Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Morning Rising and Tzitzis·Laws of Morning Conductשוע״ר עם ביאור דברי שלום·השכמת הבוקר וציצית·הלכות הנהגת אדם בבקר

אהלכות הנהגת אדם בבקר
א דין השכמת הבוקר
ובו י"ט סעיפים:
קימה קודם עלות השחר
א יתגבר כארי, לעמוד בבוקר לעבודת בוראו יתברך, שלכך נברא, ולכך מחזיר לו נשמתו. ואף אם יסיתנו יצרו לאמר עדיין לא שבעת משנתך, יתגבר עליו לקום, שיהא הוא מעורר השחר, ויחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה חופף עליו, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ואלו היה שוכב לפני מלך בשר ודם שעומד עליו, היה מתחייב בנפשו, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן יקום מיד בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה.

בואל יאמר הנני שוכב במטתי ואלמוד, אלא יעמוד וילבוש מלבושיו, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל:

גב וכן יחשוב בכל עסקיו ועניניו, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול, ואין דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד הבורא יתברך, ויבוש ממנו תמיד:

דג ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת בוראו יתברך. ומכל מקום לא יענה דברי עזות כנגד המלעיגים, שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך:

הד ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מכל מקום לא יאחר זמן התפלה שהציבור מתפללין:

ואמירת מודה אני ונטילת ידים
ה טוב לומר מיד כשיעור משנתו מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. ואין צריך לזה נטילת ידים, אף אם ידיו מטונפות, מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם (עיין סימן פ"ה) מהשמות שאינן נמחקין.

זאבל אסור להוציא דברי תורה מפיו אם לא נטל ידיו עדיין, מפני שבתיבות עצמן יש בהן קדושה. אבל מותר להרהר בדברי תורה בידים מטונפות:

חו הניעור משנתו ועמד תיכף ומיד על רגליו הוא קרוב למיתה יותר מן החיים, אלא ישהה מעט קודם שיעמוד:

טז אע"פ שמדין התלמוד אין צריך ליטול ידיו תיכף ומיד כשניעור משנתו, אלא רשאי להלך בינתים, וכן מותר מדין התלמוד ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים, מכל מקום חכמי הזוהר הזהירו מאד שלא לילך אפילו ד' אמות קודם נטילת ידים שחרית, וכן הזהירו שלא ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים. וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזוהר. וכל מדקדק במעשיו יזהר שמיד שניעור משנתו יטול ידיו, אע"פ שנשאר מושכב, ובזה ינצל מהוצאת שכבת זרע לבטלה:

יתפלה על חורבן הבית בסוף האשמורות
ח טוב להשכים קודם אור הבוקר להתחנן לפני בוראו. וטוב שיתחנן בשעות שמשתנות המשמרות, שהן לסוף שליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולבסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה זוכר לחורבן בית המקדש וכו', לכן התפלה שיתפלל האדם באותה שעה על החורבן והגלות רצויה וקרובה להתקבל. לכן ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורות.

יאומכל מקום התורה והתפלה צריך להיות בשמחה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה.

יבויש לעסוק בתורה שבעל פה. וטוב לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבוקר הן בערב:

יגט טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה, וכן בתלמוד תורה. ומי שיש לו לב להבין ללמוד, טוב לו ללמוד מלהרבות בתחנונים, כי תלמוד תורה גדול מעיון תפלה:

ידאמירת פרשת העקידה ועוד
י טוב לומר בכל יום פרשת העקידה, כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם כדי להכניע יצרו לעבוד[ת] השי"ת, כמו שמסר יצחק נפשו.

טוופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן היה במן שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגלגולת לכל נפשות ביתו, כמ"ש וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר.

טזועשרת הדברות, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום, ותתחזק אמונתו. ובקשו חכמים לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע, ובטלום מפני המינים, שלא יאמרו לעמי הארץ שאין שאר תורה אמת, ותדעו, שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני. לפיכך אסור לאומרם בצבור דרך קביעות בכל יום, אפילו שלא בתוך ברכות קריאת שמע, אלא קודם ברוך שאמר. רק כל יחיד מותר לקרותם לעצמו. ולכן אין נוהגים גם כן לכתבם על קונטרס [ה]מיוחד לציבור, מפני המינים:

יזיא אמרו חכמים כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, לפיכך טוב לומר בכל יום פרשת העולה ומנחה ושלמים ותודה וחטאת ואשם ודאי ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד, דהיינו פרשת ושמעה קול אלה וגו'. ולפי שכל קרבן הבא בנדבה טעון נסכים, לפיכך אחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, אבל חטאת ואשם אין טעונים נסכים:

יחיב אם יודע שנתחייב חטאת, יאמר תחלה פרשת חטאת ואחר כך פרשת עולה, מפני שהחטאת מכפרת לגמרי על אותו עון שהיא באה עליו, והעולה הוא דורון, ויש להקדים הכפרה קודם הדורון, שקודם שיתרצה אל המלך לא יקבל הדורון:

יטיג פרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום, לפי שאין מקריבין קרבן בלילה. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן, כיון שהיו נעשים בלילה, יכול לאומרם קודם אור היום:

כיד צריך לומר פרשת הקרבנות מעומד, וכן מזמור לתודה, דוגמת הקרבתן שהיתה מעומד:

כאטו כשיסיים פרשת העולה יאמר יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים והתודה, מפני שהם באים בנדבה אף אם לא נתחייב בהם. אבל לא יאמר כך אחר פרשת החטאת והאשם ודאי ותלוי וקרבן עולה ויורד, שמא לא נתחייב בהן, והרי זה כמקריב חולין בעזרה, לפי שאין באים בנדבה.

כבומכל מקום אחר פרשת אשם ודאי ותלוי יאמר, אם נתחייבתי אשם ודאי ותלוי יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב כו', שעכשיו אם לא נתחייב בהן אין קריאתו חשובה כהקרבה כלל, והרי הוא כקורא בתורה. אבל אחר פרשת חטאת לא יאמר כן, לפי שאם אין הוא יודע בבירור שעבר עבירה שחייבין עליה חטאת אינו יכול להביא קרבן, אע"פ שבאמת עבר עבירה שחייבין עליה חטאת, ואם הביא אין מתכפר לו אלא אם כן היתה לו תחילה ידיעה ברורה שחטא, שנאמר או הודע אליו חטאתו. ויש נוהגין לומר גם אחר פרשת חטאת אם נתחייבתי כו', כי שמא נודע לו שחטא וחזר ושכח:

כגטז בשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון מלפניך שיהא זה כו', לפי שאין קרבנות היחיד קרבים בשבת ויום טוב. אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה.

כדומכל מקום אם אינו עם הארץ מוטב שיעסוק בפרשת היום:

כהיז בערב הפסח ובחול המועד של פסח ובערב יום הכיפורים לא יאמר פרשת תודה, מפני שלא היתה תודה קריבה בימים ההם, כמו שיתבאר בסי' תכ"ט ותר"ד:

כויח טוב לומר עם הקרבנות פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וגו', מפני שיש במדרש, אמר הקב"ה, מעיד אני עלי שמים וארץ, בשעה שקורין מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם:

כזיט יש נוהגין לומר פרשת הכיור, ואחר כך פרשת תרומת הדשן, ואחר כך פרשת התמיד, ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטרת, ואחר כך פרשת סמני הקטורת ועשייתן, כי כך היה סדר העבודות במקדש:

כחב דין לבישת בגדים
ובו ט' סעיפים:
לבישת הבגדים
א ומפני שמחויב האדם להיות תמיד אימת בוראו עליו, יהיה צנוע בכל מעשיו, שהצניעות והבושת מביאין לידי הכנעה לפני השי"ת.

