Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה נתת ליראיך גו'.
ג***
דב. איתא בגמרא272: "מאי דכתיב273 עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר . . זיל נסי . . (ופריך) ומי שרי לנסויי' להקב"ה, והכתיב274 לא תנסו את ה' . . (ומשני) חוץ מזו, שנאמר275 הביאו את כל המעשר אל בית האוצר . . ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'", היינו, שבענין המעשר מותר לנסות את הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מבקש שינסוהו בזה: "בחנוני נא בזאת גו'".
הוענין זה (אינו רק אגדתא, אלא) נפסק גם להלכה בשו"ע הלכות צדקה276: "הצדקה שנותן . . תוסיף לו עושר וכבוד . . בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כו'".
ו– ברמ"א שם: "וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה". אבל, הסכמת רוב האחרונים277 – וכן איתא בספר חסידים278 – שענין זה הוא הן במעשר, והן בשאר צדקה.
זולהעיר מפירוש א' המפרשים279 לספר חסידים שם, שמ"ש280 (במצות צדקה) "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך גו'" (שזהו תוכן הענין ד"עשר בשביל שתתעשר") – קאי (לא על נתינת הצדקה כשלעצמה, "נתן תתן לו", אלא) על זה ש"לא ירע לבבך בתתך לו"280,
ח– שהרי יש מקום להטענה שנאמרה לרבי עקיבא281: "אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם", וכיון ש"אינו מפרנסם", ה"ז
טראי' – טוען הוא – שרצונו של הקב"ה שפלוני יהי' עני, וא"כ, מה לו לעשות דבר בניגוד לרצונו של הקב"ה?!... ובמילא, אף שבפועל יקיים ציווי התורה "נתן תתן לו", מ"מ, "ירע לבבו" בתתו לו –
יולזאת אומרת התורה: "ולא ירע לבבך בתתך לו" – כי, לאמיתתו של דבר רוצה הקב"ה ליתן ולהשפיע לפלוני (העני), אלא, שרוצה גם לזַכות אותך במצות הצדקה, היינו, שהקב"ה נותן לך השפעה יתירה בתורת שליח לתת להעני282. ו"בגלל הדבר הזה" – ש"לא ירע לבבך בתתך לו", בידעך שהנתינה לפלוני אינה משלך ("דו גיסט ניט דיינע"), אלא משל הקב"ה שנתן לך בתור שליח – "יברכך ה' אלקיך גו'".
יאג. ואם הדברים אמורים בנתינת הצדקה בכלל – בנתינת צדקה בשביל מצות תלמוד תורה על אחת כמה וכמה:
יבאמרו חז"ל283: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה . . חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם . . הוסיף מוסיפין לו".
יגומהביאורים בזה – ש"תלמוד תורה" הוא ענין שלמעלה מהשתלשלות, ולכן ההוצאות דת"ת אינם בכלל הקיצבה דר"ה, ששייכת לסדר השתלשלות, כיון שר"ה הוא "יום תחלת מעשיך"284, שבו נמשכים כל הענינים דסדר ההשתלשלות על כל השנה כולה.
יד[ועד"ז "הוצאת שבתות והוצאת יו"ט" – שגם שבת285 ויו"ט הם למעלה מהשתלשלות, כידוע286 ששבת הוא בחינת "קדש"287, ויו"ט הוא (עכ"פ) בבחינת "מקראי קודש"288, ולכן, ההוצאות דשבת ויו"ט אינם בכלל הקיצבה דר"ה, ששייכת לסדר השתלשלות].
טוומזה מובן, שבנתינת צדקה בשביל מצות ת"ת – שיש בזה ב' המעלות: מעלת הצדקה ("עשר בשביל שתתעשר") ומעלת ת"ת (שההוצאה עלי' אינה קצובה) – ה"בחנוני נא בזאת" ד"עשר בשביל שתתעשר" הוא ביתר שאת וביתר תוקף.
טזד. וכל זה מודגש ביותר בנוגע לנתינת צדקה בשביל מוסדות תורה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:
יזובהקדמה – שי"ב תמוז הוא יום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל הגאולה, ואיתא בירושלמי289 שביום הולדתו של האדם מזלו גובר, היינו, שהמזל שלו הוא בתוקף ובהתגברות.
יחוענין זה הוא בהדגשה יתירה לאחרי שהתגברות המזל ביום הולדתו נתגלתה ונמשכה למטה בגשמיות פעם אחת – בשנת תרפ"ז, שנת המאסר והגאולה:
יטבשנה ההיא היתה התגברות המזל דיום הולדתו בהמשכה והתגלות למטה – ששבר ופרץ ("דאָס האָט דורכגעבּראָכן") גם את ההעלם והסתר ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"290 (העלם והסתר גדול ביותר שנעשה ע"י בעלי בחירה), שלכן היתה הגאולה ביום זה.
כולאחרי שהתגברות המזל נמשכה ונתגלתה בגשמיות פעם אחת, אזי נקל יותר שגם בשנים שלאח"ז תהי' המשכת והתגלות התגברות המזל בגשמיות ביתר שאת.
כאה. דוגמא לדבר – מצות מילה, המצוה היחידה שקיימו האבות בגשמיות, שעל ידה נעשה החיבור בין מעשה האבות שעיקרו ברוחניות, למעשינו ועבודתינו בקיום המצוות בגשמיות (כמשנ"ת במק"א291):
כבכל עניני בנ"י נמשכים ע"י האבות. כל ההמשכות שממשיכים אנו בתפלת שמונה עשרה, הן ההמשכות בענינים רוחניים, כמו "השיבנו", "סלח לנו", והן ההמשכות בענינים גשמיים, כמו "רפאנו", "ברך עלינו" – הם ע"י האבות, שלכן, הברכה הראשונה דשמו"ע היא ברכת "אבות". וכך גם הכח לקיום המצוות – מקבלים אנו מהאבות.
כג– מעשה האבות הי' אמנם ברוחניות בלבד, כמארז"ל292 "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו", כיון שהי' זה קודם מתן תורה, שאז היתה עדיין הגזירה ד"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"293, ומה גם שהאבות לא נצטוו על קיום מצוות אלו; אבל אעפ"כ, הכח למעשה המצוות שמקיימים אנו הוא ממעשה האבות דוקא.
כדונקודת הענין – ע"פ המבואר בתניא294 ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'", וכח המסירת-נפש נמשך לכל בנ"י מאברהם אבינו, שפתח הצינור דמס"נ (כמדובר לעיל בהמאמר).
כהאלא, שעדיין צריך להיות גם קשר וחיבור בין מעשה האבות שהי' רוחניות בטהרתה ("הוילע רוחניות") למעשה המצוות שאנו מקיימים שהם גשמיות בטהרתה ("הוילע גשמיות"). וענין זה נעשה ע"י מצות מילה, שניתנה לאברהם בגשמיות, לו ולזרעו אחריו.
כווזהו גם הטעם לכך295 שמצינו בכמה נבואות שהנביא נצטווה לעשות פעולה גשמית ששייכת לתוכן הנבואה, כי, ישנם ענינים שיכולים להשאר ברוחניות ולא לירד בגשמיות, ולזה נצטווה הנביא לעשות גם פעולה גשמית, היינו, לקשר את הנבואה עם גשמיות, שעי"ז בודאי תומשך ותתגלה בפועל בגשמיות296.
כזועד"ז בנוגע לעניננו, שלאחרי שהתגברות המזל ביום הולדתו של בעל הגאולה נמשכה ונתגלתה בגשמיות פעם אחת – שוב לא יכולים להיות מניעות על זה, ובמילא, ביום ההולדת בכל שנה ושנה מאיר מזלו של בעל הגאולה בתוקף ובהתגברות, גם למטה בגשמיות.
כחו. ומזה מובן גודל העילוי דנתינת צדקה למוסדות תורה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז – מצד מעלת התגברות המזל ביום הולדתו,
כט– וענין זה שייך גם לי"ג תמוז, כי, י"ב-י"ג תמוז ענינם אחד: בי"ב תמוז נתבשר כ"ק מו"ח אדמו"ר על שחרורו, ובי"ג תמוז נשתחרר בפועל297, ונמצא, שבשני הימים הי' התגברות מזלו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתגלות – הן בשעתו, בשנת תרפ"ז, ועד"ז בכל שנה ושנה, ששני ימים אלו, י"ב-י"ג תמוז, מסוגלים ביותר לחיזוק התומ"צ –
לכיון שבפעולה זו מצטרפות יחד כל המעלות האמורות: מעלת הצדקה, מעלת ת"ת, ומעלת התגברות המזל דיום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר נמשכה ונתגלתה גם בגשמיות.
לאומובן, שמצד צירוף כל ענינים אלו יחד – ה"בחנוני נא בזאת" ד"עשר בשביל שתתעשר" הוא ביתר שאת וביתר תוקף.
לבז. ובנוגע לפועל:
לגישנם כמה וכמה מוסדות ששמם "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", על שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמתנהלים ברוחו וכפי רצונו,
לד– עד כמה שיכולים לשער שכך הוא רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכיון שניהול המוסדות הוא ללא פניות, נכונה השערתו –
להובהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, כיון שבמוסדות אלו נמצאים כחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
לואמנם, כיון שמוסדות אלו שנושאים את שמו של הרבי, ומתנהלים ברוחו וכפי רצונו, הם קדושים ביותר – חלים עליהם דברי הרמב"ן298: "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו"... כך שקיים מחסור גדול בכסף הדרוש להמשך ניהול המוסדות, ועאכו"כ – להרחבתם.
לזהמוסדות מתנהלים אמנם בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, אבל, ההצלחה לא הגיעה עד כדי כך ("עס איז ניט דערגאַנגען אַזוי ווייט") שיוכלו לנהל את המוסדות ללא כסף!....
לח– יתכן שהסיבה לכך שלא ניתן לנהל את המוסדות ללא שום כסף היא כדי לזַכות את כאו"א שיוכל להשתתף בהחזקת המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
לטוע"ד מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר299 בנוגע לכתיבת הספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו – שהי' יכול ליתן בעצמו את כל הכסף הדרוש, אלא שמצד גודל הזכות שבדבר, רצה לזַכות את כאו"א מבנ"י להשתתף בזה.
מודוגמתו בנוגע למוסדות האמורים – שלאמיתתו של דבר היו יכולים להתנהל ללא כסף כלל, כיון שבלאה"כ מתנהלים למעלה מן הטבע, והסיבה לכך שהמוסדות מתנהלים באמצעות כסף, היא, כדי שכאו"א יוכל ליטול חלק בהחזקת המוסדות ע"י הנתינה מכספו, אשר, בפעולה זו מתקשר הוא עם (עבודתו של) כ"ק מו"ח אדמו"ר בכל מציאותו (לא רק
מאבחלק מסויים ממציאותו), כמובן ממ"ש בתניא300 ש"במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו . . הרי נותן חיי נפשו לה'".
מבח. (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) אין בדעתי לערוך עכשיו מגבית, "נאָ אַפּיל"... אלא, כאו"א ימסור ע"ג פיתקא שמו ושם אמו והסכום שמקבל על עצמו ליתן עבור החזקת המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (והנתינה בפועל (במזומן, בהמחאות, "מאָני-אָרדער'ס" וכיו"ב) – תהי' במשך הימים הבאים).
מגבנוגע לסכום הנתינה – ה"ז ענין שבין אדם למקום, וכבר אמרו חז"ל301 "אחד המרבה ואחד הממעיט כו'", אלא, שבודאי ישתדל כאו"א ליתן כפי יכלתו, כמארז"ל302 "לפום גמלא שיחנא", ואז יעזור הקב"ה שה"גמלא" יהי' גדול יותר, ובמילא, גם ה"שיחנא" יהי' גדול יותר (אף שמצד טבע הטוב של הרבי ("דער רבי איז דאָך אַ גוטער"), הרי, גם לפני הנתינה "לפום גמלא", יתוסף כבר בהשפעת הטוב כו' לפי מדת הנתינה בעתיד).
מדובכל אופן, אחד המרבה ואחד הממעיט יכול לרשום את סכום נתינתו ללא חשש, כי, הפתקאות ימסרו אלי, וממני, לא יוודע לאף אחד ("פון מיר וועט קיינער ניט וויסן") – לבד זה שאודיע על האוהל...
מהוכשם שלא יכריזו את "הממעיט", לא יכריזו גם את "המרבה" – כך שגם אם ישנם כאלה שחוששים ליתן סכום גדול מצד "ענוה" ו"הצנע לכת"303, יכולים להיות סמוכים ובטוחים שסכום נתינתם לא יתפרסם ברבים. – (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) ואלה שמקפידים על כך ביותר, יכולים לציין ע"ג הפיתקא שהם שייכים ל"כת ראשונה" של ענוים... ואז ישאר סכום נתינתם חסוי ביותר.
מוט. ברצוני להוסיף עוד איזה פרטים בדבר:
מזא) גם אלו שאין באפשריותם ליתן – לא יפרשו מן הציבור (ובפרט ע"פ האמור לעיל אודות גודל הזכות שבנתינה זו), ויתנו – לכל הפחות – סכום של י"ח סענט, שזהו דבר השוה לכל נפש304.
מחב) ע"פ הכלל305 "זכין לאדם שלא בפניו" – יכולים ליתן גם בשביל אלו שאינם נוכחים עכשיו.
מטג) את הסכום שקיבל כאו"א על עצמו – ימסרו עד שמונה ימים306.
נוגדולה זכות נתינת הצדקה ביום זה לפעול שכ"ק מו"ח אדמו"ר – בעל השמחה והגאולה – יעורר רחמים על כאו"א, בכל המצטרך לו, בגשמיות וברוחניות.
נא[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהמתעסקים בעבודות טכניות יביאו מה"מרכז" פיתקאות ומעטפות, ויחלקום בין המסובים, ובינתיים – שלא לאבד זמן – ינגנו ניגון].
נב***
נגי. ימי י"ב-י"ג תמוז, חג-הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הם "ימי סגולה" – כפי שמצינו לשון זה בנוגע לגאולה דוגמתה, ועאכו"כ שימי הגאולה של נשיא הדור הם בודאי "ימי סגולה".
נדויש לבאר הקשר והשייכות די"ב-י"ג תמוז לתוכן הענין ד"סגולה", כדלקמן.
נהיא. ובהקדם ביאור תוכן הענין ד"סגולה":
נוב"סגולה" – בניגוד ל"רפואה" שנעשית בדרך הטבע – "אין ידוע לנו היאך באה הרפואה ע"י עשיית דבר זה"307, כי, "יש ענינים מרפאים בדרך רפואה וטבע, ויש שהם מרפאים בדרך סגולה, שעפ"י דרך הטבע אין דרך להיות רפואה עי"ז אליו, ומ"מ יש איזה סגולה בדרך רחוקה ונפלאה במה שאינה מושגת בהשגת והשכלת הרופאים הטבעים להיות על ידי זה רפואה זו"308, כלומר, אין אנו מבינים את התכונה שבדבר זה שעושה אותו ל"סגולה", אלא, שהחוש מעיד – מהתוצאה (פעולת הדבר) – שזוהי "סגולה". ונמצא, ש"סגולה הוא דבר שלמעלה מהשגת השכל"309.
נזולכן מצינו חילוק בין רפואה לסגולה – בהלכות שבת:
נחבנוגע לרפואה במקום שיש חילול שבת – סומכים על דעת הרופא310 (וכן סומכים על דעת החולה, גם בניגוד לדעת הרופא311), ובמקום שיש חילוקי דעות – הולכים אחר הרוב312. משא"כ בנוגע ל"סגולה" – כל זמן שאין יודעים בבירור ובוודאות שזוהי סגולה (בדוקה, שכבר ריפאה לאחרים), אסור לעשותה בשבת313.
נטוטעם הדבר – כי, "רפואה" היא ע"פ שכל, ולכן סדר ואופן פעולתה נקבע לפי כללי השכל (דעת הרופא, בתר רוב, וכיו"ב), משא"כ "סגולה" שהיא למעלה מהשכל, לא שייכים בה כללי השכל, כלומר, גדרי השכל אינם הוכחה על סגולה שהיא למעלה מהשכל, ובמילא, אסור להשתמש בה בשבת עד שיודעים בוודאות שזוהי סגולה.
סיב. וזוהי גם שייכותה של "סגולה" למתן-תורה, שאז נקראו כל בנ"י בשם "סגולה", כמ"ש314 "והייתם לי סגולה מכל העמים גו'" – כי, במ"ת נתחדש אצל בנ"י ענין שלמעלה מהשכל.
סאובהקדמה:
סבהחידוש דמ"ת הוא, שאז ביטל הקב"ה את הגזירה המפרדת בין עליונים ותחתונים, "ואמר, התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים"22, היינו, שנעשה קשר וחיבור בין רוחניות ("עליונים") לגשמיות ("תחתונים"), בין התורה למציאות העולם – שהתורה נעשית בעה"ב על העולם, לשנות את מציאות העולם ולהעלותו למעלת התורה315.
סגוחידוש זה שנעשה במ"ת בכללות העולם, נפעל בפרטיות ע"י עבודתם של בנ"י – שע"י קיום התומ"צ פועל יהודי בירור וזיכוך חלקו בעולם316, ובמילא מעלה הוא גם את כללות העולם, כפס"ד הרמב"ם317: "צריך כל אדם שיראה . . כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת הרי הכריע . . את כל העולם כולו לכף זכות וגרם . . להם תשועה והצלה", ונמצא, שע"י בירור חלקו בעולם ה"ה מכריע את כללות העולם לכף זכות.
סדיג. וענין זה (פעולת התורה בעולם ע"י עבודתם של בנ"י) הוא למעלה מהשכל, כי:
סהע"פ שכל, כלומר, ע"פ סדר השתלשלות, אין שייכות בין גשמיות ורוחניות, ולכן, עד מ"ת היתה הגזירה ש"בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי"22 (עליונים לא ירדו לתחתונים, ותחתונים לא יעלו לעליונים); ורק במ"ת, שאז היתה התגלות העצמות (שאינו מוגדר כלל בהגדרים דסדר השתלשלות), כמ"ש318 "אנכי הוי' אלקיך גו'" – הנה עי"ז דוקא בטלה הגזירה319, ונעשה חיבור בין רוחניות וגשמיות, כך שהתורה יכולה לפעול עלי' בעולם.
סוונוסף לכך שכללות פעולת התורה בעולם הו"ע שלמעלה מהשכל, הרי, גם זה שפעולת התורה בעולם נעשית ע"י עבודתם של בנ"י, הו"ע שלמעלה מהשכל – דכיון שבנ"י הם "המעט מכל העמים"320, ולא עוד אלא שכן הוא גם בעם ישראל גופא, ששומרי תומ"צ הם מיעוט לגבי שאר בנ"י (וכמארז"ל321 "ראה הקב"ה שצדיקים מועטין כו'"), ולא עוד אלא שאצל שומרי תומ"צ גופא, רוב זמנם הולך על ענינים גשמיים, ורק מיעוט זמנם מוקדש בשביל ענינים רוחניים322 – כיצד יתכן שבמיעוט זמן המוקדש לקיום התומ"צ ע"י מיעוט מבנ"י שומרי תומ"צ, יוכלו לפרוץ ("דורכברעכן") את ההעלם והסתר דכללות העולם, ולהעלות את כללות העולם?!
סזאלא שזהו"ע שלמעלה מהשכל, למעלה מסדר השתלשלות – שכן, ע"י קיום התומ"צ נעשית הדביקות דבנ"י בהקב"ה [כמ"ש323 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", "דביקות" דייקא, היינו, לא רק באופן של התקשרות, שמורה על ב' דברים שנעשה קשר ביניהם, אלא באופן של דביקות, שנעשים דבר אחד ממש324], כפי שהוא למעלה מסדר השתלשלות.
סחובפרטיות יותר – שע"י לימוד התורה נעשית הדביקות דבנ"י עם בחי' "חיוהי", אורות, וע"י קיום המצוות נעשית הדביקות דבנ"י עם בחי' "גרמוהי", כלים325. וכיון ש"איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"326, לכן,
סטע"י הדביקות עם בחינת "חיוהי" ו"גרמוהי" (ע"י תורה ומצוות), נעשית הדביקות (גם) עם בחינת "איהו" שלמעלה מ"חיוהי" ו"גרמוהי" (אורות וכלים), עצמותו ומהותו ית', שלמעלה מסדר ההשתלשלות.
עיד. ועפ"ז יש לבאר המשך הפסוקים327 "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה גו' לא מרובכם גו' כי אתם המעט מכל העמים":
עאע"פ שכל – אין מקום לפעולת בירור ועליית העולם ע"י ישראל שהם "המעט מכל העמים"; אבל מצד ענין הסגולה ("בך בחר גו' להיות לו לעם סגולה") שלמעלה מהשכל – ה"ז למעלה מההגבלות שמצד השכל, כמו רוב ומיעוט, כך, שגם בהיותם "המעט מכל העמים", פועלים בנ"י בירור ועליית העולם.
עבכלומר: ענין שהוא ע"פ שכל, מוגבל הוא בהגבלות השכל. ובמילא, אם יש מקום בשכל שדבר זה יפעל פעולה מסויימת – אזי יש בכחו לפעול זאת, ואם אין לזה מקום בשכל – אין בכחו לפעול זאת; משא"כ "סגולה" – כיון שכל ענינה הוא למעלה מהשכל, שהרי השכל אין לו שום מושג במהותה של סגולה זו, לא חלים על זה הגבלות השכל, כמו ההגבלה דרוב ומיעוט וכיו"ב, אלא כחה של סגולה זו הוא למעלה מהגבלה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית328.
עגובסגנון ההלכה – שגדר המציאות של בנ"י הוא "קבוע"329 [כשם שהקב"ה הוא קבוע, כמובן ממארז"ל330 "הוא מקומו של עולם"], ו"קבוע אינו בטל"331, היינו, שב"קבוע" לא מתחשבים ברוב ומיעוט כו'.
עדטו. וע"פ האמור לעיל (ס"ה) שכל עניני בנ"י נמשכים מהאבות – גם הענין ד"סגולה" שנתחדש בבנ"י במ"ת הוא בכח האבות:
עה"תלת אבהון אלין אקרון סגולה . . ודא הוא דכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים"332, "פירוש, שחסד גבורה תפארת (ענינם של ג' האבות333: אברהם – חסד (אהבה), יצחק – גבורה (יראה), יעקב – תפארת (רחמים)) הם סגו"ל"334, "סגולה הוא ג"כ מענין סגול, שהם ג'
עונקודות, שהם חג"ת, שהן בחי' ג' אבות . . כשהן אחוזים יחד"335, "והיינו התכללות חג"ת"336, כמרומז בתמונת ה"סגול" (או "סגולתא"337) – ג' נקודות יחדיו, "בחינת ימין שמאל ואמצע, שהקו האמצעי הוא המחבר ומייחד ג"כ ב' הקוין דימין ושמאל להיות מתכללים יחד כו'"338.
עזוהענין בזה:
עחהחידוש בתמונת ג' הנקודות ד"סגול" לגבי תמונת ג' הנקודות ד"שורוק"339 – שג' הנקודות ד"שורוק" הם זה תחת זה340, היינו, שג' הקוין חסד גבורה ותפארת הם (לא בבת אחת, אלא) זה לאחרי זה, משא"כ ג' הנקודות דסגול הם יחדיו, היינו, התכללות ג' הקוין חסד גבורה תפארת ביחד.
עטוהחילוק שביניהם – שג' הקוין זה לאחרי זה, הו"ע שע"פ שכל והגבלה, וישנו גם בעניני העולם, ובפשטות, שבזמן מסויים נמצא האדם בתנועה של חסד, ולאח"ז נמצא בתנועה של גבורה;
פאבל ג' הקוין ביחד (סגול), הו"ע שלמעלה מהשכל ולמעלה מהגבלה – ענין של "סגולה" – כי: ע"פ שכל והגבלה אי אפשר שיהיו קוין הפכיים ביחד, שהרי בשעה שהאדם נמצא בתנועה של חסד, אינו יכול להיות בתנועה של גבורה, ובשעה שנמצא בתנועה של גבורה אינו יכול להיות בתנועה של חסד; ורק בעניני קדושה, היינו, בעניני אלקות, יכולים להיות כל הקוין יחד – כיון שקדושה ואלקות הם למעלה מהגבלות, ובלשון הידוע: "נמנע הנמנעות".
פא– ענין זה הוא מהחידושים דתורת החסידות, כי, בספרי חקירה מצינו שקו"ט בדבר, ולדעת כמה "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"341, ואילו בתורת החסידות ה"ז דבר פשוט שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"342.
פבונמצא, שגם ענין ה"סגולה" שבמ"ת הוא בכח האבות – כיון שהאבות הנחילו לבנ"י ג' הקוין דחסד גבורה תפארת כולם יחדיו, שזהו"ע שלמעלה מהגבלה, "סגולה".
פגטז. וכשם שכללות ענין ה"סגולה" נמשך לבנ"י ע"י האבות, כך
פדגם העדר ההתחשבות ברוב ומיעוט (שזהו א' הענינים הבאים כתוצאה מכללות הענין ד"סגולה") נמשך ע"י האבות343:
פהכתיב344 "אחד הי' אברהם ויירש את הארץ", היינו, שלמרות היותו אחד ויחידי, וכנגדו התייצב כל העולם, כמארז"ל345 שנקרא "אברם העברי"346 ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", אעפ"כ, "ויירש את הארץ", שפעל על העולם כולו, כמ"ש347 "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב"348.
פווע"י עבודה זו פתח אברהם אבינו את הצינור בשביל כאו"א מבנ"י במשך כל הדורות349 – שגם בהיותו אחד ויחידי (ביחס לעניני תומ"צ) בכל העיר כולה, ולפעמים בכל המדינה כולה, לא יתפעל מזה, אלא אדרבה, יכבוש את כל העיר והמדינה כולה שתתנהג ע"פ התורה, כיון שאינו הולך בכחותיו שלו, כי אם, בשליחותו ובכחו של הקב"ה שהוא למעלה מהגבלה, ענין ה"סגולה".
פזיז. ויש לקשר כהנ"ל עם דברי הגמרא350 "מאי סגולה" – שיש בזה ב' דעות – "ספר תורה . . דיקלא דאכיל מיני' תמרי":
פחובהקדמה – ש"סגולה" פירושה "אוצר . . כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם"351, היינו, שמצד גודל היוקר שלהם אין משתמשים בהם, אלא אוספים וגונזים אותם.
פטוענין זה שייך לכללות העבודה דקיום התומ"צ – שהו"ע של "סגולה" (כנ"ל בארוכה) – שהיא בדוגמת אסיפת וקיבוץ אוצר יקר שאין משתמשים בו אלא גונזים אותו, כמארז"ל352 "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ועד שאפילו בעולם האצילות ה"ז "כמונח בקופסא"353 (שאין משתמשים בזה), אבל לאידך, ה"ז "כמונח בקופסא", כלומר, שמונח ועומד מוכן להתגלות לעתיד לבוא, שאז יהי' עיקר הגילוי ד"שכר מצוה" ש"היא מצוה עצמה"354. – השכר דגן-עדן הוא רק זה שנהנין
צמ"זיו תורתן ועבודתן"83, ואילו "תורתן ועבודתן" עצמה – נשארת אוצר גנוז, ותתגלה לעתיד לבוא.
צאוזהו "מאי סגולה . . ספר תורה" – שבזה מרומז שכללות ענין התורה (ומצוותי') הוא בבחינת "אוצר", כנ"ל.
צבאמנם, ענין זה אינו מספיק עדיין, שהרי, כדי שלימוד התורה יהי' כדבעי דרושים כמה תנאים, ומהם: לימוד מתוך אהבה ויראה דוקא355, ו"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא"356; לימוד "לשמה" דוקא83, משא"כ כאשר חסר ה"לשמה", ועאכו"כ כאשר הלימוד הוא "שלא לשמה" – אפילו בדקות, ועאכו"כ באופן ירוד, "על מנת לקנתר"357.
צגולכן מוסיפה הגמרא – "מאי סגולה . . דיקלא דאכיל מיני' תמרי":
צדאיתא בגמרא358: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים". ומרומז גם בתיבת "לולב" ("כפות תמרים"359) – אותיות "לו לב"360, היינו, שה"לב" דבנ"י הוא "לו", לאביהם שבשמים.
צהומצד ה"לב אחד" לאביו שבשמים שישנו בכאו"א מישראל, שזוהי נקודת היהדות שהיא בשלימותה אצל כאו"א מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו – יש בו ענין ה"סגולה"; ולא עוד אלא שסוף-סוף יומשך ויבוא בהתגלות – שזוהי ההוספה "(דיקלא) דאכל מיני' תמרי", דקל שעושה פירות – שנקודת היהדות ("לב אחד") תתגלה ותבוא בפועל (עשיית פירות).
צויח. עפ"ז יש לבאר השייכות ד"סגולה" לימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שהם "ימי סגולה":
צזגאולת י"ב-י"ג תמוז קשורה ובאה ע"י המסירת-נפש של בעל המאסר והגאולה, אשר, להיותו נשיא וראש הדור, ש"בתר רישא גופא אזיל"361, ה"ז כולל גם המסירת-נפש של כל בנ"י, אשר, ע"י המס"נ פרצו
צח("מ'האָט דורכגעבּראָכען") את ההעלם והסתר שבזמן ההוא, ועד שזכו לנסים שלמעלה מהטבע ולמעלה מהשכל, שהחליפו את עונש המוות (רח"ל)362 להכרזת יום-טוב בכל תפוצות ישראל!
צטוכיון שהגאולה די"ב-י"ג תמוז קשורה עם ענינים שלמעלה מטעם ודעת (מס"נ ונסים) – נקראים ימים אלו בשם "ימי סגולה".
קוכשם שהי' בי"ב-י"ג תמוז בזמן ההוא, כך הוא גם בי"ב-י"ג תמוז בכל שנה ושנה – שימים אלה הם "ימי סגולה", שבהם נמשכים ומתגלים ענינים שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שעליהם אין מדידות והגבלות, ובמילא, כאשר מנצלים שני ימים אלו כדבעי כו' ("בשעת מען נעמט זיך אין די צוויי טעג"363) – זוכים להצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, בגשמיות וברוחניות.
קא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "צמאה לך נפשי"].
קב***
קגיט. בכלל ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר עשה לא-חסידים לחסידים ("דער רבי האָט געמאַכט פון ניט חסידים – חסידים"), וכאלה שהיו רחוקים ולא היתה להם שייכות כו' – עשאם לשייכים ומקושרים.
קדובעמדנו בי"ב תמוז, יום הולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבו מזלו גובר, וכפי שכבר נמשך בהתגלות בפריצת ההעלם והסתר ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (כנ"ל ס"ד) – ה"ז יום מסוגל ביותר שהרבי יפרוץ ("דער רבי זאָל דורכבּרעכן") את ההעלם והסתר דנפש הבהמית, ושיעשה את כולם לחסידים!
קהאלא, שע"פ מאמר חז"ל364 "יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל" – צריך כאו"א לבקש "רפואה". ולא לכתוב "פיתקאות" ("ניט שרייבן קיין צעטלאַך")365, כי אם, לבקש בפועל ("טאַקע בעטן"): להגיד שהוא חולה ולבקש רפואה. ואזי יעורר כ"ק מו"ח אדמו"ר רחמים עליו, והדבר יבוא לידי פועל, שהרבי יעשהו לחסיד ("דער רבי וועט אים מאַכן פאַר אַ חסיד").
קו***
קזכ. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ב) אודות החידוש דמתן-תורה, שנעשה קשר וחיבור בין התורה והעולם, שהתורה היא בעה"ב על מציאות העולם – יש לעורר ע"ד קבלת סמיכה להוראה366.
קחובהקדמה – שבעלות התורה על מציאות העולם נעשית ע"י פסק הלכה, שבכחה לפעול שינוי במציאות העולם.
קטוזוהי גם השייכות דהלכות התורה לשם הוי'367 – כפי שמצינו בדוד368 "והוי' עמו שהלכה כמותו":
קימהחילוקים בין שם הוי' ושם אלקים – ש"אלקים" הוא בגימטריא "הטבע"369, ואילו "הוי'" הוא מלשון "הי' הוה ויהי' כאחד"370, שלמעלה מהטבע.
קיאוזוהי השייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהי' בהתאם לפסק ההלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם ע"פ טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע.
קיבוזהו גם דיוק לשון חז"ל371 "דיין שדן דין אמת לאמיתו" – כמדובר לעיל (בהמאמר) שדוקא שם הוי' (שם העצם372) הוא "אמת לאמיתו" (משא"כ שם אלקים שהוא "אמת", אבל לא "אמת לאמיתו"), וכיון שהלכה קשורה עם שם הוי', לכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו "דיין שדן דין אמת לאמיתו".
קיגומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה).
קידואף שעיקר ענין הסמיכה – לפסוק בדיני נפשות ודיני קנסות – אינו שייך בזמן הזה373, מ"מ, גם עתה יש לו להמוסמך כח מיוחד כו'92.
קיהכא. אמנם, כדי שהמוסמך להוראה יוכל להיות בעה"ב על מציאות
קיוהעולם ע"י פסקי הלכות – לא מספיקה ידיעת ההלכות בלבד, אלא צריך להיות אצלו יראת שמים:
קיזאיתא בגמרא374 עה"פ375 "והי' אמונת עתיך גו' יראת הוי' היא אוצרו" – שגם לאחרי הלימוד בכל סדרי הש"ס (המרומזים בפסוק "אמונת עתיך וגו'") צריך להיות "יראת ה' היא אוצרו" (הוא עיקר החשוב בעיניו) – "יראת הוי'" דייקא, כאמור, שהענין דפסקי הלכות קשור עם שם הוי' דוקא. ועד כדי כך נוגע ומוכרח ענין זה – ש"אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליי', הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין (ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע), א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העליתה".
קיחוזהו הטעם ש"דואג ואחיתופל (שהיו גדולים בידיעת התורה376, ואעפ"כ) . . לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא" ("שלא זכו לקבוע הלכה כמותן")377 – משום "שלא הי' להם יראה כלל"378.
קיטוהענין דיראת ה' נפעל (בעיקר) ע"י לימוד פנימיות התורה דוקא, שהיא כמשל ה"קב חומטין" שמשמר את התבואה379, ודוגמתו בלימוד התורה, שע"י פנימיות התורה נעשה "יראת הוי' היא אוצרו", ועי"ז זוכה שלימודו יהי' באופן ד"הוי' עמו שהלכה כמותו".
קככב. זאת ועוד:
קכאכיון שהתכלית של הסמיכה להוראה ופסקי הלכות היא בעלות על העולם, צריך המוסמך להיות שייך ומעורה בעניני העולם, כלומר, לא להיות מובדל מהעולם, אלא להיות בתוך העולם ("זיין אין וועלט"), ולהעלות את הטבע עצמו לדרגא שלמעלה מהטבע.
קכבוע"ד שמצינו בגמרא380 "אמר רב, שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר".
קכגונקודת הענין – שפעולת הלכות התורה היא שמציאות העולם תהי' ע"פ תורה, ובלשון הידוע381 "לעשות לו ית' דירה בתחתונים".
קכדכג. ועל של פועל באתי – בקשר להבחורים שעומדים לקבל סמיכה להוראה:
קכהנוסף לכך שלכל לראש תובעים מהם לידע היטב את הדינים (ולא להסתפק עם קבלת "תעודת הסמיכה" בלבד...) – עליהם לידע שסמיכה להוראה ענינה שהמוסמך נעשה בעה"ב על מציאות העולם, ובמילא תובעים מהם ב' ענינים הנ"ל.
קכווכדי ליישם את הדברים בפועל ממש – צריך להיות אצלם:
קכזא) לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות – שעי"ז נעשה הענין ד"יראת הוי' היא אוצרו", ועד שמגיע לידי ידיעה והכרה שכל מציאות העולם אינה אלא חיות האלקי שמהווה ומחי' אותה382, כך, שבכחו וביכלתו לצאת מהגבלות העולם (טבע) ולהגיע לשם הוי' שלמעלה מהטבע.
קכחב) כיון שמטרת הסמיכה להוראה היא שיוכלו לפסוק הלכות בחיי היום-יום, הקשורים בנושאים שונים בעניני העולם – אין להסתפק בלימוד המוכרח לבחינה עבור קבלת תעודת הסמיכה, כמה סימנים בשו"ע יורה-דעה עם ש"ך וט"ז, פרי מגדים ועוד אחרונים, אלא בהכרח שתהי' להם גם ידיעה כללית בכללות התורה, בדרך מקיף עכ"פ, כך, שכאשר מתעוררות שאלות בנושאים שונים, לא יהי' המוסמך "זר" אליהם.
קכט– פעם383 הגיע אברך אל הרגצ'ובי כדי לקבל סמיכה, ובמקום לבחון אותו ביורה-דעה, כרגיל, הפתיעו הרגצ'ובי – (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) הרגצ'ובי בכלל לא הי' כמו רובא דעלמא... – באמרו, שילמוד תחלה הלכות קריאת התורה... ולאח"ז יתן לו סמיכה! במענה לתמיהתו של האברך על כך שאינו מוצא לנכון לבחנו ביורה-דעה, אלא מורה לו ללמוד הלכות קרה"ת – אמר לו הרגצ'ובי: בכלל רואה אני שהנך ירא-שמים, ובמילא, כשתבוא לידך שאלה ביורה-דעה ולא תדע להשיב, בודאי תאמר להשואל להמתין עד שתעיין בפסק ההלכה, או שתשאל אצל מישהו אחר (ואם יהי' צורך בדבר תכתוב לרבנים גדולים). אבל כשתתעורר שאלה באמצע קריאת התורה, למשל, בנוכחות הגבאי וכל הקהל – עלול הנך להשיב ללא ידיעת ההלכה לאמיתתה, כיון שזהו בזיון להס"ת שישאר מונח על שולחן-הקריאה עד
קלשתגמור לעיין בדבר (ובודאי אי אפשר להשאיר את הס"ת עד שתכתוב לרבנים ותקבל את תשובתם...), ומה גם שזהו בזיון להרב... העצה היא איפוא – סיים הרגצ'ובי את דבריו – שתלמד תחלה הלכות קריאת התורה.
קלאכד. ענין זה נוגע גם, כמובן, לאלה שכבר קיבלו סמיכה להוראה:
קלבאף ש"למזלם" ("צו זייער גליק") הצליחו לקבל תעודת הסמיכה לפני י"ב תמוז, שאז לא היו מוכרחים לקיים הוראות הנ"ל – הרי האמת היא שזהו לרוע מזלם ("צו זייער אומגליק")... שכן, כאשר חסרים הענינים הדרושים הנ"ל, מתעוררת שאלה על הסמיכה כולה!
קלגולכן, כל אלה שהוציאו סמיכה לא מכבר, וגם אלה שכבר הוציאו סמיכה לפני כו"כ שנים (גם אם הם כבר בעלי שיבה...), וכן כל אלה שעומדים להוציא סמיכה – ישתדלו לרכוש ידיעה כללית ומקפת עכ"פ בכל התורה כולה.
קלדולכל הפחות – ללמוד בעיון מחמש עד עשר סוגיות בש"ס (ומה טוב – סוגיות במקומות שונים בש"ס ("פאַנאַנדערגעוואָרפענע סוגיות"), כך, שתהי' ידיעה רחבה ומקיפה יותר), וכן ללמוד למיגרס (גמרא עם פירוש רש"י, ולפעמים גם עם תוספות) משלש עד חמש מסכתות בש"ס. – (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) כמובן שאין הכוונה למסכתות קטנות, כמו מסכת גרים וכיו"ב.
קלהויש להוסיף ולהדגיש, שענין זה נוגע גם אל המסמיכים, שכן, כאשר הסמיכה אינה כדבעי, הרי האחריות שבדבר מוטלת על המסמיכים, ו"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו"384, ולכן יש להשתדל שתהי' הסמיכה כדבעי, כך שיוכל המסמיך לומר "ראו385 גידולים שגידלתי"92.
קלו***
קלזכה. כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שאלה הנוסעים מכאן, ובפרט הנוסעים למדינות אחרות, יאמרו "לחיים". ואח"כ אמר:
קלחבנוגע לההולך ממקום למקום – אמרו חז"ל386 "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם". ויש לומר, ש"חומרי" הוא
קלטגם מלשון חומריות, היינו, שההולך ממקום למקום "נותנין עליו" תפקיד ושליחות לברר ולזכך החומריות של שני המקומות.
קמולכן, צריכים הם לומר "לחיים" – שתהי' להם תוספת חיות לברר ולזכך "חומרי (החומריות ד)המקום".
קמא***
קמבכו. בהמשך להמדובר לעיל אודות ההכרח בלימוד החסידות – יש להבהיר בנוגע לטענת המנגדים387 ללימוד החסידות, שבדרך כלל יש להם שתי טענות:
קמגא) אם זהו לימוד הכרחי, מדוע לא הי' זה גם בעבר. ואם הי' אפשר להתקיים שנים רבות כ"כ ללא חסידות, סימן שאין זה לימוד הכרחי.
קמדב) לימוד החסידות הוא לימוד המביא את האדם לביטול מציאות הגשם והיש, והרי ביטול הוא ענין של שלילה והעדר.
קמהכז. והתשובה לדבר – בהקדים:
קמואיתא בשמונה פרקים להרמב"ם388 ש"יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי". ומזה מובן, שמענינים רבים הקיימים בחולי ורפואת הגוף, אפשר ללמוד לגבי חולי ורפואת הנפש389.
קמזובנוגע לעניננו:
קמחבדרך כלל משמעותה של מחלה היא, רחמנא ליצלן, שחלק מסויים של הגוף חסר או לקוי. אבל יש גם מחלה שבה לא חסר כלום בהגוף, אלא אדרבה, מיתוספת בו (ע"י גידול) חתיכת בשר.
קמטלכאורה אפשר לשאול: מכיון שלא נחסר כלום מחלק הבשר שצריך להיות בגוף – מה איכפת לנו שקיימת חתיכה נוספת של בשר? בכל זאת, רואים אנו שזוהי מחלה, ואדרבה, לפעמים ה"ז מחלה גדולה יותר מזו שנגרמת כתוצאה מחסרון בגוף, ולא עוד, אלא שזוהי חולאת גדולה כ"כ (רח"ל) שאין רוצים אפילו לכנותה בשמה.
קנחתיכת הבשר היתירה – מזיקה להמקום שבו נמצאת, ולא עוד אלא שיכולה להתפשט (רח"ל) גם הלאה.
קנאכשם שמחלה זו שונה מכל שאר המחלות – כך גם רפואתה שונה מהרפואות לשאר המחלות: בכל הרפואות – נותנים לאדם דבר נוסף, ואילו הרפואה למחלה זו היא – הריסת החלק המיותר, ועי"ז מתרפא האדם באמת390.
קנבהרפואה למחלה זו נתגלתה רק לפני כמה דורות391, ופרטי הדברים בדרכי השימוש בה, נתגלו מאוחר יותר, ועדיין נמצאים באמצע המחקר.
קנגובכן, כאשר מישהו יסרב להשתמש ברפואה זו בגלל שתי טענות: (א) ענינה של רפואה הוא חיזוק והרחבת מציאות הגוף, ולא הריסה וביטול. (ב) מכיון שדורות לאחרי דורות לא השתמשו ברפואה זו, אין ברצונו להשמע לרופאים החדשים ורפואותיהם החדשות, באמרו, שהוא "סאַם סאַפּאָזשניק"392, ויתנהג כפי שנהגו בעבר – הרי כל אחד מבין שטענות כאלה אינן מהוות טענות כלל.
קנדובפשטות: הצורך לחזק ולהרחיב – הוא בנוגע לחלק הבריא של הגוף, ולא בנוגע לחלק המיותר שגדל, שכן, חלק זה אינו שייך אל הגוף, ואדרבה, הוא מזיק לגוף, ולכן יש להרוס אותו.
קנהבעבר לא היתה מחלה זו גלוי' ומצוי' כמו היום (רח"ל), ולפיכך לא חיפשו כ"כ את הרפואה אלי', והעיקר, שמלמעלה לא הזמינו את הרפואה לכך. לעומת זאת, לאחרונה, כשהמחלה התרבתה רח"ל – הקדים הקב"ה רפואה למכה393, והזמין את הרפואה לכך.
קנוכח. והנה, כל הענינים בגשמיות משתלשלים ובאים מהשרש שלהם והדומה אליהם ברוחניות. ועד"ז בנוגע למחלה ורפואה הנ"ל שניתוספו בדורות האחרונים, בגלל הענינים הדומים אליהם ברוחניות שניתוספו בדורות האחרונים:
קנזכיון שנמצאים אנו בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ותיכף ומיד ("אָט באַלד") יהי' "קץ שם לחושך"394 – מתחזקת ומתרבה קליפת עמלק, שענינה חוצפה395, כלומר, ישות ללא טעם וללא מענה ("אָן אַ טעם און אָן אַ פאַרוואָס").
קנח– גם בעבר היתה קיימת גאוה וישות, אבל לא בהגשמה וגסות כ"כ כמו בתקופתנו זו. –
קנטומזה נשתלשל גם בגשמיות – מציאות שאין לה טעם ומענה ("קיין שום טעם און פאַרוואָס"), ומציאות זו נוטלת ("נעמט צו") את כחות הגוף, כאילו היתה היא עיקר המציאות.
קסולזה הקדים הקב"ה רפואה למכה, וגילה את תורת החסידות, שפועלת הירוס וחורבן ("אַ צעשטערונג און אַ פאַרוויסטונג") בחלק החולני, במציאות הישות.
קסאכט. מובן מאליו, שבפרט אחד אין המשל דומה לנמשל:
קסבבהמשל – המשך הטיפול הרפואי יותר מדי, יכול לגרום הירוס (רח"ל) גם בחלק הבריא של הגוף. משא"כ ברוחניות (בהנמשל) – יכולים להתמיד בלימוד החסידות, "ווייטער לערנען און נאָך לערנען", ופעולת ההירוס תהי' אך ורק בחלק הגאוה והישות שבאדם, ואילו בנוגע לחלק הבריא תהי' הפעולה – להיפך – חיזוק ותוספת כח, כמארז"ל396 שהתורה נקראת "עוז ותושי'", "תושי'" לנפש הבהמית, ו"עוז" לנפש האלקית397.
קסג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לתלמידי הישיבה לנגן ניגון שמח, ושיעוררו עי"ז גם את הבעלי-בתים].
קסד***
קסהל. בנוגע לפינחס – שאודותו מסופר בפרשת השבוע (פרשת פינחס) שמתחילים ללמדה ביום זה (יום ראשון בשבוע) – מצינו ב' קצוות:
קסומחד גיסא – פינחס הוא זה "אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל"398, שבראותו מאורע שהי' בו פגיעה בכבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל, לא חסך שום מאמץ והשתדל בעצמו בתיקון הדבר, מבלי להתפעל משום דבר, ועד ש"ויקח רמח בידו וגו'"399. ובגלל זה אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום"400.
קסזולאידך גיסא – מצינו שאמר הקב"ה לאליהו הנביא – "פינחס זה אליהו"401 – "לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים . . שנאמר400 פינחס בן אלעזר . . חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"402, היינו, שבכל ברית מילה בא "פינחס זה אליהו" לראות ולהעיד על מסירת נפשם של בנ"י בשביל הקב"ה באופן שלמעלה מטעם ודעת403.
קסחלא. ומזה למדים הוראה בנוגע להנהגתו של כאו"א מישראל, ובמיוחד בנוגע לכאו"א מעדת החסידים:
קסטמחד גיסא – צריכה להיות עבודתו באופן ד"קנא לאלקיו", שכאשר רואה דבר הדורש תיקון, צריך הוא בעצמו להשתדל בתיקון הדבר,
קע– דלכאורה, יכול לחשוב שמוטב לו להתעסק בעניניו הוא, ענינים גשמיים או אפילו רוחניים, ואילו בנוגע לדבר זה הדורש תיקון ישנם מספיק יהודים אחרים שיתעסקו בכך. ומה גם – ממשיך לטעון – שלטובת תיקון דבר זה (לא רק לטובתו הפרטית) עדיף שיתעסק
קעאמישהו אחר, באמרו, שבשביל דבר פלוני זקוקים למישהו גדול ממנו, ובשביל דבר פלוני זקוקים למישהו קטן ממנו, ואילו הוא עצמו – אינו מתאים לשום דבר!...
קעבהנה על זה בא הלימוד מפינחס – שכאשר יהודי רואה דבר הדורש תיקון, אין לו לסמוך על אף אחד, אלא עליו להשתדל בעצמו ולעשות כל התלוי בו לתיקון הדבר404.
קעגולאידך גיסא – בבואו לתקן דבר הדורש תיקון אצל הזולת, עליו להזהר שלא לדחותו ח"ו ב"אמת הבנין"405. לכל לראש, עליו לידע ולהכיר ולראות את מעלתו של כאו"א מישראל – בנו יחידו של הקב"ה406 – שמוכן הוא למסור נפשו בשביל הקב"ה, כפי שרואה "פינחס זה אליהו" בכל ברית מילה... ואז, יתקן את הדרוש תיקון (לא בדרך דחי', אלא) ע"י גילוי מעלותיו, החל מגילוי כח המס"נ.
קעדלב. ועוד והוא העיקר:
קעהכשם שע"י הנהגתו של "פינחס זה אליהו" בב' הקצוות הנ"ל זכה הוא להיות זה שיבוא לפני משיח לבשר לבנ"י אודות הגאולה407 – כך גם בנוגע לכאו"א מישראל, שע"י הנהגתו בב' קצוות הנ"ל דוגמת הנהגתו של פינחס, ה"ה ממהר ומקרב ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
קעוובמילא, לא צריכים לדאוג מזה שבימים הקרובים חל שבעה עשר בתמוז ומתחילים שלשת השבועות כו', כי, עוד לפנ"ז יבוא משיח צדקנו, ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים408.
קעז***
קעחלג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיסירו את המזונות כו' – כיון שעומדים כבר לסיים את ההתוועדות – שכן, ידוע ומפורסם ("אַלע ווייסן") שבליובאוויטש אין מחזיקים ("מ'האַלט ניט") מהענין ד"שיריים"409.
קעטכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות לרבינו הזקן (ולכפול בבא הד' ז' פעמים). ואח"כ צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וקודם התחלת הניגון אמר:]
קפבדרך כלל צריכה העבודה להיות במתינות ובסדר והדרגה, מן הקל אל הכבד. אבל, כיון שנתאחר הזמן ("עס איז שפּעט")410, ונשארו רק דקות ספורות ("געציילטע מינוטן") עד לסיום ההתוועדות – אין הזמן גרמא למתינות, אלא, יש להתחיל תיכף ומיד "מיט אַ שטורעם". וכמו בגשמיות: כשהולכים לכבוש עיר בצורה שקשה לכבשה – מתחילים מיד עם הכחות הכי גדולים, והולכים מיד עם "שטורעם"!
קפאובכן, שינגנו את הניגון הנ"ל תיכף בהתחלתו מתוך חיות, ריקוד, "און מיט אַ שטורעם"!
קפב[ניגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].
קפג***
קפדלד. כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע כותב בא' ממאמריו (משנת תרנ"ד411):
קפה"ראיתי בשם א' מהגדולים, מי שיש לו צרה גדולה ר"ל, צריך לבטוח בה', והיינו שלא יתפלל ע"ז, ולא יעשה שום דבר . . כ"א לבטוח בה' כו'". ומוסיף: "וי"ל דז"ע שתיקה שהוא ביטל גדול כו'", "שתיקה מצד הכתר".
קפווענין זה מתאים להמבואר לעיל (בהמאמר דיום הש"ק412), שבענין הבטחון יש כמה מדריגות, ואמיתית ענין הבטחון הוא כמ"ש413 "בטחו בהוי' עדי עד", שהבטחון הוא "עדי" (היינו עד) בחינת "עד", "עד ולא עד בכלל", שזוהי בחינת סובב כל עלמין, אשר, מצד בחינה זו בטוח הוא שישפיעו לו מלמעלה, כי, מצד אהבה העצמית ד"אהבתי אתכם אמר הוי'"414 (שזוהי האהבה שמצד בחינת סוכ"ע) לא יכולים להיות שום מניעות ועיכובים על ההשפעה.
קפזאמנם, כיצד מגיע האדם למדריגה זו בבטחון?
קפחוהמענה לזה – ע"פ הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר415 בשם רבינו הזקן, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות ("אַ איד
קפטניט ער וויל און ניט ער קען זיין אַ נפרד פון געטלעכקייט")416, שענין זה הוא מצד התקשרות העצמית בין הקב"ה ובנ"י, ובדרגת הספירות – ה"ז ספירת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.
קצולכן, כאשר יהודי מחליט ("נעמט זיך") עם תוקף דקבלת-עול, שבכל זמן ובכל מקום לא יהי' נפרד ח"ו מאלקות, היינו, שמגלה את אהבתו והתקשרותו העצמית אל הקב"ה (שמצד אהבה והתקשרות זו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות) – אזי מתגלית גם אהבתו והתקשרותו העצמית של הקב"ה אליו (שזהו"ע ההמשכה והגילוי דספירת הכתר), ומצד אהבה עצמית זו, מובטח הוא – ואינו צריך אפילו לומר תהלים – שהקב"ה יוציאהו מן המיצר אל המרחב.
קצא***
קצבלה. (טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
קצגכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג תמיד לאחל שיהי' קיץ בריא ("אַ געזונטער זומער"), ולפעמים נהג להקדים ולהביע ברכתו לח"י אלול, שבזה נכללה גם הברכה לכתיבה וחתימה טובה417.
קצד(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
קצהשיהי' קיץ בריא, וההתוועדות תומשך ותבוא בפנימיות ובפועל, ושתהי' הכנה לח"י אלול הבעל"ט92.
קצו(וסיים:) עכשיו יעשו הפסקה קצרה עד להתוועדות הבאה.
קצז"זייט געזונט און אַ גוטן יו"ט".
קצח**