Toras Menachem·Vol. 38 (5724·Part 1)·Shabbos Parshas Bereishis Mevarchim Chodesh Cheshvan 5724תורת מנחם·לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ בראשית·מבה"ח מרחשון·ה'תשכ"ד

א– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

בבלתי מוגה

גכ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

דא. במנחת שבת – שזהו הזמן ד"רעוא דרעוין"⁶⁷⁵, או כהלשון "רעוא דכל רעוין"⁶⁷⁶ – אומרים: "ואני תפלתי לך הוי' עת רצון אלקים ברב חסדך"⁶⁷⁷, והיינו, שמצד ה"עת רצון" ד"רעוא דרעוין", או "רעוא דכל רעוין", הנה גם מדת הדין – "אלקים" – מתהפכת לחסד, ועד ל"רב חסדך"⁶⁷⁸.

הוהענין בזה:

ושם אלקים – הוא שם מדת הגבורה והצמצום⁶⁷⁹, ועד שגם כאשר מדובר אודות גבורה שבחסד או חסד שבגבורה, הרי זה בכל זאת ענין של צמצום. ולכן, הנה אפילו בשמיני-עצרת שאז ישנו הענין ד"מוריד הגשם", באופן של התחלקות טיפין טיפין, שזהו בשביל הגילוי (כמשנת"ל⁶⁸⁰) – הרי זה בכל זאת ענין של צמצום. וכיון שזהו ענין של צמצום, הנה בריבוי ההשתלשלות כו', יכול להיות מזה דין גמור ח"ו.

זוהחידוש שב"רעוא דרעוין" הוא – שלא זו בלבד שהדין הוא בשביל חסד, אלא יתירה מזה – שהדין עצמו נהפך לחסד.

חוזהו גם אמיתית הענין ד"הוי' הוא האלקים"⁶⁸¹ – שאלקים עצמו הוא הוי', ועוד פירוש בזה – שמאיר אור נעלה ביותר שלגבי' הנה גם שם הוי' כאלקים יחשב, ואז נמשך שם הוי' נעלה יותר⁶⁸².

ט* * *

יב. בא' ההתוועדויות של שמח"ת⁶⁸³, דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין "טוב עין הוא יבורך"⁶⁸⁴, ופירש, ש"הוא" קאי על עצמות א"ס הנעלם

יא149
(העלם העצמי), ו"טוב עין" ממשיך ומגלה ("יבורך") את עצמות א"ס הנעלם ("הוא").

יבוהענין בזה:

יגהמשכת העלם העצמי היא למעלה גם מהמשכת שם הוי', ואדרבה: מהעלם העצמי נמשך גם בשם הוי', וכמ"ש⁶⁸⁵ "שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'", שהו"ע ההמשכה בשם הוי'⁶⁸⁶.

ידוזהו גם מ"ש בשמיני-עצרת "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך"⁶⁸⁷: "המלך" – הוא "מלך שהשלום שלו"⁶⁸⁸, מלכו של עולם, בחי' הוי'. ובשמע"צ נאמר "ויברכו את המלך", שנמשך תוספת אור בשם הוי', כיון שאז נמשך ומתגלה בחי' העלם העצמי.

טווכדי להגיע לבחי' האור שלמעלה מהשתלשלות, ועד לבחי' העלם העצמי – הרי זה ע"י העבודה ד"טוב עין", והיינו, שכאשר הנהגתו היא באופן ש"נותן בעין יפה"⁶⁸⁹ ומשפיע לזולתו כל מה שיש לו, ועד שנותן גם את העצם שלו, אזי נותנים לו מלמעלה גם "בעין יפה" ונמשך לו גם בחי' "הוא".

טזוענין זה שייך גם להמדובר לעיל⁶⁹⁰ אודות מאמר הבעש"ט שצריך לאהוב כל אחד מישראל, בגלל ש"בנים אתם להוי' אלקיכם"⁶⁹¹ ו"אהבתי אתכם אמר הוי'"⁶⁹², שזוהי האהבה העצמית של הקב"ה לכאו"א מישראל:

יזגם כאשר האהבה באה בגילוי, הנה ברובא דרובא, מה שמתגלה אינו אלא הארה מועטת ומצומצמת מהאהבה העצמית, ואילו האהבה העצמית עצמה נשארת בהעלם.

יחוע"י "טוב עין" שממשיך ההעלם העצמי ("הוא יבורך"), נמשכת ומתגלה גם האהבה העצמית כמו שהיא בעצמותה⁶⁹³.

יט* * *

כ150
ג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ג' התנועות (דהבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן), והניגון "אבינו מלכנו".

כאואח"כ אמר, שכיון שנמצאים כאן גם תינוקות של בית רבן, יתנו להם מה"לעקאַך" (שרומז על מ"ש⁶⁹⁴ "כי לקח טוב נתתי לכם") שהוכן עבורם, וינגנו ניגון⁶⁹⁵, ויאמרו "המלאך הגואל", באמרו:]

כבידוע מה שסיפרו רבותינו נשיאינו⁶⁹⁶ אודות הבעש"ט, שתחילת פעולתו – עוד לפני התגלותו – היתה בתור עוזר ("אַ באַהעלפער") למלמד תינוקות של בית רבן בנוגע ללימודם, ועוד יותר – בנוגע לחינוכם.

כגובפרטיות – היתה פעולתו בזה הן בקו דעשה טוב והן בקו דסור מרע:

כדבקו דעשה טוב – שהי' הולך עם התינוקות ל"חדר" ואומר עמהם אמן יהא שמי' רבא וכו'.

כהוגם בקו דסור מרע – (לא בנוגע לתינוקות של בית רבן עצמם, שמצד גודל מעלתם, הבל שאין בו חטא⁶⁹⁷, ובפרט כאשר מתחנכים בחדר על טהרת הקודש, הרי בודאי לא שייך אצלם ענין של רע ח"ו, כי אם) לשמרם מדברים בלתי-רצויים שמצד הלעו"ז, וכמו הסיפור⁶⁹⁸ שהי' מגרש או אפילו הורג את הכלבים שהיו מתנכלים לילדים בלכתם לחדר.

כווההוראה מזה – שצריך לידע עד כמה גדולה חשיבות ההתעסקות עם תינוקות של בית רבן, אפילו בתור "באַהעלפער", ללמדם א"ב, "תורה צוה לנו משה גו'"⁶⁹⁹, אמירת איש"ר וכיו"ב, ולא לחשוב לשם מה צריך הוא להתעסק בזה, אלא ללמוד מהנהגתו של הבעש"ט, שאף שגדלה מעלתו ביותר, עד כדי כך, שע"י הפצת מעיינותיו מביאים את הגאולה⁷⁰⁰, מ"מ, התעסק בעצמו עם תינוקות של בית רבן.

כזוכמו"כ למדים הוראה הנ"ל מסיפורים נוספים שאירעו אצל רבותינו נשיאינו, וכמו ההוראה מהסיפור אודות קול ילד בוכה שאירע אצל אדמו"ר הזקן⁷⁰¹.

כח151
ובאופן כזה היתה גם הנהגת רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו⁷⁰², שמסר נפשו על חינוך בנ"י בהיותו במדינה ההיא, ואח"כ גם בבואו למדינה זו, והצליח לפעול שיהי' מעמד ומצב ד"עקרה ילדה שבעה", תמורת זה שלפנ"ז הי' מעמד ומצב ד"רבת בנים אומללה"⁷⁰³.

כטד. ובנוגע לפועל:

ליש לעורר על גודל הענין שבהתעסקות בחינוך בנ"י, תינוקות של בית רבן, שזהו מהדברים שעומדים ברומו של עולם, וכמארז"ל23 "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן", שהוא נעלה יותר מ"הוויות דאביי ורבא", כפי שהשיב אביי לרב פפא על שאלתו "דידי ודידך מאי", ש"אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".

לאולכן צריכים להשתדל ("אָנכאַפּן זיך") בזה, ולהוסיף בהתעסקות בכל הקשור לחינוך בנ"י, ולא להסתפק במוסדות חינוך שקיימים כבר בעיר גדולה, אלא לייסד מוסדות חינוך גם במדינות ובעיירות רחוקות, ועד לאלו שנמצאים מעבר לים – מתוך ידיעה ש"לא רחוקה היא גו' ולא מעבר לים היא", כפי שנאמר על "המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום"⁷⁰⁴.

לבולהעיר:

לגבענין "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", מבואר⁷⁰⁵, ש"כל המצוות נק' בשם מצוות הוי' .. יש שרמוזים ביו"ד ויש שרמוזים בה"א וכו'" (כדאיתא בזהר⁷⁰⁶ כענבין באתכליא), ואילו "המצוה הזאת" דקאי על מצות התשובה היא מבחי' אנכי ("אשר אנכי מצוך") שלמעלה משם הוי', ועל ידה נעשה מילוי הפגם והחסרון בהמצוות שתלויים בשם הוי'.

לדוענין זה שייך גם להתעסקות עם תינוקות של בית רבן, כי, עי"ז מעמידים "צבאות הוי'"⁷⁰⁷, עליהם נאמר⁷⁰⁸ "וכל בניך לימודי הוי'", שנוסף על הפירוש הפשוט שהם מקבלים מהוי', יש בזה גם הפירוש שזהו ע"ד מ"ש11 "שאו ידיכם קודש וברכו את הוי'", היינו, שממשיכים תוספת אור בהוי' (להיותם למעלה מהוי')12, וע"ד מ"ש בנוגע לשמיני-עצרת: "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך"13 – מלך שהשלום שלו14, מלכו של עולם.

לה152
ה. וכל זה שייך במיוחד לשמח"ת:

לוידוע המנהג בכמה קהילות בישראל⁷⁰⁹, שביום שמח"ת – שאז שוים כל בנ"י ביחס שלהם לתורה, וכולם עולים לתורה – הנה גם תינוקות של בית רבן שלא הגיעו לגיל מצוות עולים לתורה ביחד, ופורסים טלית עליהם, ואומרים "המלאך הגואל"⁷¹⁰, ועד שעלי' זו היא מהעליות הכי חשובות.

לזולהעיר, שאף שבחב"ד אין נוהגים לפרוס טלית וכו', הרי בודאי שתוכן הענין הוא טוב ונכון כו'⁷¹¹.

לחובכל אופן, בעמדנו עתה בהתוועדות שהיא בהמשך לשמח"ת – יעשו כל האמור לעיל בשמחה וטוב לבב.

לטויה"ר שיקויים מ"ש36 "המלאך הגואל גו' יברך את הנערים גו' ("הקטנים עם הגדולים"⁷¹²) וידגו לרוב בקרב הארץ", כדרשת חז"ל⁷¹³ "מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם כו'", וכפירוש החסידות⁷¹⁴ שגם בעלמא דאתגליא (בקרב הארץ) יהי' הגילוי כמו בעלמא דאתכסיא (ים), שזהו"ע המשכת יחודא עילאה ביחודא תתאה, ועאכו"כ ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁷¹⁵, שיפרו וירבו כדגים שבים, ריבוי בכמות וריבוי באיכות, ועד ש"יכלו כל הנשמות שבגוף" שאז "בן דוד בא"⁷¹⁶.

מ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "כי אנו עמך" (הישן), ואח"כ התחיל בעצמו לנגן הניגון "דרכך אלקינו"].

מא* * *

מבו. בביכל הידוע של מאמרי רבינו הזקן (דשנת תקס"ב), הנה לאחרי המאמר דליל שמח"ת⁷¹⁷, ישנו מאמר שרשום עליו: "שמחת תורה בעז"ה" (דהיינו יום שמח"ת), המתחיל בפסוקים: "כי ביום הזה יכפר עליכם", "בסוכות תשבו שבעת ימים", "ביום השמיני עצרת גו'"⁷¹⁸.

מג153
וכיון שמאמר זה הגיע אלינו, הרי זה הוכחה שהענינים המדוברים בו שייכים אלינו.

מדז. ובהקדמה:

מהגם כאשר מדובר אודות ענינים נעלים השייכים לרבינו הזקן, אשר, מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'⁷¹⁹, וכפתגם הצמח-צדק⁷²⁰ ש"כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך גבהו דרכיו מדרכנו", ועאכו"כ בנוגע אלינו –

מומ"מ, מצד ענין היחוד שבלימוד התורה, שהוא "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות כו'"⁷²¹, הרי כשם שע"י כללות לימוד התורה מתאחדים עם הקב"ה שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר⁷²² "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם בצדיקים שהכניסו את עצמותם בתורתם, הנה ע"י לימוד תורתם, ובנדו"ד, תורתו של רבינו הזקן, מתאחדים ומתעצמים עם בעל המאמר.

מזוכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷²³ בנוגע לחזרת דא"ח: "דבר ברור הוא אשר בעת אמירת דא"ח מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה, ואשרי האיש הזוכה לחזור דברי קדש אלו כו'".

מחח. ויש לבאר החידוש שבפתגם הנ"ל שנאמר בנוגע לחזרת דא"ח דוקא – דלכאורה מפורש הדבר בירושלמי⁷²⁴: "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, ומה טעמא, אך⁷²⁵ בצלם יתהלך איש כתיב"?

מטויתירה מזה: ע"פ ביאור הצמח-צדק⁷²⁶ בענין "בעל השמועה עומד כנגדו .. אך בצלם גו'", ש"בצלם היינו העצמיות של רבו ולא זיוו בלבד", הרי בהשקפה ראשונה זהו ענין נעלה יותר מהארת נשמת בעל השמועה בבחי' מקיף, שזוהי הארה בלבד, ורק בבחי' מקיף?

נלכאורה אפשר לומר, שמאמר הירושלמי "יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו", שייך רק אצל מי שהכיר את בעל השמועה;

נא154
משא"כ מי שלא הכיר את בעל השמועה ולא שמע את הדברים ממנו, כיון שלא הי' בדורו, אלא קיבל את השמועה איש מפי איש כו', בכתב או בדפוס – לא שייך אצלו הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו", ואז "מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה".

