Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Tishrei·Laws of Lulav (Simanim 645-651)שוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות תשרי·הלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא)

אהלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא)
תרמה דיני לולב
ובו כ"א סעיפים
פרי עץ הדר
א ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וגו', ודרשו חכמים פרי עץ, שהעץ כפריו בטעם שוה, ואיזה זה אתרוג, שטעם עצו ופריו שוה:

בב הדר, שיהיה נאה והדר בתארו ובגידולו, ועל דרך שיתבאר בסי' תרמ"ח.

גולפי שכל ארבעה מינים אלו כתובים בפסוק אחד, הרי הוקשו זה לזה ולמדין זה מזה, לפיכך כל ד' מינים אלו צריכים להיות נאים ומהודרים בתוארם ובגידולם, ועל דרך שיתבאר:

דכפות תמרים
ג כפות תמרים זה לולב, שהוא גדל על אילן של תמרים. ומתוך שכתבה התורה לשון כפות ולא כתבה עלי תמרים, מכאן אתה למד שצריך שיהיו אותן עלים הראויין לאגדן ולכפותן עם השדרה מחמת שהן עדיין רכים, שהרי לא נכתבו נקודות בתורה, ופירושו הוא כָּפוּת. אבל אם שהה הלולב על הדקל עד שנתקשו עליו כעץ ונתרחקו ונתפרדו מהשדרה, שכן הוא דרכן, שכל מה שהן מוסיפים להתקשות הן מתרחקים מהשדרה, ואם נתקשו כל כך עד שאי אפשר לכפותן ולאגדן עם השדרה, הרי זה פסול:

הד אבל אם לא נתקשו כל כך, אף על פי שכל זמן שאינן כפותין הן עומדין מפורדין ומרוחקין זה מזה, אף על פי כן הוא כשר, אפילו אם לא כפתו כלל, שלא הקפידה תורה אלא שיהא ראוי לכפותה אבל לא שיהא כָּפוּת ממש, שהרי אין אנו קורין כָּפוּת אלא כַּפּוֺת:

וה ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא ליטול לולב שעליו פרודות זה מזה, אפילו אם לא נתקשו כלל, אלא שמחמת שנעקרו מעט במקום חיבורם בשדרה נתפרדו זה מזה מעט, אע"פ שאין תלוין למטה כלל אלא הן עולין למעלה עם השדרה:

זו אבל אם הן תלוין ואינן עולין עם השדרה אלא אם כן אוגדין אותן עמו, הרי לולב זה פסול מן התורה, אפילו אם לא נעקרו העלים לגמרי מהשדרה אלא הן מחוברים עמו מעט, ואפילו אגד אותן עם השדרה, אין זה הדור:

חז פסולים הללו שבעלין שביארנו, אינן פוסלין אלא אם כן הן רוב העלין של הלולב, אבל אם מיעוט העלין נעשו כך ורוב העלין נשארו מחוברין בשדרה, ומכסין את רוב השדרה ועל דרך שיתבאר, הרי זה כשר, לפי שהכל הולך אחר הרוב:

טח אם השדרה עצמה נשברה באמצעיתה, ולא נשברה לגמרי לשני חלקים אלא נתקפלה לשנים שחלק העליון תלוי למטה, כשר. ומכל מקום צריך לאגדו שם במקום הקפל, שלא יהיה ראשו תלוי למטה:

ילקיחה תמה ושלימה
ט דרך בריית העלין של לולב כך היא, כשהן גדילים, גדילים שנים שנים זה לעומת זה משני צידי השדרה, וכל עלה ועלה כפול לשנים, והוא דבוק מגבו ופתוח מלפניו. ואם נחלקו רוב העלין של הלולב לשנים ברוב ארכן, דהיינו שרוב עלי הלולב נסדקו מגבן במקום הקפל בענין שכל עלה מהן נחלק ברוב ארכו לשנים, הרי לולב זה פסול, לפי שאינו מהודר. וכן אם מתחלת ברייתו לא היו רוב עליו כפולים לשנים ברוב ארכן, הרי זה פסול:

יאי וכל זה בשאר עלי הלולב, חוץ מעלה העליון האמצעי. אבל עלה העליון האמצעי שהוא גבוה מכל העלין, והוא נקרא ראש הלולב, ודרך עלה זה להיות כפול כשאר עלי הלולב, ואם לא היה כפול מתחלת ברייתו, הרי זה פסול אפילו אם כל העלין חוץ מזה הן כפולין. וכן אם היה כפול מתחילת ברייתו ואחר כך נחלק לשנים בכל ארכו, דהיינו מראשו עד מקום שעלין יוצאין משם (שממקום זה ולמטה אינו נקרא עלה האמצעי אלא גוף השדרה), פסול.

יבופסולים אלו שבעלה העליון אינו משום הידור הלולב, אלא משום שנאמר ולקחתם, ודרשו חכמים לקיחה תמה ושלימה, וזה העלה שהוא עיקר הלולב, שהאדם רואה אותו בתחלת השקפתו, ודרכו להיות כפול בכל הלולבין, ואם הוא חלוק לשנים, הרי ניכר ונראה שאינו תם ושלם במקום הסדק:

יגיא במה דברים אמורים, בנחלק בכל ארכו, אבל אם לא נחלק אלא מקצתו, כשר.

ידוכל זה בדיעבד, או שאין לו לולב אחר, אינו צריך לברך על לולב של חבירו ביום א' של סוכות. אבל לכתחלה מצוה מן המובחר לחזר אחר לולב שלא נחלק עלה העליון שלו כלל, אלא הוא כפול מראשו עד מקום שעלין יוצאין משם, לפי שיש פוסלין אפילו אם לא נחלק אלא מקצת עלה זה העליון. ואע"פ שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום טוב לחוש לדבריהם אם אפשר:

טויב ואם נסדקה השדרה תחת עלה זה העליון, דהיינו ממקום שעליה יוצאים ולמטה, אם נתרחקו שני צידי הסדק זה מזה עד שיראו כשנים, פסול, לפי שחסרונו נראה וניכר שאינו תם ושלם:

טזהדר בלולב
יג דרך גידול הלולב כך הוא, לאחר שיוצא עלה אחד מהשדרה, מיד כשיעור שתי אצבעות עולה עוד אחד, וכן הרבה זה על גבי זה, עד שמתכסה כולו בעלין מצד אחד וכן מצד השני, ואם מצד אחד הוא מכוסה כולו בעלין וצד השני הוא ערום בלא עלין, פסול, לפי שאינו מהודר:

יזיד וכן אם אין לו עלין הרבה זה על גבי זה, אלא מכל צד יוצא עלה אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו, פסול, שגם זה אינו הדור:

יחטו וכן אם היו לו הרבה עלין ולא היו מונחין זה על גבי זה, אלא זה תחת זה, דהיינו שהן מרוחקין זה למעלה מזה הרבה, בענין שאין העליון מונח כלל על גבי התחתון שלמטה ממנו, אם ראש עלה זה מגיע לעיקר עלה זה שלמעלה ממנו, עד שנמצא כל השדרה של לולב מכוסה בעלין, כשר, אבל אם אין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה, פסול, שאין זה הדור:

יטטז לולב שיבשה רוב שדרתו, או שיבשו רוב עליו, פסול, שאין זה נקרא הדור.

כוכמה שיעור יבישות הפוסל, יש אומרים משנפרך בצפורן כשממשמשין בו, ויש אומרים משכלה כל מראה ירקות שבו והלבינו פניו הרי הוא נקרא יבש אע"פ שאינו נפרך בציפורן, לפי שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו. והלכה כסברא האחרונה. ומכל מקום בשעת הדחק, כגון במדינות אלו שאין לולבין מצויין, יש לסמוך על סברא הראשונה (אם אי אפשר למצוא לולב אחר, עיין בית יוסף סי' תרמ"ט):

כאיז נקטם ראשו, פסול, לפי שאין זה הדור. ואיזהו ראשו, זה עלה העליון האמצעי שהוא גבוה מכל העלין. ואם עלה זה נקטם בראשו אפילו כל שהוא פסול. ויש אומרים שאינו פסול אלא אם כן נקטם רוב ארכו של עלה זה העליון. ויש להחמיר כסברא הראשונה. ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר למצוא לולב אחר יש לסמוך על סברא האחרונה, ומותר לברך על לולב שנקטם מיעוט של עלה העליון. אבל אם נקטם רובו, אין לברך עליו אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן במקום שנוהגים לברך על כל הפסולין גמורים בשעת הדחק, וכמו שיתבאר בסי' תרמ"ט עיי"ש:

כביח אם יש לו כמין קוצים יוצאים משדרתו, וכן אם נצמת ונכווץ, וכן אם נעקם לפניו, דהיינו הצד שכנגד השדרה נעקם ונכפף עד שנעשית שדרתו כגב בעל חטוטרות, פסול, שאין זה הדור. וכן אם נעקם לאחד מצדדיו פסול:

כגיט אבל אם נעקם לאחוריו, דהיינו ששדרתו נעקמה, ונכפפה באמצעיתה לצד פניו, כשר, שזהו דרך ברייתו והדרו.

