Toras Menachem·Vol. 2 (5711·Part 1)·Hadran on the Talmudתורת מנחם·– ב – שנת תשי"א – חלק ראשון·הדרן על הש"ס

אא. "ת"ר . . שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא . . שלשה דברי בורות. אשתו של לוט מהו שתטמא, אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע, ב). בן שונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם".

בוהנה, על השאלה "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה" – איתא בתוס'¹⁹³⁷, דבן השונמית פשיטא לי' דאין צריך הזאה, והשאלה היא רק במתים, משום שנאמר¹⁹³⁸"וזרקתי עליכם". ועדיין צריך להביןטעם וסברת החילוק בין מתים לעתיד לבוא לבן השונמית.

גכן צריך להבין הקושיא שהובאה בשם ראשונים¹⁹³⁹ – מפני מה שאלו בנוגע לבן השונמית, ולא בנוגע לבן הצרפית, אף דבן הצרפית שהחי' אליהו קדם לבן השונמית שהחי' אלישע.

דגם צריך להבין: אחר המענה הא' (על השאלה הא', "אשתו של לוט מהו שתטמא") דמת דוקא מטמא – למה שאלו אבן השונמית, הרי יודעים כבר שרק מת מטמא, ובמילא מובן שבן השונמית שאינו מת אינו מטמא.

וב. ויש לפרש בכל זה – ובהקדמה:

זלטומאת המת – צריך להיות ב' תנאים:

חא) סילוק הנשמה, וכדאיתא במשנה פ"ק דאהלות¹⁹⁴⁰: המת

ט"אינו מטמא עד שתצא נפשו". ודוקא סילוק נשמת הגוף, ולא סילוק החיות דאבר פרטי, שלכן מצינו כמה חילוקים בין טומאת המת וטומאת אבר מן החי (עדיות פ"ו¹⁹⁴¹), כי דין טומאת מת הוא דוקא כשנסתלק נשמת הגוף כולו.

יב) ושמירת מציאות הגוף, אף שנשתנה הצורה. וכמו בשר שנימוח ונעשה ליחה, שמטמא, או עצמות שהרקיבו, וכדאיתא בנזיר (מט ושם¹⁹⁴²), וכן תמצית הדם צללתא דדמא (זבחים עט, ב. חולין פז, ב¹⁹⁴³), ואפילו נשרף, אם לא נתבלבלה צורתו, ה"ה מטמא. אבל נשרף עד שנתבלבלה צורתו, או שנפרך ונעשה כקמח, טהור (נדה כז, ב. נה, א¹⁹⁴⁴), כי לא נשמרה מציאות הגוף. – ואולי יש לומר החילוק שכל זמן שלא נתבלבלה צורתו אז נחשב עדיין דומיא דעצם ודם, ולכן מטמא, משא"כ בנתבלבלה צורתו.

יאג. והנה, הפיכת אשת לוט לנציב מלח – הוא ענין נסיי, וכדאיתא בברכות (נד, ב בהסוגיא דהרואה קי"ס ("מעברות הים", מקום שעברו ישראל בים סוף) ויד משה ("ואבן שישב עלי' משה, דכתיב¹⁹⁴⁵ וידי משה כבדים ויקחו אבן גו'")) שהרואה אשתו של לוט צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

יבובנס – יש לפרש בב' אופנים:

יגאופן הא' – דצריך להיות עשיית הנס כל משך זמן היותו. וכמו בהסדרה¹⁹⁴⁶ דנהפכו המים לדם, הנה בכל רגע ורגע ממשך המכה הי' נעשה הנס דהפיכת המים לדם. או אופן הב' – להיפך, דברגע הא' נהפכו המים לדם, ומשם ואילך ה"ה מים¹⁹⁴⁷ בטבע, ואדרבה: כדי להחזיר הדם למים צריך נס, ע"ד נס הראשון, להפוך המים לדם.

ידוהחילוק ביניהם: באופן הב' – השינוי הוא בעצם מציאות המים, שנהפכו להיות דם בטבע, שזהו שינוי גדול וקשה יותר, אבל לאידך, נס זה אינו אלא פעם אחת. משא"כ באופן הא' – השינוי בהמים (שנהפכו לדם) אינו אלא בחיצוניות, ולא בעצם מציאות המים, שזהו שינוי קל יותר, אבל לאידך, נס זה חוזר ונשנה בכל רגע ורגע ממשך המכה.

טווהנה, ישנו כלל ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"¹⁹⁴⁸ – אם אפשר בלאו הכי. וא"כ, החילוק הנ"ל באופן הנס תלוי בבירור הדבר מה קשה יותר: השנות דבר קל (שינוי בחיצוניות בלבד, אבל) כמה פעמים (בכל רגע ורגע ממשך המכה), או עשיית דבר קשה (שינוי בעצם מציאות המים שנעשו דם בטבע, אבל רק) פעם אחת.

טזוהוא ע"ד האיבעייא בשבת ר"פ מפנין¹⁹⁴⁹: למעוטי במשוי עדיף ולהלך יותר (השנות דבר קל כמה פעמים) או למעוטי בהליכה עדיף אע"ג דאפושי משאוי הוא (עשיית דבר קשה פעם אחת).

יזוהנה, בשבת שם אפשטי דמעוטי בהליכה ואפושי משאוי עדיף, ומזה מוכח גם בנדו"ד שעדיף נס של עשיית דבר קשה פעם אחת מאשר השנות דבר קל כמה פעמים. אבל, בתוס' שם¹⁹⁵⁰ מפרש דהני מילי (שעדיף למעוטי בהליכה ולהרבות במשא) כשאין טרחא ביותר,

יחאו שאין צריך לשנות המנהג, וא"כ בנדו"ד שמדובר בעשיית נס שענינו שינוי מנהגו של עולם – עדיין ספק הוא, ויש מקום לומר שהשנות דבר קל כמה פעמים עדיף מעשיית דבר קשה פעם אחת.

יטד. וזהו שאלת אנשי אלכסנדריא "אשתו של לוט מהו שתטמא":

כבאשתו של לוט שנהפכה לנציב מלח – סילוק נשמה (תנאי הא' לטומאת המת) הי' כאן, אבל בנוגע לשמירת מציאות הגוף (תנאי הב' לטומאת המת) – כיון שבנוגע לאופן הנס שנהפכה לנציב מלח יש ספק אםבכל רגע ורגע נהפכת לנציב מלח, מפני דאין עושין נס למגנא לשנות גוף אדם בעיקרו להיות נציב מלח ע"פ טבע – הרי מטעם זה גופא יש לומר דלא נשתנה עצם מציאות גופה, ורק כפי המוכרח כדי שיהי' ענשה מדה כנגד מדה, דחטאה במלח ולכן לקתה במלח (פרש"י וירא יט, כו), אבל כל שאר תכונות גוף אדם יש לה, וע"ד מש"כ בחדא"ג מהרש"א "שאף שנשתנית להיות נציב מלח בצורתה, החומר הראשון שהוא בשר עדיין קיים", ובמילא גם מטמאת טומאת מת,

כאאו לא – לפי שהנס הי' באופן שברגע הראשון נהפכה לנציב מלח ומשם ואילך ה"ה נציב מלח ע"פ טבע, היינו, שנשתנה עצם מציאות גופה, ושוב אין לה תכונות גוף אדם, וכיון שלא נשמרה מציאות הגוף, אינה כאן דין טומאת מת.

כבדוגמא לדבר – בהלכה: הרמב"ם פסק בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב דמי רגלי בהמה אינם כמים ואין מכשירין, והוא מתוספתא סוף מכשירין. אבל בבכורות ז, א וברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ פסק דמותרים, דלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה, אלא "מיא עול מיא נפוק". ולכאורה: כיון שלא נשתנה מציאות המים בגוף הבהמה – למה "אין מכשירין"? ועל-כרחך צריך לומר, שע"י הכניסה דהמים בגוף הבהמה, ניטלה מהן התכונה המחלקת בין מים שמכשירין ומי פירות שאין מכשירין, אבל אעפ"כ, אין נעשים עדיין כגוף הבהמה כמו חלָבה, ולכן מותרים.

כגועד"ז בנדו"ד: אף שנשתנית בצורתה להיות נציב מלח, לא נעשית כחומר המלח, אלא עדיין נשאר קיים החומר הראשון דבשר גוף אדם, ולכן מטמאת¹⁹⁵¹.

כדוענה להם רבי יהושע, דאיך שיהי' בירור ב' האופנים בנס, אינו נוגע לנדו"ד – ולכן נקרא "דברי בורות" –כי, "מת מטמא ואין נציב מלח מטמא": מת – מה שהוא בגדר מיתה – מטמא, והיינו חי ומדבר שהם בגדר מיתה, אבל נציב מלח – דומם וצומח, כמש"כ בסו"ס ע"ח¹⁹⁵², אינו בגדר מיתה, והיינו, שהנס דהפיכה לנציב מלח הי' בהשינוי לסוג דומם וצומח שאין שייך בו מיתה, ולכן, אין נפק"מ אם נשתנה עצם מציאות הגוף או שנשאר בו תכונות גוף אדם, כיון שבפועל ה"ה נציב מלח, דומם וצומח, שאינו בגדר מיתה, ובמילאאינו מטמא.

כהה. ושאלתם הב' – "בן שונמית מהו שיטמא":

כוהשאלה בבן השונמית אינה דומה לשאלה באשתו של לוט, מפני ששם (בבן השונמית) השאלה היא מצד זה דסילוק הנשמה אינו ע"ד הרגיל (כדלקמן) – משא"כ בשאלה הא' שהספק הוא מפני שמיתת הגוף אינו ע"ד הרגיל.

כזוהביאור בזה הוא – כי בקרא מצינו ב' סיפורים דומים, סיפור א' ע"ד בן הצרפית, וסיפור ב' ע"ד בן השונמית. ומחלק ביניהם בקרא – כי: בסיפור הא' (בבן הצרפית) בקש אלי' שתשוב נפש הילד אליו17, וא"כ, פשיטא שאינו מטמא עכשיו (לאחרי שבטל סילוק הנשמה ושבה נפשו אליו), כיון שהנשמה והגוף הם כמו שהיו בלידתו. אבל בבן השונמית מסופר ששם פיו על פיו ויגהר עליו וגו'¹⁹⁵³, היינו, שהכניס בו חיות חדשה, ולא שהשיב לו נפשו הקודמת (שנשארה במצב של סילוק).

כחוא"כ, בבן השונמית יש מקום לספק אם מטמא או לא, כי, השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה – יש לומר בב' אופנים:

כטאם רגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שתהי' נשמרת שלדת המת, וא"כ, סילוק הנשמה דבן השונמית (שנשמתו הקודמת נסתלקה ולא שבה אליו עוד) פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים, גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה,

לאו שסילוק הנשמה גורם מצב גוף כזה (גוף ללא חיות) שהוא מטמא, וא"כ, בבן השונמית שנפסק מצב זה (של גוף ללא חיות) – מאיזה סיבה שיהי' (גם אם הסיבה היא שנכנסה בו חיות חדשה) – שוב אינו מטמא.

לאדוגמא¹⁹⁵⁴ לדבר – בהלכה: כסה הדם – וצריך קרא מיוחד שדם כיסוי חייב כרת¹⁹⁵⁵, ולולא זאת בטל ממנו תורת דם בכלל¹⁹⁵⁶, גם לענין דין הכשר טומאה – אף שאח"כ נתגלה, ואז הדין שאין צריך לכסותו עוד הפעם¹⁹⁵⁷, כי רגע הכיסוי פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שנחשב דם כיסוי. עוד דוגמא: מל ואח"כ נמשך ערלתו – שמדין תורה אין צריך למולו עוד הפעם, ואוכל בתרומה וכיו"ב (יבמות עב, א¹⁹⁵⁸), כי הרגע דמילה פועל על כל משך הזמן שלאח"ז שאינו נקרא ערל. ועד"ז בנדו"ד, שרגע סילוק הנשמה פועל הטומאה על כל משך הזמן שגופו קיים.

לבועפ"ז אתי שפיר שגם לאחרי המענה על שאלה הא' שדוקא מת מטמא, יש מקום לשאלה בן השונמית מהו שיטמא (אף שאינו מת) – דכיון שהפעולה דסילוק הנשמה לא נתבטלה, הרי היא פועלת טומאה בהגוף שנסתלקה ממנו בכל משך הזמן שלאח"ז (גם לאחרי שנכנסה בו חיות חדשה).

לגוהשיב להם רבי יהושע, שאיך שנפרש אופן השייכות דסילוק הנשמה לענין הטומאה, אין נפק"מ לדין בן השונמית – ולכן נקרא "דברי בורות" – כי, "מת מטמא ואין חי מטמא": מת מטמא, אבל רק בתנאי שלא נתבלבלה צורתו (כנ"ל ס"ב), ואילו בנדו"ד, אין לך בלבול צורה של מת יותר מזה כשהוא חי.

לדו. ושאלתם הג' – "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין":

להובהקדמה – שזה ששאלו דין הזאה אמתים לעתיד לבוא, ולא שאלו אבן השונמית, מובן בפשיטות – ולא זכיתי להבין קושיית

לוהתוס' זו – כי לא שאלו אלא בהנוגע לפועל, עתה, או לעתיד, אבל אם בן השונמית הי' צריך הזאה בזמנו אז – למאי נפק"מ¹⁹⁵⁹.

לזוביאור השאלה אם מתים דלעתיד לבוא צריכין הזאה:

לחמתים דלעתיד לבוא פשיטא שאינם מטמאים, כיון שבב' הענינים שהם תנאי בטומאת מת – סילוק הנשמה ושמירת מציאות גוף המת – אינו ע"ד הרגיל¹⁹⁶⁰, כי אז יהי' המחזיר נשמות הקודמות לגופים הקודמים.

לטוא"כ, אף דפשיטא דמתים לעתיד לבוא אינם מטמאים משום דאז יהיו חיים ואין חי מטמא, אבל, מטעם זה גופא יש מקום לומר דצריך הזאה, דכיון דאין כאן פנים חדשות כלל, אלא חזרת מציאותו הקודמת, הנשמה הקודמת בגוף הקודם,

מ– משא"כ בבן השונמית שהייתה נשמה חדשה, ולכן איתא בספרי זוטא הובא ביל"ש חוקת¹⁹⁶¹ (וכנראה זהו מקור פס"ד התוס' הנ"ל) שבן השונמית אין צריך הזאה¹⁹⁶² –

מאא"כ, צריך להיות נזקק להזאה מפני שנגע במת – בגוף שלו עצמו שהי' קודם מת.

מבואף דשעה אחת קודם תחיית המתים נעשים אפילו הצדיקים עפר (שבת ס"פ שואל¹⁹⁶³), וא"כ אין כאן נגיעה במת – הרי מת שנרקב ג"כ מטמא (כנ"ל ס"ב).

מגואמר להם רבי יהושע שזהו "דברי בורות", דממה-נפשך:

מדמפני מה אין שואלים אבן השונמית – מפני דאין נפק"מ עתה, ומאי דהוי הוי¹⁹⁶⁴, הנה גם בזה (במתים לעתיד לבוא) אין נפק"מ עתה, כי כשיבואו נחכם להן.

מה**

מושני סוגי עדים: שעושים הענין בנוכחיותם, שע"י נתברר שנעשה הענין. עדי פעולה ועדי בירור. דוגמא לדבר: עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, שהרג פלוני את הנפש אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה כ"א מבררים שעשה פלוני ענין זה.

מזוהנה לכאורה גם בעדי קדושין אפ"ל שזהו ענינם אבל באמת אינו כן כ"א הם חלק מענין הקדושין וכמו שצ"ל כסף טבעת ודעת האיש והאשה כן צ"ל נוכיות עדות כי זהו חלק מענין הקדושין. ובזה מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן, משא"כ בקדושין (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) דצרכא גט מספק וכמו שהקשה הצ"צ שו"ת אה"ע סקכ"ד ותירץ דשאני שהע"ד דסו"ס לא היתה הגדתו מועלת כלום וההסברה בזה י"ל דפסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן אבל לא שנשתנה עצם האדם (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין שנשתנה העצם) ולכן בשהע"ד שכל ענינם רק הבירור וזה שללו מהם שוב אין נשאר כלום ואין עליהם שם עדות כלל. משא"כ בקדושין שנוכחיותם פועלת ועצמותם לא נשתנה.

מחגם בזה מובן דין חקו"ד בעדי קדושין דהנה ברמא (אה"ע מב ס"ד) פסק שא"צ חקו"ד. ובב"י שם שכ"ה דעת רוב הפוסקים. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע קכ"ג) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה וגם בזה י"ל הטעם עדהנ"ל דהנה חקו"ד צ"ל כשהעדות היא על קודם הגמ"ד היינו קודם שנעשה הענין (הפס"ד) משא"כ כשמעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני שא"צ חקו"ד גם בד"נ (רמב"ם סנ' ספי"ג. מכות ה.)? וההסברה דחקו"ד מצינו שנצרכת לעשיית העצם אבל לא על הבירור. – ועפ"ז בקדושין דהעצם עושים העדים בעת הקידושין א"כ לאח"ז הוי ענין נוסף וכמו המעידין שנגמ"ד בב"ד פלוני (ועיין בכ"ז שו"ת הר"י מראג' ט-י).

מטומוסר השכל מכהנ"ל. אמר הנביא (ישעי' מג, י) אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'. שכל עם ישראל הוא עד על שאני הוי'. והנה יש בזה ב' אופנים אופן הפחות עדי בירור היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפני דור עד מעמד ה"ס ס"ר שאנכי ה"א והוא שצוך כל התוהמ"צ וג"ז דבר גדול הוא אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל ונרמז במרז"ל (שבת) האומר ויכולו כו' שותף במע"ב שישראל במעשיהם אינם רק

נמפרסמים אלקותו בעולם אלא גם לוקחים חלק פעיל. בכל מע"ב שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

נאמוסר השכל בחיי כאו"א שיטה שיסתפק בד"א שלו שמתנהג ע"פ התוהמ"צ ואינו פעל במה שחוץ מזה ולא זהו דרישת שיטת החסידות כי אמרז"ל כל ישראל ערבים זב"ז והסיסמא אהבת ישראל ולהתענין בכל עניניו באופן פעיל היינו ענין עצמי שבכל הויתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם, החתונה היותר גדולה של האלקות וכל הבריאה. ובנ"י הם העדים שעושים חלקי מהקדושין, ולא רק לברר הדבר.

נבבמקרה זה יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור בעלמא אלא על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם בעסקנות והפצת אור התוהמ"צ בכל סביבתם בטח גם הם ילכו בדרך זה ויבנו ביתם על יסודי התוהמ"צ עדי יבוא גו"צ ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויליכנו לאה"ק תובב"א.

נג**

נדא. ישנם שני סוגי עדים¹⁹⁶⁵: (א) שעושים הענין בנוכחיותם, (ב) שעל ידם נתברר שנעשה הענין. והיינו: עדי פעולה ועדי בירור.

נהדוגמא לדבר (לסוג הב', עדי בירור): עדים המעידים שהפקיד אחד אצל חברו פקדון, או שהרג פלוני את הנפש – אין פועלים מאומה בזה שהיו בעת המעשה, כי אם מבררים שעשה פלוני ענין זה.

נווהנה, לכאורה גם בעדי קידושין אפשר לומר שזהו ענינם – רק לברר שנעשו הקידושין.

נזאבל באמת אינו כן, כי אם הם (העדים) חלק מענין הקידושין. וכמו שבקידושין צריך להיות כסף (או טבעת) ודעת האיש והאשה, כן צריך להיות נוכחיות עדות, כי זהו חלק מענין הקידושין.

נחב. ובזה¹⁹⁶⁶ מובן מה דבשבועת העדות דאורייתא פטורים פסולי עדות דרבנן¹⁹⁶⁷, משא"כ בקידושין פסקינן (שו"ע אה"ע סמ"ב ס"ה) בהמקדש בפסולי עדות דרבנן דצריכא גט מספק,

נט– וכמו שהקשה הצ"צ בשו"ת אה"ע סקכ"ד¹⁹⁶⁸, ותירץ¹⁹⁶⁹,

סדשאני שבועת העדות דסוף-סוף לא היתה הגדתו מועלת כלום –

סאוההסברה בזה יש לומר:

סבדהנה, פסולי עדות דרבנן היינו שאמרו רבנן שלא יתחשבו עם עדותן, אבל לא שנשתנה עצם האדם להיות פסול לעדות (כמו שנשתנה ע"י שנעשה קרוב ע"י נשואין, שנשתנה העצם של האדם להיות פסול לעדות).

סגולכן, בשבועת העדות שכל ענינם של העדים הוא רק הבירור, וענין זה שללו מהם רבנן שאמרו שלא יתחשבו עם עדותן – שוב אין נשאר כלום, ואין עליהם שם עדות כלל¹⁹⁷⁰. משא"כ בקידושין שנוכחיותם של העדים פועלת מעשה הקידושין, והרי עצמותם של העדים לא נשתנה ע"י הפסול דרבנן.

סדג. וגם, בזה מובן דין חקירה ודרישה בעדי קידושין:

סהדהנה, ברמ"א (אה"ע סמ"ב ס"ד) פסק שאין צריך חקירה ודרישה. ובב"י שם, שכן הוא דעת רוב הפוסקים¹⁹⁷¹. ואף שהצ"צ (שו"ת אה"ע סקכ"ג¹⁹⁷²) מדייק דדעת הרמב"ם אינו כן, אבל חסר שם סוף התשובה, ובמילא לא נתבררה מסקנתו של הצ"צ בזה.

סווגם בזה יש לומר הטעם ע"ד הנ"ל:

סזדהנה, חקירה ודרישה צריכה להיות כשהעדות היא על קודם הגמר דין, היינו קודם שנעשה הענין (הפסק-דין), משא"כ כשמעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, שאין צריכים חקירה ודרישה גם בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין ספי"ג. מכות ה, א¹⁹⁷³)?.

סחוההסברה בזה – דחקירה ודרישה מצינו שנצרכת לעשיית העצם (של הענין – הפס"ד בב"ד, שנעשה על יסוד דברי העדים, לאחרי החקירה ודרישה כו'), אבל לא על הבירור (כשכבר נגמר דינו, ומעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני)¹⁹⁷⁴.

סטועפ"ז: בקידושין, דהעצם עושים העדים בעת הקידושין, א"כ הגדת העדות לאחרי זה (לאחרי שנעשו הקידושין) הוי ענין נוסף, וכמו המעידין שנגמר דינו בבית דין פלוני, ולכן אין צריכים חקירה ודרישה (ועיין בכל זה שו"ת הר"י מראגאטשוב ס"ט-י¹⁹⁷⁵).

עד. ומוסר השכל מכל הנ"ל:

עאאמר הנביא (ישעי' מג, י-יא) "אתם עדי נאם ד' גו' אנכי אנכי הוי'", היינו, שכל עם ישראל הוא "עד" על זה ש"אנכי הוי'".

עבוהנה, יש בזה ב' אופנים:

עגאופן הפחות – עדי בירור, היינו שכל בנ"י מעדים שיודעים דור מפנידור עד מעמד הר סיני שבו נכחו ששים ריבוא בנ"י, ש"אנכי הוי' אלקיך"¹⁹⁷⁶, והוא שצוך כל התורה והמצות.

עדוגם זה (הענין דעדי בירור) דבר גדול הוא, אבל לגדולות מזה נוצר עם ישראל – להיות גם עדי פעולה¹⁹⁷⁷,

עהוענין זה נרמז במרז"ל (שבת קיט, ב) "המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו כו' נעשהשותף להקב"ה במעשה בראשית", היינו, שישראל במעשיהם אינם רק מפרסמים אלקותו בעולם (עדי בירור) אלא גם לוקחים חלק פעיל, עדי פעולה, בכל מעשה בראשית –שעושים הגשמיות כלי לאלקות.

עוה. ומוסר השכל בחיי כל אחד ואחד מבנ"י:

עזיש שיטה שיסתפק האדם בפעולתו בד' אמות שלו שמתנהג ע"פ התורה והמצוות, ואינו פעילבמה שחוץ מזה (ואין זה אלא שהנהגתו בד' אמות שלו פועלת בדרך ממילא גם מבחוץ, אצל אלה שרואים אותו כו' – שזהו ע"ד עדי בירור).

עחולא זהו דרישת שיטת החסידות – כי אמרו רז"ל¹⁹⁷⁸"כל ישראל ערבים זה בזה", והסיסמא של שיטת החסידות היא אהבת ישראל, ולהתעניין בכל עניניו של הזולת באופן פעיל, היינו שהפעולה שלו היא ענין עצמי, שבכל הוייתו הוא עושה וממשיך אלקות בעולם.

עטו. וכללות הענין דעדי פעולה בעבודת האדם שייך לחתונה (כאמור לעיל שעדי קידושין הם עדי פעולה) – כי, החתונה היותר גדולה היא של האלקות וכל הבריאה¹⁹⁷⁹, ובנ"י הם העדים שעושים חלקימהקידושין, ולא רק לברר הדבר.

פז. במקרה זה¹⁹⁸⁰ יש היסוד לתקוה בטוחה, שהזוג לא יסתפק בעמידה מן הצד ובירור (עדי בירור) בעלמא, אלא, על סמך מה שהורום וראו בבית הוריהם, בעסקנות והפצת אור התורה והמצוות בכל סביבתם (שהו"ע עדי פעולה) – בטח גם הם ילכו בדרך זה,

פאויבנו ביתם על יסודי התורה והמצוות,

פבעדי יבוא גואל צדק ויוציאנו מן הגלות בגאולה האמיתית ויוליכנו לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

פג**