נבאבל האמת היא, שגם על מי שלא הכיר את בעל השמועה שייך ש"יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" – ברוחניות, והיינו, שהחילוק אם הכירו או לא הכירו הוא רק בנוגע לגוף, אבל בנוגע לרוחניות הענינים שייך תמיד הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו", ללא נפק"מ אם הכירו או לא הכירו, כיון שישנה מציאותו של בעל השמועה בתורתו, ובפרט כאשר מצייר את תואר קלסתר פניו כו'.

נגוכיון שכן, צריך להבין מהי ההוספה והחידוש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"בעת אמירת דא"ח מאיר בבחי' מקיף הארת נשמת בעל השמועה"?

נדט. והביאור בזה:

נהלשון הירושלמי הוא "בעל השמועה עומד כנגדו", והרי הפירוש ד"כנגדו" הוא מרחוק⁷²⁷, והיינו, שאינו מתאחד עמו, אלא נשאר בבחי' מקיף בלבד.

נוומובן, שגם הענין ד"בעל השמועה עומד כנגדו" הו"ע נעלה ביותר, שפועל פעולה נפלאה ("אַ געוואַלדיקע פעולה") ומסייע הרבה גם בהבנת השמועה. והיינו, דכשם שבשעת הלימוד מרבו יש מעלה יתירה בראיית פני הרב, כדאיתא במפרשי הירושלמי⁷²⁸ "דעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים, דכתיב⁷²⁹ והיו עיניך רואות את מוריך" (וגם כאשר מדובר אודות תלמיד קטן שאינו בערך אל הרב, מועילה ראיית פני הרב שיצליח בלימודו כו') – כן הוא גם בלימוד השמועה בשעה שרבו לא נמצא בגופו בגשמיות, שכאשר "רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו" (בגשמיות, ועד"ז ברוחניות אם לא הכירו), אזי ניתוסף הצלחה בהבנת השמועה; אבל אעפ"כ, הרי זו פעולה שבבחי' מקיף – "עומד כנגדו", מרחוק.

נזולהעיר, שכשם שמצינו פעולת המקיף בלימוד התורה שענינה מלמעלה למטה, כמו"כ מצינו גם בעבודת האדם מלמטה למעלה בענין

נח155
התפלה – כפי שמביא רבינו הזקן בתורה אור⁷³⁰ דוגמא להמשכה שבבחי' מקיף, ש"הוא עד"מ כמו אחד שמתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו"ר ומס"נ שעי"ז מתפעל גם הוא", והיינו, שכיון שעומד בד' אמותיו של הצדיק המתפלל – "עומד כנגדו" – פועלת עליו תפלתו של הצדיק שיתעורר גם הוא כו'.

נטוכידוע⁷³¹ גם מה שסיפר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אודות מאורע שאירע אצל אביו אדמו"ר מהר"ש עם החסיד ר' מאָניע מאָניסזאָן⁷³², שפעם התפלל אדמו"ר מהר"ש תפלת מנחה בחדרו, ולפתע התחילו לעבור במחשבתו של הרמ"מ – שעמד בסמיכות מקום – כל מיני מאורעות שאירעו אצלו לפני כו"כ שנים וכבר נשכחו ממנו, וביניהם גם ענינים כאלו שלא היו לפי ערך מעמדו ומצבו בהוה, ובפרט בעמדו בסמיכות מקום לאדמו"ר מהר"ש, והתחיל לצעוק: פע פע!... ואח"כ נודע שבאותו שעה אמר אדמו"ר מהר"ש את הפסוק⁷³³ "זכר רב טובך" בכוונה מיוחדת שעל ידה מעוררים את כח הזכרון כו'. ומובן שענין זה הוא בבחי' מקיף בלבד, שהרי לא השיג את הכוונות שכיוון אדמו"ר מהר"ש בתפלת מנחה, ויתכן שלא ידע כלל שאדמו"ר מהר"ש מתפלל מנחה... ואעפ"כ, פעלה עליו תפלתו של אדמו"ר מהר"ש בבחי' מקיף.

סומצד גודל העילוי שנעשה עי"ז ש"בעל השמועה עומד כנגדו", דורשת התורה מכאו"א – כיון שזהו ענין השייך לכאו"א – ש"יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו".

סאאמנם, ישנו ענין נעלה יותר שנעשה ע"י חזרת דא"ח כדבעי – שלא זו בלבד ש"בעל השמועה עומד כנגדו", מרחוק, אלא עוד זאת, ש"מאיר .. הארת נשמת בעל השמועה", והיינו, שמאיר בו; אם רק חוזר כדבעי, בביטול ישותו, אזי מאיר בו הארת נשמת בעל השמועה. ואף ש"מאיר בבחי' מקיף", הרי כיון שמדובר אודות תורת החסידות, "דברי אלקים חיים", בודאי שמההארה שבבחי' מקיף יומשך סוכ"ס גם בפנימיות.

סבועוד עילוי בזה – שע"י חזרת דא"ח ברבים מזכה הוא את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו, כך, שנוסף על המעלה והזכות של כל אחד בפני עצמו, ניתוסף גם מעלת וזכות הרבים, שהוא "אור העולה על כולנה"⁷³⁴.

סג156
י. וענין זה – שבעת חזרת דא"ח מאיר הארת נשמת בעל השמועה – שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אחד שחוזר דא"ח, שהרי בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נזכרה שום הגבלה בדבר. ומזה גופא שהקב"ה, מסבב הסיבות, סיבב את הדברים באופן שתגיע אליו הידיעה בענין זה, מוכח, שענין זה שייך אליו.

סדוכיון שכן, היו צריכים לייקר את גודל הענין דחזרת דא"ח, ולהשתדל בזה וכו'. והגע עצמך: אילו היתה אפשרות לראות את פניו של בעל המאמר – בודאי היו עושים כל מיני השתדלויות, תחבולות וערמומיות כו'; ובמכ"ש וק"ו כשמדובר לא רק אודות ראיית זיו קלסתר פניו, אלא יתירה מזה – שיאיר בו הארת נשמת בעל המאמר!

סהאך לפועל, מסיבות שונות ומשונות ישנם כאלו שנחלש אצלם הענין דחזרת דא"ח, ורוצים לפטור עצמם מזה לגמרי; ענין זה משאירים הם למישהו אחר, ואילו הם עצמם רוצים לצאת ידי-חובה בסיפור או ניגון. ובכן, סיפור או ניגון הוא אמנם ענין נעלה ביותר (כמבואר בכמה שיחות⁷³⁵), אבל, אין זה מגיע להעילוי שבחזרת דא"ח, ענין של תורה דוקא, שעי"ז נעשה יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', כנ"ל.

סווגם מי שקשה לו לחזור מאמר שלם – הרי ביכלתו לחזור לכל-הפחות אות או פרק אחד, בלשון הרב, והעיקר, שיהי' זה מתוך מסירה ונתינה כו', וכאמור, שעי"ז מתייחדים עם נשמת בעל השמועה, שהוא נשיא הדור וגם של הדורות שלפניו ושלאחריו, דכיון ש"קדושה לא זזה ממקומה"⁷³⁶, הרי כל א' מהנשיאים הוא הנשיא של כל הדורות.

סזואע"פ שאינו מרגיש את היחוד כו' – הרי זה ע"ד שמצינו⁷³⁷ לענין כוונות התפלה, שמי שאינו יכול לכוין בגלל סיבות שאינן תלויות בו, הנה כיון שהמניעה היא שלא ברצונו, נחשב לו כאילו התפלל בכל הכוונות, ועד"ז בנדו"ד, שאם רק מבטל ישותו ומתמסר כפי יכלתו לחזור מאמר חסידות, ברור הדבר שעי"ז מתייחד עם בעל המאמר.

סחיא. ולא לדרשה קאתינא, לומר פירוש נאה כו' ("אַ גוטער פשט, אַ בעסערער פשט"), אלא בנוגע לפועל:

סט157
מההתעוררות שבשמח"ת צריך להיות נמשך בפועל ב"את השמים ואת הארץ"⁷³⁸, "דאחיד בשמיא ובארעא"⁷³⁹, החל משמים וארץ שבתורה: נגלה דתורה – "לחם מן הארץ", ופנימיות התורה – "לחם מן השמים" (כמבואר בהמשך תרס"ו⁷⁴⁰), ובאופן שיומשך מההבנה וההשגה שבמוח ע"י הבל הלב עד להדיבור בה' מוצאות הפה – שיתחילו לחזור חסידות ברבים.

עוכיון שלימוד מביא לידי מעשה, הרי זה יומשך גם בעולם, כדאיתא בזהר⁷⁴¹ שע"י לימוד התורה נעשים "שמים חדשים וארץ חדשה"⁷⁴².

עאויה"ר שכל זה יהי' מתוך בריאות נכונה, מתוך פתיחת הלב והמוח, ומתוך הרחבה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ובאופן ש"יפוצו מעיינותיך חוצה",

עבומהתורה יומשך בעולם – שנברא בשביל התורה⁷⁴³ – שתהי' הרחבה בעניני שמים וארץ כפשוטם, בכל המצטרך מנפש (שמים) עד בשר (ארץ).

עג* * *

עדיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי ביום הזה וגו'.

עה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון לאדמו"ר האמצעי (ה"קאַפּעליע")].

עו* * *

עזיג. דובר לעיל (במאמר⁷⁴⁴) שאף שגדלה מעלת התורה על המצוות בעילוי שבאין ערוך, כמו שאין ערוך המאציל אל הנאצלים, מ"מ, כשיש מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, אזי נדחית תלמוד תורה מפני קיום המצוה.

עחאמנם, כדי לידע אם זוהי אכן מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שאז צריך לדחות את לימוד התורה ולעסוק במצוה – הנה הוא בעצמו אינו יכול לפסוק זאת, כיון שהוא נוגע בדבר, ויכול להיות משוחד

עט158
כו', אלא ישנו מי שפוסק עבורו שצריך לדחות את לימוד התורה ולעסוק במצוה.

פוזהו מה שתבעו רבותינו נשיאינו, שלאחרי תקופת הלימוד בישיבה, צריכים התלמידים לעזוב את הד' אמות של הישיבה ולנסוע למרחקים – מבלי להתחשב בטירחא של טלטול הדרך כו'⁷⁴⁵ – כדי לקרב יהודים לתומ"צ, ולעסוק בחינוך ילדי ישראל, החל מלימוד "קמץ א' אָ", לימוד חומש וכיו"ב.

פאוהגע עצמך:

פבלימוד התורה הו"ע שנוגע לחיותו של יהודי, כמארז"ל⁷⁴⁶ "מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה .. מיד מתים".

פגואילו כאשר פורשים מהד' אמות של הישיבה ונוסעים למרחקים, כדי לעסוק בלימוד ילדי ישראל חומש או אל"ף בי"ת – הרי הוא בעצמו אינו יוצא י"ח מצות תלמוד התורה בלימוד כזה, ואדרבה: לימוד כזה נחשב אצלו לביטול תורה,

פד– כמבואר באחרונים⁷⁴⁷ בפירוש דברי הגמרא⁷⁴⁸ "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", דלכאורה, הרי גם מקרא מגילה הוא חלק מהתורה? אלא, שכאשר יכולים ללמוד תורה בעיון והעמקה כו', ובמקום זה לומדים באופן של קריאה בעלמא, כמו מקרא מגילה, הרי זה נחשב לביטול תורה. וזהו החידוש ש"מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" –

פהואעפ"כ, צריך לבטל לימוד התורה שלו בשביל ההתעסקות עם הזולת – מצד כללות הענין דאהבת ישראל.

פויד. ובפרטיות יותר:

פזלימוד התורה הו"ע של הבנה והשגה כו'. וענין זה נדחה מפני הצלת נפשות, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, והיינו, שגם כאשר דחיית התורה הוא דבר ודאי, ואילו הצלת הנפש אינו אלא ספק ואפילו כמה ספיקות, הנה גם ספק וספק ספיקא של פקו"נ, הרי זה

פח159
למעלה מכל התורה כולה, ולכן דוחה את כל התורה כולה – כהוראת התורה עצמה.

פטוכל זה – לא רק בנוגע לכללות בנ"י, אלא גם בנוגע לנפש אחת מישראל.

צובהקדם המדובר בהתוועדות קודמת⁷⁴⁹, שהתורה כללות ופרטות נאמרה⁷⁵⁰, שגם בכל פרט ישנה התכללות כל הענינים, וכפי שמצינו ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"⁷⁵¹, כי, אף שלכל מצוה יש ענין פרטי המיוחד לה שבו חלוקה משאר המצוות, מ"מ, יש בה גם התכללות כל המצוות⁷⁵².

צאועד"ז בנוגע לבנ"י, שלמרות החלוקה של כל נפש פרטית בפני עצמה, באופן שאינם דומים זל"ז, שהרי "אין דיעותיהם שוות וכו'"⁷⁵³, ישנה גם ההתכללות של כל העולם בכל נפש פרטית, וכדברי המשנה⁷⁵⁴: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל .. המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (שמאדם א' נברא מילואו של עולם).

צבוזהו הטעם שכל התורה כולה נדחית בשביל פיקוח נפש אחת מישראל, מבלי הבט על פרטי החילוקים שבין נפש לנפש, והיינו, שבשביל כל נפש אחת מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו לצורך חיי שעה בלבד, נדחה קיום כל התורה אצל גדול בישראל, שהרי הדין דפקו"נ הוא באופן ש"מצוה בגדול"⁷⁵⁵.

צגוכידוע הסיפור אודות רבינו הזקן⁷⁵⁶ (ששנה זו היא שנת המאה וחמישים להסתלקות-הילולא שלו), שבאמצע תפלת יוהכ"פ, הרגיש שבקצה העיירה נמצאת אשה יולדת שנשארה לבדה בבית לאחר שכל בני הבית הלכו לבית-הכנסת, ופשט את טליתו, ויצא מבית-הכנסת והלך לשם והכין עבורה דבר מאכל להחיות את נפשה.