כדבמה דברים אמורים, כשנעקמה ונכפפה באמצעיתה. אבל אם נכפפה בראשו כאגמון, שראשו כפוף ושחוח למטה, בין שנכפפה לצד פניו בין שנכפפה לצד אחוריו פסול, שאין זה הידור:

כהכ וכל זה כשהשדרה בעצמה היא כפופה. אבל אם העלין בלבד הן כפופים, אפילו נכפף גם העלה העליון האמצעי, הרי זה כשר, לפי שכן דרך הרבה לולבין שעליהן הן כפופים. ויש פוסלין אם רוב עלי הלולב הן כפופין בראשיהן אפילו כל שהוא, ויש להחמיר כדבריהם. אבל אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא לולב אחר, יש לסמוך על סברא הראשונה, ומותר לברך על לולב זה אפילו אם כל עליו הן כפופין. וכן מיום שני של חג ואילך, שאין חיוב נטילת לולב בהן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, יש להקל כסברא הראשונה, אם אי אפשר לו למצוא בקל לולב אחר. עיין סי' תרמ"ו:

כוכא וכל זה כשלא נכפפו אלא ראשי העלין, ונשאר [חלק] גדול מהעלין בלי כפיפה. אבל אם גוף העלין נכפפו הרבה מאד לאמצען, ונראה כמו שנכפף העלה לשנים, פסול, שאין זה הדור כלל:

כזתרמו דיני הדס
ובו י"ד סעיפים
ענף עץ עבות
א וענף עץ עבות, דרשו חכמים שענפיו (פירוש עליו) חופין את עציו. שכן הוא משמעות הכתוב וענף עץ, כלומר שכל העץ הוא ענף, דהיינו שהוא מחופה בעלין על ידי שהן (עשוין בקליעה) שוכבין על אפיהן, עבות שעליו קלועין כמין קליעה, דהיינו שהן מורכבין זה על זה כעין שלשלת, ואיזה הוא, הוי אומר זה הדס:

כחב ואינו נקרא עבות אלא אם כן יוצאין ממנו לפחות שלשה עלין מקן אחד, כלומר שיוצאין שלשה עלין, או יותר, סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד מהם נמוך מחבירו. אע"פ שאין כל השלשה עלין יוצאין מעוקץ אחד, כיון שהן דבוקין זה בזה ועומדין בשוה בעיגול אחד הרי זה עבות. אבל אם שני עלין הן עומדין בשוה דבוקים זה בזה, ועלה השלישי הוא למעלה מהם, או שהשלישי יוצא למטה מהשנים ועולה ורוכב על גבי השנים, אין זה עבות אלא נקרא הדס שוטה, ופסול כל שבעה אפילו בשעת הדחק שאי אפשר למצוא הדס אחר. ואין ליטול אותו אפילו בלא ברכה, כיון שאינו מין הדס הכשר כלל. עיין סימן תרמ"ט:

כטג ולכתחלה מצוה לחזר אחר הדס שכולו עבות, דהיינו שכל הקינים של עלין היוצאין בכל אורך שיעורו, שהוא שלשה טפחים כמו שיתבאר בסי' תר"נ, יש בכל קן וקן שלשה עלין. ומכל מקום אם אין כולו עבות, כיון שרובו עבות, דהיינו שרוב קינים של עלין היוצאין בתוך אורך שיעורו, שהוא שלשה טפחים, יש בכל אחד ואחד מהם שלשה עלין, הרי זה כשר, ומותר לברך עליו לכתחלה:

לד ואם בתחלה היה כולו או רובו עבות ואחר כך נשרו ממנו עלין, אפילו נשר עלה אחד מכל קן וקן מכל הקינים של עלין היוצאין בכל אורך שיעורו, ואפילו מקצת הקינים נשרו עליהן לגמרי ולא נשתייר בהן אפילו עלה אחד, הואיל וברוב הקינים נשתיייר בכל אחד ואחד מהן רוב שיעור עבות, דהיינו שבכל אחד ואחד מהן נשתייר שני עלין שלמין שלא נשרו, הרי זה כשר:

לאה הדס המצרי, שיש בכל קן וקן היוצא ממנו שבעה עלין, ונשרו מהן ארבעה עלין מכל קן וקן, הרי זה כשר, אף על פי שרוב עליו נשרו, מכל מקום הרי נשתייר שיעור עבות בכל קן וקן. אבל אם ברוב הקינים של עלין היוצאין ממנו נשרו חמשה עלין מכל אחד ואחד מהן, אפילו אם מיעוט הקינים לא נשר מהן כלל, והן שלמים שבעה עלין בכל אחד ואחד מהן, מכל מקום כיון שרוב הקינים נשרו רוב עליהן, וגם לא נשתייר בכל אחד ואחד מהן שיעור עבות, דהיינו שלשה עלין, הרי זה פסול:

לבו ובמדינות אלו שאין הדסים כשרים מצוין, נוהגין לברך על הדס שאין בו שלשה עלין בקנה אחד. אלא הן גדילים שנים על גבי שנים. ויש שלמדו עליהם זכות, שלא אמרו שכל הדס שאין בו שלשה עלין בקן אחד הרי זה הדס שוטה אלא כשעלה השלישי:

לגז והדסים האלו, כיון שאין בהן רק שני עלים בכל קן, לפיכך אם ברוב הקינים של עלין היוצאין באורך שיעורו שהוא שלשה טפחים נשר עלה אחד מכל אחד ואחד מהן, הרי זה פסול, שהרי ברוב הקינים לא נשתייר בכל קן וקן רוב שיעורי עבות, דהיינו שני עלין. וצריך ליזהר מאד בזה, דהרבה פעמים נושרים עלין הרבה מההדס ואין משגיחין על זה:

לדיבש
ח יבשו עליו, פסול, לפי שאין זה הדור. אבל אם לא הגיעו לכלל היבשות, אע"פ שכבר כמשו, כשר.

להוכמה שיעור היבשות, כשהן נפרכין בצפורן כשממשמש בהן, וגם כלה כל מראה ירקות שבהן והלבינו פניהם, אז הן נקראים יבשים, שהרי אפילו אם תשרה אותן במים כמה ימים לא יחזרו למראיהן, והרי הן כעץ יבש שאפילו אם תשרה אותו במים כמה ימים לא יסור מעליו שם היבש, אבל קודם שהלבינו פניהם, אע"פ שהן נפרכין בצפורן מחמת יבישותן, מכל מקום אם תשרה אותן במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיתן:

לוט אם יבשו רוב עלין של כל שלשה בדי הדס, ונשתיירו בכל בד ובד קן אחד שיש בו שלשה עלין לחין, כשר. והוא שקן הלח הזה הוא עומד בראש הבד, לפי שראש הבד הוא עיקר מראית ההדס שהאדם רואה אותו בתחלת השקפתו. ואם הוא יבש הרי אין ההדס הדר כלל, שעיקר הדרו תלוי בראשו:

לזי ואם השלשה עלין אלו שבראש הבדים אינן לחים גמורים, אלא הן כמושים, אע"פ שאם היו כל עלי הדס כמושים הרי הוא כשר, מכל מקום עכשיו שכולן יבשים אין הכמוש מציל מיד היבש שלא יפסול, אלא הלח ההדר הוא שמציל. ויש חולקין על זה ואומרים, כיון שכמוש כשר, הרי הוא כלח לכל דבר, ומציל מיד היבש שלא יפסל. ויש לסמוך על דבריהם מיום שני של חג ואילך, שאין חיוב נטילת לולב בהן אלא מדברי סופרים:

לחנקטמו
יא אע"פ שכל המינים של לולב שנקטמו ראשיהן פסולין, לפי שאין זה הידור, אבל הדס שנקטם ראשו, אפילו נקטם גוף העץ של הדס עם עליו, הרי זה כשר, לפי שההדס, כיון שהוא מרובה בעלין, הרי עליו הנשארין חופין את מקום הקטימה ואין הקטימה ניכרת. ויש חולקין על זה ואומרים, דאף הדס שנקטם ראשו דהיינו שנקטם ראש העץ עצמו שהעלין יוצאין ממנו, כיון שראשו אינו מהודר, הרי זה פסול. ולפי דבריהם אפילו אם לא נקטם ראשו אלא שהשלשה עלין שבראשו הן יבשים, אע"פ ששאר כל עלין הן לחין ומהודרין, מכל מקום כיון שהעלין שבראשו אינן מהודרין, הרי זה פסול. ויש להחמיר כדבריהם במקום שאפשר למצוא הדס אחר. אבל אם אי אפשר למצוא אחר, מותר לברך עליו ולסמוך על סברא הראשונה:

לטגדלו עליו ענבים
יב דרך עץ ההדס לגדל פרי הדומה לענבים. ואם יש באורך שיעור ההדס, שהוא שלשה טפחים, כל כך ענבים הללו יותר ממנין העלין הגדלין באורך זה, הרי זה פסול אפילו מיום שני ואילך, לפי שענבים הללו דרך מראיהן להיות שחור או אדום, וההדס מראיהו ירוק, והרי זה כמנומר, ואין זה הידור. לפיכך אם היה מראה הענבים הללו ירוק כמראה ההדס, כשר אפילו ביום ראשון, אע"פ שהן מרובין מעליו:

מיג ואפילו אם היו אדומות או שחורות והיו מרובות על העלין ומיעט אותם, דהיינו שליקט והסיר מקצתן מההדס עד שהיו העלין מרובין על הענבין, בין שמיעטן מערב יום טוב בין שעבר ומיעטן ביום טוב, הרי זה כשר, ומותר לברך עליו לכתחלה. אבל לכתחלה אסור למעטן ביום טוב, אף על פי שמותר לתלוש פירות בשבת מענף התלוש מהאילן מערב שבת, כמ"ש בסימן של"ו, מכל מקום כיון שעל ידי תלישה זו מתכשר ההדס למצותו, הרי זה כמתקן כלי ביום טוב. ואפילו אם הוא אינו מתכוין כלל להכשיר את ההדס אלא כוונתו לאכול את הענבים, מכל מקום הרי על כרחו מתכשר ההדס ונעשה כלי על ידי תלישה זו, והרי זה כעין פסיק רישיה ולא ימות שנתבאר בסי' ש"כ עיי"ש:

מאיד במה דברים אמורים, כשהוא צריך להדס הזה, שאין לו הדס אחר. אבל אם יש לו הדס אחר ואינו צריך כלל להדס הזה, מותר לו לתלוש הענבים כדי לאכלן ביום טוב. ואע"פ שעל ידי זה מתכשר ההדס ונעשה כלי, מכל מקום כיון שהוא בעצמו אינו צריך להדס הזה כלל, הרי לא תקן כלום:

מבתרמז דיני ערבה
ובו ו' סעיפים
א ערבי נחל האמור בתורה, הוא מין ידוע הנקרא כן, וזה סימנו, קנה שלו הוא אדום, ואפילו בעודו ירוק אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שסופו להיות אדום כשתגיע עליו החמה, ועלה שלו אינו עגול אלא הוא משוך כנחל, ופיו של העלה, דהיינו חודו, הוא חל(ו)ק, ואינו עשוי פגימות פגימות. ורוב מין זה הוא גדל על נחלי מים, ולכך נקרא מין זה ערבי נחל. ואפילו מיעוטו הגדל במדבר ובהרים גם כן הוא כשר למצות ערבה שבלולב, כיון שיש בו כל סימנים הללו:

מגב ויש מין ערבה שקנה שלו הוא אדום ועלה שלו משוך כנחל, אלא שפי העלה אינו חלק, וגם אינו דומה למסר (פירוש, מגירה שפגימותיה גדולות קצת), אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד, כמו פי מגל קטן, וגם זה כשר:

מדג אבל יש מין אחד דומה לערבה, אבל קנה שלו אינו אדום, ועלה שלו עגול, ופי העלה הוא דומה למסר, וזהו הנקרא צפצפה, והיא פסולה אפילו בשעת הדחק, כמו שיתבאר בסי' תרמ"ט.

