Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vaeira·Rosh Chodesh Shvat 5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ וארא·ראש-חודש שבט·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. יום הש"ק זה שייך במיוחד ליום ההילולא של רבינו הזקן – ובהקדמה:

גמהחילוקים שבין שבת לר"ח (שני הענינים שביום זה) – ששבת שייך לימים שלפניו, שהוא הסיום של כל ימי השבוע, ור"ח שייך לימים שלאחריו, שהוא ה"ראש" של כל ימי החודש הבא.

דהן אמת ששבת שייך גם לימים שלאחריו, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"³¹¹, וכמו"כ ר"ח שייך גם לימים שלפניו, כמבואר בחסידות³¹² שהענין דר"ח בא ע"י העבודה דכנס"י שממעטים את עצמם, ועד שנעשים בבחי' נקודה תחת היסוד, ועי"ז נעשה המולד של החודש הבא; אבל, זהו רק מצד ענין ההתכללות. ואילו מצד עיקר הענין דשבת ור"ח – הנה שבת שייך לימים שלפניו (עבר), ור"ח שייך לימים שלאחריו (עתיד).

הובנוגע ליום השבת – הנה נוסף לכך שבו עולים כל ששת ימי השבוע, הרי הוא היום האחרון של השבוע, וכיון שהסדר בקדושה הוא ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"³¹³, יש שייכות מיוחדת בין יום השבת, יום האחרון בשבוע, ליום ראשון בשבוע.

וונמצא, שיום הש"ק זה שייך במיוחד ליום ההילולא של רבינו הזקן שחל ביום ראשון בשבוע, בקביעות שנה זו, שהיא כמו הקביעות בפעם הראשונה.

זב. והנה, אע"פ שהסדר דנעוץ תחלתן בסופן, שהו"ע ההתכללות, הוא רק בקדושה, משא"כ בעולם התוהו, ובענינים הנמשכים ממנו, שהם ענפין מתפרדין – הרי התכלית היא שהסדר של ההתכללות יהי' לא רק בקדושה, אלא שיומשך גם בעולם התוהו ובענינים שנשתלשלו ממנו.

חואע"פ שבתחילת הבריאה הי' סדר זה רק בעולם התיקון – הנה לאחרי ירידת הנשמה למטה, ובפרט לאחרי הירידה בזמן הגלות (ב' ירידות), שאז הירידה היא גדולה יותר (וכמבואר באגה"ק³¹⁴ שבזמן הגלות

ט61
ניתוסף ענין היניקה מבחי' הפנים כו'), הרי כוונת הירידה היא בכדי לפעול את הסדר דקדושה גם בלעו"ז, שכן, בשביל שישאר המצב כמקודם, לא הי' צורך בענין הירידה, אלא כוונת הירידה היא – לשנות את הסדר (ויותר נכון: לשנות את הבלתי-סדר) של תוהו, שגם שם יהי' ענין ההתכללות דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן.

יוזהו כללות ענין ירידת הנשמה למטה – בכדי לברר את נפש הבהמית שגם היא תתהפך לאהבה את ה', כמ"ש³¹⁵ "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך"³¹⁶, ועי"ז נעשה תוספת עלי' גם בנשמה.

יאובפרטיות יותר בעבודת האדם – הו"ע מעלת בעלי תשובה על צדיקים, "דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"³¹⁷. וכמבואר במאמרי ראש השנה³¹⁸, שדוקא כאשר "מן המיצר קראתי" אזי "ענני במרחב"³¹⁹.

יבוזהו גם תוכן האגרת ד"נפש השפלה" שכתב רבינו הזקן קודם הסתלקותו³²⁰ – והרי כל הענינים חוזרים ונשנים בכל שנה, ובפרט בשנה זו שקביעותה בנוגע לימי השבוע ופרשת השבוע היא כמו בפעם הראשונה – שצריכה להיות העבודה לא רק בבחי' אמת, ש"אומר אל יברא"³²¹, אלא גם במעמד ומצב של שקרים וחסדים, והיינו, שגם שם יומשך בחי' האמת, ועד לאמת לאמיתו, שזהו"ע המשכת הסדר דתיקון וקדושה בתוהו ולעו"ז.

יגג. וזהו גם מה שמסופר בפרשת השבוע, שהקב"ה אמר למשה "ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך", "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה"³²²:

ידלכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך להיות החילוק בין משה לאהרן – שמשה קיבל מהקב"ה, אבל הוא בעצמו לא מסר את הדברים לפרעה, כי אם ע"י אהרן – למרות ש"שקולין כאחד"³²³?

טוובפרט ע"פ המבואר בחסידות³²⁴ שלא זו בלבד ששקולין כאחד, אלא שלאמיתו של דבר ענינם אחד. וכן הוא ע"פ נגלה – ככל הענינים

טז62
שבחסידות שמשתקפים גם בנגלה³²⁵ – כמאחז"ל³²⁶ ש"שמואל שקול כנגד משה ואהרן", וכיון ששניהם (משה ואהרן) נכללים באיש אחד (שמואל), עכצ"ל, שענינם אחד.

יזוכיון שכן, למה הוצרך להיות חילוק ביניהם? וגם אם צריך להיות חילוק ביניהם – מדוע החילוק הוא באופן שמשה יקבל מהקב"ה, ואהרן יהי' נביאו למסור את הדברים לפרעה?

יחד. ויובן החילוק שבין משה לאהרן מזמן הסתלקותם:

יטובהקדמה – שכיון שבעת ההסתלקות מתכללים ומתעלים כל עניני העבודה שעמל כל ימי חייו (כמבואר באגה"ק סי' ז"ך, ובדרושי ל"ג בעומר³²⁷), אזי יכולים לראות במה נחלקו עבודותיהם של משה ואהרן.

כאלא, שאצל משה ואהרן בעצמם קשה להבחין. וכמדובר פעם³²⁸ שבנוגע ל"מאורות" עצמם, הנה מצד תוקף וריבוי הבהירות קשה להבחין בחילוקים שביניהם, ויכולים להבחין זאת רק מהתגלות ההשפעה לתלמידיהם. ועד"ז בנוגע להסתלקות משה ואהרן, שאצל משה ואהרן עצמם קשה להבחין – אצל שניהם היתה מיתת נשיקה (כמבואר בגמרא במסכת ב"ב³²⁹); אבל רואים חילוק בפעולת הסתלקותם אצל בני ישראל:

כאבמיתת אהרן נאמר³³⁰ "ויבכו את אהרן .. כל בית ישראל", "האנשים והנשים", ואילו במיתת משה נאמר³³¹ "ויבכו בני ישראל", "הזכרים" – "לפי שהי' אהרן רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל, זכרים ונקבות"³³².

