Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגונים "כי אנו עמך", "והיא שעמדה", "ממצרים גאלתנו"].
גא. הענין ד"זמן חרותנו" קאי בפשטות על חג הפסח. אבל, לאמיתו של דבר, לא רק פסח עצמו הוא "זמן חרותנו", אלא גם כל חודש ניסן.
דוהראי' לזה – מלשון המדרש הידוע1 "קבע להם חודש של גאולה", ונמצא, שכל חודש ניסן נקרא במדרש בשם "חודש של גאולה".
הוזהו הטעם למנהג ישראל שבחודש ניסן אין אומרים תחנון2 – לא רק בשבתות וימים טובים, אלא גם בימים שהם "ימי החול" בערך לשבתות וימים טובים,
ו– וכדאיתא בשל"ה3, והובא בדא"ח4, על הפסוק5 "החודש הזה לכם ראש חדשים", שכל ימי חודש ניסן הם בבחינת "ראש חודש", דהיינו שאותם הענינים הנפעלים בכל ראש חודש, נפעלים בכל ימי חודש ניסן –
זוהיינו, לפי שכל ימי חודש ניסן הם "זמן חרותנו".
חוהענין בזה – כידוע ש"קדושה לא זזה ממקומה"6, שמצד זה נמשכת הגאולה שבחג הפסח באופן תמידי7, ובפרט בחודש ניסן, שגם מצד עצמו הוא חודש של גאולה.
טב. ואם הדברים אמורים בכל ימי חודש ניסן, אפילו הימים שקודם חג הפסח – עאכו"כ שכן הוא בימים הבאים לאחרי חג הפסח, דכיון שכבר היתה הגאולה דפסח בפועל (שהרי ענין הגאולה נמשך בפסח בכלשנה ושנה, כידוע8 בפירוש הפסוק9 "והימים האלה נזכרים ונעשים"), הרי בודאי שחג הפסח החדיר את ענין הגאולה גם בימים שלאחרי הפסח.
יובפרט שבימים אלו ניתוסף עוד ענין – מצות ספירת העומר:
יאספירת העומר היא מצוה עיקרית, להיותה הכנה למתן תורה וקבלת התורה10, והרי ענין התורה נוגע לא רק לבריאת העולם, כמארז"ל11 "בראשית", "בשביל התורה שנקראת ראשית", היינו, שתכלית בריאת העולם היא התורה, אלא גם לבנ"י, כי, הענין ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" הוא ע"י אורייתא12.
יבוהרי הענין של ספירת העומר אינו באופן שהיום הנמנה מסתלק, אלא באופן שכל יום הנמנה מצטרף למנין הימים הקיימים כבר, וניתוסף בו המשכה חדשה – שלכן הנוסח דספירת העומר אינו לא במספר הסידורי ("יום שני", "יום שלישי"), אלא במספר הכולל ("היום שני ימים", "שלשה ימים" וכו'), כיון שכל יום ניתוסף ומצטרף לימים שלפניו13.
יגומצד כל ענינים אלו – בוודאי נפעל בימים אלו הענין ד"זמן חרותנו".
ידוכיון שכן, צריכים לדעת, שאפילו אלו השקועים במ"ט שערי טומאה14, יש בכחם לצאת משם ולהיגאל.
טוג. ההוראה בנוגע לעבודה בפועל:
טזמצינו15 שבימי הקיץ בכלל העבודה היא קלה יותר מבימי החורף; בימי הקיץ גופא – ישנה המעלה דחודש ניסן, חודש הגאולה; ובניסן גופא – המעלה דזמן זה, שהוא כבר לאחר הפסח.
יזובזה גופא – ישנה מעלה מיוחדת כשעומדים בשבוע דחג הפסח, כידוע16 שיום השבת כולל כל הענינים דימי השבוע שעבר, שכל ענינים אלו עולים ונכללים בשבת, שזהו ענין של עלי' מלמטה למעלה,ועי"ז "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"17 – תחלה המשכה שלפי אופן ההעלאה, ואח"כ המשכה נעלית יותר,
יחומיום השבת – נמשך ענין זה בדרך מלמעלה למטה על כל ימי השבוע שלאח"ז, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"18, וכיון ששבת זו היא שבת מברכים, הרי זה נמשך גם על כל ימי החודש,
יטוהיינו, שישנו הכח של חירות וגאולה – לצאת מכל המצרים וגבולים, ולהתכונן ע"י העבודה דספירת העומר לקבלת התורה, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
כ***
כאד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך גו'.
כב***
כגה. כיון שהתוועדות זו היא המשך לאחרון של פסח, הרי אלו שלא שתו ד' כוסות באחרון של פסח, ישתו עתה.
כד[לא' המסובים, שהי' קשה לו לשתות יין, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
כהמצינו שבערב יוהכ"פ יש לאכול מרק ג' פעמים. אמנם, כ"ק מו"ח אדמו"ר – לא הי' לו פנאי בערב יוהכ"פ לאכול ג' פעמים מרק, ולכן הי' אוכל כף אחת, והיו מוסיפים בצלחתו עוד מעט מרק, והי' נחשב לו לצלחת שני', ואז הי' אוכל עוד כף, ושוב היו מוסיפים בצלחתו, והי' נחשב לו לצלחת שלישית19.
כו[וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א, שגם בענין הד' כוסות דאחש"פ אפשר לנהוג כן].
כז***
כחו. לפני שנתיים נוסד כאן "צעירי אגודת חב"ד"20, ובמשך הזמן – נעשו כמו ה"זקנים", מתחילים "להתיישב בדעתם" ("זיך מיישב זיין"), ישנים וכו'.
כטצריך להיות "חדש נעוריך"21. כי, לאחר שעובר משך זמן, ולא ניצלוזמן זה כדבעי – אין זה ענין של גידול כלל, ולכן יש צורך שיהי' "חדש נעוריך", כמו בתחילת ההתייסדות, ועוד יותר.
ליש להוסיף באופן תמידי ("האַלטן אין איין מוסיף זיין"). אין להסתפק בהענינים שפעלו עד עתה, וגם לא להסתפק בכך שממשיכים בענינים הנ"ל, אלא יש להוסיף בקביעות.
לאז. עפ"ז יש לבאר את דברי הגמרא22 "אין לך יום שאין כו'" – דלכאורה, לשם מה אומרת זאת הגמרא, וכי כוונת הגמרא היא להכביד על לבם של ישראל ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן")?!
לבאלא שני טעמים בדבר23:
לגא) ענין שנקבע בגמרא, נעשה ענין תורני ("אַ תורה'דיקער ענין"), וענין של תורה קל יותר לסבול.
לדב) זוהי הוראה כיצד צריכים להתנהג – דמכיון ש"אין לך יום שאין כו'", דהיינו שניתוסף כחות בלעומת-זה, הרי גם בקדושה אסור להסתפק בהענינים שהיו עד עתה, אלא צריכים להוסיף באופן תמידי בעניני קדושה, ועי"ז יהי' הכח כדי להלחם בהכחות דלעומת-זה.
להויתרה מזה – שעי"ז שיוסיפו כחות בקדושה, יחסכו את הצורך במלחמה לגמרי.
לווע"ד פירוש האריז"ל24 עה"פ25 "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", "שכשרואה המכה חרפת היהודי שהזמין לו הלחי לקבל ההכאה אז ירוה צמאונו וישבע בחרפה שקבל ואז לא יכהו". ועד"ז בעניננו, שכאשר מכינים תמיד כחות נוספים בקדושה, לא יהי' צורך להלחם כלל בהכחות דלעומת-זה.
לזענין זה הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה26. ולאמיתו של דבר, אין זה אפילו ענין של "רפואה", אלא ע"ד ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"27, דהיינו שע"י הוספת הכחות בקדושה, אזי לא חלים מלכתחילה הענינים דלעומת-זה.
לחוהיינו, שכאשר מתכוננים ומוסיפים כחות על מנת שלא להתפעלממניעות ועיכובים כלל, ולעמוד בתנועה של מסירות נפש – אזי לא יצטרכו לבוא לידי מס"נ בפועל, אלא יוצאים ידי חובה במס"נ בכח.
לטדוגמא לדבר:
מישנו פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר28, שכאשר אדם מחליט לתת סכום מסויים לצדקה, הרי אפילו אם בשעת מעשה אינו רואה שום צינורות שמהם יוכל לקחת את הכסף, וייתכן שבאמת אין לו צינורות לזה בשעת מעשה – אעפ"כ, ע"י עצם ההחלטה, נפתחים מלמעלה צינורות ומקורות חדשים, כדי שיוכל למלא משאלות לבבו לטובה.
מאוכיון שכל המצוות נקראות בשם צדקה29, הרי כשם שענין זה הוא במצות הצדקה, כמו"כ הוא בכל המצוות – שבשעה שאדם מחליט לקיים מצוה, אזי נותנים לו כח מלמעלה, ומסלקים את כל המניעות ועיכובים. וכנ"ל, שע"י הוספת הכח בקדושה, מתבטלים בדרך ממילא כל המניעות ועיכובים שמצד הלעומת-זה.
מבומזה מובן גם בנוגע להמצוה הראשונה בתורה – מצות "פרו ורבו"30:
מגמובא בשם אדמו"ר הזקן31 שאהבה ויראה הם סגולה לבנים.
מדוע"פ הנ"ל, שעצם ההחלטה נותנת כח לקיומה בפועל – הרי אף אם אינו שייך עתה לאהבה ויראה, ואינו שייך אפילו לההתבוננות המביאה לזה, מ"מ, ילמד ענין זה, ועי"ז ימלא הקב"ה משאלות לבבו לטובה, שיומשכו לו בן ובת ברוחניות, והעיקר – בגשמיות, שעי"ז מאיר שם הוי', כידוע32, שאב ואם הם אותיות י"ה, ובן ובת הם אותיות ו"ה33.
מה***
מוח. בנוגע למשיח איתא34 ש"מורח ודאין". ואין זה סתם סימן בעלמא, אלא זהו אחד מהענינים העיקריים דמשיח.
מזולכן מצינו בגמרא34 בנוגע לשמעון בר כוזיבא, שאפילו גדוליהתנאים סברו שהוא הוא זה שמצפים לבואו35, ואעפ"כ, בשעה שבחנוהו בהענין ד"מורח ודאין", וראו שענין זה חסר בו, אזי ידעו בוודאות שאינו, אף שכל שאר המעלות היו בו.
מחולכאורה צריך ביאור: מדוע נוגע כל כך הענין ד"מורח ודאין"?
מטהן אמת שנאמר בתנ"ך36 על משיח ש"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", אלא "והריחו ביראת הוי'", "דמורח ודאין", אבל במה ענין זה הוא עיקרי שנוגע ביותר, שבלעדיו – גם אם ישנם כל הענינים האחרים – אין זה ולא כלום?
נוהרי מצינו שהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, ודנו דינים למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, ואעפ"כ הי' זה בפירוש דין אמת לאמיתו, ובאופן ד"והוי' עמם שהלכה כמותם"<34>, שכפי שהם פסקו למטה, כך פסקו גם למעלה, אע"פ שהפס"ד הי' רק למראה עיניהם ולמשמע אזניהם!
נאוא"כ, מהו ההכרח שהמשפט דמשיח יהי' באופן ד"מורח ודאין" דוקא?
נבט. וביאור הענין:
נגאיתא בזהר37, שהריח שבחוטם הוא עצם החיות. ובזה גופא ישנם ב' מדריגות, שהם ב' הנקבים – "פרדשקא" בלשון הזהר – שבחוטם, הנקב הימני והנקב השמאלי, והנקב השמאלי הוא עצם החיות ממש. וזוהי המדריגה ד"מורח ודאין" שבמשיח.
נדומבואר בחסידות38, שהחילוק בין שני ה"פרדשקא" הוא ע"ד החילוק בין ריח הקרבנות, שהם בבחי' נקב הימני, לריח הקטורת, ובפרט הקטורת דיוהכ"פ, שהוא בבחי' נקב השמאלי.
נהוהענין בעבודה:
נוענין הקרבנות הוא עבודה נעלית ביותר, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ מאמרים, ובפרט בהמשך ההסתלקות39, במעלת ענין הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"40, וקרבנות הם עניןקירוב הכחות והחושים41. ואעפ"כ, אין מעלתם מגעת למעלת הקטורת, ובפרט למעלת הקטורת דיוהכ"פ, פעם אחת בשנה, שאז היתה הקטורת "דקה מן הדקה"42.
נזוביאור החילוק בין קרבנות לקטורת43:
נחבענין הקרבנות – ישנם כמה וכמה הגבלות: נוסף על ההגבלה שהקרבן צריך להיות ממין הטהור דוקא44, הרי במין הטהור גופא – צריך הקרבן להיות "מן הבהמה"45, ולא מן החי', וגם במין הבהמה גופא ישנם כמה הגבלות.
נטמשא"כ בקטורת – אין כל הגבלות אלו, שיכולה להיות גם מן הטמא, ואדרבה, הסדר הוא דוקא באופן זה, שא' מסממני הקטורת הוא "מור", שהוא מין טמא46, ומין זה גופא צריכים להפוך לקדושה.
סוזהו תוכן הענין ד"מורח ודאין" – בדוגמת נקב השמאלי וריח הקטורת – שנוטלים אפילו מין טמא, ופועלים בו בירור ועלי' לקדושה.
סאי. ועבודה זו – שייכת להזמן שלפני ביאת המשיח דוקא:
סבבדורות הראשונים – לא היו זקוקים לעבודה זו. אז הי' אפשר לילך בסדר מסודר בעבודת הבירורים (כפי שמצינו בימי עזרא, שהשאירו את המובחרים בבבל כו'47), דכיון שהי' עדיין די זמן, היו יכולים לברור ("פאַנאַנדערקלייבן זיך") בסדר מסודר ובהגבלה, בחשבון שע"פ טעם ודעת. ולכן היו דיני הסנהדרין למראה עיניהם ולמשמע אזניהם בלבד.
סגמשא"כ עתה, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"48, וממתין על עבודתנו, עד שנסיים את עבודת הבירורים – אין זמן לברור בסדר מסודר כו', וכמ"ש כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע49, ש"אין אנו יודעים מה קרוב ומה רחוק ("אין גו' אתנו יודע עד מה"50) . . שלא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים . . ולכן אנחנו מצדנו אין אנו יכולים וגם אין רשאים, בזמן הזהבפרט, לברר מה שקרוב או רחוק ע"פ שכלנו – פאַנאַנדערקלייבען זיך – כ"א מה שאנו מוצאים שצריך תיקון ("והוי' אנה לידו"51) צריכים אנחנו להשתדל בכחות עצומות", בלי שום חשבונות.
סדעתה אין זה הזמן לעשות חשבונות – שדבר פלוני אינו ענינו, כיון שגם מי שהוא פחות ממנו יכול לעשות זאת, ואילו הוא ענינו לעסוק בענינים נעלים יותר דוקא... אבל בשעה שנמצאת "אבידה בבית הקברות" – טוען הוא שהוא "כהן גדול", או שהוא "זקן52 ואינה לפי כבודו"!...
סהעל כך אומרים לו, שעתה הוא זמן עבודת הקטורת – שהכה"ג עצמו נוטל את ה"מור", ועוסק בו כדי להפכו לקדושה.
סו– בקטורת גופא ישנה מעלת הקטורת דיוהכ"פ, שהיא "דקה מן הדקה", דהיינו שלאחרי הבירור שבכל השנה צריך להיות בירור שני בערב יוהכ"פ; אבל בכללות שניהם ענין אחד: בירור בלא חשבונות, אפילו מן הטמא, שהרי ה"מור" הי' לא רק בקטורת דיוהכ"פ בלבד, אלא גם בכל השנה, וע"ד לשון הכתוב53: "ששה חדשים בשמן המור".
סזוכמדובר לעיל54, שצריכים לפעול גם עם הבן הרשע, וגם עם מי שהוא למטה גם מהרשע,
סח– שהרי הרשע יודע עכ"פ אודות עניני יהדות, אלא ששואל "מה העבודה הזאת לכם"55. ולאמיתו של דבר, הרי זה גופא ששואל, מורה שיש לו שייכות כלשהי; הענין נוגע לו עכ"פ במדה כזו שישאל עליו.
סטוע"ד המבואר בכ"מ56 בענין ג' הסוגים "שור" "כשב" ו"עז", שמי שהוא בבחי' "שור", אף שהוא "שור נגח", מ"מ, הא גופא שהוא "נגח", הרי זה מורה שהענין נוגע לו, משא"כ מי שהוא בבחי' "עז", שאין הדבר נוגע לו כלל.
עועד"ז בעניננו, שהסוג החמישי, שהוא למטה גם מהרשע – הם אלו שאפילו אינם שואלים כלל, כיון שכל הענין אינו נוגע להם, לפי שאינם יודעים ואין להם שום שייכות כלל לעניני יהדות.
עאוכמדובר לעיל, שסוג זה הוא כנגד ג' קליפות הטמאות לגמרי, כיוןש"נר הוי' נשמת אדם"57 שבהם אינו מאיר, כמ"ש58 "נר רשעים ידעך", ועד ש"חתיכה עצמה נעשית נבילה"59.
עבואעפ"כ, הרי העבודה הנדרשת לפני ביאת המשיח היא – להתעסק גם עם אלו שמצבם הוא באופן ד"נר רשעים ידעך".
עגיא. והטעם שהעבודה באופן זה היא קודם ביאת המשיח דוקא – הרי זה מצד הענין ד"מורח ודאין" שנאמר במשיח, "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח":
עד"מראה עיניו" ו"משמע אזניו" – הם הגבלה, ואילו משיח – יגלה אלקות בכל מקום בלי שום הגבלות, לא רק ב"מראה עיניו" – "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"60, אלא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו'"61, בלי שום הגבלות. ולכן גם ההכנה למשיח צריכה להיות באופן הנ"ל – שכל ענין הבא ליד יש לעסוק בו (כנ"ל בארוכה).
עהוזהו הטעם שרבותינו נשיאינו בדורות האחרונים בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר ביחוד, השקיעו עצמם כל כך ("האָבן זיך אויף אַזוי פיל פאַרלייגט") והשתדלו שיפעלו עם כל בנ"י, גם עם אנשים פשוטים וענינים פשוטים, וללמוד עמהם "אל"ף בי"ת" כפשוטו, ו"אל"ף בי"ת" של יהדות,
עוולא הסתפקו בכך, אלא תבעו שבה בשעה שמתעסקים בלימוד "אל"ף בי"ת" עם הזולת, יקרבוהו באותה שעה לא רק ל"מים" סתם, אלא גם ל"מעין", דהיינו לפנימיות התורה –
עזדכיון שענינו של משיח הוא שיגלה פנימיות התורה לכל, בלי שום הגבלות, "ופרצת ימה וקדמה גו'", והרי כל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"62 – צריכים גם עתה להתעסק בהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"63; תחלה בה"חוצה" הפרטי, ולאח"ז גם בה"חוצה" שחוצה הימנו.
עחויש לעשות זאת ללא שום חשבונות והגבלות שע"פ טעם ודעת, והענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" יביא ל"קאתי מר"64.[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי", "ממצרים גאלתנו"].
עט***
פיב. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר65: כשיבוא משיח, "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און שרייען געוואַלד" – זה עתה הי' זמן שיכלו לפעול בו הרבה כל כך, ולא עשו זאת!
פאוהיינו, שלאחרי ביאת המשיח יהיו "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"66, ואילו זמן העבודה ("ימים שיש בהם חפץ") הוא עתה דוקא. אלא שעתה אין מרגישים את מעלת העבודה, ולכן לאחרי ביאת המשיח, כשתתגלה מעלת ענין העבודה – אזי יצטערו ("עס וועט פאַרדריסן") על כך שלא פעלו קודם לכן.
פבועפ"ז, הרי אף שעתה הוא העלם ואין מרגישים ענין זה, מ"מ, זה גופא שיודעים שבקרוב יבוא הזמן שבו יצטערו על העדר העבודה – הרי ידיעה זו גופא צריכה להוסיף נתינת כח בהעבודה, שלא להסתפק בההנהגה שעד עכשיו, וגם לא בהוספה על זה "כהנה וכהנה"67, שהרי ככל שיוסיף בעבודתו – יהי' הכל בהגבלה; אלא העבודה צריכה להיות באופן של בלי גבול, מצד יחידה שבנפש, דהיינו עבודה במסירות-נפש68. והיינו, שכל ענין שעושה, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, יהי' מתוך מס"נ.
פגוכמאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע69, שמס"נ אין פירושה לטפס על הגג ולהפיל עצמו ממנו... אלא מס"נ פירושה, שכל פעולה קלה שעושה תהי' מתוך מס"נ.
פדוהיינו, שאף שנדמה לו שאין זו אלא פעולה קלה ("אַ קלייניקייט"), מ"מ, כשיתבונן בכך שהעולם כולו שקול, ובכל פעולה שעושה בכחו להפוך את העולם כולו לכף זכות70 – אזי יראה שאין זה דבר קטן, ובמילא יהי' זה נוגע לו בכל כחותיו ועד לעצם הנפש. ואז תהי' עבודתו במס"נ, כך, שאפילו פעולה קלה יעשה במס"נ.
פהיג. וענין זה הוא בכחו של כאו"א מישראל, ובפרט בזמן הגלות, שאז מאיר ענין המס"נ ביותר – דאף שההעלם עתה הוא גדול יותר,ולכן בכחות הנעלים המצב אינו כדבעי, מ"מ, מצד ההעלם גופא מאיר עתה כח המס"נ עוד יותר מאשר קודם לכן71.
פווכדאיתא בתניא72 שכח המס"נ ניתן "לדור שנכנסו לארץ" דוקא, והיינו, לפי שהי' להם עסק עם גשמיות, משא"כ דור המדבר. ועאכו"כ בדרא דעקבתא דמשיחא, שההעלם גדול עוד יותר, הרי בוודאי שכח המס"נ הוא עוד יותר.
פזוכמשל העקב בגשמיות, שיש בו ביטול יותר מאשר בראש, וע"י העקב נפעל גם בהמוח שבראש. וכן הוא גם בכנסת ישראל, שישנה מעלה בדרא דעקבתא דמשיחא לגבי הנשמות הגבוהות, שזוהי מעלת המס"נ, ולכן בכחם לפעול גם על ראשי ישראל.
פחולכן מצינו במשה רבינו, שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"73, ומבואר בכ"מ74 שהי' זה לפי שהרגיש ("אָנגעהערט") במעלת המס"נ שתהי' בדור שלפני ביאת המשיח.
פטיד. וכאשר כל אחד יעשה את עבודתו במס"נ – הרי הוא מקרב בכך את הגאולה, ונמצא, שפעולתו היא באמת לא פעולה קלה, כיון שעל ידה הוא מקרב את הגאולה!
צוהענין בזה, שע"י גילוי כח המס"נ, שהו"ע ביאת המשיח הפרטי75 – וע"ד פתגם חסידים76 שחסיד הוא "רבי" בזעיר אנפין, ועד"ז ישנו בכל יהודי המשיח הפרטי, שהוא יחידה שבנפש – עי"ז הרי הוא מקרב גם את הגאולה הכללית.
צאוהיינו, שעי"ז שמוסיף בעבודתו, וההוספה אינה "כהנה וכהנה" בלבד, אלא (כנ"ל) בלי הגבלות כלל, מצד יחידה שבנפש, וכל זה בכל עניניו, אפילו בפעולות קלות –
צבאזי פועל הוא את הענין ד"שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך"77, דהיינו שתמורת הענין ד"כל גוים סבבוני גו' סבוני גם סבבוני"78, כמדוברלעיל79 שהכוונה בזה היא לענינים הלא טובים שישנם בד' אמות של אדם מישראל – מתבטלים ענינים אלו, ובמילא פועל הדבר שגם הגוים כפשוטו מתבטלים,
צגוהטעם לזה – כיון ש"לא ידעוך", דהיינו שידיעתם היא רק בשם אלקים, בגימטריא הטבע80, ולא בשם הוי' שלמעלה מהטבע, ולכן "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הוי'"81.
צדוהתחלת כל ענין זה – היא העבודה במס"נ, קירוב ביאת משיח הפרטי, ועי"ז – משיח הכללי.
צה***
צוטו. ידוע82, שי"ב החדשים הם כנגד י"ב צירופי שם הוי'.
צזחודש ניסן, שהוא החודש הראשון – צירוף שם הוי' שבו הוא כסדרו, היוצא מראשי תיבות "ישמחו השמים ותגל הארץ"83; וחודש אייר, שהוא החודש השני – צירוף שם הוי' שבו אינו כסדרו, אלא באופן היוצא מראשי תיבות "יתהלל המתהלל השכל וידוע (אותי)"84, כדאיתא במשנת חסידים85.
צחוהכוונה בזה כפשוטו – שהעבודה דחודש אייר היא: "יתהלל המתהלל השכל וידוע", ידיעת והשגת אלקות, שענין זה נעשה ע"י לימוד החסידות.
צטומסיים בכתוב "(השכל וידוע) אותי" – שהכוונה בזה היא לבחי' האלקות שלמעלה מהשתלשלות, וכפי שמצינו לשון זה בנוגע למשיח86: "כולם ידעו אותי", שהכוונה בזה היא לגילוי העצמות87, ועד"ז בהכתוב "יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" הכוונה היא להעצמות88. וכאמור, ענין זה נעשה ע"י לימוד החסידות.
ק*טז. [כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר אודות האיגוד "אַלומנאַי"89. ובין הדברים אמר:]
קאלעת-עתה – יפעלו לפי המצב ד"אמריקא", ולאח"ז – לפי המצב דארץ ישראל, שהרי "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות"90, גם ב"אמריקא"... אלא שממתינים על עבודתם של בני ארצות-הברית.
קבונקודת הענין91:
קגצריך להיות "והנה תסובינה אלומותיכם (ולאח"ז) ותשתחוינה לאלומתי"92, היינו, לאלומתו של יוסף הצדיק – שזהו הרבי – שהוא העיקר דכל תולדות יעקב, כמ"ש93 "אלה תולדות יעקב יוסף", ועליו נאמר94 "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", שלגביו הכל בטל.
קדו"מה להלן עומד ומשמש במרום, אף כאן עומד ומשמש במרום"95, וממשיך את כל ההמשכות וההשפעות, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.
קהאלא שדואב הלב ("עס איז אַ האַרץ ווייטאָג") על כך שאין מכינים "כלים" לקבל את ההשפעות. פלוני שקוע בשטותים אלו, ואלמוני – בשטותים אחרים; זה מסרק את זקנו, וזה – את ה"סירטוק"... עליו "לצאת ידי חובתו" כלפי הבעלי-בתים, כלפי אשתו, או כלפי עצמו, כדי לשמור על הכבוד המדומה, או על הכבוד האמיתי... ובינתיים – אינו שקוע בענינים שצריך להיות שקוע בהם! – הנהגה כזו היא בבחינת "פנו אלי עורף ולא פנים"96; אין מכינים כלים כדי לקבל את ההשפעות.
קו– יש לשער, שלאחרי ההתוועדות, יפנה כל אחד לעסקיו, ויצטדק בכך שלא אליו הכוונה...
קזיעזור איפוא השי"ת – שהרי הוא כל-יכול, ו"ממנו יפלא כל דבר"97 – שהרבי ימשיך להם אפילו כמו שהם נמצאים בה"בוץ" שלהם...
קחובפרט בעמדנו בחודש ניסן, שבו הוא סדר ההשפעה מלמעלה למטה – יתן השי"ת יותר ממה שבשר ודם יכול לשער.
קט*יז. הסדר הוא, שבשבתות שבין פסח לשבועות לומדים פרקי אבות98. כך נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר, והי' מצוה כן גם לאחרים.
קיההוראה99 הראשונה במסכת אבות100 (לאחרי הקדמת סדר המסורה, "משה קיבל תורה מסיני וכו'" עד "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה") היא "שלשה דברים": א) "הוו מתונים בדין", ב) "והעמידו תלמידים הרבה", ג) "ועשו סיג לתורה".
קיאאמרו רז"ל101: מה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות – עושה הוא גם בעצמו. כיון שהקב"ה מצוה לישראל שיעשו שלשה דברים אלו, מובן, שכן היא גם ההנהגה למעלה.
קיביח. "הוו מתונים בדין":
קיגבשעה שרואים את המצב הרוחני של דור זה, עד כמה שפל הוא, ורוצים לדונו – הרי אם ידונוהו בהשקפה ראשונה, שלא במתינות ("געלאַסענערהייט"), עלולים לדונו ח"ו שלא לכף זכות. אבל כאשר ישנה המתינות בדין, ומתבוננים בסיבות שהביאו לזה: ההעלם והסתר הוא גדול ביותר והחושך הוא כפול ומכופל,
קיד– שהרי בכלל, ירידת הנשמה למטה היא, כפתגם הרשב"ץ נ"ע102: "חכמה עילאה בתוך שק של בשר ועצמות עם דם רותח". כן הי' תמיד, ובפרט בדורנו, כשהחושך הוא כפול ומכופל –
קיהאזי אין דנים מדוע אנשי הדור אינם טובים יותר; אדרבה, המעט טוב שכן ישנו, מעורר פליאה.
