Toras Menachem·Vol. 11 (5714·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Tzav·Shushan Purim·5714תורת מנחם·– יא – שנת תשי"ד – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ צו·שושן פורים·ה'תשי"ד.

אבס"ד. שיחת ש"פ צו, שושן פורים, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה

בא. [כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. צוה לנגן "אַ פרייליכן ניגון". ואח"כ אמר:]

גאודות פורים שחל בשבת (היינו בשושן ובשאר ערים המוקפות חומה שבהם יכול פורים לחול בשבת) – מצינו בירושלמי¹ שיש כמה דעות כיצד צריך להיות סדר ההנהגה:

דקריאת המגילה – אי אפשר לקיים בשבת, כיון ש"אין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב"². ולכן בהכרח לקרותה בי"ד (יום ששי) או בט"ז (יום ראשון). ויש בזה ב' דעות, וההלכה שקורין בי"ד³.

הסעודת פורים – ג"כ אי אפשר לקיים בשבת, כיון שבשבת ישנו ענין השמחה, כמארז"ל⁴ "וביום שמחתכם אלו השבתות", ובפורים יש חיוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"⁵, "את ששמחתו תלוי' בב"ד, יצא זה (שבת) ששמחתו תלוי' בידי שמים"⁶. ולכן ההלכה היא שמקיימים את סעודת פורים בט"ז (יום ראשון)⁷.

ואמנם, כל זה הוא בנוגע לשני ענינים אלו – קריאת המגילה (ועד"ז מתנות לאביונים ששייך לקריאת המגילה, "מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה"²) שמקדימין ליום ששי, וסעודת פורים (ועד"ז משלוח מנות, השייך לסעודה⁸) – שמאחרין ליום ראשון;

זאבל "ועל הנסים" – אומרים בזמנו, ביום השבת⁷. והטעם לזה – בפשטות – מכיון שאין שום טעם שלא לאומרו ביום הפורים עצמו (דהיינו ביום השבת), לא משום עירוב שמחה התלוי' בב"ד בשמחה התלוי' בידי שמים, ולא משום חשש הוצאה בשבת (שהרי אין צורך בבקיכדי לומר "ועל הנסים", להיותו נוסח ידוע בתפלה), ולכן נשאר ענין זה בזמנו, ביום הפורים (דהיינו בשבת).

חועפ"ז מובן, שכל הענינים שבהם אין שייכים טעמים לשינוי הזמן – נשארים בזמנם, ביום הפורים עצמו.

טוהנה, הסדר הרגיל הוא שההתוועדות דיום הפורים⁹ קשורה עם אמירת מאמר חסידות. ומכיון שמצד טעמים מסויימים לא נאמר מאמר חסידות אתמול – יש לאומרו עתה.

יב. ניגנו ניגון ואח"כ אמר מאמר ד"ה מגילה נקראת.

יא***

יבג. עיקר הענין דפורים הוא קריאת המגילה. והיינו, שאף שיש בפורים עוד כמה ענינים, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ועוד, מ"מ, העיקר הוא קריאת המגילה.

יגולכן, בהברכות דפורים – מברכים "על מקרא מגילה", ולא על שאר הענינים. ואף שיש לכוון להוציא גם את המצוות דמשלוח מנות ומתנות לאביונים כו'¹⁰ – הרי הברכה בפירוש היא "על מקרא מגילה" דוקא.

ידויתרה מזו: גם ב' הברכות "שעשה נסים" ו"שהחיינו", שהן על "עיצומו של יום" (ולכן גם מי שנמצא במדבר ואין לו מגילה חייב לברך ב' ברכות אלו) – נתקנו בשעת קריאת המגילה דוקא, כיון שקריאת המגילה היא עיקר הענין דפורים, ובה מתבטא הענין ד"עיצומו של יום"¹¹.

טווכיון שכן הוא הדין ע"פ נגלה – הרי כן הוא גם בפנימיות הענין.

טזד. אודות קריאת המגילה שנינו¹²: "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, ר"מ אומר כולה, רבי יהודה אומר מאיש יהודי¹³, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה¹⁴".

יזומבואר בגמרא¹² בטעם הפלוגתא: "וכולן מקרא אחד דרשו, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף¹⁵, מ"ד כולה – תוקפו שלאחשורוש, ומ"ד מאיש יהודי – תוקפו של מרדכי, ומ"ד מאחר הדברים האלה – תוקפו של המן, ומ"ד מבלילה ההוא¹⁶ – תוקפו של נס".

יחומכיון שאנו פוסקים¹⁷ "הלכה כדברי האומר כולה"<12> – נמצא שההלכה היא שבקריאת המגילה צריך להודיע גם "תוקפו של אחשורוש".

יטופירוש הדברים – שכדי לדעת "תוקפו של נס", ולהבינו כדבעי בכל הפרטים, יש צורך להודיע "תוקפו של אחשורוש"¹⁸.

כה. וביאור הענין:

כאאחשורוש כפשוטו – הי' "מלך בכיפה"¹⁹, שמלך על העולם כולו, ומלכותו היתה באופן של התפשטות – כפי שמצינו²⁰ שהשתמש בכלי המקדש ובגדי כהונה, וישב על כסא שלמה כו', ומצד גודל התפשטותו הי' ביכלתו לערוך משתה במשך "שמונים ומאת יום"²¹ – שלא מצינו במקום אחר משתה שנמשך זמן רב כ"כ, מלבד משתה זה, שמטרתו היתה להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"²¹ של אחשורוש.

כבונוסף על גדולתו של אחשורוש למטה – הרי זה מורה גם על גדלותו של השר שלו למעלה, שכן, מצד גדלותו של השר למעלה היתה גדולתו של אחשורוש למטה.

כג[מאמר המוסגר:

כדהמלכים שהיו פעם ברוסיא, הי' ביכלתם לעשות כל מה שלבם חפץ, כיון שלא הי' על גביהם שום "קאָנגרעס" וכיו"ב. בשנים האחרונות הי' קיסר רוסיא "שיכור", וכשרצו היהודים לפעול עליו בענין מסויים, היו יוצאים לקבל את פניו בספר-תורה.

כהבאותה תקופה כיהן הרד"ץ²² ברבנות בטשערניגאָוו, וכשהגיע הקיסר לביקור בטשערניגאָוו, נהג הרד"ץ בהתאם לסדר הנ"ל, ויצא לקראת הקיסר כשהוא לבוש "סירטוק", ונושא ספר-תורה, וכשהגיע בסמיכות לקיסר – עמד על מקומו, הניח את ידו על מצחו [כך הי' סדרהנהגתו של הרד"ץ²³: לפני שהי' מברך ברכה, הי' מניח את ידו על מצחו ומכוון כוונת הברכה – ש"הוי'" הוא "הי' הוה ויהי' כאחד"²⁴, "אלקינו" הוא כחנו וחיותנו²⁵ כו'], ובירך "שנתן מכבודו לבשר ודם" בקול רם, כדי שיענו אחריו אמן. הקיסר ראה שעומד לידו יהודי לבוש בצורה מוזרה ("עפּעס מאָדנע אָנגעטאָן"), אוחז בידו ספר-תורה, ומרים עליו את קולו ("און שרייט אויף אים")... עד שהסבירו לו את פשר הענין.

כולאחר ששב הרד"ץ לביתו, פנה אליו אחיינו – שהי' "משכיל" במקצת ("אַביסל אַן אויפגעקלערטער") – ושאלו לאמר: "פעטער"! הרי יודע אתה שהקיסר הוא "שיכור" וכו', ואיך אפשר להתייחס אליו בצורה כזו – לברך ברכה, ולצאת לקראתו עם ספר-תורה וכו'? – ענה לו הרד"ץ: "פּעטאַך"! הרי יש לו שר למעלה!].

כזונוסף לגדולתו של אחשורוש (כנ"ל) – הי' גם רשע, במדה לא פחותה מהמן, וגם הוא חפץ בגזירה על בנ"י כמו המן²⁶, וכפי שאמר למרדכי ואסתר "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"²⁷.

כחואעפ"כ – מבלי הבט על גודל רשעותו של אחשורוש, ועל כך שמלך בכיפה, ולכאורה הי' ביכולתו להוציא לפועל את רשעותו באין מונע – הרי כיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"²⁸, היתה הנהגתו של אחשורוש שלא ע"פ שכל – ש"הרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו"²⁹, כיון שכך היתה הכוונה העליונה.

כטו. וזהו הפירוש שע"י שמודיעים "תוקפו של אחשורוש" מודיעים את "תוקפו של נס" – שמבלי הבט על "תוקפו של אחשורוש", הרי "לב מלכים ושרים ביד ה'", ובזה ניכר "תוקפו של נס".

לונקודת הענין – שכאשר מדובר אודות בנ"י, אזי מתבטלים כל הענינים המנגדים כו', מבלי הבט על החוזק והתוקף שלהם,

לאובפרטיות – הן כשמדובר אודות הצלת עם ישראל, והן כשמדובר אודות הרמת בנ"י למדריגה נעלית יותר³⁰, שזהו כללות הענין דפורים,שע"י הגזירה נתגלה בבנ"י כח המס"נ, ועי"ז נפעל ענין עמוק יותר בקיום התומ"צ לדורות, כיון שעד אז הי' קיום התומ"צ באופן ד"אשר החלו לעשות"³¹ בלבד, כמארז"ל³² "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס), ואילו בפורים הי' הענין ד"וקבל היהודים"³¹ ברצון ובמס"נ על כל הדורות.

לבז. ויש להוסיף בפירוש הודעת "תוקפו של אחשורוש" – בעומק יותר:

לגלמרות שאחשורוש "מלך בכיפה" והי' רשע כהמן – הרי לא זו בלבד שכאשר הי' מדובר בנוגע לבנ"י (בא' מב' התנועות דלעיל – הצלת בנ"י, והרמתם למדריגה נעלית יותר), נתבטל "תוקפו של אחשורוש", אלא יתירה מזו – שכאשר מדובר ע"ד בנ"י וע"ד רצונו של הקב"ה, הרי אחשורוש עצמו, שקודם לכן גזר גזירה על בנ"י, בהיותו עדיין בכל תוקפו ("תוקפו של אחשורוש"), אמר בעצמו "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"<27>.

לדכלומר: אין הכוונה ש"תוקפו של אחשורוש" נתבטל לגבי "תוקפו של נס", אלא "תוקפו של אחשורוש" עצמו סייע והתנהג ע"פ הכוונה העליונה, דכיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'", הרי העולם עצמו מתנהג באופן שמסייע לקיום התומ"צ.

להח. ומכאן הוראה בכל דור ודור:

לוכאשר טוענים שהנהגת העולם היא סתירה או מניעה לקיום התומ"צ, הן בנוגע לפעולה עם עצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת – יש לדעת, שכאשר עומדים בתנועה של מס"נ ולא מתפעלים מהעולם, אזי נעשה העולם עצמו – כפי שהוא באופן ד"עולם כמנהגו נוהג"³³ – סיוע לעבודת ה'.

לזוכפי שהי' "בימים ההם" – שעי"ז שבנ"י עמדו במס"נ כל השנה כולה, ו"לא עלה על דעת שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו"³⁴ (ע"י ההתעוררות שעורר אצלם מרדכי, שעי"ז פעל שגם אלו ש"השתחוו כו'"³⁵ עמדו במס"נ כל השנה כולה), גילו שאחשורוש עצמו אינו מנגד אלא מסייע,כן הוא "בזמן הזה" – שכאשר אין מתחשבים ב"גזירות" שמצד העולם שנראה כמניעה לקיום התומ"צ, אלא פועלים הן בעצמו והן בהזולת שתהי' ההנהגה כרצונו של הקב"ה במס"נ – אזי גם העולם עצמו, באופן ד"עולם כמנהגו נוהג", מסייע לכך.

לחט. ענין זה (שתוכנו היציאה מהמיצרים וההגבלות של העולם) התחיל בשעת מתן-תורה, שאז עמדו כל נשמות ישראל (אפילו נשמות הגרים)³⁶, ושמעו מהקב"ה בכבודו ובעצמו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"³⁷, שעי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל לצאת מהמיצרים וההגבלות של העולם.

לטאמנם, בשעת מ"ת היתה רק התחלת הענין, ואילו גמר וקיום הדבר הי' בפורים. ומיני אז יש לנו בפנימיות את הכח שלא להתחשב בהמיצרים של העולם ולעמוד במס"נ על עניני תומ"צ.

מוכאשר כאו"א מישראל פועל בעצמו את הענין ד"יציאת מצרים", שלא להתחשב ב"מצרים" (מיצרים והגבלות) שלו, שאז רואה הוא בגילוי שגם חלקו בעולם מסייע לו בעבודתו (כנ"ל) – אזי יתגלה גם בכללות העולם הענין ד"דירה בתחתונים", כי, התגלות פנימיות הלב שבו, שזהו"ע משיח הפרטי³⁸ – מהוה הכנה לביאת משיח הכללי, במהרה בימינו.

מא***

מבי. בשנותיו האחרונות של אדמו"ר האמצעי – התחילה כבר הגזירה של חטיפת ילדים יהודיים לצבא. ובענין זה ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי – ד"ה "להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים"³⁹.

מגושם מבאר, שאף שאין ביכלתם לקיים מצוות רבות, מ"מ, היוקר שיש למעלה מאותן מצוות מועטות שהם מקיימים במס"נ [שהרי בנוגע לשאר המצוות לא תועיל אפילו מסירת נפש, כיון שאין זה בגדר האפשרות כלל, ורק מצוות מעטות מקיימים הם במס"נ], הרי זה שוקל ומכריע ("וועגט איבער") את כל שאר הענינים שאינם מקיימים.

מדיא. וענין זה הוא תירוץ גם בנוגע ל"תינוק שנשבה לבין העכו"ם"⁴⁰:

מהלכאורה אינו מובן: כיון ש"תינוק שנשבה" אינו מקיים תומ"צ, הריירידתו לעולם הזה היא לכאורה ללא תכלית, וא"כ, למה ירדה נשמתו לעולם הזה?

מובנוגע ליהודי סתם – הרי אפילו אם אינו מקיים תומ"צ כראוי, אין מקום לשאול למה ירדה נשמתו לעולם, כי, מה שאינו מקיים תומ"צ הרי זה מפני שיש לו בחירה, וכך הוא עושה בבחירתו, אבל כוונת ירידת נשמתו לעולם היא כדי שאכן יקיים תומ"צ; משא"כ "תינוק שנשבה לבין העכו"ם" ואינו יודע מאומה – הרי אי אפשר לדרוש ממנו לקיים תומ"צ, וא"כ אינו מובן, למה ירדה נשמתו לעולם?

מזוהתירוץ הוא – ע"פ הנ"ל:

מחבמשך הזמן – בוודאי יזמינו לו מלמעלה לכל הפחות ענין אחד שייוודע לו אודותיו ותהי' לו היכולת לקיימו. וכיון שכל ימיו (עד אז) לא ידע אודות שום מצוה, וגם מצוה זו (שעתה נודע לו עלי') יעשנה מתוך מס"נ, כיון שיהי' קשה לו כו' ("ס'וועט עם אָנקומען שווער") – הרי בוודאי יעשה את המצוה מתוך חיות ביותר. וענין זה הוא יקר ביותר למעלה – שכדאי להוריד נשמה לעוה"ז למשך כו"כ שנים, מצד היוקר באותה מצוה יחידה שיקיים בחיות ובמס"נ.

מטיב. ענין זה נוגע לא רק ל"תינוק שנשבה", אלא נוגע גם לכאו"א מישראל:

נכיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"⁴¹ – אפילו להפירוש בתורת החסידות⁴² ש"יחטא" הוא מלשון חסרון, ובפרט שאצל חלק גדול מבנ"י הפירוש הוא כפשוטו... – הרי כאו"א הוא בבחינת "תינוק שנשבה".

נא– כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר⁴³, ששנותיו של יהודי ("אידישע יאָרן") אינן נמנות לפי ה"פּאַספּאָרט"; יתכן שב"פּאַספּאָרט" נרשם שהוא בן שבעים שנה, אבל לפי שנותיו האמיתיות (השנים שהשתמש בהם לעניני תומ"צ) אינו אלא "תינוק". –

נבועל זה אומרים ליהודי שאין לו להתייאש.

נגהן אמת שלא מדובר כאן אודות "תינוק שנשבה" בגשמיות, אלא אודות מי שהביא את עצמו – בבחירתו – למעמד ומצב של "תינוקשנשבה", אבל אעפ"כ, הרי מה שעבר כבר עבר, ומה שנוגע הוא רק מכאן ולהבא, דהיינו ההוה והעתיד, ובנוגע מכאן ולהבא, עליו ליקח מהעבר רק את המעלה והצד הטוב שבו – שמצד היותו במצב של "תינוק שנשבה", שצריך להתחיל "לקחת את עצמו" ("ער דאַרף זיך ערשט נעמען") ללימוד התורה וקיום המצוות – הרי זה יהי' בריבוי חיות ביותר, כמו בתינוק שנשבה בגשמיות.

נדונקודת הדברים – שבאיזה מצב שרק נמצאים, אין להתייאש,

נה– ישנו פתגם ע"ד הצחות⁴⁴ על יסוד לשון חז"ל⁴⁵ "יאוש שלא מדעת", ש"יאוש" הוא "שלא מדעת", שכן, אילו הי' בו דעת, לא הי' מתייאש... –

נואלא צריכים ללמוד תורה, עוד פסוק ועוד פסוק כו', וכן לקיים מצוה אחת, ו"מצוה גוררת מצוה"⁴⁶, עד שיגיע לשלימות בכל רמ"ח המצוות.

נז***

נחיג. מסופר במדרש⁴⁷ שהמן "הלך לו אצל מרדכי . . והי' יושב ותלמידיו לפניו . . אמר להם במה אתון עסקין, אמרו לו במצות העומר . . הלכות קמיצה⁴⁸ . . שהיו קומצין מן העומר . . אמר להו בכמה הוא טימי' דידי' הוו (כמה שוויים)? אמרו לי' סגיין בעשרה מנין, אמר להם קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרת אלפי קנטרין דכסף דילי".

נטמאורע זה – התרחש למטה. ועד"ז מסופר במדרש⁴⁹ מה שאירע למעלה:

ס"באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה . . ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים. ועמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך הם, שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות" (וכמסופר לפנ"ז, ש"היו אמותיהם מביאות להם לחם ומים . . ונשבעים בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות", והמשיכו לשבת בתענית וללמוד תורה במס"נ, באמרם למרדכי "בין לחיים בין כו' עמך אנו"⁵⁰), ועי"ז נתבטלה הגזירה.יד. והענין בזה⁵¹:

סאמרדכי היהודי הי' "יושב בשער המלך"⁵², ולכאורה, כאשר מדובר בגזירת המלכות – הי' עליו לחפש קשרי היכרות ("באַקאַנטשאַפט") וכדומה, כדי לבטל את הגזירה?

סבאלא, מרדכי ידע שהגזירה למטה באה כתוצאה מהגזירה למעלה, ולכן פעל לבטל את הגזירה למעלה, כדי שעי"ז תתבטל בדרך ממילא הגזירה למטה.

סגמשל למה הדבר דומה – למחלה רח"ל שנמצאת באבר מסויים בגלל סיבה מסויימת, ואם הרופא יסתפק בריפוי המסובב (דהיינו האבר הפרטי שבו נמצאת המחלה), ולא ירפא את הסיבה למחלה, עלולה המחלה להתעורר שוב. והרפואה האמיתית היא כאשר מרפאים את הסיבה למחלה. וכמו"כ רצה מרדכי היהודי לתקן את הסיבה לגזירה, שהיא הגזירה למעלה.

סדוכיצד פעל מרדכי ביטול הגזירה למעלה – עי"ז שקיבץ עשרים ושנים אלף ילדי ישראל ולמד עמהם תורה<49>, ומה למד עמהם – הלכות קמיצה דוקא⁵³:

סהבאותו זמן לא היו יכולים לקיים הלכות קמיצה – שהרי לא הי' אז ביהמ"ק⁵⁴, ולא היו יכולים לחשוב אודות בניית ביהמ"ק, כיון שהי' אז בתוקף ה"כתב שטנה"⁵⁵ שאסר על בניית ביהמ"ק. ומה גם שהילדים שלמדו עם מרדכי לא היו (בדוקא) כהנים, כך שאפילו לכשיבנה ביהמ"ק אין זה ענין שנוגע אליהם.

סוואעפ"כ, למד מרדכי עמהם הלכות קמיצה – לכל לראש, מצד עצם מעלת לימוד ענין בתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, גם אם ענין זה אינו נוגע לפועל, ועוד זאת, שעי"ז הדריך מרדכי את תלמידיו, שגם בזמנים הקשים והמרים ביותר אין להתייאש, וצריכים להתכונן לבנין ביהמ"ק, ואז אפשר שיזכו להיות מורי הוראה בישראל שיצטרכו לדעת הלכות קמיצה!וע"י לימוד התורה של אותם תינוקות של בית רבן, שאמרו למרדכי "בין לחיים בין למות עמך אנו", וכשהביאו להם אמותיהם לחם ומים אמרו "מתוך תעניתנו נמות", ובה בשעה שאמרו "מתוך תעניתנו נמות", עסקו בהלכות קמיצה כדי שידעו את הדין לכשיבנה ביהמ"ק – בטלה הגזירה למעלה, ובמילא בטלה גם הגזירה למטה.

סזטו. ההוראה מהאמור בימינו אלה:

סחאמרו רז"ל⁵⁶ "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ישנם גזירות גלויות, וישנם גם גזירות נסתרות שאין חשים בהם (ע"ד מרז"ל⁵⁷ "אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו"), אבל, כאשר רז"ל פוסקים ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אפשר לסמוך עליהם...

סטוכדי לבטל את הגזירות – העצה אינה להיות "יושב בשער המלך" וכדומה, ואפילו לא לעסוק בענינים של חידושים בתורה,

ע– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהשיחה שבקונטרס)⁵⁸, שכאשר מחברים חיבור, יש לדעת אם זהו "חיבור" או "חיסור"... –

עאאלא הדרך היחידה היא – לימוד תורה ע"י תשב"ר, ודוקא ענין זה בכחו לבטל את הגזירה.

עבכאשר ילמדו עם תשב"ר ללא פשרות והיתרים, מבלי להתחשב עם דעת העולם ("וואָס די וועלט זאָגט"), האם הדבר מתאים למנהג העולם או לא – אזי תתגלה האמת, שהעולם עצמו מתנהג כפי הנדרש ע"פ תורה (כנ"ל ס"ח),

עגוענין זה יביא את הגאולה השלימה, שאז יהי' הענין ד"לתקן עולם במלכות שד-י"⁵⁹, "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"⁶⁰ – כמבואר בדרושי חסידות⁶¹ ש"כל בשר" יראה שכל מציאות העולם אינה אלא "דבר ה'" המהווה אותו בכל שעה ורגע.

עדודבר זה אינו צריך להימשך זמן רב, אלא יכול להיות בשעה ורגע אחד – במכ"ש וק"ו מ"מדת פורעניות", שהגיעו לאחרונה למצב שאפשר להחריב את העולם כולו ברגע אחד⁶², ועאכו"כ ב"מדה טובה",ש"מרובה ממדת פורעניות"⁶³, שבודאי שברגע אחד יכול להתקיים הענין ד"לתקן עולם במלכות שד-י".

עה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].

עו***

עזטז. ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי⁶⁴, שבו מבאר את מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא", כדברי הגמרא⁶⁵ "דידי ודידך מאי היא . . אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".

עחומבאר אדמו"ר האמצעי בהמאמר, שאע"פ שסיבת הלימוד דתשב"ר היא "מיראת הרצועה" וכדומה, והיינו, שאין זה לימוד התורה "לשמה", וגם הלימוד עצמו אינו בעיון כמו בלימודם של גדולים, אעפ"כ גדלה מעלת הלימוד דתשב"ר – מצד עצם ההבל, שהוא "הבל שאין בו חטא", "לא חטא ממש, רק שהוא מושלל מגשם הגופני החומרי, שבתינוק אין גופו גס כ"כ כי לא נתגשם ברוב ימיו . . מצד שזה מקרוב בא מעולם הרוחני לעולם הגשמי".

עטוענין זה מתאים להסיפורים ע"ד הצדיקים שנהגו ללכת ללמוד ביערות וכו'⁶⁶, מקום שאין שם בני-אדם, והאוויר אינו מעופש כו', ולכן מעלת לימוד התורה במקום זה היא כמו מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא".

פיז. ומזה מובן, שהענין ד"הבל שאין בו חטא" שבתשב"ר אינו בהכרח בתינוקות דוקא, אלא יכול להיות גם בגדולים – שכאשר לימוד התורה הוא באופן שמופשטים ("מען איז אויסגעטאָן") מכל עניני העולם – אזי הלימוד הוא "הבל שאין בו חטא", כיון שאין להלומד שייכות עם חומריות העולם.

פאובכללות הרי זה החילוק בין "בעלי עסק" ל"יושבי אוהל" – שנוסף על מעלת הריבוי בכמות, ש"בעלי עסק" לומדים רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"⁶⁷, משא"כ "יושבי אוהל" שעיקר עסקם בתורה, הרי לימוד התורה של "יושבי אוהל" הוא לימוד באופן אחר לגמרי ("גאָר אַן אַנדער לימוד"), כמעלת הבל תשב"ר.

פבוכפי שרואים במוחש (לאו דוקא בתשב"ר, אלא גם בגדולים),שאלו שנמצאים עדיין בין כותלי הישיבה, או שלא עבר זמן רב מאז צאתם מכותלי הישיבה – נקל לפעול עליהם, וגם להם נקל לפעול על עצמם, יותר מאשר אלו שהם "בעלי עסק".

פגהן אמת שגם "יושבי אוהל" שייכים קצת לגשמיות, אבל אעפ"כ, כיון שעיקר עסקם בתורה, הרי גם הגשמיות שלהם היא באופן נעלה יותר.

פדוע"ד מעשר שני שצריך לאכלו "לפנים מן החומה"⁶⁸ דוקא – שעם היותו כמו כל מאכל גשמי (שהרי אין מקריבין אותו על המזבח), מ"מ, כיון שאכילתו היא "לפנים מן החומה" הרי זה בכל זאת באופן נעלה יותר ("איז דאָס פאָרט אַנדערש").

פהועד"ז בעניננו: כאשר עיקר העסק הוא בתורה, שהיא בדוגמת "חומה" (כמארז"ל⁶⁹ "אני חומה זו תורה") – הרי גם הענינים הגשמיים הם "לפנים מן החומה"; וכאשר נמצאים במצב כזה, אזי יש בלימוד התורה המעלה ד"הבל שאין בו חטא".

פויח. ישנם כאלו שאינם מרוצים מכך שהם "יושבי אוהל". הם היו מעדיפים לעסוק במסחר, להרוויח ממון רב, ואז יושיבום בראש ויכתבו עליהם ב"עיתונים" וכו', ואילו עתה (בהיותם יושבי אוהל) – לא עושים מהם שום "מציאות"!

פזאך האמת היא – שאשרי להם וטוב חלקם, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות. עליהם להיות שמחים על כך שזכו להימצא בין כותלי בית-המדרש, ולא באויר המעופש שבעולם.

פחובכלל – צריכה להיות העבודה בשמחה, וכפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר⁷⁰: "גיין מיט אַ מאַרש" (לילך עם שיר של נצחון).

פטאי לזאת אין לחשוב על שום חשבונות; לא "להתאונן" על כך שאין נמצאים באויר של חומריות העולם... ואפילו לא לחשוב על מצבו ברוחניות; אודות המציאות שלו – אין לחשוב כלל!

צ(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ינגנו עתה את הניגון "ממצרים גאלתנו", ויפעלו את היציאה מכל המיצרים – בגוף ובנפש הבהמית ובחלקו בעולם.

צא***

צביט. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁷¹, שלפני נישואיו הכינו עבורו מספרחדרים בדירתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, ולפני כניסתו לדור בדירה – הביאו ילדים מה"תלמוד-תורה" העירוני כדי שילמדו שם, ורק לאח"ז נכנס הרבי לדור בדירה.

צגוהנה, מכיון שרבי הוא נשמה כללית, הרי כל הענינים שהיו אצלו הם ענינים הנוגעים לכאו"א. ומכיון שהרבי גם סיפר סיפור זה, הרי זה גם הוראה לכאו"א.

צדוההוראה היא – שכדי להכין דירה למושב אדם (כלומר: גם מצד אנושיות בלבד, ובפרט דירה כפי שצריכה להיות אצל יהודי), הרי ההתחלה לזה היא בלימוד תורה של תשב"ר.

צהכ. ובפרטיות יותר:

צולכאורה יכול מישהו לטעון: איזו שייכות יש לו לילדים קטנים, ומדוע עליו להתעסק עמהם? – הרי הוא "אדם", שעליו נאמר⁷² "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ובפרט ע"פ פתגם הבעש"ט⁷³ שכל יהודי יקר להקב"ה כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, ועוד יותר מזה, וא"כ, מה חסר לו, ומדוע עליו להתעסק עם ילדים קטנים?!

צזעליו לדעת, שאפילו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' בנו יחידו של נשיא בישראל – לפני שנכנס לגור בדירתו, הביא לשם תשב"ר ללמוד תורה, ורק אח"כ הי' יכול להיכנס לגור בדירה.

צחומה שטוען אודות שפלות הזולת כו', ולכן אינו רוצה להתעסק עמו – הרי ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע⁷⁴ אודות מאמר רז"ל⁷⁵ "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", שמעתה יש לשער עד כמה גדולה הרחמנות על מי שהתורה עצמה פוסקת שאסור לרחם עליו!... ועד"ז בנוגע להתעסקות עם הזולת שנמצא בשפל המצב.

צטועי"ז שמרחם על הזולת, ומתעסק גם עם ילדים קטנים כו' – אזי ניתוסף אצלו, כנ"ל שדוקא ע"י לימוד ילדי ישראל בדירה יכול הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר להיכנס לדור בה. וע"ד שמצינו בדברי רז"ל⁷⁶ בנוגע למשה רבינו, שדוקא עי"ז שטיפל בכבשים הקטנים כו', נבחר להיות רועה ישראל.כא. ע"פ האמור יש לבאר דיוק הלשון<5> "ומתנות לאביונים":

קהלשון בכ"מ⁷⁷ הוא "צדקה לעניים", ואינו מובן, מדוע דוקא כאן הלשון הוא "מתנות לאביונים" – (א) "מתנות" ולא "צדקה", (ב) "לאביונים" ולא "לעניים"?

קאוהביאור בזה⁷⁸:

קבהחילוק בין "צדקה" ל"מתנות" הוא – ש"צדקה" הו"ע שהאדם אינו צריך ליתן, היינו, שמצד עצמו אינו חייב ליתן, אלא הנתינה היא רק בשביל הזולת; משא"כ "מתנה" הו"ע שנוגע לעצמו, כמרז"ל⁷⁹ "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא".

קגוהחילוק בין "עני" ל"אביון" הוא – ש"עני" אין פירושו שאין לו מאומה; יתכן שיש לו דברים אחרים, אלא שבנוגע לענין זה הרי הוא "עני", וע"ד שמצינו בדברי רז"ל⁸⁰ "עני בדעת"; משא"כ "אביון" פירושו (כפירוש רש"י⁸¹) ש"תאב לכל דבר".

קדוזהו דיוק הלשון "מתנות לאביונים" – שגם כאשר עושים טובה (לא רק ל"עני", שהוא במדריגה נעלית יותר, אלא אפילו) ל"אביון", שאין לו מאומה – אין זה ענין של "צדקה", אלא ענין של "מתנה", שנעשה מזה "נייחא לנפשי'".

קהוהיינו, שצריך להיות נחת רוח להנותן מזה גופא שהאביון מקבל ממנו את המתנה,

קו– ע"ד שמצינו בדיני קדושין, שאף שבדרך כלל צריך להיות "נתן הוא" דוקא, מ"מ, ב"אדם חשוב" מקודשת גם באומרת "הילך מנה ואקדש אני לך", "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה"⁸² –

קזכאמור לעיל שעשיית טובה להזולת, אפילו לילדים קטנים – נוגעת גם לעצמו.

קחחשבון זה שייך באמת גם בכל השנה, אלא שבפורים בפרט, שבו צריכים להיות במדריגת "עד דלא ידע"⁸³, ולא לעשות חשבונות כו', נרגשיותר מעלת הזולת, וה"נייחא לנפשי'" שנעשה ע"י הנתינה לזולת, ולכן דוקא בפורים נאמר הלשון "מתנות לאביונים".

קטכב. דובר⁸⁴ כבר, שתינוקות של בית רבן הם היסוד של בנ"י.

קיאודות מעלת הלימוד עם ילדים קטנים דוקא, מצינו בגמרא⁸⁵: "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו".

קיאמה היתה פעולתו של יהושע בן גמלא?

קיבבתחילה הי' הסדר, ש"מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא הי' למד תורה". אח"כ "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים". אח"כ "התקינו שיהו מושיבין (מלמדי תינוקות) בכל פלך ופלך", והיו לומדים עם כאו"א, "כבן ט"ז כבן י"ז". עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שבכל מקום, "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", ילמדו תורה בחינם לילדים בני חמש-שש שנים ומעלה⁸⁶. ובגלל תקנה זו זכור הוא לטוב בכל הדורות.

קיגכאשר הייבסקים-בולשביקים אסרו ללמוד תורה – לא אסרו את הלימוד לגמרי. הם טענו שכאשר הילד יגדל, יהי' בר דעת, ויבחר בעצמו ללמוד – מותר ללמוד עמו. האיסור שלהם הי' רק על לימוד עם ילדים קטנים⁸⁷. ועל כך עמדו בתוקף ומסירת נפש הכי גדולים, כיון שכל קיומם של בנ"י תלוי בחינוך של שנות הילדות דוקא.

קידוכך גם עתה יש לעמוד בתוקף הכי חזק, שחינוך ילדי ישראל יהי' ע"פ תורה תמימה, בלי שום פשרות, כיון שבזה תלוי כל הקיום של בני ישראל.

קיה***

קיוכג. אודות הענין הבא לקמן – כבר כתבתי במכתב⁸⁸. אמנם, ע"פ מ"ש בתניא⁸⁹ ש"אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראי' וקריאה בספרים" – אחזור בהזדמנות זו על הענין בעל-פה:

קיזאף ש"כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות"⁹⁰ – הרי מצינו,שבמועדים דפסח, חנוכה ופורים, גם הן חייבות, כיון שמועדים אלו שייכים גם לנשים, ש"אף הן היו באותו הנס"⁹¹.

קיחובענין זה יש מעלה יתירה בפורים – שנוסף לכך ש"אף הן היו באותו הנס", שהלשון "אף" מורה שהן טפלות, הרי בפורים הנשים הם העיקר, כמודגש בכך שכל המגילה נקראת על שמה "מגילת אסתר".

קיטוהטעם לזה⁹² – לפי שבפורים כתיב<31> "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", שזהו הגמר והקיום דמתן-תורה (כנ"ל ס"ט). ולכן, כשם שבמ"ת נאמר תחלה "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ורק אח"כ "ותגד לבני ישראל" (האנשים)⁹³ – כך בפורים, שהוא גמר וקיום הדבר דמ"ת, העיקר הן הנשים. ולכן גם בגשמיות היתה ההצלה ע"י אסתר דוקא.

קככד. והנה, אופן הצלת בנ"י ע"י אסתר הי' ע"י מסירות נפש:

קכאבשעה שאסתר שמעה שיש גזירה על בנ"י – אזי "ותתחלחל המלכה"⁹⁴, וזאת – למרות שהגזירה לא היתה נוגעת אלי' אישית, שהרי היתה בבית המלך, ואחשורוש לא ידע כלל שמוצאה מבנ"י (עד המשתה השני), ואעפ"כ, בשמעה שיש גזירה על בנ"י, אזי "ותתחלחל המלכה"; הענין נגע לה ("עס האָט איר דערנומען")!

קכבולכן הלכה לעצור את הגזירה מתוך מסירת נפש – דכיון ש"כל איש ואשה גו' אשר לא יקרא אחת דתו גו' ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום"⁹⁵, הרי הליכתה אל אחשורוש היתה קשורה בסכנת נפשות ודאית, וע"פ דין הי' אסור לה להעמיד את עצמה בסכנה, כיון שע"פ דין⁹⁶ אסור לאדם למסור נפשו בשביל אדם אחר!

קכגאילו היתה אסתר שואלת "רב מתנגד" האם מותר לה ללכת אל אחשורוש – הי' בודאי פוסק לה שהדבר אסור, כיון שע"פ שו"ע חייב אדם לשמור את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כפי שנצטווינו⁹⁷ "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם";

קכדה"מזל" היחידי ("דער איינציקער גליק") הי' – שאסתר לא הלכה לשאול, ולא חשבה כלל אם מותר או אסור לעשות זאת, אלא בשעה שהי' מדובר אודות גזירה על בנ"י – התנהגה באופן של מסירת נפש.

קכהכה. מהיכן נבעה הנהגה כזו אצל אסתר – מהחינוך שקיבלה בביתו של מרדכי, שהי' בעל מס"נ ("אַ מס"נ איד").

קכו– מרדכי הי' חסיד, שהרי הוא תיקן את הענין ד"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"<83>, ומי הי' מעלה על דעתו לתקן תקנה לדורות שצ"ל ענין של "עד דלא ידע", אם לא חסיד?!...

קכז[כדי שתהי' נתינת-מקום גם ל"מתנגדים" – ישנה עצה בשו"ע⁹⁸ לקיים את הענין ד"עד דלא ידע" ע"י שינה... אבל אמיתית הענין הוא – יציאה מהגבלות⁹⁹].

קכחמקודם לכן לא הי' שום מקום בשו"ע לענין של "עד דלא ידע", שכן, אפילו שמחת יו"ט צריכה להיות במדידה והגבלה¹⁰⁰. אלא שאצל חסיד ישנו הענין של יציאה ממדידה והגבלה, ולכן, מרדכי שהי' חסיד, תיקן לדורות את הענין ד"עד דלא ידע".

קכטבבית חסידי – אין מתפעלים מהעובדה שאומרים "לחיים" גם באמצע השבוע ("אין אַ פשוט'ן מיטוואָך")... ובפרט בסעודת "מלוה מלכה", ומכ"ש – בפורים.

קל– בעיר¹⁰¹ שבה כיהן אאמו"ר ז"ל ברבנות, היו לו מנגדים רבים, כיון שהי' נוהג לחזור חסידות, והנהיג בעיר חומרות והידורים שונים.

קלאפעם אחת הלשין אחד המנגדים בפני מושל המחוז ("גובערנאַטאָר"), על כך שהתאספו כמה יהודים ובחרו להם רב – אדם שמשתכר וקורע בגדים מעל אנשים!...

קלבמפקד המשטרה התפלא מאד על כך שרוב יהודי העיר בחרו רב שכזה, ושלח אחד מפקידיו לבית אאמו"ר, כדי לבדוק מה מתרחש שם.

קלגכשהגיע הפקיד לבית אאמו"ר – ראהו יושב ולומד תורה, בלי שום "משקה" על השולחן, והכל בסדר... הפקיד התפלא עוד יותר לפשר הענין ("וואָס פאַר אַ מעשה דאָס איז") וסיפר לאאמו"ר על ה"מסירה",ואאמו"ר ענה שאינו יודע כלל במה מדובר ("ער ווייס ניט פון קיינע מעשיות").

קלדלבסוף התברר, שאכן הי' לסיפור זה יסוד. ומעשה שהי' כך הי': בי"ט כסלו התקיימה התוועדות, והנוכחים התוועדו היטב ("מען האָט זייער גוט פאַרבראַכט"). אאמו"ר חזר הרבה חסידות, הכל היו במצב-רוח מרומם ("אויפגעלייגט"), וההתוועדות נמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות. פעם הי' סדר בהתוועדויות של חסידים, שלפנות-בוקר היו פושטים את הבגדים העליונים ("די זופּיצעס"), ויוצאים בריקוד ללא הבגד העליון. וכך נהגו גם באותו י"ט כסלו. כנראה שאחד המשתתפים לא רצה לפשוט את בגדו העליון מיד, ואאמו"ר – שלא הי' אז מוטרד מ"דאגות הפרנסה", זמן לא רב קודם לכן הגיע מליובאוויטש, והי' במצב-רוח מרומם... – "סייע" לו להפשיט את ה"סירטוק", כך שהשרוול נשאר בידיו של אאמו"ר, וה"סירטוק" – אצל אותו אדם...

קלהונחזור לעניננו:

קלומרדכי חינך את אסתר באופן כזה, שכאשר מדובר אודות יהודים – אין לחשוב על שום ענינים אחרים, וצריך ללכת במסירת נפש. בשעת הגזירה אמרו מרדכי ואסתר: צומו יהודים בעיצומו של חג הפסח¹⁰²!... שכן, כאשר ישנה גזירה על בנ"י, אין להתחשב בענין הפסח. וכך נהגה אסתר עצמה, שהעמידה את חיי' בסכנה והלכה אל אחשורוש.

קלזונוסף לזה שמרדכי ואסתר לא חשבו על עצמם, והתנהגו במס"נ – אספו גם עשרים ושנים אלף ילדי ישראל, ועוררו אותם שילמדו תורה במס"נ, וע"י תשב"ר עוררו את כח המס"נ אצל כל בנ"י (גם אלו ש"השתחוו לצלם" דנבוכדנצר, ו"נהנו מסעודתו של אותו רשע" – אחשורוש<35>), ש"לא עלה על דעת שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו"<34> במשך כל השנה, ודוקא עי"ז ביטלו את הגזירה.

קלחכו. וענין זה מהוה לימוד והוראה לנשי ובנות ישראל בכלל, ולנשי ובנות חב"ד בפרט¹⁰³:

קלטכאשר מדובר אודות חינוך הילדים – אין לחשוב אודות "תכלית", אלא יש לחנכם ברוח התורה.

קמישנן כאלו המסתכלות על חברותיהן, שילדיהן יגדלו "מסודרים"("פאַרזאָרגטע") – זה יהי' "רופא", זה יהי' "עורך-דין", וזה יהי' לפחות "מצחצח נעליים"...

קמא– ב"אמריקא" ישנו פתגם, ש"מצחצח נעליים" הוא גם דבר חשוב ("איז אויך אַ זאַך"), שהרי "ראַקפעלער" הי' בתחילה "מצחצח נעליים", ואח"כ נעשה "גביר גדול"... –

קמבואילו הבן שלה – אם תשלח אותו לישיבה, יהי' "בטלן"... הוא לא יוכל אפילו לצחצח נעליים, כיון שאינו יודע איך לאחוז בידו את המברשת... ולכן חוששת היא לשלחו לישיבה – כי מנין תהי' לו פרנסה?!...

קמגובכן: יש לדעת שאין לעשות חשבונות שכאלו. יש לדעת שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, ואין צורך "לסייע" לו ו"לחסוך לו עבודה" ("מען דאַרף אים ניט העלפן און פאַרשפּאָרן קיין אַרבעט")!

קמדהדבר היחיד שצריך לעשות הוא – לחנך את הילדים בדרך התורה, ועי"ז יהי' להם אושר ועושר גם בגשמיות.

קמהאין להביט לעבר דלתו של השכן, שבנו של פלוני יהי' לו בית משלו, רכב משלו, וכיו"ב, "אַן אַנדער שוואַרץ יאָר"...

קמואלא יש למסור את הילד ל"מלמד" שאינו יודע את "שפת המדינה", ואפילו אינו יודע את שמו של ה"פּרעזידענט" הנוכחי, ומי הי' ה"פּרעזידענט" לפניו, ונוסף לזה – מגדל הוא "זקן מלא"... ודוקא "מלמד" זה – יחנך את הילדים בדרך התומ"צ.

קמזודוקא עי"ז מצילים את הילדים שלהם, ועי"ז – גם את כל עם ישראל.

קמחכז. וענין זה מהוה הוראה גם להעסקנים – שעליהם למסור את כל כחותיהם ויכולת ההשתדלות שלהם לטובת חינוך הכשר.

קמטואף שאין זה נוגע להם עצמם – עליהם ללמוד את ההוראה האמורה מאסתר, שאף שהגזירה לא היתה נוגעת לה כלל, הרי מיד כששמעה שישנה גזירה על בנ"י, אזי "ותתחלחל המלכה", והלכה במס"נ להגן על הגזירה, כיון שגזירה על בני ישראל (גם כשאינה נוגעת אלי') היתה בעיני' דבר שלה.

קנועד"ז בעניננו: כאשר רואים כיצד מתחנך הדור הצעיר (שהוא ענין הנוגע לעתיד בני ישראל) – חוב על כאו"א להתייחס לזה כענין הנוגע אליו, ולפעול בכל כחותיו בענין החינוך הכשר.כח. בגלל¹⁰⁴ גודל חשיבות הענין דתינוקות של בית רבן, הרי כל מי שיכול לעשות ולסייע בזה, עליו להתייגע¹⁰⁵ בממונו, בגופו ובנפשו, להרחיב את החינוך הכשר.

קנאישנם כאלו העושים "חשבונות", שענין זה אינו לכבודו, הוא צריך לעסוק בענין נעלה יותר. ללמוד עם ילדים "אלף-בית" – יכול גם אדם פשוט יותר; לדבר על כסף עבור "חדר" או ישיבה – הו"ע השייך ל"משולח" ולא אליו, וכדומה. – אומרים לו, שחשבון זה הוא בשנים כתקונם ("אין נאָרמאַלע צייטן"). בשעת שריפה רח"ל – אין עורכים "אסיפות" לדון מי יכבה את השריפה, אלא כל אחד עושה, כל אחד חייב לעשות מה שביכלתו כדי לכבות את השריפה¹⁰⁶.

קנבישנם הטוענים, שכבר התייגע דיו בענין חינוך הכשר, ועכשיו – שיפעל מישהו אחר. אומרים לו: "אדם לעמל יולד"¹⁰⁷, אדם צריך להתייגע תמיד.

קנגכדי להצדיק את יסורי הנשמה, שסובלת תמיד על-ידי ירידתה בגוף¹⁰⁸ – עליו להתייגע תמיד, כיון שבמשך הזמן שאינו מתייגע, הרי יסורי הנשמה הם לחינם.

קנדוכשם שצריך להיות בנוגע לעצמו – כן צריך להיות גם¹⁰⁹ בנוגע לזולתו, ובפרט בענין החינוך: יש להתייגע בענין זה תמיד.

קנה***

קנוכט. דובר בפורים בשנה שעברה¹¹⁰, שכאשר ישנם "עינים לראות ואזנים לשמוע גו'"¹¹¹ – אפשר ללכת בדרכים חדשות, אבל כאשר ענין זה חסר – מוכרחים לצעוד בדרך סלולה. ולכן – יש לחזק את המנהגים הישנים.

קנזובנדו"ד: כיון שבפורים נהג כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לקבץמעות עבור עניניו¹¹² – הרי, אף שלא אערוך עתה מגבית, יגמור כאו"א עתה במחשבתו כמה בדעתו ליתן.

קנחוכאשר יעשו זאת בשעת ההתוועדות דפורים – יהי' זה בהצלחה.

קנט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "קול ביער"¹¹³].

קס***

קסאל. ידוע¹¹⁴ מענה אדמו"ר הזקן על השאלה מה גדול יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל – שאהבת ישראל גדולה יותר, כיון ש"אוהב מה שהאהוב אוהב". ובפעם אחרת הוסיף¹¹⁵, ש"ואהבת לרעך כמוך"¹¹⁶ הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך"¹¹⁷.

קסבוביאור הענין – ע"פ מה שמבאר אדה"ז בעצמו בתניא¹¹⁸ ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית (דהיינו – אהבה באופן ד"כמוך", כפי שאוהב את עצמו) ביניהם", כיון שהגופים מחולקים. ורק כאשר עושים נפשם עיקר, דהיינו שמתחשבים עם השורש והכוונה כו' – אזי יכולה להיות אהבה אמיתית, כיון שאין זו אהבה לזולתו, אלא אהבה לעצמו, שהרי "אב אחד לכולנה".

קסגוזהו ביאור הענין ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך" – כיון שאהבת ישראל קשורה עם הענין ד"אב אחד לכולנה".

קסדועפ"ז מובן, שאהבת ישראל צריכה להתבטא גם ברוחניות, דהיינו לעשות טובה ליהודי ברוחניות – דכיון שכל הענין דאהבת ישראל הוא מצד שהאדם עושה נפשו עיקר, הרי כן הוא גם בנוגע לזולתו (שהרי הוא אוהבו כמו את עצמו, כנ"ל), שנפשו של הזולת היא העיקר אצלו. ולכן, כאשר רואה יהודי אחר, וביכלתו לעשות לו טובה רוחנית, דהיינו טובה בנשמתו – ודאי יעשה זאת.

קסהלא. ע"פ האמור יובן מאמר הגמרא¹¹⁹ ש"ואהבת לרעך כמוך" "זוהיא כל התורה כולה" – דלכאורה קשה להבין¹²⁰, שהרי הענין דאהבת ישראל נוגע, לכאורה, רק ל"מצוות שבין אדם לחבירו", ולא ל"מצוות שבין אדם למקום"?

קסואמנם, ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן הנ"ל – יובן הטעם לכך שאהבת ישראל היא יסוד כל התורה:

קסזע"פ ביאור אדמו"ר הזקן בתוכן הענין דאהבת ישראל – הרי היסוד דאהבת ישראל הוא להתפשט ממציאותו ("אויסטאָן זיך פון דער אייגענער מציאות"), שכל מציאותו תהי' מילוי הכוונה העליונה, שכן, כאשר האדם עומד במציאותו, הרי הוא והזולת הם שני ענינים נפרדים, ואי אפשר שתהי' אהבה לזולת "כמוך"; כדי שיוכל לאהוב את זולתו "כמוך", הרי זה רק כאשר האדם מבטל את מציאותו, כך שכל מציאותו חדורה בביטול לאלקות.

קסח– פעם¹²¹ הלכו חסידים בדרכם מהתוועדות חסידית, שנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בדרכם מההתוועדות, צעדו החסידים באמצע הרחוב – כפי שהיו נזהרים פעם מהליכה "בצדי דרכים"¹²² – וניגנו ניגון, שכנראה לא סיימו לנגנו בעת ההתוועדות. בינתיים התקרב אליהם פקיד מהמשטרה, ושאל אותם ברוסית: "קטאָ אידיאָט"? (מיהו ההולך?). אחד החסידים, שידע מעט רוסית והבין את שאלתו של הפקיד, ענה: "ביטול אידיאָט"! ("ביטול" הולך!). – החסיד הנ"ל הי' חדור בענינים אודותם דובר בעת ההתוועדות; "ביטול היש", "ביטול במציאות", "אין עוד" וכו', עד כדי כך שזו היתה כל מציאותו, ולכן ענה בפשטות (על שאלתו של הפקיד) – "ביטול" הולך! והפקיד – קיבל את המענה והלך לו...

קסטיש צורך להיות חדורים לחלוטין ("דורכגענומען און דורכגעדרונגען") בענינים אודותם מדברים, עד שגם כאשר מתעסקים עם גוי, שפוגשים גוי ברחוב והוא שואל מיהו ההולך, יש לענות לו "ישר ולענין" ("צום פּוינט"), כפי האמת – "ביטול אידיאָט"!

קעוזהו שאהבת ישראל (שנעשית ע"י ביטול מציאותו) הוא כל ענין התומ"צ – שהרי ענין התומ"צ הוא עבודת הבירורים, בירור הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, דהיינו שיורגש בדבר הגשמי מציאותו האמיתית, שהיא אלקות.וכסיפור הידוע¹²³ ע"ד החסיד ר' בנימין קלעצקער, שפעם, כשערך חשבון בעניני עסקיו, הרי לאחר שסיים את החשבון והגיע ל"סך הכל" – רשם "אין עוד מלבדו"! כלומר: אין הכוונה שהוא לא עשה את החשבון עצמו; הוא חישב נכון את כל המספרים, אלא ש"סך הכל" של המספרים עצמם הי' "אין עוד מלבדו", דהיינו, שבדבר הגשמי עצמו נרגש שמציאותו היא אלקות.

קעאלב. וביאור הענין:

קעבבכל הנבראים שברא הקב"ה בעולם ניכר שיש בהם ענין האחדות. וכפי שרואים במוחש – ששום נברא אינו יכול למלא את תפקידו בעצמו, ללא סיוע של נברא אחר, אלא כל נברא חייב להיזקק לנבראים אחרים, שבזה ניכר שכל הנבראים ממלאים יחד תפקיד אחד.

קעגוטעם הדבר – דמכיון שכל הבריאה נבראה (ונבראת בכל רגע¹²⁴) ע"י הקב"ה, שהוא "הוי' אחד"¹²⁵, הרי ענינה של הבריאה הוא אחד – לפעול ולגלות את ענינו של הבורא, "הוי' אחד".

קעדאלא שענין זה הוא בהעלם בהנבראים, וכדי שיבוא לידי גילוי, הרי זה ע"י פעולתם של בנ"י, שהם "גוי אחד"¹²⁶, שענין האחדות הוא בגילוי אצלם, ולכן, עי"ז שבנ"י מקיימים את התורה, שגם היא "תורה אחת"¹²⁷, ומתאחדים יחד ע"י הענין דאהבת ישראל – מגלים הם גם בנבראים את האחדות שבהם, היינו שהם מגלים את הענין ד"הוי' אחד" שבבריאה. וזהו הפירוש "גוי אחד בארץ"¹²⁶ – שהם מגלים את הענין ד"אחד" גם "בארץ"¹²⁸.

קעהלג. נזכר לעיל (ס"ל), שע"פ פירוש אדה"ז שעיקר הענין דאהבת ישראל הוא להגביר את הנשמה על הגוף – הרי ענין זה צריך להתבטאלכל לראש ברוחניות, שכאשר יודעים אודות ענין טוב ברוחניות, יש לספר זאת גם לזולת.

קעואלא שבענין זה עצמו (הפעולה הנדרשת על הזולת) ישנם שני אופנים – האופן שע"פ שיטת חסידי פולין, והאופן שע"פ חסידות חב"ד:

קעזאחד מאדמו"רי פולין שהי' ביחס פנימי עם אדמו"ר הצ"צ, אמר, שהוא זקוק למנין אברכים, כדי שעל ידם יגבי' את העולם כולו. כלומר: גם הוא שאף להגבי' את העולם כולו (היינו לפעול את ענין האחדות ד"גוי אחד", ועי"ז לפעול את הענין ד"אחד בארץ"); אלא שרצה לעשות זאת בדרך מקיף – להשפיע על מנין אברכים בלבד, ובדרך ממילא לרומם את כל העולם.

קעחאבל חסידות חב"ד דורשת שבכל הענינים תהי' התעסקות בפנימיות דוקא, ובפרט בענין אהבת ישראל, שהוא יסוד כל התורה – דרשו רבותינו נשיאינו בכל דור ודור מחסידיהם שיהיו מחנכים. והיינו, שכאשר רואים יהודי שאינו יודע ע"ד תורת החסידות – יש להתעסק עמו בפנימיות ולהיות מחנך שלו, ללמוד עמו ולבאר לו את הטוב שבתורת החסידות. ועי"ז פועלים הענין ד"גוי אחד בארץ" – גילוי אחדות הוי' למטה, ועד שנעשה "דירה בתחתונים".

קעט***

קפלד. כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב באחד ממכתביו¹²⁹, שאף שמלאכת אפיית לחם היא "מלאכה הצריכה במאד", שאין העולם יכול להתקיים בלעדי' כו' – מ"מ, מי שמוכשר להיות "נוקב מרגליות" ונעשה "אופה לחם", אינו ממלא את תפקידו.

קפאובפרטיות יותר¹³⁰:

קפבהכשרונות שלו (שבגללם יכול הוא להיות "נוקב מרגליות") – ירש מהוריו, כמארז"ל¹³¹ "האב זוכה לבן . . בחכמה". ונוסף לזה, הרי כדי שהכשרונות יתפתחו עד לידיעת האומנות בפועל – היו לו מלמדים שלימדוהו את האומנות במשך זמן.ונמצא, שאם אינו משתמש בכשרונו זה (להיות "נוקב מרגליות"), ובמקום זאת נעשה "אופה לחם" – הרי, ככל שאפיית לחם היא מלאכה חשובה כו', נחשב אדם זה פושע – כלפי הוריו, כלפי מלמדיו, וכלפי זמנו שלו (שהשקיע בלימודים), כיון שאינו מנצל את כחותיו כפי יכלתו!

קפגוכן הוא ברוחניות:

קפדכאשר אדם יכול לעבוד עבודה נעלית יותר, ומסתפק בעבודה במדריגה תחתונה יותר – הרי הוא פושע, לא רק כלפי עצמו (ש"החובל בעצמו פטור"¹³²...), אלא גם כלפי הוריו ורבותיו.

קפהויתרה מזו: מכיון שכאו"א מישראל הוא חלק מכללות ישראל (כנ"ל (סל"ב) שבנ"י הם "גוי אחד") – הרי בכך שאינו מנצל את כחותיו וממלא את תפקידו כדבעי, הרי הוא פושע גם לגבי כללות ישראל, וממילא – לגבי כללות הבריאה.

קפולה. כלפי מה הדברים אמורים – כלפי ענין החינוך, שהוא הענין המדובר עתה ("מען רעדט דאָך אַלץ אין ענין החינוך"):

קפזמי שביכלתו להיות מחנך בענינים גדולים יותר, ובמקום זאת מתעסק בענינים פשוטים יותר, כגון: שביכלתו ללמד "חומש", ומתעסק בלימוד "אל"ף-בי"ת" בלבד – הרי הוא בדוגמת "נוקב מרגליות" שמתעסק ב"אפיית לחם".

קפחלימוד אל"ף-בי"ת הוא אמנם ענין חשוב ביותר, שהרי הוא התחלת לימוד התורה (כמו בכל חכמה, שההתחלה היא בלימוד הא"ב של אותה חכמה),

קפט– וכמדובר לעיל (סכ"ב) בענין מעלתו של יהושע בן גמלא, שפעל את ענין הלימוד עם ילדים קטנים דוקא. ועד"ז נהגו רבותינו נשיאינו, שבכל מקום שבאו אליו ובכל מקום שהגיעו דבריהם, יסדו תחילה ישיבה ותלמוד תורה לילדים, כיון שבזה דוקא תלוי קיום עם ישראל –

קצאבל אעפ"כ, כאמור, מי שמוכשר ללמד ענינים גדולים יותר – אינו יכול להסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד.

קצאלו. ועד"ז בנוגע ללימוד תורת החסידות:

קצבמי שזכה, מסיבות ידועות, שיש לו שייכות לתורת החסידות, וישבו ניצוץ חסידי ("אַ חסיד'ישן פונק") שיש מזקניו, שבוודאי עתיד להתגלות בו,

קצג– אמנם הוא עלול לחשוב: איזו שייכות יש לו לזקניו? הרי זקניו נמצאים כבר בגן-עדן, ואילו הוא נמצא בעולם הזה החומרי! אבל האמת היא שבנ"י הם מאמיני האחדות, דהיינו שכל הענינים שבעולם הם מאוחדים וישנה שייכות ביניהם, ולכן התפלות וההתעוררות רחמים של אבותיו בגן-עדן פועלים גם בעולם הזה.

קצדוהרי "לא ידח ממנו נדח"¹³³; הקב"ה עומד וממתין לכאו"א מישראל עד שייכנס פנימה, וסוכ"ס ייכנס, אלא, שאם יזכה יגררו אותו פנימה דרך הדלת ("וועט מען אים אַריינשלעפּן דורכן טיר"), ואם לא, אזי יגררו אותו דרך חלון או דרך ארובה... אמנם הוא יתלכלך קמעא ("ער וועט זיך טאַקע פאַרדזשאַדען און אַיינשמירן זיך אַביסל"), אבל בסופו של דבר ייכנס פנימה –

קצהבוודאי אין הוא יכול להסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד, אלא עליו ללבות ולעורר את "ניצוץ החסידי" שבו, ולנצלו בשלימות, ולא רק לגבי עצמו, אלא שב"ניצוץ" זה יחנך גם את הזולת.

קצווכאשר כאו"א לא יסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד, אלא ילבה את "ניצוץ החסידי" שלו וינצלו בשלימותו – הרי ע"י כל ה"ניצוצות" יחד תיעשה "אבוקה" גדולה, שעל ידה יוכלו להגיע לשלימות הכי נעלית.

קצזלז. ובפרטיות יותר:

קצחמבואר בחסידות¹³⁴, שבכללות העולם ישנם ג' ענינים – עולם שנה ונפש. ובכל אחד מענינים אלו ישנה התחלקות לכמה מדריגות: המדריגה הנעלית ביותר ב"עולם" (מקום) – היא ביהמ"ק, ובביהמ"ק גופא – קדש הקדשים; המדריגה הנעלית ביותר ב"שנה" (זמן) – היא יום-הכיפורים; והמדריגה הנעלית ביותר ב"נפש" – היא שבט לוי בכלל, כהנים בפרט, וכהן גדול – בפרטי פרטיות. ונמצא, שהמדריגה הנעלית ביותר היא מדריגת כה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים¹³⁵.ובכן: כאשר כאו"א ינצל את כל כחותיו וכשרונותיו, הן לגבי עצמו והן לגבי חינוך הזולת – ביכלתו להגיע למדריגה שהיא בדוגמת מדריגת כה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים (תכלית השלימות בכל ג' הענינים דעולם שנה נפש).

קצטוכפי שמצינו בהנהגתו של יהושע בן גמלא כהן גדול – שאף שלמד תורה עם ילדים קטנים (כנ"ל), מ"מ לא הסתפק בזה, אלא השתדל בכל כחותיו להיות כהן גדול¹³⁶ ולעבוד העבודה ביוהכ"פ כו' (כולל הקטרת הקטורת מלא חפניו בידיו הקטנות¹³⁷).

רובאופן כזה צריכה להיות הנהגת כאו"א – לנצל את כל כחותיו וכשרונותיו בכלל, ובפרט בענין החינוך.

ראלח. כבר דובר פעם¹³⁸ ע"ד פתגם חסידי אדמו"ר הזקן¹³⁹, שסדר בתורה גם הוא תורה, והמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"¹⁴⁰, היינו, שהדבר הראשון הוא – שיהודי צריך לעשות עוד יהודי ("אַ איד דאַרף מאַכן נאָך אַ אידן").

רבומזה מובן בנוגע להאמור שמי שביכלתו להיות "נוקב מרגליות" אינו יכול לצאת ידי חובתו ע"י "אפיית לחם" – שאם הדברים אמורים אפילו בעבודה עם עצמו, הרי עאכו"כ בענין ד"פרו ורבו" (עבודה עם הזולת), שזוהי המצוה הראשונה בתורה, שבזה בוודאי שצריך לנצל את כל כחותיו.

רגלט. ועד כדי כך יש לנצל את כל הכחות – שאפילו יהודי ש"צועק" שאינו מאמין ח"ו, יש לעשותו לירא-שמים ולחסיד, ועד שהוא עצמו יהי' בבחינת "טופח על מנת להטפיח"¹⁴¹.

רדומה שלעת-עתה "צועק" הלה שאיננו מאמין – אין מה להתפעל מכך.

רהובהקדם מה שמצינו באברהם אבינו, שנקרא בשם "העברי"¹⁴² (ועליו כתיב¹⁴³ "בעבר הנהר ישבו אבותיכם"), כיון ש"כל העולם כולומעבר אחד והוא מעבר אחד" (כמ"ש במדרש¹⁴⁴), שהי' היחיד שהאמין באחדות ה', ואעפ"כ בסופו של דבר הוא הי' המנצח, וכמ"ש¹⁴⁵ "אחד הי' אברהם (ואעפ"כ) ויירש את הארץ".

רווטעם הדבר – כי העיקר בכל דבר הוא האיכות שבו.

רזוכפי שמצינו בכח ההולדה, שהוא דבר שאי אפשר למודדו בכמות, שהרי יתכן שבאותה כמות (שע"ד הרגיל יש בה היכולת להוליד) לא תהי' היכולת להוליד (וכידוע שבחכמת הרפואה אין הסברה על זה) – כיון שזהו ענין התלוי בכח הא"ס¹⁴⁶. והיינו, שזהו ענין שאינו נמדד בכמות, אלא באיכות שבדבר.

רחוכן נתגלה לאחרונה בענין ה"אטום"¹⁴⁷ – שאף שבכמות הוא דבר מועט ביותר, מ"מ בכחו להחריב את העולם כולו, מצד האיכות שבו.

רטועאכו"כ שכן הוא במדה טובה, וכנ"ל – שאע"פ ש"אחד הי' אברהם", מ"מ "ויירש את הארץ".

ריועד"ז בעניננו – בנוגע להפצת תורת החסידות: אף שבגלוי הזולת הוא מנגד לתורת החסידות – אין להתפעל מזה, ויש להשתדל לעשותו לחסיד. ואף שלעת-עתה נמצא במעמד ומצב ד"מועט" לגבי המנגד – הרי כיון שהוא חזק יותר באיכות (ויתרה מזו – שגם האיכות של המנגד מסכימה לזה, כיון שבפנימיות אינו מנגד כו'), סופו לנצח ולעשות את המנגד לחסיד.

ריאמ. ודאי הדבר שצריכים לגשת אל כאו"א בהתאם ל"כלים" המתאימים לו.

ריבכשם שאי-אפשר לגשת לילד קטן, ולהסביר לו שעליו ללמוד תורה כיון שהיא חכמה גדולה ביותר, או כיון שהיא חכמתו ורצונו ית' – שהרי הסברים אלו לא ישכנעו אותו ("דאָס וועט אים ניט נעמען"), אלא הגישה לילד קטן צריכה להיות ע"י נתינת ממתקים כו'¹⁴⁸, ותוך כדי כך מכניסים אותו לחדר – כמו כן כאשר רוצים לפעול על יהודי שילמדחסידות, העיקר הוא לשכנעו שלא יפחד מלימוד החסידות, כיון שאין "נכוים" מזה ("מען בריט זיך ניט אָפּ דערפון")...

ריג– בילדותם¹⁴⁹, שיחקו פעם אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ואחיו הרז"א, במשחק של "רבי וחסיד": הרז"א – בתפקיד "רבי", ואדמו"ר נ"ע – בתפקיד "חסיד". התיישב הרז"א על כסא, ואדמו"ר נ"ע ניגש אליו ושאל אותו "שאלה": מכיון שנשמה היא "אש" – מדוע אינני נכוה כשאני נוגע בך? והשיב לו הרז"א: הרי גם אתה הנך "אש", ו"אש" איננו נכוה מ"אש"!...

רידועד"ז בעניננו: חסידות אמנם היא גילוי אלקי הדורש ביטול (בדוגמת "אש" הגורמת "כוי'"), אבל נש"י הם כלים לגילוי זה, ולכן הגילוי אינו מכלה אותם, ואדרבה, מרומם אותם. –

ריהובמילא, צריכים לגשת לכאו"א ו"לקחת" אותו, והרי בתורת החסידות ישנם כמה וכמה ענינים שבהם ועל ידם אפשר לפעול כו';

ריואבל תכלית הכל היא – שבסופו של דבר יעשה הלה לחסיד, ומ"שפּיץ חב"ד"! – בניקולייב היו שני בתי-כנסת: "חב"ד", ו"שפּיץ חב"ד"...

ריז*

ריחמא. איתא בגמרא¹⁵⁰, שהושע בן אלה נענש על כך "שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים".

ריטוכן הוא כאשר יהודי אומר דברי מוסר: אם דבריו פועלים פעולתם – הרי זה טובה עבורו ועבור השומעים, ואם לאו – הרי זה בדוגמת דברי הגמרא בענין הושע בן אלה.

רכובעניננו:

רכאכאשר יושבים ומדברים בענין חינוך הכשר, לימוד החסידות וכו' – אם הדברים פועלים פעולתם, הרי זו טובה עבורי וטובה עבורכם. אבל אם לא – "למה להכניס ראש בריא למטה חולה"? ("וואָס דאַרף מען שטופּן אַ געזונטע קאָפּ אין אַ קראַנקע בעט"?)... וכפי שהי' כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר: שיישאר לשבת ב"חור" שלו ("זאָל ער זיצן באַ זיך אין קאַטוך")!

רכבולכן הנני מבקש מכם: מכיון שהנכם אנשים טובים, מסתמא תרחמו... ותצייתו – לעסוק בחינוך הכשר וללמוד חסידות!מב. מלבד כל הנ"ל, הרי עתה נקל הרבה יותר לעסוק בהפצת תורת החסידות, כיון שכללות המצב הוא באופן ד"עולם הפוך"¹⁵¹, שהנהגת העולם היא שלא על-פי שכל.

רכג– הייתי בצרפת בזמן המלחמה עם הגרמנים. בצרפת היו אז ביצורים חזקים, ואילו לגרמנים לא הי' שום דבר, ואעפ"כ – יצאו למלחמה עם צרפת. וכשהיו שואלים את הגרמנים: איך יוצאים אתם למלחמה באופן כזה? – היו משיבים תשובה, שאיני רוצה לחזור עלי' מצד הענין ד"ימחה¹⁵² שמו של עמלק"... אבל עכ"פ תוכנה הי' – שזהו ענין של תוקף שאין לו מקום בשכל. ואמנם בפועל – ניצחו הגרמנים את צרפת באותה מלחמה. ולאחרי "הצלחה פורתא" זו של הגרמנים (במלחמתם נגד צרפת) – הרי בשכל לא הי' שום מקום לסילוקם משם, כיון שלא היתה שום דרך לסלקם. ואעפ"כ הצליחו בזה כו'.

רכדוכן המאורעות שהיו אח"כ בארץ ישראל – גם הם לא היו ע"פ שכל, הן זה שהאנגלים הסתלקו, והן זה שבנ"י תפסו את השלטון ומנהלים אותו כו'. וראי' לדבר – שבין בנ"י עצמם היו שטענו שאין לקחת את השלטון, כיון שלא יצליחו להחזיק מעמד כו' ("מען וועט ניט קאָנען איינהאַלטן"). ולמעשה – כבר למעלה מג' שנים (שג' שנים הם חזקה ע"פ דין¹⁵³) שהמדינה מתנהלת, ובאופן שאינו ע"פ שכל, אלא בדרך נס.

רכהונמצא, שהמצב הוא באופן ד"עולם הפוך" – כל המאורעות שמתרחשים בעולם אין להם שום מקום בשכל.

רכוובכן: אינני יודע אם יש מעלה בהנהגה זו, אבל עכ"פ לגבי הפצת תורת החסידות – הרי זו מעלה גדולה:

רכזכיון שהנהגת העולם היא שלא ע"פ שכל – הרי אין צורך להיכנס בוויכוחים ע"ד תורת החסידות (בדומה לכל הוויכוחים שהיו בעבר כו'), אלא כאשר מישהו בא בטענה נגד תורת החסידות כו' – יש לענות לו בפשטות: מהי התועלת בכל ה"סברות"; הנך רואה שהנהגת העולם היא שלא ע"פ שכל, וא"כ, במקום לעסוק ב"סברות שכליות" – הבט על המציאות, מה פעלה תורת החסידות!

רכחבשנים עברו – הי' אפשרי להיות כדבעי, ואפילו להגיע למדריגות גבוהות, גם ללא תורת החסידות. אבל בימינו – הוכיחה המציאות שמוכרחים להגיע לתורת החסידות, וישנם כמה מופתים מוחשיים על כך.וא"כ, מה טעם בכל ה"סברות" וה"פלפולים" – כאשר רואים את המציאות!

רכטהרמב"ם כותב¹⁵⁴: "אין המציאות נמשכת אחרי הדיעות, אבל הדיעות האמיתיות נמשכות אחר המציאות". והיינו, שכאשר יש לאדם שיטה מסויימת, והוא רואה שהמציאות היא אחרת – עליו לשנות את דעתו על-פי המציאות, ולא לנסות "לחתוך" את המציאות כדי שתתאים לדעתו!...

רלומלבד זאת, הנה כשם שאנו רואים בעניני העולם, שלא נוגע אם ענין מסויים יש לו מקום בשכל או לא, אלא כאשר הולכים בתוקף ובמס"נ מצליחים כו', ככל הדוגמאות הנ"ל – כן הוא גם בענין הפצת מעיינות תורת החסידות, שכאשר יעסקו בזה בתוקף ובמס"נ, אזי יצליחו.

רלאואז יתקיים הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"¹⁵⁵, שיביא בדרך ממילא לקיום הענין ד"קאתי מר"¹⁵⁶.

רלב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שלש תנועות – דהבעש"ט הה"מ ואדה"ז, ואח"כ ניגון "הבינוני"].

רלג***

רלדמג. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים¹⁵⁷, שתקופה זו היא הזמן האחרון של הגלות, ו"הנה זה – משיח – עומד אחר כתלנו"¹⁵⁸.

רלהוהענין בזה:

רלו"כתלנו" – קאי על הכותל המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, שנעשה ע"י העוונות, כמ"ש¹⁵⁹ "עוונותיכם היו מבדילים גו'".

רלזוזהו "הנה זה עומד אחר כתלנו" – שמשיח כבר נמצא, אלא שהוא "עומד אחר כתלנו", אחר הכותל שאנו הקמנו (ע"י העוונות), ועלינו רק לשבור את הכותל המפסיק, ומשיח יהי' אצלנו ("האָבן מיר משיח'ן")!

רלחענין המשיח – התחיל מיד בזמן החורבן, כמאמר הגמרא¹⁶⁰ שכבר בשעת החורבן "נולד מושיען של ישראל". ומאז – הרי כמעט בכל דור ודור ישנו משיח¹⁶¹, אלא שהדור לא זכה שמשיח יתגלה.ונוסף לזה (שמשיח נמצא בכל דור ודור, אלא שהדור לא זכה שיתגלה) – הרי ישנן בפרטיות שנים מסויימות, שעליהם היו "קיצים"¹⁶², וגם בשנים אלו לא זכה הדור שמשיח יתגלה.

רלטוכידוע שהי' הקץ של רש"י¹⁶³ שלא זכו שיתגלה בו משיח, וכן הקץ על שנת ת"ח מהזוהר¹⁶⁴, שגם בו לא זכו שיתגלה משיח.

רמועד"ז הי' המאורע עם שלמה מולכו¹⁶⁵, שהי' מקובל גדול, ומסר נפשו להתווכח עם ה"אפיפיור" ברומי, ברצונו להביא את הגאולה. אלא שהדור לא זכה לכך, והוא עצמו זכה להישרף על קידוש השם (שבעל ה"בית יוסף" התפלל כל ימיו שיזכה לזה¹⁶⁶). ונשאר ממנו ספר, וכן "דגל" שתלוי בביהכנ"ס (של המהר"ל) בפּראַג, שזהו חיזוק לענין הגאולה¹⁶⁷.

רמאאלא שכל הנ"ל הוא בדורות שלפנ"ז, אבל עתה עברנו כבר כל ענינים אלו כו', "כלו כל הקיצין"¹⁶⁸, וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶⁹, שעתה הצית כבר הקב"ה את חומות הגלות ("השי"ת האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט").

רמבעל כל אחד לדעת שהדבר תלוי בו. ישנם עדיין "פכים קטנים" שצריכים לבררם, ועל כל אחד לדעת שהכוונה היא אליו – שהוא צריך לברר "פכים קטנים" אלו, ועליו מוטל התפקיד להפיץ את מעינות תורת החסידות.

רמגופעולות אלו – ישברו את ה"כותל" המפסיק, ונזכה לביאת משיח בגילוי, למטה מעשרה טפחים.

רמד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג"פ), ואח"כ "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ בירך ברכת המזון].

רמה*מד.** על¹⁷⁰ הפסוק¹⁷¹ "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – איתא בירושלמי¹⁷²: "תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה".

רמוכמדובר כמ"פ, הרי כל הענינים והעבודות שבמשכן ומקדש הגשמי – ישנם גם במשכן ומקדש הרוחני, שנמצא בכאו"א מישראל.

רמזהמזבח הוא לב האדם. כשם שבמזבח הגשמי היו מזבח החיצון ומזבח הפנימי – כך ישנם גם בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב"¹⁷³. המזבח שעליו חל הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" הוא המזבח החיצון. וברוחניות: צריכה להיות התלהבות בגילוי, בחיצוניות הלב – שהלב יבער לאלקות.

רמח"שבת" – הו"ע השביתה, התנתקות ("אָפּגעטראָגן") מהעולם, ולכן אסורים אז "עובדין דחול". פירוש הדבר בעבודה בנפש האדם הוא – השגה, "וקראת לשבת עונג"¹⁷⁴, שמצד הגילוי אור שמשיג, מנותק הוא מכל עניני העולם. עלול הוא לחשוב, שמכיון שהוא עוסק בהשגה, עומד הוא למעלה מהתרגשות, אין הוא זקוק ל"אש". ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בשבת".

רמטובקצה השני – מי שעומד בריחוק, עלול לחשוב שכבר אין לו שום שייכות ח"ו, ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בטומאה". אל תביט על מצבך, אלא – לא תכבה, ראה שענין זה לא יכבה אצלך, אלא עליך ללבות ללא הפסק ("זאָלסט האַלטן אין איין אויפבלאָזן") ב"אש תמיד", האש האלקי שנמצא אצלך, שלא יכבה. וזה יביא להענין ד"לא תכבה" כפירוש המגיד ממעזריטש נ"ע¹⁷⁵, שה"לא" – כל הענינים הלא-טובים – "תכבה", שיתכבו.

רנ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "כי בשמחה תצאו".

רנאאחרי תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד מהנאספים מ"כוס של ברכה"].

רנב**