כבכלומר: אע"פ שאהרן קיבל הכל ממשה, היינו, שקיבל ממשה לא רק את הענינים שדיבר, אלא גם עצם הנהגתו לדבר ולקרב את כולם היתה ע"פ הוראת משה, שזהו "שבחו של אהרן שלא שינה"³³³ ממה שקיבל ממשה, וא"כ, ידעו כל בית ישראל שהנהגת אהרן שהי' אוהב שלום כו' היא מצד משה – אעפ"כ, ההסתלקות של משה לא עשתה עליהם רושם

כג63
כמו ההסתלקות של אהרן, כי, העובדה שהנהגת אהרן באה ממשה היתה אצלם באופן של אמונה וידיעה, ואילו בגלוי ובפועל קיבלו זאת מאהרן.

כדומזה מובן החילוק בין משה לאהרן – כדאיתא במדרש³³⁴ על הפסוק³³⁵ "חסד ואמת נפגשו", "חסד זה אהרן .. ואמת זה משה", והיינו, שמשה הוא בחי' אמת, וכיון ש"אמת אומר אל יברא", לכן לא הי' באופן של קירוב עם העולם; ואילו אהרן הוא בחי' חסד, ו"חסד אמר יברא", ומצד חסד נעשית ההמשכה גם במקום שהוא מלא שקרים.

כהועפ"ז מובן הטעם שהדיבור לפרעה שקיבל משה מהקב"ה הוצרך לעבור ע"י אהרן ("אהרן אחיך יהי' נביאך") – כי, מצד מדת האמת (בחינתו של משה) אי אפשר לירד עד לפרעה, אלא ענין זה יכול להיות ע"י מדת החסד (בחינתו של אהרן) דוקא.

כוה. אמנם, אין הכוונה שמשה ואהרן הם שני ענינים נפרדים, אלא זהו ענין אחד שבא בשני חלקים: חלק אחד – כפי שנמשך מהקב"ה, וחלק שני – כפי שנמשך למטה.

כזוכידוע שענינם של משה ואהרן הוא להיות ממוצע בין הקב"ה וכנס"י, והרי ממוצע הוא ענין אחד.

כחוכפי שמצינו בחסידות³³⁶ בענין הממוצע בין בורא לנברא: לפעמים מבואר שהממוצע הוא חכמה עילאה וחכמה תתאה. ועל זה מבואר, שלאמיתו של דבר אי אפשר לומר כן, כיון שחכמה עילאה וחכמה תתאה הם ב' מדריגות שונות. ולכן מבארים שהממוצע הוא בחי' הכתר, עתיק ואריך. וגם בזה מבואר שעדיין אין זה אמיתית ענין הממוצע, כי גם עתיק ואריך הם ב' דרגות. ולכן מבארים, שאמיתית ענין הממוצע הוא בחי' חכמה סתימאה, שזהו מדריגה אחת שכוללת ב' מדריגות כו'.

כטועד"ז מובן גם בענין משה ואהרן, שבאמת הרי זו נקודה אחת, אלא שנמשכה ונתגלה בשני גופים. וכיון שלאמיתו של דבר הרי זה ענין אחד, לכן הי' יכול להיות נמשך אח"כ בגוף אחד – אצל שמואל הנביא, שהוא זה שמשח את המלכים הראשונים: שאול ודוד.

לוכן יהי' גם אצל משיח – "ועבדי דוד מלך עליהם"³³⁷ – שאצלו יהיו שני הענינים ביחד. ועד"ז גם בנוגע להכנה לזמן ש"עבדי דוד מלך

לא64
עליהם", ע"י רבותינו נשיאינו, החל מרבינו הזקן ועד לרבינו נשיאנו, ש"כולא חד" – שגם אצלם היו ב' הענינים דאמת וחסד באופן של נקודה אחת.

לבואפילו אצל משה ואהרן ששני הענינים היו בשני גופים – הי' ענין של התכללות, שהרי על משה ואהרן נאמר "חסד ואמת נפגשו" (כנ"ל), ו"נפגשו" הו"ע ההתכללות:

לגאצל משה שמדת "אמת ראה"³³⁸, הי' גם ענין החסד – כמדובר לעיל³³⁹ בענין "ומשה הי' רועה"³⁴⁰ אודות סיפור המדרש³⁴¹ שרדף אחרי הגדי שברח כו', שבזה מתבטאת חביבות הכי גדולה – לרוץ לקרב אפילו מי שברח ממנו;

לדוכמו"כ אצל אהרן היתה התכללות מדת האמת – שלכן, אף שהי' "אוהב (אפילו) את הבריות", מ"מ, הי' "מקרבן לתורה"³⁴², כידוע הדיוק בזה³⁴³, שלא הי' מקרב את התורה אל הבריות, כיון שאי אפשר לוותר ח"ו על התורה, אלא פעל על הבריות לקרב אותם לתורת אמת.

להאלא שזהו רק מה שהם כלולים זה מזה, אבל בעיקרם (כפי שהיו בגילוי) היו בשני קוין. ולכן הי' הסדר ש"אהרן אחיך יהי' נביאך", שדוקא אהרן דיבר עם פרעה, ופעל להוציא ממנו את ניצוצות הקדושה – שזהו"ע "וינצלו את מצרים"³⁴⁴, שלכן אסור לשוב למצרים³⁴⁵, כיון שכבר הוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה (כמבואר בתו"א³⁴⁶) – ובסדר כזה הי' כללות הבירור והיציאה ממצרים.

לוו. וכיון ש"כל המלכיות נקראו על שם מצרים"³⁴⁷, הנה כן הוא הסדר בנוגע לגאולה העתידה, וההכנה אלי' ע"י רבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא³⁴⁸ – שהסדר בזה הוא באופן של חסד ואמת ביחד.

