Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. איתא בלקו"ת ר"פ נצבים ש"פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה1860, ומרומז במלת היום ("אתם נצבים היום"1861) דקאי על ר"ה1862, כי זה1863 היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". – לפעמים קורין גם פרשת וילך קודם ר"ה, כשקורין נצבים-וילך ביחד, אבל, פרשת נצבים קורין לעולם בשבת שלפני ר"ה.
גב. מאמר ד"ה אתם נצבים היום גו'.
ד***
הג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1864 בשם רבינו הזקן:
ושאלו אצל הבעש"ט מהו הטעם שלא מברכים חודש תשרי כמו שמברכים כל חדשי השנה? והשיב הבעש"ט, ש"החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה".
זויש לומר שענין זה (שהקב"ה מברך חודש הראשון, ובכח זה מברכים ישראל שאר החדשים) הוא ע"ד מ"ש1865 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"1866, שעשייתו של הקב"ה היא הנתינת-כח שיוכלו גם ישראל לעשות1867.
חד. וצריך להבין:
טידוע הכלל שתורה "לא בשמים היא"1868, אלא ניתנה למטה בארץ
ידוקא, היינו, שהפס"ד שנקבע בב"ד של מטה הוא בתקפו גם למעלה, ועד שהקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"1869.
יאומודגש ביותר בקידוש חדשים ועיבור שנים – שנמסר לגמרי לב"ד של מטה, ועד כדי כך, ש"כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה . . הקב"ה אומר להם, לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה"1870, ולא עוד אלא שנמסר לב"ד איזה שיהי', כדרשת חז"ל1871 על הפסוק1872 "מועדי ה' אשר תקראו אותם גו'", "אתם (חסר כתיב) אפילו שוגגין, אפילו מוטעין אפילו אנוסים", ויתירה מזה, כלשון הגמרא1873 "אתם אפילו מזידין", היינו, שקידוש החדשים נקבע גם ע"י ב"ד מזידין!
יבוההסברה בזה – שכללות התורה ניתנה למטה דוקא כדי לפעול תיקון העולם, ובפרט הענין דעיבור שנים וקידוש חדשים, שלהיותו קשור עם מיעוט הירח [הן עיבור שנים, כדי להשוות את החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, והן עיבור חדשים, חודש חסר או מלא, משום ש"ימים אתה מחשב לחודש ואי אתה מחשב שעות"1874, וגם משום ש"פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה"1875] שבסיבתו נעשה נתינת-מקום לחטא עה"ד [כמבואר בחסידות1876 ששבירת הכלים היא השרש למיעוט הירח, ומיעוט הירח הוא השרש לחטא עה"ד], לכן, נמסר לב"ד של מטה דוקא, כדי שעל ידם יהי' התיקון (למיעוט הירח, ובמילא גם) לחטא עה"ד.
יגועפ"ז צריך להבין הטעם לכך ש"החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה הקב"ה בעצמו מברכו" – דלכאורה, כיון שכללות הענין דקידוש החודש נמסר לב"ד של מטה דוקא, מהו הטעם שדוקא החודש הראשון, שבו נעשית ההמשכה הכללית על כל החדשים, מברך הקב"ה בעצמו, ולא בנ"י, שאליהם נמסר כללות הענין דקידוש החודש?
ידה. ונקודת הביאור בזה – שבתור נתינת-כח לכללות עבודת האדם באופן של אתעדל"ת, צריכה להיות המשכה מלמעלה באתערותא דלעילא ממקום הכי נעלה.
טוובהקדמה:
טזידוע1877 שיש ב' בחינות (כלליות) באתערותא דלעילא: (א) אתערותא דלעילא שקודמת לאתערותא דלתתא ופועלת אותה, כמו ה"בת קול" שמכרזת על התשובה1878, שזוהי ההתעוררות שבאה מלמעלה כדי לעורר את האדם לתשובה, (ב) אתערותא דלעילא שנמשכת ע"י עבודת האדם באתערותא דלתתא.
יזוהנה, אף שיש מעלה באתעדל"ע הב' (שבאה ע"י אתעדל"ת) לגבי אתעדל"ע הא' (שקודמת לאתעדל"ת), שאתעדל"ע הא', להיותה ללא הכנה כלל, יכולה להיות חולפת ועוברת1879, משא"כ אתעדל"ע הב', להיותה לאחרי הכנת האדם, יש לה קיום1880, מ"מ, אתעדל"ע הא' היא מדרגא נעלית יותר שלא בערך לגבי אתעדל"ע הב' – כי, אתעדל"ע הב' שבאה ע"י אתעדל"ת, היא לפי-ערך האתעדל"ת, שנמשכת מדרגא תחתונה ששם מגעת אתעדל"ת, משא"כ אתעדל"ע הא' שנמשכת מעצמה (ללא אתעדל"ת) היא מבחי' היותר עליונה שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל.
