון שאין עולה בנפיחה משא"כ גבי בועה. והכא ג"כ עלה בנפיחה:
דב
ומ"מ הנלע"ד להקל למעשה הוא משום שי"ל שהדלדול אין לו כלל דין סירכא תלוי' וכדפסק להדיא הלב"ש סי' ל"ט סעי' ל"ה בהג"ה וז"ל ויש בריאה דלדולים ומצויים בשיפולו ואינו סירכא כלל ולא מיקרי ריעותא כלל והוא ניכר לבקיאים עכ"ל. ובס"ק קל"ז ביאר שם טעמו ע"פ דעת מהרי"ו שבד"מ סי' ל"ט סקי"ח ובמפתח דין תר"ל שלו סעי' מ"ט כ' עוד וז"ל דלדולים המצויים בשיפולי ריאה לא מקרי ריעותא. ומ"מ אפשר דמקרי עכ"פ ריעותא כל דהו והכל לפי ראות עיני הבקיאים כנ"ל. והנה אף אם נאמר דהוי ריעותא כל דהו הרי פסק דריעותא כל דהו אינה מצטרפת לתר"ל אלא לריעותא גדולה ולא סתם ריעותא יעו"ש במפתח הנ"ל סעי' א' ובועה אפי' מליאה מוגלא פסק דהוי סתם ריעותא. וא"כ דלדול היוצא מבועה הו"ל ריעותא כ"ד עם ריעותא סתם [דלא] מצטרפי. ועיין בתויק"ו סי' ל"ט סק"ז מענין דלדולי ריאה. וכתבתי מזה בשאילה אחרת:
ומ"מ הנלע"ד להקל למעשה הוא משום שי"ל שהדלדול אין לו כלל דין סירכא תלוי' וכדפסק להדיא הלב"ש סי' ל"ט סעי' ל"ה בהג"ה וז"ל ויש בריאה דלדולים ומצויים בשיפולו ואינו סירכא כלל ולא מיקרי ריעותא כלל והוא ניכר לבקיאים עכ"ל. ובס"ק קל"ז ביאר שם טעמו ע"פ דעת מהרי"ו שבד"מ סי' ל"ט סקי"ח ובמפתח דין תר"ל שלו סעי' מ"ט כ' עוד וז"ל דלדולים המצויים בשיפולי ריאה לא מקרי ריעותא. ומ"מ אפשר דמקרי עכ"פ ריעותא כל דהו והכל לפי ראות עיני הבקיאים כנ"ל. והנה אף אם נאמר דהוי ריעותא כל דהו הרי פסק דריעותא כל דהו אינה מצטרפת לתר"ל אלא לריעותא גדולה ולא סתם ריעותא יעו"ש במפתח הנ"ל סעי' א' ובועה אפי' מליאה מוגלא פסק דהוי סתם ריעותא. וא"כ דלדול היוצא מבועה הו"ל ריעותא כ"ד עם ריעותא סתם [דלא] מצטרפי. ועיין בתויק"ו סי' ל"ט סק"ז מענין דלדולי ריאה. וכתבתי מזה בשאילה אחרת:
הקיצור. שבנד"ז שהוא דלדול אין לחוש משום תר"ל עם הבועה. דקיל הדלדול מדין סירכא תלויה:
וג
אך מה שיש להחמיר בנדון זה דכל זה אם היה לנדון זה דין בועה. אבל הרי שו"ב אחד קבוע אומר שהוא ווארצלין וי"א שהוא בשר בלוי. וא"כ אם הווארצלין או הבשר בלוי היו נקלפים מעל הריאה בנחת היה ראוי להקל כנ"ל. אבל בנ"ד שהיה בלתי אפשר לקלוף שהיא הולכת בעומק בבשר הריאה. הרי יש להחמיר לכאורה אף אם הדלדול אינו מצטרף כלל לריעותא. דגבי בשר בלוי מבואר להדיא בהרוקח רס"י שפ"ב הובא בב"י סס"י ל"ח קולפין אותו ואם הריאה תחתיו יפה ושלימה כשרה. דעכ"פ הקילוף מעכב ודאי [אפי'] בדיעבד אמנם גבי ווארצלין עם היות שלא נתבאר בזה בראשונים דהקילוף מעכב אך יש ללמוד כן ממ"ש האחרונים הובא בשמ"ח סי' ל"ח סעי' י"ח גבי נתק הנז' בש"ע סס"י הנ"ל קולפין הקליפות ממנה וביאר שם נכדו הגאון ר"ז הנ"ל בפרת"ב שם סעיף ע"ג דה"ה בווארצלין ושהקילוף מעכב אפי' דיעבד. וז"ל אם לא קלף הווארצלין לראות שהריאה שלימה תחתיהם יש להטריף כו' וכן האריך בזה בתשובותיו שבספר הנ"ל סי' כ"ח. וכ"כ הלב"ש. וכ"ד הפמ"ג במשבצות סס"י ל"ט ס"ק כ"ד. אמנם לולי דברי רבותינו האחרונים היה מקום לפע"ד לומר מסוגי' הגמ' והפוסקים דאין הקילוף מעכב בדיעבד בנתק וקליפות וממילא ה"ה בווארצלין. ואע"פ שלענין מעשה חלילה לסמוך כלל לעשות שום קולא נגד פסק השמ"ח וסיעתו. מ"מ אמרתי להציע דבר זה שיהיה הדברים כדאי שלא לומר שהאוכלים ע"פ הוראות המתיר אכלו טרפה ח"ו. והוא זה בגמ' פא"ט (דמ"ו סע"ב) גרסינן ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי. אוכמא אוכמא. חזותא חזותא כשרה עכ"ל. ופרש"י גילדי גילדי קליפות קליפות כעין מכות. ובהרי"ף והרא"ש כתבו איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע. ובערוך ערך גלד הביא הגמ' הנ"ל והביא ג' דוגמות לזה. גילדי גילדי דעל קרן הפרה (רפ"ג דר"ה דכ"ו ע"א) וביומא (דמ"ד סע"ב) גלדה עבה דמחתה של כה"ג ושם פירש"י גילדה דופנה. וגילדו דמזבח הנחושת במד"ר פ' צו (פרשה ז'). והראב"ד בס' תמים דעים סי' י"א כתב וז"ל ול"נ דגילדי גילדי הוא כמו שהגליד פי המכה והוא כמו גרב. ואגליד כאהינא סומקא הוא כמו הגלודה שבמשנה וזה עיקר עכ"ל. ולכל הפירושים נראה דענין גילדי הוא שנעשה כעין קליפה עבה ומכה על עור הריאה ר"ל שהעור של הריאה הוא מתחת להמכה ועל גבי העור נעשה גלד וזהו ההפרש בין גילדי לצמחים ובועות דהם גדילים בין עור הריאה לבשר הריאה כמ"ש בב"י רס"י ל"ז בשם הרשב"א והר"ן ופשוט הוא. וצריך להבין טעם פשיטות ההיתר דגילדי גילדי. הרי לכאורה היה ראוי לאסור בפשיטות דהרי כיון שהגלד הזה הוא על עור הריאה ניכרין הדברים שהיה מכה בהריאה וניקבה הריאה והעלתה גלד. דכך דרך הגלד להתהוות בעור האדם וכענין גלד שחוץ למכה ושעל המכה במשניות דפרק ט' דמקוואות ופי' הרע"ב שם ריר היוצא מן המכה ונעשה כמו גליד והדבר פשוט שיציאת הריר הוא ע"י שניקב העור שעל גבי המכה. דכל מכה מסתמא היא בין עור לבשר וכמו בועות וצמחים הנ"ל דריאה וכשיוצא ריר מן המכה היינו על כרחן שניקב העור שעל גבי המכה ומזה נעשה אח"כ גלד על המכה וא"כ ה"נ בגלד שעל גבי הריאה אמאי לא נחוש לזה לומר שמסתמא היה בועה בין עור לבשר הריאה וניקבה העור הריאה ויצאה ריר מן המכה וזהו הגלד. מאחר שכן דרך התהוות הגלד ע"ג העור. וכמ"ש בערוך שם ע"פ שק תפרתי עלי גלדי באיוב סי' ט"ו. אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפאת והעלת גלד כו' ע"ש. הרי דהתהוות הגלד הוא ע"י מכה ועכצ"ל כנ"ל דריר יוצא מן המכה ונעשה גליד כדפי' הרע"ב והוא בהר"ש שם. וא"כ בריאה שיש בה גילדי י"ל שניקבה הריאה:
אך מה שיש להחמיר בנדון זה דכל זה אם היה לנדון זה דין בועה. אבל הרי שו"ב אחד קבוע אומר שהוא ווארצלין וי"א שהוא בשר בלוי. וא"כ אם הווארצלין או הבשר בלוי היו נקלפים מעל הריאה בנחת היה ראוי להקל כנ"ל. אבל בנ"ד שהיה בלתי אפשר לקלוף שהיא הולכת בעומק בבשר הריאה. הרי יש להחמיר לכאורה אף אם הדלדול אינו מצטרף כלל לריעותא. דגבי בשר בלוי מבואר להדיא בהרוקח רס"י שפ"ב הובא בב"י סס"י ל"ח קולפין אותו ואם הריאה תחתיו יפה ושלימה כשרה. דעכ"פ הקילוף מעכב ודאי [אפי'] בדיעבד אמנם גבי ווארצלין עם היות שלא נתבאר בזה בראשונים דהקילוף מעכב אך יש ללמוד כן ממ"ש האחרונים הובא בשמ"ח סי' ל"ח סעי' י"ח גבי נתק הנז' בש"ע סס"י הנ"ל קולפין הקליפות ממנה וביאר שם נכדו הגאון ר"ז הנ"ל בפרת"ב שם סעיף ע"ג דה"ה בווארצלין ושהקילוף מעכב אפי' דיעבד. וז"ל אם לא קלף הווארצלין לראות שהריאה שלימה תחתיהם יש להטריף כו' וכן האריך בזה בתשובותיו שבספר הנ"ל סי' כ"ח. וכ"כ הלב"ש. וכ"ד הפמ"ג במשבצות סס"י ל"ט ס"ק כ"ד. אמנם לולי דברי רבותינו האחרונים היה מקום לפע"ד לומר מסוגי' הגמ' והפוסקים דאין הקילוף מעכב בדיעבד בנתק וקליפות וממילא ה"ה בווארצלין. ואע"פ שלענין מעשה חלילה לסמוך כלל לעשות שום קולא נגד פסק השמ"ח וסיעתו. מ"מ אמרתי להציע דבר זה שיהיה הדברים כדאי שלא לומר שהאוכלים ע"פ הוראות המתיר אכלו טרפה ח"ו. והוא זה בגמ' פא"ט (דמ"ו סע"ב) גרסינן ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי. אוכמא אוכמא. חזותא חזותא כשרה עכ"ל. ופרש"י גילדי גילדי קליפות קליפות כעין מכות. ובהרי"ף והרא"ש כתבו איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע. ובערוך ערך גלד הביא הגמ' הנ"ל והביא ג' דוגמות לזה. גילדי גילדי דעל קרן הפרה (רפ"ג דר"ה דכ"ו ע"א) וביומא (דמ"ד סע"ב) גלדה עבה דמחתה של כה"ג ושם פירש"י גילדה דופנה. וגילדו דמזבח הנחושת במד"ר פ' צו (פרשה ז'). והראב"ד בס' תמים דעים סי' י"א כתב וז"ל ול"נ דגילדי גילדי הוא כמו שהגליד פי המכה והוא כמו גרב. ואגליד כאהינא סומקא הוא כמו הגלודה שבמשנה וזה עיקר עכ"ל. ולכל הפירושים נראה דענין גילדי הוא שנעשה כעין קליפה עבה ומכה על עור הריאה ר"ל שהעור של הריאה הוא מתחת להמכה ועל גבי העור נעשה גלד וזהו ההפרש בין גילדי לצמחים ובועות דהם גדילים בין עור הריאה לבשר הריאה כמ"ש בב"י רס"י ל"ז בשם הרשב"א והר"ן ופשוט הוא. וצריך להבין טעם פשיטות ההיתר דגילדי גילדי. הרי לכאורה היה ראוי לאסור בפשיטות דהרי כיון שהגלד הזה הוא על עור הריאה ניכרין הדברים שהיה מכה בהריאה וניקבה הריאה והעלתה גלד. דכך דרך הגלד להתהוות בעור האדם וכענין גלד שחוץ למכה ושעל המכה במשניות דפרק ט' דמקוואות ופי' הרע"ב שם ריר היוצא מן המכה ונעשה כמו גליד והדבר פשוט שיציאת הריר הוא ע"י שניקב העור שעל גבי המכה. דכל מכה מסתמא היא בין עור לבשר וכמו בועות וצמחים הנ"ל דריאה וכשיוצא ריר מן המכה היינו על כרחן שניקב העור שעל גבי המכה ומזה נעשה אח"כ גלד על המכה וא"כ ה"נ בגלד שעל גבי הריאה אמאי לא נחוש לזה לומר שמסתמא היה בועה בין עור לבשר הריאה וניקבה העור הריאה ויצאה ריר מן המכה וזהו הגלד. מאחר שכן דרך התהוות הגלד ע"ג העור. וכמ"ש בערוך שם ע"פ שק תפרתי עלי גלדי באיוב סי' ט"ו. אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפאת והעלת גלד כו' ע"ש. הרי דהתהוות הגלד הוא ע"י מכה ועכצ"ל כנ"ל דריר יוצא מן המכה ונעשה גליד כדפי' הרע"ב והוא בהר"ש שם. וא"כ בריאה שיש בה גילדי י"ל שניקבה הריאה:
זקיצור. מהגמרא וכל הפוסקים יש לשמוע דבווארצלין אין הקילוף מעכב. מדאומר גילדי גילדי כשרה משמע בלי שום בדיקה ומפרש הכנה"ג בשם דמ"א דהיינו יבלת שקורין ווארץ וכ"מ מפי' הראב"ד דהיינו גרב ודומיא דגליד שעל המכה. ולכאורה קשה דהרי בגלד שעל המכה ניכר הדבר שהיתה מכה בהריאה וניקבה הריאה ונתרפאה והעלתה גלד וגרב. ולא דמי לצמחים ובועה דהתם שאני שגדילים בין עור לבשר אבל הכא גילדי שהוא ע"ג עור הריאה:
חד
ואין לומר דסמכינן אהא דקולפין הקליפות ורואין שעור הריאה תחתיהן שלם שבדיקה זו מוציא מידי חשש הנ"ל וכ"מ בפרי תבואה סי' ל"ח ססע"י מ"ד. ולפע"ד קשה לומר כן. חדא דבגמרא אמר גילדי גילדי כשרה ולא הצריך שום קילוף ובדיקה ודומיא דחזותא חזותא כשרה שא"צ שום בדיקה. והלב"ש סי' ל"ח ס"ק ס"ט כ' לא מצאתי למי שהצריך במראה כשרה לנפוח הריאה זולת השמ"ח סעיף י"ב עכ"ל. א"כ כמ"כ גילדי גילדי משמע דא"צ שום בדיקה. ועוד דהרי החוש יוכיח בגלד שעל המכה באדם לאחר שכבר נתרפא המכה היטב יהי' הגליד נקלף בנחת. ומתחתיו יהי' קרום שעלה מחמת מכה והוא שלם. וא"כ מהו הסימן ממה שנקלף הגליד לומר שלא היה ניקב הריאה ועלה קרום. ומאי שנא מוושט למאן דחייש שמא הבריא ונתרפא דאין לו בדיקה דחיישינן שמא אינו ניכר. הגם שיש לחלק בין ריאה לוושט עפמ"ש בת"ש סי' ל"ג ס"ק י"ג דבריאה י"ל אילו נתרפאה היה נעשה צלקת ובוושט לא ניכר מתוך דקותו. אך חילוק זה דוחק דעור הריאה לא עב מעור הוושט. ומ"ש בהג"א רפא"ט שהן