Toras Menachem·Vol. 38 (5724·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Haazinu·Shabbos Shuvah·5724תורת מנחם·לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ האזינו·שבת תשובה·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו".

גא. פרשת האזינו קורין תמיד לאחרי ראש-השנה – ע"ד מ"ש רבנו הזקן בלקו"ת¹⁶ לענין פרשת נצבים, ש"פרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה". אלא, שלפעמים קורין גם פרשת וילך אחרי ר"ה, ואז, פרשת האזינו היא בשבת השני' שלאחר ר"ה, ולפעמים קורין פרשת האזינו מיד לאחרי ר"ה, דהיינו, בשבת הראשונה שלאחר ר"ה, ועד שלפעמים – כשר"ה חל ביום חמישי וביום ששי, כקביעות שנה זו – קורין פרשת האזינו מיד לאחר ר"ה (למחרתו) ממש.

דב. והנה, ידוע שביום השבת מתעלים כל ימות החול, החל מיום ראשון, ובפרט הימים הנקראים "קמי שבתא"¹⁷ – מיום רביעי ואילך.

הובעלי' זו יש ב' מדריגות¹⁸: תחלה היא העלי' שבערך ימי החול, כמארז"ל¹⁹ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שהאכילה היא לפי ערך הטרחא; ולאחרי כן נעשית העלי' שבאין ערוך, כמארז"ל²⁰ "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", שענין המתנה הוא המשכה שלמעלה מערך המקבל, ועאכו"כ כאשר המתנה היא "מבית גנזי". וב' עליות אלו הם בשני זמנים ביום השבת: בליל ש"ק ("מעלי שבתא") – העלי' שבערך; ולאחרי כן, ביום השבת, ובפרט בזמן "רעוא דרעוין" – העלי' שבאין-ערוך.

וובנדו"ד, הימים ד"קמי שבתא" שמתעלים ביום הש"ק זה, שייכים לר"ה: ערב ר"ה, שהוא "ערב" וטפל לר"ה, ושני ימי ר"ה.

זולהעיר, שאף שמבואר בספרי קבלה שיש שני מיני המשכות שונות: (א) המשכה בנוגע לימי השבוע, שהיא כפי סדר הימים: יום ראשון, יום שני וכו' (ועז"נ שימי השבוע בכלל, ובפרט מיום רביעי ואילך, עולים ביום השבת), (ב) המשכה בנוגע לימי השנה, שבאה לפי

ח24
סדר ג' הרגלים, ר"ה ויוהכ"פ וכו' – אעפ"כ, בהכרח לומר שיש שייכות בין שני מיני המשכות אלו²¹.

טוראי' לדבר – מהמבואר בכמה דרושים²² בענין יו"ט שחל להיות בשבת, שהענינים שנפעלים ע"ד הרגיל ע"י התקיעות, נפעלים בקביעות זו מצד יום השבת עצמו, אף שענין התקיעות שייך לההמשכה דימי השנה, ויום השבת שייך לההמשכה דימי השבוע, כיון שיש שייכות ביניהם.

יומזה מובן, שעליית ימי השבוע (בפרט מיום רביעי ואילך) ביום השבת היא לא רק לענין ימי השבוע שבהם, אלא גם עניני ערב ר"ה ור"ה שבהם עולים ביום השבת.

יא*

יבג. במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובפרט במאמרים שלפני ההסתלקות, ישנם כמה ענינים נפלאים; מלבד ההשכלה וההשגה שבהם, יש בהם גם ענינים מפליאים ומבהילים, ו"אין איש שם על לב"²³, כיון שבהשקפה ראשונה לא מבחינים בהם, אבל כאשר מעיינים כדבעי – ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁴: "בהסתכלות החזקה" – מבחינים בכו"כ ענינים נפלאים²⁵.

יגוענין זה אינו רק בנוגע להמשך "באתי לגני", שבו מרומזים כמה וכמה ענינים נפלאים (ולדוגמא – שמזכיר הענין "דמי הוא היודע עתו וזמנו"²⁶), אלא גם במאמרי שנת תש"י בכללותה, החל מר"ה, ישנם כמה ענינים נפלאים.

ידבמאמר דר"ה²⁷, מיד בסעיף הראשון, ישנו ענין נפלא, שעד עתה לא מצאתי בדרושי חסידות שיתבאר כן. – לאחרי ההתבוננות מגלים שבעצם הרי זה מארז"ל מפורש (כדלקמן), אבל אעפ"כ, לא מצאתי שנתבאר כן בתורת החסידות, מלבד במאמר דר"ה תש"י.

טוובהקדמה:

טזבדרך כלל מבואר בדרושי חסידות שבר"ה צ"ל הענין ד"מן המיצר

יז25
קראתי"²⁸ דוקא, וככל שהקריאה היא "מן המיצר" יותר, נעשה יותר הענין ד"ענני במרחב"13.

יחידוע²⁹ אמנם בפירוש מארז"ל³⁰ "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה", שאין הכוונה שצריכים להמתין שנה שלימה להענין ד"מתעשרת", אלא הפירוש ד"בסופה" הוא מיד לאחר ה"רשה", היינו, שכאשר ישנה ההחלטה על הענין דקבלת עול ("רשה"), אזי מיד נעשה הענין ד"מתעשרת", אבל אעפ"כ, הקבלת-עול עצמה היא באופן ד"מן המיצר" דוקא.

יטואילו במאמר זה מבואר, ש"הקבלת עול מלכות שמים דר"ה הוא כאילו מתוך ההרחבה".

כואין זה ענין שנזכר במאמר בדרך אגב, אלא זהו ענין עיקרי, שלכן נזכר גם בה"קיצור": "קבלת עול דר"ה מתוך הרחבה", וכמדובר פעם³¹ שב"קיצורים" מובאים רק הענינים העיקריים, ולא הענינים שבדרך אגב.

כאד. ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר להבהיר שלא יחשבו שהרחבה זו היא רק בנוגע לענינים רוחניים בלבד, אלא הכוונה היא להרחבה גם בגשמיות; וכדי שלא יחשבו שזהו ענין ששייך רק לפנימיות התורה, ולא שייך למציאות העולם – מביא ראי' ממדרש, גליא דתורה, כדי להמשיך ענין זה גם בעולם (ע"ד המבואר בד"ה בחכמה יבנה בית לרבנו הזקן³², שהטעם שצריכים להביא ראיות מפסוקי התורה הוא – "כדי שיהי' בחי' קיום לדבר בבחי' חותם כו'"):

כבבמאמר מובא מאמר המדרש³³ בפירוש "בחודש השביעי"³⁴ – "שהוא משובע בכל", היינו, ש"מפרשים שביעי לשון שובע, זאַט", וזהו "בחודש השביעי", "אַ זאַטער חודש". וממשיך לבאר במה מתבטא השובע – כהמשך דברי המדרש: "גתות בתוכו, ברכות בתוכו, כפור בתוכו, סוכה בתוכו, לולב וערבה בתוכו".

כגובכן: "כפור בתוכו כו'" – הם ענינים רוחניים, אבל "גתות בתוכו" – קאי בפשטות על ענינים גשמיים. וכפי שמבאר, "דגתות הם אוצרות תבואה ופירות, דאז הוא זמן אוסף התבואה והפירות, וישראל

כד26
שרוים בנחת ברוב טוב, ואז מקבלין עליהם עול מלכות שמים וכו'", ומסיים, "וזהו דזמן ר"ה הוא בזמן אוסף התבואה והפירות, להורות על קבלת עול מלכות שמים מתוך הרחבה".

כהולהעיר, שאף ש"אוסף התבואה והפירות" הוא בחג הסוכות, "חג האסיף"³⁵, מ"מ, מביא ענין זה במאמר בנוגע לר"ה – כמובן מהלשון "חודש השביעי", שהחודש כולו, החל מר"ה, הוא "משובע בכל", ועכצ"ל, שגם הענין ד"גתות בתוכו" ישנו כבר בר"ה, אלא שבר"ה הרי זה באופן ד"בכסה"³⁶, ובחג הסוכות בא בהתגלות³⁷. ולאידך, אף שבר"ה הרי זה עדיין "בכסה", אין זה באופן של העלם שאינו במציאות, אלא באופן שברור הדבר שלאח"ז יומשך בגילוי, ולכן כבר בר"ה נעשה ענין הקבלת עול מתוך הרחבה.