לזוזהו גם תוכן האגרת ד"נפש השפלה" שכתב רבינו הזקן קודם הסתלקותו10 – שההתחלה היא "נפש השפלה", שזהו למטה ביותר, ומיד לאח"ז ממשיך "באמת לאמיתו", לא רק אמת סתם, אלא אמת לאמיתו,

לח65
ומסיים בענין חסדים ושקרים, שזהו אופן ההנהגה ד"חסד ואמת נפגשו", וכאמור לעיל (ס"ב) שהו"ע המשכת הסדר דתיקון גם בתוהו. ודוקא ע"י "מן המיצר" באים ל"מרחב י-ה", וכסיום הרשימה: "וירווח לו".

לט* * *

מז. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון, וניגנו ניגון התוועדות ע"ד הרגיל, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

מאכיון שבדרך כלל לא מתקיימת התוועדות בשבת ר"ח, היו צריכים להבין שהתוועדות זו היא בעיקר בגלל כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, ובמילא, היו צריכים לנגן ("זאָגן") את הניגון של רבינו הזקן. אלא שהסדר כאן הוא באופן שאין איש יודע עד מה, ואין איש שם על לב, כך, שלא עלה בדעתו של אף א' לנגן את הניגון של רבינו הזקן.

מבזה עתה באים מההתוועדות של כ"ד טבת, וע"פ משנת"ל³⁴⁹ שענינה של התוועדות ביום ההילולא הוא נתינת פדיון לבעל ההילולא, הרי נתנו "פדיון" לרבינו הזקן בעצמו, שהי' נשמה חדשה, והיתה לו שליחות מיוחדת כו' (כמבואר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁵⁰),

מג– בכל פעם שנותנים פדיון, לא נותנים סתם למי שיהי' ("אַבי וועמען"...), ונוסף לזה, הנה בנדו"ד נתנו פדיון לרבינו הזקן בעצמו –

מדובודאי שענין זה "פועל ישועות", ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, ולא רק בדברים המוכרחים, אלא גם בעניני מותרות – כפירוש המצו"ד על הפסוק³⁵¹ "ומשביע לכל חי רצון", "לכל חי לפי רצונו ותאותו", כך, שמצד זה שהנשמה נמצאת בתוך שק של בשר ועצמות ודם רותח (כפתגם הידוע³⁵²), מוותרים לו ("מ'גיט אים נאָך") וממלאים את רצונו ותאוותו בעניניו השטותיים...

מהולאחרי כל זה – הנה אין איש שם על לב, ולא נפעלה שום הזזה, אלא נשאר המצב כמקודם.

מובדרך כלל הנני מנסה לנחם את עצמי שמסתמא יש הזזה, אלא שאינני מבחין בה;

מזאבל, בבוא יום השבת, שבו נמצאים – ובכל אופן צריכים להיות – במצב של מנוחה מטרדות ימי החול, ובפרט ביום השבת שמצד

מח66
הענין דנעוץ סופן בתחלתן קשור הוא עם יום ההילולא של רבינו הזקן, בעל הנשמה חדשה וכו', ואעפ"כ, בשעה שיושבים בהתוועדות חושבים על הא ועל דא, זה מביט לצפון וזה מביט לדרום כו', וכן לכל ששה קצוות, זה מסתכל על הילדים, וזה מסתכל על השעון ומחשב מתי יגיע זמן הבדלה, ויוכל כבר לחזור לעסקיו, לדבר בטלפון ולכתוב מכתב וכיו"ב – הרי רואים שלא נפעלה הזזה כלל!...

מטכאשר נותן את הפדיון לרבינו הזקן, הנה בשעת מעשה גופא ה"ה נשאר לעמוד במעמדו ומצבו, באופן שמעלים ומסתיר ומגביל ומיצר, ויתירה מזה – אפילו מנגד!...

נכבר היתה צריכה להיות איזו הזזה!...

נאנמצאים כבר י"ג שנה לאחרי ההסתלקות של הרבי, והרי לאחרי י"ג שנה נעשים "גדול", "בר מצוה", וא"כ היו כבר צריכים להתחיל להבין...

נב*

נגח. דובר לעיל (ס"א) שביום זה יש ב' ענינים: שבת ור"ח.

נדוכאשר רוצים לדעת מי מהם קודם – הרי זה ע"ד הידוע³⁵³ בענין "אלו ואלו דברי אלקים חיים"³⁵⁴, שמצד בחי' אלקים חיים, הנה ב' הדעות ("אלו ואלו") אמת, אבל מצד האמת לאמיתו דשם הוי', אזי ההלכה היא רק לפי דעה א', וכדי לברר את ההלכה, העצה היא – להתעלות למעלה מבחי' אלקים חיים, ולראות את הענין כפי שהוא מצד שם הוי'. אבל, כיון שלא כולם שייכים לזה – אזי ישנה עצה פשוטה: לעיין בגמרא ופוסקים, ראשונים ואחרונים, וכאשר רואים את ההלכה בנגלה דתורה, מובן, שזהו האמת לאמיתו שמצד שם הוי'.

נהובנוגע לעניננו:

נותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם, מקודש ושאינו מקודש – מקודש קודם³⁵⁵.

נזוכיון ששבת הוא תדיר ומקודש יותר מר"ח, הרי מובן, שהענין הראשון שבהתוועדות זו הוא בנוגע לשבת, שהוא הסוף של יום ראשון בשבוע, יום ההילולא של רבינו הזקן, כמדובר לעיל (ס"א).

נח67
ט. ונוסף לזה, ישנו גם הענין דראש חודש:

נטבנוגע לר"ח מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא – ר"ח מותר בעשיית מלאכה, ורק הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה³⁵⁶ (ומנהג זה גופא אינו אלא בנוגע למלאכות מיוחדות, שהרי עושות עבודת הבית, כמו בישול וכיו"ב³⁵⁷); ולאידך גיסא – ר"ח אינו נקרא יום המעשה, כמובן ממ"ש³⁵⁸ "שער החצר הפנימית גו' יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", וכמובן גם מדברי יהונתן לדוד "ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה"³⁵⁹, וקאי על ערב ר"ח, כמ"ש³⁶⁰ "מחר חודש", וכיון שקורא לערב ר"ח "יום המעשה", מוכח, שר"ח אינו יום המעשה³⁶¹.

סונוסף על הראיות מהפסוקים הנ"ל, מצינו זאת גם להלכה למעשה בנוגע לקריאת התורה:

סאאיתא בגמרא³⁶²: "זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם .. קורין ג', ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד'".

