Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Behar-Bechukosai·Shabbos Mevarchim Sivan·5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי·מבה"ח סיון·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. בהתחלת הפרשה – "וידבר גו' בהר סיני גו' כי תבואו אל הארץ" – מודגש המעבר מ"הר סיני" לארץ ישראל¹⁷⁸⁶:

ג"בהר סיני" – היו בנ"י במדריגה נעלית ביותר, שהרי אפילו קודם מ"ת כתיב¹⁷⁸⁷ "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", ועאכו"כ לאחרי שקבלו "תורה אחת" מ"הוי' אחד".

דוהעילוי שלהם הי' לא רק מצד נשמתם, אלא גם מצד גופם – שהרי במ"ת הי' הענין ד"ובנו בחרת מכל עם ולשון"¹⁷⁸⁸, דקאי על "הגוף החומרי"¹⁷⁸⁹, ולכן, במ"ת הי' גם הגוף של בנ"י בתכלית השלימות, כדאיתא במדרז"ל¹⁷⁹⁰ "לא היו בהן סומין .. חרשין וכו'" – שבהיותם נשמות בגופים היו לפנים ממלאכי השרת¹⁷⁹¹.

הונוסף לזה הי' גם העילוי מצד אכילתם ושתייתם – שאכלו מן שלא היתה בו פסולת, ושתו מים מבארה של מרים; ועד לעילוי שהי' אפילו בנוגע ללבושים (אף שהלבוש הוא נפרד מן האדם) – שלא זו בלבד ש"שמלתך לא בלתה מעליך", אלא ש"הי' גדל לבושן עמהם"¹⁷⁹².

ווכיון שלאחרי כל העילוי שהי' "בהר סיני", הוצרכו לילך מהר סיני ולבוא אל הארץ, הרי מובן, שהכניסה לארץ היא עלי' לגבי המעמד ומצב בהר סיני – בהתאם לסדר העבודה שצריך להיות באופן של "ילכו מחיל אל חיל"¹⁷⁹³ – כיון שדוקא שם יש מעלת העבודה של הפעולה בעולם, לעשות מארץ כנען "ארץ ישראל" (בדוגמת כללות המעלה שבירידת הנשמה לגוף לגבי מעמד ומצב הנשמה קודם ירידתה בגוף).

זאמנם, כיון שכללות ענין העבודה הוא באופן שצריך להיות ענין הבחירה (דאל"כ הרי זה "נהמא דכסופא"¹⁷⁹⁴), וכמ"ש¹⁷⁹⁵ "ראה נתתי לפניך

ח356
גו' את החיים ואת הטוב" וגם את ההיפך, "ובחרת בחיים", ודוקא כאשר יהודי בוחר בחיים ובטוב (בה בשעה שיכול לבחור גם בההיפך), אזי נעשית העלי' שע"י עבודתו – הנה גם הכניסה לארץ היא באופן שיש נתינת מקום לענין של ירידה, והיינו, מצד עצם ההתעסקות בעניני העולם, שמצד עצמו הרי הוא במעמד ומצב של חושך כפול ומכופל, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"¹⁷⁹⁶.

טולהעיר גם מהמבואר במדרשי חז"ל¹⁷⁹⁷ שאילו זכו ישראל (ולא היו חוטאים) הנה מיד לאחרי מ"ת היו נכנסים לארץ באופן של גאולה שלימה, אלא שמפני סיבות היתה הכניסה לארץ רק לאחרי כו"כ מסעות שהיו באמצע, ולכן לא היתה באופן של גאולה שלימה.

יועד כדי כך, שמצד הירידה מ"הר סיני" להיכנס לארץ, יש נתינת מקום לירידה גדולה יותר, ועד לתכלית הירידה¹⁷⁹⁸ – אודותה מדובר בהמשך הפרשה – שמוכר עצמו לע"ז.

יאהמשך השיחה – בנוגע לסדר גאולתו (כיון שבאים מ"הר סיני", שאז נעשה הענין ד"שטרי קודם"¹⁷⁹⁹), שלא נזכר שיכול להיגאל ע"י אביו, כי, מצד פנימיות הענינים¹⁸⁰⁰, האפשרות להימכר לע"ז היא ע"י הניתוק

יב357
מאביו שבשמים ומבחי' אב שבנפשו (חכמה¹⁸⁰¹), והיינו שבחי' אב אינה בגילוי אצלו; והגאולה ע"י עצמו נזכרה רק לבסוף, כיון שבתחלה צריכה לבוא הגאולה בדרך אתערותא דלעילא, ורק לאח"ז יכולה להיות הגאולה גם בכח עצמו¹⁸⁰² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 297 ואילך.

יג* * *

ידב. על הפסוק¹⁸⁰³ "אם בחוקותי תלכו גו'", מבאר רבנו הזקן בלקוטי תורה17 שתיבת "בחוקותי" היא מלשון חקיקה. ומבאר, שהחילוק בין כתיבה לחקיקה הוא, שבכתיבה "האותיות הם מהות בפני עצמן ולא מעצמיות הקלף", משא"כ בחקיקה "שהכתב הוא מעצמן של הלוחות אשר נחקק מהם ובהם, ולא היו האותיות ענין ומהות בפני עצמן". וזהו "אם בחוקותי תלכו", שלימוד התורה צריך להיות באופן שהאדם הלומד נעשה דבר אחד עם התורה.

טוונתבאר בא' ההתוועדויות¹⁸⁰⁴ הכרחו של רבנו הזקן לפרש ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, ולא מלשון חוקים – כי, אם הוא מלשון חוקים, אינו מובן למה נקט חוקים דוקא, הרי ישנם עוד סוגים של מצוות: עדות ומשפטים, ובפרט שהסוג של חוקים הוא חלק מועט מכללות המצוות [ולהעיר מחילוקי הדעות בנוגע למנינם המדוייק של החוקים¹⁸⁰⁵, אבל לכל הדעות מנינם הוא פחות מעשרה, והיינו, שאין בהם אפילו מספר עשרה שהוא מספר השלם¹⁸⁰⁶], וא"כ הול"ל מצוות סתם, או עכ"פ להזכיר שם המתאים לרוב המצוות, ולא חוקים, שהם מיעוט המצוות בלבד. ולכן הוכרח רבנו הזקן לפרש ש"בחוקותי" אינו מלשון חוקים, אלא מלשון חקיקה.

טזג. אך עדיין צריך להבין:

יז358
כתב רבנו הזקן באגרת-הקודש¹⁸⁰⁷: "ולכן אמרו בזהר¹⁸⁰⁸ דאורייתא מחכמה נפקת, כי טעמי מצות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה, וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה, אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו, אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה". ולפי זה נמצא שרוב המצוות הם בבחי' חוקים.

יחולכאורה הרי זו סתירה להמבואר בכמה ספרים שמנין החוקים אינו יותר מעשרה, ואילו רוב המצוות יש להם טעם, וכפי שרואים "מעשה רב"¹⁸⁰⁹, שכו"כ מהמפרשים [גם אלו שכתבו חיבורים ברוח הקודש, כידוע¹⁸¹⁰ בשם רבנו הזקן, שכל המחברים עד הש"ך והט"ז (או עד המהרש"א¹⁸¹¹) כתבו חיבוריהם ברוח הקודש] ביארו טעמי המצוות?!

יט[וכמדובר כמ"פ שדוקא על הדברים הפשוטים אין איש שם על לב. ועד"ז בנדו"ד, שמכל ריבוי לומדי תניא, לא ראיתי שמישהו יעורר על ענין זה! ואף ש"לא ראינו אינה ראי'"¹⁸¹², הרי כאן מדובר בדבר הרגיל, שבזה גם "לא ראינו" הוא ראי'¹⁸¹³].

כוהביאור בזה – שבענין המצוות ישנם שני ענינים: (א) כללות המצוות, שהם במספר תרי"ג ולא יותר, ובמנין זה, הנה רוב המצוות יש להם טעם, ואילו החוקים הם מיעוט; (ב) פרטי המצוות כפי שהם בתורה, שעליהם נאמר¹⁸¹⁴ "ועלמות אין מספר", "אלו ההלכות"¹⁸¹⁵, והיינו שישנם בלי-גבול פרטי מצוות, ובנוגע לפרטי המצוות – לא נתגלו הטעמים¹⁸¹⁶.

כאוזהו מ"ש רבינו הזקן ש"טעמי מצות לא נתגלו", כיון שמדבר אודות כללות ענין התורה שבה כלולים כל פרטי המצוות שלא נתגלה טעמם.