מהוכל דברים אלו הן הלכה למשה מסיני:

מוד ערבה שנקטם ראשה, דהיינו שנקטם ראש העץ עצמו שהעלין גדילין בו, פסולה, לפי שאין זה הדור. ולכך צריך ליזהר מאוד כשהבדין של ערבה ארוכין יותר מדאי ורוצה לקצצן, שלא יקצצן בראשם אלא למטה במקום שהן מתחברים להענף:

מזה נשרו רוב עליה, פסולה. וצריך ליזהר מאוד בדבר זה, שלפעמים נושרים על ידי תחיבתן לתוך הלולב, וגם על ידי נענוע. אבל אם לא נעקרה רק מקצת עליה, כשרה. ומכל מקום לכתחלה אין ליקח אותה, אם אפשר לו בקל למצוא אחרת שלימה שלא נשרו מעליה כלום, שהשלימה היא מצוה מן המובחר:

מחו יבשו רוב עליה, פסולה, שאין זה הדור.

מטוכמה שיעור היבשות, משהלבינו פניהם. אבל אם לא הגיעו העלין לשיעור היבשות, אע"פ שכבר כמשה הרי זו כשרה.

נאם נדלדלו רוב העלין ונתקו ממקום חיבורם בקנה, אע"פ שלא נשרו לפי שעדיין הם מחוברים קצת, וכן אם נסדקו רוב העלין ונחלקו לשנים ברוב אורך העלה, הרי זה כאלו נשרו רוב עליה ופסולה:

נאתרמח דברים הפסולים באתרוג
ובו ל"א סעיפים
אתרוג היבש
א אתרוג הכמוש כשר, אבל היבש פסול, שאין זה הדור.

נבושיעור היבשות לכשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה (כי הליחה לפרי כמו הדם לבשר החי ונאמר לא המתים יהללו כו') שכל זמן שהוא לח מוציא ליחה או מדוחק הסכין או מסחיטת הפרי אבל אחר שיבש לא יוציא שום ליחה.

נגאלא שהבדיקה שלו קשה, לפי שאי אפשר לסוחטו או לחותכו שלא יפסל, אבל אם ניקב נקב שאין בו חסרון מגוף האתרוג כשר אם אינו מפולש, דהיינו שאין הנקב מגיע עד חדרי הזרע שבתוך האתרוג, אם כן יכול לבדקו על ידי שיעביר בו מחט עם חוט, ואם יש בו ליחה יתראה בחוט. רק שיזהר שלא יגיע המחט עד חדרי הזרע וגם שלא יגיע לעבר שכנגדו, אפילו הוא שלא כנגד חדרי הזרע, שלא יעשה נקב מפולש:

נדב ומכל מקום אין חייב כלל לבדקו, אלא אם כן רואין אותו שהוא כמוש.

נהואתרוג שבירך עליו בשנה זו, אין לבדקו כלל בשנה האחרת, שבודאי ימצא יבש:

נואתרוג שניקב
ג אתרוג שניקב, אפילו אם הנקב הוא רחב, אלא שאין בו חסרון מגוף האתרוג, כגון שתחב שם יתד עב וניקב בענין שלא חסר כלום, אם אין באורך ורוחב של שטח רוחב הנקב כאורך ורוחב של שטח מטבע הנקרא איסר, הרי זה כשר.

נזוכיצד משערין, אם הנקב הוא עגול, מניח האיסר על פי הנקב. ואם הנקב הוא מרובע או שהוא ארוך וקצר, רואין אותו כאלו היה עגול, דהיינו שהיו עושין עגולה מן אורך ורוחב של שטח רוחב הנקב, ואם היה גודל שטח העגולה הזאת פחות מגודל שטח האיסר, הרי זה כשר.

נח(ועיין ביו"ד סי' ל"ד היכן משערין שיעור האיסר בזמן הזה שאין אנו יודעים אותו כלל עיי"ש):

נטד במה דברים אמורים, כשאין הנקב מפולש, אבל אם הנקב הוא מפולש מעבר אל עבר שכנגדו, אפילו לא הגיע הנקב לחדרי הזרע שבתוך האתרוג, כגון שניקב בעובי הקליפה העבה (המקפת את חדרי הזרע) מצד זה לצד זה שכנגדו שלא כנגד חדרי הזרע, ואפילו אין ברוחב הנקב אלא משהו, ולא חסר כלום מגוף האתרוג, הרי זה פסול:

סה אבל אם אין הנקב מפולש מצד זה לצד שכנגדו, אפילו ניקב כנגד חדרי הזרע, ופילוש אורך הנקב עובר כל חדרי הזרע עד סמוך לקצה האתרוג שבצד שכנגדו, וכן אם ניקב האתרוג משני צדדיו עד תוך חדרי הזרע, וחדרי הזרע עצמן נשאר מהן קצת שלם, והשלם הזה מפסיק בין הנקבים שמשני צדדיו, כל זה אינו נקרא נקב מפולש:

סאו ויש חולקין על זה ואומרים, דכל שהגיע הנקב עד חדרי הזרע, אע"פ שחדרי הזרע וצד השני של האתרוג נשארו שלימים, הרי זה נקרא נקב מפולש, לפי שהקליפה העבה המקפת את חדרי הזרע אינה נחשבת עם חדרי הזרע לדבר אחד, אלא היא נחשבת לדבר בפני עצמו לענין זה, וכיון שניקבה כולה מצד אחד הרי זה נקב מפולש.

סבולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר, יש לסמוך על סברא הראשונה, ומותר לברך על אתרוג זה:

סגז וכל זה בנקב שאין בו חסרון מגוף האתרוג, אבל אם חסר מגוף האתרוג אפילו משהו, הרי זה פסול אף על פי שאין הנקב מפולש ואין בו כאיסר:

סדח ויש חולקין על כל זה ואומרים, דנקב שאין בו חסרון מגוף האתרוג אינו פוסל כלל, ואפילו הוא רחב הרבה יותר מכאיסר, ואפילו הוא מפולש, ולא חלקו חכמים בין מפולש לשאינו מפולש ובין כאיסר לפחות מכאיסר, אלא בנקב שיש בו חסרון מגוף האתרוג, שאם יש ברחבו כאיסר, פוסל אע"פ שאינו מפולש, ואם אין ברחבו כאיסר, אינו פוסל אלא אם כן הוא מפולש. ויש לסמוך על סברא זו בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר, ואז מותר לברך על אתרוג זה:

סהט וכל זה בנקב שנעשה בו לאחר שנתלש. אבל נקבים הנעשים בו כשהוא מחובר, כמו שרגילות הוא להעשות בו נקבים על ידי קוצים שנופלים עליו כשהוא מחובר, נוהגין להכשירו אע"פ שהן נקבים שיש בהן חסרון, לפי שכל נקב שבאה לו בעודו גדל באילן, חוזר לבריאותו על ידי שנקרם עליו עור מלמעלה, כיון שהוא עדיין הולך וגדל באילנו, ואע"פ שעל גבי עור זה יש גומא וחסרון בגוף האתרוג, אין בכך כלום.

סואבל אם אנו רואים שלא נקרם עליו, ויש בנקב חסרון מגוף האתרוג, הרי זה פסול, אף על פי שהנקב נעשה בו בעודו באילן על ידי קוץ:

סזי במה דברים אמורים, כשניכר ונראה שיש בו בגומא זו חסרון מגוף בשר האתרוג. אבל אם יש להסתפק שמא לא נחסר כלום מגוף בשר האתרוג, אלא שעל ידי דוחק הקוץ נתכווץ בשר האתרוג לצדדי הנקב, יש להכשיר, דכל שאין ברור לנו שיש חסרון מגוף האתרוג, יש לסמוך על סברא האחרונה שבארנו, דכל שאין הנקב מפולש ואין בו כאיסר, אע"פ שיש בו חסרון, אינו פסול:

סחיא ואפילו אם יש להסתפק שמא הגיע פילוש הנקב עד חדרי הזרע יש להכשיר, שכל שאינו ברור לנו שהגיע הנקב עד חדרי הזרע, יש לסמוך על דברי האומרים שאפילו אם הגיע הנקב לחדרי הזרע אינו נקרא נקב מפולש, ואינו פוסל אלא אם כן יש בו חסרון:

סטאתרוג שנימוח בפנים
יב כבר ביארנו שחסרון מגוף האתרוג פוסל את האתרוג, ועל דרך שנתבאר. במה דברים אמורים, כשהחסרון הוא מבחוץ, דהיינו שניקבה גם הקליפה החיצונה של האתרוג, דהיינו הקליפה הדקה המקפת את הקליפה העבה הנקראת בשר האתרוג, ויש בה טעם חריפות כשאוכלין אותה. אבל אם אין החסרון אלא בפנים, כגון שנימוח כל בשר האתרוג בפנים וקליפה החיצונה קיימת, וגם חדרי הזרע קיימין, שמרגיש במשמוש היד שלא נימוחו, דבר זה נסתפק לחכמי הגמרא, אם יש לדמות אתרוג לריאה שאינה נפסלת מחמת חסרון שמבפנים, כגון שנימוח כל בשרה מבפנים ועורותיה החיצונים קיימין וגם סמפונותיה שמבפנים הן קיימין, שהיא כשרה כמ"ש ביו"ד סי' ל"ו. ויש פוסקין ספק זה להקל, לפי שהן סוברין שכל פסולין אלו (שאינן מחמת הידור, כמו שיתבאר) אין פיסולן מן התורה אלא מדברי סופרים, וכל ספק דברי סופרים להקל. ויש אומרים שכל פסולין אלו הן מן התורה, כמו שיתבאר, ולפיכך הולכין בספק זה להחמיר ככל ספק של תורה. ויש לחוש לסברא האחרונה במקום שאפשר:

עאתרוג שנסדק
יג אם נסדק כולו על פני כל ארכו, אפילו לא נסדק אלא מצד אחד מראשו לסופו, ועומק הסדק מגיע על פני כל ארכו עד רוב עובי של קליפה העבה, הרי זה פסול, אע"פ שלא חסר כלום מגוף האתרוג.

עאאבל אם נשתייר באתרוג משהו למעלה ומשהו למטה שלא נסדק בעומק עד רוב עובי הקליפה העבה, אפילו נסדק משני צדדיו על פני כל ארכו ונשתייר מכל צד משהו למעלה ומשהו למטה שלא נסדק, כשר:

עביד וכן אם נסדק על פני היקף רחבו, אפילו נסדק משני צדדיו זה כנגד זה, ונשתייר משהו שלם למעלה בין שני הסדקים שמשני הצדדין, ומשהו שלם למטה בין שני הסדקים שמשני הצדדים, הרי זה כשר, אע"פ שעומק הסדקים מגיע עד רוב עובי של קליפה העבה.

עגוכל פסולים אלו, דהיינו ניקב חסר ונסדק, אינו מחמת שאינו הדור, אלא לפי שאינו תם ושלם, והתורה אמרה ולקחתם ודרשו חכמים לקיחה תמה ושלימה:

עדאתרוג שנקלף
טו אם נקלף ממנו הקליפה החיצונה הדקה המקפת את קליפה העבה, אם נקלף כולו, פסול, שכיון שכולו נקלף, הולך ומתנוונה ואינו הדור, ואם נשתייר ממנו כל שהוא שלא נקלף, כשר, שעל ידי אותו כל שהוא הוא חוזר לבריאותו. ויש אומרים שאינו כשר אלא אם כן נשתייר ממנו כסלע שלא נקלף. ויש לחוש לדבריהם במקום שאפשר:

עהטז במה דברים אמורים, כשמקום הנקלף הוא שוה במראיתו למראה גוון האתרוג. אבל אם הוא משונה במראיתו ממראה האתרוג, אינו כשר, אלא אם כן המקום שנקלף הוא מיעוט האתרוג, ואינו מפוזר בשנים ושלשה מקומות אלא כולו עומד במקום אחד, ואינו עומד בחוטמו של האתרוג אלא מחוטמו ולמטה, כמו שיתבאר גבי חזזית, עיי"ש הטעם לכל זה:

עוניטלה הפטמא או העוקץ
יז יש הרבה אתרוגים שעל ראש האתרוג גדל עץ אחד שמקצתו נכנס לתוך גוף האתרוג ומקצתו בולט למעלה, ובמקצת אתרוגים אין עץ זה נכנס כלל לתוך אתרוג אלא כולו בולט למעלה מראש האתרוג, ונקרא פטמא או דד, ועל עץ זה גדל כמין פרח שושן, ונקרא שושנתא, והוא (נחשב) מגוף העץ הנקרא פטמא או דד.

עזויש הרבה אתרוגים שאין להם כלל פטמא זו ולא שושנתא שעליו, והן כשרין, כיון שכך היא בתחלת ברייתם וזהו דרך גדולן, וניכרין הן אותן שכך הן מתחילת ברייתם, כי יש להן במקום הפטמא כמו גומא מתחלת בריאתו.

עחאבל אתרוג שהיה לו פטמא וניטלה פטמתו, אפילו לא ניטל כל עובי הפטמא, אלא מקצת העובי נשאר מחובר לאתרוג ומקצת העובי ניטל לגמרי מן האתרוג, בענין שנשאר משהו באתרוג מגולה במקום שהיה מכוסה בעובי מקצת הפטמא שניטלה, הרי זה פסול, לפי שפטמא זו נחשבת מגוף האתרוג, וכיון שהיא חסרה הרי זה אתרוג חסר. אע"פ שיש אומרים שאין חסרון פוסל אלא אם כן יש בו כאיסר, כמו שנתבאר. מכל מקום כיון שהפטמא היא בגובה האתרוג על ראשו, והחסרון ניכר בה יותר, לפיכך החמירו בה שאפילו חסרון כל שהוא שבה פוסל, לפי שעיקר הידורו של אתרוג תלוי בראשו שהאדם רואה אותו בתחלת השקפתו, ואם נחסר שם כל שהוא אינו הדור.

עטאבל אם לא ניטל כלום מעובי הפטמא במקום שהיא מחוברת לאתרוג, ואפילו נטלה כל הפטמא ולא נשאר ממנה רק גובה משהו, בענין שמקצת ראש האתרוג הוא מכוסה בעובי פטמא משהו זו שנשתייר, כמו שהיה מכוסה בתחלה כשהפטמא היתה שלימה, הרי זה כשר, דכיון שמקצת ראש האתרוג הוא מכוסה כמו שהיה מתחלה, אין זה חסרון.

פויש חולקין על זה ואומרים, דאפילו לא נטלה רק השושנתא העליונה, וכל הפטמא קיימת, הרי זה פסול, שאינו הדור אלא אם כן הוא שלם לגמרי בראשו. ואע"פ שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום טוב לחוש לדבריהם במקום שאפשר, דהיינו שאם יש לפניו שני אתרוגים שוים בנוי והידור ובאחד מהן ניטל השושנתא, אזי יקח אותו שיש בו השושנתא. אבל אם אותו שיש בו השושנתא אינו מהודר ומפואר כל כך כמו אותו שניטלה ממנו השושנתא, יקח את המהודר ואת המפואר יותר, אף על פי שאין בו שושנתא, שהעיקר הוא כסברא הראשונה:

פאיח ניטל העוקץ, והוא העץ שהאתרוג תלוי בו באילן, הרי זה פסול. והוא שניטל העוקץ מעיקרו ולא נשאר ממנו כלום באתרוג, שאז נשאר מקומו גומא באתרוג, והרי זה אתרוג חסר. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא באתרוג, בענין שנתמלאת כל רוחב הגומא, דהיינו שלא ניטל כלום מעובי העוקץ במקום שהוא ממלא את הגומא, הרי זה כשר, שהרי גוף האתרוג אינו חסר כלום.

פבויש מכשירים אפילו ניטל כל העוקץ ונשאר מקומה גומא באתרוג, שהעוקץ אינו נחשב מגוף האתרוג לענין שבחסרונו יפסל האתרוג משום אתרוג חסר. ואע"פ שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר, יש לסמוך על דבריהם לברך על אתרוג זה, שהרי יש נוהגין בשעת הדחק לברך אפילו על הפסולין לגמרי, כמו שיתבאר בסימן תרמ"ט, עיי"ש הטעם:

פגחזזית שעל האתרוג
יט עלתה עליו חזזית (פירוש, או ילפת תרגומו או חזזן), והוא כמו אבעבועות דקות, ויש בו ממש, שמקומן ניכר במשמוש היד שהוא גבוה מן האתרוג.

פדאם הוא במקום אחד מהאתרוג בלבד, אינו פסול אלא אם כן הוא רוב של כל האתרוג. אבל אם הוא בשני מקומות, ויש בין שני המקומות מקום פנוי (שאין בו חזזית), לכל הפחות כשיעור חזזית אחת, דהיינו שיכול להיות במקום זה טיפת חזזית משהו (דהיינו שתי אבעבועות דקות, שפחות מכן אין נקרא חזזית כמו שיתבאר), ומראה אתרוג משהו כחוט השערה מפסיק בין טיפה זו להחזזית הגדול שאצלה מצד אחד, ומראה אתרוג משהו כחוט השערה מפסיק בין צד השני של טיפה זו לחזזית הגדול שאצלה, הרי זה פסול, אפילו אם כל החזזית ביחד אינו אלא מיעוט האתרוג. שכיון שיש בתוך החזזית מקום פנוי מראה אתרוג, הרי זה כמנומר, ואינו הדור:

פהכ במה דברים אמורים, כשיש מתחלת חזזית האחת עד סוף חזזית השנית כשיעור רוב הקיפו של האתרוג, כגון שאם הן עומדין לרוחב האתרוג, דהיינו סביב היקף עביו, ומתחלת האחת עד סוף שנית יש רוב היקף עביו. וכן אם הן עומדין לאורך האתרוג, ומתחלת האחת עד סוף השנית יש רוב היקף אורך האתרוג, כגון שחזזית אחת עומד בצד אחד של האתרוג וחזזית השנית נמשך מעט על צד השני של האתרוג. אבל אם כל החזזית הוא בצד אחד של האתרוג, אף על פי שיש מתחלת האחת עד סוף השנית מחצה היקף אורך האתרוג, או מחצה היקף עביו, או אפילו מחצה היקף ארכו ומחצה היקף עביו, כגון שיש הרבה חזזית קצת מהן נמשכים לאורך האתרוג עד חצי עביו וקצת מהן נמשכים לרוחב האתרוג סביב היקף עביו עד חצי ההיקף, הרי זה כשר.