סבולכאורה: בשלמא בנוגע לחולו של מועד – יש מלאכות שאסור לעשותם בחוה"מ, ורק מלאכת דבר האבד מותרת בחוה"מ; אבל בנוגע לר"ח – כיון שמותר במלאכה, מהו הפירוש שאין בו ביטול מלאכה?

סגומבואר ברש"י, ש"אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן". וכן הוא בתוס', ש"מותר הוא בעשיית מלאכה לאנשים, אבל נשים אסורות במלאכה".

סדי. ולהעיר, שבענין זה רואים גודל המעלה של מנהג ישראל³⁶³:

סהענין זה שהנשים אינן עושות מלאכה בר"ח – אינו אלא מנהג בלבד, וטעם המנהג הוא בגלל שלא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן בחטא העגל, ולכן נתן להן הקב"ה שכר שיהיו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים³⁶⁴.

סו68
ולמרות שאין זה אלא מנהג בלבד, הנה ע"פ מנהג זה נקבע הסדר בקריאת התורה – שהיא מתקנת משה³⁶⁵ או הנביאים שבימיו³⁶⁶ – שקורין בר"ח ד' גברי, ולא עוד אלא שכך נהגו גם בר"ח שלפני חטא העגל (שהרי בין הארבעים יום שלאחרי מ"ת עד חטא העגל מוכרח להיות גם ר"ח).

סזוגדולה מזו מצינו גם בנוגע לדין דאורייתא:

סחבפ' משפטים (שקורין בשבועות הקרובים) נאמר בנוגע לעבד עברי: "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו"³⁶⁷, ומפרש רש"י: "וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו"³⁶⁸.

סטוכתב הרמב"ן: "אע"פ שלא הי' הוא מחוייב במזונותיהם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות³⁶⁹, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה הא-ל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם".

עומזה מוכח, שענין של מנהג פועל אפילו על דין דאורייתא.

עאוכל זה מודגש יותר ע"פ המבואר בחסידות³⁷⁰ גודל המעלה והחביבות שבמנהג ישראל – בנוגע להקפות שלא נכתבו אפילו בתושבע"פ, שזהו"ע נעלה יותר מניסוך המים, שלא נכתב בתורה שבכתב, כמו ניסוך היין, כי אם בתורה שבעל-פה, ואילו הענין דהקפות לא נכתב אפילו בתושבע"פ, ואינו אלא מנהג.

עביא. אך צריך להבין:

עגכיון שר"ח מותר במלאכה, וכמבואר בפוסקים³⁷¹ ש"האנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכה (בר"ח) הוא מנהג בורות" – מדוע אינו נקרא "יום המעשה"?

עדומ"ש ברש"י ותוס' שר"ח אין בו ביטול מלאכה לעם לפי שהנשים אינן עושות בו מלאכה, ולכן קורין ד' גברי – אינו מובן: הרי נשים פטורות מקריאת התורה, כמ"ש רבינו הזקן בהלכות פסח³⁷² ש"נשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי

עה69
סופרים" (ורק בנוגע לפרשת זכור יש דעות³⁷³ שגם נשים חייבות לשמוע קריאת התורה), ואין חייבים בה אלא אנשים, ולהם יש ביטול מלאכה³⁷⁴?

עויב. והביאור בזה – ע"ד החסידות – כמבואר בדרושי רבינו הזקן והצ"צ³⁷⁵ בענין החילוק שבין שבת לר"ח, שבשבת נעשה עליית המלכות, בחי' הדיבור, לבחי' המחשבה, ואילו בר"ח בחי' המלכות היא במקומה, אלא שמקבלת מדרגא נעלית יותר מאשר בימי המעשה, ולכן, ר"ח מותר בעשיית מלאכה, כיון שבחי' המלכות היא במקומה (ולא כמו בשבת שאסור במלאכה, כיון שהמלכות עולה למעלה), ואעפ"כ אינו נקרא יום המעשה, כיון שבחי' המלכות מקבלת מדרגא נעלית יותר מכמו בימי המעשה.

עזויש להוסיף ולבאר גם בפשטות הענינים:

עחענין המלאכה בימות החול הוא לא רק דבר המותר, אלא כדברי המכילתא³⁷⁶ על הפסוק³⁷⁷ "ששת ימים תעבוד", "זו מצות עשה".

עטולכאורה: מדוע לא ילמד תורה יומם ולילה ויתפרנס מקופת הקהל?! – אך הענין הוא, שתכלית הכוונה היא שיעסקו גם בעניני העולם, וכמאמר רז"ל "כל תורה שאין עמה מלאכה כו'"³⁷⁸, ו"גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים"³⁷⁹, שזהו מצד גודל המעלה שבעבודת הבירורים כו'.

פוזהו גם הטעם שהלימוד בנוגע לל"ט מלאכות דעובדין דחול הוא ממלאכת המשכן³⁸⁰ – כיון שגם ע"י ההתעסקות בל"ט מלאכות דעובדין דחול פועלים המשכת אלקות כו', כמו ע"י עשיית המשכן³⁸¹.

פאאלא, שההתעסקות בעניני העולם בימות החול דורשת יגיעה כו'.

פבוגם לאחרי שמזהירים שההתעסקות בזה תהי' רק באופן ד"יגיע

פג70
כפיך"³⁸² בלבד, ולא באופן של יגיעת המוח, ובלשון המובא בכמה דרושי חסידות³⁸³: "בלא לב ולב"³⁸⁴ – הרי זה סוכ"ס ענין שהתורה קוראת אותו בשם "יגיעה", ובמילא הרי זה דורש גם הכנה מסויימת עוד לפנ"ז, וכמובן גם מדברי אדה"ז בסיום השו"ע³⁸⁵ ש"אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום .. להרעיב ולסגף עצמו, שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח".

פדומכל זה מובן, שבימות החול יש נתינת מקום ליגיעת וטרדות הפרנסה כו', כמבואר בתו"א³⁸⁶ ד"ה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

פהוכל זה – בששת ימי המעשה, שאז נמשך השפע דרך לבוש הטבע³⁸⁷; משא"כ בר"ח, שההמשכה היא מדרגא נעלית יותר – אזי נקל יותר שתהי' ההתעסקות בעניני העולם באופן של "יגיע כפיך" בלבד, ללא טרדה כו'.

פווזהו הביאור בדברי הגמרא שבר"ח קורין בתורה ד' גברי מפני שאין בו ביטול מלאכה לעם – כיון שאז נקל יותר לעסוק בעניני העולם ללא טירדה כו', כנ"ל.

פזיג. ונקודת הענין:

פחענינו של ר"ח הוא ממוצע בין יום השבת לימי המעשה³⁸⁸, כי: יום השבת הו"ע ההעלאה לבחי' הקדושה שלמעלה מהעולם. ימי המעשה הו"ע ההמשכה לעניני חולין שבעולם. ואילו ענינו של ר"ח הוא – המשכת הקדושה בעניני חול.

פטוזהו גם מה שתבע רבינו הזקן – בעל ההילולא דכ"ד טבת – שלא להתנתק מהעולם ולהסתגר ("זיין אָפּגעשלאָסן") בחדרו, אלא לצאת לעולם ולפעול בו מתוך קירוב הדעת כו', ולהמשיך את האמת לאמיתו גם בעולם שהוא מלא שקרים וחסדים, כנ"ל בארוכה.

צ* * *

צאיד. נוסף על האמור לעיל אודות החילוק שבין שבת לר"ח – יש גם נקודה משותפת ביניהם:

צב71
יום השבת – נוסף על ענין התענוג שבו, יש בו גם ענין השמחה, כדרשת חז"ל³⁸⁹ "וביום שמחתכם אלו השבתות", וכמ"ש הבה"ג³⁹⁰ שביום השבת יש חיוב גם על ענין השמחה.

צגוכמו"כ בנוגע לר"ח – כדאיתא בטור³⁹¹: "הרי"ץ גיאות כתב .. שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר"ח .. דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם .. ואומרים בו הלל, זה³⁹² היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", והיינו, שגם בר"ח יש חיוב של שמחה.

צדוע"פ הידוע ששמחה פורצת גדר להסיר את כל ההגבלות כו', כמבואר בארוכה בדרושי חתונה ד"ה "שמח תשמח"³⁹³ – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לנתינת הפדיון בכ"ד טבת, שכל מה שלא פעלו עדיין בזה³⁹⁴, יכולים לתקן ולפעול עתה ע"י השמחה באופן של יציאה מהגבלה³⁹⁵.

צה* * *

צוטו. מאמר ד"ה והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו גו'.

צז* * *

צחטז. בהמשך להמדובר בהתוועדויות הקודמות³⁹⁶ אודות ג' הענינים: תניא, שולחן-ערוך, וענין הצדקה – יש להוסיף ולהשלים בנוגע לענין הצדקה:

צטישנו ענין הצדקה כפי שנכלל בתורה ועבודה, ובנדו"ד – ענין הצדקה כפי שהוא בתורתו של רבינו הזקן, שכן, אע"פ שבשו"ע של רבינו הזקן אין הלכות צדקה, הרי ישנם כו"כ ענינים בהלכות צדקה³⁹⁷ שמופיעים בשאר ההלכות שבשו"ע³⁹⁸. ועוד ועיקר – שענין הצדקה נזכר בתניא ובאגה"ק בכו"כ מקומות³⁹⁹ שבהם תובע הרבה אודות ההתעסקות בענין הצדקה.

קובהקדמה – שאע"פ ששמו של רבינו הזקן הוא "שניאור", שמורה

קא72
על שני האורות דנגלה דתורה ופנימיות התורה⁴⁰⁰, מ"מ, עיקר ענינו הוא פנימיות התורה, ומזה נמשך ונפעל גם בנגלה דתורה, כיון שפנימיות התורה ונגלה דתורה הן כמו נשמה וגוף⁴⁰¹, והרי בעת התגלות הנשמה, כמו בעת השמחה, נפעל גם בגוף, שיוצא בריקודים83. ועוד זאת, שמצד ענין הפנימיות של רבינו הזקן, נפעל גם בכל הענינים, כולל גם בענין הצדקה.

קבומצד התגלות פנימיות התורה ע"י רבינו הזקן (ולפנ"ז – ע"י האריז"ל), הנה גם כללות ההנהגה בקיום המצוות אצל איש פשוט צריכה להיות באופן נעלה יותר מכמו שהיתה בדורות שלפנ"ז אפילו אצל גדולי עולם, שלכן תבע רבינו הזקן שכל עניני העבודה יהיו באופן שלמעלה ממדידה הגבלה, ועד לעבודה שמצד עצם הנפש, שזהו"ע נעלה יותר מהמעמד ומצב שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו⁴⁰².

קגונוסף על ענין הצדקה כפי שכלול בתורה (ועבודה), צריך להיות גם ענין הצדקה כפי שהוא בפני עצמו – נתינת הצדקה בפועל ממש.

קדובזה גופא יכולה להיות הפעולה בשני אופנים: (א) ליתן ממון, ואז צריך המקבל לילך ולקנות את המצטרך לו, (ב) ליתן את המצטרך לו מן המוכן – שזוהי מעלה גדולה יותר, כדברי הגמרא במסכת תענית⁴⁰³ שמעלת הצדקה של האשה גדולה יותר מהצדקה של האיש: "משום דאתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעני ומקרבא הנייתה" (דבר אכילה היא נותנת לעני, והוא בלא טורח, ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה). וכפי שנרמז גם בשיחת ח"י אלול⁴⁰⁴, שענין הצדקה שייך גם לנשים, ואדרבה, אצלם נוגע הענין ביותר.

קהוע"פ האמור לעיל שמצד התגלות פנימיות התורה צריך להיות העסק בתומ"צ באופן של בלי גבול – הרי גם נתינת הצדקה צריכה להיות בלי הגבלות.

קויז. ולדוגמא – בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁰⁵ שנזכר בקיצור בהתוועדות דכ"ד טבת⁴⁰⁶:

קזאצל רבינו הזקן הי' חסיד בשם ר' צדוק ר' מיילעך'ס, שהי' מתפרנס בעניות, ולצורך פרנסתו הי' הולך מכפר לכפר, והי' בקי במשניות בעל-פה, ובדרך הילוכו הי' נוהג לחזור משניות. וכאשר הזדמן לו להרויח

קח73
בפרנסתו יותר מכפי הרגיל, הי' אומר, שבודאי ממתין לו בביתו שד"ר או מכתב מאדמו"ר הזקן שצריכים מעות עבור קופת רמבעה"ן...

קטכלומר: רבינו הזקן הזמין לו את ההוספה בפרנסתו, בשביל ליקח ממנו עבור המצטרך לו בעניני צדקה.

קיולכאורה אינו מובן: לשם מה הוצרך רבינו הזקן להזמין את ההוספה בפרנסה לר' צדוק – באותה מדה הי' יכול להזמין זאת לעצמו, או ישירות לעני הנצרך?

קיאאך הענין הוא – ש"צדיקים דומים לבוראם"⁴⁰⁷, והרי הקב"ה ש"זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד כו'"⁴⁰⁸, הנה לפעמים נותן לאדם באופן ישיר, ולפעמים נותן באמצעות מישהו אחר, שנותן לו בתורת פקדון כדי שיתננו לעני וכיו"ב⁴⁰⁹.

קיבובענין זה היתה מעלתו של ר' צדוק – שכאשר נזדמנה לו פרנסה בלתי רגילה, ידע שהכוונה בזה אינה בשבילו, אלא בשביל עניני הצדקה של רבינו הזקן.

קיגוהגע עצמך:

קידר' צדוק עצמו הי' יהודי חשוב... כמובן מזה שהרבי קוראו בשם "ר' צדוק", וכמובן גם מהתיאור שלו שהי' בקי משניות וחוזרן בעל-פה בדרך הילוכו, והי' מסור ונתון לרבינו הזקן, עד כדי כך, שהרגיש את כוונתו ורצונו של רבינו הזקן, והי' חשוב אצל רבינו הזקן, שלכן שלח אליו שליח מיוחד, ולא הסתפק במשלוח מכתב.

קיהוכיון שכן, הרי בודאי הי' ר' צדוק ראוי לקבל בעצמו את הפרנסה היתירה, ומדוע הי' בטוח שאין זה עבורו, אלא עבור עניניו של הרבי?!

קיווהביאור בזה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל בהקדמה לסיפור אודות ר' צדוק, שרבינו הזקן תבע מחסידים שלא יסתפקו במדות ע"פ תורה, ואפילו לא במדות ע"פ חסידות, כדברי המשנה⁴¹⁰ "שלי שלך ושלך שלך חסיד", אלא שיהיו מדות עצמיים (דהיינו מדות שמצד עצם הנפש).

קיזולאחרי הסיפור אודות ר' צדוק – מסיים הרבי: זה נקרא מדות עצמיים, שכאשר הרויח בפרנסה שלא לפי הרגיל, ידע שאין זה שלו!

קיח74
כלומר: כאשר המדות הם ע"ד הרגיל, ה"ה בהגבלה, ע"פ שכל וכו', ומצד השכל יכול לחשוב שההוספה בפרנסה היא עבורו; אבל כיון שהיו אצלו מדות עצמיים, שהאיר אצלו עצם הנפש – שזהו ענין ששייך יותר אצל אנשים פשוטים – הי' אצלו בפשיטות שההוספה בפרנסתו אינה אלא בשביל רבינו הזקן.

קיטובאופן כזה צריכה להיות ההנהגה אצל כל תלמידיו של רבינו הזקן ההולכים באורחותיו – שכאשר מזדמנת להם הוספה בפרנסה שלא ע"ד הרגיל, עליהם לדעת שאין זה בשבילם, אלא בשביל עניניו של הרבי!

קכיח. אך עדיין נשאלת השאלה: מה נקרא הוספה בפרנסה שלא ע"ד הרגיל, שאז צריך לידע שאין זה עבורו כו'?

קכאויובן בהקדם המבואר במאמר של רבינו הזקן ד"ה ויספו ענוים בה' שמחה⁴¹¹, ש"עיקר הענווה הוא שלא ירגיש במעלת עצמו כלל בכל אשר הוא עושה טוב כאילו לא עשה כלום בעיניו .. דלא מחזיק טיבותא לנפשי' כו', ולכן יוכל להיות עניו מכל אדם (ומוסיף דבר חידוש שלא ראיתי בשום מקום) אפילו מנכרי, להיות כאשר יתבונן שמה שהוא מאמין בה' אחד ואחוז וקשור בה' .. אינו מצד עצמו, שהגיע לזה מחמת השגותיו .. רק ירושה מאברהם וכו'".

קכבומובן, שכאשר יהי' במעמד ומצב שלא יחזיק טובה לעצמו, ובפרט כאשר יתבונן במעמדו ומצבו, ש"הריעותי את מעשי"⁴¹², ועאכו"כ בנוגע לדיבור ומחשבה – אזי יגיע למסקנא⁴¹³ שכל מה שיש לו הרי זה שלא ע"ד הרגיל...

קכגוכיון שכן, הרי לעצמו אינו צריך מאומה, ובמילא יתן צדקה ללא חשבונות.

קכדמצד חשבון שע"פ השכל, הרי כיון שהממון שהרויח בפרנסתו הוא שלו (מלבד המעשר, שבזה יש שקו"ט אם הוא בגדר ממון בעלים⁴¹⁴), ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט⁴¹⁵ בביאור מארז"ל⁴¹⁶ "התורה חסה על ממונם של ישראל", שזהו בגלל שבכל דבר יש ניצוץ קדושה כו', כך, שגם ניצוצות הקדושה שבממון זה שייכים ונוגעים אליו – בודאי יכול להשתמש בו לצרכיו;

קכה75
אבל לאחרי ההתבוננות האמורה – יגיע למסקנא שלעצמו אינו צריך כלום, ואז, מבלי להמתין לציווי ופקודה, יהי' אצלו סדר רגיל ליתן צדקה באופן של הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב, אשר, השמחה עצמה פועלת ענווה וביטול⁴¹⁷, ופורצת גדר, שתהי' ההנהגה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

קכו* * *

קכזיט. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הצדקה שצריך להיות באופן שלמעלה מהגבלה – יש להוסיף שכן הוא גם בנוגע לב' הקוין דתורה ותפלה, ויש צורך להדגיש זאת, בגלל שיש מקום גם להנהגה אחרת, ועד – מן הקצה אל הקצה:

קכחבנוגע לתורה – הנה מחד גיסא יש חיוב לעסוק בתורה יומם ולילה, כמ"ש⁴¹⁸ "והגית בו יומם ולילה";

קכטולאידך גיסא – איתא בגמרא במסכת מנחות⁴¹⁹ "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש כו'".