כבד. אך עפ"ז צריך להבין בפירוש רבינו הזקן ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, ולא מלשון חוקים:

כגהן אמת שמצד מנין המצוות אי אפשר לפרש ש"בחוקותי" קאי על חוקים שמספרם מועט – אפשר שפיר לפרש כן מצד פרטי המצוות כפי

כד359
שהם בכללות התורה ("עלמות אין מספר"), שכיון שלא נתגלה טעמם, הרי רובם הם בבחי' חוקים. וא"כ, הדרא הקושיא לדוכתא – מהו הכרחו של רבנו הזקן לפרש ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, בה בשעה שאפשר לפרש כפשוטו, מלשון חוקים, כיון שמצד כללות ענין התורה הנה החוקים הם הרוב?

כהואין לומר שרבינו הזקן לא רצה לפרש בחוקותי מלשון חוקים, כיון שבלשון "חוקים" אפשר לטעות שהכוונה למצוות שהם חוקים שהם במספר מועט לגבי כל המצוות, ולא לכללות התורה שמצדה החוקים הם הרוב – שהרי על הפסוק "אם בחוקותי תלכו" דרשו חז"ל¹⁸¹⁷ "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור, ומה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה", וא"כ מפורש להדיא ש"בחוקותי" קאי (לא על המצוות שהם חוקים, אלא) על ענין התורה.

כווהביאור בזה:

כזגם ע"פ האמור לעיל שמצד כללות התורה החוקים הם הרוב – הרי זה רק הרוב, ולא הכל, שהרי ישנם הענינים שבהם "נתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו", ולכן אי-אפשר לפרש ש"בחוקותי" קאי על החוקים, כיון שעדיין אין זה כל התורה כולה.

כחוכשם שהמשך הכתוב "ואת מצוותי תשמרו" קאי על כל המצוות (לא רק רובם), כך גם התחלת הכתוב, "אם בחוקותי תלכו", צ"ל בנוגע לכל התורה, ולא רק בנוגע לרוב עניני התורה.

כטובפרט ע"פ דרשת רז"ל31 בפירוש "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים", היינו, שמדובר אודות "תלמוד שמביא לידי מעשה"¹⁸¹⁸, וא"כ, כדי שקיום המצוות יהי' בשלימות, בהכרח שגם לימוד התורה יהי' בשלימות.

לוכן מוכח גם מהמשך הפרשה בנוגע לענין השכר: "ונתתי גשמיכם בעתם גו'" עד "ואולך אתכם קוממיות"¹⁸¹⁹, כדרשת רז"ל¹⁸²⁰ "מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון" (או קומה אחת¹⁸²¹), שזהו תכלית השלימות בענין השכר – למעלה ממדריגת אדם הראשון קודם החטא. וכיון שהשכר הוא בשלימות, בהכרח שגם לימוד התורה המביא לידי שכר זה הוא בשלימות.

לא360
ומזה מובן, שאי-אפשר לפרש ש"בחוקותי" הוא מלשון חוקים, כיון שענין החוקים הוא רק ברוב התורה, ולא בכל התורה. ולכן הוצרך רבנו הזקן לפרש ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, שענין זה הוא בכל התורה – שלימוד כל התורה צריך להיות באופן של חקיקה.

לבה. והנה, נוסף על פירוש רבנו הזקן ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, ישנו גם הפירוש הפשוט, ש"בחוקותי" פירושו חוקים¹⁸²².

לגויש לבאר קשר ב' הפירושים – ע"ד שמצינו שהצ"צ מבאר השייכות של תיבות שונות שע"פ הקאָרקאָנדנציא שרשם אחד הוא¹⁸²³.

לדובהקדם הביאור בלשון רבנו הזקן באגה"ק שם: "וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה, אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו" – דלכאורה הול"ל שאין זה תכלית הטעם ופנימיותו וכיו"ב, ומהו דיוק הלשון "וגבולו"?

להונקודת הביאור בזה – שישנם שני מיני הגבלה: הגבלה הבאה ע"י דבר נוסף, והגבלה עצמית שהיא מיני' ובי', שהגבלה זו אינה הגבלה אמיתית, דכיון שההגבלה באה מהדבר עצמו, הרי ביכלתו לצאת מהגבלה זו, וא"כ אינו מוגבל באמת.

לווזהו גם החילוק בין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה: אותיות בכלל הם מגבילים, אלא שבאותיות הכתיבה ההגבלה היא ע"י דבר נוסף, משא"כ באותיות החקיקה ההגבלה היא מיני' ובי', הגבלה עצמית.

לזוזהו גם ענין החוקים – שאף שיש בהם ענין ההגבלה, מ"מ, הרי הגבלה זו היא הגבלה עצמית, כיון שענינים אלו אינם ע"פ שכל (בחי' הבינה), אלא הם מבחי' החכמה. [ולהעיר שבכ"מ מבואר שענין אותיות החקיקה הוא בחי' כתר¹⁸²⁴, אך יש לבאר זאת גם בחכמה גופא].

לחוזהו ביאור לשון רבנו הזקן "אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו" – כי, החילוק שבין הטעם המובן לנו לתכלית הטעם הוא לא רק חילוק שבין חיצוניות לפנימיות, אלא חילוק שבאין ערוך, כמו החילוק בין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה, שמתבטא גם בענין ההגבלה, שאינה הגבלה אמיתית, להיותה הגבלה עצמית¹⁸²⁵.

לט361
ו. וזהו גם מה שפרשת בחוקותי היא הכנה למתן-תורה – שלכן תקנו לקרות פרשת בחוקותי קודם מתן-תורה¹⁸²⁶ [אלא שמפסיקין ביניהם בפרשת במדבר, כדי להפסיק בין (מה שנראה לכאורה, וגם נקרא בלשון) ה"תוכחה" למתן-תורה¹⁸²⁷] – כי, הענין ד"בחוקותי", הגבלה עצמית, קשור ונפעל ע"י הענין דמ"ת, שאז נתבטלה הגזירה, ונפעל ש"עליונים ירדו למטה"¹⁸²⁸, שהתורה כמו שהיא למעלה תרד למטה, שהו"ע הגבלה עצמית.

מ* * *

מאז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תבואו אל הארץ.

מב* * *

מגח. שבת זו היא שבת מברכים "ירחא תליתאי"¹⁸²⁹, שבו ניתנה תורה לעם ישראל, לאחרי שהביאו ערבים על התורה, באמרם "בנינו עורבים אותנו"¹⁸³⁰.

מדוכיון שנמצאים תלמידי בתי-ספר וישיבות – ימסרו נא את "ערבותם", ונלך לקבלת-התורה ביחד, "הקטנים¹⁸³¹ עם הגדולים"...

מה[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהילדים יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון. ואח"כ צוה לנגן "ופרצת"].

מו* * *

מזט. בהתחלת¹⁸³² פרק חמישי דפרקי אבות מונה התנא ענינים שונים שנקבעו במספר עשרה, ומונה אותם ע"פ סדר הדורות:

מחהתנא מתחיל ב"בעשרה מאמרות נברא העולם". ובהמשך לענין האחרון בעשרה המאמרות¹⁸³³, בנוגע לאדם הראשון – בא מיד לאח"ז

מט362
"עשרה דורות מאדם ועד נח"; ואח"כ "עשרה דורות מנח ועד אברהם"; ואח"כ – "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו"; וכיון שאחד מנסיונותיו הי' "ברית בין הבתרים", שאז הודיע לו הקב"ה אודות גלות מצרים – אזי ממשיך מיד לאח"ז "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים"; ממצרים הלכו בנ"י למדבר – אזי מונה מיד לאח"ז "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר"; מהמדבר נכנסו בנ"י לארץ- ישראל, שתכליתה הוא בנין בית-המקדש – באים מיד לאח"ז "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית-המקדש".

נורק לאחר שמנה את כל הענינים שבמספר "עשרה", עד לזמן בית-המקדש – שונה התנא: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות".

נאואינו מובן כלל: מדוע קבע התנא את המאמר "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" לבסוף, ולא קבעו לפי הסדר, מיד לאחר עשרה המאמרות¹⁸³⁴?

נבגם אינו מובן – מדוע מונה את ה"עשרה ניסים" קודם ה"עשר מכות": הרי לדברי המפרשים¹⁸³⁵ התבטאו העשרה ניסים בכך ש"והפלה גו' בין מצרים ובין ישראל"¹⁸³⁶, שהמכות הזיקו רק למצריים, ולא לישראל, וא"כ היו הניסים שייכים רק לאחר שכבר אירעו המכות, ולמה מונה את העשרה ניסים לפני עשר המכות?

נגיתירה מזו אינו מובן: מדוע גם הניסים שנעשו לישראל על הים נימנו לפני עשר המכות שהיו במצרים – הרי העשרה ניסים שנעשו על הים היו בודאי לאחרי עשר המכות שבמצרים, וא"כ, הי' לו למנות תחלה את עשר המכות שבמצרים, ורק לאח"ז את העשרה ניסים שעל הים?

נדואין לומר שהתנא קבעם בסדר זה בכדי לחסוך כמה תיבות – כי: (א) בלאה"כ הי' יכול לחסוך כמה תיבות ולומר "עשרה ניסים נעשו לאבותינו ועשר מכות למצרים במצרים ועשרה ניסים ומכות על הים", (ב) בשביל לחסוך כמה תיבות לא הי' התנא משנה את סדר הדורות.

נהי. והביאור בזה:

נובכדי שיוכל להתקיים "והפלה גו' בין מצרים ובין ישראל",

נז363
שבאותה שעה שאצל המצריים אירעו המכות, לא פגעו בישראל כלל – אף שגם בנ"י היו אז עובדי עבודה זרה¹⁸³⁷ – הי' מוכרח להאיר אור שלמעלה מהשתלשלות: מצד סדר ההשתלשלות לא הי' יכול להתקיים באותו הזמן "נגוף למצרים ורפוא לישראל"¹⁸³⁸.

נחוזהו פירוש "עשרה ניסים נעשו לאבותינו" – נס מלשון הרמה¹⁸³⁹, כלומר שהקב"ה הרים והגבי' את ישראל למעלה מהשתלשלות, ולכן לא הזיקו להם המכות¹⁸⁴⁰.

נטובזה יובן הטעם שהתנא מקדים את ה"עשרה ניסים" קודם עשר המכות: בכדי שעשר המכות יהיו באופן המתאים, שיהיו הכנה ליציאת מצרים (לא רק שהמכות לא יזיקו לישראל, אלא אדרבה, שישברו את קליפת מצרים, ועי"ז ישברו גם את גלות ושעבוד מצרים) – היו מוכרחים לבוא תחילה ה"ניסים", דהיינו, הגבהת בנ"י למעלה מהשתלשלות; ודוקא לאחר ה"ניסים" היו יכולים לבוא המכות באופן שיביאו ליציאת מצרים.

סיא. תכלית וגמר יציאת-מצרים נשלם רק בקריעת ים-סוף¹⁸⁴¹.

סאכל זמן שלא הי' עדיין הנס דקריעת ים-סוף, לא נסתיימה עדיין היציאה ממצרים: הן מצד המצריים – שגם לאחר מכת בכורות, ולאחר ששחררו את בנ"י ממצרים¹⁸⁴², עדיין רדפו המצרים אחרי בנ"י כדי להלחם בהם, ורק בקריעת ים-סוף נתבטלה לגמרי קליפת מצרים, ו"אחד מהם לא נותר"¹⁸⁴³; והן מצד בנ"י – שאפילו לאחר העשרה ניסים ולאחרי יציאת

סב364
מצרים היתה סברא אצל חלק מבנ"י ("שכולם קומה אחת שלימה"¹⁸⁴⁴) "לשוב למצרים"¹⁸⁴⁵. ורק בקריעת ים-סוף, ע"י הגילויים שהיו אז, נתעלו ישראל למדריגה עליונה כ"כ שקליפת מצרים אינה תופסת שם מקום כלל, וממילא היתה יציאתם ממצרים בשלימות¹⁸⁴⁶.

סגוזה הי' תוכנם של העשרה ניסים ועשר המכות שבקריעת ים-סוף, שגמרו והשלימו את הניסים והמכות שבמצרים: ע"י העשרה ניסים שעל הים – נתעלו ישראל למדריגה שהיא למעלה לגמרי מבחי' מצרים, ואינה נותנת שום מקום למצרים, וע"י עשר המכות שעל הים – נתבטלה קליפת מצרים לגמרי.

סדיב.התחלת כל עלי' – אפילו כשעומדים עדיין במדריגה תחתונה – צריכה להיות באופן שתביא לידי תכלית העילוי; תכלית העילוי צריכה להיות בכח ובהעלם בהתחלה¹⁸⁴⁷.

