Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Sicha of Sunday Parshas Vaeira·24 Teves 5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת יום א' פ' וארא·כ"ד טבת·ה'תשכ"ג

איום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן – שנת הק"ן

בבלתי מוגה

ג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן א' מניגוני אדמו"ר הזקן].

דא. בנוגע לענינים הקשורים עם יום ההילולא – דובר כבר אתמול¹⁹¹ בנוגע לספר התניא.

הונוסף לזה, הרי דובר¹⁹² גם שיסיימו את לימוד השולחן-ערוך של רבינו הזקן מח"י אלול עד כ"ד טבת (וכאמור, שבודאי סיימוהו, ולא רק בחלוקה אחת אלא בכו"כ חלוקות).

ווכמו"כ ישנו גם ענין הצדקה – כידוע עד כמה הי' רבינו הזקן מונח ומסור לענין הצדקה,

זוכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ, שאע"פ שבזמנו של רבינו הזקן היו כמה זמנים ותקופות של דוחק גדול בעניני פרנסה, כפי שניכר גם באגרות-קודש שלו (הן אלו שנדפסו, ועוד יותר באלו שלא באו בדפוס), מ"מ, היו כמה אגרות-קודש, וגם פניות בעל-פה ע"י שוד"רים, שבהם דרש רבינו הזקן להרבות בצדקה מבלי הבט על צוק העתים¹⁹³,

חועאכו"כ כאשר הקב"ה עוזר ויש הרחבה בפרנסה, הרי בודאי שכל ההולכים בעקבותיו ורוצים להיות שייכים לבעל ההילולא ועניניו – צריכים להרבות בצדקה ביתר שאת וביתר עוז.

טוכמ"ש ברשימה דנפש השפלה באמת לאמתו בשרשה¹⁹⁴, שנוסף על עבודתה בלימוד התורה בין לה ובין לאחרים, צריך להיות גם גמ"ח גשמיים.

י[ולהעיר, שגמילות חסדים כוללת גם צדקה כפשוטה, כידוע בשמונה המעלות שיש בצדקה¹⁹⁵, שכוללים מצדקה כפשוטה ועד לגמ"ח לעשירים¹⁹⁶.

יא37
ויש להוסיף, שהתכללות הנ"ל ישנה בכל ג' הקוין שעליהם העולם עומד¹⁹⁷ – הן העולם גדול והן העולם קטן¹⁹⁸:

יבקו התורה – כולל הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה.

יגוכן הקו דגמילות חסדים – כאמור – שכולל הן גמ"ח והן צדקה. ובפרטיות יותר, הנה בגמ"ח גופא יש ב' חלוקות הנ"ל. ובהקדים – שהכוונה בגמ"ח לעשירים היא לא רק מפני ש"עני הוא באותה שעה"¹⁹⁹, דכיון שבאותה שעה הוא עני, הרי אין זה גמ"ח לעשירים. ועכצ"ל, שגמ"ח לעשירים כולל גם מי שהוא עשיר בענין זה גופא, ואעפ"כ, ע"י גמ"ח יכול להיתוסף אצלו יותר, שהרי בעשירות גופא יש כו"כ דרגות. ומובן, שכאשר מדובר אודות עשיר, הנה ענין הגמ"ח אצלו הוא ענין פנימי יותר מאשר ענין חיצוני.

ידועד"ז בנוגע לקו השלישי, קו העבודה – שיש בזה חילוקי מדריגות, החל מעבודה פשוטה ביותר, וכמו "מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשי' כרע"²⁰⁰, היינו, שהעבודה היא ללא הרגש הלב, ועד שחסר אפילו ההרגש בפירוש המילות באמירת "מודים", והעבודה אינה אלא בענינים חיצוניים: כיון שזהו גוף של יהודי, שהורגל בקבלת עול מלכות שמים, מצד ירושה מהאבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה"²⁰¹ – אברהם יצחק ויעקב, לכן "כי מטא למודים מנפשי' כרע"; ועד לתכלית השלימות בעבודת התפלה, כידוע²⁰² המובא אודות הבעש"ט, שבעמדו לתפלה, לא הי' בטוח שלאחרי התפלה ישאר בחיים חיותו בעלמא דין].

טווכפי שמבאר שם, שאפילו מי שאינו עושה זאת מצד הענין עצמו, צריך "לנחמו" "ע"י קירוב הדעת", ועד שתמורת היותו כילי וקמצן שמתנהג בצמצום – "ירווח לו", כך, שגם עבודתו בקו הצדקה תהי' בריבוי מופלג.

טזב. ובכן: אתמול נערך סיום התניא, ונשאר לערוך סיום על השולחן-ערוך, וכן בנוגע לענין הצדקה.

יזובהקדמה – שבכל ענינים אלו, הנה אע"פ שמשתמשים בלשון "סיום", אין זה באופן שלאחרי כן נעשה הפסק הענין ח"ו, אלא לאחרי הסיום באה התחלה באופן נעלה יותר.

יח38
וכבכל ענין – יש בזה הוראת התורה:

יטהסדר בתורה הוא – שלאחרי שמסיימים קריאת פרשת "וזאת הברכה", עושים שמחה לגמרה של תורה²⁰³, שזהו ענין של סיום; אבל אין זה באופן שנגמר ונפסק ח"ו, אלא אדרבה – מיד מתחילים וקורין עוד הפעם "בראשית ברא", אלא שזהו באופן של הוספה ודרגא נעלית יותר לגבי לימוד התורה שסיימו עתה בקריאת פרשת וזאת הברכה.

כומזה מובן גם בנוגע לסיום בלימוד פנימיות התורה, ותורה שבע"פ בכלל – שהם ב' הענינים דתניא ושולחן-ערוך [ועד"ז בנוגע לענין הצדקה, שזהו הקו דגמ"ח, וכן בנוגע לקו השלישי שהו"ע עבודת התפלה – שנזכר גם באגרת דנפש השפלה: "לשוב עד הוי'"] – שאע"פ שזהו ענין של סיום, וזוהי שמחה בגלל הסיום, אין זה ענין של הפסק ח"ו, אלא אדרבה: תיכף ממש מתחילים עוד הפעם מחדש, אלא באופן נעלה יותר הן בכמות והן באיכות.

כאג. וההתחלה בזה – מפנימיות התורה:

כבאע"פ שרבינו הזקן נקרא בשם "שניאור", ע"ש "שני אור", האור של נגלה דתורה והאור של פנימיות התורה (כהביאור בשיחות ומכתבי הקודש²⁰⁴) – הרי מהמסופר בדברי ימי חייו, שהתחיל לחשוב אם לילך למעזריטש או לווילנא, והחליט לילך למעזריטש²⁰⁵, מובן, שאע"פ שענינו הוא "שני אור", והי' "תלמודו בידו"²⁰⁶ גם בנגלה דתורה, הנה עיקר החידוש והשליחות שלו בתור נשמה חדשה (כמבואר בשיחות רבינו נשיאנו²⁰⁷) הוא בנוגע לפנימיות התורה;

כגאלא, כיון ששני האורות – נגלה דתורה ופנימיות התורה – הם בתיבה אחת, הנה על יסוד דברי הגמרא במסכת נדה²⁰⁸ "שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז", והיינו, דכיון שג' הענינים כתובים בתיבה אחת, הרי זו הוכחה שצריכים להיות ביחד²⁰⁹, מובן גם בעניננו – שהחידוש של הנשמה חדשה ע"י פנימיות התורה הי' באופן כזה שעל ידו ניתן מושג אחר, הבנה והשגה אחרת, תפיסה אחרת והתאחדות אחרת גם בנגלה דתורה, במעשה המצוות ובעבודת התפלה.

כדכלומר: למרות שג' ענינים אלו היו גם מקודם לכן אצל גדולי עולם

כה39
כו' (ככל העילויים שנאמרו עליהם), הרי מבואר בזהר (בפ' בהעלותך)²¹⁰ שפנימיות התורה היא בדוגמת נשמה לנגלה דתורה, עבודת המצוות ועבודת התפלה, ורואים במוחש, שכאשר הנשמה היא בתוקף ההתגלות – ובלשון המובא לפעמים בתורת החסידות²¹¹: כאשר ישנה נביעת המעיין ("אַז עס קוועלט פון דעם מעיין") – אזי נראה באופן אחר לגמרי אפילו הגוף ופעולת הגוף, וכמו"כ ע"י פנימיות התורה נראים באופן אחר לגמרי נגלה דתורה, ענין המצוות ועבודת התפלה, וכן בכל ג' הקוין שעליהם העולם עומד.

כו* * *

כזד. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון, ואח"כ צוה לנגן עוד ניגון מאדמו"ר הזקן, ואח"כ אמר מאמר ד"ה כהמס דונג מפני אש.

כחלאחרי המאמר צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן עוד ניגון מאדמו"ר הזקן.

כט* * *

לה. שולחן-ערוך²¹² רבנו הזקן (כפי שנדפס ע"י אדמו"ר האמצעי ואחיו) מסתיים בפרטי הדינים הקשורים באיסור "לא תחסום"²¹³, ובסעיף האחרון ממש כותב רבנו הזקן:

לא"פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך [היינו שהליכתן שם מקצרת את דרכן ללכת לדוש בשדה אחרת], אינו עובר על לא תחסום אם חסמן, אף על פי שהתבואה נידושה מאלי' דרך הילוכן עלי', הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך. וכן כל כיוצא בזה".

לבכמדובר כמה פעמים²¹⁴, דייק רבנו הזקן בשולחן-ערוך שלו בכל תיבה ותיבה, וכאשר מתעמקים בסגנון הלשון, רואים שהוא מבהיר ומחדש כמה ענינים, שאין מבחינים בהם כלל כשלומדים שלא בעיון.

לגהמקור של הדין האמור הוא הלכה ברמב"ם²¹⁵, וז"ל: "ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר עליהן משום בל תחסום". אבל רבנו הזקן מוסיף על לשון הרמב"ם כמה ענינים:

לד40
א) התיבות "אעפ"י שהתבואה נידושה מאלי' דרך הילוכן עלי'", שאינן בדברי הרמב"ם, ולכן הי' אפשר לפרש בדברי הרמב"ם²¹⁶ שמדובר דוקא באופן שבדרך הילוכן בשדה אינן דשות (וגם אז הי' חידוש בדבר: שלא נטעה לומר שאעפ"כ עובר על לא תחסום, מאחר שהליכתן על התבואה היא בשביל הדישה (בשדה אחר), ולכן עצם הליכתן חשובה "בדישו"). ולכן כותב רבנו הזקן בפירוש "אף על פי שהתבואה נידושה כו'", שהמדובר הוא גם כשדשות את התבואה שעלי' הולכות²¹⁷.

להב) הטעם שאינו עובר על לא תחסום – "הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך" – שאינו מובא בפוסקים שלפנ"ז. הרמב"ן²¹⁸ מביא בתור טעם את דרשת הירושלמי²¹⁹ "בדישו ולא בדורכו". ועכצ"ל, שדעת רבנו הזקן היא שדרשת הירושלמי אינה גזירת הכתוב, אלא יש לדרשה זו טעם – "הואיל ואינו מתכוין כו'".

לוג) בסוף ההלכה מוסיף רבנו הזקן "וכן כל כיוצא בזה". מה מוסיף בתיבות אלו? הרי בדברי רבנו הזקן בשולחן-ערוך כל תיבה היא בדיוק, כנ"ל, ומכ"ש כמה תיבות, ועאכו"כ הוספה של ענין שלם. אלא, ענין זה הוא בהמשך למה שכתב קודם לכן: כיון שהטעם שבנדו"ד אינו עובר על לא תחסום הוא לפי ש"אינו מתכוין" – ולא מפני גזירת הכתוב – מוכרח ש"וכן כל כיוצא בזה", שגם בכל מקום אינו מתכוון פטור.

לזבענין פטור אינו מתכוון ישנה פלוגתא בפוסקים: לדעת בעל השאלתות²²⁰ אינו מתכוון פטור רק במלאכות שבת, כי בשבת קיי"ל²²¹ "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (התורה אסרה רק מלאכה שנעשתה מתוך מחשבה), ואינו מתכוין אינו "מלאכת מחשבת"²²²; משא"כ בשאר איסורים, גם אינו מתכוין – כשכוונתו בפעולתו אינה לעשות את המלאכה שאסרה תורה – חייב. אבל לדעת רוב הפוסקים גם בשאר איסורים אינו מתכוון פטור.

לחוזהו שמוסיף רבנו הזקן בתיבות "וכן כל כיוצא בזה" (לא רק כיוצא בזה בדישה): כיון שטעם הפטור ד"בדישו ולא בדורכו" אינו גזירת הכתוב, אלא מצד "אינו מתכוון" – אפשר ללמוד ממנו לגבי "כל כיוצא בזה", לגבי כל שאר האיסורים, שגם בהם אינו מתכוון פטור.

לט41
ו. הדין שאינו מתכוון פטור, הוא דוקא כאשר הפעולה שעושה אינה חייבת להביא את המלאכה האסורה, שבאופן זה ה"ה פטור אפילו אם אירע שאכן נעשתה כתוצאה מפעולתו מלאכה אסורה. אבל אם הפעולה שמתכוון לעשות מכריחה שייעשה איסור – בלשון הש"ס²²³: אם זהו "פסיק רישי'" – אזי נמשכת כוונת פעולתו גם במלאכה האסורה, ולא חשיב "אינו מתכוין".

