Toras Menachem·Vol. 32 (5722·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Miketz·Shabbos Chanukah 5722תורת מנחם·לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ מקץ·שבת חנוכה·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי נר מצוה ותורה אור.

ג* * *

דב. ע"פ משנת"ל (במאמר¹²⁶⁶) בענין ההוספה ד"דרך חיים" לגבי "נר מצוה ותורה אור"¹²⁶⁷, שזהו"ע המס"נ שמצד עצם הנפש – יש לבאר ענין בספר התניא:

הבהתחלת ספר התניא הובא מאמר רז"ל¹²⁶⁸ "משביעין אותו כו' ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע", ומבואר בתניא¹²⁶⁹ הדיוק ד"הי' בעיניך כרשע" (בכ"ף הדמיון), "ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב, שזו מדרגת צדיק כו'", וכמבואר שם בארוכה, ש"אף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה, אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו וכו'".

ואך לכאורה אין זה ביאור מספיק:

זמארז"ל "משביעין כו' הי' בעיניך כרשע" הוא גם בנוגע לצדיק לאמיתתו. וכמובן, שכאשר כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה, הרי יש ביניהם כאלו שיודעים מה היא מדריגת צדיק לאמיתתו. ומה גם שמרגיש בעצמו שהוא במדריגת צדיק לאמיתתו – שמואס ברע כו', בתכלית השנאה והמיאוס, כמו צדיק גמור, או עכ"פ שלא בתכלית השנאה והמיאוס, כמו צדיק שאינו גמור¹²⁷⁰, דאל"כ, לא היתה אצלו קס"ד שהוא במדריגת צדיק.

חוא"כ, כאשר מדובר אודות מי שהוא במדריגת צדיק לאמיתתו, למה יהי' בעיניו כרשע?

טומבאר הצ"צ במאמר¹²⁷¹, ע"פ מה שמצינו שאמר ריב"ז "איני יודע

י342
באיזו (דרך) מוליכין אותי"¹²⁷², שאע"פ שעסק בתורה הרבה כו', אעפ"כ נסתפק שמא בבחי' עצם הנשמה שלמעלה מהשכל לא הי' בעבודת ה' כו', וכמבואר במ"א¹²⁷³ בענין הבקשה "ומכפירים יחידתי"¹²⁷⁴.

יאוכפי שמצינו שיש כאלו שמצד כחותיהם הפנימיים נמצאים בקליפות, אבל יש להם נשמות גבוהות, ולכן נקל להם לבוא לידי תשובה, מצד נשמתם שהיא מעולם העליון כו', ויש להיפך, שאפילו צדיקים ששכלם תמיד בעבודת ה', אפשר שיש להם נשמה נמוכה והיא בקליפות כו'.

יבוזהו שאמר ריב"ז איני יודע כו', כיון שענין זה הוא למעלה מהדעת, וכמ"ש¹²⁷⁵ "לא ידעתי נפשי". והיינו, שאף שלמד הרבה תורה, והי' אצלו הענין ד"נר מצוה ותורה אור", נסתפק אם יש אצלו גם ענין המס"נ שמצד עצם הנשמה.

יגועפ"ז מבאר הצ"צ מה שמשביעים את האדם שאפילו אם "כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי' בעיניך כרשע" – שזהו מצד העצם כו'.

ידג. ויש להוסיף ולבאר מדוע לא נתפרש תירוץ זה בתניא?

טוויובן ע"פ מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹²⁷⁶, שמלבד "ספר של בינונים", כתב רבינו הזקן גם "ספר של צדיקים"¹²⁷⁷, אך בעת השריפה שהיתה בליאדי או בליאזנא, עלה ספר זה בלהב השמימה... באותו זמן שבו נסתלק הסבא משפולי.

טז– לא שמעתי קישור הענינים דהסתלקות הסבא משפולי ושריפת הספר של צדיקים, אבל שמעתי ב' הענינים בחדא מחתא, ומשמע שיש קשר ביניהם. –

יזובכן: ב"ספר של בינונים" – גם המדובר בענין צדיק, אין זה אמיתית מדריגת צדיק, כי אם עד כמה שנוגע לבינוני; ובספר של צדיקים – מדובר אודות בינוני עד כמה ששייך בנוגע לצדיק.

יחולכן אין להקשות מדוע לא פירש רבינו הזקן בתניא את הפירוש

יט343
היותר נעלה ב"הי' בעיניך כרשע" המבואר במאמר הנ"ל – כי, ספר התניא הוא "ספר של בינונים", ולכן מספיק לפרש "הי' בעיניך כרשע" בדרגא תחתונה יותר, ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו כו'", אע"פ שעבודתו במחשבה דיבור ומעשה היא בשלימות.

כאבל כאשר מדובר אודות מדריגות נעלות יותר, והיינו, שנמצאים במעמד ומצב שבנוגע לכחות הגלויים לא שייך פקפוק כלל – אזי צריכים לפרש "הי' בעיניך כרשע" בנוגע לעצם הנפש, כמבואר במאמר הנ"ל.

כאד. ואעפ"כ מספרים לנו גם אודות הפירוש היותר נעלה ב"הי' בעיניך כרשע", ששייך לצדיקים:

כבוהביאור בזה – ע"פ המבואר בתניא¹²⁷⁸ שכל אדם צריך להשתדל ולעסוק גם בחלק השבועה "תהי צדיק", "וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו כו'", ולכן צריך לידע גם את הפירוש היותר נעלה ב"אל תהי רשע", בנוגע לעצם הנפש כו'.

כגוגם מה שמספרים לנו בנוגע כללות ענין העצם שלמעלה מכחות הגלויים, אינו לשם ידיעה בעלמא, אלא מפני שצריכים לידע זאת, כיון שצריכים לעסוק גם בזה – לתקן גם את העצם.

כדוהענין בזה – שע"י פנימיות התורה יכולים לתקן גם את העצם.

כהוכידוע הסיפור¹²⁷⁹ שרבינו הזקן אמר פעם לא': על מי אתה בוטח, אם עלי – הרי לא תדע אפילו את הדרך לגן-עדן שלי. ואמר על זה הצמח-צדק, שזוהי מדריגה נעלית יותר ממדריגת ריב"ז שאמר "איני יודע באיזו (דרך) מוליכין אותי", ואילו אדמו"ר הזקן הי' יודע כו'.

כוובנוגע אלינו – צריכים לידע, שע"י לימוד החסידות ועבודת החסידות יכולים לשנות ולהפוך ("איבערמאַכן") גם את העצם, כי, כאמור לעיל (במאמר1) תורת החסידות הו"ע "דרך חיים", שלמעלה מכחות הגלויים, ולכן הרי זה פועל על העצם¹²⁸⁰.

כזאלא שהדרך לזה היא ע"י "תוכחות מוסר": לימוד החסידות צריך להיות לא בכדי שיתנו לו "יישר-כח"... וללא נפק"מ אם טופחים על שכמו בשביל זה, אלא באופן של "תוכחות מוסר" – שמייסר את עצמו

כח344
כו' (כמשנ"ת במאמר¹²⁸¹), ואז הרי זה מסייע גם להעצם שלמעלה מכחות הגלויים.

כט* * *

לה. האמור לעיל (במאמר¹²⁸²) בענין ד"דרך חיים" שצריך להיות נמשך ומאיר ב"נר מצוה ותורה אור" – הרי זה כללות החידוש של ישיבת תומכי תמימים¹²⁸³, שלימוד החסידות נעשה חלק מסדר הישיבה, ובאופן של התאחדות עם לימוד הנגלה (כפי שנתבאר בהתוועדות שלפנ"ז¹²⁸⁴).

לאכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר¹²⁸⁵, שמטרתו ביסוד הישיבה היא, בכדי שיזכרו את "נותן התורה".

לב– איתא בירושלמי¹²⁸⁶ על הפסוק¹²⁸⁷ "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", "אותי עזבו, אוותרה (על זה הייתי מוותר להם) שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבה הי' מקרבן אצלי". ובכן, מאמר זה הי' נמצא בירושלמי כו"כ שנים, ואעפ"כ, אף אחד לא שם לב לכך שיש צורך ב"מאור שבתורה", ואילו הענין ד"מקרבן אצלי" הי' יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" (כמ"ש בתניא¹²⁸⁸).

לגועד שהגיע הזמן של גילוי תורת החסידות, "מאור שבתורה", ואח"כ בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים הרי זה נעשה חלק מסדר הישיבה (כנ"ל), וענין זה "מחזיר למוטב" בגלוי, ופועל כבר עתה שיזכרו את "נותן התורה" – לא בלשון עבר, אלא "נותן התורה" בלשון הוה¹²⁸⁹, כך, שיש לו כבר את "נותן התורה".

