Toldos Avraham Chaim·Chapter 9 - Writings on Hashkafah and Avodas Hashemתולדות אברהם חיים·פרק תשיעי - כתביו בהשקפה ועבודת ה'

אעצבות, מאנין תבירין וליצנות
מה ⁽⁷⁹⁾ שאתה מתנצל לפני שלא אחשוב כי תתכוין עלי, אין אני חושד אותך בזה, רק אני יודע בעצמי אשר זה שייך לי ולא לך, ולא הייתי מתרעם עליך גם אם הי' כוונתך עלי, והייתי מקבל באהבה תוכחתך המגולה מאהבה המסותרת, ובטח לא אקוץ בדבריך, כי המה לי לשעשועי נפש, ונא אל תמנעם ממני גם לימים יבואו עלינו לטובה. כי תעיר ותעורר לפני כמה ענינים אשר יצלחו וירכבו על דבר אמת.

בבהדבר אשר חלקתי מרירות מעצבות, לזה נתתי חלק בארץ הקדושה, וזה יחסתי רק למילי דעלמא ⁽⁸⁰⁾, שגיתי בזה, והאמת כדבריך אשר אין לחלקם רק בעניניהם חיות והפכו, זה פועל וזה בלתי פועל, וכאשר נדבר בזה להלן.

גגם בזה הנני מודה לך אשר הליצנות הוא עובר בקום ועשה על מצות ה' אשר לא תעשינה ופורק ממנו עומ"ש ועובר על מ"ע שבתורה (לפי"ד הרמב"ם בס' המצות שלו עשין ד') וז"ל את ה' אלקיך תירא הוא שציוונו להאמין יראתו ולהפחד ממנו ולא נהי' ככופרים ההולכים בשרירות לבם כו' אבל לירא ביראת עונשו בכל עת כו' (מדע ה' יסוה"ת פ"ב).

דאבל עצבות אין עובר בזה על איזה מצוה אפי' ממצות דרבנן, ובפרט מי שהוא בעל מ"ש מתולדתו, לכאורה מה הוא אשם בזה, דכמו ענין מחלה הוא אצלו (ואם כי גם מרה לבנה הוא טבע תולדתו, אבל סוף סוף הוא עושה מעשה דעקימת שפתיו כו'). אשר ע"כ מצאנו שתקנו בנוסח ע"ח שחטאנו לפניך בלצון ולא נמצא שחטאנו לפניך בעצבות.

האמנם אני מדבר בפחיתות ערך נפשו ע"פ ד' יסודות שבה, וגם לשניהם יש עונש ע"ז מה שלא יגעו להלך נגד טבעם (וכמו מי שהוא מחומם בטבעו אין לו שום התנצלות כו' כמבואר בתניא פ"ל), ועל מה נצטוה לעבדו, היינו בבחי' אתכפיא כו' עפ"י עצות חז"ל לעולם ירגיז כו' וכאשר ביארו לנו רבותינו הקדושים את דברי חז"ל בענינים אלו, אם פגע בך מנוול זה כו' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ואשר לא דרש על מחלתו ברופאי הנפש מה ששייך אליו לתקנה. והעונש אם הוא אינו מבטש א"ע מבטשין אותו שלא ברצונו, דהא והא אעא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא הוא (עי' פירש"י בישעי' כ"ח פ' כ"ט, כי כאשר הכמון והקצח כו'), וע"ז אחז"ל טובה מרדות א' בלבו כו' ממאה מלקות.

ו*

זאמנם מ"ש במכתבך הראשון וחברת לאחדים בידך עצבות ומ"ש עם מאנין תבירין, לא אשא פניך בדבר הזה, ושני הפכים יחסת לנושא אחד, תכלית גסה"ר עם שפל רוח, צרפת שני תלמידים בכת אחת, הא' מתלמידיו של בלעם הרשע והב' מתלמידיו של אאע"ה, ע"ז אמרז"ל אין אני והוא יכולים לדור, ועז"נ אשכון את דכא כו'.

חאומרי תכלית גסה"ר כלומר סוף גסה"ר גם במדריגה, והיינו בחי' מקבל מגסה"ר, וממילא הוא פחות ממנו, כי בחי' עפר הוא מקבל לגבי רוח, וכמו בקדושה כן להבדיל בקליפה בחי' אמ"ר כולם משפיעים לבחי' עפר, שמשא ומטרא וזיקא כולם נותנים כח בעפר להצמיח, כדאי' בגמרא כמדומה בתענית ⁽⁸¹⁾ שמשא דבתר מטרא זיקא דבתר כו'.

טוזה ידוע אשר כל ענין עצבות ומ"ש נלקח מזה שחסר לו, יען כי הוא יש ודבר נפרד, וכולא עלמא דילי', והדברים אשר יחסר לו הוא מחשיב ליש ודבר.

יוהוא היפך ממש מבחי' דכא ושפל רוח, מי שמשים עצמו כשירים הוא לעולם משפיע לזולתו, כמו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, זהו עפר דקדושה דנפיק מינה איבין, בחי' ארץ ממנה תצא לחם, וע"ז אנו מבקשים ונפשי כעפר לכל תהי' שהכל דשין עלי', עפר בחי' מל' כל הו"ע יסוד, וזהו בחי' מאנין תבירין, לב נשבר ונדכה רוח נשברה, והוא בחי' ענווה ושפלות היפך גסה"ר אשר בחי' זה רחוק מאד מעצבות ומ"ש, כמ"ש בדרוש ויספו ענוים כו' שמחה ⁽⁸²⁾, כי אין מחסור כו' ועקב ענווה יראת ה' מה שעשתה ענוה עקב לסולית' עשתה יראה עטרה לראשה, כי מצד הביטול שלו בחי' מה כמ"ש (משלי כ"ט) ושפל רוח יתמוך כבוד, ל"ב נה"ח, כח מה, לא יחסר לו כלום.

יא*

יבכן מה שכתבת עמ"ש בזהר ⁽⁸³⁾ על מאן דבעי בר"ה הב לן מזוני הב לן סליחה כו' צווחין ככלבא "כי אצלינו הוא עבודה תמה" תמה אני עליך, מניין? ומה הי' לך לכנות זה בשם עבודה, ולא הספיק לך שם עבודה לחוד, עד כי הוספת לאמר עוד עבודה תמה, לא כן דברת, אין כאן לא עבודה ולא תמימות, אבל יש כאן ישות וגסות ולגרמי'.

יג[זכרתי את ההלצה אשר שמעתי מספרים ⁽⁸⁴⁾ על החסיד ר' שמואל מונקעש, בנסעו לאדמו"ר על ר"ה עם חבריא דילי', ולנו ליל ער"ה במלון אחד סמוך למחוז חפצם, וישמח בעל המלון לקראת בואם, כי לא יצטרך לנדד שינה מעיניו כל הלילה לנסוע לעיר קודם אור היום לאמר סליחות, כי יהי' לו מנין עשרה בביתו. בעל המלון מיהר לאכול סעודת הערב תיכף בצה"כ, וילך לחדרו לנוח על משכבו בשלום, למען יוכל להשיב רוחו לקום באשמורת לעבוד את ה' באמירת סליחות.

ידר"ש ואנשיו ישבו כמעט כל הלילה וישיחו איש עם רעהו שיחת חולין של חסידים על כוס יי"ש כמנהגם. לעת אשמורת שכבו ג"כ לנוח איש על מקומו. בעל המלון איש שיבה ונשוא פנים קם בחמת רוחו ובחבלי שינה על עפעפיו קפץ ממטתו כחץ מקשת להיות מקיץ נרדמים, מהרו וקומו כי קרוב היום לבוא.

טומה יום מיומים? שאלו הר"ש.

טזאיש אשר תקפתו שינה אינו יודע ואינו זוכר מאומה, אמר בעה"מ, הלא היום ער"ה.

יזומה בכך - שאל אותו ר"ש בניחותא, נים ולא נים.

יחסליחות! מהרו וקומו כי אין פנאי כעת לדברים בטלים. לפי דעתי תיכף יאירו פני המזרח והיום מרבים בסליחות.

יטמה זה סליחות? שאלהו בקרירות.

כמה טיבו של האיש הזה, האם בין חייתו יער נתגדל פרא כזה עד שאינו ידוע מה סליחות.

כאאיני יודע, ילמדני רבינו, בקול תחנה ובקשה.

כב"בור" איך לא תדע כי היום נהגו כל ישראל לקום קודם אור היום להתפלל לה' ולבקש על המחי' ועל הכלכלה.

כגבוש והכלם אמר לו ר"ש, איש זקן כמותך יקום קודם אור היום לבקש אוכל, כמו תינוק הצריך לאמו.

כדוירף ממנו כי חשבהו לאפיקורוס או למשוגע].

כהעי' בלקו"ת פ' בלק ע"פ לא הביט און ביעקב אות א' מהו"ע עבודה ומהו לשון עבודה, היינו להיות כי נתאוה כו' להיות לו דירה בתחתונים, היינו בעולם השפל יהי' דירה והתגלות אלקותו בידיעה שלנו, כמו שהוא למעלה בידיעה עליונה דכולא קמי' כל"ח, ולזה הי' תכלית המכוון כו' ואיך ממשיכים גילוי זה ודירה זו כו' הוא ע"י אתכפיא ואתהפכא כו' מ"ע ול"ת, וזהו נק' עבודה לשון תיקון.