צדוסיפור זה מהוה הוראה שהיא בבחינת "מעשה רב"⁷⁵⁷ – נוסף על

צה160
ההוראה בדברי המשנה הנ"ל, והרי "טעה בדבר משנה חוזר"⁷⁵⁸, כיון שזהו דבר הפשוט – עד כמה צריכים להשתדל בענין של הצלת נפש מישראל, ומזה מובן גם בנוגע להצלת נפשות ברוחניות, ע"י חינוך בנ"י לקרבם לתורה.

צוטו. ויש להוסיף ולהעיר:

צזבנוגע לפקו"נ, יש מצב שברור הדבר שזהו ענין של פקו"נ, כמו בנפל עליו הגל כו'⁷⁵⁹; אבל יש מצב שבו מתעוררת שאלה אם זהו ענין של פקו"נ, כמו בענין של חולי, ואז, סומכים על חוות דעתו של רופא מומחה, שכבר התנסה במקרה כזה, ונתן תרופה או קמיע והצליח לרפא את החולה, ולא מתחשבים בדעתו של מי שאינו רופא מומחה, אפילו אם למד חכמת הרפואה, אבל עדיין לא יודעים אם הצליח לרפא כו', ועאכו"כ שלא מתחשבים בדעתו של חכם גדול בחכמת התכונה או חכמת החשבון וכיו"ב.

צחוכמו"כ לא מתחשבים בדעתו של החולה עצמו שאומר שאינו צריך לתרופה (אא"כ להיפך, שהחולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שאז שומעים לחולה, כי "לב⁷⁶⁰ יודע מרת נפשו"⁷⁶¹), וכופין אותו לקבל התרופה⁷⁶², ואינו יכול לטעון שהוא בעה"ב על עצמו; כשם שאסור להזיק לאחרים, כך אסור להזיק לעצמו. החילוק הוא רק בנוגע לעניני עונשים – אם הוא חייב גם בדיני אדם, או רק בדיני שמים⁷⁶³, אבל בנוגע לחומר האיסור, הנה גם בנוגע לעצמו ישנו האיסור ד"את דמכם לנפשותיכם אדרוש גו'"⁷⁶⁴.

צטועד"ז כאשר מתעוררת שאלה בנוגע לפקו"נ ברוחניות – הרי בודאי לא יקח אחריות על עצמו אפילו בנוגע לנפש אחת מישראל שהיא "עולם מלא", אלא ישאל ויסמוך רק על מישהו שיכול להביע חוות-דעת אמיתית בענין זה, ללא עירוב ענינים צדדיים של שוחד כו', להיותו מומחה בחכמה זו של הצלת נפשות מישראל, והצליח בזה בפועל ממש.

קטז. וזוהי כללות ההוראה של רבותינו נשיאינו שצריכים להשתדל ביותר בנוגע לחינוך בנ"י לתומ"צ, כיון שזהו ענין של הצלת נפשות של כו"כ מישראל, שדוחה כל התורה כולה.

קא161
ולאמיתתו של דבר, הנה ע"י ההתעסקות בחינוך בנ"י לתומ"צ יתוסף עוד יותר גם בלימוד התורה שלו, כפי שמבטיח אדמו"ר הזקן⁷⁶⁵ שע"י ענין הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וכדברי הצ"צ⁷⁶⁶ שאין זה בדרך גוזמא כו', ובודאי יקויים זאת בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, בלימוד הנגלה והחסידות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.

קבובנוגע לפועל:

קגיש צורך בהשתדלות הכי גדולה בקיום הוראת המשנה בפרקי אבות⁷⁶⁷ "העמידו תלמידים הרבה", בכל המדינות, ועאכו"כ במדינה זו, ובפרט שעכשיו, אף ש"אכשור דרא" בתמי'⁷⁶⁸, הרי המציאות היא שנקל יותר לפעול על ההורים שיסכימו לחנך את ילדיהם בדרך התומ"צ (ועד שהילד יגדל להיות לא רק נוקב מרגליות אלא גם גדול בתורה), ולא כמו בזמנים שההתעסקות בזה היתה עבודת פרך כו'.

קדובפשטות – שיהיו "תלמידים הרבה" בכמות, וסוכ"ס יהי' גם הריבוי באיכות – ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'"⁷⁶⁹, ע"י הנהגתם בחיים היום-יומיים "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים", כולל גם באופן ד"טופח על מנת להטפיח"⁷⁷⁰, להשפיע בסביבתם ע"י "נר מצוה ותורה אור"⁷⁷¹ באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, ומתוך שמחה – כפי שנמשך משמח"ת על כל השנה כולה.

קהועי"ז יומשך גם חידוש בעולם – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"64, כתורת אדמו"ר הזקן הנ"ל⁷⁷² שהתחלת העבודה ("בראשית") היא לגלות ("ברא" מלשון גילוי) את הכוונה הפנימית והעצמית דשם אלקים – ש"הוי' הוא האלקים"7,

קווהיינו, לגלות בכל עניני העולם, "את השמים ואת הארץ", שנבראו ע"י הקב"ה כפי שהוא למעלה מהמדידה והגבלה דטבע (אלקים בגימטריא הטבע⁷⁷³), שזהו"ע שם הוי' (הוי' הוא האלקים), הי' הוה ויהי' כאחד⁷⁷⁴,

קז162
ובהתאם לכך מתנהג גם יהודי באופן שאינו מתחשב עם הגבלות הטבע, אלא הוא בעה"ב על העולם, ועושה ממנו עולם-תורני ("תורה וועלט"), ואז הוא "כלי" לקבל את הברכות מ"נותן תורה", בורא העולם, שיהי' עולם מבורר, ומבורך בכל טוב גשמי ורוחני.

קח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אך לאלקים", "כי אנו עמך" (החדש), והניגון החדש: "הוא אלקינו"⁷⁷⁵].

קט* * *

קייז. בנוסח התפלה⁷⁷⁶ "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" (שבסיום הפיסקא "הוא אלקינו") – צריך להבין:

קיאידוע שהגאולה העתידה קשורה עם ביהמ"ק דלעתיד, שתגדל מעלתו יותר מביהמ"ק הראשון והשני, כמ"ש⁷⁷⁷ "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" [שנוסף לכך שבגמרא⁷⁷⁸ נתפרש פסוק זה בנוגע למעלת בית שני שהי' גדול מבית ראשון "בבנין" ו"בשנים", הרי זה קאי גם על מעלת ביהמ"ק דלעתיד על בתי-המקדשות שלפניו⁷⁷⁹], כיון שיהי' "בנינא דקוב"ה"105, ולא כמו בית ראשון ושני שהיו מעשה בני אדם.

קיבומצד גודל מעלת המקדש דלעתיד להיותו "בנינא דקוב"ה", ס"ל להראב"ד⁷⁸⁰ ש"אפילו לרבי יוסי דאמר⁷⁸¹ קדושה שני' קדשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ומקדש לא אמר, לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם"⁷⁸².

קיגועפ"ז אינו מובן מש"נ "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית", היינו, שהגאולה העתידה ("אחרית") תהי' כמו הגאולה שלפני' ("כבראשית") – דלכאורה אין זו השלימות המובטחת שאלי' מקווים, שהגאולה העתידה תהי' נעלית יותר מהגאולות שלפני', כמו ביהמ"ק דלעתיד שיהי' נעלה יותר מהמקדשות שלפניו?

קידיח. ויובן בהקדם שמצינו עד"ז גם בנוגע לתורה – שהיא היסוד

קיה163
לכל הענינים שבעולם, שנבראו (בשביל ישראל ו)בשביל התורה שנקראת ראשית69:

קיובמתן-תורה בששה בסיון בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים – ניתנו לוחות ראשונות.

קיזולאחרי חטא העגל, ולאחרי שמשה רבינו פעל את ענין הכפרה במשך ארבעים יום ראשונים ואחרונים עד שנתרצה הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות גו' וכתבתי על הלוחות גו'"⁷⁸³, וביוהכ"פ ניתנו לוחות שניות – שבהם ניתוסף ריבוי גדול בתורה, כמארז"ל⁷⁸⁴ "אמר לו הקב"ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד⁷⁸⁵ ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'".

קיח[וההסברה בזה – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ת⁷⁸⁶ בביאור מארז"ל⁷⁸⁷ "אדם עבר עבירה כו' אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים כו'", שזהו "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל" – שזהו תוכן הענין ד"כפלים לתושי'" שניתוסף בלוחות שניות לאחרי החטא].

קיטאמנם, גם לאחרי שניתנו לוחות שניות שבהם ניתוסף ריבוי בתורה באופן ד"כפלים לתושי", אין זה עדיין תכלית השלימות – שהרי טעמי תורה לא נתגלו⁷⁸⁸, ויתגלו לעתיד לבוא בתורתו של משיח, ובלשון רש"י בפירושו על הפסוק⁷⁸⁹ "ישקני מנשיקות פיהו", "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" (ולהעיר, שזהו לשון בלתי רגיל כלל בפירוש רש"י).

קכוענין זה (גילוי טעמי תורה לעתיד לבוא) אינו רק ענין של הוספה בתורה כמו ההוספה שבלוחות שניות לגבי לוחות ראשונות, אלא עילוי שבאין ערוך לגמרי – שהרי אמרו חז"ל⁷⁹⁰ "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".

קכאיט. והנה, ג' שלבים הנ"ל באופן התגלות התורה הם בהתאם לג'

קכב164
בתי-המקדשות – כמובן מזה שענין התורה הוא עיקר במקדש, כמ"ש הרמב"ן⁷⁹¹ בטעם הקדמת הארון בעשיית המשכן, לפי ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון":

קכגמהחילוקים שבין בית ראשון לבית שני⁷⁹² – שבזמן בית ראשון שהי' בהמשך להכניסה לארץ, היו בנ"י במדריגת צדיקים, שדוגמתו בתורה הו"ע לוחות ראשונות שניתנו לבנ"י בתחלת עבודתם מיד כשנעשו לעם;

קכדואילו בזמן בית שני – לאחרי חורבן ביהמ"ק וגלות בנ"י למשך שבעים שנה, כמארז"ל⁷⁹³ "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם" – היו בנ"י במדריגת בעלי-תשובה, שדוגמתו בתורה הו"ע לוחות שניות שניתנו לבנ"י לאחרי עבודת התשובה על חטא העגל, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, כמארז"ל⁷⁹⁴ "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו", ומצד זה נעשית שמחה גדולה ביותר, באופן ד"כפלים לתושי'", שלכן נאמר גם בבית שני "ותהי השמחה גדולה מאד"⁷⁹⁵.

קכהוהעילוי שיהי' בביהמ"ק דלעתיד הוא בדוגמת העילוי דהתגלות טעמי תורה בתורתו של משיח – שזהו עילוי שבאין ערוך, שהרי "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח" (כנ"ל), ויתירה מזה בנוגע לבית ראשון ושני שאינם בערך לגבי ביהמ"ק דלעתיד שהוא "בנינא דקוב"ה", שהרי מעשה בני-אדם, אפילו צדיקים, אינו בערך כלל למעשה הקב"ה.

קכוכ. ויש להוסיף, שהעילוי באין ערוך שבמקדש העתיד לגבי בית ראשון ושני, מודגש גם בכך שמקדש העתיד יכול להבנות גם בלילה – כדברי הגמרא⁷⁹⁶: "מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד כו'", "לא צריכא דאיבני בליליא", וכמבואר ברש"י ותוס', שאע"פ ש"אין בנין ביהמ"ק בלילה"⁷⁹⁷, "הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים":

קכזביהמ"ק – ענינו אור, "שמשם יוצא אורה לעולם"⁷⁹⁸, ע"י "חלוני שקופים אטומים"⁷⁹⁹, שנעשו לא כדי להכניס האור מבחוץ (שהרי "וכי

קכח165
לאורה אני צריך"⁸⁰⁰), אלא כדי שעל ידם יתפשט האור מביהמ"ק לכל העולם. וכיון שענינו של ביהמ"ק הוא אור, אי אפשר להיות בנינו בלילה, כיון שחושך הלילה הוא בסתירה להאור דביהמ"ק.

קכטאמנם, במה דברים אמורים – כאשר הבנין הוא בידי אדם שהוא מוגבל בגדרים של לילה ויום; אבל כאשר הבנין הוא ע"י הקב"ה שהוא למעלה מהגבלות של לילה ואפילו של יום – יכול להיות הבנין גם בלילה, כיון שהלילה אינו נחשב למציאות לגביו.

קלוהמשל לזה – שביחס לראיית דבר גשמי יש חילוק אם מאיר אור השמש באמצע הרקיע או שכבר שקעה החמה, אבל כאשר מדובר אודות סברא שכלית, הרי בודאי שאין נפק"מ כלל אם מאיר אור השמש אם לאו, כיון שאין זה בגדרים אלו כלל. ומזה מובן – במכ"ש וק"ו – שבנוגע לבנינו של הקב"ה, אין נפק"מ בין יום ללילה.

קלאכא. אמנם, לאחרי גודל הפלאת המעלה דלעתיד לבוא ("אחרית"), הן בנוגע להגאולה, והן בנוגע להתגלות טעמי תורה בתורתו של משיח – הרי זה קשור ומיוסד על מה שהי' כבר לפנ"ז ("ראשית"), במתן-תורה ובהגאולה ממצרים:

קלבכל עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, הם על יסוד הענין דמתן-תורה שהי' כבר לפנ"ז, שבו נכללים גם הענינים שיתגלו לעתיד לבוא, שהרי לא יהי' עוד הפעם מתן-תורה⁸⁰¹.

קלגוהענין בזה – שכל העליות שיהיו אצל בנ"י עד לשלימות העליות דלעתיד לבוא, אינם מגיעים להעלי' שנעשית בשעה שנתחדשה המציאות של בנ"י בתור עם, שחידוש ושינוי זה הי' אך ורק פעם אחת – במתן-תורה, שעז"נ⁸⁰² "היום הזה נהיית לעם", שאז נעשה אצל בנ"י ענין הגירות⁸⁰³, ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"⁸⁰⁴.

קלדכל העליות דבנ"י הם לאחרי שנפעל החידוש דמתן-תורה – ביטול הגזירה המפרדת [כפירוש הרב המגיד⁸⁰⁵ ש"גזירה" הוא מלשון כריתה וחיתוך ("אַ שניט")] בין עליונים לתחתונים, ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"⁸⁰⁶ – כיון ש"וירד הוי' על הר סיני"⁸⁰⁷

קלה166
(עליונים ירדו למטה), "ואל משה אמר עלה אל ה'"⁸⁰⁸ (תחתונים יעלו למעלה), שעי"ז נתחדשה האפשרות שתחתון שבתחתונים יוכל להתעלות לעליון שבעליונים, ולמעלה יותר כו'; וכל השינויים והעליות שלאח"ז – שהם בענין זה גופא – אינם מגיעים לעצם החידוש דביטול הגזירה שנפעל במתן-תורה.

קלווכן הוא גם בנוגע לענין הגאולה – שכל עניני הגאולה, עד לגאולה העתידה שתגדל מעלתה ביותר, אינם מגיעים להחידוש שנעשה בהגאולה הראשונה, ביציאתם ממצרים:

קלזכאשר בנ"י יצאו ממצרים, "ערות הארץ"⁸⁰⁹, אזי היתה התחלת מציאותם בתור עם129, "בני חורין", שלא שייך אצלם גדר העבדות⁸¹⁰.

קלחוהיינו, שאע"פ שגם לאח"ז נמצאים בנ"י בגלות ושבי' – "הרי אינו דומה מעלת השר עם היותו בשבי' למעלת ההדיוט, כי עדיין ידוע וניכר מעלתו של השר כו'"⁸¹¹, ועד"ז, בנדו"ד, שכיון שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"⁸¹², ו"כל ישראל בני מלכים הם"⁸¹³ (ויתירה מזה – כמ"ש בתקו"ז⁸¹⁴: "מלכים"), הנה גם כאשר נמצאים בגלות ושבי', הרי זה כמשל בן מלך הנמצא בגלות ושבי', שגם אם נתרחק ביותר עד ששכח לשון המלך כו'⁸¹⁵, מ"מ, נשאר הוא במעלתו העצמית שהוא בן מלך.

קלטומזה מובן שאין לך גאולה גדולה מהגאולה הראשונה בצאת ישראל ממצרים, וכל הגאולות שלאח"ז עד לגאולה העתידה הם על יסוד ובהמשך לגאולה הראשונה, וכבפשטות הענינים, ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים .. משועבדים היינו כו'"⁸¹⁶.

קמכב. עפ"ז יובן מ"ש "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" – שהגאולה העתידה לבוא ("אחרית") תהי' כמו הגאולה הראשונה ("כבראשית"):

קמאמחד גיסא – גדלה מעלתה של הגאולה העתידה לגבי הגאולה

קמב167
ממצרים, וכידוע פירוש הזהר⁸¹⁷ על הפסוק⁸¹⁸ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ש"נפלאות" הוא נו"ן פלאות, היינו, שבגאולה העתידה יהיו נ' פלאות שלא היו ב"ימי צאתך מארץ מצרים".

קמגוזהו גם דיוק לשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בכ"ף הדמיון – שהשייכות של הגאולה העתידה ל"ימי צאתך מארץ מצרים" היא רק באופן של דמיון, למעליותא, כיון שהגאולה העתידה תהי' באופן נעלה יותר באין ערוך מ"ימי צאתך מארץ מצרים"⁸¹⁹.

קמדאמנם, לאידך גיסא, יש מעלה בגאולה הראשונה לגבי כל הגאולות שלאח"ז, כאמור, שאין לך גאולה גדולה מזו שהתחילה מציאותם של בנ"י בתור עם, שמאינם-יהודים נעשו לעם. ועפ"ז, הפירוש ד"כימי צאתך גו'", בכ"ף הדמיון, הוא בקצה השני – שהגאולה העתידה אינה מגעת לגאולה ממצרים, כי אם באופן של דמיון בלבד.

קמהוזהו מש"נ "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" – שאף שבגאולה העתידה לא יכול להיות החידוש שהי' בגאולה הראשונה לגבי כל הגאולות שלאח"ז, מ"מ, מעלת הגילויים שיתגלו בגאולה העתידה תהי' באופן של אין-ערוך, כמו האין-ערוך שבעצם מציאות הגאולה שנתחדש בגאולה הראשונה.

קמוכג. ויש להוסיף, שענין זה נוגע גם למעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות:

קמזגם כאשר עומדים במעמד ומצב של "אחרית" – לאחרי שכבר עמדו בכל הנסיונות שהיו במשך זמן הגלות עד לסוף זמן הגלות, בדרא דעקבתא דמשיחא, עד כדי כך, שאפילו משה רבינו, מבחר מין האנושי⁸²⁰, היתה עיקר ענוותנותו לגבי דור זה⁸²¹, ובמילא עומדים כבר בסמיכות להגאולה האמיתית והשלימה שצריכה כבר לבוא תיכף ומיד ("גלייך אויפן אָרט") – צריכה להיות העבודה "כבראשית", כמו בהתחלת העבודה כאשר "היום הזה נהיית לעם", אע"פ שכבר עברו יותר מג' אלפים שנה ממתן-תורה.

קמחכלומר: מחד גיסא, הנה כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"אחרית", צריכה להיות עיקר העבודה בההשתדלות לפעול את ענין הגאולה; אבל

קמט168
ביחד עם זה, צריכים לזכור ולהבטיח ("באַוואָרענען") גם את כל הענינים הקשורים עם התחלת העבודה, "כבראשית".

קנובפרטיות יותר – בנוגע לעבודה שבכל יום:

קנאכאשר מדובר אודות יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, שיש בידו ריבוי ענינים של תורה ומצוות ומעשים טובים, וכבר הגיע בעבודתו לדרגא נעלית כו' – יכול לחשוב, שכיון שתורה ומצוה "מגינא ומצלא"⁸²² מכל הענינים הבלתי-רצויים, אינו זקוק עוד לשמירה, גדרים וסייגים כו', כמו יהודי שזה-עתה התחיל בעבודתו.

קנבועל זה אומרים לו "אל תאמין בעצמך כו'"⁸²³ – שענין זה נאמר לכל אחד, אפילו לגדול שבגדולים, וכפי שמצינו⁸²⁴ שאפילו מי ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, יכול ליפול ממדריגתו עד לקצה ההפכי, ובמילא, זקוק כל אחד לכל הגדרים והסייגים כו' כמו בהתחלת העבודה.

קנגוענין זה מודגש גם בכך שהתחלת עבודת היום היא באמירת "מודה אני לפניך":

קנדכיון שאמירת "מודה אני כו'" היא קודם נטילת ידים, שאז אסור עדיין לדבר (ואפילו להרהר) דברי תורה⁸²⁵, א"כ, מהי השמחה כ"כ שבגלל זה מודה לה', ולכאורה, הי' מתאים יותר שההודאה לה' תהי' במשך היום, לאחרי שכבר עסק ופעל בעניני העבודה?

קנהאך הענין הוא – שאמירת "מודה אני" היא הודאה על עצם מציאותו שהוא יהודי, שזהו הדיוק ש"החזרת בי נשמתי", היינו, הנשמה שלי (של יהודי), שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכפי שמוסיף ומברך בברכות השחר "שלא עשני גוי",

קנו– דלכאורה אינו מובן: בשלמא שאר הברכות, "פוקח עורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים" וכו', הם ענינים שנתחדשו היום בבוקר לאחרי שינת הלילה; אבל מהו ענינה של הברכה "שלא עשני גוי", הרי אין זה דבר שנתחדש בבוקר זה? ומבאר האריז"ל⁸²⁶, שברכה זו היא הודאה על כך שב"יציאת נשמתו בלילה לא נדבק בה נשמת גוי" (שענין זה יכול להיות בתור עונש כו') –

קנזונמצא, שכל איש ישראל, גם כאשר גדלה מעלתו בעבודת ה' מתמול שלשום כו', הנה בכל יום ויום מתחיל את עבודתו "כבראשית",

קנח169
כמו שזה-עתה נתחדשה מציאותו בתור איש ישראל, ובמילא זקוק הוא לכל הגדרים והסייגים והאזהרות כו'.

קנטודוקא כאשר עבודתו היא באופן כזה, אזי ילך לבטח דרכו בדרך המלך, מלכו של עולם, למלא את שליחותו להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור"97, עד שיהי' "לילה כיום יאיר"⁸²⁷ – כאשר יקויים היעוד "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית", בקרוב ממש.

קס[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "הוא אלקינו". ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].

קסא* * *

קסבכד. המדובר לעיל (סי"ט) אודות החילוק בין ביהמ"ק הראשון שענינו עבודת הצדיקים וביהמ"ק השני שענינו עבודת בעלי תשובה – קשור גם עם החילוק בקדושת הארץ בין קדושה ראשונה לקדושה שני' (לדעת כמה ראשונים⁸²⁸, אף שלדעת הרמב"ם⁸²⁹ קדושת המקדש אינה תלוי' בקדושת הארץ), שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, וקדושה שני' קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, ועז"נ121 "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא (ולכן) ותהי שמחה גדולה מאד", כדאיתא במסכת ערכין⁸³⁰:

קסגבטעם החילוק בין קדושה ראשונה לקדושה שני', כותב הרמב"ם155 שקדושה ראשונה לא היתה "אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש .. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך, כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני', הוא מקודש היום כו'".

קסדונתבאר בזה (בשמחת בית השואבה⁸³¹) – בפנימיות הענינים – שענין הכיבוש הוא רק באופן של התגברות על המנגד, שמגרשים אותו כו' (ועד לביטול מציאותו, כמ"ש⁸³² "לא תחי' כל נשמה"), אבל לא באופן שמשלים ונהפך לאוהב, אלא נשאר שונא כמקודם (וכמו בבינוני, כמבואר בתניא⁸³³ ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו .. כתולדתו .. ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה כו'"),

קסה170
ובמילא אי אפשר לדעת מה יהי' לאחרי כן, והיינו, שהמנגד יכול לחזור ולהתעורר כו', וכפי שהי' בפועל, שלאחרי הכיבוש "נלקחה הארץ מידיהם" ו"בטל הכיבוש" – שזהו בדוגמת עבודת הצדיק שמעולם לא בא לידי נסיון, ובמילא אי אפשר לדעת כיצד תהי' הנהגתו כשיבוא לידי נסיון גדול כו';

קסואבל כ"שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה", והיינו, שקדושה שני' ע"י העולים משבי הגולה היתה באופן של עבודת התשובה, שלאחרי החורבן והגלות בגלל ש"נתגלה עוונם"119, שבו בתשובה, ונתקבלה תשובתם, עד כדי כך, שהיו יכולים לחזור ולבנות ביהמ"ק השני, ולכן נשארת הקדושה לעולם – בדוגמת בעל-תשובה שהיו לו נסיונות כו', ויכולים לסמוך שענין הקדושה יהי' אצלו באופן תמידי.

קסזכה. אך עדיין יש להקשות על זה – וכאמור כמ"פ שדוקא ענינים פשוטים אין שמים לב אליהם:

קסחע"פ האמור שקדושה ראשונה בטלה בגלל שהיתה ע"י כיבוש, הרי מובן, שאילו היתה כניסת בנ"י לארץ בהסכמת וברשות האומות שישבו הארץ, אזי היתה קדושה נצחית (כמו קדושה שני', שהיתה ברשות כורש).

קסטויש להקשות על זה מקאַפּיטל שלם בספר יהושע⁸³⁴, שבו מסופר שבניגוד לכל המלכים שנתקבצו יחדיו להלחם עם בנ"י, הנה יושבי גבעון באו והשלימו עם בנ"י, ובנ"י באו אל עריהם בהסכמתם וברשותם. וא"כ, הרי גם כאשר "נלקחה הארץ מידיהם" ו"בטל הכיבוש", ובמילא בטלה הקדושה שבאה ע"י הכיבוש – הנה בנוגע לחלק הארץ שהי' שייכת ליושבי גבעון שהשלימו עם בנ"י, היתה צריכה להשאר הקדושה באופן נצחי.

קעוהרי ברור הדבר שקדושה ראשונה בטלה לגמרי בכל ארץ ישראל, גם בחלק הארץ שהי' שייך ליושבי גבעון. ולכאורה, טעמא בעי. ולאחרי כל החיפוש, לא מצאתי מי שיתעכב על קושיא זו.

קעאכו. ונוסף על הקושיא הנ"ל בנגלה – יש להקשות גם בנוגע להמבואר בפנימיות הענינים (שהרי נגלה ופנימיות הם ענין אחד) שבעת הכניסה לארץ בזמן יהושע היו בנ"י במדריגת צדיקים:

קעבהן אמת שכללות בנ"י היו אז (בתחלת הכניסה לסדר חדש בעבודה

קעג171
להתעסק עם עובדין דחול) במדריגת צדיקים (לאחרי "תום כל הדור העושה הרע גו'"⁸³⁵), אבל אעפ"כ, היו גם יוצאים מן הכלל – כפי שמצינו בגמרא ובמדרשי רז"ל⁸³⁶ אודות פסל מיכה שעבר עם בנ"י בקריעת ים סוף, ואח"כ בעברם את הירדן להכנס לארץ.

קעדוהרי זה בדוגמת הקושיא הנ"ל בנגלה – שאף שבכללות היתה הכניסה לארץ בימי יהושע באופן של כיבוש, הי' גם יוצא מן הכלל – יושבי גבעון שהשלימו עם בנ"י.

קעהכז. ויש לומר הביאור בזה⁸³⁷:

קעובנוגע לקנין של חזקה – מצינו שע"י מסירת המפתח נעשה קנין כל הבית, דכיון שיש בידו המפתח שעל ידו יכול לפתוח ולסגור את הבית, הרי זה מורה על בעלותו על כל הבית⁸³⁸.

קעזובנוגע לארץ ישראל – הנה יריחו היתה מנעולה של ארץ ישראל⁸³⁹, ונמצא, שע"י כיבוש יריחו נפעל כללות הכיבוש של כל ארץ ישראל (בדוגמת קנין כל הבית ע"י מסירת מפתח המנעול), ולכן מסופר בארוכה ובפרטיות אודות כיבוש יריחו דוקא (לאחרי ההקדמה ש"יריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל גו'"⁸⁴⁰), כיון שזהו עיקר וכללות ענין כיבוש הארץ, ולאחרי כן ועל יסוד זה בא גם המשך כיבוש כל פרטי הערים שבארץ ישראל, בדוגמת כיבוש ערים קטנות שהם טפלים לכיבוש עיר הבירה.

קעחולכן, גם כאשר יושבי גבעון באו והשלימו עם בנ"י, הרי כיון שהי' זה לאחרי שבנ"י נטלו את יריחו (מנעולה של א"י) באופן של כיבוש, הרי זה בדוגמת חזקה שלאחרי הכיבוש, שכיון שמיוסדת על הכיבוש, אינה פועלת יותר מן הכיבוש, ומשום זה לא נשארה קדושה גם בחלק הארץ שהי' שייך ליושבי גבעון.

קעטכח. ועד"ז בנוגע להקושיא אודות פסל מיכה שהי' עמהם בכניסתם לארץ בימי יהושע:

קפלמרות שהיו יחידים מבנ"י שהיתה להם שייכות עם פסל מיכה – הרי הם רק פרטים בלבד, אבל הם גם חלק מכלל ישראל שהיו במעמד ומצב של צדיקים.

קפא172
זאת ועוד:

קפבבנוגע לכהן ששימש בבית פסל מיכה – "יהונתן בן גרשם בן מנשה"⁸⁴¹, "בן משה הוא .. מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה"⁸⁴², ולכן הנו"ן "נכתב תלוי', לומר שלא הי' מנשה אלא משה"⁸⁴³ – כתיב⁸⁴⁴ "ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה", "אמרו לו, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'⁸⁴⁵ אל תקרב הלום, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'⁸⁴⁶ מה זה בידך, לאו ממשה קא אתית דכתיב בי'⁸⁴⁷ ואתה פה עמוד עמדי, תעשה כהן לעבודה זרה? אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות" (אלא שלא יהא לבו לע"ז)⁸⁴⁸.

קפגכלומר: אמיתת הענין של ע"ז הוא רק כשנעשה מתוך אמונה, אהבה ויראה כו', ואילו בנדו"ד, כיון שלא הי' לבו לע"ז, כי אם לשם פרנסה (שלא יצטרך לבריות), נמצא, שלאמיתתו של דבר לא עבד ע"ז*.

קפד*) וזהו גודל החידוש דספי"ט בתניא, שאפילו "לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו" – שאין בזה חטא ע"ז – "היא יראה ומפחדת בטבעה כו'". וק"ל⁸⁴⁹.

קפהבגלוי ובפועל, כפי שנראה לעיני הרואים, הי' זה אמנם ענין של ע"ז⁸⁵⁰, שכן, ע"פ דיני התורה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"⁸⁵¹, מבלי להתחשב בכוונת ומחשבת הלב, שהרי "דברים שבלב אינם דברים"⁸⁵² (כמבואר בארוכה בשו"ת נודע ביהודה⁸⁵³), ובהתאם לכך הי' גם העונש על ענין של ע"ז, שעז"נ⁸⁵⁴ "כי קצר המצע מהשתרע .. מהשתרר עליו שני רעים כאחד"; אבל זהו רק מצד מראית העין, מצד "לפני עור גו'"⁸⁵⁵, ואילו באמיתיות ובפנימיות, כיון שכוונתו היתה רק לשם פרנסה, אין זה ענין של ע"ז.

קפווכפי שמצינו בנוגע למקושש עצים, "דאמר במדרש⁸⁵⁶ דלשם שמים

קפז173
נתכוין, שהיו ישראל אומרים כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים" – שכיון⁸⁵⁷ שלא הי' צריך למלאכה זו, אלא כוונתו היתה רק לברר הדין דחיוב מיתה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור (לדעת ר"ש⁸⁵⁸), ובמילא אינו חטא דחילול שבת כלל⁸⁵⁹. ואעפ"כ נתחייב מיתה, כיון שב"ד של מטה מתחשבים רק במעשה בפועל, ללא נפק"מ מה היתה הכוונה בזה⁸⁶⁰.

קפחועפ"ז יש לבאר מה שאמרו רז"ל⁸⁶¹ "לא דוד ראוי לאותו מעשה .. אלא כו'", "ליתן פתחון פה לשבים"⁸⁶² – דלכאורה אינו מובן: הרי זה כמו "אחטא⁸⁶³ ואשוב"? ובפרט כשמדובר בענין של עריות, שאפילו "המתעסק .. חייב שכן נהנה"⁸⁶⁴ – אך הענין הוא, דכיון שהתורה מעידה עליו שלא הי' ראוי לאותו מעשה, ולא עשה זאת אלא ליתן פתחון פה לשבים, הרי אין כאן שמץ של הנאה, ולכן לא חשיב אפילו כמתעסק בעריות.

קפטועד"ז בנדו"ד, שכיון שכוונת השירות לפסל מיכה לא היתה אלא לשם פרנסה, הרי לאמיתתו של דבר לא הי' זה ענין של ע"ז, ולכן אין זה משנה את העובדה שבכניסתם לארץ היו בנ"י במעמד ומצב של צדיקים.

קצכט. ובנוגע אלינו – יש בזה לימוד והוראה בנוגע להמבואר16 באגרת הקודש של כ"ק מו"ח אדמו"ר מאסרו חג הסוכות אודות "מדת אהבת ישראל שהדריך בה מורנו הבעש"ט את בנ"י ופרסמה בסגנון הידוע ומפורסם לכל: מען זאָל ליב האָבן און מייקר זיין דעם גאָר פשוט'ן אידן אַזוי ווי דעם גרעסטן גאון, ווייל ער איז א איד, ואב אחד לכולנו, כאמור, בנים אתם לה' אלקיכם17, ונאמר18 אהבתי אתכם אמר ה'", כמבואר בארוכה בתניא פרק ל"ב.

קצאויש להוסיף בזה:

קצבלכאורה: הרי גם בתניא פרק ל"ב מסיים רבינו הזקן שישנם כאלו שעליהם אמר דוד המלך "תכלית שנאה שנאתים"⁸⁶⁵, וא"כ, איך אפשר לומר שצריכים לאהוב ולייקר כל אחד מישראל, ללא יוצא מן הכלל?

קצג174
אך הענין הוא⁸⁶⁶ – שרק בעיני בשר, ע"פ המעשה דהזולת, נראה שהוא מהסוג ש"אין לו חלק כו'", אבל כפי ש"ה' יראה ללבב"⁸⁶⁷ – מחשבתו וכוונתו בפועל דהזולת – הרי יתכן שיש בזה ענין שמוציאו מסוג הנ"ל, כהדוגמא הנ"ל (סכ"ח) "דלשם שמים נתכוין". ולכן, "אל תבט אל מראהו"193, כפי שנראה בחיצוניות ובגלוי באופן שעליו נאמר "תכלית שנאה שנאתים", אלא צריך להביט עליו כפי שהוא מצד אמיתית ופנימיות הענינים, ש"בנים אתם לה' אלקיכם", כך שאינו שייך לענין בלתי רצוי כלל.

קצדכאשר מדובר אודות ב"ד שתפקידו לשמור ולפקח על סדרי הקהילה כו' – הנה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולכן צריך לפעמים להעניש כו'; אבל כשמדובר אודות הציווי "ואהבת לרעך כמוך"⁸⁶⁸, והנהגה באופן ד"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"⁸⁶⁹ – צריך להביט עליו כפי שהוא מצד אמיתית ופנימיות הענינים, ולאהוב כל אחד מישראל באהבה עצמית.

קצהל. ובזה ניתוסף עוד ענין העולה על כולנה:

קצואיתא בגמרא⁸⁷⁰ שהקב"ה מתחרט על בריאת היצר הרע, שנאמר⁸⁷¹ "ואשר הרעותי" ("אני בראתי את יצר הרע המחטיאם, וגרמתי להם כל זאת"), ובהמשך לזה מובא⁸⁷² גם הפסוק⁸⁷³ "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", שמעיד "שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו, ולהסיר יצר הרע ממנו"⁸⁷⁴.

קצזוכיון שכן, הרי מובן, שכאשר איש ישראל מתקשר עם חבירו מתוך רגש של אהבה (שזוהי הדרך להתקשרות אמיתית וחזקה), ומצד זה משתדל בטובתו לקרבו לתומ"צ – אזי מסייע לו הקב"ה להוציאו מן המיצר אל המרחב, באופן שיקויים בו "מוריד שאול ויעל"⁸⁷⁵, ועד לדרגא היותר עליונה דבעל-תשובה, וכהסיפור הידוע⁸⁷⁶ אודות החסיד של אדמו"ר האמצעי, ר' יוסף בעל העגלה, שפעל על מי שהי' בדרגא תחתונה כו' עד שנעשה בעל תשובה גמור.

קצח175
ובזה יש תועלת גם מצד הענין דאהבת ישראל כשלעצמו:

קצטובהקדם המבואר⁸⁷⁷ בענין לשון הרע, "לשון תליתאי קטיל תליתאי"⁸⁷⁸, "הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו"⁸⁷⁹ – דלכאורה אינו מובן: מהי אשמתו של "הנאמר עליו" שיצטרך לסבול – כיון שע"י הדיבור אודות הרע שיש בו (כידוע⁸⁸⁰ שלשון הרע הוא בדבר אמת, ולא כמו מוציא שם רע שהוא שקר), מביאים זאת לידי גילוי (גם אם הי' עד עתה בהעלם).

רומרובה מדה טובה כו'⁸⁸¹ – שע"י אהבת ישראל והדגשת הטוב האמיתי והפנימי שבכל אחד מישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין⁸⁸²: "אע"פ שחטא ישראל הוא" – מגלים אצלו ש"ישראל הוא", וגילוי זה פועל בו לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעלות עד למעלה עליונה ביותר, ובאופן ש"קונה עולמו בשעה אחת"⁸⁸³ – בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, וביתר שאת וביתר עז, שזוהי מעלת בעלי תשובה ד"משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"⁸⁸⁴, ועד שמגיעים למדרגה שלמעלה מכל קצוות, שזהו מקום הבעל תשובה, שהוא למעלה גם מהקצה היותר עליון, מקום הצדיקים120.

רא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (ניגון הכנה), ניגון ה"בינוני", והניגון "אתה בחרתנו"].

רב* * *

רגלא. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז) אודות הענין ד"העמידו תלמידים הרבה" – יש להעיר אודות הדגשת המעלה המיוחדת של התלמידים בתחלת המכתב מאסרו חג הסוכות הנ"ל (סכ"ט):

רדבמכתב זה פונה כ"ק מו"ח אדמו"ר – כפי שכותב בראש המכתב – "אל ידידינו אנ"ש ותלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש ותורת אמת".

רהוהיינו, שמלבד הפני' הכללית "אל ידידינו אנ"ש" [ע"ד לשון רבינו הזקן בהקדמה לתניא, שהיא "אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו",

רו176
"כל אנ"ש דמדינתנו וסמוכות שלה", די"ל, שבזה נכללים כל בנ"י, כולל גם "אשר בשם ישראל יכונה"⁸⁸⁵], מוסיף ופונה בפרטיות ל"תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א" (אף שכבר נכללים ב"ידידינו אנ"ש"), ומזה מובן, שעליהם מוטל ציווי מיוחד.

רזלב. ובהקדמה:

רחהשלימות של התלמידים היא כאשר גם הם בעצמם מעמידים תלמידים, שעי"ז ניתוסף שלימות גם אצל הרב, כמובן מדברי התוספתא⁸⁸⁶ אודות מי שיש לו תלמידים ולתלמידיו תלמידים כו'.

רטוכמו בענין ההולדה בגשמיות, שהשלימות של האב היא כאשר מגיע השלב ד"ראה בנים לבניך"⁸⁸⁷, וכמ"ש⁸⁸⁸ "עטרת זקנים בני בנים", וכל זמן שיש רק בנים, עדיין אין זה בשלימות, ונפק"מ גם לענין קיום מצות פרו ורבו⁸⁸⁹.

ריוכמובן גם ממארז"ל⁸⁹⁰ "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר⁸⁹¹ ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם .. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה".

ריאאמנם, למרות שתלמידי התלמידים מוסיפים שלימות בהרב, אין להשוות את היחס של הרב לתלמידי תלמידיו להיחס לתלמידיו ממש. וכמו באב ובן, שלמרות השלימות שנעשית אצל האב ע"י בני בנים, אין להשוות את היחס לבני בנים להיחס לבנים עצמם, וכמובן גם מהחילוקים ביניהם בנוגע לחיוב כיבוד אב⁸⁹².

ריבוזוהי גם המעלה המיוחדת של תלמידי תו"ת ותו"א – גם התלמידים שלמדו בעבר, שהרי קדושה לא זזה ממקומה⁸⁹³ (וכל ישראל בחזקת כשרות⁸⁹⁴, שבודאי לא נעשה אצלם שינוי ח"ו בבחירתם...) – שהם המקבלים הראשונים של השפעת רבותינו נשיאינו ע"י לימוד נגלה וחסידות בישיבות שיסדו.

ריג177
ולהעיר:

רידבדרך כלל מבואר⁸⁹⁵ שהשפעת השכל מרב לתלמיד היא השפעה חיצונית, ולא השפעה עצמית כמו בענין ההולדה, שעל ידה נעשה מציאות שכל אצל הבן, משא"כ בהשפעה מרב לתלמיד, הרי התלמיד צריך להיות בעל שכל מצד עצמו, ולולי זאת לא תועיל השפעת הרב.

ריהובזה ניתוסף מצד ההשפעה דפנימיות התורה בישיבות הנ"ל – שענינה הוא לשנות את מציאותו של התלמיד, ולעשותו מ"גולם" ל"מקבל", וממקבל שלא כדבעי למקבל כדבעי, ועד שיהי' למשפיע – שזוהי תכלית הכוונה שסוכ"ס יהיו התלמידים משפיעים.

ריוומזה מובן גודל המעלה והזכות של תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א, ומצד זה גדולה קירבתם (אל רבותינו נשיאינו) יותר מאשר כללות אנ"ש.

ריזלג. אמנם, אצל בנ"י אין זכות בלי התחייבות, כך, שביחד עם גודל הזכות של תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א, באה גם התחייבות של תוספת עבודה.

ריחוכאשר ישנו ציווי על תוספת עבודה, אזי נותנים גם תוספת כחות כדי שיוכלו למלא עבודה זו, וכדברי הקב"ה: "איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן"⁸⁹⁶, ומזה מובן גם בנוגע לצדיקים ש"דומין לבוראם"⁸⁹⁷.

ריטומזה מובן, שכאשר חסר במילוי העבודה הנדרשת, אזי מלבד זאת שלא ממלאים את השליחות של רבותינו נשיאינו, יש בזה גם ענין של מעילה בקדשים – בהכחות כו' שממשיכים ומשפיעים רבותינו נשיאינו הקדושים.

רכומעצמו מובן שאין הכוונה להפחיד ולצער כו', אלא אדרבה – לעודד ולזרז את תלמידי ישיבות תו"ת ותו"א במילוי התפקיד והשליחות של רבותינו נשיאינו בהענין ד"העמידו תלמידים הרבה", כמדובר לעיל.

רכאלד. ולא לדרשה קאתינא, אלא בנוגע למעשה בפועל:

רכבעומדים אנו בזמן שבו מתחיל סדר העבודה ד"ויעקב (דקאי על כל אחד מבנ"י) הלך לדרכו"⁸⁹⁸.

רכג178
ולהעיר גם מהשייכות למוצאי שבת – כמבואר בלקו"ת⁸⁹⁹ "שאומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב כו' (אף שבחב"ד אין אומרים זאת בדיבור⁹⁰⁰), כי, בשבת אנו בבחינת ישראל שא"צ לבחי' עבודה ויגיעה לברר בירורים כו', ואח"כ במוצאי שבת, שמסתלקת הנשמה יתירה, וצריך לחזור ולירד להיות בבחי' יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי"ע כו', לכך אומר אל תירא עבדי יעקב כו' מלירד שם וכו'".

רכדוהדיוק הוא "ויעקב הלך לדרכו" – לדרך שלו, שהרי ישנם כמה דרכים, וכל א' הולך בדרך שלו, שבה הוא "זהיר טפי"⁹⁰¹.

רכהובנדו"ד, כשמדובר אודות תלמידי הישיבות תו"ת ותו"א – צריכים לילך בדרך של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהורה ע"ד ההשתדלות בהענין ד"העמידו תלמידים הרבה", ע"י הפצת התורה והיהדות גם במקומות רחוקים, למרות שבשביל זה צריכים לעזוב ד' אמות של תורה (כנ"ל בארוכה).

רכווכל זה – למרות שלפני חמישים שנה לא עשו כן (וגם היום, בשנת תשכ"ד, ישנם כאלו שאין עושים כן!...), כיון שזוהי הוראת-דרך במיוחד לדורנו זה, שבה צריך להיות "זהיר טפי".

רכזוהיסוד לכללות הוראה זו – דברי רבינו הזקן באגה"ק⁹⁰² ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמ"ש רז"ל⁹⁰³ אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא ארז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח⁹⁰⁴ אלא בימיהם, שת"ת הי' עיקר העבודה אצלם, וע"כ היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים, משא"כ בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים, שהיא בחי' עשי', אין דרך .. כי אם בבחי' עשי' ג"כ, שהיא מעשה הצדקה כו'", כולל גם צדקה רוחנית ע"י הפצת התורה והיהדות.

רכחועי"ז פועלים ב"סוכת דוד הנופלת עד עפר .. להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה"⁹⁰⁵ – גואל אחרון, משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם⁹⁰⁶, מהדורות הראשונים עד הדורות הכי אחרונים, "הקטנים

רכט179
עם הגדולים"⁹⁰⁷, ועד לקיום היעוד⁹⁰⁸ "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

רל[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה ש"תלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש ותורת אמת" (כלשון מכתב אסרו חג הסוכות הנ"ל) – אלו שלומדים עתה ואלו שלמדו בעבר – יאמרו "לחיים"⁹⁰⁹, והתחיל בעצמו לנגן הניגון "צמאה לך נפשי .. עך טי כו'"].

רלא* * *

רלבלה. בנוגע לשמח"ת, מצינו ביטוי בלתי רגיל בא' ממאמריו של אדמו"ר מהר"ש⁹¹⁰, שמביא "מ"ש במד"ר פל"ה⁹¹¹ בשם הגדות ירושלמי⁹¹², כתוב אחד⁹¹³ אומר וכל חפצים לא ישוו בה, וכתוב א'⁹¹⁴ אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפציך הם אבנים טובות ומרגליות, לא ישוו בה, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים שהם המצות, לא ישוו בה. נמצא דעת הירושלמי שכל המצות לא ישוו נגד בחי' התורה. ובגמרא דידן⁹¹⁵ חולק על זה, שרמו ג"כ, כתיב כל חפציך כו' משמע הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים כו', ומשני, כאן במצות שאפשר לעשות ע"י אחרים, וכאן במצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים. ומזה משמע שמצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ישוו בה". ומסיים במאמר: "ומחמת שכעת שמחת תורה, נבין דעת הירושלמי, שכל חפצים הם המצות לא ישוו בה".

רלגכלומר: למרות שגם בשמח"ת הלכה כבבלי ש"מצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ישוו בה", מ"מ, כשנמצאים בשמח"ת שאז מודגשת מעלת התורה, מדגישים את שיטת הירושלמי "שכל המצות לא ישוו נגד בחי' התורה".

רלדוענין זה מתאים גם עם הסדר שמצינו במאמרי חסידות⁹¹⁶, שבכל יו"ט ומועד מבארים את המעלה המיוחדת דיו"ט ומועד זה לגבי כל שאר ימים טובים ומועדים. והרי התורה היא תורת אמת. וההסברה בזה – שזהו ע"ד שלכל אחד יש ענין שבו צריך להיות "זהיר טפי", והוא ה"שער"

רלה180
על ידו עולים כל שאר עניניו, ועד"ז בזמני השנה, שהענין המיוחד של זמן זה הוא העיקר, והוא גם ה"שער" שדרכו עולים כל שאר הענינים.

רלוועד"ז בנדו"ד, שבשמח"ת מודגשת מעלת התורה, ועל ידה עולים גם כל שאר הענינים, כולל גם ההנהגה ע"פ ההלכה כשיטת הבבלי שמצוה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים דוחה ת"ת, שגם ענין זה עולה ע"י הענין העיקרי שהוא מצות היום – ענין התורה.

רלזולכן אין גם פלא בכך שבזמן ששייך לשמח"ת מדברים אודות הפלאת מעלת השלוחים שעוזבים ד' אמות של תורה כדי לפעול בהפצת היהדות, ומה גם שמדובר אודות בני-תורה, תלמידי הישיבות, שקשה יותר לפעול אצלם את הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", היינו, שלמרות היותו במדריגת "ישראל", "לי ראש"⁹¹⁷, ירד ממדרגתו לעסוק עם ענינים שבבחי' רגל עד לעקב שברגל.

רלחוע"ד משנת"ל⁹¹⁸ בנוגע לנטילת לולב – שעל שמו נקראים כל ד' המינים, כנוסח הברכה: "על נטילת לולב", להיותו הגבוה מכולם⁹¹⁹ בגשמיות, וגם ברוחניות, כי הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח מורה על אלו שעיקר עבודתם בלימוד התורה באופן שתורתם אומנתם⁹²⁰ – שמצוה מן המובחר ליטלו בסוכה, היינו, שגם כאשר עיקר העבודה היא בלימוד התורה בלבד, צריך להיות נרגש הרצון העליון שלמעלה באין ערוך מהבנתו והשגתו, ועי"ז ניתוסף בחביבות התורה וגם בהבנת והשגת התורה.

רלטלו. וכאן המקום להשלים המדובר לעיל⁹²¹ בנוגע לדברי רבינו הזקן בסידורו בענין נטילת לולב, ש"מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר":

רמיש שמקשים על דברי רבינו הזקן: הא מנא לי'. ועל זה נתבאר, שאם יש מקום לקושיא – הרי הקושיא היא להיפך: מדוע כותב רבינו הזקן ש"מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר", דלכאורה, זהו חיוב מעיקר הדין, שהרי החיוב דסוכה הוא "תשבו כעין תדורו"⁹²², שלכן צריך

רמא181
לאכול ולשתות ולטייל בסוכה, ועאכו"כ בנוגע לנטילת לולב שמצוותי' אחשבי'⁹²³, הרי בודאי שצריך להיות בסוכה.

רמבאך הענין הוא – שחידושו של רבינו הזקן הוא (לא מצד מצות סוכה, שזהו מעיקר הדין, כנ"ל, אלא) מצד מצות לולב, שנטילתו בסוכה מוסיפה עילוי בקיום המצוה, להיות "מצוה מן המובחר". כלומר: יש דברים שיש חיוב לעשותם בסוכה, אבל הסוכה אינה פועלת בהם עילוי והוספה, ואילו במצות לולב, נטילתו בסוכה מוסיפה בו עילוי שנעשה "מצוה מן המובחר"; משא"כ כאשר נוטלו בבית או בדרך, הנה גם אז יוצא י"ח קיום המצוה, "מדאגבי' נפיק בי'"⁹²⁴, אלא שאין זה מצוה מן המובחר.

רמגונתבאר הנפק"מ לדינא אם נטילת לולב בסוכה היא מצד מצות סוכה או מצד מצות לולב, ובלשון הש"ס: "מאי בינייהו" – וכפי שמצינו בדרושי חסידות שלאחרי השכלת הענין צריך להיות ה"בכן" בנוגע לעבודה⁹²⁵ – בשעת ירידת גשמים שאז פטור מן הסוכה (ככל מצטער שפטור מן הסוכה), הנה מצד מצות סוכה, אינו צריך להמתין שיפסיק הגשם כדי ליטול לולב בסוכה, כיון שעכשיו (בשעת ירידת הגשם) אין עליו החיוב דסוכה, אבל מצד מצות לולב, צריך להמתין עד שיפסיק הגשם וליטול לולב בסוכה, כדי שתהי' מצות לולב בשלימות, "מצוה מן המובחר".

רמדלז. וכד דייקת שפיר (ואולי אפילו כד דייקת סתם, ללא ההוספה ד"שפיר") – מצינו מקור לדברי רבינו הזקן הנ"ל במשנה מפורשת במסכת סוכה:

רמהובהקדמה – שיש שמספרים⁹²⁶ על הגאון הרגצ'ובי שלא הי' נוטל לולב בסוכה, באמרו, שלא מצא מקור לזה בש"ס. אבל מסתבר לומר שכל הסיפור אינו אמת, שהרי מצינו בש"ס מקור לזה (כדלקמן). וע"ד הסיפור ששמעתי מכמה חסידים שסיפרו בהתפעלות אודות ר' הלל מפּאַריטש, שלהיותו בכור, הנה כל כהן שפגש, הי' פודה את עצמו אצלו, כדי להבטיח שאכן קיים מצות פדיון בכור ע"י מי שהוא בודאי כהן. וגם סיפור זה אינו אמיתי, שהרי ר' הלל מפּאַריטש הי' לוי!...

רמו182
ובנוגע לעניננו:

רמזאיתא במשנה⁹²⁷: "מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו" (אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב). ובגמרא253: "אמרת נוטלו על שלחנו, למימרא דמפסיק, ורמינהו, אם התחילו אין מפסיקין (גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת⁹²⁸ לא ישב אדם לפני הספר, ולא יכנס לא לאכול ולא לדון, ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה, אין מפסיקין, אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל) וכו'".

רמחולכאורה: ידוע הכלל שהמשנה היא בלשון קצרה⁹²⁹, וא"כ, במקום לכתוב ג' תיבות: "יטול על שלחנו", היתה המשנה יכולה לקצר ולכתוב ב' תיבות: "יפסיק ויטול". ומה גם שבלשון זה הי' ניתוסף גם במשמעות הדברים – שצריך להפסיק בכל דבר, הן בסעודה, והן בעשיית מלאכה (שהרי חול המועד מותר במלאכת דבר האבד⁹³⁰); ואילו הלשון "יטול על שולחנו" הוא רק בנוגע להפסיק בסעודה.

רמטויש לומר, שמלשון המשנה "יטול על שלחנו" למדים שנטילת לולב היא בסוכה – כי, בחג הסוכות מקומו של השולחן (שבו נערכת הסעודה) הוא בסוכה (שהרי אסור לאכול מחוץ לסוכה), וא"כ, כשנוטלו על שולחנו, נוטלו בסוכה.

רנונמצא, שלשון המשנה "יטול על שלחנו" הוא לשון קצר שכולל שני ענינים: (א) מקום נטילת לולב הוא היכן שנמצא שולחנו – בסוכה, (ב) אם שכח ולא נטל קודם אכילה, צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב. ובמקום להאריך בדבר, כוללת המשנה כל זה בלשון קצר: "יטול על שלחנו".

רנאומ"מ, בהכרח לומר שנטילת לולב בסוכה היא הוספה על עיקר המצוה ("מצוה מן המובחר"), אבל גם בלאה"כ יוצאים י"ח מצות לולב, כי:

רנבבמצות לולב כתיב⁹³¹ "ולקחתם לכם גו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם" – במקדש⁹³². וכיון שבביהמ"ק לא היו יכולים לבנות סוכה, שהרי אסור

רנג183
להוסיף בבניני ביהמ"ק משום דכתיב⁹³³ "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"⁹³⁴, עכצ"ל, שעיקר קיום מצות נטילת לולב אינו תלוי בסוכה, אלא שנטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר.

רנדוכאמור, כל זה הוא מצד דין נטילת לולב, אבל מצד מצות סוכה, צריך ליטול לולב בסוכה מעיקר הדין, כשם שצריך לעשות כל עניניו בסוכה.

רנהלח. והענין בעבודה:

רנוגם כאשר מדובר אודות בן תורה, שהוא כמו לולב, שיש בו טעם – תובעים ממנו שהלימוד בהבנה והשגה יהי' באופן שכל מציאותו מראשו ועד רגליו נעשית מוקפת ברצון העליון, ובכללות הו"ע הביטול, שזהו הכלי להשראת אוא"ס, ששורה רק בדבר הבטל⁹³⁵, ועי"ז ניתוסף גם בהלימוד בהבנה והשגה, שמכוין לאמיתתה של תורה, שזהו"ע "וה' עמו⁹³⁶ – שהלכה כמותו בכל מקום"⁹³⁷.

רנזובאופן כזה נעשה גם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" – לא רק במדריגת "ישראל", "לי ראש", אלא לירד גם למדריגת יעקב, וכאמור לעיל (סי"ג) שמבטלים ת"ת מפני מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים,

רנחובאופן שמנצח את כל ההעלמות וההסתרים – ע"י הנתינת-כח דמצות ד' מינים שבהם מרומז הענין ד"אינון נצוחייא"⁹³⁸, והולך לבטח לדרכו למלא את שליחותו של הקב"ה, אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"⁹³⁹, רבותינו נשיאינו, להאיר את העולם כולו באור התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה שהיא המאור שבתורה, להיות לו ית' דירה בתחתונים⁹⁴⁰, כפי שיתגלה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

רנט* * *

רסלט. בהמשך להמדובר כמ"פ אודות אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשבי' – הנה יהי רצון שבשעתא חדא וברגעא חדא יהי' גם אצלם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" ללא מיצר ודוחק, אלא מתוך שמחה וטוב לבב.

רסאובהקדמה:

רסב184
כללות הענין דעבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב הוא פס"ד בנגלה דתורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכו'", ומביא מהנהגת דוד המלך דכתיב בי'⁹⁴¹ "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

רסגובפרט בעמדנו בשמח"ת, לאחרי יוהכ"פ, שאז היתה שלימות עבודת התשובה – תשובה עילאה, שהיא בשמחה רבה⁹⁴² [נוסף על השמחה שבכללות מצות התשובה יותר מהשמחה שבכל המצוות, להיותה למעלה מכל המצוות, שהרי על ידה מתקנים את החסרון שנעשה בכל המצוות⁹⁴³, ועד שבאים למדריגת בעלי תשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים, ולכן גם השמחה היא גדולה יותר (כנ"ל סי"ט)], וקשורה גם עם לימוד התורה⁹⁴⁴, שעז"נ⁹⁴⁵ "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – נוסף לכך שזהו גם ענינו של יוהכ"פ שניתנו בו לוחות אחרונות⁹⁴⁶. ולהעיר גם מהמבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי⁹⁴⁷, שבין יוהכ"פ לשמח"ת יש י"ג ימים, כנגד י"ג מדות הרחמים וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם.

רסדוכיון שכן, הרי ע"פ פס"ד התורה צריך להתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" מתוך שמחה וטוב לבב, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים – עי"ז שיצאו מן המיצר אל המרחב כו'.

רסהויש לקשר זאת עם ענין גשמי – כדי שיומשך בפועל ממש ללא שינוי כו' – עי"ז שכל אלו שהיו פעם במדינה ההיא, יאמרו לחיים וינגנו ניגון שמח,

רסווכיון שבנפשם פנימה הרי הם עדיין קשורים ונמצאים שם⁹⁴⁸, הרי זה יועיל גם לאלו הנמצאים שם בפועל – להנצל מה"מים רבים" הבלתי-רצויים, ולמלא השליחות שלהם מתוך שמחה וטוב לבב, ולצאת משם "ביד רמה"⁹⁴⁹, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"⁹⁵⁰, בקרוב ממש.

רסז185
[ניגנו הניגון "הושיעה את עמך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד ורקד על מקומו. ואח"כ אמר:]

רסחמ. כמו"כ דובר כמ"פ⁹⁵¹ אודות אלו שכבר יצאו משם והתיישבו בכפר חב"ד, שנמצאים במעמד ומצב של חירות לפי ערך המעמד ומצב שם.

רסטואלו מהם שנמצאים עתה כאן – יאמרו לחיים עבור כל תושבי כפר חב"ד, ויה"ר שיתוסף אצלם עוד יותר בהיציאה מן המיצר אל המרחב, באופן של חסדים גלויים, בטוב הנראה והנגלה, עד שיראו זאת בעיני בשר, למטה מעשרה טפחים.

רעועד"ז בנוגע לכאו"א מישראל, כולל גם אלו העתידים להוולד – שענין זה נכלל בהכנות לביאת בן דוד, כמארז"ל⁹⁵² "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (אוצר ששמו גוף) – כפי שהי' בגאולה הראשונה, "שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה"⁹⁵³, ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה בדורנו זה (שהוא גלגול של הדור שזכו לגאולה הראשונה, כדאיתא בכתבי האריז"ל⁹⁵⁴), עלי' נאמר⁹⁵⁵ "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו'" (כל שבעה הארצות), במהרה בימינו ממש.

רעא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה"].

רעב* * *

רעגמא. כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אמר כמ"פ⁹⁵⁶ – בשם הצ"צ – אודות גודל המעלה של דברים הנדפסים, שדיבור הוא רק לשעתו, דבר שבכתב הוא לדורות, ואילו דבר שבדפוס הוא לדורי דורות.

רעדוהענין בזה:

רעהבנוגע לדיבורו של אדם – הנה ההשפעה והפעולה על הזולת יכולה ומוכרחת להיות בשעת דיבור האדם, ובסביבתו הקרובה, ששם נשמעים דבריו, ויכולים לפעול פעולתם (משא"כ לאחרי זמן ובריחוק מקום כו'); אבל בענין שבא בכתב, ועאכו"כ בדפוס – יכולה להיות הפעולה וההשפעה אפילו לדורי דורות.

רעו186
ומזה מובן, שגם אם ישנו מעמד ומצב שבשעת מעשה לא רואים "פירות" – מצוות ומעשים טובים⁹⁵⁷, ויתרה מזה, שגם לאחרי שנה לא רואים פירות [ולא עוד אלא שאפילו לא מקבל "יישר כח", ואדרבה: במקום ליתן לו "יישר כח", באים בטענות על כך שהוא מבזבז את זמנו...] – צריך לידע שכאשר מדובר אודות דבר שבדפוס, הנה הפעולה מזה יכולה להיות גם לדורי דורות.

רעזואדרבה: לפעמים, שיהוי הזמן מורה על איכות הפעולה, שמצד גודל מעלתה אי אפשר להגיע לזה בזמן מועט. וכפי שרואים בחילוקי הזמנים בזריעה וצמיחה כפשוטם⁹⁵⁸, שדבר שאינו חשוב כ"כ, צומח בזמן קצר, וככל שהפירות חשובים ונעלים יותר, צ"ל שיהוי זמן יותר מהזריעה עד לצמיחה, וכמו החילוק בין זריעת גרעין של חטה כדי להצמיח ממנו כו"כ גרעיני חטה, לזריעת גרעין של תמר – "צדיק כתמר יפרח"⁹⁵⁹ – שצמיחת הפירות תהי' רק לאחר שבעים שנה⁹⁶⁰.

רעחומזה מובן גם בנוגע להנמשל – זריעת גרעין של דברי תורה, יראת שמים, אהבת ה' וכו', על-מנת להצמיח ממנו פירות, שהו"ע מעשים טובים – שכאשר ה"זריעה" היא בדפוס, שהוא לדורי דורות, והצמיחה משתהה זמן רב, הרי זו הוכחה שהפירות הם חשובים ביותר, ובמיעוט זמן א"א להביאם לידי צמיחה.

רעטמב. ובהקדם השייכות דכללות התומ"צ לענין הזריעה:

רפידוע פירוש הבעש"ט⁹⁶¹ על הפסוק⁹⁶² "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שכאו"א מישראל הוא במעמד ומצב של "ארץ" שעלי' אומר הקב"ה "חפצי בה"⁹⁶³.

רפאובארץ זו צריכה להיות זריעת התומ"צ, כמ"ש⁹⁶⁴ "זרעו לכם לצדקה", כמבואר במאמר רבנו הזקן⁹⁶⁵, דקאי על זריעת התומ"צ שנקראים בשם "צדקה", כמארז"ל⁹⁶⁶ "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה".

רפב187
והענין בזה – שכללות נתינת התומ"צ לישראל אינה ע"י ומצד עבודתם (כיון שזהו"ע שבאין ערוך כלל, שאי אפשר להגיע אליו ע"י עבודה), אלא "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה", וטעם הדבר – אך ורק בגלל בחירת הקב"ה בישראל, כנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

רפגוההסברה בזה:

רפדלכאורה אינו מובן: ידוע שכללות ענין הבחירה שייך רק בענינים שוים, משא"כ כשיש מעלה בענין אחד על חבירו, לא שייך ענין הבחירה; וא"כ אינו מובן, איך שייך ענין הבחירה לגבי בנ"י – הרי אפילו לפני מ"ת, בהיותם במצרים, יש בהם מעלה מיוחדת להיותם בני אברהם, עליו נאמר⁹⁶⁷ "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריוושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", ואיך יכולים אומות העולם להידמות להם?

רפהוהביאור בזה:

רפואילו רצה הקב"ה באומה השומרת "צדקה ומשפט" – לא הי' צורך בענין הבחירה, ומוכרח הי' (כביכול) לקחת לו את בנ"י; אבל כיון שרצונו של הקב"ה הוא בענין התורה, שהיא למעלה מכל ענין של עבודה, כיון שבאה מעצמותו ומהותו ית', ששם לא נוגע ענין העבודה כלל, כמ"ש⁹⁶⁸ "אם חטאת גו' ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת גו'" – הרי בענין זה ישראל שוים לאומות העולם, אלא שהקב"ה בחר בבנ"י בבחירתו החפשית, כמ"ש⁹⁶⁹ "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", להיותם "חלק אלוקה ממעל ממש"138, ולאחרי ש"בחר בנו" – "נתן לנו את תורתו", ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה נותן"⁹⁷⁰, כולל גם הענין ד"אנא נפשי כתבית יהבית"48.

רפזועז"נ "זרעו לכם לצדקה", ובזה נכלל גם ענין הזריעה בנוגע לפעולה על הזולת, אם ע"י דיבור, או ע"י כתב, ועד לדבר שבדפוס, שהוא לדורי דורות, היינו, שהצמיחה שע"י פעולת הזריעה יכולה להיות גם בדורות שלאח"ז, ועד לצמיחת פירות טובים ביותר שדורשים שיהוי זמן גדול יותר, כנ"ל.

רפחמג. אמנם, כדי שיהי' ענין הצמיחה, צריכים להיות שני תנאים: (א) יש צורך בגרעין חי, הבא מאילן חי; (ב) זריעת הגרעין צריכה להיות

רפט188
לאחרי הקדמת חרישת הקרקע, משא"כ אם זריעת הגרעין היא על סלע צחיח, לא יצמח מאומה גם לאחרי ימים ושנים ודורי דורות.

רצוענינו בנמשל:

רצאא) גרעין חי – שבא מהקב"ה, "אלקים חיים"⁹⁷¹, מקור החיים, שלכן, כאשר "אתם הדבקיםבה' אלקיכם" – ע"י התורה, "תורת חיים", ומצוותי' עליהם נאמר⁹⁷² "וחי בהם" – אזי "חיים כולכם היום"⁹⁷³ ("היום" דייקא, "היום לעשותם"⁹⁷⁴, בעוה"ז הגשמי, ואפילו בזמן הגלות).

רצבב) ענין החרישה – "מרפי ארעא"⁹⁷⁵, היינו, שכדי לפעול על הזולת שיהי' אצלו ענין הצמיחה, יש להבטיח שהאדם השומע לא יהי' במעמד ומצב של "קרקע קשה" ("פאַרהאַרטעוועט"), שמעכבת את רקבון הגרעין ואת הצמיחה, כך, שאינו יכול להיות בבחי' "ארץ חפץ", ארץ שהקב"ה חפץ בה, שהרי אלקות אינו שורה אלא במקום הביטול, כמ"ש⁹⁷⁶ "תועבת ה' כל גבה לב", וכמארז"ל⁹⁷⁷ "אין אני והוא יכולין לדור כו'", ולכן יש צורך להקדים כמה תיבות שיפוררו ("צורייבן") את "לב האבן", ואז יהיו הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב⁹⁷⁸, ופועלים פעולתם.

רצגוכאשר מתקיימים שני תנאים אלו – זריעת גרעין של תומ"צ, בהקדמת ענין החרישה – אזי הובטחנו ש"הבא לטהר מסייעין אותו"⁹⁷⁹, וכפירוש רבנו הזקן⁹⁸⁰ ש"לשון לטהר (ולא "ליטהר") .. משמע לטהר את אחרים", ואז מסייעים לו מלמעלה, והיינו, שבודאי "ירד הגשם .. מן השמים (סייעתא דשמיא) .. הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל"⁹⁸¹ – שרואה פרי טוב בעמלו (נוסף על הלחם הנצרך לו בעניניו הפרטיים).

רצדואפילו במקרה שאינו רואה זאת בעיני בשר – אין זה גורם להטיל ספק ח"ו בהבטחת בורא העולם ומנהיגו, שכן, נוסף לכך שכאשר יזכך את עצמו, בודאי יראה בעיני בשר מה שפעל ע"י זריעת הגרעין כו',

רצה189
הרי יש פירות שצומחים לאחרי זמן רב, והם פירות משובחים יותר, וכנ"ל בנוגע לעניני דפוס, שפעולתם היא לדורי דורות.

רצווהעיקר הוא – כאמור – שתהי' פעולת זריעת גרעין חי, בהקדמת ענין החרישה, ובאופן דמוסיף והולך ואור, עדי קיום היעוד "ולילה כיום יאיר"153, בביאת משיח צדקנו, "עלה הפורץ גו' (זה משיח⁹⁸²) והוי' בראשם"⁹⁸³, במהרה בימינו ממש.

רצז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "סטאַוו יאַ פּיטו", "עסן עסט זיך", "צמאה לך נפשי .. כן בקודש חזיתיך"].

רצח* * *

רצטמד. מצד הגבלת הזמן – שהרי צריך להתפלל תפלת מעריב – יש לעורר בקיצור עכ"פ בנוגע לענין הצדקה בשייכות לכל השנה כולה, שזהו"ע "קרן השנה"⁹⁸⁴.

שובהקדמה:

שאצדקה היא התחלת העבודה, ופותחת וסוללת את הדרך לקבל ברכת ה' – כפי שמצינו ש"ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי"⁹⁸⁵ (ואין זו רק הנהגה מיוחדת של ר' אלעזר, אלא כך נפסק גם בשו"ע⁹⁸⁶), והיינו, שעוד קודם התפלה – שהיא התחלת עבודת היום, שהרי קודם התפלה אסור להתעסק בענינים אחרים⁹⁸⁷ – מתחיל יהודי בנתינת הצדקה, ועי"ז נמשך והולך כל היום בהצלחה.

שבוגם בשבת ויו"ט שלא שייך נתינת ממון – יכול וצריך להיות ענין הצדקה ע"י מאכל ומשתה וכיו"ב, ואדרבה, יש בזה מעלה על נתינת ממון, כמסופר בגמרא⁹⁸⁸ אודות אשתו של אבא חלקי' שנענתה תחילה, "משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה" (שדבר אכילה היא נותנת לעני, והוא בלא טורח, ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה), וענין זה לא שייך רק בימי החול, אלא גם בשבת, ובעיקר ביו"ט, שבו מודגש הענין דהכנסת אורחים⁹⁸⁹.

שגאמנם, מצד טרדות הזמן יכולים לשכוח אודות נתינת הצדקה, וגם

שד190
יתכן שבאותה שעה לא נמצא העני בקירבת מקום; ומובן, שכאשר הכסף מונח במגירה, לא נפעלת פעולת הצדקה.

שהועל זה נוסדה מכמה שנים קרן צדקה הנקראת בשם "קרן השנה" – שכל אחד נותן סכום כסף המכוון למספר ימות השנה (לכל-הפחות סכום כזה שפחות ממנו אי אפשר, עבור כל יום מימות השנה), החל מראש-השנה⁹⁹⁰ עד ר"ה הבעל"ט, וכיון שמ"קרן" זו מחלק הגבאי בכל יום, הרי זה נחשב שכל אחד מהמשתתפים מתחיל את יומו בנתינת פרוטה לעני.

שו– אלו שיכולים לייסד קרן כזו במקומם, הנה מה טוב ומה נעים, ובכל אופן, יכולים ליתן לקרן שכבר נוסדה ופועלת כאן.

שזומובן מעצמו שהנתינה לקרן השנה אינה פוטרת משאר עניני צדקה, כאשר בא עני ומבקש צדקה, או משולח עבור מוסד וכיו"ב, שעל זה ישנו ציווי ואזהרה כפולה ומכופלת, בעשה ולא תעשה: "נתן תתן"⁹⁹¹, ו"לא תקפוץ את ידך"⁹⁹², וח"ו לפטור את עצמו בטענה שכבר נתן צדקה אתמול ושלשום כו'.

שחמה. וכאן המקום להזכיר גם אודות שיעורי חת"ת310:

שטחומש – ללמוד בכל יום חלק מפרשת השבוע השייך ליום זה – ביום ראשון, מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני, משני עד שלישי וכו' – עם פירוש רש"י, וכל הרוצה להוסיף וללמוד עוד פירושים, תבוא עליו ברכה.

שיתניא – פנימיות התורה – ללמוד בכל יום השיעור היומי כפי שנחלק לימות השנה.

שיאותהלים – כפי שנחלק לימי החודש – שזהו הענין האמצעי שבשיעורי חת"ת (חומש תהלים תניא), להיותו הממוצע המחבר ומאחד תפלה ותורה⁹⁹³, שהרי ספר תהלים ענינו שירים ותשבחות (תפלה), וביחד עם זה, נחשב כמו העסק בנגעים ואהלות⁹⁹⁴.

שיבוכבר דובר כמ"פ, וגם בכתב ובדפוס, אודות גודל הערך והסגולה

שיג191
כו' שבשמירת שיעורים יומיים אלו. ומי שהחסיר משיעור היומי בגלל סיבה שאינה תלוי' בו – ישלים זאת בלילה שלאחריו⁹⁹⁵.

שידמו. ויה"ר שב' ענינים הנ"ל – נוסף על ההוראה הכללית בנוגע לקיום כל עניני התומ"צ, וכללות העבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁹⁹⁶ ו"בכל דרכיך דעהו"⁹⁹⁷ – ימהרו ויזרזו את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"234, ו"מלאה הארץ דעה את ה' גו'"⁹⁹⁸.

שיהובפרט ע"י הצדקה – כמארז"ל311 "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה",

שיווכן ע"י התשובה – ובשמחה דוקא (כנ"ל שעומדים אנו לאחרי יוהכ"פ ושמח"ת) – כפס"ד הרמב"ם⁹⁹⁹ "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", "מיד" כפשוטו, לפי המושגים של בשר ודם,

שיזבגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

שיח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ופרצת"].

שיט* * *

שכמז. נהוג בכל שנה לומר שיחה מיוחדת לנשי ישראל. ובאמת, הרי זה נכלל כבר בהמדובר לעיל¹⁰⁰⁰ בענין תפלת חנה (שאומרים בר"ה, "היום הרת עולם", שאז נעשה הענין ד"תמליכוני עליכם"¹⁰⁰¹) "עד עקרה ילדה שבעה וגו'"29. אבל אעפ"כ, כיון שדובר בזה קודם הקפות, ואח"כ לקחו משקה וכו'¹⁰⁰², לכן אדבר עוד ענין בנוגע לנשי ישראל, ובכל אופן, הרי "טובים השנים מן האחד"¹⁰⁰³.

שכאמח. דובר לעיל98 אודות אגרת-הקודש של כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל (סט"ז) שבה מביא את תורת רבינו הזקן וכו' על הפסוק64 "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ומזכיר שם שהר"ת ד"את השמים ואת הארץ" הוא שם אהו"ה.

שכב192
ויש להוסיף בזה:

שכגעל הפסוק¹⁰⁰⁴ "מהר קח את הלבוש ואת הסוס", מבאר אדמו"ר האמצעי בשערי אורה¹⁰⁰⁵, ש"ר"ת דאת הלבוש ואת הסוס הוא אותיות אהו"ה, והוא השם הידוע אהו"ה היוצא מר"ת דפסוק את השמים ואת הארץ, שהוא גימטריא טוב, שזהו בחי' יסוד, מדרגת יוסף, צדיק עליון, דאחיד65 בשמיא ובארעא כו'".

שכדולהעיר, שענין זה שייך גם לשמיני-עצרת, שכנגד יוסף¹⁰⁰⁶, כמ"ש¹⁰⁰⁷ "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת", שזהו"ע חיבור שמים וארץ, רוחניות וגשמיות.

שכהוממשיך לבאר: "ולזה אמר מהר, משום דבחי' שפע דיסוד יוצא ונמשך במהירות דוקא, וכמ"ש¹⁰⁰⁸ עד מהרה ירוץ דברו, ומהרה בה"א, שזהו בחי' שפע המגיע לנוקבא ("אבל מהר הוא בחי' דכר, בחי' יסוד, שזהו מקודם בואו לנוקבא שחסר ה'") .. מהרה גימטריא ר"נ, שהוא נר שבת".

שכוולכאורה אינו מובן מהי השייכות של "מהרה" עם נר שבת?

שכזמט. והענין בזה:

שכחענינו של נר שבת הוא שעל ידו נעשה "שלום בית", שלכן, "נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו"¹⁰⁰⁹, והיינו, שהנהגת הבית תהי' באופן של שלום – שלום בין רוחניות לגשמיות, בין נפש האלקית לנפש הבהמית.

שכטוענין זה נעשה ע"י נר שבת:

שלאימתי היא שעת הכושר לפעול ענין השלום – הנה בימות החול, הרי מצד חושך העולם, ועד שהקליפות גוברים בו כו'261, אי אפשר לייחד את הגשמיות עם הרוחניות; ורק בשבת, כשמתבטלים ההעלמות כו'¹⁰¹⁰, אזי יש בכח לפעול ענין השלום, ובאופן שמיום השבת יומשך אח"כ גם בימות החול.

שלאובשבת גופא נעשה ענין השלום ע"י נר (שבת) – ענין האור:

שלב193
פעולת הנר בגשמיות היא – שעל ידו נעשה המקום מואר ("עס מאַכט ליכטיג"); אור הנר אינו פועל שינוי לא במאכל ומשקה ולא באדם האוכל, ואעפ"כ יש חילוק גדול אם אוכלים במקום חשוך או במקום מואר, שכן, כאשר אדם אוכל במקום חשוך, עלול הוא להכניס לפיו (לא את המאכל, אלא) משהו אחר, ואילו המאכל הטוב ישאר במקומו ולא יגיע לפיו.

שלגוכמו"כ ברוחניות: בכדי לפעול "שלום בית", חיבור הגשמיות עם הרוחניות, שנעשה בכח השבת – צריך להיות מקום מואר שבו נראים כל הענינים באופן ברור, כך, שיהי' ניכר מהו הטוב האמיתי, וכיצד צריכים לנצל אותו כו'; ואז יכולים לפעול "שלום בית", קישור הגשמיות עם הרוחניות – שהגשמיות תהי' כלי לאלקות.

שלדומצוה זו ניתנה לנשי ישראל דוקא:

שלהמעיקר הדין אין חילוק בהחיוב דנר שבת בין איש לאשה, שהרי "אחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת"¹⁰¹¹, אבל אעפ"כ, "נשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית"¹⁰¹² (משא"כ הבעל, שמסיבות שונות – ויתירה מזה: מסיבות משונות – אינו נמצא בביתו במשך רוב היום), ולכן, דוקא האשה, עקרת הבית, שבה תלוי' הנהגת הבית, בכחה לפעול בבית את ענין האור והשלום.

שלונ. ועפ"ז מובנת השייכות של "נר שבת" עם "מהרה" (בגימטריא "נר"), שמורה על בחי' הנוקבא שמקבלת המשכת השפע דיסוד – ענינו של שם אהו"ה, בגימטריא טוב, שזהו בחי' היסוד, שמחבר שמים וארץ – כיון שגם ענינו של נר שבת הוא חיבור גשמיות ורוחניות.

שלזוענין זה צריך להיות באופן ד"מהרה" – "עד מהרה ירוץ דברו":

שלחמבואר בלקו"ת¹⁰¹³ בפירוש "עד מהרה ירוץ דברו", שהו"ע ירידת השפע מלמעלה דרך כל העולמות, מרום המעלות עד למטה, במהירות גדולה באין מונע ומעכב כו', והיינו, שמהירות ותגבורת ההשפעה בוקעת ומבטלת ("ברעכט-דורך") את כל המניעות והעיכובים, ועד שנמשך למטה כל האור שלמעלה כמו שהוא.

שלטוכן הוא בענין נר שבת שפועל שלום בית – שהפעולה בזה צריכה להיות מתוך חוזק, מבלי להתפעל ממניעות ועיכובים, ולפעול בכל

שמ194
התוקף שיהי' שלום בית, דהיינו, שלום בין גשמיות לרוחניות, ונעשה בית כזה שהקב"ה אומר עליו "ושכנתי בתוכם"¹⁰¹⁴.

שמאוכאשר העבודה מלמטה היא באופן כזה, שלא מתפעלים ממניעות, ולא עוד אלא שמהפכים את המניעות עצמם לטוב, ועד שגם המלאך דהיפך הטוב עונה אמן בעל-כרחו¹⁰¹⁵ – אזי ממשיכים כן גם מלמעלה, שמתבטלים כל הענינים הבלתי-רצויים, ונמשך "אך טוב"¹⁰¹⁶, ובאופן שכל הברכות נמשכים למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזוני.

שמבוהיינו, שכאשר הקב"ה שורה בבית – "ושכנתי בתוכם" – אזי "באור פני מלך חיים"¹⁰¹⁷, ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"¹⁰¹⁸, כדי לגדל ולחנך בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות,

שמגוכל ענינים אלו – בני חיי ומזוני – באופן דרויחי, והיינו, שנמשך ממרחב העצמי עד למטה מעשרה טפחים, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"¹⁰¹⁹.

שמד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ז"פ), "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ו"הושיעה את עמך".

שמהלאחר ברכת המזון ותפלת מעריב – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל אחד מהנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה"¹⁰²⁰.

שמוטרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

שמזידוע שבליובאוויטש היו נוהגים להכריז במוצאי שמח"ת (ובקביעות שנה זו – במוצאי שבת בראשית): "ויעקב הלך לדרכו"224.

שמחויה"ר שהענין ד"יעקב הלך לדרכו" יהי' באופן ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"¹⁰²¹.

שמט______  ______