Toras Menachem·Vol. 35 (5723·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Haazinu·Shabbos Shuva 5723תורת מנחם·לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ האזינו·שבת תשובה·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. על²⁹ הפסוק³⁰ "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – שמשה רבינו מינה עדים, שיעידו אודות עבודתם של ישראל, ובכדי שלא יוכלו להכחישם, בחר משה רבינו לעדים את השמים והארץ, להיותם קיימים לעולם – מצינו בספרי כמה פירושים (כדלקמן):

גהענין האחרון שבדברי הספרי: "משה העיד כו'" – אינו פירוש נוסף (שלכן לא נאמר בזה התיבות "דבר אחר", כמו בפירושים הקודמים), אלא הוא סך-הכל של כל הפירושים הקודמים: בפירושים הקודמים נתפרשו סוגי העבודה; כל פירוש מדבר אודות סוג עבודה אחר. ולאחרי ביאור פרטי סוגי העבודה בפירושים אלו (שאינם מחולקים זה על זה³¹, אלא "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי"³² – כל פירוש מבאר סוג אחר), נאמר הענין בכללות – "משה העיד כו'", וכדלקמן.

דוזהו ג"כ הטעם שרש"י בפירושו על החומש (והרי ידוע עד כמה הפליאו רבותינו נשיאינו את פירוש רש"י³³, כיון שרש"י בפירושו מגלה את הפנימיות שבתורה³⁴) – מביא רק את הענין האחרון שבספרי, להיותו הכלל וסך-הכל של הפירושים.

הב. בין שאר הפירושים על פסוק זה, איתא בספרי: "ד"א האזינו השמים, על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר³⁵ אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ותשמע הארץ אמרי פי, שעלי' (על הארץ) עמדו ישראל ואמרו³⁶ כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ד"א האזינו השמים, שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים, ואלו הם מצוות שניתנו להם מן השמים,

ו31
עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר³⁷ והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ, לא עשו מצוות שניתנו להם בארץ, לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות שמיטים ויובלות. ד"א האזינו השמים, שלא עשו כל מצוות שניתנו להם מן השמים, ולא עשו כל מצוות שניתנו להם בארץ".

זוצריך להבין: מה מוסיף (בפירוש הפסוק) הפירוש השלישי על הפירוש השני? הפירוש השלישי הוא לכאורה כמו הפירוש השני – שהשמים והארץ יהיו עדים אם ישראל מקיימים את המצוות שניתנו להם מן השמים ואת המצוות שניתנו להם בארץ.

חואין לומר שהפירוש השלישי אינו גירסא נכונה³⁸ – שהרי³⁹ גם בכת"י ישנים ודפוסים ישנים נמצא אותו הלשון בפירוש השלישי.

טהחילוק בלשון בין הפירוש השני לשלישי הוא: בפירוש השני מפרט הספרי איזה מצוות שייכים לשמים ואיזה לארץ, ואילו בפירוש השלישי אינו מפרט ואינו מחלק בשייכותם לשמים או לארץ; וגם מוסיף תיבת "כל", הן במצוות "שניתנו להם מן השמים" והן במצוות "שניתנו להם בארץ", שבזה יש גם רמז לכך שכל המצוות שייכות הן לשמים והן לארץ.

יוצריך להבין החילוק בין עבודת המצוות שאודותה מדובר בפירוש השני – שבעבודה זו נחלקים המצוות לסוגים שונים: מצוות שיש להן שייכות לשמים ומצוות שיש להן שייכות לארץ – לעבודה שבפירוש השלישי, שבה שייכות כל המצוות הן לשמים והן לארץ.

יאועוד צריך להבין⁴⁰: לפי הפירוש השני בספרי, שב"האזינו השמים" מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לשמים, וב"ותשמע הארץ" מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לארץ, נמצא, שעל כל מצוה יש רק עד אחד: השמים מעידים רק על "מצוות שניתנו להם מן השמים", והארץ מעידה רק על "מצוות שניתנו להם בארץ". והרי בהכרח שיהיו שני עדים?

יבועוד צריך להבין בכל ג' הפירושים: הרי התורה והמצוות ניתנו מהקב"ה, שהוא באין-ערוך למעלה משמים וארץ. וא"כ, כאשר רוצים לעורר איש ישראל ולפעול עליו שיקיים תורה ומצוות – יכולים לפעול במהרה יותר ע"י הדגשה שהתורה והמצוות ניתנו מהקב"ה (וכפי שאנו

יג32
אומרים בברכת התורה ובברכות המצוות: "ונתן לנו את תורתו" – הוא נתן לנו את התורה שלו; "אשר קדשנו במצוותיו" – הוא קידש אותנו במצוות שלו), ולא בכך ש"ניתנו להם מן השמים" ו"ניתנו להם בארץ".

ידהן אמת שכוונת הכתוב "האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ" היא גם שכאשר יקיימו את התורה והמצוות יקבלו את השכר מהקב"ה ע"י השמים והארץ⁴¹; אבל האם זו היא ההתבוננות שצריכה לעורר את נשמתו של איש ישראל לעבודת קיום התורה והמצוות, ובפרט בימי עשי"ת או בין יוהכ"פ לסוכות (שבהם קוראין פרשת האזינו), שבהם צ"ל "בקשו פני"⁴², העבודה מצד פנימיות הנשמה⁴³?!

טוג. כמדובר פעמים רבות⁴⁴, נדרשת מכאו"א מישראל עבודה בשני קצוות: מצד אחד תובעים ממנו לעבוד את השי"ת מתוך אמונה פשוטה וקבלת-עול שבאים מעצם הנשמה, למעלה מטעם ודעת; וביחד עם זה צריכה העבודה לחדור בכחותיו הפנימיים, שכל ומדות, שגם בהם יורגש אלקות, כלומר, להמשיך ולחבר את עצם הנשמה עם הכחות הפנימיים, שיעבוד את השי"ת לא רק באמונה פשוטה בלבד, אלא גם "ישיג" אלקות, יאהב את השי"ת, יירא ממנו וכו'⁴⁵.

טזוכך צריך להיות לא רק בעבודת התורה ומצוות בכלל, אלא גם תשובה – שענינה הוא שבאה מפנימיות הנפש, "בקשו פני" – גם היא צריכה לחדור בכל הכחות הפנימיים, שלכן ישנם "עשרת ימי תשובה" – כנגד עשר כחות הנפש⁴⁶, שהתשובה צריכה לחדור בהם⁴⁷.

יז33
וכשם שבאדם צ"ל סדר העבודה להמשיך מעצם הנשמה שלו בכחותיו הפנימיים, הנחלקים בכללות לשני סוגים, שכל ומדות – כן הוא גם הסדר שבו נמשכת אלקות מלמעלה בתורה ומצוות: "אנכי הוי' אלקיך"⁴⁸, "אנכי" – הוא עצמות ממש, "אנכי מי שאנכי, דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל"⁴⁹, והחיבור של איש ישראל עם "אנכי" הוא ע"י עצם נשמתו; "הוי'" – הוא שם, אבל, שם העצם ושם המיוחד⁵⁰, והחיבור של איש ישראל עם "הוי'" הוא בכחותיו הנעלים יותר, שכל ומדות; ו"אלקיך" – הוא שם אלקים, כפי שהקב"ה מצמצם ומגביל את עצמו, כביכול, לפי ערך הנבראים⁵¹, והכלי לשם אלקים היא העבודה במעשה בפועל.

יחולכן, כאשר משה רבינו רצה לעורר את ישראל על קיום התורה והמצוות, שקיומם צ"ל גם בכחות הפנימיים – הזכיר שהתורה והמצוות ניתנו על-ידי שמים וארץ, בכדי לעורר גם בישראל את העבודה בשמים וארץ שבהם: הכחות הנעלים יותר⁵² (שכל ומחשבה) והכחות התחתונים יותר24 (דיבור ומעשה)⁵³.

יטד. ג' דרגות אלו – עצם הנשמה, "שמים" שבנשמה ו"ארץ" שבנשמה – מתבטאים בכלל בג' סוגי עבודה: לימוד התורה, שעיקר לימוד התורה הוא להבינה בשכל – "שמים"; קיום המצוות, שהיא בעיקר העבודה במעשה – "ארץ"; ועבודת התשובה, שעיקרה הוא "בקשו פני", פנימיות ועצם הנשמה (אלא כיון שבקדושה הכל הוא בהתכללות, לכן כל אחד מהשלשה כולל גם את השנים האחרים).

כוג' סוגי עבודה אלו מרומזים בג' הפירושים האמורים שבספרי:

כאהפירוש הראשון שבספרי ("על שם שניתנה תורה מן השמים כו'") – מדבר אודות התורה, שעיקרה השגה⁵⁴ – "שמים"; אלא שמצד

כב34
ההתכללות שבתורה יש בה גם בחינת "ארץ" (דיבור דתורה) ובחינת עצם הנשמה (שההשגה היא בהקדמת "נעשה" – מיוסדת על אמונה פשוטה וקבלת-עול), אבל עיקרה הוא – "שמים".

כגהפירוש השני מדבר אודות המצוות⁵⁵, שבמצוות "המעשה הוא העיקר"⁵⁶ – "ארץ"; אלא שמצד ההתכללות שבמצוות⁵⁷, ישנן מצוות⁵⁸ שיש להן שייכות⁵⁹ לשמים – "עיבור שנים וכו'" (נוסף על זה שבכל המצוות, אפילו במצוות ש"ניתנו להם בארץ", ישנה גם בחינת "שמים" – כוונת המצוות⁶⁰). ופשיטא, שכל המצוות צריכות להיות מיוסדות על קבלת-עול – עצם הנשמה.

כד– ואלו הם שני העדים, שמים וארץ, שישנם בכל מצוה, שהרי בכל מצוה צריכים להיות שני הענינים: כוונה (שמים) ומעשה בפועל (ארץ). ואינם שני ענינים נפרדים (דא"כ הי' נמצא שכל חלק בפני עצמו, כוונה או מעשה, יש עליו רק עד אחד), אלא בהמעשה ניכר אם הוא נעשה בכוונה⁶¹, והכוונה היא באופן אחר (עמוקה יותר⁶²) אם היא נמשכת במעשה⁶³.

כהוהפירוש השלישי מדבר אודות תשובה, ולכן נאמר בו הלשון:

כו35
"שלא עשו כל מצוות כו' מן השמים ולא עשו כל מצוות כו' בארץ". החסרון כאן הוא בקיום כל המצוות, והן ב"שמים" (כוונה) והן ב"ארץ" (מעשה). פירוש זה מדבר אודות עבודת התשובה, הבאה מפנימיות הנשמה, ומאחר שנשמות ישראל יש בהם מעלה על התורה והמצוות⁶⁴ – לכן מסירה התשובה את כל הפגמים הנעשים ע"י החסרון בקיום המצוות.

כזואף שעבודת התשובה היא בעיקרה מפנימיות הנשמה, "בקשו פני" – הרי היא כוללת גם את ב' הבחינות ד"שמים" ו"ארץ". אלא שכאן אינם מתחלקים לסוגים נפרדים, כי בעבודת התשובה מאיר עצם הנפש, ששם כל הכחות הם בהתאחדות.

כחה. ועי"ז שמשה רבינו מינה את השמים והארץ לעדים בנוגע לעבודתם של ישראל, הרי ענין זה גופא שומר מן החטא (בדוגמת דברי רבן יוחנן בן זכאי⁶⁵ "שלא יראני אדם"⁶⁶), ונותן כח לכל ג' סוגי העבודות דתורה, מצוות ותשובה.

כטוכיון שבחודש תשרי צריכים לאסוף כוחות על העבודה שבכל השנה, וכל ההמשכות נמשכות ע"י התורה – לכן קורין אז פרשת האזינו, שעי"ז קוראים⁶⁷ וממשיכים מהקב"ה את הנתינת-כח על כל סוגי העבודות, ועי"ז מקבלים ג"כ את השכר מהקב"ה, שמשפיע ע"י השמים והארץ, במשך כל השנה.

לו. ובפרטיות יותר:

לאפרשת האזינו קוראין תמיד אחרי ר"ה (דלא כפרשת וילך, שלפעמים קורין בעשי"ת (אחרי ר"ה), ולפעמים קודם ר"ה) – לפעמים בעשי"ת, ולפעמים בד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שגם בהם הוא זמן התשובה, אלא שהיא באופן נעלה יותר, כדלקמן. ומזה מוכח, שהעדות דשמים וארץ נוגעת לא רק לקיום התומ"צ, אלא גם לענין התשובה, כנ"ל.

לבוהענין בזה – כידוע שבתשובה בכלל ישנם ב' מדריגות כלליות: (א) ע"י התשובה נעשה "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא"⁶⁸, "כאילו לא חטא מעולם"⁶⁹, ומדריגה זו היא מיד בהתחלת עשי"ת. (ב) ע"י

לג36
התשובה נעשה מרוצה לפניו ית' יותר מכמו שהי' קודם החטא, כמארז"ל⁷⁰ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", והיא מדריגת התשובה שעלי' אמרו⁷¹ ש"זדונות נעשו לו כזכיות", ועד שאין זה רק "כזכיות" (בכ"ף הדמיון), אלא "זכיות ממש". וזוהי התשובה דיוהכ"פ (כפי שיתבאר לקמן (במאמר⁷²)), ובד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות.

לדוזהו כללות ענין התשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים, שלכן "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"⁷³, שגם אצל צדיקים יהי' ענין התשובה; והיא למעלה מהתורה (בחי' צדיקים), כידוע⁷⁴ שבמ"ת נאמר רק פעם אחת "אנכי", משא"כ בתשובה נאמר ב"פ "אנכי", "כפלים לתושי'"⁷⁵. וזמן תשובה זו הוא ביוהכ"פ, שבו ניתנו לוחות שניות⁷⁶, שהם בחי' "כפלים לתושי'"⁷⁷.

להוכיון שכל הענינים נמשכים ע"י התורה, לכן קוראין בתורה בפרשת האזינו בשני זמנים אלו, כי ע"י הקריאה בתורה נמשך הכח לב' בחינות תשובה הנ"ל:

לומבואר בתניא39 בפירוש הלשון "קורא בתורה", "בלשון קריאה" – "שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו" (וכידוע שע"י הקריאה בשמו נפנה הוא בכל עצמותו).

לזויש לבאר דיוק הלשון "כאדם הקורא לחבירו .. וכבן קטן הקורא לאביו"⁷⁸ – שב' הענינים ד"חבר" ו"בן" הם משל על נשמות דאצילות ונשמות דבי"ע, כידוע שנשמות דאצילות נקראים בשם "אחים" ו"רעים" להקב"ה – "חבר", ואילו "בן" קאי על נשמות דבי"ע, שהרי כללות הנשמות נקראים "בנים", כמ"ש⁷⁹ "בנים אתם לה' אלקיכם", ולכן נקט בתניא ב' לשונות אלו, שבהם נכללים כל הנשמות.

לחובנוגע לעניננו: בקריאה בתורה בפרשת האזינו, שעי"ז נמשך נתינת כח לתשובה, יש ב' ענינים: "כבן קטן הקורא לאביו" – תשובה סתם, "כאדם הקורא לחבירו" – תשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים.

לט*

מ37
ז. ויש להוסיף בהאמור לעיל (ס"ד) שגם בתשובה ישנם ב' הבחינות דשמים וארץ – בשייכות לפסוק⁸⁰ "שובה ישראל עד הוי' אלקיך וגו'":

מאובהקדם המבואר בד"ה שובה ישראל גו' תש"ד⁸¹, שמדייק שם: "הנה שם ישראל מתאר המעלה היותר נעלה, ואיך שייך במדריגה זו ענין העוון שיהי' צריך לתשובה. ועם היות דענין התשובה אינו על ענין העבירות .. אבל אומרו כי כשלת בעוונך, הרי משמע עוון ממש".

מבומבאר, "דהנה רבינו נ"ע פי' שובה ישראל, דשיעור התשובה מה שהמדרי' דישראל צריך לשוב אל ה' הנה שיעורה עד כי הוי' יהי' אלקיך, ואז תדע ותכיר כי כשלת בעוונך".

מגוממשיך לבאר⁸² שיש "שני אופני עבודה .. עבודה דיעקב ועבודה דישראל .. ענינם וכוונתם הוא ביחוד השני שמות הוי' ואלקים, אך חלוקים באופני עבודתם, אופן עבודת יעקב הוא בעבודת הבירורים, שהניצוצות מתבררים ועולים למעלה, ומזה נעשה יחוד הוי' ואלקים, דמדת הדין דשם אלקים עולה ונכלל בשם הוי' .. ואופן עבודת ישראל הוא בהמשכת אור ושפע שלמעלה, דעי"ז נעשה היחוד דאלקים והוי' מה שהאור הרחמים דשם הוי' נמשך בשם אלקים".

מדומוסיף לבאר, ש"בכללות הוא ההפרש בין העבודה דבעלי עסקים שהיא עבודת יעקב, ויחוד דהוי' ואלקים הוא שבהטבע (ענינו של שם אלקים, בגימטריא הטבע⁸³) נרגש למעלה מהטבע (והיינו, שבטבע גופא ה"ה מתייגע, מבקש וגם מוצא את שם הוי' שלמעלה מהטבע, וכמו, לראות השגחה פרטית בכל מאורעות הטבע), ועבודת יושבי אוהל, עבודת ישראל, והיחוד דאלקים והוי' הוא שהלמעלה מהטבע הוא הטבע שלהם, כמאמר⁸⁴ מורגל בנסים, שהנסים שהם למעלה מהטבע הוא הרגילות שלהם".

מהומסיים: "וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך, דשיעור התשובה דמדריגת ישראל הוא אשר הוי' יהי' אלקיך, ואז דוקא הנה הוא בא לידי הכרה זו דכשלת בעוונך. דענין העוון אינו ענין הפשיעה, אלא שהוא עיוות ועיקום מדרך הישר .. ועם היות דכ"ז הוא בדרכי התורה והמצוה,

מו38
אבל עם זה הנה בדקות דדקות יש בזה עניני העיוות והעיקום, מה שרק מי שהוא עבודתו בהעבודה דמדריגת ישראל, הנה רק הוא יכול להכיר זאת ולהישיר את העיוות והעיקום בדקות דדקות".

מזח. ובנוגע לעניננו:

מחב' סוגי העבודה דיעקב וישראל הם בהתאם לב' הענינים דשמים וארץ – כי, "שמים" הוא בחי' משפיע, השפעה מצד המעלה, כמ"ש⁸⁵ "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים גו' כי אם הרוה את הארץ גו'", שהו"ע היחוד מלמעלמ"ט, בחי' ישראל; ואילו "ארץ" ענינה מקבל, הקבלה שמצד המטה, שהו"ע היחוד מלמטלמ"ע, בחי' יעקב.

מטועז"נ "שובה ישראל עד הוי' אלקיך", שהעבודה ד"הוי' אלקיך", שהוי' יהי' אלקיך, בב' אופני היחוד מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט ע"י העבודה דיעקב וישראל, היא הכנה לבוא להכרה ד"כשלת בעוונך", שהוא עיוות ועיקום מדרך הישר בדקות דדקות:

נעבודת האדם צריכה להיות "שלא על-מנת לקבל פרס"⁸⁶ – לא פרס בעולם הזה, ולא פרס בעולם הבא, ועד להמדריגה ד"מי לי בשמים גו'"⁸⁷, כלשון רבנו הזקן בעת דביקותו: "מי לי כו', איך וויל ניט דאַיין ג"ע כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אליין"⁸⁸. אבל כאשר העבודה היא על-מנת לקבל פרס – הרי זה בבחי' עיוות ועיקום כו'.

נאאמנם, בכדי להרגיש שזהו עיוות ועיקום, צרכה להיות העבודה דבחי' ישראל – "לי ראש"⁸⁹, התבוננות ומוחין, שעי"ז ה"ה מכיר "כי כשלת בעוונך".

נבונמצא, שכשם שההמשכה מלמעלה היא באופן שהעצם נמשך ע"י הגילויים, הנה כן הוא גם בענין התשובה שהיא העלאה מלמטה למעלה [כמבואר בלקו"ת פרשתנו⁹⁰ שעיקר התשובה הוא כמ"ש⁹¹ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ועד שמגעת בבחי' "אנכי", ויתרה מזה: ב' פעמים אנכי (כנ"ל ס"ו)] – שכדי להגיע להעצם צריך להיות תחילה ענין הגילויים, שזוהי העבודה דיעקב וישראל ביחוד הוי' אלקים, שמים

נג39
וארץ. אלא, שזהו ע"י שלילת ענין הגילויים (שמים וארץ) – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

נדוכשם שנתבאר לעיל (ס"ד) שנוסף על השייכות של בחי' העצם עם שמים וארץ, הנה גם בשמים וארץ גופא ישנו ענין של התכללות – כן הוא גם בנוגע לב' הבחינות דיעקב וישראל, כידוע שבכאו"א מישראל צ"ל ב' העבודות – בחי' יעקב ובחי' ישראל. וכמבואר בכ"מ⁹² בטעם החילוק בין שם אברהם לשם ישראל, שבנוגע לאברהם מצינו⁹³ ש"כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה", משא"כ ישראל מותר לקרותו גם בשם יעקב "דהדר אהדרי' קרא"65, כי בכאו"א מישראל צ"ל ב' העבודות, הן בחי' יעקב והן בחי' ישראל.

נהט. ולהעיר, שהאמור לעיל שתשובה היא העבודה שמצד העצם (ובאה לאחרי הקדמת העבודה שמצד בחי' הגילויים, "שובה ישראל גו'"), הרי זה בכללות, אבל בפרטיות יותר, יש בזה חילוק בין העבודה דר"ה להעבודה דעשי"ת:

נוהעבודה דר"ה היא מצד העצם, ועז"נ⁹⁴ "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", כי ענין הבחירה שמצד העצם שלמעלה אינו מצד העבודה דכחות פנימיים (בחי' ישראל), אלא מצד העצם דנש"י, שנרגש יותר בבחי' יעקב.

נזמשא"כ העבודה דעשי"ת צ"ל ע"י התבוננות דוקא, ובאופן שההתבוננות תחדור בכל העשר כחות פנימיים שבנשמה (שכנגדם הם עשרת ימי תשובה), ולכן נאמר בהם "שובה ישראל", בחי' ישראל (לי ראש) דוקא⁹⁵.

נחולאח"ז באה העבודה דיוהכ"פ, שכוללת ב' הענינים – הן העבודה ד"בכל מאדך" (עצם), והן העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" (כחות פנימיים)⁹⁶.

נטוזהו שיוהכ"פ נקרא בשם "כ-פורים"⁹⁷, שהו"ע הגורל⁹⁸, דקאי על בחי' המקיף שלמעלה מהשתלשלות, בחי' "כחשכה כאורה"⁹⁹, שמצד מדריגה זו השעיר להוי' והשעיר לעזאזל הם בשוה; ואעפ"כ, בזמן

ס40
שישראל עושין רצונו של מקום הי' השעיר להוי' עולה בימין דוקא¹⁰⁰, והיינו שמבחי' "כחשכה כאורה" גופא נמשך "לעושי רצונו" דוקא, חיבור ב' המעלות דמקיף ופנימי¹⁰¹.

סא* * *

סבי. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וכל אדם לא יהי' באהל מועד וגו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

סג* * *

סדיא. [אחרי המאמר אמר:]

סהמאמר הנ"ל נמצא ב"ביכל" שהביאו אלי זה-עתה מארץ-ישראל, ומסגנון הלשון – שמציין פעמים רבות למאמרים שבתו"א ולקו"ת, וכן מזה שמביא כמה ענינים של נגלה – ניכר שהוא מאמר הצ"צ¹⁰², מיוסד על מאמר של אדמו"ר הזקן או של אדמו"ר האמצעי.

סו– עד לפני ימים אחדים הי' בדעתי לחזור מאמר אחר, אבל כיון שבהשגחה-פרטית הביאו עתה "ביכל" זה, חזרתי מאמר זה, ובפרט שמדובר בו אודות עניני יוהכ"פ שחל בשבוע זה.

סזומה גם שיום הש"ק זה, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"¹⁰³, שייך לא רק ליוהכ"פ, אלא גם לד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שגם בהם ישנו ענין התשובה (כנ"ל ס"ו), וכידוע¹⁰⁴ שד' ימים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי', אלא שי"ל בדרך אפשר, שאין זה שם הוי' סתם, אלא בחי' "סוד הוי'"¹⁰⁵, שהו"ע תשובה עילאה, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות"43, כמשנ"ת במאמר¹⁰⁶.

סחיב. ויהי רצון, שכיון שלאחרונה התחילו להתאסף כאן ה"ביכלאך" של רבותינו נשיאינו, הנה בשנה זו – שבה ימלאו ג' יובלות להסתלקות רבינו הזקן, שאז הנה "כל עמלו כו'" עולה למעלה¹⁰⁷ (לא למעלה במקום ח"ו, אלא לעלי' במדריגה) – יודפסו ה"תורה-אור" וה"לקוטי-תורה" מחדש, עם כל הענינים השייכים להם, מלוקטים מהמאמרים שב"ביכלאַך" אלו. וכל זה – ללא דברים המטרידים, ומכ"ש – ללא מניעות ועיכובים.

סט41
ועד"ז בנוגע לכל אחד ואחד – שתהי' העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, וכן בענין "בכל דרכיך דעהו"¹⁰⁸, באופן ד"ואתהלכה ברחבה"¹⁰⁹, "מרחב י-ה"¹¹⁰, עד לאופן ד"והריקותי לכם ברכה עד בלי די"¹¹¹, ועד ל"ופרצת"¹¹², ועד לבחי' "נחלה בלי מצרים"¹¹³,

ע– שעלי' נאמר בכתוב¹¹⁴ "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", והרי ההדגשה "נחלת יעקב" היא לא רק כדי לשלול אברהם ויצחק (כמפורש בגמרא¹¹⁵), אלא גם לשלול בחי' ישראל, כי דוקא בבחי' יעקב ישנו העצם (כנ"ל (ס"ט) בפירוש הכתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'"), ולכן דוקא "נחלת יעקב" היא "נחלה בלי מצרים",

עאובאופן ד"והאכלתיך", שפירוש אכילה הוא שההמשכה באה בפנימיות, ובלשון התניא¹¹⁶: "שמכניסו בתוכו וקרבו ממש .. להיות דם ובשר כבשרו",

עבוהיינו שתהי' שנה מלאה בטוב הנראה והנגלה, ושנת גאולה ע"י משיח צדקנו.

עג* * *

עדיג. ידוע¹¹⁷ ש"שבת" אותיות "תשב", ענין התשובה. ועאכו"כ שבת שבעשי"ת, הרי בודאי שענינו תשובה.

עהובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל¹¹⁸ ששבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ הם כנגד ימות השבוע שבמשך כל השנה, כך, שביום ראשון בשבוע דעשי"ת צריך לתקן את יום ראשון בשבוע שבמשך השנה שעברה, וכן ביום שני ובכל ימי השבוע, עד לשבת תשובה שהוא יום החשבון והתיקון על כל השבתות של כל השנה, שענינם תשובה (כנ"ל ששבת אותיות "תשב").

עוואעפ"כ אין זה בסתירה לענין התענוג והשמחה שבשבת, כמ"ש¹¹⁹ "וקראת לשבת עונג", ובזה נכלל גם ענין השמחה, שהרי "וקראת"

עז42
פירושו שצריכים לקרוא ולהמשיך את העונג בהכחות הפנימיים, וגילוי העונג בהכחות הפנימיים הוא ע"י שמחה,

עח– ואע"פ שמבואר בכ"מ¹²⁰ ההפרש בין שבת ליו"ט, שיו"ט ענינו שמחה, ושבת ענינו עונג, מ"מ, גם בשבת ישנו ענין השמחה, ועד שהבה"ג וכמה ראשונים¹²¹ כותבים בפירוש שגם בשבת צ"ל ענין השמחה –

עטכי, התשובה דיום השבת היא תשובה עילאה (כידוע¹²² שזמנה של תשובה תתאה הוא בלילה שלאחרי יום חמישי, אור ליום ועש"ק, אבל יום השבת עצמו הוא הזמן דתשובה עילאה), והרי תשובה עילאה – שענינה "אתדבקות רוחא ברוחא" ע"י התורה¹²³ – היא בשמחה¹²⁴.

פויתרה מזו: גם ענין הבכי' שצריך להיות בימים אלו, כדאיתא בכתבי האריז"ל¹²⁵ שכל מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו שלימה – הרי זה יכול להיות בדמעות של שמחה, ע"ד שמצינו¹²⁶ ברבי עקיבא, שזלגו עיניו דמעות מצד עוצם הגילוי של סודות התורה.

פאיד. [וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

פבכבר הגיע הזמן שהקב"ה יתן לישראל את כל צרכיהם בגשמיות, ואזי יהיו בנ"י בשמחה,

פגוכאשר הקב"ה יתן לבנ"י גשמיות – יעשו בנ"י מהגשמיות רוחניות, כמאמר רבינו הזקן (שחזר רבינו נשיאנו כמ"פ¹²⁷) עה"פ¹²⁸ "גוי אחד בארץ", שהקב"ה צריך לתת לבנ"י גשמיות, ואזי יראו בנ"י את מה שביכלתם לעשות, ויהפכו את הגשמיות לרוחניות,

פדוכל זה – בשמחה ובששון, שהרי שמחה פורץ כל הגדרים¹²⁹, ובאופן שהשמחה אכן תהי' שמחה גלוי'.

פה______  ______