כוושם באות ב' והנה עבודה שבלב זהו תפלה כו', וכל הבקשות שבשמו"ע הוא רק שיהי' ברוך ונמשך מבחי' אתה היינו מלמעלה מסדר השתל' בבחי' שם הוי' צמצום והתפשטות כו' (ובמ"א מבואר להיפך דההמשכה הוא בחי' הוי' לבחי' אתה לנוכח ושניהם אמת, דשם מדבר בבחי' הוי' הא' ופסיק טעמא כו') ורופא חולי כו' ומברך השנים עד"מ הוא הכלי שבו מתגלה אלקותו ית' למטה בגשמיות כו' נמצא שכל הבקשות כו' הם כלים לגילוי אלוקות כו'. ועוד כידוע כו' דלית ברכתא שריא באתר ריקניא, דהיינו שא"א להיות המשכת האור אא"כ יש כלים כו' אבל עיקר המכוון הוא בחי' שיהי' המשכת אוא"ס, וח"י ברכות כנגד ח"י חוליות אשר בהם וע"י נמשך ממוח שבראש, ומאן דלא כרע במודים שדרתו נעשה נחש, ואינו חי לעתיד כו' ע"כ הצריך לענינינו.

כזולפי דעתי היינו מי שמבקש רק הגשמיות ברך עלינו סלח לנו כמ"ש בזהר הב לן מזוני הב לן סליחה, ואמר בלשון הב הב כקול נביחת הכלב, כמו שאמר צווחין ככלבא (ואל תתמה, עי' בזח"א קמ"ה ע"א מעין זה ע"פ כשמוע כו' הכי קרא שמו, אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא, ותיבת "הכי" דייק כמי שמוציא כיחו וניעו).

כחוביאור הדבר לפענ"ד עפ"י יסודות המקובלים לנו מפי ספרים וסופרים, גמירי משמי' מיהב יהבי משקל לא שקלי, היינו בצד הקדושה העיקר הוא ההשפעה ואם כי יש בחי' מקבל גם בקדושה, הנה גם הקבלה הוא בשביל השפעה (אפ"ל בחי' ביטול כלי המקבל אל המשפיע, והיינו בשביל ההשפעה ודו"ק. גם אפ"ל בשביל ההשפעה למטה, אשר בכל סדר השתל' עו"ע, המקבל נעשה משפיע והעלול נעשה עילה להעלול שלמטה ממנו, כמ"ש בלקו"ת ⁽⁸⁵⁾ על בחי' המל', ואמונה כל זאת, ל' נוק' (כשהיא בחי' זנב לאריות לקבל מבחי' ז"א) וקיים עלינו לשון דכר (כשהיא בבחי' ראש לשועלים להיות נותנת טרף לביתה בבי"ע) משא"כ בקליפה, לעלוקה כו' הב הב לא תשבענה כו' וקראה בשם עלוקה אשר טבעה רק למצוץ אל תוכה ואל קרבה.

כט(ועי' בתניא פי"ט וזהו כלל בכל סט' דקדושה כו' ולכן נק' כח מה, והוא היפך ממש מבחי' הקליפה וסט"א כו' ואמרין הב הב והלעיטני כו' ולכן נקראים מתים כי החכמה תחי' וכתי' ימותו ולא בחכמה, וכן הרשעים כו' מסותרות ומכוסה בלבוש שק דקלי' כו').

לוכמבואר בדרוש להבין ענין המסעות מה שלא נדפס, דלשם מבואר כל עשר כחות הנפש דקדושה, ולעומת זה כו' והקשה שם איך יתכן בלעו"ז בחי' יסוד ומשפיע אשר זה שייך רק בקדושה, ותי' כי בקליפה הוא ההשפעה רק בשביל קבלה, פי' קבלת התענוג מההשפעה אשר זהו"ע חסד לאומים חטאת, כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין, וכדאי' בגמרא כל צדקה וחסד שאוה"ע עושין אינו אלא להתייהר כו'.

לארק בנה"ב שבישראל הוא מטוב שבנוגה כמ"ש בתניא, ואם כי יש בזה ג"כ קבלת התענוג ממילוי רצונו בהשפעתו מטבע הטוב להטיב, אבל העיקר הוא הטוב, שירצה טובת המקבל (ואפ"ל כי לכן גדול המעשה מן העושה כי שם שייך רק טובת המקבל) יתן ויתנו אחרים חסיד, כי רצונו שיתנו אחרים מוכיח גם על נתינתו שהיא בתכלית הטוב. ובהשפעת תאוות איסור ר"ל הנלקח מגקה"ט לגמרי הוא רק בשביל קבלת התענוג לגרמי'.

לבורמז לזה מצאתי בלשון המשנה (בדמאי פ"ב) אלו הן המשפיעים במדה גסה כגון הסיטוניות ומוכרי תבואה, סיטוניות הו"ע סוטה אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, ומוכרי תבואה היינו גם במשפיע תורה (כמאחז"ל ע"פ מונע בר) אם כוונתו בשביל קבלת התענוג מההשפעה נק' בשם מוכר תבואה מוכר הוא המקבל את הכסף בחי' תענוג (היפך מה שנא' אמת קנה ואל תמכור, קנין הוא שנותן הכסף לזולתו) לכן אף שהם משפיעים אבל נק' משפיעים במדה גסה.

לג(וי"ל סיטוניות ע"פ מאחז"ל נואף אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים, ולכאורה איך שייך לקרא הלומד תו' לפרקים בשם גנאי כזה, ופי' רבינו ז"ל בדרוש אחד, פרקים הוא ע"ד מנורה של פרקים פי' אברים וחוליות, מלשון מפרק, והו"ע פירוד היפך קובע עתים לתורה אשר הוא מלשון יחוד וחבור, כמו הקובע מקום לתפלתו.

לדונ"ל כוונתו מה שמפרש פרקים על ענין פירוד, דמיירי בענין משפיע לזולתו דלכן המשילו זה לניאוף כו' ופירוד הוא היפך היחוד האמיתי, אשר המשפיע רוצה טובת המקבל, וכן המקבל בטל לטובת המשפיע, ע"ד ומתלמידי יותר מכולם, משא"כ כשכ"א רוצה רק קבלת התענוג לגרמי' אז גם המשפיע נק' מקבל ע"ד על מכרם בכסף צדיק הו"ע יסוד השפעה, וזהו חסר לב שחסר לו ל"ב נה"ח, כח מה (פי' חסר לב הוא מדברי רבינו ז"ל) ואפ"ל כי זהו"ע מוח הדעת אין להם, דעת הו"ע התקשרות והיחוד האמיתי בין המשפיע והמקבל מלשון והאדם ידע כו').

לה(ויובן בזה מה שהעיר אותי ידידי כו' ממ"ש בספרא ע"פ לא תעשו לכם אלילים או אל תפנו כו' עצבים שהם נעשים פרקים פרקים, שזה שייך לעצבים דווקא, כאשר יתבאר. וע"פ הפשט הוא מפרש מלשון ידיך עצבוני (איוב ל') ובלשון משנה שבת פכ"ב אין מעצבין את הקטן ופרש"י תקון וישוב העצמות והחוליות).

לווכן מצינו לשון חוליות גבי עפר ג"כ אין הבור מתמלא מחוליתו לפי פירש"י, ועצבות הוא מיסוד העפר.

לזאבל אחר כל אלה נמצא בזה גם בחי' השפעה. נניח כי לא נק' זה בשם השפעה כלל מאחר שכוונתו רק לקבלה, עפ"ז אנו מוכרחים לומר כי משאחז"ל גמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי כי בכל סדר השתל' דקדושה בחי' עו"ע כל עלול הוא קבלתו בשביל להשפיע, עד מל' דמל' דעשי' ועד בכלל, להשפיע לע"ש, לקליפת נוגה, עד גקה"ט לגמרי אשר יש בהם השפעה לגרמי' בשביל קבלה עד בחי' אחרונה שבהם מד' יסודות שבהם ארמ"ע, הנה עפר הוא סוף ותכלית כל הקליפות מה שאינו משפיע כלל בחי' עפר המדבר שאינו מגדל צמחים,

לח(לאו איהו עפרא קדישא דעביד איבין כו' אלא כד"א מעפר שריפת החטאת כו' בכחו דההוא חוי' תקיפא (זח"ב רס"ו ע"ב) והו"ע ע"ז ממש ע"ד ירבו עצבותם אחר מהרו אל אחר אסתרס ולא עביד פירין (עי' בסש"ב יתוש קדמך, אף יתוש שמכניס ואינו מוציא דלכאורה אינו מובן הגנות מה שמכניס ואינו מוציא, אמנם יובן לפי הנ"ל).

לטועפי"ז אפשר לקרב אל השכל קצת מה דאי' ביומא פ"ו ה"ד חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא כו' ולא יהיבנא דמי לאלתר היינו לאלתר דוקא כמש"נ על הלל הזקן מצד בחי' הענווה והביטול שהי' בו, אף בעת שהי' הולך לאכול הי' אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה, היינו בעת אכילתו הי' בחי' משפיע ולא מקבל כלל כמבואר בתניא פכ"ט, ורב לא החזיק עצמו במדריגה זו (כדמצינו גבי רבה שטעה בעצמו לומר כגון אנא בינוני) ואם כי בודאי גם רב אכל לש"ש ללמוד ולהתפלל בכח האכילה ההיא אבל אין זה לאלתר, אשר הוא בל' ירושלמי על אתר כמדרגת הלל הזקן אשר לא הי' בבחי' מקבל כלל לגמול חסד כו' חסד דוקא).

מובחי' עפר זה הוא מקור העצבות, ולכן אמרו חכמי האמת ע"ז אסקופה הנדרסת לרגלי החיצונים, אסקופה היא הסוף התחתון, סיפא דכ"ד מהקלי' הנדרסת מל' דרוסת איש, לרגלי כינוי ליסוד (בברכות כ"ב חולה המרגיל ופירש"י המרגיל וממשיך) כידוע, ויסוד דקדושה נק' רגל מבורכת.

מאולכן הרחיקו חז"ל מאד מדת הכילות וקמצנות וגם בפי' נאמר וכילי כליו רעים, על שאינו בחי' משפיע, ולפי נוסחאות אחרות הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כי יש נוסחאות "רכילות" ובנ"א (וא' מהם בר"ח דפוס אמשטרדם) נכתב "כילות" ונוסחא זו מתיישבת, כי זה נראה בחוש. משא"כ הלצים והוללים בעלי מרה הלבנה טבעם לפזר כו'.

מבלא באתי חלילה לשבח אותם כי גם הם משפיעים לגרמייהו להתייהר ולרדיפת הכבוד, אמנם ענינינו בה לשקול בפלס את פחיתותם זה נגד זה. ולפי כל המבואר נוכל להבין איזה מהן גרוע ופחות יותר.

מגואם כי זה עושה מעשה בפו"מ וענין העצבות הוא כמו ממילא ואינו פועל מאומה, אדרבא היא הנותנת כידוע אשר בחי' דכר הוא הפועל ובחי' נוקבא בלי פועל, ובלשון מהר"ל מפראג נק' צורה וחומר. אפי' לענין דינא גבי ג"ע לענין יהרג ואל יעבור דהיא נקראת קרקע עולם כדאי' בכמה מקומות בש"ס במגילה וביומא גבי אסתר קרקע עולם כו' ושם קרקע הוא ג"כ על כוונת יסוד העפר כו' כמו ומן העפר אשר בקרקע המשכן.

מדובזה יובן מה שכ' באוה"ח הק' בפי' התורה, איני זוכר את מקומו ^(85*) ולא סגנון לשונו כמו שהוא אבל בעיני ראיתי בפירושו, ומלתא דתמיהה דכירי אינשי, כי ראה בחזיון שנלחם ונתאבק עם ס"מ ונוקבי', ונצח את הס"מ ולא הנוק', אשר רב כחה בקליפה ושמה ע"ש פעולתה, מלשון יללה ועצבות (בל"א קלאג מוטטער) והיא המחטאת בני אדם יותר משארי קליפות, והו"ע טפה של מרה התלוי' כו' ממנה, ממנה וממנה כו' זו היא מרה השחורה ר"ל, מיסוד העפר, ע"ד ונחש עפר לחמו, ובזהר (ח"ב דרי"ט, ב) בעצב תלדי בנים, רזא דחויא דעציב אנפיהון דעלמא, ענין ממנה פניו מוריקות.

מהוהוא בחי' עמלק אשר קרך כו' ראשית גוים, נגד מוח הדעת, היינו ההתקשרות בעניני העולם עד שאין לו שום פתיחת הלב במדות אהוי"ר, וזהו וילחם עם ישראל ברפידים רפיון ידים מדות, והי' כאשר ירים משה ידו, היינו בחי' דעת מפתחא דכליל שית וגבר ישראל וכאשר יניח כו', ויהי ידיו אמונה, ויהי ל' יחיד בגין דתלי' כולא בימינא (זח"ב ס"ו), היינו מדות שבכתר דלית שמאלא כו'. ובלקו"ת אמור בד"ה וספרתם אות ב' מחמת שקשור מאוד בהבלי העולם להיות יש ודבר בפ"ע, ומחמת זה לבו כלב האבן כו'.

מוואל תתמה אם ליצנות יהי' עבירה דאורייתא (כדמוכח מל' הרמב"ם הנ"ל) ועצבות לא מצינו ע"ז ציווי הנמנה בין תרי"ג, רק דרך אגב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה, איך אפשר לומר דהוא פחות וגרוע מזה.

מזמצינו כיוצא בו גבי מז"ל שלא הוזכר בתורה בכלל ביאות אסורות, ולא נמנה בין הל"ת אף שחמור מהן וגדול עונו בבחי' הגדלת וריבוי הטומאה והקליפות ר"ל כמבואר בתניא פ"ז, ובזהר נז' שאין תשובה מועלת, רק מבואר בר"ח דהיינו תשובה תתאה אבל תש"ע בחילא יתיר אין לך דבר העומד כו', ובפ"ז הנ"ל מבואר אא"כ יעשה תשובה מאה"ר כ"כ עד שזדונות נעשו לו כזכיות.

מחוכן מצינו גם כעס בזהר בכ"ד והעיקר בפ' תצוה קפ"ב ע"א וע"ב באריכות מאן דאתחבר עמי' ומאן דאישתעי בהדי' כמאן דאיתחבר בע"ז ממש ואסור לאסתכלא באנפוי כו' בגין דבכל חטאין דקא עביד ב"נ לאו איהו ע"ז ממש כהאי ואי תימא הא לשעתא כו' לאו הכי דכיון שאעקר קדושה כו' אף זה מקפח ההוא אתר אתתקף בי' ולא שביק לי' בר כד אתדכי ב"נ מכל וכל ע"ש באריכות.

מטוכן אחז"ל כל המתגאה כו' ואין זה ל"ת שבתורה, וכ"ז מפני שזה מזיק לנפש ברוחניות מאד, עד כי אין כלי לזה בל"ת, אף שהם בדרך שלילה, ומצינו כיוצא בזה גם בדברים אשר נצטינו עפ"י חז"ל לעשות עפ"י מנהג אשר לפי רוב ערכם אינם מתלבשים בא' מרמ"ח כלים רמ"ח פקודין דאורייתא.

נלפ"ז לא יפלא על ענין העצבות ג"כ אשר לפי כל השרשים הנזכרים הו"ע גרוע לנפש עוד יותר מליצנות הנכלל בסוג מצוה הנ"ל.

נאואם כי לכאורה אין הדבר ברשותו. אמנם יש מ"ע ול"ת התלויין בלב, ולכאורה איך שייך ציווי ע"ז, כמו מ"ע להאמין לאהבה, ואהבת לרעך, ומל"ת לא תשנא, שלא לירא מנביא השקר, לא תתאוה (כי לא תחמוד הוא דוקא עד שיעשה מעשה כמבואר במכילתא גבי לא תחמוד יכול אפי' חומד בדבר ת"ל לא תחמוד כסף וזהב, מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן כו' ע"כ, פי' להשתדל בתחבולות עד שיגיע הדבר לידו, אפי' לקנותו בדמים, וגבי לא תתאוה אי' בסה"מ להרמב"ם ל"ת רס"ו לא תחמוד היינו לעשות תחבולה לקנותו, ולא תתאוה הוא לאו שני, אפי' להתאות בלבו לבד).

נבאמנם נופל הציווי ע"ז היינו שמחויב להשתדל בהתבוננות ובכל העצות שנתנו לנו חז"ל לבא לקיום המ"ע הנ"ל ולהנצל מלעבור על הל"ת כמו לעולם ירגיז כו' אם נצחו מוטב וא"ל כו' וא"ל כו וא"ל יזכור לו יום המיתה.

נגואל תשאלני אחי מזה, הלא יכול לבוא לידי עצבות חלילה, הנה נהפוך הוא, בזכור אדם יום המיתה אזי יבין כי הכל הבל, גופו ונה"ב, וכל עניני העולם מה שחסר לו הם כאין ואפס ובלתי מציאות כלל, כי כל דבר אשר איננו נצחי אין יתכן לקרותו בשם מציאות גם בעת המצאו.

נדנמצא עצה טובה קמ"ל בזה, להיות רק חדוות ה' מעוזו, ואין מה להתעצב על דבר שהוא אין ואפס אשר חסר לו ואשר יחסר לו מעניני הבלי עוה"ז ותענוגי הגוף אשר הוא ג"כ אין ואפס. ולכן דקדק לומר יזכיר לו, פי' היצ"ט יזכיר ליצה"ר הרודף אחר תענוגים גשמים חיי בשרים כלה ונפסד. ולפענ"ד כל העצות המבואר גבי לעולם ירגיז כו' הם שייכים מאד להנצל מעצבות ומ"ש.

נהבזה יתורץ השגתך עלי מענין לישרי לן מר כו' ומענין ללבוש בגד אבלים ולאכול ביצה בזמן חירותינו, כדי שלא תזוח דעתו עליו מתענוג גשמי, בזמן אשר כל הענין הוא לספר ביצי"מ, מצרים וגבולים, להיות אז שמחתו רק מגילוים עליונים, גילוי אור ה' וקדושתו ולא יתערב זר בשמחתו. ואיך ס"ד שענינים אלו הוא להעציב את לבו בעת אשר נצטווה לשמוח ביו"ט כנ"ל ברור.