כוה. ובכן: במאמר זה, מר"ה תש"י, שנת ההסתלקות, פסק כ"ק מו"ח אדמו"ר פסק-דין וקבע את הסדר על כל ראשי השנים של כל השנים שלאחרי זה, עד ביאת המשיח (ע"ד שהלל חישב את כל החדשים ועיבר את כל השנים על כל השנים שלאח"ז³⁸) – שצ"ל קבלת עול מתוך הרחבה.

כזובפרט שענין זה בא לא רק בדיבור, ולא רק בכתב, אלא גם בדפוס, וידוע פתגם הצ"צ³⁹ שדברים שבדפוס הם נצחיים לדורי דורות.

כחוכיון שישנו פס"ד שעבודתם של ישראל צריכה להיות מתוך הרחבה, ברור הדבר שגם ההשפעה מלמעלה תבוא מתוך הרחבה – מבחי' מרחב העצמי, ותומשך למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

כט* * *

לו. האמור לעיל אודות העבודה דר"ה מתוך הרחבה – מתאים עם המדובר כבר⁴⁰, שעיקר הענין דר"ה הוא הענין ד"תמליכוני עליכם"⁴¹, שלמעלה מכללות הענין דמצוות וגזירות וכו', ואפילו למעלה מענין התשובה:

לא27
מבואר בכ"מ שענין השופר הוא ענין התשובה, וכמ"ש הרמב"ם⁴²: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים כו'".

לבאמנם, עיקר ענינו של השופר הוא – כפי שנתבאר לעיל, על יסוד המבואר בהמשך ר"ה תש"ג⁴³ – כדי לפעול את הענין דבנין המלכות, "תמליכוני עליכם", כמארז"ל26 "אמרו לפני .. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם .. ובמה בשופר", שזהו"ע שלמעלה מתשובה.

לגוע"ד הידוע בענין "קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזירותי"⁴⁴, שקבלת המלכות היא למעלה מענין הגזירות, וכמו"כ הרי זה למעלה גם מענין התשובה – כי, כדי שיהי' ענין התשובה צ"ל תחלה מציאותו של זה שאליו שבים, וזה שייך רק לאחרי הענין ד"תמליכוני עליכם", שעי"ז נעשה בנין המלכות מחדש, ורק לאחרי שישנו בנין המלכות אזי שייך ענין התשובה.

לדז. וענין זה – כמו כל הענינים שבפנימיות התורה – מרומז גם בנגלה דתורה:

לההרס"ג⁴⁵ מונה עשרה טעמים לתקיעת שופר.

לו– ולהעיר שגם זה מתאים עם פנימיות התורה, כמבואר בקבלה⁴⁶ בענין עשרת ימי תשובה, שהו"ע הנסירה בכל העשר ספירות. וכנגד זה הם עשרת הטעמים שברס"ג. –

לזוהטעם הראשון – שהוא הטעם העיקרי – הוא: לפי ש"כן עושין המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות .. אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה, וכך אמר דוד⁴⁷ (ולהעיר מהידוע שענינו של דוד הו"ע המלכות⁴⁸) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". ולאחרי כן מביא הרס"ג שאר הטעמים, ענין התשובה וכו'.

לחוההסברה בזה – כיון שכל שאר הטעמים שייכים רק לאחרי שישנו בנין המלכות; לאחרי שממליכים את הקב"ה למלך אזי צריך להיות גם ענין התשובה וכו'.

לט28
והענין בזה – שכל שאר הטעמים הם בבחי' הגילויים, ששם יש בחי' קוין. וכמו בענין הזכרונות שבשופר, שיש צורך להבטיח "שיעלה זכרונכם לפני לטובה"26, כי בבחי' הקוין ישנו קו הטוב וגם קו ההפכי כו'; משא"כ הטעם ד"תמליכוני עליכם", בנין המלכות מחדש – הוא המשכה מהעצמות.

מועל זה אנו מבקשים "יבחר לנו את נחלתנו גו'"⁴⁹ – שאמיתית ענין הבחירה הוא בהעצמות, ששם אין קוין והגבלות; "אשר אהב סלה"34 – לשון נצחיות⁵⁰, בלי שום מדידות והגבלות.

מאח. וגם האמור לעיל (ס"ג ואילך) אודות העבודה דר"ה מתוך הרחבה – הרי זה מצד הענין העיקרי שבר"ה, בנין המלכות:

מבבנוגע לענין התשובה שבר"ה, ענין יום הדין וכו' – הנה אע"פ שישראל מובטחים שהם "נצבים" וזוכים בדין⁵¹, מ"מ, מאחר שענין זה הוא ע"פ דין, הרי יש בזה ענין של מדידה דקוין כו' (שהי' יכול להיות באופן אחר ח"ו, אלא שזוכים בדין); משא"כ מצד הענין ד"תמליכוני עליכם" – אין שום הגבלות, ומשם נמשך הכל בהרחבה.

מגועפ"ז יובן מה שישראל מבקשים "יבחר לנו גו'", "לך הוי' הצדקה גו'"⁵² – דלכאורה, למה זקוקים לכך, הרי ביכלתם לתבוע גם ע"פ דין, כיון שהובטחנו להיות "נצבים" וזוכים בדין? – אלא שזהו לפי שרוצים לקבל מבחי' מרחב העצמי, בלי שום מדידות כלל (וע"ד המבואר באגרת "בד קודש"⁵³ מאדמו"ר הזקן ומאדמו"ר האמצעי⁵⁴ בענין "מלפניך משפטי יצא גו'"⁵⁵).

מדוכאשר בענין העיקרי, בנין המלכות כו', נמשך מבחי' המרחב כו' – הרי זה פועל גם על הענינים החיצוניים, שגם הם יהיו בהרחבה,

מה– וכדיוק הלשון בסידור⁵⁶: עצמיות השכל ועצמיות כח המעשה וכו', שגם בבחי' הכחות הנה בכל מקום ישנו העצם –

מווהיינו, שההמשכה מבחי' מרחב העצמי נמשכת גם בסדר

מז29
השתלשלות, עד למטה מטה, שכל הענינים הם בהרחבה, הן ברוחניות והן בגשמיות.

מח* * *

מטט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"א) אודות השייכות דפרשת האזינו (ובפרט בקביעות שנה זו) לר"ה – הנה בדוגמת ב' הענינים שבר"ה (ענין התשובה וכיו"ב, שהם הענינים הטפלים שבר"ה, והענין ד"תמליכוני עליכם" ו"יבחר לנו גו'"), יש גם בפרשת האזינו ב' ענינים:

נבתחלת הפרשה נאמר: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", "שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר .. העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם"⁵⁷.

נאושני ענינים בזה: (א) היותם עדים על עבודת בנ"י בתומ"צ – שענין זה הוא במדידה – בדוגמת הענינים הטפלים שבר"ה; (ב) היותם "קיימים לעולם" – שההמשכה מהם היא בלי הגבלות – בדוגמת הענין ד"אשר אהב סלה" (כנ"ל ס"ז).

נבי. ועפ"ז יובן ג"כ דיוק לשון רש"י [כידוע⁵⁸ שרבותינו נשיאינו הפליאו וחיבבו ביותר את פירוש רש"י על התורה, כיון שבפירושו מתגלה "יינה של תורה", פנימיות התורה] בהמשך פירושו – "אם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם .. השמים יתנו טלם":

נגהלשון הרגיל בנוגע להשפעה מהשמים הוא – מטר וגשם, ואינו מובן: מדוע מביא רש"י כאן ענין הטל דוקא?

נדוביותר יוקשה ע"פ הידוע⁵⁹ בענין "טל לא מיעצר"⁶⁰, שהמשכת הטל אינה תלוי' בעבודה, וכיון שכאן נאמר "שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם", שכאשר הנהגתם של ישראל תהי' כדבעי אזי יקבלו ההשפעות משמים וארץ, הרי נוגע כאן ענין המטר (שהמשכתו תלוי' בעבודה), ולא ענין הטל!

נהוע"פ המבואר לעיל יובן – כיון שבזה מרמז רש"י לענין העיקרי שבר"ה: "יבחר לנו גו'", ההמשכה מהעצמות, שהיא למעלה מההמשכה הבאה ע"י אתערותא דלתתא, ולכן מדייק וכותב "טל" דוקא, ולא מטר.