עבים ר"ל עם הבשר וכוונתו בענין אחר לומר דכיון שהבשר עב לא חיישינן שמא ניקב כ"כ הרבה כו' ע"ש. והא דבריאה לא חיישינן שמא הבריא ונתרפאה ביאר אאזמ"ו הגאון ז"ל בסי' ל"ג ס"ק כ"ג בכמה חילוקים. ע"ש במ"ש ושטה שלישית היא כו' עד אבל ישב לה קוץ בוושט ה"ל ספק בשחיטה כו' ושטה רביעית כו' משום דוושט אכלא ביה ופעיא בי' כו' ומש"ה שכיח טובא שיחזור הקוץ לאחוריו כו' משא"כ בבה"כ כו' וכן אפילו ריאה כו' ע"ש וחילוקים אלו לא שייכי רק גבי מחט שנמצא בריאה דאין שום הוכחה מחמת המחט שניקבה הריאה. אבל בנד"ז שמחמת הגליד מוכח שהיה נקב ונתרפא יש לחוש לזה ביותר מבוושט דאין הוכחה לזה כלל ואפ"ה חיישינן שמא הבריא ונתרפא. ועוד דגם לחילוקו של הת"ש קשה דא"כ יש לבדוק ולהבחין היטב המקום שמתחת לגלד שלא נשתנה מקומו כלל ובכה"ג לא היינו סומכין על בדיקתינו. דכיון שהבדיקה היא חיובית מדינא דגמרא ואין לך בדיקה הכרחית יותר מזאת. וא"כ איך פסקו האחרונים להקל בזה לדידן ג"כ שהרי הרמ"א והט"ז והש"ך סס"י ל"ח לא הגיהו מאומה על הדין דש"ע שם סי' ל"ח סעיף ה'. יש בו קליפות כמין נתק והיא שלימה כשרה עכ"ל. והרי במקום שיש חשש בדיקה מדינא דגמרא החמיר הרמ"א בש"ע סי' ל"ט ס"ד בהג"ה. ועיין ט"ז סי' ל"ו סק"ב החמיר שם ג"כ אף במקום שהבדיקה אינה צריכה רק ע"פ דעת בה"ג והת"ש הקיל שם סי' ל"ו משום דבגמ' משמע דא"צ בדיקה. א"כ איך יקילו כולם בפשיטות בנ"ד שצריכה קילוף מדינא דגמרא ולראות שעור הריאה תחתיה יפה וטוב אין בדיקה זו קלה מבדיקת הנפיחה. ואיך סמכינן ע"ז. ועיין בש"ך סי' ל"ו סק"ט גבי ריאה דאוושא אע"פ שהמקום ידוע הסכים דאין אנו בקיאין בבדיקה כיון שהחיוב הבדיקה מדינא. (ול"ד למ"ש בסי' ל"ג סק"ז שהבדיקה לראות אם יש נקב בפועל) שמא תאמר הרי דין דבשר בלוי יוכיח דנתבאר בהרוקח דהבדיקה חיובית ואעפ"כ סמכינן אנו ג"כ ע"ז. ל"ד דבשר בלוי אינו מורה כ"כ בבירור לשהיתה מכה בריאה וניקבה ומזה נתהווה הבשר בלוי דאין דרך כ"כ שיתהווה עי"ז בשר רק גלד היה מתהווה. רק שהבדיקה היא שלא לחוש שמא זה הבשר הוא גוף (עור) בשר הריאה שנתבלה ונתמסמס וה"ל טרפה מדין ריאה שנתמסמסה וכשאנו רואים הריאה מתחתיו שלימה נראה לכל שאין לחוש לחשש הנ"ל ומה בקיאות יש בזה. ולחוש שמא ניקבה הריאה ונתרפא מהכ"ת ניחוש לזה. וגם אשמעינן הרוקח שאין ע"ז דין סירכא משא"כ בגילדי שהן הוראות שבאו מחמת מכה כנ"ל. הן אמת בת"ש סס"י ל"ט ס"ק צ"ה משמע דדין בשר בלוי הוא ענין אחד עם גילדי שבגמרא ולפע"ד לא נראה כן:
ואין לומר דסמכינן אהא דקולפין הקליפות ורואין שעור הריאה תחתיהן שלם שבדיקה זו מוציא מידי חשש הנ"ל וכ"מ בפרי תבואה סי' ל"ח ססע"י מ"ד. ולפע"ד קשה לומר כן. חדא דבגמרא אמר גילדי גילדי כשרה ולא הצריך שום קילוף ובדיקה ודומיא דחזותא חזותא כשרה שא"צ שום בדיקה. והלב"ש סי' ל"ח ס"ק ס"ט כ' לא מצאתי למי שהצריך במראה כשרה לנפוח הריאה זולת השמ"ח סעיף י"ב עכ"ל. א"כ כמ"כ גילדי גילדי משמע דא"צ שום בדיקה. ועוד דהרי החוש יוכיח בגלד שעל המכה באדם לאחר שכבר נתרפא המכה היטב יהי' הגליד נקלף בנחת. ומתחתיו יהי' קרום שעלה מחמת מכה והוא שלם. וא"כ מהו הסימן ממה שנקלף הגליד לומר שלא היה ניקב הריאה ועלה קרום. ומאי שנא מוושט למאן דחייש שמא הבריא ונתרפא דאין לו בדיקה דחיישינן שמא אינו ניכר. הגם שיש לחלק בין ריאה לוושט עפמ"ש בת"ש סי' ל"ג ס"ק י"ג דבריאה י"ל אילו נתרפאה היה נעשה צלקת ובוושט לא ניכר מתוך דקותו. אך חילוק זה דוחק דעור הריאה לא עב מעור הוושט. ומ"ש בהג"א רפא"ט שהן עבים ר"ל עם הבשר וכוונתו בענין אחר לומר דכיון שהבשר עב לא חיישינן שמא ניקב כ"כ הרבה כו' ע"ש. והא דבריאה לא חיישינן שמא הבריא ונתרפאה ביאר אאזמ"ו הגאון ז"ל בסי' ל"ג ס"ק כ"ג בכמה חילוקים. ע"ש במ"ש ושטה שלישית היא כו' עד אבל ישב לה קוץ בוושט ה"ל ספק בשחיטה כו' ושטה רביעית כו' משום דוושט אכלא ביה ופעיא בי' כו' ומש"ה שכיח טובא שיחזור הקוץ לאחוריו כו' משא"כ בבה"כ כו' וכן אפילו ריאה כו' ע"ש וחילוקים אלו לא שייכי רק גבי מחט שנמצא בריאה דאין שום הוכחה מחמת המחט שניקבה הריאה. אבל בנד"ז שמחמת הגליד מוכח שהיה נקב ונתרפא יש לחוש לזה ביותר מבוושט דאין הוכחה לזה כלל ואפ"ה חיישינן שמא הבריא ונתרפא. ועוד דגם לחילוקו של הת"ש קשה דא"כ יש לבדוק ולהבחין היטב המקום שמתחת לגלד שלא נשתנה מקומו כלל ובכה"ג לא היינו סומכין על בדיקתינו. דכיון שהבדיקה היא חיובית מדינא דגמרא ואין לך בדיקה הכרחית יותר מזאת. וא"כ איך פסקו האחרונים להקל בזה לדידן ג"כ שהרי הרמ"א והט"ז והש"ך סס"י ל"ח לא הגיהו מאומה על הדין דש"ע שם סי' ל"ח סעיף ה'. יש בו קליפות כמין נתק והיא שלימה כשרה עכ"ל. והרי במקום שיש חשש בדיקה מדינא דגמרא החמיר הרמ"א בש"ע סי' ל"ט ס"ד בהג"ה. ועיין ט"ז סי' ל"ו סק"ב החמיר שם ג"כ אף במקום שהבדיקה אינה צריכה רק ע"פ דעת בה"ג והת"ש הקיל שם סי' ל"ו משום דבגמ' משמע דא"צ בדיקה. א"כ איך יקילו כולם בפשיטות בנ"ד שצריכה קילוף מדינא דגמרא ולראות שעור הריאה תחתיה יפה וטוב אין בדיקה זו קלה מבדיקת הנפיחה. ואיך סמכינן ע"ז. ועיין בש"ך סי' ל"ו סק"ט גבי ריאה דאוושא אע"פ שהמקום ידוע הסכים דאין אנו בקיאין בבדיקה כיון שהחיוב הבדיקה מדינא. (ול"ד למ"ש בסי' ל"ג סק"ז שהבדיקה לראות אם יש נקב בפועל) שמא תאמר הרי דין דבשר בלוי יוכיח דנתבאר בהרוקח דהבדיקה חיובית ואעפ"כ סמכינן אנו ג"כ ע"ז. ל"ד דבשר בלוי אינו מורה כ"כ בבירור לשהיתה מכה בריאה וניקבה ומזה נתהווה הבשר בלוי דאין דרך כ"כ שיתהווה עי"ז בשר רק גלד היה מתהווה. רק שהבדיקה היא שלא לחוש שמא זה הבשר הוא גוף (עור) בשר הריאה שנתבלה ונתמסמס וה"ל טרפה מדין ריאה שנתמסמסה וכשאנו רואים הריאה מתחתיו שלימה נראה לכל שאין לחוש לחשש הנ"ל ומה בקיאות יש בזה. ולחוש שמא ניקבה הריאה ונתרפא מהכ"ת ניחוש לזה. וגם אשמעינן הרוקח שאין ע"ז דין סירכא משא"כ בגילדי שהן הוראות שבאו מחמת מכה כנ"ל. הן אמת בת"ש סס"י ל"ט ס"ק צ"ה משמע דדין בשר בלוי הוא ענין אחד עם גילדי שבגמרא ולפע"ד לא נראה כן:
טקיצור. ואין לומר דסמכינן על שקולפין הווארצלין ורואין שתחתיו הריאה שלימה כמו שכתב הפת"ב סס"י ל"ח. דזה אינו נראה חדא דמהגמרא גילדי גילדי כשרה משמע דא"צ שום בדיקה כ"ש שאין נצרך דבר המעכב והוא הקילוף ולראות שתחת הגלד הריאה שלימה. ועוד דא"כ מאי מהני הבדיקה אף מדינא דגמרא ליחוש שמא הבריא דהיינו נתרפא כדחיישינן בוושט לעולא. ומ"ש הת"ש סי' ל"ג ס"ק י"ג לחלק בין עור הוושט לעור הריאה אין דבריו מוכרחין. והא דבמחט שנמצאת בריאה לא חיישינן שמא הבריא ונתרפא כמו בוושט כבר ביאר זה הגאון אאזמ"ו ז"ל סס"י ל"ג סס"ק כ"ג גבי ושטה שלישית ושטה רביעית. וכל חילוקים ההם לא שייכי רק גבי מחט שנמצא בריאה דשם אין שום הוכחה שהמחט ניקבה הריאה ע"כ לא חיישינן שמא הבריא אף דבוושט חיישינן אף בכה"ג. אבל בנדון זה שמהגלד שעל הריאה יש הוכחה שהיה מכה ונתרפא א"כ אף שהגלד נקלף יש לחוש שהיה נקב בריאה ולכן העלתה גלד כמו גלד שעל המכה אלא שעכשיו נתרפא ולא מהני שום בדיקה מדינא דגמרא. ואף להת"ש סי' ל"ג ס"ק י"ג דאם נתרפא פניו משתנות כקרום כו' ונעשה מקומו צלקת. א"כ הבדיקה תחת הגלד היא חיובית ולא היו סומכין על בדיקתינו. עיין בש"ע סי' ל"ט ס"ד בהג"ה ובט"ז סי' ל"ו סק"ב ובש"ך שם סק"ט. ואע"ג בבשר בלוי סמכינן על בדיקתינו אף שהבדיקה היא חיובית שם שאני שהבדיקה היא רק לראות שהבשר בלוי אינו כלל בשר הריאה ולא בדיקה בהריאה עצמה:
יה
אעכצ"ל מדסתמו הפוסקים בעלי הש"ע להקל לדידן ג"כ בנתק סס"י ל"ח. [ע"כ] דס"ל דאין הבדיקה לראות אם נקלף חיובית כלל. והטעם פשוט דכיון דבגמרא אמרו סתם גילדי גילדי כשרה הרי כשרה משמע בלי שום בדיקה כמ"ש הרשב"א והרא"ש והר"ן הובא ב"י רס"י ל"ו גבי ריאה דאיגלד ומאי שנא כשרה דהכא מדהתם ודאי משמע ג"כ כן. אלא דהתם חשו לדעת בה"ג. משא"כ הכא דכל הראשונים הרי"ף והרא"ש והראב"ן והרשב"א ורבינו ירוחם ושא"פ כולם כתבו כלשון הגמרא כשרה סתם משמע ודאי בלי שום בדיקה (וע' חה"ר דנ"א ד"ה מחט ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה גבי מכה בדופן כו'. לכאורה הוא נגד מ"ש בעצמו גבי ריאה דאיגלד. ועוד דהא אנן קיי"ל גבי מכה בדופן שא"צ בדיקה כמ"ש בש"ע סי' ל"ט סכ"ב. וגם הארכתי בזה בתשו' אחרת המתחיל בגמרא פא"ט דמ"ו ע"ב ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי כו' להוכיח דפי' כשרה בלי שום בדיקה יעו"ש [והוא לקמן סי' ל"ב]). ואין לומר דפי' גילדי אינו אא"כ נקלף דזה אינו דגילדי שהביא הערוך מיומא (דף מ"ד) כנ"ל הוא הדופן עצמו שם לא שייך כלל נקלף. גם למ"ש הראב"ד גרב וסתם גרב ודאי קשה לקולפו כמ"ש בסה"ת סי' ק"ג ונדבק בדוחק אל הבשר כו' ע"ש:
אעכצ"ל מדסתמו הפוסקים בעלי הש"ע להקל לדידן ג"כ בנתק סס"י ל"ח. [ע"כ] דס"ל דאין הבדיקה לראות אם נקלף חיובית כלל. והטעם פשוט דכיון דבגמרא אמרו סתם גילדי גילדי כשרה הרי כשרה משמע בלי שום בדיקה כמ"ש הרשב"א והרא"ש והר"ן הובא ב"י רס"י ל"ו גבי ריאה דאיגלד ומאי שנא כשרה דהכא מדהתם ודאי משמע ג"כ כן. אלא דהתם חשו לדעת בה"ג. משא"כ הכא דכל הראשונים הרי"ף והרא"ש והראב"ן והרשב"א ורבינו ירוחם ושא"פ כולם כתבו כלשון הגמרא כשרה סתם משמע ודאי בלי שום בדיקה (וע' חה"ר דנ"א ד"ה מחט ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה גבי מכה בדופן כו'. לכאורה הוא נגד מ"ש בעצמו גבי ריאה דאיגלד. ועוד דהא אנן קיי"ל גבי מכה בדופן שא"צ בדיקה כמ"ש בש"ע סי' ל"ט סכ"ב. וגם הארכתי בזה בתשו' אחרת המתחיל בגמרא פא"ט דמ"ו ע"ב ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי כו' להוכיח דפי' כשרה בלי שום בדיקה יעו"ש [והוא לקמן סי' ל"ב]). ואין לומר דפי' גילדי אינו אא"כ נקלף דזה אינו דגילדי שהביא הערוך מיומא (דף מ"ד) כנ"ל הוא הדופן עצמו שם לא שייך כלל נקלף. גם למ"ש הראב"ד גרב וסתם גרב ודאי קשה לקולפו כמ"ש בסה"ת סי' ק"ג ונדבק בדוחק אל הבשר כו' ע"ש:
יאומעתה צ"ל הטעם אמאי באמת לא חשו שמא נתהווה מחמת המכה שיצא ריר כנ"ל. וצריך לומר דהיינו הא דאשמעינן רבא דלא חיישינן לזה מפני שחז"ל הם ידעו וקבלו שדרך הריאה כך להעלות גלדים שלא מחמת מכה ונקיבת העור. ומשונה בזה הריאה משאר אברים. ואפשר הטעם משום דדרך הריאה שיתפשט ממנה לחות הרבה שלא ע"י נקב כמבואר בפר"ח סי' נ' בענין התהוות הבשר בלוי שע"ג הריאה שמתהווה ע"י התפשטות לחות מהריאה. ומש"ה י"ל שיתהווה שם גלד שלא ע"י מכה כלל. וכעין גלדי צואה בפ"ט דמקוואות. דפי' הר"ש כשיש זיעה הרבה על בשרו מתייבשת ונעשית כמין גלד. והרי בהריאה ה"ל מהסתם יש זיעה הרבה כיון שמתפשט ממנה לחות כנ"ל. לכך רגילות הוא שיתהווה הגלידים הנ"ל מזה ומש"ה לא חשו חז"ל אפילו לקולפם כלל ואע"ג שרש"י וכל המפרשים פירשו שהוא כעין מכה וגרב בהכרח צ"ל דדרך גלד הנ"ל להתהוות ממנו כמו מכה וגרב אבל הכל שלא ע"י נקיבת הריאה. ואשכחן כה"ג שהקילו רז"ל בריאה יותר משאר אברים שהנקב פוסל בהם לענין בועה עפמ"ש בבאר הגולה סס"י מ"ו בשם מהרש"ל שבכל מקום שאמרו חכמים ניקב טרפה צריך לפתוח הבועה ואם נשאר העור שלם תחתיו כשר כו' אבל אם הבשר רע הוי כנקב אבל בריאה נוהגין להכשיר ולא בדקינן במידי עכ"ל. מבואר דבשאר אברים מספקינן לנתמסמס העור שע"ג הבועה או שתחת הבועה וצריך בדיקה. ובריאה א"צ כלל בדיקה עכצ"ל משום דחז"ל ידעו שכך טבע הריאה כמו שהוא באמת ואין זה ענין לנתמסמס. משא"כ בשאר אברים. וכך י"ל שהריאה משונה ג"כ טבעה משאר אברים לענין גילדי גילדי. ובהכי ניחא דודאי בשאר אברים שהנקב פוסל אם יש גלד וגרב הוא סימן לניקב העור או קצתו עכ"פ כדמשמע בט"ז סי' מ"ח ס"ק י"ד. וסס"י כ"ג סק"ח. משא"כ בריאה דגילדי גילדי כשר צ"ל דכך דרך הריאה דוקא כנ"ל:
יבוכאשר כתבתי מוכח לכאורה בד"מ סי' ל"ח סק"ב שכתב גרב שעל הבועה טרפה שעל הטינרא מספקא לי'. ולא הצריך שיתקלף. ומשמע דבשאר ריאה גרב בלא טינרא כשרה. וגרב היינו גילדי כדלעיל בשם הראב"ד. וכ"כ בכנה"ג בהגהות הטור סס"י ל"ח אות י"ו. עמ"ש הטור יש בה גילדי גילדי. פי' קליפות קליפות כמו נתק כו' זה פרש"י שפירש גלדי גלדי קליפות קליפות וכן פי' הראב"ד בספר ת"ד סי' י"א שהוא כמו גרב ובה"ג דף קכ"ח ע"ד והרי"ף ורי"ו נט"ו חלק ה' אות ו' פירשו דדמי למצורע והיא היא שכן פני האיש המצורע קליפות קליפות וכ"כ הרשד"ם בה' בדיקות סי' ל"ח וכתב דמ"א דף צ"ו ע"ג ע"ד רש"י ונלע"ד שהוא יבלת ווארץ בל"א וכ"מ שיבלת בשר שקורין ווארץ עכ"ל. אמנם לשון הטור דכתב והיא שלימה משמע לכאורה דצריכה קליפה וצ"ל שמשוה זה לדין בשר בלוי שברוקח וכן הב"י סמכו ענין לו להטור דברי הרוקח הנ"ל. ובהרשד"ם שהביא הפר"ח סס"י ל"ח י"ל דס"ל שא"צ קליפה ומחלק בין קליפות הנקרא גילדי לבשר בלוי וכ"ד הפר"ח. וכבר הביא הבית אפרים עצמו בתשובתו דסי' כ"ח הנ"ל לשון מהרשד"ם שמתוכו יש לשמוע דא"צ לא קילוף ולא נפיחה וז"ל הרשד"ם יש בה קליפות כמו נתק והיא שלימה כשרה זה לשון הטור וראיתי מי שרצה להורות שצריך נפיחה מכח הלשון (ר"ל ממ"ש והיא שלימה) ועוד סמכו על מ"ש הרוקח ז"ל ואם על הריאה כמו חלב כסוי כמו בשר בלוי קולפין אותו ואם הריאה תחתיו יפה ושלימה כשרה נראה דבעי בדיקה ואני אומר דגלדי היינו קליפות לא צריך בדיקה שהרי הוזכר בגמרא והביאו הרי"ף ז"ל אמר רבא ריאה דקיימי גלדי גלדי אוכמא אוכמא חזותא חזותא כשרה דהדרא בריא כו' וכי היכי דהנהו כשרים וא"צ בדיקה ה"נ גילדי ועוד דזיל בתר טעמא דקאמר דהדרא בריא וכן אם יש בין קליפה לקליפה סירכא לא הוי כלום דהני קליפות לא מגוף הריאה הוי. ומ"ש הטור והיא שלימה פי' שאין אנו רואין נקב לא שצריך שתבדוק אותה ומ"ש הרוקח ענין אחר הוא שהוא כמו טילא אדוקה היטב בגוף הריאה ואפשר דבההיא צריכה בדיקה כנ"ל עכ"ל מהרשד"ם. פירושו בהטור והיא שלימה היינו שאין אנו רואין נקב זהו כמ"ש בסה"ת סי' י"ד בענין מחט שנמצאת בריאה כשהריאה שלימה דכשרה וז"ל הלכך מחט שנמצאת בתוך הריאה אם שלימה באה לפנינו ואין המחט ניכרת בחוץ וגם אין אנו רואין שום נקב מבחוץ כשרה עכ"ל. וכ' הב"י סס"י ל"ו דמשמע מדבריו שא"צ נפיחה וכשרה ע"י שאין אנו רואין בה שום נקב מבחוץ ואע"ג שכ' שהפוסקים חולקים עליו היינו משום שיש בה מחט. אבל עכ"ז לשון והיא שלימה שבטור יש לפרשו שאין אנו רואים שום נקב מבחוץ שעי"ז מכשיר הסה"ת אף בנמצא בה מחט וזהו ענין אם שלימה באה לפנינו. משא"כ בחתוכא דריאה ע"ש. כמ"כ יש לפרש לשון והיא שלימה שבטור היינו שאין אנו רואין בה שום נקב וכ"כ בראש אפרים סי' ל"ח ס"ק ק' שכך הבין הפרי תואר בהרשד"ם והוא חלק ע"ז לומר דהרשד"ם ג"כ מודה שצריכה קליפה רק שא"צ נפיחה. ואין דבריו מוכרחים. ובפרט דבד"מ סי' ל"ח משמע כן ותמיה לי שלא הביאו כלל דברי הד"מ הנ"ל ולא דמי לבשר בלוי דשם הקילוף בא להקל כדי לברר שאין זה בשר הריאה שנתקלקל כמ"ש הט"ז סס"י ל"ט ע"כ הקילוף מעכב דאל"כ חיישינן שזהו בשר הריאה שנתמסמס. אבל הכא גילדי גילדי לא גרע מריאה שהעלתה צמחים:
יגקיצור. אעכצ"ל דגילדי גילדי א"צ שום בדיקה כלל והיינו דאשמעינן רבא דבריאה יש גלדי גלדי שלא מחמת נקב. וכמו גבי בועה הקילו בריאה יותר מבשאר איברין שהנקב פוסל בהם שמחמירים בהם יותר בבועי עיין בשו"ע סי' מ"ו בבאר הגולה שם בשם מהרש"ל. וכן בד"מ סי' ל"ח סק"ב דגרב על הריאה כשר. ובכה"ג כ' בשם דמש"א דגילדי זהו יבלת שקורין ווארץ:
ידו
והנה בלחם הפנים סי' ל"ח סעי' ה' ס"ק י"ג עמ"ש בש"ע יש בו קליפות כמו נתק והיא שלימה כשרה שזהו גלדי גלדי שבגמרא כמ"ש הטור ע"ז כתב הלחה"פ נ"ל שזהו שומא שקורין ווארטצלין שכתבנו וצריכין קליפה. עולת יצחק עכ"ל. וס"ק י"ד כ' כשרה בלא בדיקה. הנה הבין בדברי הרשד"ם שא"צ נפיחה אבל צריך קליפה. אבל מ"מ למדנו מדבריו דגילדי גילדי שבגמרא זהו שומא שקורין ווארטצלין וכ"כ הבל"י סס"י ל"ח רק שהחמיר עוד דצריך ג"כ נפיחת הריאה. ואחריו נמשך השמ"ח סעי' י"ח אלא שמלשונו נ' דווארטצלין אינו גילדי. והנה הבל"י כתב כן בשם הלבוש וז"ל שלימה כשרה וצריך בדיקה לבוש ש"ו הרי"ו ולא כמ"ש הלח"פ בלא בדיקה עכ"ל. ובאמת בלבוש כתב רק לשון השו"ע ואדרבה החגורת שמואל שם בהלבוש ס"ק י"א כתב כשרה פי' בלא בדיקה. ומ"ש בשם ש"ו הרי"ו דהיינו שחיטות ובדיקות של מהרי"ו לא מצאתי שם דבר מזה כ"א בהגהת מהר"צ שם בסוף הבדיקות הביא דין שלופרוק והחמיר בו. אמנם בשו"ת שבסוף ספר בית אפרים שם סי' כ"ח החמיר מאד בווארצלין שהקילוף מעכב ועיקר טענתו מה שיש בה בנותן טעם הוא שיש לומר דווארצלין כיון שמושרשים בהריאה לא דמי לגילדי גילדי שבגמרא שהן קליפות דדמי למצורע ואין מושרשים בהריאה. לכן אף אם גילדי גילדי שבגמרא כשרים בלא קילוף עכ"ז ווארטצלין שאני והקילוף מעכב בהם זהו דבריו. וא"כ אין הפי' כהדמש"א והלחה"פ והבל"י דגילדי גילדי הם ווארטצלין. ולמעשה יש להחמיר כדבריו:
והנה בלחם הפנים סי' ל"ח סעי' ה' ס"ק י"ג עמ"ש בש"ע יש בו קליפות כמו נתק והיא שלימה כשרה שזהו גלדי גלדי שבגמרא כמ"ש הטור ע"ז כתב הלחה"פ נ"ל שזהו שומא שקורין ווארטצלין שכתבנו וצריכין קליפה. עולת יצחק עכ"ל. וס"ק י"ד כ' כשרה בלא בדיקה. הנה הבין בדברי הרשד"ם שא"צ נפיחה אבל צריך קליפה. אבל מ"מ למדנו מדבריו דגילדי גילדי שבגמרא זהו שומא שקורין ווארטצלין וכ"כ הבל"י סס"י ל"ח רק שהחמיר עוד דצריך ג"כ נפיחת הריאה. ואחריו נמשך השמ"ח סעי' י"ח אלא שמלשונו נ' דווארטצלין אינו גילדי. והנה הבל"י כתב כן בשם הלבוש וז"ל שלימה כשרה וצריך בדיקה לבוש ש"ו הרי"ו ולא כמ"ש הלח"פ בלא בדיקה עכ"ל. ובאמת בלבוש כתב רק לשון השו"ע ואדרבה החגורת שמואל שם בהלבוש ס"ק י"א כתב כשרה פי' בלא בדיקה. ומ"ש בשם ש"ו הרי"ו דהיינו שחיטות ובדיקות של מהרי"ו לא מצאתי שם דבר מזה כ"א בהגהת מהר"צ שם בסוף הבדיקות הביא דין שלופרוק והחמיר בו. אמנם בשו"ת שבסוף ספר בית אפרים שם סי' כ"ח החמיר מאד בווארצלין שהקילוף מעכב ועיקר טענתו מה שיש בה בנותן טעם הוא שיש לומר דווארצלין כיון שמושרשים בהריאה לא דמי לגילדי גילדי שבגמרא שהן קליפות דדמי למצורע ואין מושרשים בהריאה. לכן אף אם גילדי גילדי שבגמרא כשרים בלא קילוף עכ"ז ווארטצלין שאני והקילוף מעכב בהם זהו דבריו. וא"כ אין הפי' כהדמש"א והלחה"פ והבל"י דגילדי גילדי הם ווארטצלין. ולמעשה יש להחמיר כדבריו:
טוקיצור. הדמש"א ולחה"פ והבל"י מפרשים דגילדי גילדי שבגמרא הם שומא שקורים ווארצלין. ועפ"ז היה מקום לצדד שאין הקילוף מעכב בהן דיעבד ובשו"ת שבסוף ספר בית אפרים סי' כ"ח כ' דאף אם גילדי שבגמרא אין הקילוף מעכב זהו קליפות דדמי למצורע. אבל ווארצלין כיון שנראים מושרשים בריאה הקילוף מעכב בהן. לכן למעשה אין לזוז מדעת האחרונים דהקילוף מעכב בהן:
טזז
אך בנד"ז י"ל שאף אם היינו מקילים כסברת השואל שבתשו' בית אפרים שם דמדמה ווארצלין לגילדי גילדי שבגמרא וס"ל דכשם שא"צ בדיקה אם נקלף כך אפילו לא יכלו לקולפו אפשר לצדד שהיא כשרה דסתם גרב ודאי נדבק בדוחק עד שקשה להסירו וכנ"ל בשם סה"ת סי' ק"ג דדוקא כשנתרפא לגמרי אז יכול להסירו בקל. וכ"כ הפוסקים לענין טבילת אשה שתרככם במים כו'. אך אפילו לפ"ז עדיין יש לאסור כאן בנדון שאילתינו דכיון שנמצא מוגלא מבפנים ה"ל תר"ל. כי המוגלא שמבפנים מורה שהי' כאן מורסא עכ"פ לכל הפחות והקליפות שע"ג הנקרא גילדי הוא ענין בפ"ע שהוא ע"ג העור והמורסא הוא תחת העור וי"ל אע"ג דבעלמא גילדי כשרה מפני שדרך הוא להיות בריאה שלא ע"י ניקב העור מ"מ בכה"ג שיש ג"כ מורסא תחת העור וגילדי ע"ג העור רג"ל שמחמת המורסא נתהוה הגליד דהיינו שהוא כשאר גליד שע"ג המכה דריר יוצא מהמכה ונעשה גליד כנ"ל. ואפילו להפוסקים המקילים בענין איזו תר"ל שאין להם דמיון בגמרא ואומרים שאינו אלא חומרא כמ"ש הרב המתיר בשם התויק"ו סי' ל"ז. מ"מ תר"ל זו יש למצוא לו דמיון בגמרא דנ"א במחט שנמצא בביה"כ מצד א' ויש קורט דם בחוץ דטרפה דאם אין שם מכה ק"ד מנין. ולפמ"ש בתשו' צמח צדק סי' מ"ט מבואר דמדין תר"ל אתינן עלה. ולכן פסק דה"ה כשיש סירכא מצטרף לריעותא דמחט להיות טרפה. אע"ג דפסקינן כמ"ד אין סירכא אלא בריאה. מ"מ השתא דאיכא מחט תחוב אפילו רק מצ"א תלינן לחומרא א"כ כמ"כ לדבריו י"ל כאן אע"ג דבשאר גילדי תלינן לקולא. אף אם אינן נקלפים. הכא כיון שיש כאן מוגלא תחת עור הריאה כנגד הגילדי תלינן דריר יצא מן המכה ונעשה גילדי. אך לפי המ"כ שבד"מ הנ"ל יש ללמוד לכאורה צד להקל קצת שהרי כ' דגרב על הטינרי מספקא ליה ודעת הלב"ש דספק תר"ל כשר ומורסא י"ל דדמי לטינרי לכמה מילי כמבואר בש"ע סי' ל"ז ס"ג בהג"ה וע' שמ"ח שם ס"ד. ולכאורה שאילתינו היא ממש כנדון הד"מ הנ"ל גרב על הטינרי. והכא י"ל שהוא על המורסא. דהרי גרב פי' כנה"ג בהגה' הטור סס"י ל"ח שהוא ווארצלין. א"כ מדמספקא לי' אפשר שיש לצדד ולהקל כנ"ל לענין דיעבד וכמש"ל:
אך בנד"ז י"ל שאף אם היינו מקילים כסברת השואל שבתשו' בית אפרים שם דמדמה ווארצלין לגילדי גילדי שבגמרא וס"ל דכשם שא"צ בדיקה אם נקלף כך אפילו לא יכלו לקולפו אפשר לצדד שהיא כשרה דסתם גרב ודאי נדבק בדוחק עד שקשה להסירו וכנ"ל בשם סה"ת סי' ק"ג דדוקא כשנתרפא לגמרי אז יכול להסירו בקל. וכ"כ הפוסקים לענין טבילת אשה שתרככם במים כו'. אך אפילו לפ"ז עדיין יש לאסור כאן בנדון שאילתינו דכיון שנמצא מוגלא מבפנים ה"ל תר"ל. כי המוגלא שמבפנים מורה שהי' כאן מורסא עכ"פ לכל הפחות והקליפות שע"ג הנקרא גילדי הוא ענין בפ"ע שהוא ע"ג העור והמורסא הוא תחת העור וי"ל אע"ג דבעלמא גילדי כשרה מפני שדרך הוא להיות בריאה שלא ע"י ניקב העור מ"מ בכה"ג שיש ג"כ מורסא תחת העור וגילדי ע"ג העור רג"ל שמחמת המורסא נתהוה הגליד דהיינו שהוא כשאר גליד שע"ג המכה דריר יוצא מהמכה ונעשה גליד כנ"ל. ואפילו להפוסקים המקילים בענין איזו תר"ל שאין להם דמיון בגמרא ואומרים שאינו אלא חומרא כמ"ש הרב המתיר בשם התויק"ו סי' ל"ז. מ"מ תר"ל זו יש למצוא לו דמיון בגמרא דנ"א במחט שנמצא בביה"כ מצד א' ויש קורט דם בחוץ דטרפה דאם אין שם מכה ק"ד מנין. ולפמ"ש בתשו' צמח צדק סי' מ"ט מבואר דמדין תר"ל אתינן עלה. ולכן פסק דה"ה כשיש סירכא מצטרף לריעותא דמחט להיות טרפה. אע"ג דפסקינן כמ"ד אין סירכא אלא בריאה. מ"מ השתא דאיכא מחט תחוב אפילו רק מצ"א תלינן לחומרא א"כ כמ"כ לדבריו י"ל כאן אע"ג דבשאר גילדי תלינן לקולא. אף אם אינן נקלפים. הכא כיון שיש כאן מוגלא תחת עור הריאה כנגד הגילדי תלינן דריר יצא מן המכה ונעשה גילדי. אך לפי המ"כ שבד"מ הנ"ל יש ללמוד לכאורה צד להקל קצת שהרי כ' דגרב על הטינרי מספקא ליה ודעת הלב"ש דספק תר"ל כשר ומורסא י"ל דדמי לטינרי לכמה מילי כמבואר בש"ע סי' ל"ז ס"ג בהג"ה וע' שמ"ח שם ס"ד. ולכאורה שאילתינו היא ממש כנדון הד"מ הנ"ל גרב על הטינרי. והכא י"ל שהוא על המורסא. דהרי גרב פי' כנה"ג בהגה' הטור סס"י ל"ח שהוא ווארצלין. א"כ מדמספקא לי' אפשר שיש לצדד ולהקל כנ"ל לענין דיעבד וכמש"ל:
יזקיצור. שאף לפ"ד השואל בתשו' בית אפרים שם שמדמה ווארצלין לגילדי שבגמרא יש לאסור כאן מצד המוגלא שתחתיה וה"ל תר"ל שיש לו שורש בגמרא כמו אם אין שם מכה קורט דם מנין בגמרא דנ"א ע"א. אך מדברי המ"כ שבד"מ סי' ל"ח סק"ב משמע קצת להקל בנד"ז:
יחח
ואגב שבאנו לדין תר"ל יש להקדים הצעה א' בכלל בענין דיני תר"ל אם כל התר"ל יש להן שורש לאיסור מדינא דגמ' או שיש חילוק ויש מקצתן שיש לחוש לשרשן מדינא דגמ' ומקצתן שהן רק חומרא. ומצאתי שני דיעות בזה בגדולי האחרונים. דהנה בתשו' פנ"י חי"ד סי' י"ב איתא שנשאל על שהיה בריאה רירין ודלדולין ובסוף הרירין יש שלחופית כמין בועה דמ"ז והשיב שהיה מכשיר וכי להוסיף על הטרפות יש כו' ואם נאמר מטעם סר"ת היוצאה מן הבועה גם זו חומרא יתירה ומנ"ל להוסיף כו' ע"ש. והנה נוסיף ביאור בענין תמיהתו וכי להוסיף על הטרפות יש. שא"כ באמת יש לתמוה על כל דיני תר"ל שלא נזכר בגמרא מנ"ל לחדש טרפות חדשות. וליישב דבריהם נ"ל עפמ"ש בשו"ת שער אפרים סי' נ"ה וז"ל לא ידעו מהו שאמרו חכמים אין מדמין בטרפות כו' דזיל בתר טעמיה כי חכמי המשנה והתלמוד מנו ריאה שניקבה ואח"כ פי' מהו ריאה שניקבה עכ"ל. וכוונתו כי ענין [וכי] להוסיף על הטרפות יש היינו שאין לחדש מין טרפות בחולי חדש אע"פ שיראה לנו שבהמות מתות עי"ז כל שאין לומר שזהו א' מהטרפות שמנו חז"ל וכמו מחו בגידא דנשיא דבודאי אין לו ענין לנקובת הריאה כו'. משא"כ גבי תר"ל אין אנו מוסיפין טרפות חדש ממש כי עיקר הטרפות הוא בגמרא נקובת הריאה. ורק אנו אומרים דכה"ג הוי נקובת הריאה כיון שיש תר"ל חיישינן לדילמא ניקבה הריאה וזה אפשר אינו בכלל הוספה שבגמרא. אך א"כ יפלא אדברי הפנ"י הנ"ל. דא"כ מהו ענין הנדון שלו לענין וכי להוסיף כו' הלא שם ג"כ הענין דמוכח שניקבה הריאה כיון שיש בועה תלוי' בסירכא תלוי' רגלים לדבר שניקבה הריאה דאל"כ מנין יתהוה בועה כזאת מבחוץ אם קרומי הריאה שלימים. ועכצ"ל דהפנ"י ס"ל דגם זה בכלל אין להוסיף כו' וכמש"ש הטעם דרוב בהמות כשרות הן כו' כללא דמלתא אין לנו לבדות טרפות מלבינו וברור בעיני שאין לפקפק בטרפה עכ"ל. ואע"פ שלדמיונינו נראה לכאורה שיש לחוש שמא ניקבה הריאה דאל"כ איך גדילה בועה על סר"ת ס"ל להפנ"י דאין לחוש כלל לזה. ויש לתלות שמהפשטת הלחות נתהוה כ"ז. ומש"ה כתב ג"כ אסר"ת מתוך הבועה דהוא ג"כ חומרא יתירה אלא שמ"מ לא חלק ע"ז משום די"ל דזה דומה לטרפות הנזכר בגמרא גבי העלתה צמחים כו' ע"ש:
ואגב שבאנו לדין תר"ל יש להקדים הצעה א' בכלל בענין דיני תר"ל אם כל התר"ל יש להן שורש לאיסור מדינא דגמ' או שיש חילוק ויש מקצתן שיש לחוש לשרשן מדינא דגמ' ומקצתן שהן רק חומרא. ומצאתי שני דיעות בזה בגדולי האחרונים. דהנה בתשו' פנ"י חי"ד סי' י"ב איתא שנשאל על שהיה בריאה רירין ודלדולין ובסוף הרירין יש שלחופית כמין בועה דמ"ז והשיב שהיה מכשיר וכי להוסיף על הטרפות יש כו' ואם נאמר מטעם סר"ת היוצאה מן הבועה גם זו חומרא יתירה ומנ"ל להוסיף כו' ע"ש. והנה נוסיף ביאור בענין תמיהתו וכי להוסיף על הטרפות יש. שא"כ באמת יש לתמוה על כל דיני תר"ל שלא נזכר בגמרא מנ"ל לחדש טרפות חדשות. וליישב דבריהם נ"ל עפמ"ש בשו"ת שער אפרים סי' נ"ה וז"ל לא ידעו מהו שאמרו חכמים אין מדמין בטרפות כו' דזיל בתר טעמיה כי חכמי המשנה והתלמוד מנו ריאה שניקבה ואח"כ פי' מהו ריאה שניקבה עכ"ל. וכוונתו כי ענין [וכי] להוסיף על הטרפות יש היינו שאין לחדש מין טרפות בחולי חדש אע"פ שיראה לנו שבהמות מתות עי"ז כל שאין לומר שזהו א' מהטרפות שמנו חז"ל וכמו מחו בגידא דנשיא דבודאי אין לו ענין לנקובת הריאה כו'. משא"כ גבי תר"ל אין אנו מוסיפין טרפות חדש ממש כי עיקר הטרפות הוא