קלויתירה מזה: בגמרא הנ"ל מדובר אודות "עם הארץ", כמובן מהמשך דברי הגמרא אם "דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" או "מצוה לאומרו בפני עם הארץ"; ובענין זה מוסיף ומחדש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה⁴²⁰, ש"אפילו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד .. אם אירע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כולו, ואי אפשר לו ליפנות ממנה כלל בלי הפסד, יקיים גם כן מצות והגית בו יומם ולילה בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".

קלאועד"ז בנוגע לאופן הלימוד:

קלבמחד גיסא – ישנו לימוד התורה באופן נעלה, שלומד גם פנימיות התורה, ובאופן שהלימוד דפנימיות התורה חודר גם בלימוד נגלה דתורה וכו';

קלגולאידך גיסא – יכול להיות מצב של לימוד התורה באופן שעז"נ⁴²¹ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי גו'", והיינו, שאע"פ "שאין דברי תורה מקבלין טומאה"⁴²², מ"מ אומרים לו "מה לך לספר

קלד76
חוקי", בגלל "שמוסיף כח בקליפות לפי שעה"⁴²³, והרי זה ע"ד מ"ש רבינו הזקן בתניא⁴²⁴ המשל מ"האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה כו'",

קלהו"אעפ"כ, לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה"113,

קלו– וכפי שמבאר רבינו הזקן בקו"א113, ש"הא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון⁴²⁵, יש לומר, דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק .. אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", ומוסיף, "וגם הרב יש לומר דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר כו'"⁴²⁶ –

קלזכי, "כשיחזור אח"כ בתשובה .. כמ"ש⁴²⁷ כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה כו'".

קלחוב' קצוות אלו קשורים זב"ז, והיינו, שהעלי' של הקצה התחתון היא ע"י הקצה העליון כו'.

קלטועד"ז ישנם ב' קצוות בנוגע לתפלה:

קממחד גיסא, ישנו ענין התפלה במדריגה היותר נעלית – כפי שהי' אצל רבינו הזקן, באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"⁴²⁸, "שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית', ולא אפי' שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון .. אלא תהי' האהבה רק לו ית' לבד דהיינו למהו"ע ית' ממש", וכדברי הצ"צ⁴²⁹: "כך הי' נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ"ע בדביקותו, שהי' אומר בזה"ל: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין";

קמאולאידך גיסא, יכול להיות ענין התפלה בקצה הכי תחתון – כפי שמצינו בתניא בקו"א⁴³⁰ שרבינו הזקן נותן עצה ל"תפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות", שאע"פ שהיא "תפלה פסולה", מ"מ, "יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה".

קמב77
והגע עצמך:

קמגהפירוש ד"תפלה שלא בכוונה" כאן הוא – לא רק שחסרה אצלו הכוונה ד"דע לפני מי אתה עומד"⁴³¹, ותפלתו היא כ"מצות אנשים מלומדה"⁴³², ועד לאופן שאינו שומע מה שמדבר... אלא יתירה מזה – "שמחשב מחשבות זרות", ומזה מוכח, שהוא במעמד ומצב של "מקום פרוץ" [שלכן נופלים לו מחשבות זרות, וכידוע פתגם רבותינו נשיאינו⁴³³: "אין אַ פּוסטקע (מקום פנוי וריק) קריכן כו'"...], שאסור להתפלל בו⁴³⁴.

קמדואעפ"כ אומר רבינו הזקן שגם תפלה כזו "יש לה תיקון בקל", ולא באופן שרבינו הזקן יתקן זאת, אלא כל אחד בעצמו יכול לתקן זאת – "כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה".

קמהובענין זה רואים איחוד ב' הקצוות: רבינו הזקן, שהוא זה שתובע שתפלתו של כל אחד מישראל תהי' באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", "איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" – הנה הוא בעצמו נותן עצה כיצד לתקן תפלה פסולה!

קמווע"ד המבואר באגרת ד"נפש השפלה"10, שהעבודה היא לא רק באופן של "אמת לאמיתו", אלא גם באופן של "חסדים ושקרים", ושם פועלים ש"ירווח לו".

קמזכ. ועד"ז בנוגע למצות הצדקה, שיכולים לקיימה באופן של הגבלה כו', ויכולים גם לקיימה באופן שלמעלה מהגבלה כו', כבסיפור הנ"ל אודות ר' צדוק.

קמחויתירה מזה – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר95 אודות חסיד עני, שלא הי' יכול להשתתף בעניני צדקה, כמו לקופת רמבעה"ן וכיו"ב, ובמשך חודש או חדשיים בשנה הי' אוכל רק לחם צר ומים לחץ, ומה שחסך ולא הוציא כדי ללפת הפת שלו, הי' נותן לצדקה.

קמטכלומר: לא מדובר כאן אודות ענינים של מותרות, כי אם אודות מה שנצרך ללפת את הפת, שזהו דבר שבודאי מותר לו ע"פ תורה, ואעפ"כ, ויתר על זה, והסתפק בלחם צר ומים לחץ, כדי שיוכל ליתן צדקה.

קנומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' עושה כן כמה פעמים בשנה!

קנא78
ויש לבאר ההדגשה שהי' עושה כן לא רק מידי שנה בשנה, אלא כמה פעמים בשנה – ובהקדמה:

קנבאיתא בשו"ע⁴³⁵ ש"הצדקה מעשרת", והרמ"א מוסיף: "אסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, שנאמר⁴³⁶ ובחנוני נא בזאת וגו'". ומקור הדברים – בגמרא⁴³⁷: "עשר תעשר⁴³⁸, עשר בשביל שתתעשר .. זיל נסי .. ומי שרי לנסויי' להקב"ה, והכתיב⁴³⁹ לא תנסו את ה' .. הכי אמר רבי הושעיא, חוץ מזו, שנאמר126 הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די .. עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

קנגולכאורה: ענינה של בחינה הוא – שכאשר "עוברים את המבחן", אזי מקבלים "תעודה", ובאם לאו כו'.

קנדובנדו"ד: הרמ"א פוסק שבענין הצדקה מותר לנסות ולבחון את הקב"ה שהבטיח שהצדקה מעשרת; ואילו הוא, למרות שנתן צדקה ונשאר עני מרוד – לא התפעל מזה, והמשיך לקמץ בסעודתו ולאכול לחם צר ללא לפת, כדי שיוכל להמשיך וליתן צדקה.