נו*

נזוהנה יש בנותן טעם גם עפ"י נגלה, מה שלא נחשבו הדברים החמורים הנ"ל במנין המצות, עפ"י המבואר בי"ד שרשים להרמב"ם להקדמת ס' המצות וז"ל בשרש הרביעי שם, אין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה כמו קדושים תהיו והתקדשתם כו' (בה"ג ורמב"ן חולקים עליו בענין והתקדשתם) ומלתם את ערלת לבבכם וכן וערפכם לא תקשו עוד (הרמב"ן חולק עליו בענין קשיות עורף ומונה זה ללאו מיוחד שלא יתקשה בשאלת האותות מן הנביאים). נמצא כי גם מה שמבואר בתורה, רק אם הוא מהכוללים התורה כולה לא יתכן למנותה בשם מצוה בפ"ע, הן בעשה והן בל"ת.

נחובאמת כל הדברים הנזכרים הנ"ל נמצא ענינם מבואר בתורה, ומי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ענין הוצז"ל גבי ער ואונן וירע בעיני ה' אשר עשה כו'. גאוה ורם לבבך (ואולי נכלל בזה גם כעס דשניהם מיסוד האש שנגבה למעלה כמ"ש בתניא פ"א) או השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ועי' פירש"י שם (כי אין יפתה מלשון פתוי דא"כ הי' צ"ל יפותה) ותרגומו יטעי מלשון טעוות עממיא כי הוא כעובד ע"ז. וכמדומה שראיתי באיזה ספר שהוא מלשון הרחבת הלב, משרש יפת, כי ירחיב כו' את גבולך תרגומו ארי יפתי כו'. עצבות תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה. גם עצבות יוכל להיות נזכר באמרו ומלתם את ערלת לבבכם אשר זה שייך לזה.

נט*

סוהנה אחר העיון מצאתי כי יש שני בחי' בענין הליצנות (וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל ככופרים ההולכים בשרירות לבם), הא' הוא דברי רוח הבל ואין בם מועיל, דברי שחוק ומהתלות, ומלתא דבדיחותא בלא שום כוונה לש"ש, אשר יותר נופל ע"ז לשון הוללות כמו לא יתיצבו הוללים כו' מלשון מהול במים כי הם דברי שטות, ומשוגע אשר דבריו מעורבבים ובלא תועלת, ועל ענין זה הי' כל כוונתי במכתבי הראשון אליך.

סאובוודאי גם זה פחות ומגונה מאד כאשר האריך אדמו"ר ז"ל בספרו שעה"ת ח"ג הנק' ד"ח, והוא תכלית פרי"ע לבו נעור וריק מכל אור ה' וקדושתו, קליפת פלשתים (פלשתים לצנים היו) מבוי מפולש (פוסט בל"א). וכשירגיל עצמו בזה יבוא מזה אח"כ לטמטום הלב ומ"ש ג"כ, ע"ד סתמום פלשתים וימלאום עפר, וז"ל שם וכמ"ש במ"א בענין וישב יצחק עד בתכלית.

סבעכ"ז נראה בחוש אשר עוד בנקל לו להטות את לבבו אליו ית', וכשיזכיר או יזכירוהו אחרים יוכל להפסיק באמצע שיחה נאה אשר התחיל בה מחמת היסח הדעת ולשום יראת ה' נגד פניו ושב ורפא לו, וכלשון הרמב"ם במורה נבוכים הובא בשו"ע או"ח סי' א' בשינוי לשון כשישים האדם אל לבו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, הוסיף לומר תיבת "מיד". משא"כ עצבות ומ"ש הוא אשר נתטמטם לבו כ"כ עד שכמעט אין בכחו להטותה הדרך כ"א ביגיעה רבה ועצומה.

סגאשר ע"כ יפה דברתי ובזמנו דברתי, כי אם רואה אדם אשר עמלק פרשז עליו עננו, וקשה לו להפטר ממנו לאותה שעה, כי להעצות המיוחדות לזה נצרך אריכות זמן ושעת הכושר, אין מזניחין אותו אם יבקש לעזרה כמו רגע את עדת הפלשתים להלחם בעמלק, ויפקח דעתו במלתא דבדיחותא, ואח"כ יוטל מהומה ביניהם, והוא יפטר משניהם יחד.

סדכי אף אם גם זה מצד הקליפה וסט"א, אמנם אנחנו רואים גם בגשמיות כי הסמים אשר איש בריא ושלם יחלה מהם ואם יקח מהם בשיעור גדול יוכלו להזיק אותו, וליטול את חיים מן העולם, הן לאיש חולה ומסוכן יהיו לו לרפואה, וכמאחז"ל בענין אילה שרחמה צר, ואינה יכולה להוליד, מזמין לה הקב"ה נחש ומכישה כו' והנה נחש הממית נעשה מחי'.

סה[שמעתי אשר חסיד אחד דרש עצה מאדמו"ר האמצעי לטמטום הלב ואמר לו לרפואה לשתות יי"ש מעט מעט, ושאל אותו הלא בס' פוקח עורים שלכם אתם מחמירים מאד בזה, וכתוב שם שהוא שורף הגוף והנפש, א"ל אמת כי הוא מזיק גדול, אבל מצינו רפואה גם ע"י מזיק מענין אילה כו'].

סואמנם יש עוד ליצנות גרוע מזה הרבה (ואולי יוגמר כעת בזה ההכרעה בין שנינו ולמעט במחלוקת טפי עדיף), והו"ע מלגלג על דברי חכמים ונביאים, מאי אהני לן רבנן, וכנאמר בישעי' כב ויקרא כו' ביום ההוא לבכי כו' והנה ששון ושמחה כו' אכול ושתה כי מחר נמות (ת"י מדנימות לא נחי') פי' שלא האמינו בתחה"מ, או לפי פירש"י ז"ל שהתלוצצו מדברי הנביאים שאמרו להם שלא יהי' להם חלק לעוה"ב נעשה לנו הנאה בחיינו. הנה ע"ז אומר שם ונגלה באזני אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.

סזוביומא פ"ו גבי ג' חלוקי כפרה דרש האי קרא על חילול השם אשר אין לא כח בתשובה כו' ולא ביסורין, אלא כו' ומיתה מכפרת. ובסי' כ"ח ע"פ כי בלעגי שפה מפרש הת"י הוו מלעיגים לקול נבייא כו' (וע"ש בפסוק י"ג ג"כ, ובפ' י"ז אמר לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, ופי' המצו"ד המלעיגים בדברי הנביא כרתנו ברית כו' שמנו כזב מחסנו, והו"ע אפיקורסות ממש, ות"י מפרש ע"ז תמותון (מותא תנינא) אולי רצונו לתרץ כי האפיקורסים אין להם חלק לעוה"ב).

סחוזהו כת לצים אינם מקבלים פני שכינה. וגם על בחי' הליצנות הבאה מפרי"ע י"ל שאינם מקבלים בתוכם הארה פנימית מאור אלקי, אבל הלשון כת מתיישב יותר על המלעיגים והמלגלגים, וליצנות אחת דוחה ק' תוכחות. איני יודע לע"ע פירושו, ומה כוונתו במספר ק', ואפשר הוא ע"ד טובה מרדות אחת כו' יותר ממאה מלקיות שנא' תחת גערה כו' מהכות כסיל מאה, ותוכחות הוא מלשון והוכחתיו בשבט אנשים, שבט ותוכחת יתן חכמה משלי כ"ט (היינו מבטשין לי' וסליק נהורא).

סטבענין הנ"ל
שחוק ⁽⁸⁶⁾ קל עבר על שפתי בקראי את דברי מכתבך, מה שהמצאת לך דברים נכונים במה לסלק את תמיהתי מעליך בדבר עבודה "תמה" ותמכת יתדותיך על בן השלישי "אחד תם" הנולד לך במז"ט בעת אשר ערכת את מכתבך זה.

עואם כי הרבה תקנת בזה את דבריך לשלול מהם את התמימות מצדיק תמים, אמנם לי אינו מספיק עדיין לפענ"ד והבנתי את שפלות ערך בעלי התפלות הללו, אין חפצי להשאיל להם גם שם תם זה, אשר הוא בהקטנת ערך כערך התם נגד החכם,

עא(כידוע אשר הד' בנים הם בחי' מל' ושם ב"ן מד' עולמות אבי"ע ⁽⁸⁷⁾, חכם ב"ן דאצי' ותם בן דבריאה ורשע ב"ן דעשי', ולכן הרשעים גוברים בו עי' בסידור בהגדה ש"פ. נמצא לפי"ז לא יתכן עליהם גם תואר זה כי גם נוגה דבריאה רובו טוב).

עבואני איני מוצא בזה שום דבר למעליותא, זולת מה שנראה כי יש בהם אמונה להאמין במי אשר היכולת בידו למלאות תאות לבם, וגם גנבא אפום מחתרתא כו', רק זה בתאות איסור וזה בתאות היתר הנלקח מק"נ שבעוה"ז הנק' עולם העשי' רובו ככולו רע כו', ופעמים שהיא נכללת בגקה"ט. עי' בסש"ב פ"ז.