פוויש חולקין על זה ואומרים, דאפילו אין בו אלא שתי טיפות חזזית משהו, ובין שתי טיפות אלו אין מקום פנוי שבו מראה אתרוג אלא כדי שיעור חזזית אחת, הרי זה כמנומר ופסול.

פזויש להחמיר כסברא האחרונה. אבל בשעת הדחק שאי אפשר למצוא אתרוג אחר, יש לסמוך על סברא הראשונה.

פחואם אין בו אלא חזזית אחת גדול שנתפשט על פני חציו של כל שטח האתרוג, דהיינו שכל מקום הפנוי שבו מראה האתרוג הוא מחצה על מחצה עם החזזית, פסול. וכן כל דבר הפוסל ברוב בכל ארבעת המינים, אם הוא מחצה על מחצה, פסול, לפי שצריך להיות הרוב בהכשר. ואין מחצה הכשר נחשב כרוב אלא לענין מחיצות של שבת ושל סוכה ולענין סכך הסוכה, שבהן נאמרה הלכה למשה מסיני שהמחצה הוא כרוב, אבל בכל התורה כולה צריך להיות הרוב בהכשר.

פטויש חולקים על זה ואומרים, דכל שאין בפסול רוב כנגד הכשר, אינו יכול לפסול, והרי הוא כאלו לא היה כאן פסול כלל. ואע"פ שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר למצוא מינים אחרים כשרים, יש לסמוך על דבריהם לברך על מינים אלו, שהרי יש נוהגין בשעת הדחק לברך אפילו על הפסולין לגמרי, כמו שיתבאר בסימן תרמ"ט, עיין שם הטעם:

צכא כל דבר הפוסל באתרוג משום שאינו הדור, כגון יבש, או חזזית, או שינוי מראה האתרוג, דהיינו שנקלף מקצת האתרוג ונשתנה מראיתו ממראה כל האתרוג, אע"פ שכל אלו אינן פוסלין אלא אם כן יש בהן כשיעור שנתפרש בהן, אבל אם היה אחד מהן על חוטמו, דהיינו ממקום שמשפע משם ויורד לצד ראשו ומתחיל משם להתקצר ולהתחדד, כל מקום זה אם יש בו אחד מכל אלו הדברים הפוסלים משום הדור, אפילו אין בו אלא משהו הרי זה פסולה, לפי שעיקר ההידור של האתרוג תלוי בחוטמו, שהוא נראה לעינים יותר משאר מקומות, ובו אדם נותן עיניו בתחלת השקפתו:

צאכב מכל מקום אפילו בחוטמו אין החזזית פוסל אלא אם כן יש בו שתי אבעבועות לא פחות (שפחות מכן אין נקרא חזזית).

צבוהוא שיהיו נראין לעין כשאוחזו בידו, ולא שיהא צריך להשים עין עיונו עליהם עד שיראם. וכן כל שינוי מראה אינו פוסל אלא אם כן נראה לרוב בני אדם בהשקפה ראשונה:

צגכג אין החזזית ולא שינוי מראה פוסלין אלא אם כן נולדו מעצמות האתרוג. אבל אם מחמת שעוקצים אותו קוצים נעשו בו מקומות אדומים ועקומים, כשר. וכן אותן חזזית שקורין בלא"ט מו"ל, יש להכשיר אפילו יש בהן ממשות, שמקומן ניכר במישוש היד שהן גבוהין מהאתרוג, לפי שהן נחשבין גם כן מראה אתרוג, מאחר שרגילות הוא להיות כך הרבה אתרוגים, אין זה שינוי גדול:

צדכד כל מקום שנפסל האתרוג מחמת שינוי מראה או מחמת החזזית, בין שלא היו אלא במקום אחד בלבד בין שהיו בכמה מקומות, וקלף כל מקומות הפסולין שבו וחזר מראיהן מראה כל האתרוג, אם נזהר לקלפו בענין שלא נחסר כלום מגוף האתרוג, דהיינו שלא קלף רק קליפה החיצונה הדקה, הרי זה כשר, ואפילו לכתחלה מותר להכשירו על ידי כן.

צהנפלו עליו מים בתלוש ותפח, ואין צריך לומר אם נסרח, שיש לו קצת ריח רע, פסול, שאין זה הידור:

צומבושל, כבוש ומנומר
כה אתרוג המבושל, פסול. וכן אם היה כבוש פסול, שהכבוש כמבושל. ואיזהו כבוש, כל שנשרה מעת לעת במים או בשאר משקים ומי פירות, ואפילו בדבש שדרכו להעמיד דבר הכבוש בתוכו, אעפ"כ נפסל האתרוג משום כבוש במעת לעת. ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד, אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האוּר וירתיח הרי זה כמבושל, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה, עיין שם הטעם:

צזכו אתרוג המנומר, פסול, שאינו הדור. איזהו מנומר, שיש בו כמה גוונים, כגון שחור ולבן, שאינו ממראה האתרוג. ואפילו גוון אחד בשני מקומות באתרוג הרי זה כמנומר ופסול, אף אם אין בהם אלא מיעוט האתרוג. אבל אם גוון הפסול הוא במקום אחד בלבד, אינו פוסל אלא אם כן יש בו רוב האתרוג או חציו, כמו שנתבאר גבי החזזית. שדין שינוי מראה כדין חזזית לכל דבר:

צחכז אתרוג שמראיהו שחור אפילו מעט, הרי זה פסול. במה דברים אמורים באתרוג הגדל בארצות שהאתרוגים הגדלין שם הן ירוקים, אבל במקומות שהאתרוגים הגדלין שם הן שחורין מעט, כשרים, שזהו דרך בריאתן וגידולן באותו מקום ואין זה שינוי כלל. אבל אתרוג השחור ביותר, כשחרות בני אדם הכושים, אפילו הגדל בארץ כוש פסול, לפי שאין זה הדור כלל:

צטשינוי בצורת וצבע האתרוג
כח העגול ככדור, פסול, שהרי אין עליו צורת אתרוג כלל. וכן מטעם זה אם גדלו בדפוס שעשו לו בעודו קטן ונתנו בתוכו כשהוא עדיין מחובר לאילן וגדל בתוכו כמדת הדפוס וכתמונתו עד שנשתנה מצורת האתרוג ונעשה כמין בריה אחרת, פסול. אבל אם נעשה כעין צורת האתרוג, אע"פ שאינו דומה לו ממש, כגון שנעשו בו כמין קרשים, כעין גלגל של ריחיים (ו)של מים, הרי זה כשר:

קכט התיום, דהיינו שגדלו שנים דבוקים זה בזה, כשר, שאין זה שינוי כלל, ונוטל שניהן ביחד כשהן דבוקין, ומברך.

קאאין שיעור לגודל האתרוג למעלה, שאפילו הוא גדול כל כך עד שניטל על הכתף, הרי זה כשר. אבל למטה יש לו שיעור, שאם הוא פחות מכביצה פסול, לפי שרוב האתרוגים אין גידולן פחות מכביצה, וזה שאין בו כביצה הרי עדיין לא נגמר פריו, והתורה אמרה פרי עץ שיהא פרי גמור. ואפילו אם אתרוג זה לא היה גדל יותר אף אם לא היו קוצצים אותו מן האילן, מכל מקום כיון שבגמר גידולו אין בו כביצה, אין זה פרי חשוב. אבל אם יש בו כביצה, הרי הוא כשר, אע"פ שהוא בוסר, דהיינו שלא נגמר גידולו, שהיה גדול יותר אם לא היו קוצצים אותו, מכל מקום כיון שיש הרבה אתרוגים שאינן גדילין יותר ממנו, הרי זה פרי חשוב ונקרא גמר פרי:

קבל במה דברים אמורים, כשמראיהו ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל), כדרך כל האתרוגים שנגמר פרים. או אפילו שאין כולו ירוק ככרכום, שבמקצתו התחיל להוריק ככרכום, שזהו סימן שנגמר פריו וסופו להוריק כולו בתלוש כשישהו אותו זמן מרובה. אבל אתרוגים הבאים לפנינו כשהן עדיין ירוקין כעשבי השדה (שקורין גרי"ן), יש לחוש שמא עדיין לא נגמר פרים, ולכך אין ירוקין ככרכום. ומכל מקום אם הם גדולים הרבה בענין שידוע וברור לנו שנגמר פרים וסופן להוריק ככרכום בתלוש, מותר ליקח אותן ולצאת בהן ידי חובה אפילו כשהן ירוקין. ומכל מקום כבר נהגו שלא לסמוך על בקיאות זו, ואין לוקחין אלא אם כן התחילו להוריק קצת כעין כרכום:

קגאתרוג המורכב
לא אתרוג המורכב, דהיינו שהרכיבו ענף מאילן אחר לתוך אילן האתרוג וגדל מהן מין הדומה לאתרוג, פסול, שזה אינו אתרוג כלל, אלא הוא בריה בפני עצמה. וארבעה סימנים יש להבחין בין האתרוג המורכב מלימונ"י לאתרוג. האחד, כי המורכב הוא חלק, ולהאתרוג יש בליטות קטנות בכל גופו וקצת גובה להן. השני, המורכב עוקצו שהוא תלוי בו באילן הוא בולט, ועוקץ האתרוג שוקע. השלישי, כי תוך של המורכב, דהיינו הגוף, הוא רחב ומוהל שלו רב, והקליפה התיכונה, דהיינו קליפה העבה שבאתרוג, היא אינה עבה כל כך במורכב כמו באתרוג, שהקליפה עבה מאוד, ותוך שלו קצר, ואין בו מוהל רב. הרביעי שבאתרוג הגרעינין שבתוכו זקופים לאורך ובמורכב הגרעינין הן מושכבין לרחבו:

קדתרמט דברים הפוסלים בארבעת המינים
ובו כ"[ד] סעיפים
השאול
א כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן שאול בידו, או גזול, או גנוב, בין מישראל בין מנכרי, אף על פי שכבר נתיאשו הבעלים ממנו, הרי זה פסול ביום הראשון של חג מן התורה שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ודרשו חכמים לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול וגנוב שאינו שלו, שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים:

