Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אפה באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע
ובו ד' סעיפים
א לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידיו על פיו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבואות המטונפות, ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו'. וכשיוצא משם חוזר למקום שפסק אם לא שהה כדי לגמור את כולה, כמ"ש בסי' ס"ה.
ובו ד' סעיפים
א לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידיו על פיו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבואות המטונפות, ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו'. וכשיוצא משם חוזר למקום שפסק אם לא שהה כדי לגמור את כולה, כמ"ש בסי' ס"ה.
בולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרה במקום הטינופת, דהיינו במקום שיש בו צואה או מי רגלים, או בבית הכסא או בבית המרחץ, ואפילו לאמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו אסור, אפילו בדברי תורה שחייב להגות בה יומם ולילה. ולכן כשנכנס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור תורה. ובשבת שאסור לחשבם, יפנה לבו להרהר בציורים ובנינים נאים וכיוצא בדמיונים אלו המושכים ומפנים לבו מלבא לידי הרהור דבר שבקדושה. ואפילו הלכות בית הכסא אסור ללמוד בבית הכסא, וכן הלכות בית המרחץ בבית המרחץ:
גב אבל דברים של חול מותר לאומרם שם בלשון הקודש, אלא שמדת חסידות הוא להחמיר.
דוכן הכינויים, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם מן הדין, לפי שגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק:
הג שמות המיוחדין להקב"ה, והן ז' שמות שאינן נמחקין, אסור להזכירן שם אפילו (א) בלשון חול, דהיינו שם שהקב"ה נקרא בפי כל עם ולשון שיהיה (כגון גא"ט בל"א או בוג"א בלשון פולין ורוסיא). שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למחקן. מכל מקום יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת שלום, שמותר גם כן למחקו, ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו, אף על פי שאינו מיוחד לו, אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום, כמו שנתבאר סימן פ"ד. כל שכן (ב) שמות המיוחדים לו בלשונות הנכרים, שלכמה דברים דינם כשמות שבלשון הקודש, כגון (ג) לענין שבועה, ולענין הזכרת שם שמים לבטלה, ולענין קללת חבירו בשם (עיין חו"מ סי' כ"ז), (ולענין ברכת השם עיין ביו"ד סי' ש"מ סל"[ז]):
וד אם נזדמן לו להפריש מדבר איסור במרחץ או בבית הכסא, מפריש אפילו בלשון הקודש ובענין קודש, דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כך, ואין צריך לדקדק ולומר אל תעשה כך, בלי לשון איסור. והוא הדין אם נכנסה אשה בלבו, מותר להרהר בדברי תורה, מפני שהוא כמו להפריש מדבר איסור, שהתורה מצלת מהרהורים רעים. ואפילו שלא להפריש מאיסור מותר לומר לחבירו עשה לי כך וכך, אפילו אם הוא בענין שממילא הוא הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לו לעשות כך, כיון שאינו אומרו בלשון הוראה:
זקונטרס אחרון
(א) אפי' בלשון חול. ב"ח, עולת תמיד, עטרת זקנים. וגם הש"ך סי' קע"ט מודה הכא, משום דשלום יוכיח. שאם כן יש תפלה בבית הכסא שנאמרת בכל לשון, ואין קדושה בתיבות. ועיין פרש"י סנהדרין [נ]"ו דכינוי דגבי ברכת השם הוא שאינן נמחקין, דלא כרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דשבועות. וגבי קריעה הזכירו כינוי שם, ואפילו הכי קורע על שמות הנכרים, כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ סל"[ז]:
(א) אפי' בלשון חול. ב"ח, עולת תמיד, עטרת זקנים. וגם הש"ך סי' קע"ט מודה הכא, משום דשלום יוכיח. שאם כן יש תפלה בבית הכסא שנאמרת בכל לשון, ואין קדושה בתיבות. ועיין פרש"י סנהדרין [נ]"ו דכינוי דגבי ברכת השם הוא שאינן נמחקין, דלא כרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דשבועות. וגבי קריעה הזכירו כינוי שם, ואפילו הכי קורע על שמות הנכרים, כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ סל"[ז]:
ח(ב) כל שכן שמות המיוחדים כו'. וכן משמע מברכת המזון, שנאמר בה וברכת את ה', וכל ברכה שאין בה ה' כו', ואפילו הכי נאמרת בכל לשון:
ט(ג) כגון לענין שבועה כו'. עיין ש"ך סי' רל"ז. ואף אם תמצי לומר שהם ככינויים, וכתרוצא דאביי בשבועות דף ל"[ה]. מכל מקום אף בכינויים היינו טעמא דשרי משום דצדיק נקרא כן (וצ"ע מגמרא שבועות שם), (משא"כ בשמות אלו):