כטלפיכך מי שישן ערום בלא חלוק, כשיקום, טוב ליזהר שלא ישב ואחר כך ילבש חלוקו, שמיד כשישב הוא מגולה, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום הוא כבר מכוסה. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלא כל העולם כבודו אשר לפניו כחשיכה כאורה:

לב וטוב לכל אדם לדקדק בחלוקו ללבשו כדרכו, שלא יהפך הפנימי לחוץ ויראו התפירות המגונות ויתגנה בעיני הבריות. ואם לא נזהר והפך הפנימי לחוץ, אם הוא תלמיד חכם צריך לפשטו ולחזור ללבשו כדרכו, שלא יהיה בכלל כל משניאי אהבו מות, שיאמרו הבריות כמה מגונים לומדי תורה:

לאג טוב ליזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בבת אחת, מפני שקשה לשכחה. וטוב שישים ב' צידי המלבוש ביד ימינו, וילבש הימין ואחר כך השמאל, ולכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל:

לבקדימת הימין
ד לפי שמצינו שהימין היא חשובה בכל התורה כולה, לענין בהן יד ובהן רגל של מלואים ושל מצורע, וכן לענין חליצה, לכן גם בנעילת מנעלים צריך ליתן חשיבות לימין ולנעול של ימין תחלה.

לגולפי שמצינו שבקשירת תפילין חשובה יד שמאל שעליה קושרין את התפילין, לכן גם כאן בקשירת מנעלים צריך ליתן חשיבות להשמאל. ולכן לא יקשור את המנעל של ימין עד שינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך יקשור של ימין. ובמנעלים שלנו שאין בהם קשירה, ינעול של ימין תחלה, מפני שאין נותנים חשיבות להשמאל אלא גבי קשירה בלבד, דומיא דקשירת תפילין:

לדה כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחלה, מפני שזהו כבודה של ימין:

להו כשהוא רוחץ או סך, ירחוץ או יסוך של ימין תחלה. וכשהוא רוחץ או סך כל גופו, ירחוץ או יסוך ראשו תחלה, מפני שהוא מלך על כל האברים:

לוכפיפת הראש וגילוי ראש
ז ויקום וילך בכפיפת קומה, מפני שאסור לילך בקומה זקופה אפילו פחות מד' אמות, שנאמר מלא כל הארץ כבודו, משמע שמשתרבב הכבוד ויורד למטה, והזוקף קומתו נראה כדוחק.

לזולא ילך ד' אמות בגילוי הראש, ומדת חסידות שלא ילך אפילו פחות מד' אמות, ושלא לישב כלל בגילוי הראש. ואפילו קטנים נכון לכסות ראשם, כי היכי דתיהוי עלייהו אימתא דשמיא:

לחנקיות
ח ואחר כך יבדוק נקביו, שמא יצטרך לנקביו באמצע התפלה. אמרו חכמים כל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ואחר כך יקרא קריאת שמע ויתפלל.

לטולעולם ירגיל אדם את עצמו לפנות בוקר וערב, בשעה שאין בני אדם מצויין בשוק, כדי שלא יצטרך להרחיק. ואפילו במקום שאין צריך להרחיק, כגון שיש לו בית הכסא בביתו, אעפ"כ ירגיל את עצמו לפנות בוקר וערב, מפני שהוא זריזות ונקיות ומביא לידי קדושה:

מכיסוי גופו ורגליו
ט אמרו חכמים, ובשפלות ידים ידלוף הבית, על ידי שאדם מתעצל לכסות גופו כראוי ידלוף הבית, יעלה גופו חטטים. מכאן למדנו שיש לאדם לכסות כל גופו. ואל ילך יחף. ועוד אמרו חכמים, המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו:

מאג הנהגת בית הכסא
ובו כ"ה סעיפים:
צניעות בבית הכסא
א בכל פעם שיכנס לבית הכסא יאמר להמלאכים המלוים אותו, התכבדו מכובדים כו'. ועכשיו לא נהגו לאמרו, מפני שאין מחזיקין את עצמינו ליראי שמים שהמלאכים מלוים אותנו:

מבב יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה את עצמו עד שישב. ולא ילכו ב' אנשים ביחד, כי אינו מדרך הצניעות. ואם מתפחד לישב יחידי, יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון, ולא ידבר שם, ויסגור הדלת בעדו משום צניעות:

מגג אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם כדי לפתוח נקביו, ימשמש קודם שישב, ולא ימשמש אחר שישב, מפני שקשה לכשפים:

מדד אם הוצרך לפנות ואינו יכול, ילך ד' אמות וישב ויעמוד וישב ויעמוד וישב, עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים:

מהה לא יפנה בעמידה:

מוו לא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח ולא יותר, משום צניעות, ומלפניו טפחיים, דמתוך שהוא דוחק את עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים, וצריך טפחיים משום קילוח מי רגלים הניתזים למרחוק. ואשה לא תגלה עצמה כי אם מלאחריה טפח, ומלפניה ולא כלום:

מזפניו לדרום או לצפון
ז וכשישב יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא. אבל לא ישב בין מזרח למערב, בין שפניו למזרח בין שפניו למערב, מפני שהשכינה במערב, לפיכך לא יעשה צרכיו למערב, ולא למזרח, מפני שהוא כנגד המערב.

מחבמה דברים אמורים במיסך את רגליו, אבל להטיל מים מותר, אפילו פניו למערב, אע"פ שמגלה את עצמו [מ]לפניו:

מטח ואפי' להסך רגליו, אם יש מחיצה לצד מערב מותר לפנות סמוך למחיצה אם מחזיר אחוריו למערב. ואם המחיצה לצד מזרח, מחזיר אחוריו למזרח:

נט כשם שאסור לפנות בין מזרח למערב, כך אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו במטה ודעתו לשמש, אלא יכוין שתהא ראש המטה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונכון להיזהר אפילו אין אשתו עמו:

נאי מי שאי אפשר לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום, אין עליו איסור לשמש מטתו בין מזרח למערב. ויש לסמוך על ספר הזוהר שמצריך שיהא דוקא ראש המטה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב:

נביא המטיל מים מן הצופים (פירוש, כל מקום סביבות ירושלים שיכולין לראות את בית המקדש משם, ומשם ואילך אין יכולים לראות, נקרא אותו מקום צופים) ולפנים, לא יטיל ופניו ממש כלפי הקודש, אלא יחזיר פניו לצד אחר מעט:

נגיב כשנפנה במקום שאין מחיצה מפסקת בינו לבין אדם, כגון בבקעה, צריך להתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את מה שמגלה מבשרו בשעה שנפנה. ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אפלו הכי אין צריך להתרחק יותר. ואם יש מחיצה מפסקת בינו לבני אדם, בין שנפנה אחורי כותל בית, בין שנפנה בבקעה אחורי גדר, יכול לפנות מיד סמוך למחיצה, אע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אעפ"כ אין צריך להתרחק כלל:

נדקינוח
יג לא ישב ויפנה במהרה ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקים שיני הכרכשתא. וכן מטעם זה לא יאנס לדחוק את עצמו יותר מדאי:

נהיד לא יקנח את עצמו ביד ימין, מפני שבימין קושר את התפילין על השמאל, לכן אין ראוי לקנח את עצמו בה. ואטר יד מקנח בשמאלו, שהוא ימין של כל אדם. ואפילו מי שעושה כל מעשיו בימין אלא שכותב בשמאל, לא יקנח בשמאל שכותב בה, מפני שבה קושר תפילין על הימין, כמו שיתבאר בסי' כ"ז סעיף ט':

נוטו טוב ליזהר שלא לקנח באצבע האמצעי, שעליו הוא כורך רצועה של תפילין, כמו שיתבאר בסי' כ"ז סעיף י"א:

נזטז לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, מפני הסכנה, שלא ינתק בה שיני הכרכשתא. ואפילו באוגני כלי חרש שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר, לא יקנח בהם, מפני שקשה לכשפים.

נחולא יקנח בעשבים יבישים, שהם חדים ומחתכים את הבשר. וכן בכל דבר שהאוּר שולטת בו אין מקנחין בו, מפני שהמקנח בדבר שהאוּר שולטת בו שיני הכרכשתא נושרות.

נטועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח בחתיכת חרס חלקה. דעיקר החשש הוא כיון שהחרס מונח בשדה במקום הפקר, שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו כישוף. אבל עכשיו שבתי הכסאות שלנו אינן במקום הפקר, לא חיישינן שיבא החרס לידי המכשפים. וכן נהגו עכשיו לקנח בדבר שהאוּר שולטת בו, ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר:

סיז לא יקנח בצרור שקנח בו חבירו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. ואם נתיבש הקינוח, או שאינו מקנח באותו הצד שקנח חבירו, אלא מצד אחר באותו הצרור, לית לן בה. ואם הוא עצמו קנח בו, בכל גווני לית לן בה:

סאיח כל הצניעות שנתבאר שצריך לנהוג ביום צריך לנהוג גם כן בלילה, אלא שאין צריך להתרחק. ואם אין שם אדם, יכול לפנות אפילו ברשות הרבים. אבל אם יש שם אדם, אפילו נכרי, אסור לפנות בפניו.

סבוכל זה לפנות. אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים, אם צריך לכך, משום דאיכא סכנה אם יעמיד את עצמו:

סגיט אע"פ שאין אשה מגלה את עצמה כלום בהטלת מי רגלים, מכל מקום לא תעמוד להשתין כנגד פניו של איש, אפילו כנגד פניו של תינוק, משום דאיכא חציפותא אם תשתין בפניו ממש. אבל לצדדין, שאינה משתנת ממש בפניו, לית לן בה:

סדזהירות מהוצאת זרע לבטלה
כ צריך לשפשף בידו הניצוצות של מי רגלים הניתזים על גבי רגליו, שלא יצא בהן לחוץ ויראה ככרות שפכה, שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין, וכרות שפכה אינו מוליד, ויאמרו על בניו שאינם שלו.

סהבמה דברים אמורים דסגי ליה בשפשוף, כשאוחז באמה ומשתין, ועל דרך שיתבאר לקמן. אבל אם אינו אוחז באמה, מתוך שהרבה ניצוצות ניתזין על רגליו, לכן אף אם משפשף בידו, עדיין יהיה רישומן ניכר, ויאמרו עליו שהוא כרות שפכה. לכן ישתין לתוך עפר תיחוח, או יעמוד במקום גבוה וישתין למקום נמוך, או ישתין מיושב, דבכל הני גווני ליכא למיחש לניצוצות:

סוכא יזהר מאד שלא יאחוז באמה וישתין, מפני שהוא גורם שיוציא שכבת זרע לבטלה. אם לא שאוחז מעטרה ולמטה לצד הארץ, דכשאוחז שם אינו בא לידי חימום כלל. ואפילו אם האבר כבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה. ודוקא באמה אסור לאחוז, אבל מסייע הוא בבצים, משום שאינו מתחמם על ידי כך:

סזכב וכל זה בשאינו נשוי, או שאין אשתו עמו, או שהיא נדה. אבל אם אשתו טהורה עמו בעיר, כיון דיש לו פת בסלו, אין יצרו תוקפו כל כך, ומותר לאחוז באמה אפילו מעטרה ולמעלה לצד הגוף.

סחומכל מקום מדת חסידות להזהר אפילו אשתו עמו, כי מאחר שהעון גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם, ראוי לאדם להתרחק ולקדש עצמו במותר לו.

סטמותר לאחוז באמה על ידי מטלית עבה שאינו מחמם, להשתין או לבדוק אם ראה קרי:

עכג לא הותר לנשוי לאחוז באמה, אלא להשתין, שהוא צורך האדם שלא יפלו ניצוצות על רגליו, אבל להתחכך, או לבדוק את עצמו אם ראה קרי, אסור אפילו לנשוי ואשתו עמו, ואפילו מעטרה ולמטה יש להחמיר:

עאכד כל המשהה את עצמו מלפנות כשהוא צריך לנקביו, הרי זה עובר על בל תשקצו. ואם נצרך לקטנים ומשהה את עצמו, עובר על בל תשקצו, ועל לא יהיה בך עקר:

עבכה יזהר מאד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו, כמ"ש בסימן ע"ו סעיף ו', עיין שם. ואם אפשר לו, טוב שירחץ במים: