Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Yoreh Deah·Siman 99שו״ת צמח צדק·יורה דעה·סימן צט

אסימן צט
בדין אם בעינן מדאורייתא שתרגיש בבשרה. ולמ"ד דבעינן הרגשה איך הדין במוצאה דם ע"י בדיקת עד אם אמרינן אימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא:

בא
הנה דעת הרמב"ם רפ"ט והרמב"ן בהלכותיו רפ"ד והרשב"א בתה"א והר"ן בחידושיו והגמי"י בשם מהר"מ וכ"מ בפסקי הרשב"ץ רפ"ח ד"ה במגעות וכ"ד פסקי מהרא"י סי' מ"ז. והטוש"ע סי' קפ"ג וסי' ק"צ דקיי"ל כשמואל דאינה טמאה מדאורייתא עד שתרגיש בבשרה. ומשמע ודאי דלשמואל גזה"כ הוא דאפילו ודאי ראתה הדם מגופה מהחדר טהורה מדאורייתא אם לא הרגישה וכמ"ש מהרמ"ל בתשובה סי' ב' וגם דומיא דאמר שמואל פרק יוצא דופן דמ"ג לענין ש"ז דאם אין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דגזה"כ הוא. וה"נ כאן. והס"ט סס"י ק"צ כ' דלפרש"י דרב אשי אמר דשמואל לא איירי כלל בהרגשה היינו דאפי' לא הרגישה כלל טמאה כל היכא דודאי מגופה אתיא והא דכתמים הם רק מדרבנן היינו משום דלמא לאו מגופה קא חזיא וזהו שאמר ר"ע דם ולא כתם ודלא כמ"ש התוי"ט דהוא משום דבעינן הרגשה וכ' שגם התוספות אע"ג דכ' רפ"ח דגם לרב אשי היכא דלא ארגישה אינה טמאה מדאורייתא זהו לשמואל. אבל התוספות עצמן ס"ל דלא קיי"ל כשמואל וגם אאזמו"ר בקו"א סי' קפ"ג בהג"ה ממה"ב כ' שהתוספות דפ"ק ס"ל דלא קיי"ל כשמואל ושכן נראה מסה"ת סי' צ"ב. גם הגאון מהר"ג בתשו' שב"י סי' ל"ו והגאון ממענץ בשב"י סי' מ"א כ' שהרי"ף והרא"ש וסמ"ג שהשמיטו הא דשמואל לגמרי משמע דמפרשי מלתא דרב אשי לא כהתוספות אלא כרש"י. והיינו שרב אשי ס"ל דטעמא דשמואל לאו משום הרגשה ומודה שמואל דאשה המוצאה דם בגופה אפי' בלא הרגשה טמאה מן התורה עכ"ל והנה מ"ש הס"ט להביא ראיות נגד שמואל כולם אינם מוכרחים. מ"ש מהא דפרש"י פ"ו דנ"ב ע"ב ד"ה מהו דתימא. דשמא לאו מגופה הואי כו'. מבואר מדבריו דאילו מגופה חזאי אע"ג דלא ארגשה טמאה מן התורה עכ"ל. אזיל לשיטתיה דס"ל דלשמואל טעמא דכתמים דרבנן הוא רק משום הרגשה. ובאמת זה אינו דגם לשמואל הטעם משום דהתורה לא טימאה אלא היכא דודאי מגופה אתיא שזהו מ"ש רע"ק דם ולא כתם. אלא דשמואל מוסיף דגם היכא דודאי מגופה חזיתיה עכ"ז אם לא הרגישה טהורה כמ"ש מזה על הגמרא רפ"ח בדקה קרקע עולם. ולהכי נקט רש"י כאן הטעם דשמא לאו מגופה הואי דזה עדיף מהטעם דלא הרגישה דע"ז י"ל שמא ארגישה ולאו אדעתה כיון שראתה ב' הימים בהרגשה ה"ל כעין מ"ש בגמרא ר"פ הרואה כתם אם רוב ימיה בהרגשה חזיא טמאה דאימור ארגישה ולאו אדעתה. ועוד י"ל כיון דראתה ב' ימים בהרגשה וצריכה שימור א"כ גם כשראתה יום ג' שלא בהרגשה טמאה ע"כ נקט רש"י טעם היותר פשוט דשמא לאו מגופה הואי. והס"ט עצמו דחה ראיה זו שלו. ומש"ע הס"ט וכן נראה מפרש"י דנ"ג ע"ב כו' תמהו הרמב"ן והר"ן כו' הא שלא בהרגשה הוא כו' ולפמ"ש ניחא עכ"ל. זה אינו דהרמב"ן והר"ן כשתמהו על רש"י לא הזכירו כלל הטענה דשלא בהרגשה כ"א דהא קי"ל כתמים דרבנן ובראיית כתמה אינה מטמאה האיך רבי מונה לה משעת כתמה והלא ביום ראייתה היא תחלת נדה וממנו ראוי למנות דבר תורה עכ"ל הרמב"ן. וכ"כ הר"ן והא כתמים מדרבנן בעלמא נינהו דמדאורייתא לא מטמו וכיון שכן אף לרבי ע"כ משעת ראייתה היא מונה עכ"ל. ור"ל דאף אם הטעם בכתמים דמשום דלאו ודאי מגופה ראתה טהורה הרי ה"נ י"ל כן דמפני שאח"כ ראתה דם אין זה ראיה והוכחה על שמקודם לזה כשמצאה הכתם הוה מגופה דהא אפי' בהוכחה גדולה מזו כמו כשסדיניה מלוכלכין בדם הרבה ובשוק של טבחים לא עברה וכן בבדקה קרקע עולם עכ"ז מדאורייתא אין זה בירור דודאי מגופה קא חזיא ואמרינן דם ולא כתם. א"כ כמו"כ הוכחה דראייה דאח"כ על יום למפרע ודאי אינה הוכחה יותר גדולה מהנ"ל וממ"נ לפרש"י דס"ל דהוכחה זו עדיפא לרבי א"כ י"ל דאמרינן ג"כ ארגישה ולאו אדעתא דכמו דמהני הוכחה זו לרבי לטמא את הכתם מדאורייתא ולומר דודאי מגופה אתיא ולא מעלמא מה שבכל הכתמים מטהרינן מדאורייתא משום דשמא מעלמא קאתי כמ"כ מהני הוכחה זו לומר דארגישה ולאו אדעתא. אע"ג שיש לחלק דבענין לומר דמגופה קאתי שפיר הוי הראייה שאח"כ הוכחה גם אלמפרע. אבל איך יהיה הוכחה על דבהרגשה חזיתיה. אך ע"ז א"צ הוכחה כ"כ דבלא"ה חזקת הדם שבא בהרגשה. ועוד כיון שודאי מגופה אתי ע"כ הרגישה זיבת דבר לח ולאו אדעתה והרי י"ל דזהו ג"כ הרגשה. או דכמו שהרגישה זיבת דבר לח ולאו אדעתה כמ"כ י"ל שהרגישה פתיחת המקור ולאו אדעתה:

גקיצור. הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"מ בהגמי"י והרשב"ץ ומהרא"י והטוש"ע סי' קפ"ג פסקו כשמואל דאינה טמאה מדאורייתא עד שתרגיש בבשרה. ופי' מהרמ"ל דאפי' ברור שראתה הדם מגופה טהורה כשלא הרגישה והס"ט סס"י ק"צ ומהר"ר גבריאל ממיץ ומהר"ל ממענץ פירשו דרש"י מפרש דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל. מ"ש הס"ט ראיה נגד שמואל מפרש"י דנ"ב ע"ב אינה ראיה כלל וכמ"כ ראייתו מפרש"י דנ"ג ע"ב אינה ראיה:

דב
ומ"ש דרב דף ס"ח לא ס"ל הא דשמואל אינו מוכרח כלל דהא כ' התוספות רפ"ח ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למיפרך (אדשמואל) דהיינו יכולים להעמיד שיש זמן מרובה מזמן הכבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה. א"כ כך י"ל בהא דרב שיש זמן מרובה בין בדיקה שבשביעי לנדתה שמצאתה א"ע טמאה ובין הבדיקה שמצאתה א"ע טמאה בהנך י"א ימים הסמוכים לנדתה מש"ה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה ואע"פ שבפסקי הרשב"ץ על דף נ"ז בד"ה במגעות כ' דהא דאמרינן דאם רוב ימיה בהרגשה טמאה דאימור הרגישה ולא אדעתה. לא מדאורייתא אלא מדרבנן דהחמירו בטהרות אבל לבעלה כדאמרן עכ"ל. א"כ לפ"ז כ"ש הא דבזמן מרובה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה (שלא נזכר סברא זו בש"ס רק בתוספות) אינו מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ אמאי אמר רב זבה ודאי דמשמע מדאורייתא אך נראה דהרשב"ץ למד זה ממ"ש הרמב"ן והרשב"א דטעמים דכתמים אין טומאתם דאורייתא משום דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש והרי אפילו רוב ימיה בהרגשה עכ"ז כתמיה רק דרבנן ע"כ למד דלא חיישינן מדאורייתא לאימור הרגישה ולאו אדעתא. ובודאי לפ"ז כ"ש דלזמן מרובה החששא רק דרבנן דהא ודאי כתמים רק דרבנן אף שמצאתה על חלוקה ואין לה במה לתלות וגם לא בדקה חלוקה זמן רב. אמנם לדברי רש"י ותוספות דהא דכתמים דרבנן הוא מצד דכל שאין ברור שראתה מגופה תלינן מדאורייתא דמעלמא חזיא. א"כ לפ"ז י"ל דהא דאם רוב ימיה בהרגשה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה הוא דאורייתא וכן אפילו מ"ש התוס' דלזמן מרובה י"ל דארגישה ולאו אדעתה הוא מדאורייתא והא דאעפ"כ כתמים רק דרבנן היינו משום דכיון דלא ברור דמגופה חזיא טהורה מדאורייתא. ותדע דאפי' בארגישה ממש אמר שמואל דעגול טהור כיון שיש לתלות במאכולת ולא ברור דמגופה חזיא תלינן וגם תלינן שטעתה בהרגשה. וכ"ש שי"ל כן גבי כתם ממש אע"פ שרוב ימיה בהרגשה דאע"פ שמצד שלא הרגישה אין להתיר דהיינו אומרים מדאורייתא דארגישה ולאו אדעתה מ"מ כיון דאינו ברור דמגופה חזיא טהורה מדאורייתא. וגם לשמואל היינו טעמא דכתמים טהורים מדאורייתא וכמ"ש בתשובה א' באריכות. וא"כ לפ"ז י"ל דהיינו טעמא דרב דאמר זבה ודאי דכיון דמחזקינן לה ודאי ראתה אין לטהר מצד שלא הרגישה דלזמן מרובה אמרינן מדאורייתא דאימור ארגישה ולאו אדעתה. ואע"ג דרש"י פי' בהדיא תחלת דנ"ח מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דלמא ארגישה ולאו אדעתה. הרי שמדאורייתא אין חוששין לזה. י"ל היינו לזמן מועט. ועי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' ב' גבי אבל בנ"ד דראתה בעת השינה י"ל דה"ל ספיקא דאורייתא דדלמא ארגישה ולאו אדעתה. א"כ לדבריו כ"ש שי"ל כן בהא דרב דס"ח א' דראתה באותן הימים שבינתיים בעת השינה. ובשב"י סי' מ"א בתשו' הג"מ ליב ממענץ סד"ה ואחר שביארנו דס"ז ע"ג במ"ש וצ"ל דדם המקור טמא כו' דאימור ארגישה ולאו אדעתה וכדמשני בגמ' גבי הסיטות הלך אחר הרוב. ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא התם אמרינן הכי משום הוכחה דרוב ולא בשארי דברים מ"מ ע"כ גבי דם המקור דחזקה הוא עכ"ל עכ"פ תופס מהתוספות דהיכא דרוב ימיה בהרגשה אמרינן מן התורה דלמא ארגישה ולאו אדעתה. אך השב"י בתשובה שאחריה המתחלת יהודה שעילה בד"ה אלא נלפע"ד דמן התורה לא אמרינן כלל הסברא דארגישה ולאו אדעתה כו' עכ"ל. וכוון לדעת הרשב"ץ. וע"ש לעיל מיניה בד"ה והנה ראיתי דעת. גם הרי הרמב"ם דפוסק כשמואל דבעינן הרגשה דוקא אעפ"כ פסק להא דרב בפ"ו מהא"ב דין כ' וא"כ לד' הס"ט הרמב"ם סותר א"ע. ולפמ"ש א"ש די"ל שבזמן מרובה אמרינן מן התורה דלמא ארגישה ולאו אדעתה. אך בלא"ה י"ל שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. ואפשר שמהא דרב יצא לו דין זה:

הקיצור. מ"ש הס"ט דרב דס"ח סע"א דאומר זבה ודאי ע"כ לא ס"ל דבעינן הרגישה יש ליישב דס"ל דלזמן מרובה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה מן התורה. אלא שהרשב"ץ כ' דרק מדרבנן אמרינן כן אפי' ברוב ימיה בהרגשה. ואין זה מוכרח כ"ש לפמש"כ הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה ותדע שהרמב"ם פסק הא דרב אע"פ דפוסק בפירוש כשמואל:

וג
ועכצ"ל כן לדעת הרמב"ם דס"ל דכשהדם בא מהחדר אמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה דאף את"ל דזהו רק גבי בדיקה דוקא דאמרינן דכסבורה הרגשת עד הוא. מ"מ כ"ש שי"ל ג"כ על זמן מרובה כדאמרינן רפ"ק והלל כסבורה הרגשת מי רגלים היא. ולכן כ' הרמב"ם על כתמים וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא. משמע הא אילו הי' מחזקינן ליה בודאי מדם החדר הי' טמא מדאורייתא והרי לא הרגישה א"ו משום דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. והא דלא ארגישה תלינן דכסבורה הרגשת מי רגלים היא. ואף לפמש"כ הגאון מוהררי"מ בשב"י סי' מ"א שיש תימא על הרמב"ם מהגמ' י"ל דהיינו אזמן מועט לא אמרינן שחזקת כו' כיון דלא ארגישה. וכדפריך הש"ס דנ"ז ואי דלא ארגישה כו' ומשני לעולם דארגישה. משמע הא אומרת שלא הרגישה לא אמרינן שחזקת כו' אבל אלזמן מרובה אין סתירה מהש"ס שלא נאמר שחזקת כו' וארגישה ולאו אדעתה והרי התוספות כ' דאמרינן כן וא"כ הוי סברא זו דאורייתא להרמב"ם כיון שחזקת כו' ולכן אמר רב זבה ודאי וא"כ אין ראי' כלל דרב פליג אהא דשמואל ודלא כהס"ט. אלא דלכאורה ללישנא דטעמא דשמאי משום אשה מרגשת בעצמה ואע"ג דהלל אמר כסבורה הרגשת מ"ר היא. הא אינו מחמיר רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה א"כ מוכח דאפי' לזמן מרובה לא חיישינן מדאורייתא לאימור הרגישה ולאו אדעתה דהא פריך אשמאי והא איכא כתמים ופרש"י הרואה כתם דקיי"ל לקמן דנ"ו משמע למפרע כו' עד שעת כיבוס כו'. משמע דלשמאי אף לזמן מרובה אמרינן אשה מרגשת בעצמה. והלל לא פליג רק לקדשים כנ"ל. אלא שי"ל דהא מתרץ מודה שמאי בכתמים וא"כ היינו דאמרינן ארגישה ולאו אדעתה ואע"ג דכתמים הם רק מדרבנן י"ל הטעם רק משום דלמא לאו מגופה חזיתה. ומיהו להאומרים דכתמים הם ג"כ מדרבנן משום שלא הרגישה צ"ל דגם לזמן מרובה לא חיישינן מה"ת לדלמא ארגישה ולאו אדעתה. (וע' ס"ט רס"י ק"צ דט"ז ע"א וע"ב מענין ארגישה ולאו אדעתה) אלא דלפמ"ש התוספות ד"ג ע"א ד"ה ואבע"א דלהאי לישנא נמי צריך לטעמא דהעמד אשה על חזקתה אין מזה ראי' דהרי הא דמטהר לחולין ולבעלה הוא משום חזקת טהרה. אבל לפמ"ש התוספות שם בגליון ומיהו כו' ושמא כו' משמע דא"צ לטעמא דהעמד אשה על חזקתה וכן משמע ממ"ש התוספות שם ע"ב ד"ה איכא בינייהו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי. משמע דא"צ כלל לטעמא קמא. וא"כ משמע דלא חיישינן לדלמא ארגישה וכסבורה הרגשת מ"ר היא רק מדרבנן ולא מדאורייתא ואפי' לזמן מרובה כמו מפקידה לפקידה ומ"מ הא תניא כלישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי וא"כ אין ראי' דל"ח מדאורייתא אזמן מרובה לאימור הרגישה ולאו אדעתה כיון דלא קי"ל כהך לישנא דהטעם משום דסמכינן לפי שלא הרגישה:

זקיצור. אף שי"ל שהרמב"ם לא כ' וחזקת הדם שבא בהרגשה רק בבדיקת עד י"ל ה"ה בכתם לזמן מרובה וכמ"ש גבי כתמים וטומאה זו מספק שמא מהחדר בא ואף שמהררי"מ בשב"י כ' דסוגיא דגמרא דרפ"ח דנדה לא משמע כדבריו שחזקת הדם כו'. זהו על לזמן מועט לא על זמן מרובה אלא דבדף ג' גבי אשה מרגשת בעצמה משמע אף לזמן מרובה לא חיישינן דלמא ארגישה ולאו אדעתה. ויש לדחות. גם שי"ל דלא קיי"ל כהך לישנא:

חד
ולכאורה יש ראי' ברורה לסברא זו מדלא פריך על שמואל להקס"ד דטהורה לגמרי אפי' מדרבנן קאמר מהא דתנן דס"ח ב' הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון כו' והשתא לשמואל למה לנו הבדיקות כ"כ הא כיון דלא ארגישה אע"פ שראתה טהורה ושמואל פסק בפ"ק כר"א ולר"א ג"כ בעינן בדיקת תחלה וסוף א"ו צ"ל דכיון דאילו לא בדקה מחזקינן שראתה עכ"פ אז אין לטהר מצד שלא הרגישה דבימים מרובים כאלו משך ה' או ו' ימים אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה. אכן מ"מ אין זו ראיה מוכרחת לפמ"ש בספר חוות דעת סי' קצ"ו דבספירת ז"נ סותרת אף אם ראתה בלא הרגשה. אך בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ח חלק עליו וכתבתי מזה במ"א. ועוד יש לתרץ דרב מיירי באשה שרוב ימיה כשהיא רואה היא רואה בהרגשה דבזה ודאי י"ל דכיון שנמצאת טמאה תחלה וסוף דמש"ה מחזקינן לה ברואה ודאי בינתיים ג"כ אמרינן ודאי ארגישה ולאו אדעתה כיון דהיא רואה תמיד בהרגשה. וגדולה מזו כ' התוספות דנ"ז א"נ כיון דרוב ימיה טמאים יש לחוש להרגישה ולאו אדעתה. וכ"ש בנמצאת טמאה תחלה וסוף וכל או רוב ראיותיה בהרגשה. עוי"ל דרב מיירי אהא דתנן דחרשת והשוטה כו' פקחות מתקנות אותן כו' דבהנך אין לידע דלא ארגישה לכן כיון דנמצאת טמאה תחלה וסוף ה"ל זבה ודאי. ועוד יש לתרץ עפמ"ש הס"ט רס"י ק"צ סק"ג (בד"ה בשו"ת אמ"ו) בהרגשה שניתז ממנה דבר מה תלינן במי רגלים כו' דתלינן במצוי כו' ע"ש. א"כ י"ל דרב מיירי שהרגישה כמה פעמים בימים שבנתיים שניתז ממנה דבר מה אלא שמצד זה אין לטמאה דתלינן במצוי במי רגלים ובפרט דבי"א יום שבין נדה לנדה אין מצוי כלל שתראה דם כדאיתא ס"פ בנות כותים אבל כשנמצאת טמאה גם לסוף דאז מחזקינן לה בזבה ודאי א"כ אין לטהרה מצד שלא הרגישה דהא אדרבה הרגישה שניתז ממנה דבר מה. ומ"ש עוד הס"ט להקשות על שמואל מסוגיא דלעיל דכ"א ע"ב משמע דממעטינן בשפיר כו' לק"מ כמ"ש בתשו' דנידון דפארפאל באריכות ליישב דברי שמואל. וכן מצאתי להבית מאיר בתשובה שבסוף ספרו סי' י"ג שכ' נמצא שני הדינין חד טעמא וחד דרשה עכ"ל וע"ש ואין לכפול הדברים. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הגאון מוהר"ר גבריאל בשב"י סי' ל"ו (בד"ה אמנם כן) דלא ילפינן מיניה רק שני לימודים כו' וא"כ אזדא לי' לימוד הנ"ל דצריכה הרגשה עכ"ל ולק"מ כמש"ש:

טקיצור. לכאורה ראי' מדלא פריך על שמואל ממשנתנו הזב והזבה פלוגתא דר"א ור' יהושע. מוכרח דאמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה. מיהו ז"א ראי' דבספירת ז' נקיים סותרת. אף שראתה בלא הרגשה. עוי"ל דרב מיירי באשה שרוב ימיה בהרגשה. או בחרשת ושוטה שפקחות מתקנות אותן או שבאמת הרגישה שניתז ממנה דבר לח אלא דתלינן במצוי במי רגלים כו' לולי שבדקה א"ע בסוף ומצאתה טמאה:

יה
והנה מ"ש עוד הס"ט לדחות דברי שמואל מהא דריש לקיש כו' ג"כ לק"מ דלשמואל נמי הא דכתמים הוא משום דמעלמא אתיא וכמ"ש בתשו' א' (דנדון אשה המוצאה ט"ד מעורב בליחה) וכ"כ הבית מאיר בתשו' סי' י"ג הנ"ל ובתשו' שב"י סי' מ"א הקשה הגאון מוה' ליב ממענץ על שמואל מסוגיא די"ז נמצא בפרוזדור כו'. וכן כ' אאזמו"ר הגאון נ"ע בהג"ה בק"א סי' קפ"ג וז"ל וגם כולא סוגיא דמהלול ולפנים ולחוץ לא א"ש לשמואל כו' עכ"ל. ואני כתבתי בתשובה הנ"ל ליישב זה לפמש"ש דבסופרת ז' נקיים סותרת אף בלא הרגישה (וראיה לזה מדלא פריך אשמואל מהא דהזב והזבה כו' כמש"ל. ואם משום די"ל ארגישה ולאו אדעתה הא מ"מ מקשה מהא דאם רוב ימיה אע"ג דתירץ כן וא"כ יקשה כן ממתניתין הנ"ל וישמיענו לתרץ דאפילו בכה"ג אמרינן כן). א"כ י"ל סוגיא הנ"ל מיירי בסופרת ז' נקיים א"נ מיירי בחרשת ושוטה שפקחות מתקנות אותן ואין לידע אם הרגישה ועי' בתשו' נ"ב סי' [מ"ו בד"ה והנה אחר כתבי כו']. גם מ"ש אאזמו"ר נ"ע בהג"ה שם דהך סוגיא דלא כשמואל דבעי הרגשה כו'. אינו מוכרח דהא כ' התוספות דנ"ח דמודה שמואל דטמאה מדרבנן אף אם ודאי לא הרגישה. ועוד דאל"כ וכי שמואל לית ליה הך לישנא דאבעי"א היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת כו'. גם מ"ש מדשורפים שיריים דתוך שיעור וסת י"ל כיון דטמאה מדרבנן עכ"פ אף אם ודאי לא הרגישה כיון שראתה דם נדות מש"ה שורפין וכמ"ש בס"ט דכ"ט ע"ב דעל אב הטומאה דרבנן שורפים. ועוי"ל דלענין טומאה א"צ הרגשה כמ"ש הגאון מהר"ג בשב"י סי' ל"ו גם למהרש"ך בשב"י סי' ל"ט והנ"ב דהרגשה זיבת דבר לח נקרא הרגשה א"כ ודאי לק"מ. והנה מאחר שיש ליישב דברי שמואל היה ראוי לפסוק כן הלכה דאף את"ל דהוא שינויי דחיקי קצת מכל מקום כיון דלא מצינו בפירוש מי שחולק עליו קשה לסתור דבריו וכמ"ש בתה"ד סי' רס"א אפילו במחלוקת הגאונים דאע"ג בפלוגתא דרבוותא דנט"י אזלינן בתר המיקל מ"מ מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא להתיר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא עכ"ל. א"כ כמ"כ י"ל כן בדברי האמוראים וצ"ע בשבת דקל"ד ב' והתניא כוותיה דמר א"ל מתניתן כוותייהו דיקא (ובעירובין ט"ז תיובתא והלכתא כו'. מיהו משם אין ראיה כ"כ דהתיובתא ג"כ אינו רק מדיוקא) וי"ל משנה נגד ברייתא שאני. אך שעומד לנגדינו הא דרש"י ס"ל דרב אשי ס"ל דגם שמואל לא בעי הרגשה. אלא דהתוספות פי' דלרב אשי ג"כ בעי' הרגשה וכ"ד הרמב"ם וגם הרמב"ן והרשב"א והר"ן דכ' בטעמא דכתמים משום דלא ארגישה ע"כ ס"ל כהתוספות וכ"ד מהרא"י סי' מ"ז והטוש"ע וכ"ד הרז"ה ורבינו ירוחם נכ"ו ח"ב שכ' עד שתרגיש כו' וכ"ד הרשב"ץ וכמש"ל. אלא שי"ל דהא הסכמת האחרונים דטעמא דכתמים דרבנן לאו משום דלא ארגישה כנ"ל וא"כ זה אינו כשטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן וי"ל שהם מודים ג"כ דכתמים טהורים מטעם הנ"ל ולא הוצרכו לטעמא דלא ארגישה רק בבדקה קרקע עולם דס"ל דה"ל כודאי דמגופה חזיא וכמ"ש בתה"ק סוף שער ד'. ולכאורה ראיה לפרש"י דכמו (בדף מ"ג) גבי הרגשה דקרי יש תרי לישני אליבא דשמואל דלחד לישנא א"צ הרגשה כמ"ש התוס' שם ד"ה הא טמויי מטמא. פי' ואפי' נעקרה בלי הרגשה עכ"ל כך י"ל כאן פליגי בזה ר' ירמיה מדפתי ורב אשי. אך גם שם פסק הרמב"ם פ"ה מהל' אבות הטומאה ה"ד דכל ש"ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה. אך הראב"ד שם השיגו כהובא בכ"מ שם דאמאי לא פסיק כלישנא בתרא ונראה כיון שיש בגמרא שם ג' לישני בדברי שמואל. ולתרי לישני בעינן הרגשה ע"כ יותר יש לפסוק כתרי לישני נגד השלישי. בשגם שלישנא קמא הובא מימרא סתמית אמר שמואל כו' וכן הרשב"ץ בפסקיו שם פסק כן:

יאקיצור. מ"ש עוד הס"ט לק"מ דלשמואל נמי הטעם בכתמים כמו לר"ל מה שהקשה הגאון ממענץ ג"כ כתבתי במ"א ליישב. והיה ראוי לפסוק כשמואל רק משום דרש"י פי' דרב אשי ס"ל דגם שמואל לא בעי הרגשה. ולפ"ז מתיישב יותר כמה סוגיות הנ"ל דאע"ג דשנינהו י"ל אשינוייא ניקום ונסמוך ע"כ י"ל דה"ל ספק של תורה אם הרגשה מעכב או לא:

יבו
והנה בתשובה שב"י סי' ל"ו חקר במוצאה דם ע"י בדיקת עד שלא מחמת הרגשת עקירת הדם אם הוי דרבנן להפוסקים כשמואל כיון דלא הרגישה דלכאורה אין לחלק בין זה לבדקה קרקע עולם כו'. מדפריך על שמואל ממתניתין דעד שהיה נתון תחת הכר כו'. ומשני דארגישה משמע אילו לא ארגישה אין בזה חששא דאורייתא וכן משמעות הט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ג שכ' דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה וכן איתא בתשובת מהר"ם לובלין סי' ב'. או שי"ל דה"ל דאורייתא שי"ל דבאמת ארגישה אלא שטעתה וכסבורה הרגשת עד הוא וע"ד דמשני הש"ס גבי עד שהיה נתון תחת הכר לעולם דארגישה ועגול טהור דאימור הרגשת עד הוא. כך י"ל לעולם דלא ארגישה ומ"מ משוך טמא דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא וכ"מ בט"ז ס"ק כ"ט דהוי דאורייתא ומסיק בתשובה הנ"ל דהוה ספיקא דאורייתא. ולפ"ז לדידן דיש עוד ספק שמא אין הרגשה מעכב כלל וכרב אשי לפרש"י. א"כ ה"ל שני ספיקות להחמיר והגאון מוה' גבריאל דמ"ז ע"ג בד"ה ומ"ש מעלתו לבטל לא נ"ל סברא זו וז"ל ומ"ש רו"מ סברא מלבו לחלק בעד שמא תרגיש דם ותסבור הרגשת עד הוא זה לא מצינו גזירה וחששא זאת כו' וא"כ הוא מהי תיתי לתלות בהרגשת העד אם לא יש הוכחה נגד זה לתלות בעד כו'. ועוד דהרי האמינה תורה לאשה בעסק נדה ולא חששו שדעתן קלות. ועוד הרי נאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם יוצא ולא חששו שמא יטעה אלא דבסוף תשובתו מסיק להחמיר בבדיקת עד עפמ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה וכמו שביאר דבריו שם לעיל מיניה דמ"ו ע"ב ד"ה ועוד. דלכאורה הש"ס שלנו סותר כללא דכייל הרמב"ם. ומסיק בסוף תשובתו דבקרטי' כיון שאין דרך נשים לראות דמים כאלה ע"ז לא שייך לומר חזקה שהרגישה כו'. ובשב"י סי' מ"ה נטה קצת לצד הקולא. היינו דלהקל ולהעמידה בחזקתה חזקת טהרה אמרו דאע"ג שהרגישה שיצא דם ממנה אפ"ה עגול טהור משום אימא הרגשת עד הוא והיא סבורה שהרגישה דם יוצא. אבל איפכא אי לא הרגישה דנימא דלמא הרגישה רק היא סבורה דהרגשת עד או שמש הוא זה לא מצינו כו'. רק שעומד לנגדו פסקי מהרא"י סי' מ"ז דמשמע מיניה דהוה ספיקא דאורייתא עכ"ד שם. ועמ"ש כאאזמו"ר סי' קפ"ג סק"ג דלהרמב"ם ה"ל בדיקת עד חזקתו בהרגשה (ור"ל דאינו ספק כ"א חזקה ממש וכ"כ מהררי"מ בתשובתו להשב"י) ולהתוספות ה"ל ספק כו'. והגאון מהררי"מ הנ"ל (בשב"י סי' מ' דס"ד ע"ד) כ' דמ"ש הרמב"ם ואם לא הרגישה ובדקה כו' ה"ז בחזקת שבא בהרגשה הוא לכאורה נגד הש"ס דפריך דנ"ז ואי דלא ארגישה כו'. ובאמת הרי כל הפוסקים האומרים דטעמא דאין כתמים טמאים מדאורייתא הוא משום שלא הרגישה ע"כ לא ס"ל חזקה זו שכ' הרמב"ם דאל"כ מה מהני דלא ארגישה כיון דאם מהחדר הוא ה"ז בחזקת שבא בהרגשה וא"כ א"א לטהר רק משום דלמא לאו מגופה חזיתיה. ולשונם אינם כן אלא דאף אם מגופה הוא טהורה מן התורה כיון דלא ארגישה כמבואר בדבריהם בכמה מקומות גבי כתם דתינוקות שלא הגיע זמנה לראות ובפרק בא סימן גבי שלא נחשדו הכותים על כתמיהן וגבי בדקה קרקע עולם כו'. וצ"ל כמ"ש הס"ט רס"י ק"צ ס"ק א' לחלק בין כתם לבדיקה דגבי כתם שהחשש שמא ארגישה ולאו אדעתה זהו רק דרבנן ולא אמרינן שחזקת כו' אבל היכא שנמצא דם בפנים ע"י בדיקת עד דאיכא למתלי הטעות דסברי הרגשת עד הוא אז היא טמאה מן התורה משום חזקת הדם שבא בהרגשה עכ"ל. וצ"ע דארגישה ולאו אדעתה בזמן רב נראה שהוא במדרגה א' עם כסבורה הרגשת עד הוא ועוד דהא בזמן רב י"ל כסבורה הרגשת מי רגלים היא כמ"ש הלל רפ"ק וע' תוס' רפ"ח ד"ה אימור וגם מוכח שם דהמקשן ס"ל דזה שייך יותר מכסבורה הרגשת עד דהא מדיני כתמים לא פריך אשמואל משום דידע שי"ל ארגישה ולאו אדעתה כיון שיש זמן רב. ומעד פריך דלא עלה ע"ד לומר אימור הרגשת עד הוא א"כ איך נאמר דלהתרצן יהי' ההיפך לגמרי:

יגקיצור. במוצאה דם ע"י בדיקת עד אף שלא הרגישה ס"ל להשב"י דגם לשמואל הוי ספיקא דאורייתא דלמא ארגישה רק שסבורה שזהו הרגשת עד והגאון מוה' גבריאל לא נ"ל חומרא זו רק החמיר ע"פ דעת הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה והגאון מהרי"מ כ' שזהו נגד הגמרא וגם הפוסקים האומרים דטעם דכתמים דרבנן משום שלא הרגישה ע"כ לא ס"ל חזקה זו. עכ"פ כשאין זמן רב ממציאות הכתם ואם כן נשאר הטעם רק משום דכסבורה הרגשת עד הוא ואין זה מוסכם. ע"כ אפשר לומר דגם לדידן בבדיקת עד ולא הרגישה נחשב רק ספק דאורייתא ולא ודאי ונפ"מ להצטרף לס"ס:

ידו
והנה מ"ש השב"י דמאחר דאפי' לקולא תלינן דטעתה מהרגשת עד להרגשה דהיינו הא דמשני בש"ס לעולם דארגישה ואימור כו'. מכ"ש שי"ל כן לחומרא דבלא ארגישה כו'. יש להשיב ע"ז דלכאורה יש לתמוה איך מיקל בגמרא בדארגישה הרי יש כמו שני ספיקות לחומרא דהא אפילו בלא ההרגשה יש ספק שקול שמא אינו מתחת הכר כ"א מגופה וכ"ש כשנוסף ע"ז ראי' גדולה מחמת שהרגישה והרגשה סברא דאורייתא הוא כמ"ש התה"ד א"כ ה"ל קרוב לודאי שממנה בא הדם וא"כ מהכ"ת נבדה מלבינו שטעתה בההרגשה (הגאון מהר"ג בשב"י סי' ל"ו הביא דוגמא לזה כמו דלא מחזקינן לה בטועה בדמיונות במראה הדם בפ' כה"י דף כ') להקל באיסור כרת. ואפשר מזה יצא להפוסקי' לומר דחששא קרובה היא ולכן כ"ש דתלינן כן לחומרא כו'. אכן אדרבה באמת טעות כזה הוא רחוק קצת וגם הב"י שכ' דמדלא ארגישה כו' ואם קרוב לטעות אין להעמיד לבנות בנין ע"ז. לכן נלע"ד דכבר כתבתי דדרשה דרע"ק דם ולא כתם ודרשה דשמואל עד שתרגיש הם שני דברים דכתם הוי רק דרבנן אף אם לא היו צריכים כלל הרגשה משום דכל שאינו ברור דמגופה אתיא אין זה דם שטימא התורה וזהו דרשת רע"ק ומוכח אף שקרוב הרבה דמגופה אתיא כיון שאין לה במה לתלות כלל וסדיני' שלה מלוכלכים בדם ואפ"ה אינו טמא כלל מהתורה כיון דלאו מגופה חזיתיה תלינן דמעלמא אתיא. וכמ"ש בס"ט סס"י ק"צ. ובבית מאיר בתשובה סי' י"ג. וגם שמואל נמי ס"ל ודאי דה"ט דכתמים טהורים כמ"ש רע"ק רק שהוסיף דאפי' ודאי מגופה אתי בלי שום ספק אפ"ה אם לא הרגישה טהורה מדאורייתא. אבל כשי"ל דמעלמא אתיא פשיטא דטהורה מדאורייתא כמ"ש רע"ק. והשתא א"ש דגבי עד שהי' נתון תחת הכר כיון בעגול י"ל דדם מאכולת הוא ודאי תלינן ואף דכיון שהרגישה מכריע השכל יותר לצד שמגופה בא מ"מ כל שיש לתלות תלינן אף שאין הספק שקול והא דהכא טהורה אף מדרבנן היינו כיון שיש לפנינו במה לתלות כו'. משא"כ כשאין לפנינו במה לתלות טמאה מדרבנן אף בכתם כו' ומעתה י"ל דדוקא לקולא אמרינן כן מדאורייתא כיון מדאוריי' אמרינן דם ולא כתם דכל שי"ל מעלמא אתיא טהורה ובפרט גבי עגול דכתב הרמב"ן דאפי' ביותר מכגריס אינה טמאה רק משום כתם. ולכן אפי' הטעות רחוק לא נפיק מכלל כתם. וכמו דתלינן מדאורייתא דלמא עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה. משא"כ להחמיר כשלא הרגישה דנימא אימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא מנ"ל לומר כן דטעות זה רחוק יותר מספק שקול והרי אפי' בספק שקול י"ל אוקמא אחזקת טהרה כ"ש דמהני החזקה שלא לחוש לטעות שזהו רק כעין חששא בעלמא ולגבי חששות ודאי דמהני החזקה (ע' תשו' פנים מאירות ח"א סי' ט"ו). ואף דבמשמרת הבית דף קע"ח כ' ובהרגשה חזיתיה אלא דכסבורה הרגשת עד הוא י"ל הרשב"א לשיטתי' דס"ל טעמא דכתמים משום דלא הרגישה הא לאו הכי לא היו מקילים מדאורייתא. וכיון שכן עכצ"ל הא דתלינן גבי עד שהי' נתון כו' לומר הרגשת עד הוא וכן הרגשת שמש הוא. היינו מפני שטעות זה מצוי הוא וא"כ ה"ה להיפך להחמיר תלינן בהכי דכ"ש הוא כמ"ש השב"י. אבל לפמ"ש דהטעם דכתמים משום דכל שי"ל מעלמא אתיא טהורה מה"ת א"כ שפיר י"ל דטעות זה אינו מצוי כ"כ ואעפ"כ טהורה כיון שי"ל דמעלמא אתיא תלינן כנ"ל:

טוקיצור. מ"ש השב"י דהא אפי' לקולא תלינן י"ל התם משום דכל שאין ברור שהוא מגופה אמרינן מדאורייתא דם ולא כתם לכך גם שהרגישה כיון שי"ל שטעתה לא נפיק מדין דם ולא כתם אבל להחמיר ולתלות בטעות אין לנו:

טזח
והנה בשב"י סס"י ל"ו הביא ראי' ממ"ש התוס' ד"ג (ד"ה אשה מרגשת) ורש"י פי' מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה כו' אלא שמאי אית לי' כו' משמע להלל הסברא זו במקומה עומדת עכ"ל השב"י. ויש לתמוה עליו דא"כ דלהלל אמרינן סברא זו מדאורייתא. א"כ ודאי גם מ"ש הלל כסבורה הרגשת מ"ר היא ג"כ מדאורייתא דיותר קרוב לתלות בכסבורה הרגשת מי רגלים היא שהיו כמה פעמים בין פקידה לפקידה מלתלות בכסבורה הרגשת עד הוא וא"כ אם הוא דאורייתא יטמאנה למפרע אף לחולין ולבעלה והרי הלל אינו אומר רק בקדשים. א"ו צ"ל דהוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא גם הלל מודה דלא חיישינן כסבורה הרגשת מ"ר היא ומש"ה לחולין ולבעלה טהורה וא"כ ודאי ה"ה לומר כסבורה הרגשת עד הוא לא חיישינן לזה מדאורייתא. אך זהו לפ"ד הגליון תוספות וד"ה איכא בינייהו דללישנא דאשה מרגשת א"צ לטעמא דהעמד אשה על חזקתה דלפ"ז מוכרח לומר דלהלל ג"כ לא אמרינן כסבורה כו' מדאורייתא. אבל לפמ"ש התוס' ד"ה ואבע"א אין ראי' משם שי"ל דהלל חושש מדאורייתא כסבורה כו' ומ"מ לחולין ולבעלה טהורה משום העמד אשה על חזקתה:

יזוהס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"ג הביא ראי' בשם בנו מהא דבעי מיני' ר' אבא מרב הונא (בדף י"ב) אשה מהו שתבדוק כו' דאפי' בלא ההרגשה איכא חיוב חטאת היכא שי"ל דארגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא או הרגשת עד הוא ולכאורה הי' אפשר לדחות לפמ"ש דבסופרת ז"נ סותרת אף ברואה בלי הרגשה א"כ י"ל דמיירי בשומרת יום ושימשה אחר טבילתה ביום השימור או בסופרת ז' ביום הז' אחר הטבילה. מיהו זהו דוחק דכיון דזהו תרבות רעה איך נחוש שלא יהא לבו נוקפו. אך לפמ"ש כאאזמו"ר נ"ע דרב הונא לא ס"ל הא דשמואל אין משם ראי' דלשמואל יאמרו ארגישה וכסבורה כו'. אך לכאורה נ' ראי' מהסוגיא גופא דבדקה קרקע עולם דפריך בגמ' (דנ"ח א') בשלמא לרב אשי היינו דקאמר קרקע אלא לרב ירמיה מאי אריא קרקע אפי' גלימא נמי ומשני לא מבעיא קאמר לא מבעיא גלימא דלא מיבדק שפיר ואיכא למימר מעלמא אתיא אלא אפי' קרקע דמיבדק שפיר כו'. ופרש"י אפי' גלימא נמי בדקה בטלית וישבה עליה כו'. והשתא אי איתא דאפי' בבדקה א"ע בעד הבדוק ומצאה עליו דם נמי אם לא הרגישה הוא חד דינא עם בדקה קרקע עולם לרב ירמי' דטהורה מדאורייתא וטמאה מדרבנן א"כ נשאר הקושיא לרב ירמי' נימא שמואל בדקה א"ע בעד הבדוק כו' דזהו רבותא גדולה טפי. וע"ז לא שייך לתרץ דלא מיבדק שפיר דדוקא בטלית שייך לומר כן שא"א לבדוק היטב בגד גדול. אבל עד הבדוק וודאי מבדק שפיר כמו קרקע ויותר נוח לבודקו. וא"כ הוי חידוש גדול יותר מבדקה קרקע עולם אלא עכצ"ל דבזה באמת אין אומרים דטהורה מדאורייתא ואע"ג דמתחלה משמע בגמ' דקס"ד דגם בעד אמרינן כן כמ"ש השב"י מדפריך על שמואל מדין עד שהי' נתון תחת הכר כו'. מ"מ למסקנא לא אמרינן כן והיינו דכיון דאפשר לטעות מהרגשת דם להרגשת עד לכן אפי' בלא ארגישה דם א"א לטהר מדאורייתא דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. ומ"מ אין לומר רק דהוי ספק אימור ארגישה כו' דדי בזה דמש"ה לא אמר שמואל רק בדקה קרקע עולם כו'. מיהו כ"ז לרב ירמי' אבל לרב אשי [לדעת התוס'] י"ל דאין בזה אפי' ספק דאורייתא ומ"מ נקט בדקה קרקע עולם ולא נקט בדקה א"ע בעד הבדוק כדי להשמיענו דטהורה לגמרי אפי' מדרבנן שזהו דוקא רק בקרקע (ואע"ג שי"ל ג"כ בבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה דה"ל כקרקע מיהו י"ל דוקא גבי כתם אמרינן דדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים אבל במוצאה ע"י בדיקת עד אף שלא הרגישה לא אמרינן כן) אך קשה דממ"נ דלפרש"י דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה א"כ ממילא קם דינא דלא בעינן הרגשה ולהתוספות והרמב"ן והרשב"א דלרב אשי ג"כ מצריך שמואל הרגשה א"כ משמע דטעמא דכתמים טהורים משום דלא ארגישה וס"ל דבדקה קרקע עולם ה"ל ודאי מגופה אתי וטהור רק משום שלא הרגישה כמ"ש בתה"א והקצר סוף שע"ד. וא"כ מבואר דאפי' בכתם כזה טהור לגמרי כשנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אע"ג דודאי מגופה קא אתי א"כ מה בין זה לבדקה א"ע בדבר שאינו מקבל טומאה. וא"כ קשיא לרב אשי ג"כ אמאי לא אמר שמואל דינו בבדקה א"ע בעד הבדוק שהוא מדבר שאינו מקבל טומאה. אעכצ"ל לרב אשי ג"כ דבכה"ג יש בו חששא דאורייתא דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. אפשר לדחות דהא י"א אפי' כתם גמור על בשרה א"צ שיעור ועכ"פ בבדיקת עד אפי' יהי' כתם א"צ שיעור כמו אפי' בקינוח א"כ כמו שחלוק מדין כתמים לענין שיעור כגריס ועוד ה"נ חלוק לענין דבר שאינו מקבל טומאה. ותדע דהא קנחה א"ע בעד הבדוק ס"ל להכו"פ דטהורה מדאורייתא. וא"כ אמאי לא אמר שמואל קנחה א"ע בעד הבדוק אלא צ"ל דאמר בדקה קרקע עולם כדי להשמיענו דטהורה לגמרי. משא"כ בקנחה א"ע בעד הבדוק אף שלא הרגישה ואפי' העד מדבר שאינו מקבל טומאה מ"מ טמאה רק מדרבנן וא"כ גם בבדקה א"ע בעד הבדוק י"ל הדין כן:

יחקיצור. שי"ל דלרב ירמיה מדפתי בבדקה א"ע בעד הבדוק אף שלא הרגישה י"ל דגם לשמואל ה"ל ספיקא דאורייתא. אבל לרב אשי לפירוש התוספות י"ל דטהורה מדאורייתא:

יטט
ומיהו יש כמה גווני דלא מחמירין לומר אימור ארגישה וכסבורה כו'. הא' כמ"ש הכו"פ סי' קפ"ג והיינו דוקא בבדיקה שהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן אף דהרגישה תולה הדבר בעד כנ"ל. אבל אם קינחה א"ע בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא לכך דייק הרמב"ם ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור לאפוקי דאם יצא דם לחוץ וקינחה א"ע בזו לא שייך הרגשת עד הוא עכ"ל. וכן משמע מדפרש"י דנ"ז ע"ב דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד וזה אינו שייך גבי קינוח רק גבי בדיקה בחורין ובסדקין כו'. וצ"ל דס"ל לרש"י דהרגשה דמצריך שמואל היינו הרגשת שנפתח החדר (ובאמת שכ"ד הפנ"י וכן הכריע הס"ט) מש"ה א"א ליפול טעות מהרגשה זו על הרגשת עד אא"כ ציערתה בדיקת העד והיינו דוקא כשמכנסת העד בעומק אבל לפ"ד מהרשש"ך בשב"י סי' ל"ט ותשובת נ"ב סי' [נ"ה] דהרגשת זיבת דבר לח נמי נקרא הרגשה שתרגיש בבשרה א"כ אפילו לא ציערתה בדיקת העד ואפי' בקינוח יש ליפול טעות מזה על זה. אלא דמ"מ אין לחוש לזה דאין לנקוט כל החומרות יחד לתפוס החומרא דהרגשת זיבת דבר לח נק' הרגשה שרוב האחרונים לא ס"ל כן ולהחמיר עוד דאפי' לא הרגישה זיבת דבר לח ג"כ אמרינן ארגישה וכסבורה הרגשת קינוח העד הוא דכולי האי ודאי אין להחמיר. הב' ע"ד שכתבתי לעיל בשם הגאון מהו' גבריאל בשב"י סי' ל"ו. הג' מ"ש בשב"י סי' מ"א (ד"ע ע"ד) היכא שהרגישה תחלה דבר לח וזיבה בא"מ כו' וא"כ כשאח"כ בדקה א"ע כו' אין לומר דבשעת בדיקת העד היה הרגשה כו' ע"ש אלא דלמ"ד דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה הרי הרגישה זיבת כו'. אך השב"י ס"ל דזה אינו הרגשה. הד' מ"ש השואל בפסקי מהרא"י סי' מ"ז הואיל ותמיד רואה בלא הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא ומהרא"י שם כ' ע"ז אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמא אלא אמרינן הרגשת שמש אף ע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב ליה ספיקא דאורייתא בלא הרגשה עכ"ל. ובשו"ת שב"י סס"י מ"א פקפק ע"ז. והנה הרז"ה כ' בהשגותיו על הבעה"נ להראב"ד בשער הספירה והבדיקה אות ה' דרואה מחמת תשמיש ראיית הרגשה היא ולא ראיית בדיקה וכאותה ששנינו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי הביאו אאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז סק"ב. וזה היפך מ"ש מהרא"י דרמ"ת נמי אינה מרגשת כו' וכן משמע בגמרא גבי נמצא על שלה אות יום דאמרינן לעולם דארגישה כו' ואעפ"כ בדאיכא למיתלי תלינן. א"כ בכה"ג י"ל מיירי ג"כ הברייתא דס"ו דהרגישה בשעת תשמיש ואעפ"כ כשלא נמצא על ראש המכחול אמרינן דמן הצדדים הוא ותלינן ההרגשה דהרגשת שמש הוא. ומהרא"י צ"ל דלא ראה ד' הרז"ה. וא"כ לפ"ז מובן דמה שדחה מהרא"י סברת השואל מהך דרמ"ת אין זה דחיי' כלל לסברת הרז"ה. גם לכאורה ראיה להשואל מהא דאם רוב ימיה בהרגשה כו'. ה"נ כיון שתמיד רואה בלא הרגשה זהו ראיה שלא הרגישה. ה"ה יש לספק באומרת דברור לה שאין זה רק הרגשת עד שמא י"ל דנאמנת. דאע"ג דשייך בזה טעות מ"מ כיון שאומרת שברור לה י"ל דנאמנת כעין שמצינו רפט"ו דיבמות גבי החזיקה היא מלחמה דאף במקום ששייך לומר בדדמי יש סברא דנאמנת לומר שלא אמרה בדדמי. וכ"ש הכא דבלא"ה אין ברור סברא זו דתלינן להחמיר בהרגשת עד. וגם אולי דומה למ"ש רמ"א בהג"ה בש"ע סי' קפ"ז ס"ו אם אמרה ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה עכ"ל:

כקיצור. בקינחה א"ע ס"ל להכו"פ דאם לא הרגישה טהורה מדאורייתא לשמואל גבי קרטין לא אמרינן כסבורה כו'. דעת השואל בפסקי מהרא"י סי' מ"ז הואיל ותמיד רואה שלא בהרגשה אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא: