Toras Menachem·Vol. 31 (5721·Part 1)·Reshimos·Night of Wednesday Parshas Pinchas·21 Tammuz 5721תורת מנחם·לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון·בס"ד. ר"ד אור ליום ד' פ' פינחס·כ"א תמוז ה'תשכ"א

א– ב"קבלת פנים" לקבוצת אורחים מאנגליא –

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שיתחילו באמירת לחיים].

גא. כאשר⁵⁴⁸ יהודים נפגשים, הרי מנהג ישראל – "מנהג ישראל תורה הוא"⁵⁴⁹ – שפותחים באמירת "שלום עליכם"⁵⁵⁰, ועונים "עליכם שלום".

דואמירה זו כוללת בתוכה את כל הברכות, כולל גם הענין ד"ברוכים הבאים",

השהרי הקב"ה צוה⁵⁵¹ ששלום הוא כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה, כלומר שאחדות ושלום – ובפרט כאשר עומדים על כך ומדגישים זאת – הם הכלי להמשיך, במדה הגדולה ביותר, את ברכותיו של הקב"ה כאן למטה, ברכות שרק הקב"ה יכול ליתנם, שהן משביעות את רצון האדם במדה הגדולה ביותר בכל צרכיו, הן בגשמיות והן ברוחניות.

וענין זה הוא אפילו כאשר יהודי יחידי אחד נפגש עם יהודי יחידי שני. עאכו"כ בכמות גדולה יותר, חזקה יותר ועמוקה יותר⁵⁵² – כאשר נפגשים עם ציבור בישראל, שציבור פירושו אפילו מנין אחד, ומכל-שכן כשנפגשים בעז"ה עם כמה וכמה מנינים, כן ירבו – הרי זה מוסיף עוד יותר בברכתו של הקב"ה⁵⁵³.

זב. ישנו פתגם מרבנו הזקן⁵⁵⁴ – אודותיו כותב: "שמעתי מרבותי", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵⁵⁵, שבתיבת "מרבותי" כוונת רבנו הזקן

ח146
להבעש"ט ולתלמידו המגיד ממעזריטש, רבו של רבנו הזקן – שכאשר מתאספים יחד עשרה מישראל, "אף שאינם מדברים בדברי תורה" (מצד איזה סיבה שתהי'), הנה מצד עצם מציאות זו שהתאספו יחד עשרה מישראל, הרי זה ממשיך את שכינתו של הקב"ה בגילוי, שמתגלה אלקות, ולכן, "אילו נמצא מלאך אחד עומד" ביניהם בשעת מעשה – "הי' מתבטל ממציאותו לגמרי" ("ער וואָלט געוואָרן אויס"), מצד האימה ופחד מגילוי השכינה.

טומדגיש רבנו הזקן – "ממציאותו לגמרי": יכול להיות מצב של ביטול אבל הוא עדיין מציאות⁵⁵⁶; ולכן מוסיף רבנו הזקן "לגמרי", שאפילו "מציאות בטלה" לא הי'.

יענין זה מדגיש את גדולתו וקדושתו של איש ישראל, יהי' מי שיהי' ובאיזה מצב שיהי', שאפילו בשעה שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוה, מ"מ, יש בו תמיד⁵⁵⁷ נשמה קדושה ואלקית, נפש האלקית, ובמילא, כשמתאספים יחד עשר נפשות אלקיות, הרי זה ממשיך ומגלה את השכינה עד כדי כך שמלאך "הי' מתבטל .. לגמרי".

יאנשמה שנמצאת בגוף בשרי – הרי הגוף מסתיר, ולכן אין רואים זאת בעיני בשר, ואפילו לא בהרגש הנשמה⁵⁵⁸; אבל מלאך, שאינו מוגבל בהגבלות גשמיות וגופניות אלו – רואה זאת ומרגיש זאת, עד כדי כך שמתבטל ממציאותו.

יבומזה מובן, שאם האמור לעיל הוא אפילו כאשר "אינם מדברים בדברי תורה" – הרי מכל-שכן בשעה שמתאספים יחד עשרה מישראל, וחוזרים פתגם מרבותינו נשיאינו, ממשיך הדבר את גילוי השכינה במדה גדולה, במדה חזקה ובמדה גלוי' הרבה יותר, ועי"ז נעשה כן גם בברכותיו של הקב"ה.

יגג. השעה כבר מאוחרת⁵⁵⁹, והציבור מן-הסתם עייף מן הדרך, ולכן לא אאריך, אלא אחזור על פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר – השייך גם לי"ב תמוז, היו"ט החסידי של חודש זה, חודש תמוז, יום גאולתו של הרבי משבתו במאסר על הפצת היהדות:

ידכאשר⁵⁶⁰ הרבי נעשה בר-מצוה – שאז נעשה יהודי לגדול, מפותח

טו147
בתכלית בכל עניניו – אמר לו אביו, אדמו"ר נ"ע, שהי' גם המחנך שלו, שישאל דבר-מה (כפי מנהג הנשיאים החל מרבנו הזקן).

טזושאל הרבי על מ"ש בסידור רבנו הזקן⁵⁶¹, שקודם התפלה צריך המתפלל לומר שהוא מוכן ומקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך"⁵⁶²: מהי שייכותה של מצוה זו עם התפלה? ואם משום שהתחלת היום צריכה להיות בכך שיהודי מקשר עצמו עם יהודי נוסף – היו צריכים לומר זאת יחד עם ברכות השחר, ולא להמתין עד התפלה?

יזוביאר לו אביו, אדמו"ר נ"ע, שבתפלה מבקש יהודי מהקב"ה את כל צרכיו, והרי הקב"ה הוא "אבינו שבשמים" של כאו"א מישראל, הן זקן והן צעיר, הן איש והן אשה. וכאשר מבקשים בקשה מהאב – יש לגרום לו תחלה נחת-רוח. והנחת-רוח והתענוג הגדול ביותר עבור אב הוא⁵⁶³ – בשעה שבניו, שהם מרובים ומחולקים זה מזה, הנה כל אחד מהם חי עם כולם באהבת אחים, ואוהב את זולתו כמו את עצמו – "ואהבת לרעך כמוך". ולכן צריך לקבל על עצמו מצוה זו – קודם התפלה.

יחזו היתה התחלת אופן כניסתו של הרבי לחייו בתור איש ישראל בשלימות, וגם הכנה לנשיאותו בעתיד.

יטהעובדה שהרבי סיפר לנו זאת, היא בודאי גם הוראה לכאו"א מאתנו, שהתחלת העבודה עם עצמו, וההקדמה לה"נשיאות" שלו – שהרי לכאו"א ישנה השפעה ושליטה על חוג מסויים, על משפחתו, או לכל הפחות על עצמו – הנה קודם שיתחיל לעסוק בדבר, ולבקש מהקב"ה שיתן לו הצלחה בעבודתו, צריכה להיות ההכנה וההקדמה הראשונה לזה – להתאחד באהבה עם כאו"א מישראל.

כזוהי ההכנה והכלי לכך שהקב"ה ימלא את בקשותיו, וכאמור לעיל, ששלום הוא כלי המחזיק ברכה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

כאד. האמור לעיל שייך וקשור במיוחד לימים אלו:

כבעומדים אנו עתה בשלושת השבועות, שבהם נצטווינו לזכור את החורבן שאירע "בין המצרים".

כג148
ודאי הדבר שהציווי לזכור זאת, אינו סתם כדי שיהי' זכרון טוב שישאר בכך, אלא בכדי שנלמד ממנו כיצד להתנהג ומה לעשות.

כדמה צריכים אנו ללמוד מזכרון החורבן ומהאבילות עליו?

כהלכל-לראש – לבטל את הגורם לחורבן.

כוחז"ל מספרים לנו⁵⁶⁴ שסיבת החורבן היתה – שנאת חנם. עלינו איפוא לבטל סיבה זו. וביטול שנאת חנם הוא – ע"י אהבת חנם.

כזכלומר, לאהוב כל יהודי חנם. אפילו יהודי שלא עשה לו שום טובה מעולם, אפילו אם לעולם לא יהי' זקוק לו ולקבל ממנו טובה, אפילו יהודי שלא ראה אותו מעולם, ואפילו "חנם"⁵⁶⁵, שאינו רואה כל טעם לזה, דהיינו שאינו רואה בו מעלה שבשבילה ראוי לאהוב אותו – אעפ"כ צריך לאהוב אותו.

כחוהאהבה השלום והאחדות הם "כלי המחזיק ברכה" – עד לברכה הגדולה ביותר, שהיא, שהקב"ה ישלח לנו בקרוב את משיח צדקנו, שיגאלנו בגאולה השלימה והאמיתית.

כטה. יתן השי"ת, שכל אחד יפעל בכיוון זה, והנהגה זו תביא את "פינחס זה אליהו"⁵⁶⁶ – אלי' הנביא שיבשר את הגאולה, והרי גם על פינחס נאמר (בפרשתנו⁵⁶⁷) "הנני נותן לו את בריתי שלום".

לוענין זה נכלל ג"כ בתוכן הענין ד"פינחס זה אליהו":

לא"פינחס" שענינו "בריתי שלום", שלום ואחדות של יהודי אחד עם חבירו – "זה אליהו", שזה יביא בקרוב ממש את המבשר, אלי' הנביא, שיבוא להודיענו שמיד מחר⁵⁶⁸ בא משיח, לגאול אותנו בגאולה השלימה.

לבו. אעכב אתכם עוד רגעים אחדים, ואבקש שישירו יחד "אני מאמין בביאת המשיח"⁵⁶⁹. ויהי' זה הקדמה שבין המצרים יהפך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", כפי שהודיענו זכרי' הנביא בשם הקב"ה⁵⁷⁰.

לג[ניגנו⁵⁷¹ "אני מאמין", ולאח"ז ניגון רבנו הזקן – "אבינו מלכנו"].

לד149
הרבי הי' נוהג לומר, שבין התוועדות אחת לחברתה אין זה הפסק ח"ו⁵⁷²,

לה– (בפנימיות וכוונת ההתוועדות: חיות והתלהבות ושמחה של מצוה) –

לוואין זה אלא שנחים באמצע, בכדי שיוכלו להמשיך ולהתוועד מתוך חיות מחודשת ושמחה מחודשת.

לזיתן השי"ת שתהי' המנוחה כראוי בכל הפרטים, ויוסיפו אור וחיות ביהדות, תורה ומצוות, וניפגש בהתוועדות נוספת מתוך בריאות ומתוך שמחה, וכלשון הנביא שנזכר לעיל – שיהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים (שענין זה קשור עם) והאמת והשלום אהבו"23.

לח______  ______

לטש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"א