Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אא. אודות חודש אב – שביום הש"ק זה מברכים חודש אב – איתא במאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע656 שלכאורה אינו מובן מה שהחורבן הי' בחודש אב שענינו רחמים:
באב – מורה על רחמים, כמ"ש657 "כרחם אב". וגם סדר האותיות דתיבת אב, א' ב', מלמעלה למטה, מורה על רחמים, כדאיתא בזהר658 שסדר האותיות מלמטה למעלה הוא דינים וגבורות, ומלמעלה למטה הוא רחמים, שלכן, בחודש תשרי, שסדרו מלמטלמ"ע, ת' ש' ר', העולם נידון659, וחודש אב, שסדרו מלמעלמ"ט, א' ב', הוא רחמים.
גואיך יתכן שהחודש שאירעו בו כו"כ ענינים של פורעניות – חורבן בית ראשון ושני, וכן חטא המרגלים שהי' המקור על החורבן, וכל החמשה דברים שנימנו במסכת תענית660 – נקרא בשם אב שמורה על רחמים דוקא?
דומבאר בהמאמר שזהו ע"ד "שמע בני מוסר אביך"661, "ואוהבו שוחרו מוסר"662, שבחיצוניות הו"ע של דין וגבורה, אבל בפנימיות הו"ע של רחמים.
הב. ויש לומר הענין בזה:
והאמת היא שכל הענינים הם רחמים, שהרי מאתו ית' לא תצא הרעות663, ובפרט ההנהגה עם עמו ישראל שהם בניו וצאן מרעיתו, ה"ה בודאי בחסד וברחמים, אלא, שיש רחמים נגלים, ויש רחמים גדולים יותר, למעלה מסדר השתלשלות, שבגלל גודל מעלתם אינם יכולים להתגלות, כי אם בלבוש של דין דוקא.
זוההסברה בזה:
חהצורך ברחמים גדולים דוקא הוא כשיש מעמד ומצב של דין, ואז אי אפשר שיתגלו הרחמים כמו שהם, כיון שישנה ההתנגדות של מדת הדין, ולכן צריכים הרחמים להתעלם בלבוש של דין דוקא.
טוכשהרחמים מתעלמים בלבוש של דין – שעי"ז מפצים את מדת הדין שלא תהי' לה התנגדות – אזי ישנה מעלה נוספת, שיכולים להמשיך רחמים גדולים ביותר, עד אין-סוף664.
יולכן נקרא חודש זה בשם אב שמורה על הרחמים – כי, עניני הפורענות הם לבוש של דין שבו מתעלמים רחמים גדולים ביותר.
יאג. ובזה ניתוסף בשבת מברכים החודש – שמברכים חודש מנחם אב:
יבשמו של החודש בנוגע לשטרות ע"פ תורה, כמו בכתיבת גט, הוא "אב" (בלי תיבת מנחם), אבל בברכת החודש מנהג ישראל (תורה הוא) שקורין שמו של החודש "מנחם אב"665.
יגובטעם הדבר יש לומר:
ידהכוונה דברכת החודש היא להמשיך בכל החודש (כולל גם הימים שלפני ר"ח שהם ימי ההכנה לחודש) הענין ד"לישועה ולנחמה", אשר, כללות ענין ה"נחמה" הוא לאחרי היגון דוקא, היינו, התגלות הפנימיות של היגון שלפנ"ז (כמדובר לעיל666).
טווענין זה מדגישים גם בשמו של החודש – "מנחם אב" – שהכוונה היא (לא להמשכת רחמים גדולים כפי שמתעלמים בלבוש של דין, אלא) להמשכת רחמים גדולים בגילוי, גם למטה מעשרה טפחים.
טזוע"ד המסופר667 שכאשר אדמו"ר מהר"ש שאל אצל אביו אדמו"ר הצ"צ ע"ד ה"קץ" שרמזו על שנת תר"ח, ואביו ענהו, "וואָס ווילסטו", ביאת המשיח הו"ע גילוי פנימיות הנשמה668, והרי נדפס הלקוטי-תורה שהוא גילוי פנימיות התורה שעי"ז נעשה גילוי פנימיות הנשמה – אמר לו אדמו"ר מהר"ש: "מיר ווילן אָבער האָבן ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים"!