קהב ומיום שני (דהיינו בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ יתבאר לקמן) ואילך, שחיוב נטילת לולב אינו אלא מדברי סופרים, אדם יוצא ידי חובתו לכתחלה בשאול, דכיון שלא תקנו אלא לזכר למקדש לא החמירו לפסול את השאול, כיון שאין פיסולו בגופו, שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו:

קוג ומותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו בשאר הימים, חוץ מיום ראשון, כמו שיתבאר בסי' תרנ"ח, דמן הסתם לא יקפיד חבירו על זה, שנוח לו לאדם שתעשה מצוה בממונו בדבר שאין בו חסרון כיס, שהרי אין הלולב מתקלקל בכך. אבל אסור להוציא הלולב ממקום שהניחו בעליו למקום אחר, כגון מביתו לבית הכנסת, כמו שנתבאר בסימן י"ד, עיי"ש הטעם:

קזהגזול
ד אבל הגזול והגנוב, אף בשאר הימים הוא פסול, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה, כלומר כשהוא מקיים את המצוה הוא מקיים אותה באיסור גזל, שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם חייב להחזיר להם הגזילה בעיניה ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים, ונמצא שהגזילה אינה קנויה לו כלל, ועדיין היא של הנגזל, ושלא כדין הוא משתמש בה:

קחה אבל אם כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי, בין שקנאה על ידי שינוי מעשה, בין שקנאה על ידי שינוי השם, קודם שבא להשתמש בה לשם מצוה, כגון שגזל לולב ושיפהו, הרי זה כשר אפילו ביום הראשון, דכיון שאפילו אם בא הנגזל אינו מחויב להחזיר לו הגזילה עצמה, אלא דמים בלבד הוא שחייב לו, כמ"ש בחו"מ סי' שנ"ג, נמצא שהיא קנויה לגמרי להגזלן, והרי היא כשלו ממש לכל דבר.

קטומכל מקום כיון שעל ידי עבירה באה מצוה זו לידו, לא יברך עליה אפילו מיום שני ואילך. ואף שיש חולקים על זה, ספק ברכות להקל, דאין זה מברך אלא מנאץ (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידו), אם לוקחו לצורך עצמו לצאת בו:

קיו וכל זה בגנב וגזלן עצמו. אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, אם כבר נתייאשו הבעלים קודם שמכר ונתן, הרי כבר נקנית הגזילה להלוקח ביאוש בעלים ושינוי רשות מהגזלן להלוקח, שאף אם בא הנגזל אין הלוקח חייב להחזיר לו כלום, נמצא שהיא קנויה לו לגמרי והרי היא כשלו ממש לכל דבר, ויוצא בה ידי חובתו אף ביום הראשון, ומותר לו לברך עליה, שהרי לא על ידי עבירה באה מצוה זו לידו, שהרי הוא לא גזל (וגם קנה אותה אחר שנתייאשו הבעלים ממנה).

קיאאבל אם עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, אין הלוקח יוצא בה ידי חובתו אף בשאר הימים, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהרי שלא כדין משתמש בה הלוקח, כיון שעדיין היא בחזקת הנגזל, שהרי עדיין לא נתייאש ממנה:

קיבז וכל זה כשמכר או נתן במתנה גמורה. אבל אם השאילה לאחר (או נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים, אין השואל יוצא בה ידי חובתו ביום הראשון, שהרי אינה קנויה לו על ידי יאוש ושינוי רשות, ואין זה שינוי רשות (הגזלן) כיון שהוא מחויב להחזירה להגזלן. אבל בשאר הימים יוצא בה ידי חובתו, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה, כיון שכבר נתייאשו הבעלים קודם שהשאילה לו, נמצא שאין על השואל שום עון אשר חטא):

קיגח ישראל הלוקח מנכרי אחד מכל ארבעה מינים שבלולב הגדל בקרקעו של הנכרי, לא יקצצנו הישראל בעצמו מקרקעו של הנכרי, לפי שסתם נכרים הן גוזלים שדות מישראל או מנכרי אחר, וקרקע אינה נגזלת, כלומר אין עליה תורת גזל להיות עומדת בחזקת הגזלן וברשותו לכל דבר להתחייב באחריותה, אלא לעולם היא בחזקת הנגזל וברשותו לכל דבר, וישראל זה הקוצץ ותולש מקרקע זו הרי הוא הגוזל מבעל הקרקע מה שתולש. ואע"פ שבעל הקרקע כבר נתייאש ממנה, מכל מקום יאוש בלבד בלא שינוי רשות אינו קונה, והרי הוא גזל בידו.

קידאבל אם ישראל זה קוצץ כדי למכור או ליתן לאחרים שיצאו בו ידי חובתן בחג, הרי זה מותר, שהרי יש כאן גם שינוי רשות מהגזלן, דהיינו ישראל זה הקוצץ, לרשות הלוקח:

קיהט וכל זה לכתחלה. אבל בדיעבד שכבר קצץ הישראל, מותר הוא בעצמו גם כן לברך עליו, כיון שקצץ ברשות הנכרי, אין אנו חוששין לספק שמא גזולה היא בידו מישראל או מנכרי אחר:

קיוי וכן אם נכרי בעל הקרקע שנותן רשות לישראל לקצוץ הוא מחזיק קרקע זו מיד המלך שנתנה לו, אע"פ שהמלך עצמו כבש קרקע זו במלחמה מיד אחר, אין זה גזל, שהקרקע נקנית להגזלן בכיבוש מלחמה קנין גמור, כמו שלמדו חכמים ממדרש הפסוקים.

קיזוכל זה בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל שחייבת בתרומות ומעשרות, אם קצץ ישראל בעצמו את האתרוג, הרי נתחייב אתרוג זה בתרומות ומעשרות על ידי קציצה של הישראל, ואם נטלו לשם מצוה קודם שהפריש עליו תרומה ומעשר מאתרוג אחר לא יצא ידי חובתו, שהרי הוא טבל, וטבל פסול אפילו בשאר הימים, כמו שיתבאר:

קיחשל אשירה
יא כל ארבעת המינים שהיה אחד מהן של אשירה, אם היא של ישראל, דהיינו שקנה אותה ישראל מיד עובדיה, הרי זה פסול אפילו בשאר הימים, לפי שכל המינים צריך שיהיו כשיעורן המפורש בהן (דהיינו שלשה טפחים, עיין סימן תר"נ), ואשירה שהיא של ישראל, כיון שאין ביטול הנכרים מועיל לה להתירה בהנאה, הרי היא עומדת לשריפה, וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף, ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו:

קיטיב ואם האשירה היא של נכרי, לכתחלה לא יקצוץ ממנה אחד מכל ארבעת המינים, אפילו אם כבר ביטלה הנכרי. ואפילו אם אילן הזה נטעוהו שלא לשם עבודה זרה ואחר שגדל עבדוהו בענין שהוא מותר בהנאה להדיוט אפילו בלא ביטול, שהמחובר אינו נאסר, אעפ"כ הוא מאוס לגבוה, כיון שנקרא עליו שם עבודה זרה.

קכאבל בדיעבד שכבר נטל ארבעה מינים של אשירה זו לשם מצוה, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור וליטול. ואפילו אם לא ביטל הנכרי אשירה זו, והרי היא אסורה בהנאה, מכל מקום כיון שמועיל לה ביטול להתירה בהנאה, הרי אינה עומדת לשריפה, שאפשר שיבטלנו נכרי. ואע"פ שעכשיו עדיין היא אסורה בהנאה, אין זו חשובה הנאה מה שיוצא בה ידי חובתו, דמצות לאו ליהנות נתנו, כמו שנתבאר בסי' תקפ"ו עיי"ש:

קכאיג במה דברים אמורים, כשלא נתכוין ישראל זה שקצץ מינים אלו מהאשירה לזכות בהן לצורך עצמו, אלא היה בדעתו להחזירן להנכרי בעל האשירה בשלימות, ולא נטלן לשם מצוה ביום הראשון, שהרי השאול פסול בו, אלא נטלן בשאר הימים.

קכבאבל אם נתכוין לזכות בהן לגמרי שלא להחזירן להנכרי, הרי מיד בקציצה זו זכה בה הישראל, ונעשית עבודה זרה של ישראל, ואין ביטול הנכרי מועיל להתירה בהנאה אם לא בטלה קודם קציצתו, והרי היא עומדת לשריפה, לפיכך אפילו בדיעבד לא יצא:

קכגיד וכל זה בימיהם שהנכרים היו משתחוים לאילן. אבל בזמן הזה שאין הנכרים משתחוים לאילן, אלא (נוטעין אילן לפני עבודה זרה או) שנוטעים אילנות בגן של עבודה זרה ודמי פירות האילנות הוא לכהניהם, מותר ליקח מהן ארבעה מינים שבלולב, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קמ"ג לענין הנאת הדיוט עיין שם:

קכדהפסולים ביום ראשון והפסולים בשאר הימים
טו אתרוג שאינו ראוי לאכילה, כגון שהוא של טבל או של ערלה, פסול כל ז' ימים, שנאמר ולקחתם לכם ודרשו חכמים הראוי לכם לכל דרכי הנאתו, ואתרוג שדרך הנאתו היא האכילה צריך להיות ראוי לאכילה.

