Toras Menachem·Vol. 11 (5714·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Kedoshim·Shabbos Mevarchim Iyar·5714תורת מנחם·– יא – שנת תשי"ד – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ קדושים·מבה"ח אייר·ה'תשי"ד.

אבס"ד. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה

בא. מכיון שהתוועדות זו היא בהמשך ל"סעודת משיח" דאחרון של פסח – יתחילו בניגון "אני מאמין".

ג***

דב. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר¹ שאנו הולכים לקראת משיח צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו – יש ללכת בשמחה.

האלא שכאשר עושה האדם חשבון, אליבא דנפשי', ממעמדו ומצבו – יכול לחשוב: מצד איזה ענין יכול הוא להיות בשמחה?

ומצד מצבו בעצמו – ידע איניש בנפשי' כו'; ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים – הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל ע"י קיום התומ"צ שלו, שהרי בזמן הזה כל הענינים הם באופן ד"מתן בסתר" (כפי שמצינו הלשון בזה²), וכמונח בתיבה סתומה³. וא"כ, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

זוהמענה לזה:

חיש לדעת שכל ההמשכות נעשים כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד לבוא יתגלו הענינים שנמשכו ע"י קיום התומ"צ בזה"ז דוקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל הענינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו – הדבר מביא לידי שמחה.

טוזוהי אחת מנקודות התוכן הפנימי שבניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"⁴ – שאין צורך לדאוג ("ניע זשוריצי"), כיון שכל הענינים ישנם כבר עתה, וכאשר יגיעו לפונדק ("דאָ קראַטשאַמקו"), ויפרקו את כל מה שיש בידם ("פאַנאַנדערפּאַקן וואָס מען האָט") – אזי יראו מה שיש להם באמת ("וועט מען ערשט יעמאָלט זען וואָס מען פאַרמאָגט"), ודבר זה יביאלידי "יין" – (לא יין שנותנים לנידונים בעונש קשה⁵, אלא) יין "המשמח"⁶, שמגלה את הענינים הנעלים ביותר⁷.

י[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן את הניגון "ניע זשוריצי"].

יא***

יבג. אמנם, אע"פ שכבר עתה נפעלים כל הענינים, וסוכ"ס (כשיגיעו ל"פונדק") יבואו לידי גילוי כו' (כנ"ל) – הרי סו"ס בינתיים, בשעת ההליכה בדרך, הכל הוא בהעלם, ונמצא שבפועל – אין בידינו שום דבר ("מען פאַרמאָגט גאָרניט"). וא"כ נשאלת שוב השאלה – מצד איזה ענין תהי' השמחה?

יגוהעצה לזה היא – ענין הצמאון:

ידכאשר ישנו צמאון לגילוי אלקות – הרי צמאון זה גופא מרוה במקצת, כיון שהצמאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאלי' הוא צמא, וכמאמר הבעש"ט⁸ "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

טו[ועפ"ז מבאר הבעש"ט מ"ש⁹ "שרפים עומדים ממעל לו":

טזמעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואעפ"כ נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" – דקאי על מ"ש לפנ"ז¹⁰ "ואראה את אדנ-י יושב על כסא גו'", שם אדנ-י שמחי' אותם בעולם הבריאה, עולם הכסא¹¹, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.

יזוטעם הדבר – כיון שמתבוננים בענין ההבדלה באין ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) – שזהו מה שאומרים¹² "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאלי' הוא הצמאון שלהם – עולם האצילות].

יחוענין זה מודגש בימי הספירה, שענינם הוא הצמאון למ"ת, שמטעם זה סופרים את הימים עד שיהי' מ"ת¹³.וזהו ג"כ מ"ש דוד המלך¹⁴ "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כן בקדש חזיתיך", ופירש אדמו"ר הזקן בשם מורנו הבעש"ט נ"ע¹⁵: "כן בקדש חזיתיך" – "הלואי בקדש חזיתיך". והיינו, שאף שנמצא במדריגה תחתונה ביותר, "בארץ צי' ועיף בלי מים", מ"מ ה"ה מתברך "הלואי בקדש חזיתיך" – "בקדש" דייקא, "קדש מלה בגרמי'"¹⁶ שלמעלה גם מ"קדוש".

יטוהטעם לזה – מצד גודל מעלת הצמאון (כנ"ל), שע"י הצמאון גופא יכול להתעלות למדריגה שאלי' הוא הצמאון, גם כאשר נמצא במדריגה תחתונה ביותר.

כוסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: ישנו ניגון מאדמו"ר הזקן על הפסוק "צמאה לך נפשי", – וצוה שינגנו את ניגון זה.

כא[המסובים לא ידעו את הניגון, וניגנו כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו כמה פעמים].

כב***

כגד. אמנם, גם כאשר נמצאים במצב שאין אפילו ענין של צמאון – אזי העצה לזה היא להתבונן בענין זה גופא – עד כמה גדול ריחוקו מהקב"ה עד שאפילו צמאון אין לו, ועי"ז לבוא לידי מרירות והתעוררות רחמים רבים על נפשו על גודל ריחוקו מהקב"ה.

כדוזהו תוכן הבקשה בתפלה¹⁷ "ברחמיך הרבים רחם עלינו כו' ותן בלבנו בינה להבין כו'" – שהרחמנות היא גדולה עד כדי כך, שהאדם עצמו אינו יודע עד כמה גדלה הרחמנות עליו, כיון שמצד גודל הירידה אינו מרגיש את גודל הרחמנות עליו, ולכן מבקשים "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ברחמיך דייקא (רחמיו של הקב"ה), כיון שאין אנו יודעים עד כמה גדלה הרחמנות עלינו. וזהו מה שממשיכים ומבקשים "ותן בלבנו בינה להבין כו'" – שנבין את גודל הרחמנות עלינו¹⁸.

כהוע"י המרירות והתעוררות רחמים הנ"ל – באים לידי כך שמרגישים את גודל הרחמנות, ומתעוררים בצמאון לאלקות.

כווזהו תוכנו הפנימי של הניגון שחסידים ניגנו זה כמה דורות: "עסןעסט זיך . . דאַווענען דאַוונט זיך ניט"¹⁹ – מרירות והתעוררות רחמים על כך שכאשר מדובר באכילה אין צורך בהתבוננות והשתדלות כו', והענין נעשה בדרך ממילא, משא"כ כשבאים להתפלל, שהו"ע הצמאון לאלקות – יש צורך בהכנות והתבוננות כו'.

כז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "עסן עסט זיך"].

כח***

כטה. אמרו חז"ל²⁰ "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו". כך, שגם כאשר נמצאים במדריגה תחתונה כו', נעשים כל הענינים ע"י ההתקשרות עם רבותינו נשיאינו.

לומכיון שההתקשרות היא ע"י לימוד תורתם²¹ – אומר עתה מאמר, בהמשך למאמר דאחרון של פסח²², שהוא מאמר אדמו"ר הזקן והבאים אחריו²³.

לאומכיון שמנהג ישן נושן מדור דור לנגן ניגון לפני אמירת חסידות – ינגנו עתה ניגון.

לבו. ניגנו ניגון קודם אמירת דא"ח, ואמר מאמר ד"ה על שלשה דברים העולם עומד (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

לג***

לדז. ידוע²⁴ החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי – שהעבודה דחודש תשרי היא עבודת הבעלי-תשובה, והעבודה דחודש ניסן היא עבודת הצדיקים.

להוהנה, החילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת הבע"ת הוא²⁵ – שעבודת הבע"ת היא בבחי' רצוא, "למעלה מעלה עד אין קץ"²⁶, ועבודת הצדיקים היא בבחי' שוב, המשכה "למטה מטה עד אין תכלית"²⁶.

לואמנם, ע"פ משנת"ל (בהמאמר²⁷) שהעבודה צ"ל בהתכללות ב'הקוים יחד, שבה"למטה מטה עד אין קץ" גופא יורגש הענין ד"למעלה מעלה עד אין תכלית", וזהו חידושו של משיח, ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"²⁸ – הרי מובן שגם בחודש ניסן וחדשי הקיץ (שענינם עבודת הצדיקים) צ"ל גם עבודת התשובה.

לזח. ביאור הענין:

לחמי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדריגת "צדיק" – עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?

לטועל כך המענה הוא, שגם אצלו צ"ל באופן תמידי התנועה דתשובה, כדי לעלות עי"ז למדריגה נעלית יותר – "אסורה מכאן להתקרב לשם"²⁹.

מוהטעם לזה:

מאככל שיהי' האדם במדריגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו – אין לעבודתו ערך כלל ("זיין גאַנצע עבודה איז גאָרניט"), ולכן, כשיתבונן במדריגה נעלית ממנו – יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדריגה זו.

מבוהרי ידוע³⁰, שהעלי' למדריגה נעלית יותר היא דוקא ע"י ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהו"ע התשובה.

מגוע"ד שמצינו בגמרא³¹ ש"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא (או ארבעים תעניות³²) דלשתכח גמרא בבלאה מיני'" – אף שגם לפנ"ז הי' לימודו במדריגה נעלית ביותר, שלמד לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד (עד ש"הוה בדיק נפשי' . . ולא הוה שלטא בי' נורא") – כיון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא ענין נעלה עוד יותר, הי' עליו לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי³³.

מדועד"ז בעניננו – שככל שיהי' במדריגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ (שהרי מדובר גם במדריגות שהן בבחי' בלי גבול), הרי לגבי בל"ג נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צ"ל ענין התשובה – "אסורה מכאן להתקרב לשם".והטעם שהסדר הוא באופן זה דוקא (שדוקא ע"י עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגא נעלית יותר) – כיון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא ע"י עבודת התשובה, שהיא בבחי' יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.

מהובפרטיות יותר:

מועבודת הצדיקים – היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שע"פ טו"ד. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו – יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.

מזודוקא ע"י עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו – אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא"³⁴, בפני' אחת³⁵ אל הקב"ה ("מיט איין קער וואָס ער קערט זיך אָפּ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.

מחט. כל האמור – הוא גם בנוגע למי שאכן נמצא במדריגת צדיק, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע למי שנמצא למטה מזה:

מטגם מי שאינו במדריגת צדיק – יכול לעשות "חשבון": מכיון שבשעה שמקיים מצוה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה ביחוד "נצחי לעולם ועד" (כמ"ש בתניא³⁶) – הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה?...

נאמנם, עליו לזכור, שהן אמת שע"י מצוה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה ביחוד נצחי – אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו³⁷ "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד ח"ו מהקב"ה!

נאולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתומ"צ, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה מכאן".

נבי. הענין האמור – שייך גם למ"ש בפרשתנו³⁸ "מפני שיבה תקום גו'":איתא בזהר³⁹: "מני קב"ה לב"נ לאהדרא בתיובתא בבחרותי' קודם דיזקין בי' יצה"ר, הה"ד מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך".

נגובחסידות מבואר, שהכוונה היא שיש לעשות תשובה עוד לפני בואו של היצר הרע שנקרא בשם "מלך זקן וכסיל"⁴⁰, "שיבה". והיינו, שעוד בקטנותו, כאשר היצר אינו כ"כ בתוקף עדיין (דהיינו בתחילת העבודה) – עליו לצבור כחות, כדי שבעתיד (לאחר שיתחזק היצה"ר) לא יהי' שבע-רצון ממעמדו ומצבו, ויהי' בתנועה של יציאה מההגבלות שלו.

נדוענין זה מתאים להאמור לעיל – שגם אצל מי שנמצא במצב נעלה כו' צ"ל התנועה דתשובה, כיון שהדרך היחידה להתקרב להקב"ה היא ע"י יציאה ממציאותו:

נההטעם שמיד בהתחלת העבודה צ"ל התנועה דתשובה (דהיינו שלילת הקס"ד שבהתחלת העבודה צ"ל עבודה ע"פ טו"ד דוקא, ורק לאח"ז צ"ל עבודה שלמעלה מטו"ד) – כי, כאשר ההתחלה היא ע"פ טו"ד, שזהו ענין הקשור עם מציאותו שלו, הרי גם אח"כ יישאר במציאותו, כפי שהוא מציאות בפ"ע מאלקות.

נוובפרט לאחר שיתחזק אצלו היצה"ר ("שיבה"), כשהוא עדיין נמצא במציאותו – הרי ודאי שבסופו של דבר יהי' נפרד מאלקות ח"ו.

נזולכן, מיד בהתחלת העבודה צ"ל ענין התשובה – "אסורה מכאן", שהו"ע היציאה מעצמו ("אָפּטרעטן פון זיך"), ודוקא עי"ז ביכלתו להתקשר עם הקב"ה ולהתאחד עמו.

נחיא. ההוראה מהאמור – בנוגע לעבודה הפרטית דחדשי הקיץ, שלאחרי חודש ניסן:

נטזמן הקיץ בכלל הוא זמן של תוקף הטבע, הכל מתחיל לפרוח כו', וניכרת ביותר הדרת הטבע.

סובהתאם לזה, הרי הסדר בחדשים אלה הוא לנסוע למקום מנוחה כו'. וגם אצל בחורי ישיבה נעשה סדר זה – שבימי הקיץ מתמסרים לבריאות הגוף, נוסעים ל"נאות דשא" ("דאַטשע") ל"תקופת נופש" ("אויף אַ וועקיישן צייט"), ובכלל – סדר ה"עבודה" בתקופה זו הוא בהענינים ד"בכל⁴¹ דרכיך דעהו"...– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) בנוגע להענין ד"דעהו" – הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אַמאָל")... אבל הענין ד"דרכיך" – ישנו בוודאות!... –

סאוההוראה היא – שגם בזמן זה צ"ל עבודת התשובה, ענין היציאה מעצמו ומהמדידות והגבלות שלו.

סביש לזכור⁴², שאפילו ר' אלעזר בן ערך, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", גרם לו הדבר ש"בעא למיקרא החדש הזה לכם⁴³, קרא החרש הי' לבם"⁴⁴, דהיינו שבמקום "החודש הזה לכם", שהו"ע תכלית הגאולה והיציאה מהמצרים וגבולים – קרא "החרש הי' לבם"!...

סגולכן יש לדעת, שאף שזהו זמן הקיץ, זמן תוקף הדרת הטבע כו' – אעפ"כ, צריכים לעמוד תמיד (לא רק בתנועה של עבודת הצדיקים, עבודה בדרך "אור ישר", אלא גם) בתנועה של עבודת התשובה – היציאה מעצמו.

סדיב. ענין זה מודגש גם בהתחלת פרקי אבות שלומדים בשבתות שלאחרי חג הפסח, החל מהשבת הראשונה לאחר חג הפסח – "משה קבל תורה מסיני"⁴⁵:

סהאמרו חז"ל⁴⁶ "בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", והיינו, שמצד ההגבלות שלו לא הי' באפשרותו לקבל את התורה (ואילו הי' משה רבינו מתחשב במדידות והגבלות כו' – לא הי' ביכלתו בשום אופן לקבל את התורה), ורק לאחר שנתבטל ממציאותו ויצא מההגבלות שלו – "ניתנה לו במתנה"⁴⁷.

סו***

סזיג. בין חג הפסח לחג השבועות ישנו הזמן דספירת העומר. והיינו, שבכללות ישנם ג' זמנים: חג הפסח, ספירת העומר, וחג השבועות.

סחוהחילוק ביניהם: בפסח – חמץ הוא דבר האסור, בספירת העומר – הוא דבר הרשות, ובשבועות – הוא מצוה חיובית, שהרי שתי הלחם הי' צ"ל מחמץ דוקא⁴⁸.ולכאורה אינו מובן: אם חמץ בפסח הוא דבר האסור – איך יתכן שבשבועות נעשה חמץ ענין של מצוה (ששתי הלחם צ"ל מחמץ דוקא)?

סטוביאור הענין⁴⁹:

עחמץ – הו"ע של ישות והתנשאות, טעם ודעת, היפך ענין המצה שנקראת "לחמא עניא", שאין בה התנשאות ואין בה טעם.

עאולכן, בחג הפסח – מיד בצאת בנ"י ממצרים – הי' חמץ אסור, כיון שאז האירה בהם האמונה בבחי' קטנות, דהיינו שהי' בהם אמונה וביטול בלבד, אבל בפנימיות עדיין לא הי' בהם כלום ("זיי האָבן נאָך גאָרניט געהאַט"), ולכן הטעם ודעת (שהו"ע החמץ) שלהם – עדיין לא הי' כדבעי;

עבורק בחג השבועות, לאחרי שלימות העבודה דספירת העומר בבירור המדות בפנימיות, כך, שגם עניני הטעם ודעת נעשו קדושה – אזי אפשר לעשות גם מהחמץ ענין של מצוה.

עגיד. והנה, בזמן הזה אין הקרבת שתי הלחם בגשמיות, אבל ישנו ענין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם, בג' זמנים הנ"ל:

עדאמרו חז"ל⁵⁰ "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום⁵¹) ממצרים", והיינו שתמיד צ"ל ענין היציאה ממיצר הגוף ונפש הבהמית, שהו"ע יציאת מצרים ברוחניות.

עהוהסדר בזה – שבהתחלת העבודה (בדוגמת הענין דיצי"מ בחג הפסח) חמץ הוא אסור, דהיינו שאין לחשוב כלל על הטו"ד שלו, איך ענין פלוני נראה בעיניו ע"פ שכל כו', שהרי שכלו עדיין אינו כדבעי, ולכן עליו להיות בתנועת ביטול וקבלת עול שלמעלה מטו"ד.

עו[וענין זה אינו רק בהתחלת העבודה ממש, אלא בכל מצב ישנו ענין שהוא בדוגמת התחלת העבודה, שהרי "בכל דור ודור (דהיינו בכל מעמד ומצב) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". ולכן, בכל מצב ישנה תנועה זו – שלא להתחשב בעצמו ובשכלו, וכנ"ל (ס"ח) שגם בעבודת הצדיקים צ"ל העבודה דתשובה ויציאה ממציאותו].

עזאמנם, לאחר שכבר יצא מ"מצרים" (מהמצרים והגבלות שלו) – הרי אף שגם אז אינו יכול עדיין לעשות מהחמץ מצוה חיובית (היינו,קדושה ממש), מ"מ, אין זה כבר דבר האסור, אלא דבר הרשות – דהיינו שעליו להתחיל לחשוב ("ער דאַרף שוין אָנהויבן עפּעס טראַכטן") על פנימיותו ועל מציאותו שלו (שהו"ע החמץ שבו), שיהיו באופן המתאים לקדושה.

עחועד שבגמר ותכלית העבודה – אפשר (ובמילא – חייבים) לעשות מהחמץ (טו"ד) ענין של קדושה ממש, כלי לאלקות, ע"י בירור פנימי, שהוא תכלית שלימות העבודה.

עטוהרי זוהי מעלת תורת חסידות חב"ד – שאין מסתפקים בהענין ד"צדיק באמונתו יחי'"⁵², אלא השכל עצמו נעשה כלי לאלקות.

פ***

פאטו. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שינגנו את הניגון "צמאה לך נפשי", וניגן בעצמו כמה פעמים כדי שילמדוהו היטב, וקודם שהתחיל אמר:]

פבכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שלא ידייק על "זעכצנטל" (אחד חלקי שש-עשרה, תנועה קטנה ביותר). ואילו עכשיו לא אדייק גם על "אַכטל" (שמינית, תנועה גדולה יותר).

פג[המסובים נגנו כמה תנועות שלא כראוי, וכ"ק אדמו"ר שליט"א תיקנם, ואמר:]

פדהניגון כולו, עד בבא השלישית – הוא בעלי'.

פהב' תנועות הראשונות (כולל גם "כן בקודש") – הם דרך צמאון ובקשה ("הלואי בקודש חזיתיך"), ולכן התנועה היא "חלקה", "אָן אַ פּוּץ און אָן אַ קנייטש", כדרכה של בקשה, משא"כ בבבא השלישית – הפירוש "כן בקודש" הוא "כן" מלשון "הן".

פו***

פזטז. אודות כתיבת שמו של חודש אייר (בנוגע לגט ושטרות בכלל) – יש ספק אם יש לכתוב "איר" ביו"ד אחת, או "אייר" בשתי יודי"ן. והמסקנא היא שיש לכתוב "אייר" בשתי יודי"ן, והסימן לזה – ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל⁵³, שהם כנגד ד' רגלי המרכבה⁵⁴.ולכאורה אינו מובן⁵⁵: בשלמא אברהם יצחק ויעקב – הרי הם האבות. אבל בנוגע לאמהות – היו יכולים לבחור בכל אחת מהן, ולמה נבחרה רחל דוקא?

פחוביאור הענין:

פטידוע, שאברהם יצחק ויעקב הם ג' הקוין דחג"ת⁵⁶: אברהם הוא מדת החסד, יצחק – מדת הגבורה, ויעקב – מדת התפארת. וההמשכה מג' האבות (ג' הקוין דחג"ת) הוא ע"י רחל דוקא (רגל רביעי שבמרכבה), כיון שרחל ענינה ספירת המלכות, וכידוע שההמשכה דכל הספירות היא ע"י ספירת המלכות דוקא.

צוכן מצינו גם בנגלה דתורה – כמסופר במדרשי חז"ל⁵⁷ שהאבות ושאר האמהות לא הצליחו לפייס את הקב"ה ע"י טענותיהם, ורק ע"י טענתה של רחל, ש"רחל מבכה על בני'", ובאופן ש"מאנה להנחם", אזי נפעל הענין ד"קול ברמה נשמע"⁵⁸, ועד שנעשה "ושבו בנים לגבולם"⁵⁹. ונמצא, שההתעוררות דאברהם יצחק ויעקב באה לידי פועל ע"י רחל דוקא.

צאיז. ביאור הענין בעבודה – ובהקדמה:

צבתוכן טענת רחל (שפעלה במקום שטענת האבות לא פעלה) הוא – "על בני' כי איננו"⁵⁸. ולכאורה אינו מובן הלשון "איננו" (לשון יחיד) – הרי על-פי דקדוק צ"ל "כי אינם", לשון רבים (שהרי קאי על "בני'")?

צגוהביאור בזה – ש"כי איננו" קאי על הקב"ה⁶⁰: הענין ד"רחל מבכה" הוא על העדר גילוי אלקות אצל בנ"י בזמן הגלות, דהיינו – על כך שבזמן הגלות הקב"ה אינו נמצא בגילוי בבנ"י. ועד כדי כך הוא ההעלם – שאפילו צמאון לגילוי אלקות אינו בנמצא.

צדוזהו תוכן הענין ד"רחל מבכה על בני'" בעבודה:

צהדובר לעיל (ס"ד) ע"ד הענין דהתעוררות רחמים רבים, שכאשר מתבונן במצבו ובא עי"ז לידי מרירות על ריחוקו מהקב"ה כו', הרי התעוררות זו פועלת בנפשו צמאון לאלקות.וזהו הענין ד"רחל מבכה על בני'" – ההתבוננות בהענין ד"כי איננו", בגודל ירידתו ובגודל ריחוקו מאלקות, שמצד התבוננות זו עומד הוא בתנועה של מרירות רבה, ועד שבוכה ב"נהי בכי תמרורים"<58>. וכ"כ גדלה בכייתו, עד שעי"ז נפעל הענין ד"קול ברמה נשמע" – ההמשכה והגילוי דהאבות, חג"ת שבנפש (כנ"ל שהאבות הם בחי' חג"ת), שמתעורר באהבה ויראה לאלקות.

צוועד שענין זה חודר בכולו ("דאָס נעמט אים דורך אינגאַנצן"), עד שאפילו הבשר הגשמי רואה אלקות – כפי שיהי' כאשר "ושבו בנים לגבולם", שאז "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"⁶¹.

צז***

צחיח. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם⁶², שכשנולדה בתו (גיסתי) הבכירה, ביקש מאביו אדמו"ר נ"ע מתנה (או שאדמו"ר נ"ע רצה בעצמו לתת לו מתנה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר בחר את המתנה) – שאדמו"ר נ"ע יאמר בפניו מאמר בסגנון האמירה של כל אחד מרבותינו נשיאינו. ואכן, אדמו"ר נ"ע נתן לו מתנה זו.

צט– כ"ק מו"ח אדמו"ר לא סיפר אז באיזה מאמר מדובר, ולכן אינני יכול לספר לכם זאת.

קיט. אמנם, גם במאמר דאחרון של פסח<22> – אפשר לראות את ההבחנה בין מאמרי רבותינו נשיאינו, שכל אחד מהם אמר מאמר זה באופן אחר:

קאמאמר זה – ישנו מאדמו"ר הזקן, והתחלתו – "להבין ענין אוא"ס ב"ה שהוא למעלה כו' ולמטה כו'"⁶³.

קבמאדמו"ר האמצעי – ישנו מאמר זה באמרי בינה⁶⁴ (וכן ישנו בתורת חיים⁶⁵ ד"ה צדקת פרזונו, אבל שם אין מדובר ע"ד ענין זה בעיקר), וניכר שאותם פרקים שבהם מדובר ע"ד ענינים אלו היו פעם מאמר בפ"ע.

קגוכן ישנו מאמר זה מהצ"צ – ד"ה "להבין הענין שארז"ל שאוא"ס ב"ה למעלה כו' ולמטה כו'"⁶⁶, ובו מדובר ע"ד הענין ד"אתה עשית אתהשמים גו' בכחך הגדול"⁶⁷ (ועל שם זה מובא מאמר זה בדא"ח⁶⁸ בשם "ד"ה להבין ענין אוא"ס כו' בכחך הגדול").

קדמאדמו"ר מהר"ש (בספר המאמרים תרכ"ז⁶⁹ ד"ה "להבין הענין שאוא"ס ב"ה הוא למעלה כו' ולמטה כו'"), ומאדמו"ר נ"ע (בשנים תרס"ו⁷⁰, תרנ"ח⁷¹ ותר"פ⁷²).

קהוכאמור, במאמר זה אפשר לראות את ההבחנה בין אופן אמירת המאמר ע"י כל אחד מרבותינו נשיאינו, כיון שהמאמר נאמר על-ידי כל רבי בסגנון שונה.

קו– אפשר לראות ענין זה גם במאמרים אחרים, אבל גם מאמר זה הוא דוגמא טובה לכך. וכפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר: מה לא טוב ענין זה?! ("וואָס איז שלעכט דער ענין"?!) –

קזכ. ובפרטיות:

קחבמאמר אדמו"ר הזקן – מדובר שהענינים ד"מעלה" ו"מטה" הם אצילות ובי"ע, ולא למעלה מזה. וכן אין בו מראי-מקומות, השוואות לענינים אחרים בדרך "בנין אב" וכדומה.

קטבמאמר אדמו"ר האמצעי – מבוארים הענינים ד"מעלה ו"מטה" לפני הצמצום, וכלל אינו מדבר במדריגות שלמטה מזה.

קיבמאמר הצ"צ – מדובר ע"ד ענין זה בהרחבה, ומציין לכמה מאמרים בתו"א השייכים לענין זה, ומקיש בדרך "בנין אב" מענין אחד לחבירו.

קיאבמאמר אדמו"ר מהר"ש – מבואר ענין זה בסגנון אחר ועם כמה הוספות.

קיבבמאמרי אדמו"ר נ"ע – מבוארים הענינים ד"מעלה" ו"מטה" בכל המדריגות: מתחיל מענינים תחתונים, אח"כ – ענינים אלה כפי שהם בשרשם, ומשם עובר ("ער פאַרקריכט") לבאר ענינים אלו כפי שהם לפני הצמצום, ועד ליכולת העצמות, ש"ביכלתו להאיר וביכלתו שלא להאיר".

קיגונוסף לזה – אינו מביא דעות שונות כו', אלא מבאר את העניןמיד כפי ההכרעה שבדבר, בהתאם לפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷³ בשם זקני החסידים, שאדמו"ר נ"ע הוא "הרמב"ם של תורת החסידות" – דהיינו שדרכו היא כדרכו של הרמב"ם, שאינו מביא דעות שונות, אלא מבאר מיד את המסקנא שבכל ענין, בסגנון קל צח ומסודר.

קידכא. ביאור הטעם לחילוקי הסגנון בין רבותינו נשיאינו:

קיהדובר פעם⁷⁴ בביאור הענין ד"ממלא מקום", שפירושו הוא כפשוטו – שהוא ממלא את כל המקום ("ער פאַרנעמט דעם גאַנצן פּלאַץ").

קיוומכיון שכל רבותינו נשיאינו הם ממלאי מקום הנשיאים שלפניהם – הרי יש בהם כל הענינים שהיו בנשיאים שלפניהם, אלא שבכל אחד מהם ישנה הוספה לגבי הנשיא שלפניו (שאם לא כן – הרי הי' יכול להישאר הנשיא הקודם), מתאים לפי הדור.

קיזוזהו טעם החילוק בין רבותינו נשיאינו בסגנון המאמרים – כי כל אחד מרבותינו אמר חסידות מתאים לענינו, שהרי גילוי האור הוא לפי אופן המאור.

קיחכב. והנה, ההתקשרות לרבותינו נשיאינו היא ע"י לימוד תורתם<21>.

קיטואף שתורתם אינה אלא הארה בלבד מהמאור, ולכן, ככל שילמדו ו"ישאבו" עוד ועוד ("שעפּן און שעפּן") מתורתם, לעולם לא יוכלו "לשאוב" את המאור ("וועט מען דעם מאור אליין קיינמאָל ניט אויסשעפּן"),

קכוכפי שמצינו⁷⁵ שכשם שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו⁷⁶, כמו"כ לא זהו עיקר האלקות מה שהאור נמשך ממנו, והיינו שהעצמות הוא למעלה גם מענין המאור,

קכאאבל אעפ"כ, הרי סוכ"ס ע"י לימוד תורתם של רבותינו נשיאינו מתקשרים אליהם, ונעשים מיוחדים עם המאור, ועד שמתקשרים גם עם העצם, וענין ההתקשרות נוגע ומסייע בכל הענינים.

קכב***

קכגכג. מכיון שנמצאים כאן בחורים שהולכים לדבר בבתי-הכנסת – ימסרו שם את תוכן הענין המדובר לעיל (סי"א), בנוגע לימי הקיץ:כשאדם מניח לעצמו לשקוע ("לאָזט זיך אַריין") ב"חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת" – הרי מצינו שהדבר פעל אפילו על ר' אלעזר בן ערך. הן אמת שצ"ל שמירת בריאות הגוף, שהרי ענין זה "מדרכי (עבודת) ה' הוא"⁷⁷, אבל, אין להניח לעצמו לשקוע בזה יתר על המדה. ובפרט בזמן הקיץ, שבו תוקף הטבע הוא ביותר.

קכדיש להסביר, שלאחרי שעברו את הנסיונות דימי החורף, נותן עתה הקב"ה את הנסיונות דימי הקיץ, שהם קשים מהנסיונות דימי החורף, ולכן יש להיזהר ביותר שלא לשקוע בענינים אלו.

קכהואדרבה: כאשר העצים פורחים וניכרת הדרת הטבע, אשר ע"פ דין⁷⁸ יש לברך על זה "שלא חיסר בעולמו כלום כו'" – יש לנצל זאת לקדושה, וללמוד מענין זה הוראה בעבודת ה' – שכשם שהעצים גדלים וצומחים, כך יש לגדול ולשגשג בעבודת ה'.

קכווכאמור, יש לדבר ע"ד ענין זה בבתי הכנסת. אפשר להוסיף ענינים נוספים – שהרי מכיון שהוא הדובר ("ער איז דער זאָגער"), עליו לדבר בסגנון שלו – אבל בכל אופן, יש לדבר ע"ד תוכן הענין הנ"ל.

קכז***

קכחכד. בתפלת המנחה מתחילים לקרוא בתורה בפ' אמור – "אמור גו' ואמרת", שעל זה דרשו חז"ל⁷⁹ – להזהיר גדולים על הקטנים".

קכטוהענין בזה:

קלבכאו"א מישראל ישנה מעלה שאין בזולתו, ולכן יש צורך באזהרה כפולה ("אמור ואמרת"): א) מבלי הבט על הפחיתות שלו עצמו – על האדם להעניק מהענינים והמעלות שבו לזולתו; ב) מכיון שגם בחבירו ישנן מעלות שאין בו – עליו ללמוד מחבירו ענינים אלו.

קלאוכאשר יהי' סדר ההנהגה באהבת ישראל – נזכה להזמן שבו יקויים היעוד⁸⁰ ד"ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

קלב**