עגאשר ע"כ גם אני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך לישבם בצדק הלצה, אשר כוונתך בתיבת תמה איננו בוודאי ע"ד צדיק תמים (כפי הס"ד) וגם לא בערך התם נגד החכם (כפי המסקנא) רק בערך התם לגבי מועד כן ערכם לערך גנבא אפום מחתרתא. וסוף סוף מתחייב חצי נזק ומשתלם מגופו.

עדומה שאתה כותב שלא השיבותיך מעין השאלה בדבר מאנין תבירין, יען כי אתה לא כוונת על השפלים כו' מצד הכרתם גדולתו ית' רק על העניים הפשוטים אשר אנו מוזהרים לרחם עליהם ולהמציא להם די מחסורם.

עהלא אבין מה זה אשר לא השבתי לך מעין השאלה, הלא המה דברי אשר כתבתי לך, כי לא נכון לתת להם שם זה, מאנין תבירין, אשר הוא רק לשפלי רוח ולא לשפלים באמת מצד ערכם, המתאוים תאוה למלאות נפש בהמתם כי ירעב.

עוואם כי באמת אנו מוזהרים לרחם עליהם ולשום לב על כל משאלות לבבם, לא רק על הלחם אשר בו יחי' האדם, אבל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו למי אשר נפש בהמתו הורגל לזה. והטעם הוא כי מוחזקים המה אחב"י מצד נפשם הקדושה כי יבררו ויעלו גם את הדברים הגשמי' לרצונו ית' קיום התומ"צ כחו"ח לפוש"ד אם מעט ואם רב והוי דן כו'.

עזאבל אותו האיש בעצמו אשר יערב לבו לגשת להתפלל ולהתחנן רק על תאות נפשו ובוכה למשפחותיו, מום בו לא ירצה, ואיננו סובל תואר מאנין תבירין, רק כפשוטו חרס הנשבר (ועי' מענין זה בזהר אמור ד"צ ע"ב דמאיך גרמי', ובד"א שם שמשפיל את עצמו היינו הלגרמי' והעצם שלו (דעם זיך בל"א) אבל לא כתיב ואת עור (מי שאינו רואה האמת).

עחעוד מצאתי נכון לכתוב לך דבר אחד מה ששמעתי פה מהאסיר דשיעדליץ בשם א' מרבני פולין (והוא אצלי לסניף לדברי מכתבי העבר בדבר משפיע ומקבל), על מה שאחז"ל למה נק' שמה חסידה שעושה חסד עם חברותי', ולכאורה למה היא עוף טמא. ותי' מה שהיא עושה חסד רק עם חברותי' ולא עם זולתן. ולא ביאר דבריו, אבל נכונים דבריו מאוד קושיתו וגם תירוצו, דלכאורה איך שייך השפעה בצד הקליפה וס"א אשר דרכם בהב הב והלעיטני, ורק משמיא מיהב יהבי. אבל באמת יכול להיות גם בהם השפעה בדרך אהבה חוזרת על האוהב, ולכן הוא רק עם חברתיה, והנאת המשפיע לטובת עצמו וכגומלין כו'.

עטעצבות ומרירות
ב"ה ב' תשא תמט"ר

פכבוד מחו' המופ' וו"ח ומפורסם כו' מ' חנוך הענדל נ"י

פא... בדבר נכדו ⁽⁸⁸⁾, הנה גם אני שמעתי כפי שכתב כבודו, ולבי עלי דוי על הגפן ועל פרי הגפן, אשר תחת תקוותו לעשות ענבים כו'... כפי אשר אני רואה במכתבו הוא עובד כעת עבודת הל"ב בסש"ב ⁽⁸⁹⁾, אשר משם תנחומותיו ישעשעו נפשו, כי הדרך המביאה לקיים מצוות ואהבת לרעך היא היא בעצמה תשמרהו מחיבה יתירה הנודעת להבא מכח כח גופו. ואם מצד הנפש הלא כולנו מתאימות כו' כמבואר שם.

פבוהנה אז יכול להתהפך העצבות למרירות, כמו על כללות נש"י. וזה הוא מחלק הקדושה, אשר יש בזה חיות מגבורות דקדושה, ויעשה כההלכה הפסוקה שם בסוף הפרק, כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה כו', און עש וועט זיין גילעבט, כמרומז בהלצת העולם "אז פון גלות השכינה איז קיינער אין דער דער ניט אריין", יען כי יש בזה חיות ותענוג גם מיסוד המים, משא"כ עצבות ומ"ש הוא בלא לחלוחית כלל, כי הוא מיסוד העפר קר וישב (כמבואר בזח"ב דכ"ד ע"א ובכ"ד) בלא מים ותענוג דקדושה.

פגולכן אמרו חכמי האמת כי עצבות הוא מקור לכל כו', כי כו' עפר לחמו, ומצד יבשותו יצמא למים, ולא יבדיל בין מים למים.

פדוזה שמבואר בפל"א בתחלתו והנה כו' לא יחוש, על עצמו נאמר (90), יען כי שם הוא נלקח מנמיכת רוח דווקא משא"כ כו', הוא רק מעשה ידי יצר למצוא עילה במה להפיל את לב האדם, לשלול ממנו חיי שמחה (אשר יספו ענוים) ממנת חלקינו וגורלינו, ולהשביע את האדם לחם דמעה, כי לחמו הוא, ועינו רעה גם בהמעט אשר אתנו, לקחת לו לאחוזה.

פהודמעות כאלו אשר ירווה האדם בהם את נפשו לעת מן העתים, צריכים בדיקה מאין המה? מדוע הוא לא רק תרומת הקודש. אם כי ישיח וירווח לו, ולרוח הדמיון למטעמים יחשב, אמנם המותר יוכל להעיד עדות נאמנה על העצב. לזאת הוזהרנו אל תלחם כו' ואל תתאו למטעמותיו.

פווהנה גם דאגה כזאת נוכל אנחנו לכלול בשארי מח"ז, אשר העצה יעוצה לפניו בפכ"ח לא להשית לב אליהן אלא להסיח דעת מהן כו'.

פזבענין הנ"ל
ב"ה כ' אייר יום ג', סמאלענסק

פחכבוד מחו' יקירי המופ' וו"ח י"א חו"נ כש"ת כו' מו"ה חנוך הענדל נ"י

פט... אך תואנה הוא מבקש ממה להתעצב. דוק ותשכח כי כל בעל עצב ולב רגש לא יחפוץ ולא יאבה לא יקשיב ולא ישמע לדברי הסותרים את טענותיו בהוראת פנים כהלכה, גם אם הם לטובתו, וחפץ דוקא בקיומם, ויאהב את המחזיקים בידו, ויותר להמוסיפים עוד טענות על טענותיו, כי זהו חיותו אז.

צעד אשר יטהר, אז יגיל וישמח בסתירתם, כי הוא בעצם עצמו חפץ יותר בסתירתם מבקיומם, רק בעת אשר העוצב פרש עליו ענן למסך, הנה אז כל העלילות והתואנות אשר ימצא יערבו לחיכו כי לחמו הם, וכל מי שרוצה להודות על האמת לא יכחיש את החוש.

צאוזהו הוראה גמורה אשר לא תואנותיו הביאו את העצבות, רק נהפוך הוא כי העצבון יבקש ויחפש עלילות, ובסתרי מסתריו יהנה בהמצאם, כי הוא מוקף בעצבונו המקיף אותו. וזהו דיוק לשונם ז"ל שרוי בצער, פי' והצער שורה עליו ומקיפו.

צבואינו דומה הדבר למי שיש לו צער פרטי, כי אז בנקל לסותרו בראיות צודקות אשר אין הדבר כן. וכמו שהודה כ' בעצמו על גליון מכתבו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

צגלא נאה ולא יאה לאיש כמוהו אשר הרבה טרח ויגע מעודו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בעבודה שבלב כו', וגם עתה זכה לחסות בצל החכמה לשאוף ולשאוב ממקור מ"ח, לא ימצא עוז בנפשו בתחבולות לעשות מלחמה נגד הצר הצורר.

צד... לכה"פ נצרך לנו להתחזק להטיב לנו ולחיותנו כהיום הזה, בהרחקת העצבות ומ"ש, ע"פ עצות חז"ל וביאורי רבותינו ז"ל, אשר הורו לנו להחיות בהם נפש כל חי, ומפיהם אנו חיים, אשר יוכל כל חד וחד לפום שיעורא דילי', לשמח מעט את נפשו בה' עושה, ולא נהי' ח"ו כאלו אשר בחייהם כו', ואפ"ל אשר גם בתורתם תורת חיים, אם הוא רק חייהם (וכידוע בכללי הדקדוק, כל כם כן הם הן מלרע, כי לא פרחא לעילא).

צהשאלות אצל רבותינו בעניני עסק
... מה ⁽⁹¹⁾ שייעץ כ' לאחי לתור לפניו מנוחה בעסק מעט היגיעה ושווינדל, הנה בד"כ בוודאי עצה טובה היא, ע"פ המבואר בכ"מ ובאריכות בהקדמת ד"ח, אבל עכ"ז אין אתנו יודע עד מה לדון מהכלל על הפרט, זולת מי שזכה להיות נהנין ממנו עצה כו', ומי יודע אשר לא טוב לפניו עסק שווינדל דווקא אם יזדמן לו, ומה גם אם אין בידו לבחור, וכמו שכל מזונותיו ש"א קצובים כו', כן באיזה אופן יהיו, הוא ג"כ קצוב מלמעלה.