יחו. ויתירה מזה:
יט"יש עוד בחי' ג' בענין אתעדל"ע, והוא ג"כ האתעדל"ע . . שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל . . אלא שאעפ"כ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים, שכבר נשפע אליהם אתעדל"ע שלפי ערך אתעדל"ת, אזי שורה ומתגלה ג"כ האתעדל"ע שלמעלה מעלה מערך האתעדל"ת כלל"1881.
כ[וע"ד המבואר לעיל בהמאמר1882 בנוגע לעבודה דבחי' רצון פשוט שלמעלה מטו"ד, שהיא מדתו של הקב"ה, שאין בכח האדם לבוא אלי', אלא היא בבחי' מתנה מלמעלה – שלאחרי שנעשה כלי מלא, שהגיע בעבודתו עד מקום שידו מגעת, אזי נותנים לו מלמעלה להיות מחזיק מדתו של הקב"ה, שתהי' אצלו גם העבודה דבחי' רצון פשוט שלמעלה מטו"ד].
כאולכאורה, אתעדל"ע זו (הג') היא היותר נעלית, שיש בה ב' המעלות (שבאתעדל"ע הא' ובאתעדל"ע הב') גם יחד – שיש לה קיום
כב(דלא כאתעדל"ע הא' שחולפת ועוברת) להיותה לאחרי הכנת האדם, והיא מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם (דלא כאתעדל"ע הב' שהיא לפי ערך אתעדל"ת) להיותה לאחרי שלימות עבודת האדם.
כגאמנם, עם היות שגם אתעדל"ע הג' היא מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל (כמו אתעדל"ע הא'), מ"מ, מזה גופא שאינה שורה ומתגלה אלא לאחרי השלימות במעשה התחתונים, מוכח, שיש לעבודת האדם איזה ערך ושייכות לאתעדל"ע זו1883.
כדולכן, השלימות האמיתית דאתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל היא אתעדל"ע הא'1884, שבאה לפני וללא צורך בעבודה והכנה מצד האדם כלל, להיותה מדרגא הכי נעלית שלגבי' אין לעבודת האדם שום ערך ושייכות כלל.
כהז. וע"י אתעדל"ע זו (הא') שהיא מדרגא הכי נעלית – נמשך הכח לכללות הענין דאתעדל"ת שפועלת וממשיכה אתעדל"ע:
כוידוע1885 ש"כללות הענין מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא אינו הכרחי כלל מצ"ע, . . כמו בטבעי בנ"א שהאהבה והקירוב מהאחד אל זולתו גורם ג"כ האהבה והקירוב מהזולת אליו . . כענין הכרחי הבא מצד הערך והשייכות, אבל הנברא לגבי הבורא הרי אין ערוך כלל",
כז– לא מבעי בנוגע לאתעדל"ע ממקום שאין אתעדל"ת מגעת שם, אלא אפילו בנוגע לאתעדל"ע שאתעדל"ת מגעת שם, ה"ז ענין שבאין ערוך כלל –
כח"א"כ מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע אינו ענין הכרחי ח"ו, אלא הוא רק מפני שכך עלה ברצונו ית' להיות באתעדל"ת אתעדל"ע".
כטוענין זה – ש"עלה ברצונו ית' להיות באתעדל"ת אתעדל"ע" – הוא אתעדל"ע הא' שנמשכת מדרגא הכי נעלית שאין בה שום הגבלות כלל,
ל[למעלה מאתעדל"ע הג', שאף שגם היא ממקום שאין אתעדל"ת
לאמגעת שם כלל, יש בה ההגבלה שאינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים],
לבומצד העדר ההגבלה שבדרגא זו – נעשה כללות הענין שבאתעדל"ת אתעדל"ע, שיהי' בכח האתעדל"ת לעורר ולהמשיך אתעדל"ע, תחילה האתעדל"ע שלפי-ערך האתעדל"ת, ממקום שאתעדל"ת מגעת שם, ולאח"ז גם האתעדל"ע ממקום שאין אתעדל"ת מגעת שם אלא שנמשכת לאחרי השלימות במעשה התחתונים.
לגומעלה נוספת באתעדל"ע הא' – שמצד גודל מעלתה בכחה לפעול שכאו"א מישראל, באיזה מעמד ומצב שהוא, ללא כל הכנה מצדו, יוכל לבוא לידי התעוררות לעבודת ה', כמו בהכרוזים העליונים שעל ידם יכולה להיות התעוררות תשובה אפילו אצל רשעים, כמארז"ל1886 "רשעים מלאים חרטות" – שזהו הקצה ההפכי ממש מאתעדל"ע הג' שאינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים.
לדונמצא, שהפעולה דאתעדל"ע הא' (מצד גודל מעלתה) היא בשתים: (א) שתוכל להיות אתעדל"ת, (ב) שהאתעדל"ת תפעל המשכת אתעדל"ע.
להח. עפ"ז יש לבאר גם תוכן הענין דברכתו של הקב"ה לחודש תשרי – ע"ד אתעדל"ע הא' שהיא הנתינת-כח לכללות הענין שבאתעדל"ת אתעדל"ע:
לוידוע1887 שבראש השנה צריכה להיות המשכה חדשה משרש ומקור הראשון [וכמוזכר לעיל בהמאמר1888 שההמשכה דר"ה היא בבחי' כלל, שכלל זה הוא לא כלל לפרטים, אלא כלל בעצם], לא רק מבחי' שלאחר הצמצום, אלא לפני הצמצום, ולא רק מבחי' רצון הגלוי, אלא מבחי' רצון המוחלט בעצמותו וכו' – דרגא הכי נעלית, שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, והמשכתה אינה אלא באופן של אתערותא דלעילא שנמשכת מעצמה.
לזוזהו שאומרים בראש השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"4 – שר"ה הוא כמו יום ראשון דתחלת מעשיך, שאז היתה ההמשכה שלא ע"י עבודת הנבראים באתעדל"ת (כמו עכשיו שבאתעדל"ת
לחתליא מילתא), אלא באופן של אתעדל"ע, מצד "כי חפץ חסד הוא"1889, ועד"ז בכל ר"ה, שבו נמשך אתעדל"ע הא' מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל1890.
לטואתעדל"ע זו היא הנתינת-כח לכללות העבודה דאתעדל"ת בשנה הבאה:
מלאחרי החשבון-צדק דחודש אלול על השנה שעברה מכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו שלא כדבעי, יכול לבוא למסקנא שאין בכחו להתעורר לעבודת ה', ועד שע"י עבודתו יעורר אתעדל"ע. והמענה לזה – שישנה אתעדל"ע שנמשכת מדרגא הכי נעלית שאין אתעדל"ת מגעת שם כלל, ולכן בכחה לפעול אשר מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם יתעורר האדם לעבודת ה', ושעבודתו באתעדל"ת תפעל המשכת אתעדל"ע.
מאאמנם, כיון שר"ה הוא רק "זכרון ליום ראשון", "זכרון" בלבד, ולא "יום ראשון" ממש, להיותו לאחרי שכבר נקבע הסדר שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, לכן, גם בנוגע להמשכת האתעדל"ע שמצד כי חפץ חסד הוא (כב"יום ראשון") צ"ל איזה ענין של הכנה – שזוהי העבודה דחודש אלול.
מב***
מגט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "די ראש-השנה'דיקע תנועה"1891, וצוה לחזור ולנגן כמ"פ, וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו מתוך בכיות נוראות. ואח"כ אמר:]
מדעומדים עתה בהכניסה ל"ימים נוראים", שבהם מתגלית מלמעלה מדת היראה1892, ובמילא, גם העבודה היא בקו היראה.
מהביראה גופא ישנם כמה מדרגות, ובכללות: יראה תתאה ויראה עילאה. וביראה תתאה גופא ישנם כמה מדרגות, ומהם: יראת העונש ויראת הרוממות (כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר שיצא לאור לקראת ח"י אלול1893).
מוולכאורה, כשנמצאים בהתחלת העבודה דקו היראה (בימים נוראים), צריכים להתחיל מהדרגא הראשונה שביראה תתאה – יראת העונש.
מזאבל, האמת היא, שכיון שבר"ה ישנה גם עבודת התשובה, שעל ידה נעשה דילוג שלא בסדר והדרגה, למעלה מסדר השתלשלות, ועד שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול להשתנות מרשע גמור לצדיק גמור1894 – יכולה להיות גם התחלת העבודה בדרגות נעלות.
מחומזה מובן גם שהעבודה יכולה וצריכה להיות בשמחה דוקא – כיון שתנועת הדילוג (שע"י התשובה) קשורה עם שמחה, שפורצת גדר1895.
מטי. ובפרטיות יותר:
נכתיב1896 "וגילו ברעדה", היינו, שגם העבודה ד"ימים נוראים" בקו היראה, "רעדה", צריכה להיות מתוך שמחה – "גילו ברעדה"1897.
נאויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "גילו ברעדה" – ולא "רעדו בגילה" – שההתחלה היא בענין השמחה ("גילו"), אלא שהשמחה צריכה להיות מכוסה ברעדה.
נבומ"ש בכתבי האריז"ל1898 ש"כל מי שאינו בוכה בר"ה ויוהכ"פ אין נשמתו שלימה" – אין הכוונה לבכי' של מרירות על מצבו הלא טוב, אלא בכי' של שמחה, שמצד גודל ועוצם מעלת הגילויים דר"ה ויוהכ"פ שאין כלי מוחו יכולים להכיל נעשית אצלו בכי' בדמעות, ע"ד מ"ש1899 אודות רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות כששמע סודות התורה מרבו רבי אליעזר1900.
נג[ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "כל מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", שבכי' זו קשורה עם שלימות הנשמה – כיון שאין הכוונה לבכי' של מרירות על מצבו הלא טוב, שאינה שייכת לשלימות הנשמה, ואדרבה כו', אלא הכוונה היא לבכי' שמצד הרגש גודל ועוצם מעלת הגילויים דר"ה ויוהכ"פ, שגילויים אלה נרגשים מצד שלימות הנשמה דוקא, אלא שלהיותם גילויים נעלים ביותר, הרי גם מצד שלימות הנשמה אין בכחו להכילם].
נדיא. ובביאור הטעם שגם בימים נוראים צריכה להיות התחלת העבודה מתוך שמחה ("גילו") דוקא – יש לומר:
נהאם תהי' ההתחלה "ברעדה" – יתכן שלא תבוא ההתעוררות לעבודה עצמה, כי, כשיעשה חשבון-צדק בחודש אלול על כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הלא טובים שהיו במשך השנה החולפת ורואה שהנהגתו היתה שלא כדבעי, ויוסיף לעשות חשבון-צדק על העבודה דחודש אלול גופא, שגם בחודש המיוחד שנתן הקב"ה כדי לתקן את כל השנה כולה, לא היתה הנהגתו כדבעי – אזי יבוא לתנועה של הכנעה ושפלות גדולה ביותר,
נו– כמשל "העני ומדוכה ביסורים . . שאינו צריך שום התעוררות לבכות"1901, "כשנזכר . . על רוב דחקו . . יבכה במר נפשו תיכף כו'"1902 –
נזועד כדי כך, שלא יוכל להעיז ולבקש מהקב"ה להיות מלך ולקבל אותו לעבד! – לא זו בלבד שלא יוכל לדרוש ולטעון שצריכים לקבלו לעבד, אלא לא יוכל אפילו לבקש זאת בתורת צדקה. לא תהי' לו החוצפה וההעזה לבקש מהקב"ה – אפילו בתורת צדקה – שיקבלו לעבד!...
נח(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה הרבה, ואח"כ המשיך:) וגם כשהקב"ה כבר מוחל לו, ומוכן ליתן לו מבוקשו מבלי הבט אם ראוי הוא לכך אם לאו, הרי עדיין צריך להיות "פשט העני את ידו"1903, ובמילא, צריך שיהי' לו "כלי" שעל ידו יוכל לקבל – וכיון שכן, נשאלת השאלה: במה יוכל לקבל ("מיט וואָס וועט ער נעמען, מיט וואָס")?!...
נטיב. ולכן, צריכה להיות ההתחלה מתוך שמחה ("גילו") דוקא – שפורצת גדר:
סע"י השמחה נעשית אצלו פריצת הגדרים – אשר מבלי להתחשב במעמדו ומצבו, יקיים את ציווי הקב"ה בתורה1904: "אמרו לפני בר"ה מלכיות כו' כדי שתמליכוני עליכם"!
סאהקב"ה אומר לבנ"י: יהודים, הכריזו מלכיות ("אידן, שרייט מלכיות") – שזוהי נתינת-כח לכל בנ"י ולכאו"א מישראל אשר מבלי הבט על מעמדם ומצבם יוכלו לומר מלכיות, לבקש מהקב"ה להיות מלך
סבעליהם, ויתירה מזה, לשבח ("אמרו" כמו "האמרת", לשון שבח1905) את הקב"ה בענין המלכיות – "כדי שתמליכוני עליכם".
סגוכאשר יהודי אינו מתחשב במעמדו ומצבו ואומר מלכיות, אזי מתנהגים עמו מלמעלה באופן כזה – שלא מתחשבים במעמדו ומצבו אם הוא ראוי אם לאו, אם הוא כלי ויש לו במה לקבל אם לאו, ונותנים לו כל הענינים – גם הכלים, כמ"ש1906 "והוא יכלכלך", היינו, שהקב"ה נותן גם את הכלים1907 – לא מצד מעלת עבודתו, אלא מצד הענין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"1908.
סד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמח].
סה**