מועפ"ז נמצא, שאף שבשעה שמוליך את הפרות על התבואה לא היתה לו כוונה לדוש, מ"מ, כיון שבשעה שהולכות מוכרחות הן לדוש את התבואה, "פסיק רישי'", הרי אי אפשר לקרוא לדישה זו "אינו מתכוון"; וא"כ, מדוע אינו עובר על חסימה בשעת הדישה?

מאובהכרח לומר, שהכלל ש"פסיק רישי'" אסור, הרי זה דוקא בשעה שפעולתו מכרחת את האיסור גופא. לדוגמא: כשאדם גורר על גבי קרקע חפצים גדולים שבודאי יעשו חריץ באדמה, הנה אף שאינו מתכוון לעשות את החריץ, מ"מ, כיון שע"י פעולתו מוכרח להעשות חריץ, וענין זה גופא (עשיית חריץ) הוא איסור, היינו שה"פסיק רישי'" הוא בהאיסור גופא – לא חשיב אינו מתכוון²²⁴.

מבוכן הוא גם בנוגע לשאר איסורים (מלבד מלאכות שבת), שהפסיק רישי' הוא בהאיסור גופא. ולדוגמא: מצורע שנושא מוט על הכתף שיש בו צרעת, שעי"ז בודאי יסור הנגע – הנה כיון שהפסיק רישי' הוא בקציצת הנגע, שבזה גופא הוא האיסור, לא חשיב אינו מתכוון, ולכן צריך לימוד מיוחד כדי להתיר זאת²²⁵.

מגמשא"כ בנדו"ד, שה"פסיק רישי'" אינו בחסימה (שהרי אינו מוכרח לחוסמה), כי אם בדישה, והדישה עצמה היא דבר המותר, אלא שבשעת הדישה אסור לחסום, אבל בדישה עצמה אין איסור – אין בזה דין "פסיק רישי'", אלא נשאר "אינו מתכוין", ולכן אינו עובר על החסימה בשעת הדישה²²⁶.

מד42
ועפ"ז נמצא דין חדש (ובהקדם): כשם שישנו איסור "לא תחסום שור בדישו", כך ישנו איסור "לא תדוש בחסימה"²²⁷. ועל פי הנ"ל נמצא, שדין "פרות המהלכות על התבואה כו' אינו עובר על לא תחסום" הוא דוקא כשחוסם את הפרות לאחר שכבר הוליכן על התבואה (והן מהלכות כבר מעצמן), שאז אין "פסיק רישי'" על הדבר האסור; אבל אם חסם את הפרות קודם שהוליכן על התבואה, כיון שאז ה"פסיק רישי'" הוא על דבר האסור – דישה בשור חסום – עובר על לא תחסום אפילו אם אינו מתכוון לדוש.

מהלכאורה, אם כן, למה לא מפרש רבנו הזקן שדין זה הוא דוקא אם חסמן לאח"ז ולא לפנ"ז?

מווהטעם – כי, כפי הנראה בכמה מקומות²²⁸, אחד מהכללים בשולחן ערוך רבנו הזקן הוא ע"ד הכלל אצל הרמב"ם בספרו הי"ד²²⁹, שאין הרמב"ם מביא (בפירוש) דינים מחודשים (מלבד באיזה מקומות, שבהם כותב "יראה לי"). הוא (אדה"ז) רק מוסיף את טעם ההלכה (וגם מפרט ההלכה), ומהטעם אפשר ללמוד עוד פרטי דינים.

מזולכן לא הכניס רבנו הזקן בפירוש²³⁰ החילוק בין חסימת הפרות לפנ"ז או לאח"ז, אלא מסתפק בכך שכותב את הטעם שאינו עובר על לא תחסום, להיותו "אינו מתכוין"; וביחד עם זה שרבנו הזקן מוסיף "וכן כל כיוצא בזה", שגם בכל מקום הדין הוא שאינו מתכוון פטור – "הרי זה בא ללמד ונמצא למד": כיון שמכאן למדים את הפטור דאינו מתכוון בשאר איסורים, מובן שגם כאן – בלא תחסום – ישנם בתוקפם הגדרים ד"אינו מתכוין" כמו בשאר איסורים. ומזה אפשר כבר ללמוד את החילוקי דינים – אם החסימה היתה לפנ"ז או לאח"ז.

מח43
ז. כאמור לעיל, יש ללמוד שו"ע רבנו הזקן בעיון, להעמיק בסגנון לשונו²³¹ ולדייק בכל תיבה שלו, שעי"ז יתוספו כמה וכמה ביאורים ובירורים כדי להבהיר את ההלכה על מקומה, וגם כדי ללמוד ממנה למקומות אחרים בתורה, הן אלו הקשורים להלכה זו גופא, והן ענינים הקשורים עם מקצועות אחרים בתורה.

מטוכפי שאנו רואים מסעיף הנ"ל, שבסגנון ודיוק לשונו מחדש רבנו הזקן כמה ענינים: א) שאינו עובר גם כשהתבואה נידושה ע"י הילוך הפרות; ב) טעם הפטור הוא משום "אינו מתכוון"; ג) מזה מובן, שהפטור הוא דוקא כשאינו "פסיק רישי'"; ד) שהפטור דאינו מתכוון אינו רק במלאכות שבת (כשיטת השאלתות) אלא בכל האיסורים שבתורה.

ניתן השי"ת, שילמדו בעיון את שולחן ערוך רבנו הזקן והתניא – ובפרט בשנה זו, שנת הקן להסתלקותו – (וכן בנוגע לכללות לימוד הנגלה והחסידות). וכאשר ילמדו באופן ד"יגעת", יגיעה בכל ג' חלקי השכל, חכמה בינה ודעת, אזי יקויים – כהבטחת רז"ל²³² – "ומצאת"; לא זו בלבד שישיגו לפי מדת ה"יגעת", אלא "ומצאת" – הרבה יותר מכפי מדת היגיעה, כמו מציאה, שאינה באה ע"י יגיעה, אלא בהיסח הדעת²³³, ועד שיתנו לו תורה במתנה, שאז היא נעשית אצלו קנין נצחי, ע"ד שמצינו שכאשר ניתנה תורה למשה במתנה, היתה זו העצה שלא יהי' "משכחה"²³⁴.

נא* * *

נבח. מנהג ישראל לקשר את סיום הספר עם התחלתו²³⁵.

נגהתחלת שו"ע רבנו הזקן היא בהלכות השכמת הבוקר, והתחלת הלכות אלו גופא היא: "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר כו' לעשות רצון אביך שבשמים"²³⁶.

נדויש לבאר קישור סיום השולחן-ערוך עם התחלתו.