צו[א"כ יש להבין מהו"ע אשר ידרשו אנ"ש עצות בעניני עסק מרבותינו הקדושים בכל דור.

צזאפ"ל כי היא הנותנת, יען כי עיני ה' אל צדיקים לראות מה ששייך לנפש השואל, ישוללו מהמברר טורח חנם לתור לו את המתברר אשר אינו שייך לו, כי לא תצלח בידו, או שלא ישיגו או אם יתעקש להשיגו מצד כי חפצו בזה לא יצליח לו, אם בגשמי' או ברוחני'. ולכן מעולם אין חפצם להזקק לקאמישיעש.

צחהגם כי יש בזה גם טעם פשוט, שלא יטרידום ההמון בעצות מרחוק, אשר כל איש מאמין ואינו מאמין ידבנו לבו לדעת עצתם, בלא עמל ויגיעה, ואולי יסכימו דבריו לחפצו מה טוב, ואם לא הלא הברירה בידם, וע"כ למה להם להיות שדי מלין בכדי.

צטאמנם מי שנוגע לו הדבר עד שיפקיר א"ע מעט מטלטולא דגברא ובחסרון כיס, הנה מלבד שע"פ רוב יחוש על יגיעו לעשות היפוך דבריהם, אף גם זאת כי הקצת ביטול שלו, נותן כח בהמשפיע להורות לו את הדרך הישרה לפניו, ועצת ה' אשר היא תקום מדברת מתוך גרונו.

קאבל עוד יוכל להיות, כי כל האדם נצרך להיות נגד עיניהם, עם כל כחות נפשו ולבושי', וכמו שמרומז בתניא פ"ב, ואפי' השפע שנותנים לו מן השמים הכל ע"י לבוש זה].

קאקירוב בנים לאביהם שבשמים
עצתי ⁽⁹²⁾ נכונה לבל יאמר בלבבו נואש, ויכתוב לו מכתבי שלום, לטושים בצונן ולא תפוחים בזיקי להבת שלהבת, ודברי חכמים בנחת נשמעים, וכולי האי ואולי יערה כו', וחלילה להראות לו פנים של זעם ולהסבירו ח"ו אשר כמוהו עתה איננו יהודי כלל, כי עתה ומה גם באופן כזה מוכרח היצ"ט להשתמש בפתויי היצה"ר ולהטעימו כי עודנו ביהדותו.

קב[ובדרך הלצה, מדוע הראשונים ע"פ רוב הי' יצ"ט שופטן, והוא הי' מושל בעיר הקטנה הן בסו"מ והן בוע"ט, ועתה בעקבא דמשיחא נהפך הוא, ובעוה"ר מעשה שטן הוא יצה"ר מצליח יותר להפנות אליו כל רשעי ארץ. כי הראשונים באשר שהי' ראשונים הנה החכם עיניו בראשו, להיות רואה את הנולד ולהביט אחרית דבר מראשיתו, ויצ"ט נק' ג"כ ילד מסכן וחכם, והי' בהזכירו את האדם רק ענין גמול ועונש העתיד לבא על מעשה האדם, הוא יהיב חכמתא לחכימין הוא ישופך ראש, ופעלו דבריו לעשות את הטוב, ולברוח מן הרע.

קגלא כן עתה בבחי' עקבים, חכמת המסכן בזוי', והנחש ישופנו עקב, ואהני לי' שטותא לשטיא הוא מלך הזקן וכסיל, בקי ויודע במה להמשיך לבות המפותים אל רצונו, דרכו לקרר, לא יאסור איסר על הנחת תפילין וכדומה מן המצות, רק יביע אומר כי אין בזה הכרח גדול, ודי בזה לבטל את המצוה, וכן לעשות אחת מהדברים אשר לא תעשינה, לא יצווה על האדם בחיוב עשות את הדבר ההוא, רק מקלו יגיד לו כי אין הפסד וסכנה בעשיית הדבר, ויספיק בזה להפיק זממו, בדבר שקרובה הנאתו.

קדואולי בעתים הללו, אם הי' היצ"ט רק כיועץ ונדרש ללא שאלוהו, כאומר, אין אחריות בעשיית המצוה הזאת, ומה תפסיד, ואין הכרח לעשות את ההפכי, כי ריוח מועט הוא ע"פ שכל אנושי, ולא כמצוה ומפקיד, הי' מוצא גם הוא סרים למשמעתו. כי רוח היום בתבל הלזו הוא כצפור דרור שאינה מקבל מרות, ואינם חפצים באזהרות, לא ישיתו לב אל העתיד, רק איש הישר בעיניו יעשה, הערב יערב לחיכם, הטוב והמועיל ירחיקו].

קהוהנה מאמר זה אשר יצרתי לשחק בו, הוא רק מילתא דבדיחותא, והדורשים בשבת הגדול יוכלו ליתן לו מקום בראש, בביאורם לבדיקת חמץ.

קואמנם באופני ההדרכה וההשקפה להשיב לב בנים על אבות, הנה הזמן יורה דרכו לתפוס דרך זה, ואם כי רק ברוח חיצוני יעשו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, אולי אחר ההרגל יגרר גם מעט מהפנימי', כי גדול כח המעשה כו'.

קזואהבת לרעך כמוך וקנה לך חבר
ב"ה ה' צו שנת חיי"ם ועוש"ר

קחכ' מחו' יקירי המופ' וו"ח חו"נ י"א כו' מ' חנוך הענדל נ"י

קט... אשר יתאונן כ' מחו' על אשר רחוקים אנחנו מענין ואהבת לרעך כמוך. למה לנו לבקש גדולות ונפלאות מערכינו, אצלינו ובידינו כמו שאנחנו עתה רק לקיים הדבר במעשה.

קיוכמו שדקדקו חז"ל בלשונם בביאור מצוה זו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, אשר זה יכול להיות דבר השוה לכל נפש, וגם אנחנו יכולים לקיים זה במעשה בבחי' קבלת עול מלכות שמים.

קיאאבל להיות אהבת ריע תקועה ונטועה בלב איש כאהבת עצמו, זהו מדריגה גבוה מאוד נעלה מערכינו, כי זה לא יוכל להיות כ"ז היות האדם יש ודבר ואוהב את גופו הנלקח מאב ואם גשמי' השותפי' שחלקו כו', ואיך יוכל להתאחד עם ריעהו הנלקח משותפים נפרדים אחרים. רק מי שגופו נבזה ונמאס בעיניו ומתועב אצלו, ורק חדוות ה' היא מעוזו לשמוח שמחת הנפש לבדה, כי אז הלא מצד הנפש כולם מתאימות ואב אחד כו' כמבואר בתניא פל"ב.

קיבולכל אריכות ההתבוננות בפרקים הקודמים להגיע לבחי' ומדריגה זו נצרך לזה התקשרות הדעת בקשר אמיץ וחזק מאד ובהתמדה כו', והרגל בזה ימים ושנים, ואיך יוכל להטעות את עצמו בזה.

קיגממילא איז באי אונז ואהבת לרעך כמוך פי' אזוי ווי דו ביסט, כי אהבת ריע תלוי במהות האוהב, וכן מי הוא ריעו ומה הוא אוהב, אם הגוף ונה"ב, אם הנה"א, כי באמת אינו נופל לשון ריעות בלה"ק על הגוף ונה"ב כלל (ומה נעמו בזה דברי החכם הראב"ע ע"פ וכי יגוף שור איש את שור רעהו, נגד בן זוטא המפרש רעהו של השור, וז"ל אין לשור ריע כ"א בן זוטא לבדו).

קידולזה אין שייך מצות ואהבת לרעך כמוך ממש, רק מצד הנפשות האלקיות, ולכן הוא כלל כל התורה כולה, עוז ותושי' כו' וד"ל.

קיהומ"ש אז דער גאנצער פונדאמענט פון א יהודי איז אויף מדות כו', וממילא זיינען די מחשבות מי יודע וואסערע. הנה בזה פורתא לא דק. ואחרי בקשת הסליחה מכבודו, מי שלבו נוקפו אומר כן, ומקרא מלא הוא לפי שכלו יהולל איש, וכל עיקר יסוד שבעת ימי הבנין הוא החב"ד והיגיעה במוחין המולידים את המדות דנה"א למשול ולשלוט על מדות נה"ב לאכפי' כו', מה שיצר לב האדם כו', ומעט אור דוחה כו', ולהתלבש בג' לבושי הנפש מדו כמדתו.

קיוומ"ש קנה לך חבר, אז דער צו דארפין האבין מעות. חפשתי ומצאתי בזה כוונות שונות שכוון כ' מחו' בזה, וכולם נכוחים למבין. ואם אמת נכון הדבר גם כפשוטו, אמנם אמרם קנה סובל גם על הקנין אשר יקנה האדם בנפשו קנין תמידי, ע"ד קנה חכ' קנה בינה. וזהו שיאכל עמו וישתה עמו וישן עמו כו'. ועיקר הקנין נופל על הבאת הדבר לרשותו אשר זהו"ע משיכה, משכני כו'.