סהומזה מובן, שבהתחלת העלי' שע"י העשרה ניסים שבמצרים, הי' בהעלם בכח, שסוף-כל-סוף יתעלו ישראל בתכלית העילוי ע"י העשרה ניסים שעל הים. וכן הוא בנוגע לשבירת קליפת מצרים, שבעשר המכות שבמצרים, הי' בהעלם גם הכח שסוף-כל-סוף תישבר הקליפה לגמרי ע"י עשר המכות שעל הים.

סוועפ"ז יובן ג"כ הטעם שהתנא מקדים את העשרה ניסים שעל הים לפני עשר המכות שבמצרים: כאמור, הוצרך להיות תחלה ענין הניסים, ורק לאח"ז היו המכות יכולים להיות באופן הנרצה. ולכן, בכדי שהמכות במצרים יהיו באופן שיביאו לידי המכות שעל הים – היו הניסים שבמצרים צריכים לכלול בתוכם את הניסים שעל הים.

סזיג. כל הענינים שהמשנה מונה במספר עשרה – החל מעשרה המאמרות ועד לעשרה הניסים שבבית-המקדש – הם ענינים הקשורים עם השתלשלות: לא רק הניסים שבמצרים והניסים שעל הים, אלא אפילו הניסים שבבית-המקדש (שאמיתית הגמר של יציאת-מצרים היתה "על

סח365
ירדן ירחו"¹⁸⁴⁸, הכניסה לארץ-ישראל, שעיקרה הוא בית-המקדש, כנ"ל), הרי הם ענינים שיש להם שייכות להשתלשלות¹⁸⁴⁹.

סטואח"כ מונה המשנה את ה"עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות", שכל עשרה דברים אלו הם ענינים שלמעלה מהשתלשלות¹⁸⁵⁰, ולכן נבראו בערב שבת בין השמשות, שהוא המעבר מהשתלשלות ללמעלה מהשתלשלות.

ע"בין השמשות" מתפרש בכללות בשלשה אופנים¹⁸⁵¹: א) ספק יום ספק לילה; ב) יום ולילה; ג) מציאות בפני-עצמו, לא יום ולא לילה. וזה גופא שענין מסויים יכול לחבר את שני ההפכים דיום ולילה – הרי זה ראי' שהוא למעלה משניהם, ויש לו שייכות ללמעלה (מהזמן) מהשתלשלות.

עאענין זה הוא ב"בין השמשות" של כל יום, ובפרט בבין השמשות של ערב שבת¹⁸⁵²,

עב– שהרי שבת הוא למעלה מהגבלות הזמן, ולכן בשבת בראשית לא הי' לילה, כמארז"ל¹⁸⁵³ "ל"ו שעות שימשה אותה האורה", ולא היתה הגבלת הזמן הנחלק ליום וללילה (ואף שהי' זה כבר לאחר חטא עץ הדעת, מ"מ, מצד מעלת השבת, שהוא למעלה מעניני העולם, נתעכבה התחלת פעולת החטא עד לאחר השבת¹⁸⁵⁴, והשבת הי' כולו אור¹⁸⁵⁵) –

עג366
שהוא מחובר מערב שבת ושבת, ולכן ודאי שיש לו שייכות ללמעלה מהשתלשלות, שהרי בו הוא המעבר מהשתלשלות (ששת ימי החול) ללמעלה מהשתלשלות (שבת)¹⁸⁵⁶ – ולכן נבראו בו עשרת הדברים שמונה במשנה, שכולם אינם מוגדרים בהגדרת ההשתלשלות¹⁸⁵⁷.

עדו"עשרה דברים" אלו הם למעלה גם מה"עשרה ניסים" שבבית- המקדש, כי, בניסים שבבית-המקדש הי' שייך שיהי' באופן אחר, והי' נס ש"לא הפילה כו' לא הי' פסול כו'", משא"כ "בין השמשות" של כניסת השבת הוא דוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹⁸⁵⁸, שבו לא יהי' שייך מלכתחילה¹⁸⁵⁹ כל המציאות ד"ירעו" ו"ישחיתו"¹⁸⁶⁰, ואדרבה – "וראו כל בשר יחדיו (גם בעלי-חיים הטמאים ומזיקים כו') כי פי הוי' דיבר"¹⁸⁶¹.

עה______  ______