Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשח"י.
בלתי מוגה
בלתי מוגה
בא. דובר אודות אחדותם של ישראל, "אתם נצבים היום כולכם"1, "לאחדים (ויתירה מזה) כאחד"2, שעי"ז "קיימים ועומדים3, והיינו שזוכים בדין"4 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1139 ואילך5.
גב. ויש להוסיף בביאור ענין אחדותם של ישראל – דלכאורה אינו מובן:
דכיון שישנם כאלו שהם במדריגת "ראשיכם שבטיכם", וישנם כאלו שהם במדריגת "חוטב עציך ושואב מימיך",
ה– שהם למטה אפילו מגרים (שהרי סדר הכתוב הוא מלמעלה למטה: "גרך אשר בקרב מחניך", ואח"כ מוסיף "מחוטב עציך עד שואב מימיך", וכפרש"י "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע . . ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים"), ואסורים לבוא בקהל6 –
וכיצד יכול יהודי שבמדריגת "ראשיכם" לפעול על עצמו להתאחד עם "חוטב עציך ושואב מימיך", ועד לאחדות שהיא באופן ד"לאחדים כאחד"?
זג. ויובן בהקדמת סיפור אודות הבעש"ט, שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר7 בשם אדמו"ר הצ"צ, ששמע מזקנו אדמו"ר הזקן, ששמע במעזריטש:
חהבעש"ט, קודם התגלותו וגם בשנים הראשונות שלאחר התגלותו, הי' נוסע ממקום למקום בעיירות ישראל, והי' אוסף סביבו באמצע השוקאת היהודים הפשוטים, אנשים נשים וטף, ומספר להם סיפורים מאגדות חז"ל, או סיפורים אחרים, שתוכנם הי' אודות הענין דאהבת ישראל.
טפעם אחת, בהיותו בא' הישובים, התאספו סביבו המון רב של אנשים נשים וטף, והבעש"ט דיבר לפניהם בענין אהבת ישראל, עד כמה צריך להיות גודל האהבה של איש ישראל לרעהו, כמובן מגודל אהבת הקב"ה לבנ"י.
יוביאר דבריו ע"פ משל – וכדרכו תמיד סיפר את המשל באריכות ההסבר ובפרטיות, כדי שכל הנאספים יוכלו להבין – מא' מתושבי אותה עיירה בשם ר' יעקב:
יאר' יעקב הי' בקי בש"ס עם פירושי רש"י ותוספות בעל-פה, והי' נוהג ללמוד בעל-פה, שאז, צריכים להתאמץ יותר מאשר בלימוד מתוך הספר, כי, כאשר לומדים מתוך הספר, אזי האותיות שבספר שומרות על ריכוזו של הלומד, משא"כ כשלומדים בעל-פה בהכרח להתאמץ יותר כדי להתרכז בדברים.
יבפעם אחת, כשעסק ר' יעקב בלימוד תוספות "עב כרס" ("אַ בויכיגן תוספות"),
יג– כך הי' לשון הסיפור. וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכך קראו לתוספות ארוכים ביותר שהם בולטים עד שתופסים כמעט את כל הדף –
ידניגש אליו בנו הילד, ואמר לו איזה דבר-חכמה, ונתפעל ר' יעקב מאוד מדבר החכמה, והפסיק מלימודו בשביל שמיעת החכמה.
טוחכמה זו, שהיתה לפי ערך הילד, כמובן, לא היתה בערך לגבי ר' יעקב בכלל, ובפרט בשעה שהי' עסוק בלימודו, ואעפ"כ פעל ועורר אצלו הילד שבשביל חכמה זו יפסיק מלימודו, כדי לשמוע את החכמה ולקולטה בפנימיות.
טזוהמשיך הבעש"ט:
יזגם השי"ת הוא עסוק, כביכול, כמארז"ל8 "שלש [שעות] הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן כו'"; אבל כאשר איש ישראל עושה דבר טוב, אזי מפסיק הקב"ה מעסקיו כדי להתבונן בחכמת בנו הילד.כאשר אמר השי"ת להמלאכים שרצונו לברוא אדם, וצייר בפניהם כיצד ייראה האדם – טענו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו"9. אמנם, כאשר יהודי קם בבוקר ורץ להתפלל בצבור, ולאח"ז במשך כל היום הוא טרוד ומוטרד, ואעפ"כ מניח הוא את כל עסקיו ורץ להתפלל מנחה בבית-הכנסת, שומע בין מנחה למעריב שיעור ב"עין יעקב", ולוקח עמו לביתו את הענין שלמד ב"עין יעקב" כדי לספר בביתו – אזי אומר הקב"ה להמלאכים: אתם, מלאכים, אין לכם שום טרדות כו', ואילו האדם "ריחיים על צווארו"10 – לא בגלל שרצונו בכך, אלא בגלל שאני ציוויתיו לעשות כן – ואעפ"כ, ראו נא כיצד מתנהג הוא! וכך מתפאר הקב"ה לפני המלאכים בהנהגתו של יהודי.
יחעד כאן סיפור דברי הרב.
יטד. ובפרטיות – יש בזה כמה ענינים:
כחכמת הבן תופסת מקום אצל האב, עד שהאב מפסיק מעניניו, כביכול, כדי לשומעה ולקולטה בפנימיות.
כאיתירה מזו – האב מתפעל מחכמת בנו, שענינה של תנועת ההתפעלות הוא יציאה מכל הגדרים.
כבויתירה מזו – לא זו בלבד שהאב מתפעל בעצמו מחכמת בנו, אלא הוא גם מתפאר בזה כביכול בפני הזולת.
כגומובן, שמצד ההתפעלות כשלעצמה צריך הקב"ה ליתן לישראל שנה טובה ומתוקה, מבלי הבט על הענינים שהיו בשנה שעברה – שכן, מה נוגע המסקנא ע"פ חשבון, כאשר ישנה ההתפעלות, שכל ענינה הוא היציאה מכל הגדרים והחשבונות!
כדה. ובנוגע לעניננו:
כההיוקר של יהודי אצל הקב"ה הוא אפילו למי שנמצא במדריגת "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שכן, מבלי הבט על שפלות מדריגתו, הרי כיון שסוף-סוף התגייר וקיבל עליו עול תורה ומצוות, הנה עצם היותו מחוייב במצוות מורה על כך שהוא מיוחד עם העצמות, שזהו ענינה של "מצוה" –מלשון צוותא וחיבור11.
כווכאשר יתבונן בזה – לא יזדקק לקבלת-עול, ואפילו לא לשכלדנפש האלקית, אלא יתקבל אצלו גם בשכל דנפש הבהמית שעליו להתאחד עם יהודי זה, "לאחדים כאחד" ממש.
כז***
כחו. לאחרי הענין ד"אתם נצבים היום כולכם", כפירוש אדמו"ר הזקן "לאחדים כאחד" – ממשיך הכתוב12 "לעברך בברית גו'", והיינו, שענין זה הוא למעלה (לא רק מהענין ד"לאחדים", אלא גם) מהענין ד"כאחד".
כטוביאור הענין:
לענינה של כריתת ברית הוא "כמ"ש13 אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים"14. והיינו, שכשם שהבתרים אינם שני ענינים נפרדים המתייחדים זה עם זה, אלא הם גוף אחד ממש – כך התאחדותם של כורתי הברית העוברים בין הבתרים היא באופן ששניהם דבר אחד ממש.
לאוהתאחדות זו היא למעלה גם מההתאחדות ד"כאחד":
לב"כאחד" פירושו, שאף שהענינים המתאחדים נעשים מציאות אחת, אין זה אלא לגבי ענין מסויים, אבל בעצם מציאותם הם עדיין דברים נפרדים. וכמו בדוגמא דלעיל15 ממצות ד' מינים, שגם לאחר שמתאחדים נשאר כל אחד מהם מין בפ"ע, אלא שלענין המצוה הם דבר אחד.
לגמשא"כ הענין ד"לעברך בברית" הוא באופן שהענינים המתאחדים אין להם מציאות פרטית כלל, וכמשל הבתרים, שאינם דברים נבדלים לשום ענין בעולם, אלא הם דבר אחד ממש בכל הפרטים.
לדוכשם שהדברים אמורים בענין האחדות שבישראל בינם לבין עצמם – כן הוא גם בענין האחדות דישראל עם הקב"ה, שהם דבר אחד ממש.
להוזהו שאומרים בר"ה "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"16:
לואמיתית ענין הבחירה אינו מצד הטעם (שאז אין זו בחירה אמיתית), אלא באופן של בחירה חפשית לגמרי, והיינו, שגם במדריגה ש"אח עשו ליעקב", היינו, ששניהם שוים, כיון שמעלת יעקב אינהניכרת, מ"מ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי"17 – לא מצד הטעם, אלא בבחירה חפשית, לפי שהקב"ה וישראל הם דבר אחד בעצם.
לזוזוהי הבקשה "יבחר לנו את נחלתנו גו'" – לעורר את הבחירה החפשית של העצמות, שבבחי' זו אינו נוגע מעשי האדם בשנה העברה, כיון שהבחירה אינה מצד חשבונות, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם דבר אחד ממש.
לחז. אך צריך להבין:
לטידוע שהעבודה דר"ה באה לאחרי העבודה דחודש אלול, וזהו ש"אלול" ר"ת "אני לדודי ודודי לי"18, היינו, שתחלה צ"ל העבודה ד"אני לדודי", ורק לאח"ז נעשה "ודודי לי". אמנם, ע"פ האמור שבהעבודה דר"ה ("ודודי לי") אינו נוגע ענין החשבונות – לשם מה זקוקים להקדמת העבודה ד"אני לדודי"?
מוביאור הענין – ע"ד המבואר19 בענין התעוררות האהבה שמצד בחי' חי' יחידה שבנפש, שאף שענינם הוא למעלה מהשכל, מ"מ, הנה התעוררות האהבה היא ע"י ההתבוננות, אלא, שאין זה באופן שההתבוננות פועלת את האהבה (כמו באהבה שע"פ טעם ודעת, שהאהבה נפעלת ע"י ההתבוננות), שהרי האהבה שמצד בחי' חי' יחידה היא אהבה שלמעלה מטעם ודעת, כי אם, שלפעמים האהבה היא בהעלם, וע"י ההתבוננות מסתלק ההעלם ומתגלית האהבה.
מאועד"ז בעניננו – שהעבודה ד"אני לדודי" אינה כדי לפעול את הבחירה, אלא רק כדי להסיר את הדברים המעלימים, ולעורר ולגלות את הענין ד"יבחר לנו גו'".
מבועפ"ז יובן הטעם שקודם ראש השנה "לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן . . לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים"20 – דכיון שבאמת ישנה האהבה עצמית דהקב"ה לישראל שאין נוגע בה שום חשבונות כלל, ואין צורך לפעול ענין חדש אלא לגלות את ההעלם בלבד, לכן בטוחים בנ"י שיזכו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.
מג*ח**. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה תקעו בחודש שופר גו'.
מד***
מהט. נתבאר בהמאמר21, שהעבודה דראש השנה היא לא רק לתקן את הענינים הבלתי-רצויים, אלא ישנה גם העבודה דר"ה כמו שהיא מצד עצמה.
מוומכיון שנשאר עוד זמן עד ר"ה – יתן השי"ת שתיקון הענינים הבלתי-רצויים יהי' עוד קודם ר"ה,
מזשהרי התשובה יכולה להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"22, כדאיתא בגמרא23 שהמקדש "על מנת שאני צדיק (גמור24) אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ואף שאינה מקודשת אלא מספק25, הרי אין זה ספק אלא לגבי הזולת, דכיון ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו"26, אינו יודע אם עשה הלה תשובה, אבל לגבי האדם עצמו – ודאי שבידו הדבר (ובמילא צריך להיות כן) לעשות תשובה באמת "בשעתא חדא וברגעא חדא", ולהתהפך מן הקצה אל הקצה, מרשע גמור לצדיק גמור27,
מחואז, כשיגיע ר"ה, יוכלו להתעסק בהעבודה דר"ה כפי שהיא מצד עצמה (כפי שנתבאר בהמאמר).
מטי. בין הענינים הבלתי-רצויים שצריכים לתקן לפני ראש השנה, ישנו מאורע שאירע בשבוע זה – בקשר לפטירתו28 של הרה"ח ר' סנדר ריינין29 – "שלא נספד כהלכה" (כלשון הגמרא30).
נר' סנדר הנ"ל – אף שמצד גיל שנותיו לא למד בתומכי-תמימים, אבל, עוד בנערותו זכה לקירובים מיוחדים ("שטאַרקע קירובים") מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. פעמים רבות שהה בחדרו משך זמן, וזכה לשמוע ממנו כו"כ ענינים31.– לא עלה בידי לדלות ממנו ענינים אלה, להיותו איש סגור ושקט ביותר ("ער איז געווען אַ שטילער איד, זיך אין ערגעץ ניט געמישט וכו'"), אבל, ביחד עם זה, הי' ניכר עליו שענינים אלה היו חקוקים בזכרונו, כך, שיש בזה גם העילוי דחקיקת דברי תורה במוח הזכרון, כמבואר בלקו"ת32 ד"ה והדרת פני זקן.
נאוהנה, בנוגע לכל הענינים שלאחרי סתימת הגולל – בודאי שכ"ק אדנ"ע השתדל עבורו ("ער האָט אים שוין פאַרזאָרגט"), כך שכל הענינים הם "כהלכה" ועוד יותר מזה כו',
נב– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק לרגע, ואמר:) אילו היו "פּוילישע חסידים" שומעים דיבורים בסגנון האמור33, "וואָלטן זיי שוין געמאַכט דערפון"... –
נגאבל בנוגע להענינים שלפני סתימת הגולל... ולכן, כיון שבפנימיותו הי' "אַ חסיד'ישער איד", יאמרו "לחיים" עבורו – כפי שאומרים אצל חסידים (לא כפי שנהגו העולם ("ביי דער וועלט") לומר "לזכר נשמתו", אלא) – לעילוי נשמתו.
נד(ואח"כ אמר:) בודאי יהי' זה גם נחת-רוח לכ"ק אדמו"ר נ"ע.
נה*
נויא. עומדים אנו עתה ביום השבת לעת תפלת המנחה, שהוא עת רצון, עד שאפילו מדת הדין מתהפכת לרחמים.
נזוכידוע34 הקושיא על הפסוק35 "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלקים ברב חסדך" (שאומרים במנחת שבת), דכיון שעומדים ב"עת רצון", "ברב חסדך", מדוע מזכירים שם אלקים, שהו"ע מדת הדין? אלא הענין הוא כנ"ל – שגם מדת הדין (כ"ד בתי דינין36) מתהפכים לרחמים.
נחובכן, יהי רצון שכל הענינים יתהפכו לטוב, ובבואנו לר"ה – תהי' העבודה דר"ה כמו שהיא מצד עצמה, כנ"ל.
נט*
סיב. בפרשת וילך (שעומדים לקרוא עתה בתפלת המנחה) מדובראודות מצות הקהל37, השייכת למצות השמיטה. וזוהי השייכות לשנה הבעל"ט, שהיא שנת השמיטה.
סאוהענין בזה:
סבתוכן מצות השמיטה הוא – השמטת כל החובות38. וזוהי השייכות למצות הקהל, כי ע"י הקהלת כל ישראל יחד, "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"39, שהו"ע אהבת ישראל – נעשית השמטת כל החובות דישראל.
סגוכפי שנת"ל40 בענין "אתם נצבים היום כולכם", שע"י העבודה ד"כולכם", "לאחדים כאחד", מגיעים למדריגה ששם אין מתחשבים בחשבונות כלל, ובמילא אין שייך שם חובות כלל, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בתוך כלל ישראל.
סד**