נהט. נתבאר לעיל שבתיבות האחרונות שבשו"ע "וכן כל כיוצא בזה", כוונת רבנו הזקן לומר שהפטור דאינו מתכוון אינו רק בחסימה (מצד גזירת הכתוב), ולא רק בשבת (שבה צ"ל מלאכת מחשבת), אלא

נו44
בכל האיסורים שבתורה, אם עושה אותם באופן שאינו מתכוון, ה"ה פטור, ואינו עובר איסור כלל.

נזבנוגע למצוות ישנה פלוגתא אם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה²³⁷, והדין הוא (לכמה פוסקים)²³⁸ שכמה סוגי מצוות אין צריכות כוונה²³⁹, והיינו, שהעושה אותם בדרך ממילא, ללא כוונה לקיים את המצוה²⁴⁰ – ויתרה מזו: (בכמה מצוות) אפילו אם כופים אדם מישראל לקיים את המצוה – יצא²⁴¹.

נחוהיינו, שבנוגע לכוונה ישנו חילוק בין מצוה לעבירה: בעבירות – "אינו מתכוין" (אפילו על הפעולה) אינו עובר על איסור כלל, ובמצוות, גם כשעושה אותם ללא כוונה, ה"ה יוצא ידי חובת המצוה.

נטוצריך ביאור: מהו טעם החילוק? ואדרבה, לכאורה איפכא מסתברא:

סענין המצוות הוא – צוותא וחיבור²⁴²; פעולת המצוה היא – שהאדם המקיים את המצוה, והדבר הגשמי שבו מקיים את המצוה, נעשים קשורים עם הקב"ה. עבירה פועלת את ההיפך: ע"י עשיית עבירה נעשים האדם והדבר הגשמי בפירוד מאלקות.

סאהדברים הגשמיים מצד עצמם (כולל – הגוף²⁴³ ונפש הבהמית) – קודם שנעשית בהם מצוה או עבירה – הם תחת ממשלת קליפת נוגה שבעולם הזה, שרובה ככולה רע²⁴⁴, כך שהם קרובים לרע יותר מאשר לטוב; ולכאורה, לפי זה הי' צריך להיות קל יותר לעשות שהגשמיות תהי' דבר נפרד מאשר לפעול בה צוותא וחיבור לאלקות. ואיך יתכן שכדי לפעול פירוד בהכרח שתהי' כוונה דוקא, ואילו צוותא וחיבור אפשר לפעול גם בלא כוונה?

סבי. ליתר ביאור²⁴⁵:

סגכללות ענין התומ"צ הוא – שהקב"ה נותן אפשרות לבנ"י לקיים

סד45
את רצונו ולגרום לו נח"ר – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"²⁴⁶, ועי"ז נעשית ההתקשרות דבנ"י עם הקב"ה – ישראל וקוב"ה כולא חד, ע"י אורייתא²⁴⁷ (לימוד התורה, שמביא לידי מעשה – קיום המצוות).

סהוהנה, הן אמת שהכוונה היא לקשר להקב"ה את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שלכן ניתנה התורה לנשמות דוקא כפי שירדו למטה ונתלבשו בגוף ונפש הבהמית, וכדברי הגמרא במסכת שבת²⁴⁸: "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם כו'", ודוקא שם ניתנו תורה ומצוות – כדי שתהי' היציאה מארץ מצרים, ואדרבה – שתהי' "ארץ טובה ורחבה"²⁴⁹, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"²⁵⁰;

סואבל, בהכרח שתהי' בזה גם הפעולה של נפש האלקית, ואדרבה: ההתקשרות של הגוף ונפש הבהמית עם הקב"ה אינה אלא ע"י אמצעות נפש האלקית, כי, לולי נפש האלקית, איזה קשר יש לנברא עם הבורא?! – אלא רק בגלל שנפש האלקית היא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁵¹, וכמבואר בארוכה בחסידות²⁵² שזהו מה ש"אלקות" נעשה "נברא", אזי נעשה "ממוצע" בין אלקות לנברא, ועי"ז נעשה גם הגוף ונפש הבהמית במעמד ומצב של צוותא וחיבור עם הקב"ה,

סזועד"ז בנוגע לחלקו בעולם – שאי אפשר לפעול בדבר חומרי, ואפילו בדבר גשמי, שיתאחד עם הבורא, אא"כ ישנו דבר הממוצע ביניהם, וממוצע זה צריך להיות דבר רוחני.

סחואעפ"כ אומרים שיכול להיות קיום מצוה ללא כוונה, ואפילו בדרך כפי', וכמו במצות צדקה²⁵³, כפי שמצינו ש"בני אחתי' דרבן יוחנן בן זכאי .. עשינהו שקל מינייהו לצדקה" (הי' כופן בדברים וגובה מהן צדקה)²⁵⁴, ויתירה מזה: קיום מצות הצדקה יכול להיות שלא בידיעתו כלל – באופן ש"מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה"²⁵⁵ (כיון שבפועל "אתה החיית את נפש העני"²⁵⁶), ועי"ז נעשה צוותא וחיבור עם

סט46
הקב"ה, בה בשעה שאין בזה מחשבה וכוונה, היינו, שזוהי פעולה גשמית ללא ענין רוחני כלל!

עואילו בנוגע לעבירה שעל ידה נעשה פירוד מאלקות – הנה אף שעניני העולם מצד עצמם הם באופן של פירוד מאלקות [כידוע שעניני קדושה הם באופן של אחדות והתכללות, ואילו הענינים דלעו"ז הם ענפין מתפרדין, והיינו, שכל נקודה וענין הוא בפירוד לעצמו, ואדרבה, הוא לוחם עם הענין הקודם], כך, שכל זמן שלא נעשה החיבור עם אלקות, הולך וניתוסף בענין הפירוד, ועאכו"כ כאשר ישנה גם פעולת האדם שמוסיף בהפירוד כו', וכמ"ש²⁵⁷ "ונרגן מפריד אלוף" – אעפ"כ, למרות שישנה פעולת המעשה בדבר גשמי, ויתירה מזה, בדבר חומרי, ועד לדבר האסור, הנה כיון שאינו מתכוין, ה"ה פטור, ולא זו בלבד שפטור מעונש, אלא אין כאן דבר איסור כלל, ולא נעשה שום פגם, כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא²⁵⁸ שהעונש הוא לפי ערך הפגם, וא"כ, כיון שאין עונש, הרי זו הוכחה שאין פגם כלל, כי, אילו הי' איזה פגם, הי' צריך להיות עכ"פ עונש קל.

עאוכמו בנדו"ד: התבואה נידושת ע"י פרה חסומה, שרואה את התבואה ומצטערת שאינה יכולה לאכול וליהנות ממנה²⁵⁹, והרי הפרה אינה יודעת ולא איכפת לה מהי כוונת בעלי', אם כוונתו לדוש תבואה זו, או רק להעביר אותה בדרך קצרה; ואעפ"כ, כיון שבעל הפרה אינו מתכוין שתדוש תבואה זו, אינו עובר על לא תחסום, והיינו, שאף שבפועל ממש בעוה"ז הגשמי והחומרי יש מציאות של פרה חסומה שדשה תבואה, מ"מ, אין כאן מציאות של איסור כלל.

עבולכאורה – איפכא מסתברא!

עגיא. ועל זה הוא הביאור – התחלת השו"ע – "השכמת הבוקר .. לעשות רצון אביך שבשמים", ו(באופן ד)"הוי עז כנמר וכו'":

עדכיון שבהשכמה, בתחלת היום, מקשר כאו"א מישראל את עצמו

עה47
עם הקב"ה, ע"י אמירת "מודה אני" וכדומה²⁶⁰ – הנה עי"ז מקושר הוא עם הקב"ה על כל היום, ולכן, אפילו אם בפועל לאח"ז (בפעולות פרטיות) אינו מכוון לעשות את המצוה, מ"מ יש בפעולת המצוה החיבור עם אלקות שבהתחלת היום (וע"ד שבקידושין, אם "עסוקין באותו ענין", והאיש נותן לאשה פרוטה מבלי לומר שנותן לה לשם קידושין – הרי היא מקודשת לו²⁶¹).

עואלא שכן הוא רק בנוגע למצוות. משא"כ בנוגע לעבירה: כל זמן שאינו מכוון בפירוש להפעולה (שעל ידה עוברים איסור), "אינו מתכוון" – אין זו עבירה, כי (א) אין בפעולתו שום כוונה, נפש לגוף הפעולה²⁶², שעי"ז תיעשה לעבירה; (ב) יתירה מזו – עי"ז שבתחילת היום אמר "מודה אני" וכדומה, יש לו (כל היום, בהעלם עכ"פ) כוונה שהיא להיפך מענין ה"עבירה". וע"ד שהכל מודים (אפילו הדיעות שמצוות אין צריכות כוונה) שאם יש לו בשעת המצוה כוונה הפכית, ומכוון בפירוש שלא לצאת, אינו יוצא ידי חובת מצוה זו²⁶³, וכן הוא בנוגע לכוונה הפכית של עבירה.

עזיב. אך עדיין צריך להבין: הדין שמצוות אין צריכות כוונה והדין שבעבירות אינו מתכוון פטור – ישנם בכאו"א מישראל, אפילו מי שלא עשה בתחילת היום פעולה כלשהי כדי לקשר עצמו עם הקב"ה, ואפילו לא אמר "מודה אני"²⁶⁴; מדוע גם בנוגע ליהודי כזה ישנו החילוק האמור בדין אינו מתכוון בין מצוות לעבירות?

עחבשלמא מה שגם יהודי כזה פטור כשעושה איסור באינו מתכוון – אפשר להבין: אף שעומד בתנועה של פריקת עול, מ"מ כוונת הפריקת עול הקודמת שהיא בהעלם אינה פועלת על כל עבירה פרטית

עט48
(שייחשב "עסוקין באותו ענין"), כי בקליפה אין אחדות. קליפה ענינה פירוד, כל רגע – בקליפה – הוא נפרד מזולתו, ולא (תמיד) שייך לומר שרגע אחד יפעל על חבירו²⁶⁵.

פאבל אינו מובן: מדוע אצלו – שנמצא בתנועה של פריקת עול – מצוות אין צריכות כוונה? הרי אצלו לא שייך לומר, לכאורה, שיש לו בהעלם כוונה לקשר עצמו עם הקב"ה?

פאאך האמת היא, שכאו"א מישראל, בפנימיות נפשו יש לו רצון לעשות טוב²⁶⁶. ואף שרצון זה הוא אצלו בהעלם – הרי הוא קשור גם עם עניניו שבפועל²⁶⁷, ולכן הרי זה ע"ד "עסוקין באותו ענין". ובדוגמת וע"ד בקרבנות, שאפילו אם הכהנים אינם מכוונים את הכוונות שצריכות להיות בהקרבת הקרבנות, מ"מ "לב בית דין מתנה עליהם"²⁶⁸ – מצד ההתמסרות הפנימית של כאו"א לבית דין (ולפסק-דין שלהם76), מהני תנאי בית דין וחשיב כאילו הכהנים עצמם מכוונים²⁶⁹.

פבולכן מצוות אין צריכות כוונה, כי בכאו"א מישראל עשיית המצוה שלו היא בגדר "עסוקין באותו ענין", ובשעה שעושה מצוה, אפילו בלא כוונה²⁷⁰, הרי בפנימיות רצונו מוסר הוא להקב"ה את גופו וחלקו בעולם, ונעשה אצלו צוותא וחיבור עם הקב"ה²⁷¹ – באופן של אירוסין,

פג49
המביאים לאח"ז לידי נישואין, ועד כמ"ש²⁷² "ביום ההוא גו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

פד[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל אם ניגנו כבר כל עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן, וצוה שינגנו את כולם].

פה* * *

פויג. עתה נשאר הענין השלישי – ענין הצדקה. וכיון שהקהל עייף, והשעה היא כבר לאחר חצות, ידובר בזה בקיצור.

פזובהקדמה – שזהו ענין שעוררו אותי אודותיו, ושמחתי לתפוס זאת ("אָנכאַפּן זיך אויף דעם").

פחוע"ד שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם²⁷³ בפירוש "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", שלפעמים ישנו ענין שמתחיל בכפי' ואח"כ נעשה ברצון. ואם הדברים אמורים בצד הבלתי-טוב, אשר "את זה לעומת זה עשה האלקים"²⁷⁴, הרי עאכו"כ שכן הוא גם בקדושה.

פטובכן: עוררו אותי שכיון שבח"י אלול הי' יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז, הנה כשם שבשנת תש"כ, במלאת מאתיים שנה להסתלקות הבעש"ט, הי' ענין של נתינת הצדקה במספר מאתיים²⁷⁵, הרי עאכו"כ – כיון שזהו ענין הקרוב יותר אלינו – שכך צריך להיות בנוגע מלאות מאה וחמשים שנה, ק"ן שנה, להסתלקות-הילולא של אדמו"ר הזקן.

צוהמסקנא מזה – שכשם שאז התנדבו בלב טוב וביד נדיבה במספר מאתיים, הנה גם עתה יעשו כן במספר מאה וחמישים, בקישור למלאת ק"ן שנה ליום הסתלקות-הילולא של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע.

צאוע"ד המדובר אז – הרי זה צריך להיות בהוספה על השיעורים הרגילים בצדקה וגמ"ח שנותנים בלאה"כ, ולא באתי אלא להעדפה והוספה כו'.

צבויש כאלו שכבר עשו זאת בפועל, ויהי רצון שמהם יראו וכן יעשו כל אחד ואחת.

צגיד. ולהעיר:

צד50
בפעם הקודמת היתה בזה הגבלה בזמן – לעשות זאת במשך זמן מסויים, ואינני יודע אם הגבלות אלו שייכות גם עתה, כך, שהענין יכול להעשות במשך כל השנה, כיון שעד כ"ד טבת הבעל"ט הרי זה עדיין מאה וחמישים שנה ליום ההסתלקות-הילולא;

צהאבל, כל ענין צריך להיות נעשה לפי ענינו, ובנוגע לענין הצדקה – כמעט בכל אגה"ק שבה מעורר אדה"ז בנוגע לענין הצדקה, הנה מלבד עצם ענין נתינת הצדקה, ה"ה מוסיף גם שיעשו זאת בזריזות²⁷⁶.

צוועד שישנה אגה"ק שלימה²⁷⁷ שבה מאריך ומעורר ע"ד "זריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו", ולא מסתפק בכך, אלא מוסיף דבר מבהיל ונפלא – שזכות העקידה "העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם" היא לא כ"כ בענין העקדה עצמה, "כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו'", אלא העיקר הוא "שאברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה כו'", כמ"ש²⁷⁸ "וישכם אברהם בבוקר".

צזואף שלכאורה מהי ההוכחה מהנהגת אברהם בנוגע לכל אחד מישראל שאינו במדריגת אברהם – מביא אדמו"ר הזקן ענין זה בנוגע להנהגת כל אחד מישראל בכללות עניני התומ"צ, ועאכו"כ במצות הצדקה.

צחוכן הוא ע"פ נגלה דתורה – כמדובר כמ"פ²⁷⁹ שכל הענינים שבפנימיות התורה משתקפים גם בנגלה דתורה – שמהנהגת אברהם למדים דין בנגלה דתורה ש"זריזין מקדימים למצוות"²⁸⁰, שזהו ענין השייך לכל אחד שנקרא בשם "זריז".

צטואם בכל הזמנים יש צורך בענין הזריזות, עאכו"כ בדרא דעקבתא דמשיחא, כמובן ממאמר ר' פינחס בן יאיר²⁸¹ "זריזות מביאה לידי כו'", עד לביאת אליהו הנביא, שבא יום אחד קודם משיח צדקנו לבשר הגאולה.

ק(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:)

קא51
שמעתי פעם מרבינו נשיאנו אודות הנהגת החסידים, שממהרים לתפלה, רצים בחוסר נשימה ומזיעים כו', וע"פ רוב מאחרים זמן ק"ש ותפלה – שחסידים היו אומרים²⁸²: "וישכם אברהם בבוקר", הוא הקדים והשכים קום והזדרז ("ער האָט זיך געפעדערט און געפעדערט און געפעדערט"), ולא יצא קודם חצות היום!...

קבובמילא, לא איכפת לי שיבוא הדבר לידי פועל רק בחצות היום.

קגאבל, מדוע לדחות ולאחר את הדבר, בה בשעה שיכולים לעשות זאת – כדברי רבינו הזקן באגה"ק – "בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו", ובפרט בענין הצדקה ש"אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"²⁸³, וכאמור לעיל שזריזות קשורה עם ביאת אליהו הנביא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא"²⁸⁴ – הרי מעצמו מובן שכל הזריז הרי זה מוקדם לברכה ולגאולה ולכל הענינים.

קדואע"פ שהגאולה הכללית בביאת משיח צדקנו תהי' בבת אחת – הרי כותב רבינו הזקן, בעל ההילולא, באגה"ק בתחלתה²⁸⁵, שבהקדמה לגאולה הכללית ישנה הגאולה הפרטית, שזהו"ע גילוי נקודת פנימיות הלב – "בקשו פני"²⁸⁶, והיינו ע"י ענין הצדקה – "אני בצדק אחזה פניך"²⁸⁷, שעי"ז נעשה הענין ד"פדה בשלום נפשי"²⁸⁸, כמבואר שם בארוכה.

קהטו. וענין נוסף שעוררו אודותיו:

קוובהקדם המדובר בשיחת ח"י אלול²⁸⁹, שיש סוגים בבנ"י שעיקר ענינם אינו בנוגע לממון כפשוטו, אלא בנוגע לזהב וכסף רוחניים – בעבודת הוי', בלימוד התורה וקיום המצוות.

קזובכן יש מהם שכבר נענו והודיעו שהם מנדבים מאה וחמישים שעות בעניני תומ"צ (בהוספה על הענינים והשיעורים הקבועים אצלם מקודם לכן), וכיון שמדובר אודות ההילולא של אדמו"ר הזקן – מאה וחמישים שעות שיהיו קשורים עם לימוד התניא והשולחן-ערוך שלו (כולל גם לימוד המאמרים המבארים את ספר התניא, ועד"ז בנוגע לביאור הענינים שבשו"ע).

קחוגם בענין המאה וחמישים שעות – הנה אע"פ ששנת הק"ן

קט52
להסתלקות-הילולא נמשכת עד כ"ד טבת הבע"ל, יש לעשות זאת בזריזות נפלאה כו'.

קיטז. וכאמור בשיחת ח"י אלול²⁹⁰ – הרי זה שייך גם לנשים ובנות:

קיאאע"פ שנשים ובנות אינן חייבות בלימוד התורה – הרי זה רק בנוגע ללימוד התורה בתור מצוה בפני עצמה, משא"כ בנוגע ללימוד השייך להלכה למעשה חייבות גם הן, שהרי אי אפשר לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה ללא לימוד התורה.

קיבובזה נכלל כל ענין לימוד החסידות²⁹¹ – "דע את אלקי אביך", שדוקא באופן כזה יכול להיות "ועבדהו בלב שלם"²⁹² – שהושוו נשים לאנשים בכל הענינים שאליהם באים ע"י לימוד פנימיות התורה, ובמיוחד ע"י לימוד החסידות, החל מספר התניא, וספרי ומאמרי חסידות הבאים לאח"ז.

קיגועד"ז בנוגע לשולחן-ערוך, שבו ליקט אדמו"ר הזקן ה"דינים הנצרכים", "הלכות הצריכות לכל אדם" (כמ"ש בהקדמת השו"ע) – הרי מלבד כמה הלכות, כמו הלכות תפילין והלכות ציצית וכיו"ב, הנה רוב ההלכות שבשו"ע הם הלכות הצריכות לא רק לאנשים, אלא גם לנשים.

קידועאכו"כ בנוגע לעניני צדקה, וכנ"ל בשיחת ח"י אלול.

קיהיז. וכיון שישנם עוד רבים שאינם נמצאים במעמד זה – נכון הדבר שהתחלת ענין הצדקה יהי' בכך שימסרו גם לאלו שאינם נמצאים כאן עתה שידעו את הנקודות עכ"פ בנוגע לפועל, הן בנוגע לענין הצדקה במספר ק"ן, והן בנוגע לצדקה בענינים רוחניים ע"י הוספת ק"ן שעות, אם במשך השנה או במשך כל חודש או במשך כל שבוע, ועד"ז בנוגע לכל הפרטים – וביחוד הנוגעים למעשה – שאודותם דובר במשך שעות אלו.