לדמובן וגם פשוט שהדרך "ליקח" את "נותן התורה" היא ע"י לימוד התורה, ובפשטות, שצריכים לשבת וללמוד ("מ'מוז טאַקע פשוט זיצן און לערנען"...), אבל בכדי להרגיש ולחוש ("הערן") את "נותן התורה" בלימוד התורה, הרי זה ע"י "דרך חיים", שהו"ע לימוד תורת החסידות.

לה345
וענין זה נוגע בעיקר לתלמידי הישיבה – ישיבה מלשון עכבה¹²⁹⁰, שלימוד התורה הוא הקביעות שלהם, ואין להם שייכות לענינים אחרים – "תורתם אומנתם"¹²⁹¹.

לולאחרי שיוצאים מהישיבה אזי יש "ריחים על צווארו"¹²⁹². ואף שגם אז יכולה להיות מציאות שיהי' זמן ללמוד תורה חצי יום, מ"מ, אין זה דומה למעמד ומצב שתורתו אומנתו, שהמעלה בזה היא לא רק שלומד ב"פ ככה, אלא זהו לימוד באופן אחר לגמרי – באופן של ישיבה ועכבה.

לזו. ועפ"ז יובן ענין בפרשה שקורין בשבוע הבא:

לחעל¹²⁹³ הפסוק¹²⁹⁴ "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", מפרש רש"י בשם המדרש¹²⁹⁵: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", והיינו, שיעקב הקדים ושלח את יהודה למצרים, בכדי לייסד שם בית תלמוד, ישיבה, ללמוד תורה.

לטומכאן רואים אנו, שכאשר יהודי צריך לבוא למדינה חדשה, עליו להבטיח לכל לראש, עוד לפני בואו שמה, שבמדינה זו יהי' מקום תורה, כיון שהתורה היא כל הקיום והחיות של יהודי.

מוצריך להבין:

מאלשם מה הוצרך יעקב לשלוח שליח מיוחד, יהודה, למצרים, לעשות שם מקום תורה – הרי כבר לפנ"ז הי' שם יוסף, וא"כ, הי' יכול לתקן ה"בית תלמוד" ע"י יוסף.

מבועוד ועיקר: ע"פ מרז"ל¹²⁹⁶ "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו' אברהם כו' יצחק כו' יעקב כו'" – הרי מסתמא הי' כן גם אצל יוסף. ובפרט ע"פ פירוש רז"ל¹²⁹⁷ על הפסוק¹²⁹⁸ "כי בן זקונים הוא לו", שיעקב מסר לו כל מה שלמד. וכן על הפסוק¹²⁹⁹ "וירא את העגלות", שיוסף נתן סימן ליעקב על הלכות עגלה ערופה שלמד עמו¹³⁰⁰; והרי הנהגתו של יוסף היתה במדריגה נעלית כ"כ, שיעקב אמר על זה: "רב עוד בני

מג346
יוסף חי"¹³⁰¹ – גם לפי הבנתו הנעלית של יעקב הי' יוסף "חי"¹³⁰², ועד שזה פעל "ותחי רוח יעקב אביהם34 – שרתה עליו שכינה"¹³⁰³, שחזרה השכינה ושרתה על יעקב.

מדז. ידוע¹³⁰⁴ החילוק בין מדריגת יוסף למדריגות יעקב והשבטים:

מהיעקב אבינו (וכן האבות אברהם ויצחק) והשבטים היו מובדלים מעולם הזה. ולכן בחרו להיות "רועי צאן", לעסוק במרעה צאן, בכדי להמעיט את העסק בעניני עולם הזה ככל שאפשר, שלא יפריעו להם לעסוק בתורה ועבודה.

מומשא"כ יוסף – לא הי' רועה צאן עוד מצעירותו; גם כאשר נמכר לעבד במצרים, הי' עסוק בהנהגת עסקיו של פוטיפר, כמ"ש¹³⁰⁵ "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", ואיתא בתרגום אונקלוס: "למבדק בכתבי חושבנא", הוא ניהל את החשבונות, שבכלל הרי זו טירדא גדולה; וביחוד לאחרי כן, כשנעשה "משנה למלך" והנהיג את כל המלוכה במצרים, עד כדי כך ש"על פיך ישק כל עמי גו'"¹³⁰⁶, "ומבלעדיך לא ירים איש וגו'"¹³⁰⁷, שהשגיח על כל אחד בכל המדינה, כך שהי' עסוק ביותר בעניני מצרים – ואעפ"כ כל זה לא הפריע לו כלל להיות בשעת מעשה בתכלית הדביקות לאלקות.

מזכלומר: אצל יוסף האירה בגלוי מדריגת האלקות שלמעלה מלהיות מקור על עולמות, שבה אין לעולם חשיבות וערך כלל, ובמילא לא שייך לומר שיותפס בענינים והטרדות של העולם שיבלבלו לדביקותו באלקות.

מחאע"פ שגם אצל האבות והשבטים האיר אלקות בגילוי – הרי זו מדריגת האלקות שמתלבשת בעולם, ובמילא מובן שהעולם תופס מקום שם. ולכן היו "רועי צאן", במצב של סילוק מטרדות העולם, בכדי שעניני העולם לא יהיו מניעה להקשר והדביקות שלהם באלקות באופן תמידי; אבל אצל יוסף האירה מדריגה נעלית באלקות שהיא למעלה מהעולם ופועלת בה באופן של "סובב" ובמילא הי' יכול להיות עסוק בטרדות העולם, ובאותה שעה, שלא יבלבלו אותו לתכלית דביקותו באלקות.

מט347
ח. גודל מעלת מדריגת יוסף – שגם בהיותו עסוק "בכתבי חושבנא" וטרדות העולם הי' בתכלית הדביקות באלקות – היא בנוגע למעלת נשמתו. אבל בנוגע ללימוד התורה, שהאדם הלומד תורה צריך להיות מאוחד עם התורה¹³⁰⁸ – בהכרח שתהי' "תורתו אומנתו", שכל התעסקותו תהי' רק בתורה. ולכן, כאשר מלבד התורה עוסק גם בענינים אחרים – עם היותם ע"פ תורה, וגם אז הוא "מרכבה" לאלקות – אזי חסר בתכלית היחוד של האדם עם התורה. האחדות המושלמת יכולה להיות רק כאשר "תורתו אומנתו", ואין לו עסק עם ענינים אחרים, אפילו ענינים שע"פ תורה¹³⁰⁹.

נוכדברי אביי¹³¹⁰: "אי אמרה לי אם קריב כותחא, לא תנאי", כלומר, אפילו הי' צריך לעשות אפילו מלאכה קלה עבור האומנת שגידלה אותו, הי' זה מבלבל אותו מלימוד התורה.

נאויתירה מזה מצינו בהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן27, שמחלק בין אופן לימוד התורה קודם החתונה, וכן הלימוד במשך ב' או ג' שנים אחר החתונה, "בטרם יוליד בנים הרבה", שיוכל ללמוד בלי טרדה גדולה כל כך, ובין הלימוד לאחרי כן, כאשר מוטל עליו עול הפרנסה, "ריחיים על צווארו" – אף שלכאורה יכול להיות שגם לאחרי כן, כשצריך לפרנס בני ביתו, לא יהי' טרוד כ"כ, כמו למשל עשיר גדול שאינו צריך להתייגע בפרנסתו, ואעפ"כ, כיון שבכל זאת מוטל עליו "עול" לפרנס בני ביתו, הרי מצד ה"עול" כשלעצמו, לא יכול להיות לימודו במעלת לימוד התורה כמו קודם החתונה ומיד לאחרי'.

נבוזהו גם הטעם¹³¹¹ שהלויים – שכל עבודתם היתה בבית המקדש וללמד תורה – לא הי' להם חלק ונחלה בארץ ישראל, כי, אם הי' להם עסק עם דברים צדדיים כמו נחלה, באיזה אופן שיהי', הי' זה מפריע לשלימות עבודתם.

נגוכך גם עתה, לאחרי שחרב ביהמ"ק, ו"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד"¹³¹², והיינו, שהקב"ה נמצא בד' אמות של לימוד התורה ע"ד כמו בביהמ"ק, הנה אלו שרוצים לעסוק בעבודת בית המקדש (ד' אמות של הלכה שבמקום עבודת המקדש), צריך שלא יהיו

נד348
אצלם ענינים צדדיים מלבד לימוד התורה; "תורתם" צריכה להיות "אומנתם", וכלשון הרמב"ם46: "לוי .. הובדל לעבוד את ה' כו' לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו' ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו כו'".

נהט. ע"פ כהנ"ל יובן מדוע הוצרך יעקב לשלוח את יהודה כדי לתקן בית תלמוד במצרים, ולא סמך על לימוד התורה של יוסף:

נוהן אמת שיוסף הצדיק הי' תמיד מאוחד ודבוק בתכלית בהקב"ה, שזוהי מעלה נעלית שנוגעת לנשמתו, אבל בנוגע ללימוד התורה, הנה מצד עניניו השונים, היותו מושל בכל ארץ מצרים, וילקט יוסף וכו'¹³¹³, לא הי' יכול להיות לימודו באופן של תורתו אומנתו בתכלית השלימות, כמדובר לעיל.

נזובמילא, הגם שאצל יוסף עצמו לא הי' חסרון ח"ו – הרי בשביל העולם וקיומו (שהרי התורה היא הראשונה מג' העמודים שעליהם העולם עומד¹³¹⁴), שלח יעקב את יהודה (שהי' רועה צאן, מובדל מהעולם), כדי להעמיד במצרים ישיבה ובית תלמוד שהלומדים שם לא יעסקו כלל בענינים אחרים – ככל שתגדל מעלתם, גם באופן של "מרכבה"¹³¹⁵ – אלא כל עסקם יהי' בתורה בלבד.

נחי. תורה והוראותי' הם עבור כל דור:

נטתלמידי הישיבות צריכים לידע שענינם הוא תורה בלבד, ואין להם שייכות לענינים אחרים.

סוגם העבודה דגמילות חסדים שנדרשת עבור לימוד התורה, כמאמר רז"ל¹³¹⁶: "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו", היינו, שתורה ללא גמילות חסדים אינו מספיק,

סא– ולכן תבעו הרביים שגם תלמידי הישיבות יתעסקו בהפצת מעיינות החסידות בפרט והפצת היהדות בכלל –

סבהרי העבודה דגמילות חסדים צריכה להיות באופן שלא תנתק את התלמידים מהתאחדותם עם התורה, אלא אדרבה – כדי שתורתם תהי' כדבעי.

סג349
וע"י לימוד התורה באופן כזה ישנו ויהי' קיום לעולם.

סד* * *

סהיא. כ"ק¹³¹⁷ אדמו"ר שליט"א סיפר¹³¹⁸, שלאחרי חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוסיפו ובנו חדר א' לדירה עבורם, וקודם שנכנסו כ"ק מו"ח אדמו"ר וזוגתו חמותי הרבנית שתליט"א להדירה, הכניסו לשם תלמידי התלמוד-תורה, ולמדו שם במשך כשבועיים.

סווביאר הטעם שהכניסו להדירה תלמידי ה"חדר" דוקא, ולא תלמידי הישיבה – לפי שהיסוד העיקרי הוא בלימוד אל"ף-בי"ת, קמץ א' אָ, וכפי שרואים גודל ההשתדלות של כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין זה¹³¹⁹.

סזומכאן הוראה כיצד צריך להיות אופן הכניסה לבית – לא לחשוב אודות שטיחים ("קאַרפּעט'ס") ושאר שטותים, אלא ההתחלה צריכה להיות בענינים כגון הנ"ל¹³²⁰.

סח* * *

סטיב. דובר אודות ב' הפירושים בענין "זאת חנוכה" שנתבארו במאמר של הצמח-צדק¹³²¹, כפי שמתבטאים בעבודת האדם כפשוטה, ונתבאר, שכיון שב"קיצור" של המאמר – שגם הוא נכתב ע"י הצ"צ, ובו מופיע תוכן כל המאמר בקצרה, וע"ד מארז"ל¹³²² "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (ולכן הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מחבב ביותר ענין הקיצורים¹³²³) – נזכר רק הפירוש הראשון, הרי מוכח, שהוא העיקר והתכלית כו'¹³²⁴.

ע[במהלך ההתוועדות צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגונים: "פדה בשלום", "צמאה לך נפשי", "צמאה .. עך טי כו'", "שאַמיל", "אני מאמין" ו"הושיעה את עמך"].

עא______  ______