קכהואתרוג של ערלת חוץ לארץ, אע"פ שאסור באכילה, מכל מקום, כיון שיש מתירין להאכיל ערלת חוץ לארץ לחבירו שאינו יודע שזה ערלה, ואם כן הרי הוא ראוי לאכילה. ואע"פ שאין הלכה כדבריהם כמ"ש ביו"ד סימן רצ"ד, מכל מקום יש לסמוך על דבריהם להכשיר האתרוג למצוה:

קכוטז מי שנדר הנאה מלולב שלו או מלולב של חבירו, הרי לולב זה פסול לו ביום הראשון, שהרי אין לולב זה ראוי לו לכלום כיון שנדר ממנו הנאה, והתורה אמרה לכם, הראוי לכם לכל דרכי הנאתו. ולפיכך צריך ליקח לו לולב אחר לצאת בו ביום הראשון. אבל בשאר הימים, כיון שאין חיוב נטילת לולב אלא זכר למקדש, לא החמירו כל כך לפוסלו בדבר שאין הפסול בגופו, שהרי לולב זה כשר הוא בעצמו, אלא שהוא נדר ממנו הנאה:

קכזיז אבל שאר כל הדברים הפסולין בכל אחד מארבעה מינים שפסולן הוא מגופו, פוסל בין ביום הראשון בין בשאר הימים. חוץ מפסול מחמת חסרון, כגון ניקב נקב מפולש ויש בו חסרון מגוף האתרוג, או שניטל עוקצו ונשאר מקומו גומא. אבל ניטלה פטמתו, אין פיסולו מחמת חסרון בלבד, אלא מחמת שאין זה הידור, לפיכך פסול כל שבעת הימים, כשאר כל פסולים שמחמת הידור, כגון חזזית וכיוצא בו, שפוסלין כל ז' ימים:

קכחיח ואפילו חסרון אינו כשר בשאר הימים אלא אם כן נשתייר בו שלם כשיעור, דהיינו כביצה באתרוג. אבל אם לא נשתייר בו כביצה, פסול. וכן הדס וערבה שאין בהן כשיעור, דהיינו שלשה טפחים, ולולב שאין בו כשיעור, דהיינו ארבעה טפחים, פסולין כל שבעת הימים:

קכטיט נמצאת למד שכל הפסולין בראשון מן התורה פסולין בשאר הימים מדברי סופרים, חוץ מן עשרה דברים ואלו הם.

קלא' השאול, בין מדעת הבעלים, בין שנטל שלא מדעת הבעלים אבל לא נתכוין לגזול.

קלאב' הנודר הנאה מלולב ומיניו.

קלבג' לולב שנסדק בענין שנפסל.

קלגד' נחלקה עלה העליון האמצעי (ששני פסולים אלו הן מחמת חסרון, כמ"ש בסימן תרמ"ה).

קלדה' נכפפו רוב ראשי העלין שבלולב.

קלהו' הדס שיבשו עליו ונשארו בו שלשה עלין כמושין בראש הבד.

קלוז' אתרוג שניקב אפילו יש בו חסרון ואפילו הרבה יותר מכאיסר ואפילו הוא מפולש.

קלזח' נימוק כל בשרו מבפנים.

קלחט' נסדק בענין שנפסל.

קלטי' ניטל עוקצו.

קמויש מכשירין בשאר הימים אף הפיסול מחמת שאינו הדור, כגון ניטלה פיטמתו וחזזית וכיוצא בהם.

קמאויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק שאי אפשר למצוא מינים אחרים, שהרי יש נוהגין לברך בשעת הדחק על כל הפסולין אף ביום ראשון, כמו שיתבאר:

קמבכ אתרוג שנקבוהו עכברים, אע"פ שהוא כשר בשאר הימים, שהרי החסר הוא כשר בשאר הימים מיום שני ואילך, מכל מקום לכתחלה לא יטלנו אף בשאר הימים, עד שיסיר ניקור העכברים, משום מיאוס.

קמגאבל אם היה פיסולו מחמת שאינו הדור, כגון שהיה יבש או מנומר שפסול כל שבעת הימים, אין מועיל להכשירו על ידי שיחתוך ויסיר מקום היבשות או מקום המנומר, הואיל ובא מכח פסול.

קמדואפילו לכתחלה מותר מיום שני ואילך לחתוך מן האתרוג ולאכול, ויוצא ידי חובתו בהנותר, אף על פי שהוא מיעוט של כל האתרוג, ובלבד שיהיה בו כביצה.

קמהבמה דברים אמורים, כשהתנה עליו קודם בין השמשות של ליל ראשון שאינו בודל את עצמו מלהיות כחו וזכותו בהאתרוג כל שהות בין השמשות של ליל שני, דנמצא אתרוג זה לא הוקצה בבין השמשות של ליל ראשון, שהוא תחלת החג, למצות נטילת אתרוג, שהרי לשאר ימי החג התנה עליו שיהא כחו וזכותו בו בתחלת כניסת שאר ימי החג, דהיינו בין השמשות של ליל שני. אבל אם לא אמר בפירוש שאינו בודל את עצמו ממנו כל שהות בין השמשות, אע"פ שהתנה עליו שיהא מותר להסתפק ממנו מיום שני ואילך, אסור להסתפק ממנו מיום שני ואילך, דכיון שבבין השמשות של ליל ראשון שהוא תחלת כניסת החג היה מוקצה ועומד למצות נטילת אתרוג של כל שבעת ימי החג, שהיה אסור לו להסתפק ממנו כל שהות בין השמשות של ליל ראשון, שהרי הוא כולו מוקצה למצותו לצאת בו למחר ביום ראשון, שהחסר פסול בו, וכיון שבין השמשות שהוא תחלת כניסת החג כל האתרוג הוא מוקצה, ואסור להסתפק ממנו אפילו משהו, הרי כולו הוקצה ונאסר לכל שבעת ימי החג, שכל שבעת הימים הן כיום אחד ארוך לענין זה מן הסתם, אלא אם כן התנה בפירוש על שאר הימים, ועל דרך שנתבאר:

קמוכא כל הפסולין ביום ראשון וכשרים מיום שני ואילך, היינו בארץ ישראל שיום שני הוא חול המועד.

קמזובחוץ לארץ שעושין יום טוב שני ימים, יש אומרים שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב שני מדברי סופרים, דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון, אם כן צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון.

קמחויש אומרים, כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול, ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראיה, שאז לא היה הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים. ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון. אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום, אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד, כגון כל הפסולין ביום טוב הראשון בלבד, ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביום טוב שני, אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל, כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל, שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב, אלא מחמת שהוא יום הראשון, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון.

קמטולענין הלכה ספק ברכות להקל, לפיכך כל הפסולין בראשון ניטלין ביום טוב שני של גליות בלא ברכה. ומכל מקום אם אפשר יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה על מנת להחזיר (כדי לחוש לסברא הראשונה דשאול פסול ביום טוב שני), ויברך עליו, ואחר כך יטול את שלו (ויאמר בו הלל עם הציבור):

קנבשעת הדחק
כב כל ארבעה מינים הפסולין ופיסולן ניכר בגופן, כגון שפסולין מחמת חסרון או מחמת הדור, אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא מינין אחרים כשרים, מותר לברך על מינים הפסולים אלו, אפילו ביום הראשון. לפי שכל פסולים אלו לא נתפרשו היטיב בכתוב, אף על פי שכתוב בתורה הדר, מכל מקום לא פירש הכתוב מהו הדר ומהו אינו הדר, אלא כל פסולין אלו מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, כדי שיהיו ישראל זהירים במצות ויחזרו אחר מינים הכשרים, אבל בשעת הדחק, כיון שאי אפשר בענין אחר, מברכין על אלו הפסולין, שלא תשתכח תורת אתרוג מישראל:

קנאכג אבל כל הפסולין מחמת שאינן מינן כלל, כגון הדס שוטה והצפצפה ואתרוג המורכב (או מחמת שאין שמן עליהם כגון נשרו רוב עלין), או מחמת שהן חסירין השיעור, דהיינו אתרוג פחות מכביצה ולולב פחות מארבעה טפחים והדס וערבה פחות משלשה טפחים, או מחמת מצוה הבאה בעבירה, או מחמת עבודה זרה, או מחמת שאין האתרוג ראוי לאכילה, כל אלו אין ניטלין בשעת הדחק, אפילו בלא ברכה, גזירה שמא יטעו ויאמרו שגם מינים אלו כשרים הן ולכך הן ניטלין, ויטעו להכשיר[ן] אף שלא בשעת הדחק.

קנבאבל כשהפסול הוא מחמת מום, שיש בו חסרון בגופו או שאינו הדר, הכל רואים את המום, שההדור והחסרון הוא דבר נראה לעינים, והכל יודעים שאין מכשירין אותם אלא לפי שהיא שעת הדחק, שהרי בשאר כל השנים מחז(י)רין אחר שלימים והדורים.

קנגויש חולקין על כל זה ואומרים, דאף הפסולין מחמת מום אין מברכין עליהם לעת הדחק, אלא נוטלין אותן בלא ברכה לזכרון בעלמא, שלא תשתכח תורת אתרוג. ויש מקומות שנוהגין כסברא הראשונה.

קנדובאלו המדינות נוהגין בכל הפסולין כסברא האחרונה, חוץ מן לולב והדס היבשים, שאם לא היו מברכין עליהם בשעת הדחק, על הרוב לא היו מברכין כלל על מצות לולב, שאין לולבין לחין ואין הדסים לחים מצויים במדינות אלו:

קנהכד ונוהגין במדינות אלו לברך על לולב והדס יבשים אף במקום שיש אחרים לחים בעיר. וטעם המנהג הוא משום שגם הלחים אינן לחים גמורים, רק שיש בהם מיעוט ליחות, ואם כן הלחין והיבשין הן דומין כמעט זה לזה. אבל במקום שיש לחין גמורין, אין לברך על היבשין, אפילו אינן יבשין גמורים, רק יש בהם מיעוט ליחות. ואם עבר ובירך עליהם יש להסתפק ולומר דצריך לחזור ולברך על הלחין, שהרי לא התירו לברך על היבש אלא בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא, וכאן שהיה אפשר לברך על הלחין, אם כן לא יצא ידי חובתו ביבשים. ומכל מקום כיון שהיבשים אינן יבשים גמורים, אפשר לומר דיצא בדיעבד, ולכן יטול את הלחין בלא ברכה. אבל אם בירך על היבשים גמורים במקום שיש לחין גמורין, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולברך על הלחין:

קנותרנ שיעור הדס וערבה
ובו ב' סעיפים
א שיעור אורך בדי הדס וערבה, אין פחות משלשה טפחים, שהם י"ב גודלין. ושדרו של הלולב אין פחות מארבעה טפחים, כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא למעלה מההדס וערבה טפח כדי ניענוע, שטפח זה היוצא למעלה מהאגודה (פירוש, שלשה מינים אלו ביחד נקרא אגודה) הוא המנענע. וטפח זה צריך שיהא מהשדרה עצמה, לבד מן העלין הארוכים היוצאים למעלה לאחר שכלתה השדרה.