יז*
יחד. ע"פ האמור לעיל ע"ד המשכת רחמים גדולים בחודש אב דוקא – יש לבאר דיוק לשון אדמו"ר הזקן בהשיעור תניא דיום זה669:
יטוזה לשונו: "ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים וכמ"ש670 נושא עון ופשע ונקה".
כוצריך להבין דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן – שמעתיק מהפסוק התיבות "נושא עון ופשע ונקה", ומשמיט תיבת "וחטאה" שבינתיים?
כאוהביאור בזה:
כבהתגלות י"ג מדות הרחמים, רחמים גדולים שלמעלה מסדר השתלשלות, היא, כדי לכפר על הזדונות שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, משא"כ בנוגע לשגגות, שהכפרה עליהם נעשית ע"י קרבנות, ואין צורך בהתגלות י"ג מדה"ר.
כגוכמבואר באגה"ק671 בנוגע לגודל העילוי דפטירת צדיקים, כמארז"ל672 למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת – שבפטירת הצדיק ישנו "גילוי הארת תיקון ונוצר חסד", מי"ג מדה"ר, וגילוי זה "פועל ישועות בקרב הארץ [לא בשמי השמים אלא "בקרב הארץ", "אין די סאַמע מיטן פון ארץ", ארציות וחומריות], לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה", כמו פרה אדומה ש"מטהרת טומאת מת אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה", משא"כ "הקרבנות שעל גבי המזבח (ש)הן בחי' העלאת מ"ן מנה"ב שבנוגה . . אינן מכפרים אלא על השגגות שהן מהתגברות נה"ב שמנוגה".
כדולכן, כשאדמו"ר הזקן מבאר ש"י"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים", מעתיק מהפסוק התיבות "נושא עון ופשע ונקה", ומשמיט תיבת "וחטאה" – כיון שבשביל הכפרה על השגגות (חטאה) אין צורך בהתגלות י"ג מדה"ר.
כהוהטעם שבפסוק נאמר גם תיבת "וחטאה" – יש לומר, שזהו מצד סוף הפסוק "ונקה לא ינקה", כדרשת חז"ל673 "מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים", ללמדנו, שגם על "חטאה" (בשוגג) "אינו מנקה
כולשאינן שבים", כיון שגם "השוגגין צריכין כפרה" (כמ"ש רש"י674), כי גם השגגות הן "מהתגברות נה"ב" (ואילו לא הי' פותח להם פתח בתחלה לא הי' בא להתגברות זו); משא"כ בתניא שמדובר אודות פעולת התשובה ("מנקה לשבים") בהתגלות י"ג מדה"ר לנקות כל הפגמים, אין מקום וצורך להוסיף תיבת "וחטאה" שנאמרה ביחס למעמד ומצב ד"לא ינקה" שבסיום הפסוק675.
כז*
כחה. ענין התשובה (שעל ידה נעשית התגלות י"ג מדה"ר, רחמים גדולים) מוזכר גם בפרשת השבוע:
כטבפרשת השבוע מדובר אודות מנין בנ"י – קרוב לסיום הארבעים שנה קודם הכניסה לארץ – ע"י משה ואלעזר הכהן. ובהמנין דשבט ראובן, נזכרו גם דתן ואבירם676, וממשיך בכתוב "הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה גו' בהצותם על ה' ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת קורח גו'"677, ולאח"ז מוסיף "ובני קורח לא מתו"678, כיון ש"בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם"679.
לובזה מודגש גודל מעלת התשובה – שאפילו לאחרי ש"ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם", הועילה התשובה ש"נתבצר להם מקום גבוה כו'", וכמ"ש680 "מוריד שאול (ואעפ"כ) ויעל".
לאו. ויש להוסיף ולבאר דבר תמוה בסיפור מנין בנ"י בפרשת השבוע:
לבכיון שמטרת המנין היא לידע את מספר בנ"י הנמצאים עתה, למה נזכרו גם משפחות שכבר לא היו בעולם: בשבט ראובן – דתן ואבירם, אף שמפורש בהמשך הכתוב ש"ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם", ובשבט יהודה – ער ואונן681, אף שמפורש בהמשך הכתוב ש"וימת ער ואונן בארץ כנען"?!
לגואין לומר שהכתוב הוצרך להזכירם ולהבהיר שלא נשאר מהם זכר כדי שלא תתעורר שאלה למה לא נזכרו משפחות אלה, כי, אי משום הא הי' הכתוב צריך להזכיר גם ה"חמש משפחות (ש)חסרו מבניו של בנימין"682, ומזה מוכח שאין צורך להבהיר אודות המשפחות החסרות. וא"כ, למה הזכיר הכתוב דתן ואבירם וער ואונן דוקא?
לדז. ויובן בהקדם ביאור השייכות דמנין בנ"י קודם הכניסה לארץ לפרשת פינחס – "פינחס" מלא [שהרי לב' הדעות אם בכל מקום נכתב חסר ורק פעם אחת מלא, או שבכל מקום נכתב מלא ורק פעם אחת נכתב חסר683, הרי, בפרשת פינחס ה"ה מלא], בתוספת יו"ד:
להאיתא בזהר684 "י' איתוסף בפינחס על דקני בהאי", כמו ביוסף, שניתוסף בו ה', "עדות ביהוסף"685, "דנטיר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתא ואחיד בההוא עדות", היינו, שבגלל מעלתם בהענין דשמירת הברית, שבזה תלוי' ההתקשרות דהקב"ה וכנס"י, ניתוספו אצלם אותיות יו"ד (בפינחס) ה"א (ביהוסף).
לווזוהי השייכות דפינחס (ביו"ד) למנין בנ"י – שגם במנין בנ"י מודגש הענין דשמירת הברית, כמבואר בפירוש רש"י בפרשתנו686 ש"הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם (שלא שלטו המצריים באמותיהם) . . שבטי י-ה".
לזוהטעם שהעדות על שמירת הברית היא בב' אותיות י-ה דוקא, יש לומר בפשטות, ע"פ מארז"ל687 "איש ואשה זכו שכינה ביניהן", "שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה", ולכן, ב' האותיות י-ה מהוות עדות שכולם טהורים וכולם קדושים.
לחח. עפ"ז יש לבאר הטעם שבמנין בנ"י בפרשת פינחס, קודם הכניסה לארץ, נזכר "וימת ער ואונן בארץ כנען":
לטידוע688 שהחטא דער ואונן (העדר שמירת הברית) מעכב את הגאולה, הכניסה לארץ בתכלית השלימות.
ממבואר בדרושי חסידות על פרשת ויחי (מדרושי אדמו"ר הזקן בתו"א689 ועד לדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר690) שנוסף על עניני העבודה דראובן שמעון ולוי, צ"ל גם העבודה דיהודה, "הפעם אודה את ה'", שלימות העבודה, שלכן "ותעמוד מלדת"691. ואעפ"כ, גם בזרעו של יהודה יכול להיות עיכוב כו' ע"י החטא דער ואונן, כיון שבענין זה תלוי' ההתקשרות דהקב"ה וכנס"י.
מאולכן, כשמדובר אודות מנין בנ"י קודם הכניסה לארץ – חוזר ומדגיש הכתוב שלילת הענין שיכול לעכב ח"ו הכניסה לארץ.
מבט. ועדיין יש מקום לשאלה: כיון שישנו משה רבינו, שבכחו לתקן ומתקן כל הענינים – איך יתכן שישאר עיכוב זה, "ווי האָט ער דערלאָזן אָט דעם ענין"?!
מגוהמענה לזה – כמוזכר לפנ"ז – "הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה":
מדדתן ואבירם היו אמנם "קריאי העדה", ונלוו עליהם ה"חמשים ומאתיים נשיאי עדה" שהיו ראשי סנהדראות692, וכן קורח ש"פיקח הי'" (ואף ש"עינו הטעתו", מ"מ, הי' לו במה לתלות)693, אבל אעפ"כ, כיון ש"הצו על משה", ה"ז "בהצותם על ה'", כמ"ש694 "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", היינו, שהאמונה בה' ובמשה עבדו קשורות זב"ז, ובמילא, העדר האמונה במשה קשורה עם העדר האמונה בה'695, וכתוצאה מזה נתעכבה אצלם הכניסה לארץ.
מהואעפ"כ, גם במעמד ומצב כזה מועילה התשובה – כפי שממשיך ומסיים בכתוב: "ובני קורח לא מתו", כנ"ל.
מוולכן נזכרו גם דתן ואבירם במנין בנ"י קודם הכניסה לארץ – כדי להדגיש שלילת הענין ד"הצו על משה" שיכול לעכב ח"ו הכניסה לארץ.
מז*
מחי. מהענינים דמנין בני ישראל – שעי"ז נעשה בהם התוקף ד"דבר שבמנין לא בטל"696.
מטולכן, אע"פ שכללות בנ"י הם "המעט מכל העמים"697, ובפרט שומרי תומ"צ שהם "מעט" מכללות בנ"י – שלכן ישנם הטוענים מניין לוקחים כח לעמוד בתוקף על דרך התומ"צ מבלי להתפעל מכל העולם – הרי, לא זו בלבד שעומדים על עמדם בתוקף, אלא עוד זאת, שפועלים גם על אחרים, כפי שתבע הרבי מכבר, בהשיחה די"ג תמוז698, שצריכים לא רק לחיות לבד, אלא גם להחיות אחרים ("ניט נאָר וואָס מען לעבט אַליין, נאָר מען באַלעבט אויך אַנדערע").
נהתוקף בעניני תומ"צ צ"ל לא רק בהיותו בישיבה או בביהמ"ד, אלא עליו לצאת לרחוב ולפנות ליהודי שאינו יודע אם לובש טלית קטן, ואינו יודע אפילו אם לובש טלית גדול בתפלה, ואפילו בנוגע להנחת תפילין אינו יודע מעמדו ומצבו, ולומר לו: שמע יהודי, אינני מבקש ממך כסף, אינני מבקש ממך שום דבר, רצוני רק שתניח תפילין (לכל הפחות להניחם ("אָנטאָן")) בכל יום! תעשה לי טובה, תעשה לעצמך טובה, תעשה טובה להוריך וזקניך וזקני זקניך עד ליעקב אבינו, ותעשה טובה לזרעך אחריך עד סוף כל הדורות עד ביאת המשיח!
נאיכול מישהו לטעון שאין זה מדרך הנימוס לגשת לאדם שאינו מכירו, אינו יודע מה נעשה עמו, ואפילו אינו בטוח בעובדת היותו יהודי כיון שאין זה ניכר על פניו... והמענה לזה – שפיקוח נפש דוחה הכל, וגם על הספק מפקחין עליו את הגל699, ועד"ז בנוגע לפקו"נ ברוחניות, שגם על הספק (כולל גם הספק אם הוא יהודי) יש להשתדל ולעשות הכל כדי להחיותו.
נבוע"ד סיפור הגמרא700 ש"רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית דהוה לבישת כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעי' מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי" – שמשום ספק הצלת נפש מישראל מדבר איסור לאיזה רגעים, לא חס על ממונו להתאפק לברר תחילה אם היא בת ישראל!
נגולהוסיף, שההשתדלות בטובת הזולת בענינים שבין אדם למקום נוגעת גם להנהגתו בענינים שבין אדם לחבירו – דלא כאלה שטוענים שבשלמא בנוגע לענינים שבין אדם לחבירו, ענינים הנוגעים לטובת ישוב
נדהמדינה, יש צורך להתערב בעניני הזולת, משא"כ בענינים שבין אדם למקום, ובפרט מצוות שהם "חוקים", אין הנהגת הזולת נוגעת אלי, שהרי אינני "שוטר" של הקב"ה... – כפי שמצינו בגמרא701 בנוגע לכיסוי הראש כסגולה ל"אימתא דשמיא", ש"יומא חד . . נפל גלימא מעילוי' רישי' דלי עיני' חזא לדיקלא אלמי' יצרי'" ונכשל באיסור גזילה (לא רק גניבה בחשאי, אלא גזילה בגלוי), ומזה מובן שההשתדלות בטובת הזולת בענינים שבין אדם למקום, כמו כיסוי הראש והנחת תפילין, שייכת גם לענינים שבין אדם לחבירו, ועד לשלילת גניבה וגזילה.
נהיא. אמנם, בד בבד עם ההתעסקות בטובת הזולת, צריך לזכור גם אודות עבודת עצמו. ובלשון הכתוב702 – לאחרי ההקדמה ד"כי תראה ערום וכסיתו" – "ומבשרך לא תתעלם".
נוישנם החושבים שמספיקה ההתעסקות עם הזולת, דכיון שבכחו להחיות את הזולת ("באַלעבן אַנדערע"), ה"ז ראי' שהוא בעצמו כבר מוכן לגמרי, "מיט זיך איז ער שוין אינגאַנצן פאַרטיק". אבל, האמת היא – כפי שתובע כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה703 – שגם על עצמו אין לשכוח ("מ'דאַרף אויף זיך אויך ניט פאַרגעסן").
נזהיצה"ר, "דער קלוגינקער" (כפי שנקרא בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר704) – בא לכאו"א לפי מהותו:
נחלאלה שמטבעם חושבים על עצמם, "פאַר-זיך'דיקע", טוען היצר, שצ"ל העבודה עם עצמו, לברר הגוף ונה"ב שלו, ולא לחשוב על הזולת, "סמוך לפלטריא שלך לא הורשת כו'"705, "אבדתו ואבדת כו' אבידתו קודמת"706.
נטעל כך נאמר: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו".
סולאלה שמטבעם הם עסקנים, טוען היצר, שבמצב של פקו"נ אין לחשוב על עצמו, כיון שפקו"נ דוחה כל התורה כולה.
סא[ועד כדי כך שהיצר יכול לבוא למישהו ולטעון שישאיר את חנותו
סבפתוחה בשבת ח"ו כדי ליתן עוד דולר לצדקה עבור יהודים שנמצאים במחנות המעבר ("ד. פּ. קעמפּ'ס") בשביל להעלותם לארץ הקודש, ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עוה"ב"707, ובפרט אם הוא "מדבר לשון-הקודש"708, "איז גאָר ניט שייך צו זאָגן"...].
סגעל כך נאמר: "ומבשרך לא תתעלם", אל תשכח מעצמך ("זאָלסט אויף זיך אויך ניט פאַרגעסן").
סדיב. אין לשכוח על עצמו. אין לשכוח שגם לו בעצמו יש בשר, "מבשרך (לא תתעלם)" דייקא, בשר גס וחומרי, שצריך לבררו ולזככו.
סה– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר709 שאביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע התבטא פעם בנוגע ללבישת ציצית על גוף בשרי: "איך דאַרף דיינע פלייש?! פלייש קען איך קריגן ביים כשר'ן קצב וויפל איך וויל"! – דברים אלו נאמרו "צו אַ לעבעדיקן קינד", ילד שגדל אח"כ להיות מנהיג הדור!
סובשר – צריך שרי' מליחה והדחה710. וענינם בעבודת האדם711:
סזשרי' במים – קאי על דברי תורה ש"נמשלו כמים"712, וכן על התפלה, כמ"ש713 "שפכי כמים לבך".
סחמליחה – הסרת הדם מהבשר, היינו, הסרת החום והרתיחה ("דער קאָך") של הבשר (משא"כ דם הנזרק ע"ג המזבח שהוא דם של קדושה).
סטוהדחה – שהסרת הדם לא תהי' ניכרת, היינו, שלא יתוסף בו ישות מהעבודה דהסרת החום והרתיחה, "ער זאָל אַרומגיין און צאַצקען זיך", לומר: ראו, הנה הדם שהוצאתי מעצמי, ועתה הנני צדיק, וגם בעל תשובה... ולכן צ"ל הדחה ("אַראָפּ-שוויינקען") לאחרי המליחה.
ע*
עאיג. דובר לעיל714 שבתקופה האחרונה נתן כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראות והבהיר כמה ענינים בנוגע להנהגה בזמן שלאח"ז.
עבבשיחת י"ג תמוז דאשתקד715 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: "יעדער חסיד דאַרף זאָגן אַלע טאָג אַ קאַפּיטל תהלים ביחוד אַז דער זכות פון די רביים זאָל ביי זיי נמשך ווערן און עס זאָל ביי זיי נקלט ווערן דער גילוי אור אין אַ פּנימיות" (כל חסיד צריך לומר בכל יום קאַפּיטל תהלים ביחוד שתומשך זכות הרביים ויוקלט הגילוי אור בפנימיות).
עגולכאורה: ההשפעה של הרביים קיימת כבר מזמנו של הבעש"ט, ואעפ"כ, לא נאמרה ההוראה ע"ד אמירת קאַפּיטל תהלים להמשכת זכותם של הרביים וקליטת הגילוי אור בפנימיות – עד י"ב תמוז תש"ט!
עדויש לומר, שהכוונה בזה היתה שכל חסיד ימשיך לומר את הקאַפּיטל של הרבי המתאים למספר שנותיו716.
עהישנם חסידים שהיו אומרים את הקאַפּיטל של הרבי (מזמור ע'), אבל לאחרי יו"ד שבט נתעוררו אצלם ספקות האם להמשיך אם לאו. ועתה, לאחרי י"ב תמוז, יום הולדתו של הרבי, נתעוררו אצלם ספקות האם להמשיך באמירת מזמור ע' או להתחיל מזמור ע"א – האם גם לאחרי ההסתלקות שייך הוספה וגידול בשנים717.
עושאלה זו הבהיר הרבי באמרו בי"ג תמוז האחרון בחיים חיותו בעלמא דין, שכל חסיד צריך לומר בכל יום קאַפּיטל תהלים, הקאַפּיטל של הרבי, שעי"ז תומשך זכותו של הרבי ויוקלט הגילוי אור בפנימיות.
עזהוראה זו אמר הרבי בי"ג תמוז אשתקד, אבל, בשעתו לא כולם ידעו הוראה זו, וגם רשימת השיחה היתה אצל יחידים, ואילו ההמון לא ידע על זה. ועכשיו נדפס ונתפרסם לכל.
עחיד. דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שהכוונה בהם היתה להבהיר ולהורות בנוגע לזמן שלאח"ז (לאחרי הסתלקותו), לא נאמרו בפירוש, וטעם הדבר – כמ"ש במשה "בכל ביתי נאמן הוא"718, ומבואר בספרים719 (דלכאורה, מה שייך נאמנות כשלא שייך ליקח שם איזה דבר) שהנאמנות מתבטאת בכך שלא כל מה שרואים מגלים ("ניט אַלץ וואָס מען זעט איז מען מגלה").
עטישנו סיפור אודות המגיד כמדומה [אף שלא ראיתי סיפור זה בספרי חב"ד, הרי, ידועה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר בכגון-דא לתועלת לימוד ביראת-שמים720], שפעם נכנס אליו א' התלמידים להיפרד ממנו קודם נסיעתו לביתו, והמגיד אמר להחברייא שיעכבוהו מנסיעתו, וניסו לעכבו, וכשלא הועיל, סיפרו לו שעושים זאת ע"פ הוראת המגיד ("עס שטאַמט פון דעם מגיד אַליין"). החסיד לא הי' יכול להאמין, כיון שהמגיד בעצמו נפרד ממנו. לשאול אצל המגיד לא רצה, ולכן החליט להכנס עוד הפעם כדי להיפרד מהמגיד. המגיד נפרד ממנו עוה"פ, ובצאתו, "האָט ער זיי אָפּגעזידלט ווי אַ חסיד קען"... באמרו, רואים אתם שהמגיד נפרד ממני פעם נוספת. בינתיים חזר המגיד ואמר להחברייא עוה"פ שיעכבוהו מנסיעתו, ונכנס שוב אל המגיד להיפרד ממנו, ושוב עיכבוהו, וכן הי' כמה פעמים, עד שבסופו של דבר לא שמע אליהם ויצא לדרכו, ובבואו לביתו נעדר. נכנסו אח"כ להמגיד ושאלוהו, כיון שידע כו', למה לא אמר לו בפירוש שלא יסע? והמענה לזה – "בכל ביתי נאמן הוא", לא כל דבר מותר לגלות721.
פטו. פעם שאל מישהו על כך שב"הקריאה והקדושה" כתב הרבי עניני עתידות – למה כתב ברמז ולא בגלוי, ולמה לאחרי משך זמן הפסיק לומר עתידות.
פאוהענין בזה:
פבאילו הי' רצונו של הרבי להתפרסם ("מ'זאָל אים אָפּשטעמפּלען") בתור "יודע עתידות", הי' עושה זאת, אבל, אין זה ענינו כלל,
פג– דובר פעם722 שאצל חסידים לא נוגע בכלל אם הרבי הוא יודע עתידות, ולא בגלל ענינים כיו"ב נעשית ההתקשרות לרבי, העיקר זה שהוא הרבי –
פדולכן, לא גילה עתידות סתם, שהרי, "בכל ביתי נאמן הוא", כי אם, במדה מסויימת לצורך הענין ד"לאלתר לתשובה".
פהטז. בכלל בתקופה האחרונה גילה הרבי ריבוי ענינים, אע"פ שפעם לא היו מגלים כל כך.
פובשיחת חג הפסח דאשתקד723 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהחליט לגלות דבר שעד עתה לא גילה724, והוסיף, "הגם דאָס איז נוגע זיך, דאַרף מען דאָס טאָן מיט אַ מסירת נפש"!
פזומזה רואים שלצורך ענין שנוגע להכלל "האָט ער זיך אַיינגעשטעלט", "אַיינגעשטעלט אפילו זיין נאמנות"!...
פחיז. בקיץ האחרון הי' איזה רעש ("אַ שטיקל טומל") אודות מלחמה, והרבה אנשים חששו לעשות עסקי מסחר וכו'. החליט יהודי עשיר, שהי' נוהג ליתן הרבה כסף להקופה של צדקה, לברר חוות-דעתו של הרבי אם יש לחשוש ממלחמה אם לאו. ליהודי זה היתה "ברייטקייט", כיון שנתחנך על ברכי אמריקא... אבל אעפ"כ, לא רצה לשאול בעצמו אצל הרבי, ולכן טילפן אלי וביקש ממני לשאול אצל הרבי האם לדעתו תהי' מלחמה, שאז, לא יעשה המסחר כו'.
פטכיון שגם אני רציתי לדעת מה יענה הרבי על שאלה זו, ולאידך, כיון שאינני אלא "צינור" למסור שאלתו של פלוני, לא יהי' מקום לקפידא – נכנסתי אל הרבי ושאלתי בשמו של פלוני את שאלתו.
צהרבי הרים את עיניו והביט בי, חייך, ואמר: "עס זעט זיך ניט קיין מלחמה" (לא נראית מלחמה).
צאלפני ימים אחדים הזכיר לי יהודי פלוני סיפור זה725.
צב*
צגיח. אדמו"ר האמצעי מבאר בשערי אורה726 החילוק בין ב' אופני הגאולה, "בעתה" או "אחישנה"727 – איזה אופן טוב יותר לתועלת עבודת הבירורים בהעלאת ניצוצות הקדושה.
צדאמנם, בימינו אלה – ריבוי זמן לאחרי דברי הגמרא728 שכבר "כלו כל הקיצין" – לשתי הדעות ("בעתה" או "אחישנה") תהי' הגאולה באופן היותר טוב בכל עת שתבוא, מבלי לחכות כלל.
צהויה"ר שתקויים הברכה דברכת החודש "לישועה ולנחמה", במהרה בימינו ממש.
צו**