בגמרא נקובת הריאה. ורק אנו אומרים דכה"ג הוי נקובת הריאה כיון שיש תר"ל חיישינן לדילמא ניקבה הריאה וזה אפשר אינו בכלל הוספה שבגמרא. אך א"כ יפלא אדברי הפנ"י הנ"ל. דא"כ מהו ענין הנדון שלו לענין וכי להוסיף כו' הלא שם ג"כ הענין דמוכח שניקבה הריאה כיון שיש בועה תלוי' בסירכא תלוי' רגלים לדבר שניקבה הריאה דאל"כ מנין יתהוה בועה כזאת מבחוץ אם קרומי הריאה שלימים. ועכצ"ל דהפנ"י ס"ל דגם זה בכלל אין להוסיף כו' וכמש"ש הטעם דרוב בהמות כשרות הן כו' כללא דמלתא אין לנו לבדות טרפות מלבינו וברור בעיני שאין לפקפק בטרפה עכ"ל. ואע"פ שלדמיונינו נראה לכאורה שיש לחוש שמא ניקבה הריאה דאל"כ איך גדילה בועה על סר"ת ס"ל להפנ"י דאין לחוש כלל לזה. ויש לתלות שמהפשטת הלחות נתהוה כ"ז. ומש"ה כתב ג"כ אסר"ת מתוך הבועה דהוא ג"כ חומרא יתירה אלא שמ"מ לא חלק ע"ז משום די"ל דזה דומה לטרפות הנזכר בגמרא גבי העלתה צמחים כו' ע"ש:
יטולכאורה נ"ל ראיה לדבריו מהרמב"ם ספ"י מה"ש שמנה הע' טרפות וע"ז כ' אין להוסיף כו' משמע קצת דס"ל דאפילו אפרטי פרטי טרפות אין מוסיפין דהיינו כל היכא דלא ברירא לן שניקבה הריאה עד"מ אין לנו לחוש ולאסור שמא מחמת חולי זה ניקבה הריאה. אא"כ יש להסתפק שמא חולי זה הוא מכלל הטרפות שמנו חז"ל. כמו עד"מ שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל שנשתנה הבשר חיישינן כו'. וכן תרתי בועי דסמיכי הסכימו חז"ל או קבלו שחולי זה הוא מורה שניקבה הריאה וכיוצא בזה שמנו רז"ל והן הן הע' טרפות שכ' שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל וכל שיש לחוש שמא זהו תרתי בועי דסמיכי ה"ז דינא דגמרא וכן בחששא דשאר טרפות שבגמ' אנו חוששין שמא מקרה זו היא ממש הדינא דגמ' דהיינו א' מן הע' טרפיות הנ"ל (או עכ"פ דומה להן ממש כעין דמיון סר"ת מתוך הבועה דלקמן) אבל זולתם אין לחוש דאל"כ יוכל למנות עוד. לכן לפ"ז א"א להחמיר בדיני תר"ל אא"כ באותן שיש מקום לומר שנכללו בדיני רז"ל כמו ע"ד דוגמא סר"ת מן הבועה שי"ל דדמי לריאה הסמוכה לדופן שהעלתה צמחים דהא סירכת הריאה לדופן כשרה מצד עצמה לר"נ כמו סר"ת לדידן ואפ"ה בהצטרף לזה הבועה טרפה. כמ"כ בהצטרף הבועה לסר"ת היוצאה ממנה יש להטריף וכיוצא בזה י"ל בבועה על הקמט דנכלל בכלל תרתי בועי דסמיכי. (אך התויק"ו כתב דזה לא דמי כלל לתב"ד) וזה נ"ל דעת התויק"ו סי' ל"ז ססק"ב שהביא רומע"ל שכ' בכלל על דיני תר"ל שאינם אלא חומרא והוא דעת תשו' פנ"י הנ"ל. אמנם דעת השו"ת ש"א הנ"ל אינו כן אלא דאפילו ענין תר"ל שאין מקום עליו לומר שנכלל בטרפות שבש"ס יש לאסור מדינא ואין זו הוספה על הטרפות כמשנ"ת טעמו. ובאמת שאין לו ראיה ע"ז והראיה שהביא מתשו' להרמב"ן סי' קס"ב הוא עזר כנגדו למעיין בגוף התשו' להרמב"ן. וכן דברי הרמב"ם הם לכאורה מנגד לזה. ולכאורה יש למצוא לו ראיה מתשו' הרשב"א סי' צ"ח שכ' ועוד היו מקצת חכמים מוסיפין והולכין בטרפות במה שאינו חיה כפי סברתם כו' הרי שיש כח להוסיף כו'. אך באמת זה אינו דהא טרפות בחולי חדש לכ"ע אין להוסיף והרשב"א מיירי שם ממין טרפות חדש כמו ניטלה הנוצה. אעכצ"ל דדוקא חכמי התנאים וכעין מ"ש הרמב"ם חכמי דורות הראשונים כו' כנ"ל. משא"כ אנו עלינו אמרו שאין להוסיף כו'. דכבר מנו חז"ל כל מה שהיא טרפה. וזולתן הכל כשר. מעתה אין לנו ראיה אפילו להוסיף טרפות במין טרפות שמנו חז"ל כמו לומר דבהצטרף ב' ריעותות ודאי ניקבה הריאה דמנ"ל זה אם לא כשי"ל שזה נכלל בהטרפות שמנו חז"ל ממש:
כהרי נתבאר בכלל ב' דיעות בענין תר"ל לדעת השער אפרים וסיעתו כל מין תר"ל שיהי' טרפה מדינא. ומ"מ כבר כ' האחרונים דאפילו לפ"ז לא חמירא מספק טרפה ויש לזה ראיות ברורות דעכ"פ לא חמירא מספק טרפה. ולדעת הפנ"י ותויק"ו אין לחוש בתר"ל מדינא ממש רק באותן תר"ל שי"ל שנכלל בטרפות הנזכר בגמרא. אבל שאר התר"ל אינן רק חומרות האחרונים ומ"מ גם הם לא התירו אותם רק שלדבריהם י"ל הבו דלא להוסיף אתר"ל הנזכר וכיוצא. ולמעשה אין להקל נגד דעת הש"א וסיעתו. מיהו בנד"ז נלע"ד דגרב על הבועה יש לו דמיון חזק לתרתי בועי דסמיכי ומה דמספקא לי' להמ"כ בגרב על המורסא משום דתרתי מורסא דסמיכי אין לאסור ואעפ"כ מספקא לי' דהתם בסמיכי שאני לפי שאין דוחקות זו את זו. משא"כ בגרב על המורסא שמא יש לאסור כמו בתרתי בועי דסמיכי. ולכן עכ"פ בנד"ז אין להקל כלל. הגם דלכאורה צ"ע ממ"ש הב"י סס"י ל"ז בד"ה כתב המרדכי כשהבועה בריאה וניכרת בעבר אחר נראה להכשיר אי לא שפכי אהדדי עכ"ל. וכ"פ בש"ע הרי אע"פ שהם שני בועות זע"ז לא דיינינן להו כתרתי בועי דסמיכי. וע' מזה בכנה"ג בסי' ל"ז בהגהת הב"י אות נ"ג וז"ל ויראה דהחילוק ביניהם הוא דלא מטרפינן תרתי בועי דסמיכי אהדדי אלא דוקא כשהם לצד אחד דאז איכא למיחש דמחמת נקב הוא לפרש"י וכו'. אבל בבועה מעבר לעבר לא חיישינן להכי כיון שהכל הוא במקום אחד אלא שעוברת מעבר לעבר עכ"ל א"כ אפ"ל גבי גרב על הבועה כיון שהכל במקום אחד ה"ל כדין בועה מעבר לעבר דלא חיישינן בהו לתרתי בועי דסמיכי אע"ג דלא שפכי אהדדי. מיהו י"ל גרב על הבועה גרע טפי כיון הגרב מין אחר וה"ל כדין סירכא תלויה מן הבועה. וכ"ש לפמש"ל דבלא"ה החמירו האחרונים בווארצלין וגרע משאר גרב שבד"מ סי' ל"ח סק"ב. וגרב י"ל דומה לגילדי שבגמרא. משא"כ בווארצלין כנ"ל סעיף ו':