קנזויש אומרים שטפחים אלו הן קטנים, שאין בכל טפח רק שלשה גודלין ושליש, ונמצא ששלשה טפחים אין בהם רק עשרה גודלין, והלולב י"ג גודלין ושליש. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק, וכן בדיעבד שכבר בירך על אגודה שאין בה רק כשיעור זה, יצא ואין צריך לחזור ולברך, אלא יטול מינים כשרים בלא ברכה:

קנחב למעלה אין להם שיעור, שאם רוצה להוסיף על שיעורן הרשות בידו להוסיף כמה שירצה. ובלבד שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה מהאגודה טפח כדי נענועו:

קנטתרנא דין נטילת לולב וברכתו
ובו י"ז סעיפים
אופן נטילת המינים
א מצות ארבעה מינים הללו הוא, שיטול כל אחד ואחד מישראל אתרוג אחד בידו אחת ובידו השנית יטול לולב אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס.

קסובשעת הדחק שאי אפשר למצוא שלשה בדי הדס, יוצא ידי חובתו בבד אחד, אפילו נקטם ראשו (עיין סי' תרמ"ו).

קסאואם נטל שלשה מינים אלו עם האתרוג בידו האחת, לא יצא ידי חובתו, שהרי אחרי שנאמר פרי עץ הדר נאמר כפת תמרים בלא וא"ו, כלומר שלא נאמר וכפת כמו שנאמר וענף וגו' וערבי וגו', מכאן אתה למד שהאתרוג הוא צריך להיות בפני עצמו, ולא יהיה באגודה אחת עם הלולב עם מיניו כמו ההדס וערבה, שנכתב בהן וא"ו המוסיף על ענין ראשון, ולכך מותר לאגדן עם הלולב (ואדרבה מצוה מן המובחר הוא לאגדן, כמו שיתבאר).

קסבויש חולקין על זה ואומרים, שלא מיעט הכתוב אלא שלא יהא האתרוג נאגד עם הלולב ומיניו באגודה אחת ממש, אבל כל שאינו אוגדו ממש באגודה אחת, אע"פ שנוטלן בידו אחת אין בכך כלום, ויוצא ידי חובתו מן התורה.

קסגולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה. ואם בירך ונטל שניהם בידו אחת, יחזור ויטלם בשתי ידיו בלא ברכה, דספק ברכות להקל, ושמא יצא בברכה הראשונה:

קסדהאיגוד
ב ומצוה מן המובחר לאגוד הלולב עם ההדס וערבה באגודה אחת, משום נוי, שנאמר זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות:

קסהג ומותר לאגדו אפילו בחוט ובמשיחה. אע"פ שחוט האוגד הוא מין אחר ואינו ממינים שבלולב, והרי יש כאן בידו חמשה מינים. אעפ"כ אינו עובר משום בל תוסיף, כיון שהאגוד אינו מעיקר המצוה אלא הוא הידור למצוה, ולא הזהירה תורה אלא שלא להוסיף בעיקר המצוה:

קסוד ומותר לאחוז את הלולב בידו במקום האגוד בשעה שאוחזו לצאת בו ידי חובתו. ואע"פ שהאגוד חוצץ בין ידו ללולב ומיניו, אין בכך כלום, כיון שהאגוד הוא לנוי ולהידור מצוה, וכל שהוא לנוי אינו חוצץ, מפני שהוא בטל לגבי הלולב ומיניו, וכאלו הוא מגוף הלולב ומיניו:

קסזה ואפילו אם נשרו מעלי הלולב או מעלי ההדס וערבה ונשארו העלין בתוך האגוד, בענין שעלין הללו חוצצין ומפסיקין בין ידו ללולב, אין בכך כלום, כיון שדבר החוצץ הוא ממינים שבלולב, ומין במינו אינו חוצץ. אבל אם דבר שאינו ממינים הללו מפסיק ביניהם לידו בשעת נטילה, לא יצא ידי חובתו בנטילה זו.

קסחלכך צריך ליזהר מאד להסיר החוט שרגיל להיות כרוך סביב ההדס כשמביאין אותן ממרחקים. אבל מותר לכרוך ההדס בעלי הלולב או בעצי ערבה דקים, כיון שהכרך הוא ממינים שבלולב אינו חוצץ:

קסטו יש נוהגים לעשות האגד בדרך זה, שכורכין סביבות שלשה מינים אלו עד שיהיו מהודקין היטב, ותוחבין ראשי הכרך לתוך עיגול הכרוך סביב שלשה מינים אלו. ויש מחמירים וקושרים שני ראשי הכרך בשני קשרים זה על גבי זה. וביום טוב שאי אפשר לקשרן בענין זה, שהרי הוא קשר של קיימא, שאינו חושש להתירו עולמית, אוגדין אותו בעניבה, דהיינו שעושין שתי עניבות זו על גבי זו (אבל אסור לעשות עניבה על גבי קשר, כיון שאינו חושש להתירו עולמית, עיין סימן (שמ"א) [שי"ז]), או שתוחבין ראשי הכרך לתוך עגול הכרך, כמו שנתבאר:

קעז יש נוהגין להגביה ההדס בתוך האגוד למעלה מן הערבה מעט מטעם הידוע להם:

קעאח יש נוהגין לאגוד ההדס מימינו של הלולב והערבה בשמאלו והלולב באמצע:

קעבט ויש נוהגין לאגוד שלשה הדסים, אחד מימין הלולב, דהיינו מימין האדם, ואחד משמאלו, ואחד באמצע נוטה לצד ימין. ושתי הערבות אחד בימינו ואחד בשמאלו:

קעגי וטוב להשפיל ההדס וערבה תוך אגד הלולב, דהיינו שיאגוד אותם בתחתית הלולב, בענין שכשיטול הלולב בידו לשם מצוה יהיו בידיו גם כן ההדס וערבה (ואם לא השפיל ונטל הלולב לבדו בידו וההדס וערבה אגודין בו למעלה, הרי זה מותר, אע"פ שאינו נוטל ההדס והערבה בידו אין בכך כלום, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, כמו שיתבאר):

קעדיא נוהגין לעשות בלולב שלש אגודות כנגד שלשה אבות, דהיינו שמלבד האגד שאוגד שלשה מינים אלו ביחד, עושין בלולב עצמו עוד שתי אגודות לאגוד העלין בשדרה.

קעהוצריך ליזהר מאד שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה מאגד העליון טפח כדי נענוע, כמו שנתבאר בסימן תר"נ:

קעודרך גדילתן
יב כל ארבעה מינים הללו צריך ליטלן דרך גדילתן, דהיינו שיהא ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה. ואם הפכן בשעה שנטלן, לא יצא ידי חובתו בנטילה זו. והאתרוג אע"פ שהוא תלוי באילן עוקצו למעלה, מכל מקום דרך גדילתו נקרא עוקצו למטה. וצריך ליזהר מאד בהדס שבא ממרחקים להתיר אגודתו ולראות אם מונח כתיקונו, דלפעמים נותנים ראשו של בד זה בצד עיקרו של בד זה, וגם לפעמים כופפין ראשי הבדין:

קעזהלולב ביד ימין
יג צריך ליטול הלולב ומיניו בידו הימנית ואתרוג בידו השמאלית, לפי שהלולב יש בו שלש מצות, דהיינו לולב הדס וערבה, והאתרוג הוא מצוה אחת. ואם היפך יצא ידי חובתו. ומכל מקום טוב לחזור וליטול כדינו בלא ברכה.

קעחאפילו אם כבר יצא ידי חובת נטילה ורוצה לחזור וליטלו לשם מצוה, כגון בשעת אמירת הושענות, צריך ליטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל:

קעטיד איטר יד נוטל הלולב בימינו שהוא שמאל של כל אדם, והאתרוג בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. אבל מי שהוא שולט בשתי ידיו, נוטל הלולב בימינו והאתרוג בשמאלו ככל אדם:

קפנקטעה ידו
טו מי שנקטעה ידו הימנית, יטול הלולב בזרועו הימנית, שהרי לא נאמר בתורה ולקחתם ביד, ולקיחה בזרוע שמה לקיחה.

קפאואם אי אפשר ליטול הלולב בזרועו הימנית, יטול הלולב בידו השמאלית, שהיא חשובה לו כימין, ואתרוג בזרועו השמאלית.

קפבאבל לא יטול שניהם בידו אחת בבת אחת, כמו שנתבאר.

קפגואם אי אפשר לו ליטול האתרוג בזרועו השמאלית, יטול הלולב והאתרוג בידו השמאלית בזה אחר זה, כמו שיתבאר:

קפדטז וכן מי שנקטעה ידו השמאלית, יטול האתרוג בזרועו השמאלית. ואם אי אפשר, יטול בזרועו הימנית. ואם גם זה אי אפשר, יטול שניהם בידו הימנית בזה אחר זה:

קפההברכה
יז כל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן, דהיינו סמוך וקודם לתחלת עשייתן, כמ"ש בסימן כ"ה.

קפוומה הוא מברך על מצות נטילת ארבעה מינים אלו, אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב, לפי שהלולב גבוה מכולן חשוב הוא, ונקראת כל האגודה על שמו:

קפזתםונשלם שבח לאל בורא עולם