קיזואם כי גם כסף הוא מהדברים אשר נקנה ע"י, וכמאמרם ז"ל דבר תורה מעות קונות, הנה ידוע מהו כסף בלשון חסידים ⁽⁹³⁾, וזוזים ע"פ המדרש ⁽⁹⁴⁾, למה נק' שמם זוזים שזזים כו'.

קיחקירוב ידיד שנתרחק בארה"ב
לעונג ושעשועי נפש היו לי דבריך, אשר ההנהגה בארצך בכלל, ואצלך בפרט, לא נגרע מכמו בעת היותך בפלעשצעניץ. אם כנים דבריך אשריך וטוב לך. התחזק ידידי בכל אשר בכחך להוסיף אומץ, כי זה כל האדם, וכל הבל המדומה מהבלי עולם כמוץ יסוער מגורן וכצל עובר.

קיטוכלל גדול הוא לכל אשר חננו ה' בדעה, כי כל דבר בלתי נצחי, ויבא עת מציאותו להתבטל, גם אם יאריך זמנו, איננו מציאותי גם בהמצאו, ובאריכות זמנו לא יקנה לו שם "מציאות", יען כי הזמן ג"כ נברא ומחודש ככל הנבראים, יש לו תחלה ויש לו תכלה, ואיך יוכל להקנות לזולתו מה שאין לעצמו.

קכואם כי אנחנו הנתונים תחת הזמן אין יד שכלינו משגת זאת, והלא אנו רואים מציאת הזמן, אמנם נוכל להוכיח קצת מהעבר, אשר קודם בואו, ובעת היותו, הי' בגדר עתיד והוה, וברגע זו עצמה אשר עבר התעיף עיניך בו ואיננו, וישר גם בעינינו יום אתמול כי יעבור עם הזמן אשר חלף ועבר זה כמה שנים. לזאת אין דבר ראוי להקרא בשם דבר מה ומציאות, זולת הנצחי, ולכל תכלה ראיתי קץ רחבה כו'. וע"ז רמזו לנו חז"ל באמרם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

קכא[אף גם חיי שעה כפי אשר הורו אותנו רבותינו הקדושים, אין הכוונה על הבלי עולם, אשר זה אינו נקרא חיים כלל (וגמ' ערוכה היא דחיי שעה וחיי עולם קאי על תפלה ותורה), ואם יש בזה ח"ו שמץ איסור, קראו הכתוב בשם היפך החיים, כמו ראה נתתי לפניך היום את החיים כו'].

קכבוכבר הארכתי במכתבי לידידינו... בדברים נכונים, אשר בזה יש יתרון מעלה לדרי אמעריקא נגדינו, כי שם תנועה קטנה ותנועה קלה לש"ש, רב כחה להכריע את כל עבודתינו פה, כל ימי צבאינו עלי חלד, אשר שם מחשבתו של אדם ניכרת מתוך מעשיו.

קכגבענין הנ"ל
ב"ה אשר לא עזבך בארץ מגוריך ומפרנס אותך ואת זרעך מידו הרחבה, ופדך ממצוקת פלעשצעניץ. ואם עוד לזה כנים דבריך בדבר הנהגתך והנהגת ביתך בדרך היהודים וכמנהג בע"ב חשובים דרי רוסיא, ואינך עושה שבתך חול, אשריך ידידי וטוב לך.

קכדובפרט כאשר אתה כותב בעצמך, כי ימי הזקנה מתקרבים וכצל ימינו עלי ארץ, וסוף דבר הלא זה כל האדם, כמו שסיים שלמה המלך ע"ה את ספרו קהלת.

קכהואם עוד לא צברת כסף חמרים חמרים, אין מה לדאוג מזה, ולמה לך לחפש בטוח יותר ממנו ית' הנותן לך בכל עת הנדרש לך מעט מעט, ואיננו חפץ להטרידך בריבוי נכסים המרבים דאגה. כאשר אני זוכר על עצמי בימי נעורי הטרדות והמחשבות הרבות אשר הי' לי מאלפי זהב וכסף, ועתה לעת זקנותי ב"ה אשר הציל אותי מידם (בלשון נקי' כאשר יאמר האמר "איך בין ניט באי געלט") או אותם מידי (בלשון פשוט געלט איז ניט באי מיר), וחנני אלקי' ברבוי ישיבה ⁽⁹⁵⁾ המרבה חכמה.

קכושפרה לי ידידי הדבר אשר הודעתני מבנין ביהכ"ס החדשה ומפוארה, והעיקר מהמקוה אשר נתייסדה לתפארת, עד כי גם הרכה והענוגה אשר לא נסתה כו' לדעת זה סדר טהרות, לא תגעל נפשה במי טהרתה.

קכזזכות גדול הוא לפניכם מייסדי התיקון הגדול והנורא הזה, למען שמכם יכבד ה', והלך לפניכם צדקיכם לטהר אתכם כו'. בטח יהי' שכרכם כפול ומכופל בזה ובבא.

קכחנהניתי מאוד ידידי אשר גם אתה נמנית לדבר מצוה זו כי רבה היא, אין ספק אצלי, אשר כל העוסקים בזה יאכלו פירותיה בעוה"ז והקרן קיימת כו', כי זהו אמיתית הבאת שלום בין איש לאשתו, והוא שלום אמיתי שמו של הקב"ה, ומבלעדי זה אין שלום אמר ה' כו'.

קכטהודיעני נא ידידי אם מצוים ספרים ספרי קודש באמעריקא, ואם יהיו נגד עיניך. גם בדבר המלמדים.

קלשבירת התאוות עפ"י דרך החסידות
ידוע אשר כל ענין הישות שרש ומקור כל התאוות מעוטף במעטה הכס"ף, והוא מענין נכסוף נכספתי, וכל תאוות הלב משוקדים ומנוקדים עם נקודות הכסף, ובזה עיקר הישות, ובפרט בעתים הללו, אשר כל כחות נפשו לא ימנע האדם עד אשר ישיגם, נמצא כי זה הוא עיקר הישות.

קלא[גם עלמין דכסופין אשר הנפש יתעדן ויתענג בהם בעוה"ב נאמר על זה להנחיל אוהבי יש, ולמדו מפסוק זה עתיד כו' להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, ולכן כסף מלא, פי' עם המלוי כזה כ"ף סמ"ך פ"י עולה יש, ש"י, כי פ' הוא על משקל ה', אשר מלוי הה' הוא לפעמים בא' ולפעמים בי' ולפעמים בה', בסוד אי' מקום כבודו, כח"ב, וכן הו"ע הפ', כי שניהם במל', המקבל כל נהורין עילאין, וזהו"ע בכסף מלא אשר נתן אברהם לעפרון מחיר מערת המכפלה].

קלבלזאת אפשר לומר, אל יאמר אדם בנפשו אם הוא מפזר כסף, כי הוא מבטל ישותו בזה מכל וכל, כי יכול להיות שהוא יש מפזר ונוסף עוד, ומוסיף הוא על שונאינו הם כחות הנה"ב להוסיף כח כו'.

קלגוהוא ע"ד המאמר המורגל בלשון חסידים, אז מי צו ברעכט א תאוה ווערט צוויי, כדרך כל דבר שלם שמתחלק לשתי פרוסות. ובהשקפה ראשונה הלא יפלא, איך יבואו ללגלגל ח"ו על שבירת תאוות הגוף ונה"ב, אשר לכאורה הוא עיקר עבודת הבינונים באתכפי' כו'.

קלדאמנם החסידים בכלל, חכמים מחוכמים המה, ולא נעלם מהם כל עומק רע מהנחש הערום המסית את האדם, ואם לא יוכל לתפשו ברע גלוי יעלים את הרע מעיני האדם וילבישהו מחלצות, עד כי ידמה האדם שזה מחלק הטוב.

קלהוהנה אם נופל בלב אדם מחשבת איזה תאוה רעה ח"ו, וירא כי לא יכול לו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל, באין ברירה יתפוס בטענות יצה"ט, כאלו מסכים גם הוא לבלי עשות המזימה. אם כי באמת איך שהוא טוב הדבר אשר לא עבר על מצות ה' אשר לא תעשינה בפו"מ.

קלואבל כאשר נתחזקה למצוא שרש דבר מאין באה לו להתאפק ולמשול ברוחו, אז נראה בעליל כי לחסידים ואנשי מעשה הרשות נתונה לבזות שבירת התאוה באופן זה, אשר אם לבב אנוש המקושר בכבלי עבותות אהבה לכל הבלי תאוות עוה"ז בכלל ומלא על כל גדותיו לאיזה תאווה בפרט, און קומט א פרישער א גיזונטער לקיים מצות ברעכין די תאוה, באופן אשר בעת שבירתה כל רצונו מלובש בזה ולא יוכל להסיח דעתו מזה כלל, הנה בערכינו ההולכים בשרירות לבנו על כל פסיעה, חוצפה גדולה היא ללגלג מאותו האיש, אשר מצא עוז בנפשו ולא פרץ גדר התורה והמצוה בפו"מ.

קלזאמנם בעלי הנפש עובדי ה' ע"פ הדרכים אשר הורו אותנו רבותינו הקדושים נ"ע זי"ע, בדבריהם ובספריהם, המה בוז יבוזו לו לאמר כי גם שבירת תאוותו תחבולת היצר היא, ומתהווה מזה שני תאוות, האחת התאווה בעצם וראשונה אשר לא ניזוז מלבבו מאומה ודעתו עלי' גם בעת התשבורת, והשנית כי גם תאוות השבירה לתאוה יבקש נפרד, והוא עומד בישותו ושלימותו, און ער וויל נאך, דער שיינער מענש, עוה"ב אויך, כי להם יאתה.