קיוויה"ר שיהיו הדברים יוצאים מן הלב, שאז יהיו נכנסים אל לב השומעים²⁹³,

קיזוכאשר יכנסו אל לב השומעים, יפעלו ביתר שאת וביתר עוז בלב המדבר – כפי שרואים במוחש שכאשר מדברים עם הזולת, הנה לפעמים יוצאים הדברים מן הלב, מפנימיות הלב, ולפעמים יוצאים הדברים מחיצוניות הלב בלבד, אבל, כשרואים שנתקבלו הדברים אצל הזולת ופעלו בו הזזה פנימית, אזי מתבייש המדבר בעצמו: היתכן שדבריו היו רק

קיח53
מחיצוניות הלב, או אפילו מפנימיות הלב, אבל לא מעצם נקודת פנימיות הלב (כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בלקו"ת פ' כי תצא²⁹⁴ חילוק ב' הדרגות בפנימיות הלב), כך, שבראותו שהדברים נכנסים ללב השומע וחדרו בו באמת עד לעצם פנימיות נקודת הלב, הרי זה נכנס ללב המדבר ופועל בו ביתר שאת וביתר עוז מכמו שהי' בשעת הדיבור.

קיטויה"ר שייעשו כל ענינים אלו מתוך שמחה וטוב לבב ברוחניות ומתוך שמחה וטוב לבב בגשמיות, והקב"ה יתן לכל אחד ואחת וכל בני ביתו כל המצטרך לו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה,

קכומיום הילולא זה, במשך כל השנה כולה, נלך – מתוך שמחה וטוב לבב – "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", כלשון רבינו הזקן באגרת ההילולא, אגרת סי' ז"ך וביאורה, וכפי שמסיים שם: "נצח סלה ועד", אשר, כדברי הגמרא²⁹⁵, "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק".

קכא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

קכב* * *

קכגיח. ישנם כאלו שבמחשבתם כבר נתעוררו אצלם ספיקות ושאלות וכו' וכו'.

קכדובכן: דבר הפשוט שכל האמור הוא הן בנוגע למדינה זו, והן בכל מדינה שבה נמצאים בנ"י; וגם דבר הפשוט – כמדובר לעיל בפירוש – שהמדובר הוא הן בנוגע לאנשים והן בנוגע לנשים, הן בנוגע לבנים והן בנוגע לבנות.

קכהזאת ועוד:

קכובשנת תש"כ, היו חילוקים מי באופן כך ומי באופן כך, בסכום קטן כו'.

קכזאבל, ע"פ הידוע מ"ש בכתבי האריז"ל²⁹⁶, שר' חיים וויטאל סיפר שהאריז"ל הזהיר אותו שלא יתעסק בחשבונות שהם במספר קטן, כיון שמספר קטן מעורר דינים – יש למעט בהתעסקות עם מספר קטן, ולהוסיף באופן של רחבות, שאז הרי זה יעורר – באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – הרחבה בכל ברכות ה' בהמצטרך לאדם ולביתו, הן בגשמיות והן ברוחניות.

קכח54
ובפשטות: ככל שתגדל המעלה שבנתינת "פרוטה" – הרי "דינר" הוא סכום גדול יותר, ו"מנה" הוא סכום גדול עוד יותר (ועד"ז בנוגע למטבעות של כל מדינה ומדינה). ולכן יש להשתדל ליתן ב"מספר גדול", ולא רק בנוגע לבעל, אלא גם בנוגע לאשה, וגם בנוגע לבן ולבת.

קכטובמילא, אין מקום לשאול שאלות, לא במחשבה ועאכו"כ בדיבור, אלא כל המוסיף – מוסיפין לו.

קליט. ועד"ז בנוגע להנתינה של מאה וחמישים שעות:

קלאובהקדמה – שאף שלכאורה ענין ה"שעה" אינו אלא מצד החלוקה שחילקו התוכנים את משך היום, הרי חלוקה זו נתקבלה בש"ס ופוסקים, שהרי מנין השעות – שעות זמניות ושעות השוות – הוא לפי חלוקת המעת-לעת לכ"ד שעות. והסיבה לכך – כמ"ש רבינו הזקן²⁹⁷ ש"בכל שעה היא המשכה אחרת כו' כי בכל שעה שולט צירוף אחד כו'".

קלבועפ"ז נתבאר מה שסיפר רבינו נשיאנו²⁹⁸ אודות אביו, כ"ק אדנ"ע, שהי' נוהג להרבות בברכות, כך, שכמעט כל שעה הי' משתדל לומר ברכה, ולכל-הפחות הי' אומר הפסוק²⁹⁹ "ברוך אתה ה' למדני חוקיך" – ששייך לענין הברכה, כמובן מהדין³⁰⁰ שאם התחיל לומר "ברוך אתה ה'", ונזכר שזוהי ברכה שאינו מחוייב בה, צריך לסיים "למדני חוקיך", כדי שלא תהי' ברכה לבטלה.

קלגומזה מובן גם הדיוק של מאה וחמשים שעות – מספר ק"ן – מאה וחמשים צירופים.

קלדוגם בענין השעות צריכה להיות הנתינה במספר גדול – לא רק פעם אחת, אלא כמה פעמים במשך השנה (שהרי יכולים ליתן מאה וחמישים שעות בכל חודש, בכל שבועיים וכיו"ב), והיינו, שיסיימו זאת בזריזות נפלאה במשך זמן קצר, ואז יוכלו לעשות כן עוה"פ כו'.

קלהכ. והעיקר – שיעשו זאת בשמחה ובטוב לבב וביד רחבה.

קלווכנהוג בענינים כאלו – יחלקו פתקאות, וכל הרוצה ירשום שמו בצירוף שם האם, וההתחייבות שלו, כדי להזכירו על הציון של הנשיא, ממלא מקומו של בעל ההילולא – כאמור כבר כו"כ פעמים³⁰¹ שהיינו הך, כיון שמדובר אודות "מאורות", ולא ענין של אור והארה בעלמא.

קלז55
ואלו שרוצים – יעשו זאת בהזדמנות אחרת, והעיקר, שיבוא הדבר לידי פועל, הן בנוגע לנתינת השעות והן בנוגע לנתינת הצדקה, ושניהם – במספר גדול של מאה וחמישים, כנ"ל.