קנהוהחידוש בזה – שהתנהג כן לא רק פעם אחת, אלא חזר על הנהגה זו כמה פעמים.

קנוובזה גופא – לא רק בשנה הבאה, שאז החידוש אינו גדול כ"כ, כיון שלאחרי ר"ה ויוהכ"פ (ש"נקרא ג"כ ראש השנה בכתוב⁴⁴⁰ והוא בחי' נשמה ופנימיות"⁴⁴¹) נעשה מציאות חדשה; אלא החידוש הוא – שחזר והתנהג כן במשך אותה שנה עצמה.

קנזולא עוד אלא – כפי שמדייק ומדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל – שהי' עושה כן כמה פעמים בשנה, דהיינו, יותר מב' פעמים:

קנחכאשר עשה זאת בפעם השני', עדיין אין זה חידוש כ"כ, כיון שאפשר להסביר ולתרץ שזהו ענין של "נסיון", כמ"ש⁴⁴² "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם", והרי נסיון אמיתי – אצל איש תורני – הוא בענין שאין לו מקום ע"פ תורה, וכמו הנסיון של אברהם בענין העקידה, שלא הי' מקום לזה ("עס שטימט ניט") ע"פ תורה⁴⁴³, כדברי אברהם להקב"ה:

קנט79
"אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע⁴⁴⁴, וחזרת ואמרת קח⁴⁴⁵ נא את בנך וכו'"⁴⁴⁶. וכיון שהוא "חסיד", שאומר פרשת העקידה בכל יום – רואה גם בחייו ענין של נסיון, שלמרות שע"פ תורה הי' צריך לבוא לידי עשירות בגלל קיום מצות הצדקה, אעפ"כ נשאר עני מרוד, כיון שמנסים אותו מלמעלה כו'.

קסולכן עיקר החידוש הוא – כאשר מגיע מצב כזה בפעם השלישית, שאז אין שום הסברה בזה (גם לא ההסברה שזהו"ע של נסיון, שהרי כבר יצא י"ח בפעם השני'), ואעפ"כ מתנהג באותו אופן, ומונע את עצמו מללפת את הפת, ואוכל לחם צר ומים לחץ, כדי שיוכל ליתן צדקה, לקופת רמבעה"ן, עבור החזקת תורה וכיו"ב, או אפילו עבור פרנסת עניי עכו"ם⁴⁴⁷ מפני דרכי שלום⁴⁴⁸ – שהנהגה כזו היא מצד מדות עצמיים (כנ"ל סי"ז).

קסאכא. ובנוגע לעניננו:

קסבידוע מ"ש בתורה אור⁴⁴⁹ ש"דורות האחרונים דור אחר דור אין בהם רשעים כ"כ ולא צדיקים כ"כ טובים". ועד"ז בנדו"ד, שבימינו אלו לא נמצאים במעמד ומצב שכדי ליתן צדקה צריכים להסתפק בלחם צר ומים לחץ...

קסגובכל אופן, מה שנוגע אלינו מהסיפור הנ"ל – הרי זה הלימוד וההוראה שנתינת הצדקה צריכה להיות באופן שלמעלה מחשבונות, וגם כשנמצאים במעמד ומצב של הרחבה, ועד לעשירות – צריכים ליתן הכל!

קסדוע"ד הסיפור הידוע אודות הרה"צ מרוז'ין⁴⁵⁰, שהי' מתנהג באופן של הרחבה כו', ועד שהי' נועל מנעלים מכסף וזהב, אבל, כל זה הי' רק לעיני הרואים, ולאמיתו של דבר, הנה המנעלים מכסף וזהב היו ללא סוליא... כך, שבימות החורף היו רגליו דורכות ע"ג הקרח, והי' סובל יסורים...

קסהויה"ר שע"י קיום מצות הצדקה תקויים ההבטחה "עשר בשביל שתתעשר", היינו, לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"⁴⁵¹, שבזה נכלל

קסו80
אפילו "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו"⁴⁵², אלא גם באופן של עשירות גדולה, כולל גם עשירות בדעת⁴⁵³.

קסז(כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לחלק להמסובים, ואח"כ אמר:)

קסחשמעתי פעם מחסידי פולין, מהו טעם שחוטפים "שיריים" דוקא מ"רבי", ולא מ"חסיד", כי, "רבי", הנה לעצמו נוטל הוא את האהבה ויראה, ומה שמחלק לאחרים הרי זה כסף וזהב גשמיים; ואילו "חסיד" – את הכסף וזהב נוטל לעצמו, ואת האהבה ויראה ה"ה מחלק לאחרים...

קסטאבל האמת היא, שיכול להיות שגם חסיד יתן כסף וזהב גשמיים, וגם רבי יתן אהבה ויראה, וכפי שראינו אצל רבותינו נשיאינו, שנתנו אהבה ויראה (לא רק טבעיים, אלא גם) שכליים.

קע* * *

קעאכב. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת בא: "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'", והיינו, לפי שמשה מצד עצמו התיירא מפני "התנין הגדול גו'"⁴⁵⁴ (כמבואר בזהר⁴⁵⁵), כי עדיין לא נתמלאה סאתה⁴⁵⁶, וע"פ החשבון ד"ארבע מאות שנה"⁴⁵⁷ היתה גלות מצרים צריכה להימשך עוד מאה ותשעים שנה, ולכן הי' צורך בציווי ונתינת-כח מהקב"ה, ואז, כאשר הולכים בשליחותו של הקב"ה, אין מה להתיירא, ופועלים את הענין דיציאת מצרים⁴⁵⁸.

קעבוזוהי גם הוראה ונתינת כח – שכאשר הולכים בשליחותו של הרבי, אין מה להתפעל מחשבונות שע"פ שכל כו'.

קעגומזה באים להמסופר בהמשך הפרשה אודות היציאה ממצרים, כולל גם הציווי "וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב"⁴⁵⁹ כדי שתהי' היציאה ממצרים "ברכוש גדול"⁴⁶⁰, ועד – "ונצלתם את מצרים"⁴⁶¹,

קעדוכפי שממשיך בפרשה שלאח"ז: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"⁴⁶², וכפירוש התרגום: "בריש גלי", וכידוע הרמז המובא בספרי פולין⁴⁶³

קעה81
ש"בריש" ר"ת רבי שמעון בן יוחאי, שענינו פנימיות התורה, והרי ע"י הפצת המעיינות חוצה פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

קעו______  ______