קלחכי ענין העבודה אשר נתגלה מאז החל להופיע אור החסידות ע"י הבעש"ט ותלמידיו הוא לעקור ולשרש את פורה ראש ומקור תאוות הגוף ונה"ב ע"י התבוננות. עד"מ כאשר יתבונן כי עמך מקור חיים, מקור התענוגים הוא עמך טפל ובטל, וכמה רבבות ירידות וצמצומים עד אשר נשתלשלו תענוגי הבלי עוה"ז, הלא אין ואפס הם ממש. וכאשר יאריך להתבונן בזה ובכיוצא בזה, אזי יאיר בו אור הנה"א לשלוט ולמשול על תאוות נפשו הבהמית, בעת אשר יתבונן, כמו בשעת התפלה, וגם אחרי כן נשאר רושם חזק על כל היום בבחי' נצחון והודאה, המסתעפים מעצם מדות האהבה והיראה אשר נולדו ונתגלו מאריכות ההתבוננות.

קלטולכן בדיקת חמץ צריך להיות בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת, ולאור הנר דוקא, כי מעט אור דוחה הרבה חושך, ואח"כ יכול לבערה מן העולם לגמרי, אבל כ"ז שנראה ונמצא לפניו ה"ז עובר עליו גם אם ימנע לאכלו ולהנות ממנו.

קמולא יקשה לך מענין אתכפי' המבואר בתניא שהוא כשעדיין הרע אצלו בתקפו כתולדתו, הרי זו כל עבודת הבינונים למשול ולשלוט על הטבע כו', כמבואר שם באריכות (תחלת פט"ז), אבל שם מבואר ע"י אור ה' המאיר לנה"א שבמוח ולשלוט על הלב כשמתבונן כו' עי"ש.

קמאוזהו לאור הנר, נר ה' נשמת אדם, ומשכן הנשמה במוח.

קמבואז כשיבטל עי"ז תאוותו להיות סור מרע כו', נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו לגבי מדרגת הבינונים. ואם כי הוא חוזר וניעור, הנה זאת עבודתו, גם אם יהי' כן כל ימיו במלחמה זו.

קמגוהוא ע"ד מאחז"ל בפסחים לענין המוצא חמץ בתוך המועד, שמחויב לבערו ג"כ, ולא חיישינן שמא יבא לאכלו או ליהנות ממנה בעת שריפתו, דכל עצמו אינו עוסק אלא לבערו מן העולם כו'.

קמדובענין ביעור חמץ יש פלוגתא דתנאי, רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח כו', ואיפסק הלכתא כוותייהו בשו"ע סי' תמ"ה. אפ"ל דשריפה שהו"ע ביטול והעברה מן העולם לגמרי הוא בחי' אתהפכא, ומפרר וזורה לרוח כו' הוא בחי' אתכפיא, שע"י התבוננות כנ"ל, שהו"ע מפרר אף אם לא נתבער לגמרי מן העולם, וזורה לרוח אפ"ל שהוא רוח דעת ויראת ה', גם רוח חכמה ובינה הנזכר בפט"ז הנ"ל לענין עבודת הבינונים למשול על הטבע בבחי' אתכפי'.

קמהמעלת השידוכים מבית כשר
מאהבתי אותך בכל לב אדרוש שלומך, ואברכך בשמחת לב בימים האלו ⁽⁹⁶⁾ אשר ניתנו לנו לשמחה ולששון.

קמובין הששה פירושים הנמצאים על תיבת "והשיאנו", הנה לפניך דרך ישרה לפרשו גם להענין אשר דרוש אליך, וכפי שסידר רבינו הקדוש סדר נשים אחר סדר מועד "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?".

קמזועל זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה, כדדרש ר' חנינא בברכות ד"ח, ועל "זאת" אפשר לומר מלשון "זאת הפעם".

קמחנכון הייתי לדבר אתך בזה, בעת אשר היית אצלי ⁽⁹⁷⁾ קודם נסיעתך, אמנם ראיתי כי טרוד היית בענין הנסיעה, וגם השומרים הסובבים החלו להכריחני להכנס לפנים מן הכלאים, לזאת הנני עתה להיות נדרש ללא שאלוני.

קמטכאשר אני משער את מטרתך אשר אלי' פניך מועדות, ובמה אתה בוחר. ראשית כל אבקשך, איעצך לא למאן בהנכבדות אשר ידובר בך, אשר לפי ההצעה ענין ישר ונכבד הוא לפניך.

קנאל תחשבני מבני הדור אשר אבד עליהם כלח, אשר לא ידעו ולא יבינו את רוח היום השורר בלבות החדשים, כמוני כמוך יודע אני ומכיר את תנואות בני הנעורים.

קנאאמנם אחת היא אדבר. מי האיש האוהב ימים לראות טוב, לא יחפוץ באשה אשר היא עטרת בעלה, ותסובב גבר, כאשר אמרתי לך בענין איתתך גוצא ⁽⁹⁸⁾ כו', ודברי חכמים ז"ל חיים וקיימים גם עתה, חות דרגא, ורק אלה יתנו יקר לבעליהן, אשר טפלים במעלותיהם לעומתם, והן לא תבגודנה באלוף נעוריהן.

קנבמה טוב ומה נעים אלה אשר גודלו בבית הוריהן על דרכי הצניעות, דת משה ויהודית, והאיש אשר מהר ימהרנה לכרות אתה ברית עולם, הוא אהובה הראשון לא אפפוה חבלי אהבים, ואינה יודעת מה זאת? אז תהי' שורר בביתך, ואתה תמשל בה. ולפי ירידת המדרגות בדור הולך ודור בא, כולי האי ואולי, למצער, ידעו יוצאי חלציהן אשר מאבן ישראל מחצבתם.

קנגלא כן, האם, אשר גם היא בעצמה סר צלה מעלי', וכבנות נכר צלם דמות תבניתה, היפלא אם תסיר את בנך מאחריך, אשר לא יזכר שם ישראל עוד, אשר גם נפשך תגעל בזה.

קנדאם כי אתה עול ימים, שתוי לרוי' מים הזדונים ושאוף רוח הזמן הבוגד, אשר לעומת ימים הבאים תהי' אתה יהודי ארתודוכסי ופאנאטיזמי, ואתה חרות את דברי לזכרון על לוח לבך, כי אם ח"ו עוד לא הגיעה העת להאיר נר ישראל, כי אז תמצא דברי נכונים.

קנהנחפשה דרכינו ונחקורה
הנה ⁽⁹⁹⁾ אנחנו כולנו גלינו מארצינו ארץ העברים, נתרחקנו מעל אדמתינו אדמת ישראל, נדחינו מדחי אל דחי עד ירכתי ארץ ואחרית ים, נחפשה דרכינו ונחקורה, מה אנחנו עושים פה, יום לא ננוח ולילה לא נשקוט, כאני' סוערה בסערה בלב ימים, בלתי למלאות צרכי גוויתינו ואדמתינו המוכרחים ויותר מהנה היתרים, וגם עד זקנה ושיבה לא נעזוב להחיות ולכלכל את הבשר והעצמות אשר מעפר יסודם די מחסורם די והותר בכל מאוויי לבנו, עד אשר נשוב אל המנוחה אשר שם ינוחו יגיעי כח מנוחת עולם.

קנוונפשינו יבשה אין כל, רעבה ללחם, צמאה למים, וערומה מבלי לבוש גם מחוט ועד שרוך נעל, חסרה כל עונג ושעשועים, כי על כל אלה השפחה יורשת את גבירתה, וחומסת ממנה את כל טובה ומעדני'.

קנזומה נעשה ליום פקודה, אנא נוליך את חרפתינו ובשתינו, למה נגרע מאבותינו אשר האמינו כי על כל אלה יביאונו למשפט.

קנחאמנם אנחנו לא נדע מה לעשות להציל את נפשינו מרדת שחת, כי המקום הזה אשר בעוה"ר הושלכנו בו, בור ריק הוא, אין בו מים, מים אין בו כו', לא מקום תורה, ולא מקום זרע לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות, וסרח העודף מונע מאתנו ריח ניחוח להשיב נפש.

קנטאך כאשר התבוננתי על מקומי מצאתי מזור ותרופה לשבר בת עמי, כל עוד רוח חיים באפינו, וכל עוד זיק היהדות לא כבתה מתוך תוך לבינו, ולא עממה מקרב נפשינו, זאת נעשה ונחי', נשא לבבינו אל כפים, לתת חלק מיגיענו אל שוכן שמים, להחזיק ידי לומדי תורה ועובדי ה' באמת ובלב שלם, נשתתף עמהם במלאכתינו על האדמה, ובמלאכתם מלאכת שמים, ולאורם ניסע ונלך גם בהיותינו בגיא צלמות.

קסאמנם על זאת באה שאלה אחת שאלת חכם, אי' איפוא המה, עובדי ה' באמת ובתמים? הנה נודע בשער בת רבים לתהלה ולתפארת, הישיבות אשר יסד מאור עינינו הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א בליבאוויץ.