קלחכא. ויש להוסיף בנוגע לכל האמור לעיל:

קלטידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁰² אודות א' החסידים של אדמו"ר הזקן, שהי' רחוק ביותר ממעמד ומצב של גביר, וכפי שמשמע מאריכות הסיפור, הנה לא זו בלבד שהי' נהנה מיגיע כפיו כפשוטו, אלא גם זה הי' בדוחק ובצמצום – שכאשר היתה מזדמנת לו בהילוכו בכפרים או בעיירות איזו עבודה שיש בה ריוח היוצא מן הכלל, שלא ע"ד הרגיל, הי' אומר, שיודע הוא שכשיבוא לביתו ימצא שליח של הרבי... מסתמא רוצה הרבי לזכות אותו בענין של צדקה נוספת, ולכן הזמין לו הרבי הזדמנות שיוכל לקיים זאת.

קמוענין זה הוא לאו דוקא באופן שתחילה מזמינים לו את המעות, ואח"כ מקבל על עצמו קיום המצוה, אלא יכול להיות גם בסדר הפכי – כפי שראו במוחש בעיני בשר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר דבר פלא³⁰³:

קמאפעם נכנס אל הרבי יהודי סוחר, והרבי צוה עליו ליתן עבור הדפסת ספרי הצ"צ סכום שלא לפי ערכו כלל, ולהיותו "קבלת-עול'ניק", הביע את הסכמתו, ובשמחה ובטוב לבב. וכשחזר לעירו, נזדמנה לו עיסקה שבה הצליח למכור סחורה שהיתה מונחת אצלו זמן רב, ללא סיכוי שיוכל למוכרה פעם, ואילו עתה מצא קונה במחיר טוב ביותר – מחיר שהספיק לו לשלם את ההתחייבות לכ"ק מו"ח אדמו"ר, ועוד נשאר גם עבורו...

קמבוכאשר נפגש עם הקונה משך זמן לאחרי סיום העיסקה, אמר לו הקונה, שאינו מבין כיצד עלה בדעתו לקנות סחורה כזו במחיר כזה – סחורה לא טובה במחיר שאינו מתאים אל הסחורה, שלא בערך לגמרי, כך, שלא הי' מקום בשכל שיפגש עמו ויגיש בעצמו את הצעת הקני', במחיר כזה, ויפרענו מיד!

קמגהסוחר הנ"ל שהתפעל כ"כ ממאורע זה שהי' ענין שלמעלה מדרך הטבע ("עס האָט אים אַזוי פיל דערנומען") – מיהר לספר זאת לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל הסיפור לא עשה עליו רושם... כנראה שהי' רגיל בנסים, ע"ד דברי הגמרא³⁰⁴ בנוגע לרבי חנינא בן דוסא.

קמד56
וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אח"כ סיפור זה, הרי זו הוכחה שענין זה הולך ונמשך, ובלשון האגרת של בעל ההילולא בנוגע להילולא של צדיק: "נצח סלה ועד", אם רק ההנהגה היא באופן ד"נלכה באורחותיו", ובשמחה ובטוב לבב.

קמה[ואח"כ אמר:]

קמוכב. מספרים על הבעש"ט³⁰⁵, שלא רצה שילין כסף בביתו, והי' נוהג לחלק את כל הכסף, ובאם לאו – הנה הכסף המונח בבית, הי' מבלבל אותו לחשבון הנפש בקריאת שמע על המטה.

קמז– הנהגה כזו היא היפך לגמרי ממנהג אמריקא. כאן רגילים שיש צורך לכל לראש בפנקס בנקאי ("אַ באַנק ביכל") להורות שיש לו כסף בחשבון חסכון ("סייווינג אַקאונט"), וצריך גם שיהי' כסף בחשבון רגיל, ונוסף לכך צריך להיות סכום כסף שמונח בתוך גרב... שאף א' לא ידע אודותיו, וכן מה שצריך להיות מונח ב"כספת" כדי שלא יצטרך לשלם מיסים... ונוסף לזה יש "ביטוח חיים", "ביטוח שריפה", "ביטוח רכב", "ביטוח בית" ("אַ לייף אינשורענס, און אַ פייער אינשורענס, און אַ קאַר אינשורענס, און אַ בילדינג אינשורענס") וכל מיני סוגי ביטוח, וכאשר רוצים הרי גם זה נחשב לכסף.

קמחאבל לכל-הפחות לפעמים יכול יהודי להרשות לעצמו ("פאַרגינען זיך") בנוגע ל"מזומן" – לרוקן את הכסים (לא רק בערב שבת קודם חשיכה³⁰⁶, אלא) באמצע יום חול ("אין מיטן אַ מיטוואָך")... ולסמוך על כך שמסתמא יעזור לו השי"ת שיתוסף אצלו כמ"פ ככה.

קמטואלו שיזכו – יכול להיות אצלם כמו אצל תלמידי הבעש"ט, כפי שסיפר רבינו נשיאנו³⁰⁷ שפעם נכנס הבעש"ט לביהמ"ד במוצאי שבת, ובראותו שחשוך, צוה להחבריא קדישא שילכו ויקנו נרות, ואף שהי' זה קודם הבדלה, ובודאי לא היו מעות בכיסיהם, הנה מצד אמונתם החזקה בהבעש"ט, הי' סביר אצלם ("באַ זיי איז געווען רעכט") להכניס ידיהם לכיסיהם, וכאשר הכניסו ידיהם לכיסים – הוציאו משם מעות... והלכו וקנו נרות.

קנועאכו"כ כשנמצא באמריקא, ויש לו "פנקס צ'יקים" – הרי בודאי שיכול לרוקן את כל המזומן בלילה, כאילו הוא במעמד ומצב שכסף אינו

קנא57
מבלבל אותו... ולמחרת בבוקר יזכר על "פנקס הצ'יקים", ועל ידו ישיג "מזומן" מחדש.

קנבוהעיקר – לאחרי כל עניני הצחות – "המעשה הוא העיקר"³⁰⁸, וכפי שהיו אומרים פעם בהתוועדות חסידית: "זשיד דאַוואַיי גראָשע"!

קנג[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

קנדואח"כ אמר:]

קנהכג. כיון שנמצא בהתוועדות זו בא-כח מארץ ישראל, מכפר חב"ד – יקויים גם אצלם "והריקותי לכם ברכה עד בלי די",

קנוויקויים בהם "ממצרים גאלתנו", ועל ידם – אצל כל בנ"י הנמצאים במיצר ובשבי', ברוסיא בפרט, ומאחורי מסך הברזל בפרט, והיינו, שתהי' אצלם היציאה מן המיצר אל המרחב, ככל הפירושים שפירש רבינו נשיאנו³⁰⁹ בשם בעל ההילולא ובניו,

קנזוכל זה יומשך למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

קנח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו", הניגון דשמח"ת – "סטאַוו-יאַ-פּיטו", "אתה בחרתנו", ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א). "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

קנטאח"כ ניגן כ"ק אדמו"ר שליט"א הניגון "עך טי דורין כו'"³¹⁰, ואח"כ התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].

קס______  ______