נוואין זה סותר לפשטות הכתובים, שמדובר כאן אודות עבודת בנ"י

נז30
– שהרי גם המשכת בנין המלכות, עם היותה באופן של בחירה חפשית שלמעלה מאתערותא דלתתא, מ"מ, צריכה להיות אמירת בנ"י – "אמרו לפני מלכיות"; אלא שאין ההמשכה מדודה לפי אופן העבודה, וכשישנו ענין האמירה, אזי נמשך מבחי' מרחב העצמי, בלי גבול.

נחוע"ד שמצינו בנוגע למעלת העבודה שלאחר מ"ת לגבי קודם מתן-תורה: אע"פ שגם קודם מ"ת הי' ענין של עבודה, ש"הקדימו נעשה לנשמע"⁶¹ – אין זה מגיע להמשכה שלאחרי מ"ת (אף שגם אז יש צורך בעבודה), כי, קודם מ"ת היתה ההמשכה מלמעלה רק עד כמה שעוררה והמשיכה העבודה באתעדל"ת, ואילו לאחר מ"ת ההמשכה מלמעלה היא שלא לפי ערך העבודה; אלא שאעפ"כ יש צורך בענין העבודה, שפועלת עילוי בההמשכה שמלמעלה.

נטועד"ז בנדו"ד, שע"י הענין ד"אמרו לפני מלכיות" נעשה עילוי בהמשכה שמלמעלה. וכפי שהי' בר"ה בפעם הראשונה, שע"י אמירת אדם הראשון "בואו נשתחוה ונכרעה גו'"⁶² נעשה עילוי לגבי ההמשכה שבתחילת ההתהוות – שבתחלה היתה ההמשכה מבחי' "חפץ חסד"⁶³, וע"י העבודה מלמטה נעשה עילוי בהמשכה שמלמעלה, שנמשכה מבחי' "יבחר לנו גו'" שלמעלה מבחי' "חפץ חסד".

סועד"ז הוא בענין "האזינו גו'", שע"י העבודה נעשה עילוי גם בהמשכת הטל כו'⁶⁴.

סא*

סביא. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) במעלת בנין המלכות אפילו לגבי ענין תשובה שהוא בבחי' הגילויים – יש להוסיף:

סגאף שתשובה היא למעלה מכל המצוות, וכמבואר בדרושי חסידות⁶⁵ על הפסוק⁶⁶ "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", דקאי על מצות התשובה⁶⁷, שכל המצוות תלויים בשם הוי', ואילו תשובה היא מבחי' "אנכי" – מ"מ, בחי' "אנכי" שבתשובה שייך לענין הידיעה (גילויים), משא"כ בנין המלכות הוא מבחי' "אנכי" שלמעלה מגילויים.

סדוכידוע שיש ב' מדריגות "אנכי", כמ"ש⁶⁸ "אנכי אנכי הוא מוחה

סה31
פשעיך", והענין ד"מוחה פשעיך" (ענין התשובה) נמשך מבחי' "אנכי" הב', שהיא בחי' השייכת לגילוי, וכמבואר בד"ה אנכי לרבנו הזקן⁶⁹, שבחי' "אנכי" הב' הוא כאדם האומר "הלא ידעת מי אנכי", משא"כ אנכי הא' הוא בחי' רדל"א, "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"⁷⁰.

סווכאשר ההמשכה באה מהעצמות – הרי היא נמשכת גם בגשמיות, כמבואר בהשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע⁷¹, שמהעצמות נמשך בגשמיות, והיינו, שמבחי' מרחב העצמי נמשכת הרחבה בגשמיות.

סזובקביעות שנה זו, שמיד לאחרי שני ימי ר"ה, שענינו העיקרי הוא מרחב ותענוג עצמי, בא יום השבת, שגם ענין השבת הוא בחי' תענוג עצמי⁷² – הנה "בתלת זימני הוי חזקה"⁷³, והיינו, שנעשית "חזקה" על כל השנה כולה, שבכל השנה תהי' המשכת התענוג באופן של הרחבה, בגשמיות וברוחניות.

סח* * *

סטיב. מאמר ד"ה דרשו הוי' בהמצאו.

ע* * *

עאיג. בתפלת המנחה קורין "וזאת הברכה אשר ברך משה גו'".

עבוהנה, בנוגע לענין הברכות, איתא בסידור שער התקיעות, בסיום המאמר ד"ה להבין ענין תקיעת שופר⁷⁴ – שנכתב עליו במוסגר⁷⁵ שהוא "עפ"י כוונת הבעש"ט ז"ל", וכ"ק מו"ח אדמו"ר צוה שהבעל-תוקע ילמד מאמר זה קודם התקיעות⁷⁶, ודוקא בר"ה בבוקר, בבוא זמן תקיעת שופר, ולא יסמוך על מה שלמדו אתמול – וז"ל:

עג"וזהו שאנו מוצאים שעיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא .. והגם שיעקב בירך לבניו, לא ברכם בברכות כאלה מטל השמים ומשמני הארץ⁷⁷, רק שהגיד להם העתיד לבוא על זרעם באחרית הימים, רק משה ברכם, אך לא כיצחק, לפי שממנו דוקא מקור כל הברכות כשנמשך למטה".

עד32
והענין בזה – שברכות משה הם ברוחניות, להיותו למעלה מבחי' השפעות גשמיות, וכמבואר בדרושי חסידות⁷⁸ על הפסוק⁷⁹ "מאין לי בשר גו'", שמשה הי' למעלה מהשפעת בשר גשמי; ואילו ברכות יצחק הם בגשמיות – "מטל השמים ומשמני הארץ".

עה[ואף שאמרו רז"ל⁸⁰ "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה כו'" – הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁸¹, שהכוונה היא גם בגשמיות כפשוטו, וכדמוכח מזה שעשו טען שהברכות מגיעים לו, ואילו היתה הכוונה רק לברכות ברוחניות, הרי פשוט שאין לעשו שייכות כלל לברכות אלו. וע"ד המבואר בתניא⁸² ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", ולכן שייך בו ענין הבחירה].

עוולכן מבואר בסידור שם, שעיקר הברכות הם ברכות יצחק, וכמבואר שם⁸³ בענין התקיעות, שכולם "אחידן ביצחק"⁸⁴.

עזאבל אעפ"כ, הנה כל הענינים – גם ברכות יצחק – המשכתם בפועל היא ע"י "וזאת הברכה אשר ברך משה גו'", כי כל ההשפעות באות ע"י משה ואתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא⁸⁵.

עחוזהו שאמר הקב"ה למשה "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"⁸⁶ – דלכאורה, מאחר שמשה הי' למעלה מהשפעת בשר גשמי (כנ"ל), ולכן השפעת הבשר הוצרכה להיות ע"י הזקנים דוקא, למה הוצרכו להענין ד"ואצלתי מן הרוח אשר עליך"? – אלא, שהמשכת כל הענינים היא ע"י משה, ולכן גם בהשפעת הזקנים הי' צ"ל רוחו של משה דוקא⁸⁷.

עטוטעם הדבר – כיון שכל הענינים צריכים להתגלות ע"י התורה דוקא. והיינו, שאף שהעיקר הוא ברכות יצחק, ברכות בגשמיות דוקא (כנ"ל), מ"מ, הגשמיות גופא צ"ל באופן שתהי' ע"פ תורה, ואזי נעשית הגשמיות עצמה כלי לאלקות, ונשלמת הכוונה דדירה בתחתונים⁸⁸.

פיד. ובהנוגע אלינו – הנה כל הברכות נמשכות ע"י "וזאת הברכה

פא33
אשר ברך משה גו' (שבדורנו) לפני מותו", בראש-השנה שבשנת ההסתלקות, שבו פסק על כל השנים שלאח"ז, שהעבודה צ"ל מתוך הרחבה, בלי שום מדידות והגבלות (כנ"ל ס"ה).

פבואף שמבאר שם שצ"ל קבלת עול – הרי כיון שהקבלת עול היא מתוך הרחבה, אין זו הגבלה אמיתית, שהרי הוא עצמו, בהיותו בתכלית המרחב, הוא המודד ומגביל את עצמו, וממילא ה"ז מדידה עצמית, שאינה מדידה⁸⁹.

פגועד"ז בנוגע להאמור לעיל שכל ההמשכות צריכות להיות ע"פ תורה – שאין זה ענין של מדידה, אלא מדידה עצמית.

פדוכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר פסק כן – יכולים אנו לדרוש שיתנו לנו מלמעלה את כל הענינים בהרחבה, בלי שום הגבלות, מבחי' מרחב העצמי.

פה[בסיום ההתוועדות נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה" דראש-השנה].

פו______  ______