קיוומתינות זו פועלת – "והעמידו תלמידים הרבה":
קיזאין מסתפקים בתלמידים שהם כבר "בניך למודי הוי'"103, אלא "תלמידים הרבה" – שכל ישראל, אפילו רשעים, ואפילו אלו שהם למטה עוד יותר מסתם רשעים104, יעשו מהם תלמידים, "בניך למודי הוי'".
קיחודבר זה מביא גם – "ועשו סיג לתורה":בכדי שכאו"א מישראל יוכל להתחיל מיד לילך בדרך התורה, הרי אם קשה לו להתחיל בענין פלוני, נותנים לו ענין אחר. וזהו "ועשו סיג לתורה", שעל-ידי יותר סייגים נותרים אפשרות שלכאו"א מישראל יהי' ענין שבו שייך הוא כבר לתורה105.
קיטיט. כמו בכו"כ ענינים, הרי גם סדרם של ג' דברים אלו הוא דו-סטרי ("אַ קעגנזייטיקער"):
קכא) בסדר ישר – "הוו מתונים בדין" מביא ל"והעמידו תלמידים הרבה", ודבר זה מביא ל"ועשו סיג לתורה", כנ"ל. ב) בסדר הפוך – "ועשו סיג לתורה" מביא ל"והעמידו תלמידים הרבה", ודבר זה מביא ל"הוו מתונים בדין".
קכאהשייכות שישנה לכל יהודי לתורה, ע"י "ועשו סיג לתורה" – פועלת "והעמידו תלמידים הרבה", שמכל ישראל עושים תלמידים, "בניך למודי הוי'".
קכבובמילא מביא הדבר ל"הוו מתונים בדין" שלאח"ז – דלעתיד, ענין המתינות בגאולה העתידה, שתהי' "לא בחפזון"106, אלא "בשובה ונחת תושעון"107.
קכגכ. האמור לעיל שייך גם לכך שבשבת זו עוברים מפרשת קדושים לפרשת אמור:
קכדהתחלות שתי פרשיות אלו – קדושים ואמור – הם הפכיים: בהתחלת פרשת קדושים מדובר ע"ד "קדושים תהיו", ענין הקשור עם ג' קדושות, עד לכתר הג', כידוע108; ואילו בהתחלת פרשת אמור מדובר על טומאת מת, שהיא109 "אבי אבות הטומאה"!
קכהאבל לאמיתו של דבר, יש בהתחלת פרשת אמור לימוד זכות על ישראל:
קכובנוגע להדין שכהנים מוזהרים על הטומאה, הרי אזהרה זו היא רק ל"בני אהרן110 ולא בנות אהרן"111, זכרים ולא נקבות.והטעם לזה – כי גם הציווי "לאמו ולאביו גו' יטמא"112, גם הוא רק לזכרים ולא לנקבות113, וכיון שנקבות לא נצטוו על "לאמו ולאביו גו' יטמא", נמצא, שאין להן שייכות לטומאה כלל, ולכן לא הוזהרו גם להפריש עצמן מטומאה, כיון שאין להן שייכות לזה כלל.
קכזמכאן רואים, שכאשר מזהירים על ענין מסויים, הרי עצם הענין שמצווים ומזהירים על כך, מורה שיש להמצוּוה שייכות להענין, עוד קודם שמקיים את הציווי בפועל, כי, אילו לא היתה לו שייכות לענין זה כלל, לא שייך שיצווהו על כך.
קכחוהוראה זו היא לימוד זכות על ישראל: זה גופא שישראל נצטוו על קיום המצוות – דהיינו, נוסף על הקשר שנעשה בין יהודי להקב"ה ע"י קיום המצוה, הרי לבד זאת, עצם הענין שנצטוו על כך – הוא כבר ענין של "מצוה", לשון צוותא וחיבור114.
קכט*
קלכא. [טרם צאתו אמר:]
קלאיש להבהיר רק ענין אחד – שכל הענינים המדוברים לעיל,
קלבהן הענין ד"יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", שזהו ע"י לימוד החסידות, וכפי שרצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שילמדו חסידות בכל יום ויום115, וכן ענין הפצת המעיינות חוצה, ושכל זה יהי' בלי הגבלות, ושיעשו כן במסירות נפש מצד יחידה שבנפש,
קלגיש לדעת, שהכוונה בזה היא לכל אחד ("מ'מיינט טאַקע יעדן איינעם"), ובפועל ממש.
קלד**